Bava Metzia 50b

ולרבי טרפון נמי לאלתר הוי מחילה פחות משליש:

אמאי חזרו הא כל היום דר' טרפון בשליש הוא דקאמר להו ויזהרו מאונאת שליש ויהא הכל מחילה לאלתר:

משתות ועד שליש לרבי טרפון הויא אונאה כשתות עצמה לרבנן ואינו חולק על חכמים אלא דבטול מקח דידהו משוי להו אונאה וידו על העליונה ואליבא דרבנן שניהם חוזרין:

אי הכי דר' טרפון אבטול מקח לחודיה פליג:

במאי שמחו מעיקרא:

תפשוט דמדשמחו:

ביטול מקח לרבנן דמיבעיא לן לקמן אי לעולם חוזר או בכדי שיראה. תפשוט דמדשמחו דלרבנן לעולם חוזר וכי אמר להו ר' טרפון אונאה והם היו סבורין דבכדי שיראה ס"ל באונאה שמחו:

כי אמר להו כל היום חזרו חדא דבין לעולם חוזר ובין שהות כל היום הנאה פורתא היא לדידהו דשהות הרבה יש לימלך כל היום ועוד אונאה יתר על שתות לא שכיחא וקמפסיד להו בשתות עצמה לרבנן בכדי שיראה ולדידיה כל היום:

ואילו יתר על שתות שניהם חוזרי' וא"ת דבפרק הספינה (ב"ב דף פג: ושם פד. ד"ה אי לא) אמר רב חסדא מכר לו שוה ה' בו' והוקר ועמד על ח' לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר דאמר ליה לוקח אי לאו דאוניתני לא מצית הדר בך כו' וה"נ אמאי מאנה יכול לחזור נימא ליה נמי המתאנה אי לאו דאוניתני כו' וי"ל דהכא כיון שהוא יותר משתות ה"ל רחוק מן המקח יותר מדאי וכאילו לא מכר כלל דה"ל כיין ונמצא חומץ חומץ ונמצא יין דשניהם חוזרין (שם דף פג:) וה"ר יצחק בר' מרדכי תירץ דהתם כשאין הלוקח תובע אונאתו לכך אין המוכר יכול לחזור בו אבל הכא מיירי כשמתאנה תובע אונאתו ולכך המאנה יכול לבטל המקח:

אמר רבא הלכתא שתות קנה ומחזיר אונאה פ"ה קנה בע"כ כר' נתן דבסמוך לפי זה פחות משתות לאלתר הויא מחילה וזה יש בין שתות לפחות משתות וכן משמע לקמן (בבא מציעא דף נא.) גבי ההוא גברא דנקט ורשכי לזבוני אמר אי יהיבנא ליה חמשא ופלגא הויא מחילה משמע דלאלתר הוי מחילה ודקאמר זה וזה בכדי שיראה איתר משתות ושתות קאי ולא אפחות משתות ורבא אית ליה שפיר דרב חסדא דקאמר בפ' הספינה (ב"ב דף פג:) מכר לו שוה ה' בו' לוקח יכול. לחזור בו ולא מוכר כיון שהוקר בכדי שיראה שזהו זמן שלוקח יכול לתבוע אונאתו והוקר על בטול מקח לכך לוקח יכול לחזור בו ולכך קאמר ועמדו על ח' ולא קאמר ועמדו על ז' שאין זה בטול מקח וק' לר"ת וכי חולק רבא על סתם מתניתין (לקמן בבא מציעא נא.) דקתני מי שהוטל עליו ידו על העליונה ועוד דהלכה כרבי מחבירו ועוד דרבא גופיה מוקי מתני' כר' יהודה הנשיא ולא כר' נתן א"כ משמע דסבר ליה כוותיה ועוד מה שייך למימר תניא כוותיה בדבר שיש מחלוקת תנאים כתוב באותה ברייתא ומפ' ר"ת דרבא דאמר שתות קנה היינו אם רצה כר' יהודה ולא חש לפרש בהדיא רצה משום דקאי אמתני' ותניא כוותיה מייתי משום דקתני בברייתא זה וזה בכדי שיראה כדרבא אבל מרבי יהודה הנשיא לא מייתי דאמר רצה אמר לו כו' דאדרבה ה"ל לאתויי מתניתין ולקמן (בבא מציעא דף נא.) פריך שפיר אי ר' נתן מתניתין קתני רצה ברייתא לא קתני רצה משום דר' נתן לא קאי אמתניתין וה"ל לפרושי אבל רבא דקאי אמתני' לא חש לפרש ואע"ג דרבא נקיט לישנא דמילתא דרבי נתן אין פי' קנה דהכא כקנה דרבי נתן:

אי אמרת בשלמא מוכר לעולם חוזר משום הכי חזרו אע"פ שגם תגרי לוד היו לוקחים ולא היה להם לחזור מ"מ חזרו משום דתגרי לוד היו מוכרים תמיד במעט מעט והיו לוקחים בבת אחת:

ואסיקנא שמחו בשתות עצמה דלרבנן אונאה היא ולר' טרפון מחילה דכל פחות משליש לר' טרפון הויא מחילה.

איבעיא להו ביטול מקח לרבנן מהו וכו'.

אמר רבא הלכתא פחות משתות נקנה מקח פי' לאלתר יתר משתות בטל מקח שתות קנה ומחזיר אונאה וזה וזה בכדי שיראה לתגר או לקרובו הבקי בו.

תניא כותיה דרבא פחות משתות נקנה המקח יותר על שתות בטל המקח שתות קנה ומחזיר אונאה דברי ר' נתן ר' יהודה הנשיא אומר יד המוכר על העליונה רצה אמר לו תן לי מקחי או מה שאוניתני. ואוקמה רבא למתני' דקתני מי שהוטל עליו ידו על העליונה רצה אומר לו תן לי מעותי או תן לי מה שאוניתני כר' יהודה הנשיא. וקם רב אשי כותיה. ודייקי' מדקתני במתני' מי שהוטל עליו סתמא ש"מ כל מי שהוטל עליו לא שנא לוקח ולא שנא מוכר דינם שוה וכולה ר' יהודה הנשיא היא ומפרש במתני' לוקח ושייריה למוכר. ומאי דשייר במתני' מפרש לה בברייתא: והא דאוקימנא זה וזה בכדי שיראה לתגר או לקרובו הני מילי לוקח לבדו אבל מוכר לעולם חוזר דקיימא לן כרב נחמן דתנן עד מתי מותר לחזור וכו' אמר רב נחמן לא שנו אלא לוקח אבל מוכר לעולם חוזר מאי טעמא דלוקח מקחו בידו אזיל וניחזי ליה לתגרים ומודעין ליה אי אית ביה אונאה אי לא ואי אודיעום ושתק הרי מחל ואי לא אזל ואחוי איהו דאפסיד אנפשיה מכדי מקחו בידו הוא אמאי לא אחוי יתיה לפיכך אין לו לחזור.

אבל מוכר דליתיה למקח בידיה לא ידיע ליה דטעה אלא לכי מיתרמי ליה זבינתא כזבינתיה וחזי ליה אי טעה אי לא לפיכך לעולם חוזר וכן הלכה דהא רב נחמן [אמר] לאושפיזכינה דרמי בר חמא שמכר מקח ונתאנה בו והוטל עליו ואמר רב נחמן כל היכא דנתאנה מוכר דינו לחזור לעולם גאון ז"ל סתם איבעיה להו ביטול מקח לרבנן לעולם חוזר או בכדי שיראה לתגר וכו' ואמר רבא הלכתא יתר משתות בטל מקח סתם קאמר ולית לן לשנויי בין מקרקעי בין מטלטלי וכל מילתא דאית ליה ביטול מקח ללוקח בכדי שיראה לתגר או לקרובו והמוכר לעולם חוזר בין במקרקעי בין במטלטלי ומלתא פסיקתא קאמר וכו' ואסיקנא הלכך לוקח יכול לחזור בקרקע לבטל את המקח בזמן דאית ביה ביטולמקח מקח עד כדי שיראהו לבקיאים ומוכר לעולם חוזר.

שתות קנה ומחזיר אונאה יש מפרשים, קנה, אם רצה מי שנתאנה קאמר, וגרסינן לקמן [בבא מציעא נא, א] אמר רבא לעולם ר' נתן היא ותני בברייתא רצה. וליתא, דהשתא ברייתא גופה קשיא לן ומשמע לן בין רצה בין לא רצה, וכי מתרצינן ליה, אצטריך רבא למימר דמחסרא, איהו דהוא אמורא מסתם לישניה ומחסר ליה ולא תני רצה, אלא רבא מקח קיים קאמר, וקנה לגמרי אלא דמחזיר אונאה. ולקמן רבה גרסינן דהוא רביה דאביי, והכא גרסינן רבא דהוא רבא בריה דרב יוסף בר חמא. ולי נראה להביא עוד ראיה, מדאמרינן בפרק הספינה (ב"ב צ, א) אין מוסיפין על המדות יותר על שתות, ואמרינן עלה מאי טעמא אילימא כי היכי דלא להוי ביטול מקח, והאמר רבא כל דבר שבמדה ושבמנין ושבמשקל אפילו בפחות מכדי אונאה חוזר, ואלו היה אפילו שתות בטל מקח אלו רצה המתאנה, מאי נפקא לן מינה, שאפילו בשתות [יבטל המקח אותו שנתאנה. וא"ת פעמים שיתאנה מוכר, ורוצה בקיום ממכרו ובלבד] שיחזיר לו לוקח אונאה, ואלו היה מקח בטל היה לוקח חוזר בו לגמרי קודם שיחזיר אונאה, סתמא דמילתא מוכר אינו מתאנה, דאינהו בקיאי בתרעא, וכענין שאמרו בתגרי לוד, ובתגרי לוד לאו דוקא. ומכל מקום הסכמת הגאונים ז"ל תכריע, שהם ז"ל הסכימו בדבר זה, דקנה בעל כרחו קאמר.

וזה וזה בכדי שיראה לתגר או לקרובו פי' שתות ויתר על שתות, אבל פחות משתות לאלתר הויא מחילה, וכדמוכח בסמוך (נא, א) בעובדי דורשכי וכיפי.

אונאות אלו שהזכרנו יש מהם שיש לענינם שיעור ויש מהם שאין להם שיעור וכיצד הוא הדין כל פחות משתות נקנה מקח ואונאה נמחלת מיד בלא שום שיעור אלא משמשך את החפץ נמחלה אונאה מיד שאם לא כן אין בין פחות משתות לשתות כלום שתות לחזרת אונאה ויתר משתות לבטול מקח יש להם שיעור בכדי שיראה לתגר או לקרובו כמו שביארנו במשנה וכל ששהה ביתר מכדי שיעור זה הכל מחול אפילו שוה מאה במאתים ומ"מ דוקא בלוקח שהמקח בידו ומראהו לתגר או לקרובו אבל מוכר אין לו שיעור ונמקו עמו לעולם בין לחזרת אונאה בין לבטול מקח שהרי אין החפץ בידו שיוכל להמלך עליו ומ"מ כתבו גדולי המחברים שאם היה המכר דבר שאין במינו שנוי פרטי אלא שערך כל הפרטים שתחת אותו המין שוה כגון פלפלין וכיוצא בזה שיעורו עד כדי שישאל על שער שבשוק וכן אם נודע שבא לידו כממכרו של זה ולא תבע וכן כל כיוצא בזה וכן בלוקח אם הוא דבר שהבקיאים באותו דבר אינם מצויים אצלו נותנין שיעור לחזרתו כפי הראוי כמו שיתבאר למטה בענין המטבע ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות:

כבר ביארנו בדין השתות שהמתאונה תובע אונאתו ואין המאונה יכול לומר או הנח אונאתך או יתבטל המקח מעתה מכר שוה חמש בשש שנתאונה לוקח וקודם שיעור ראיית תגר או קרוב הוקר ועמד בשבע אין המוכר אומר או הנח אונאתך או יתבטל המקח אלא הרי זה אומר תן לי מה שהוניתני שכל שהוקר ברשותי הוקר:

מכר שוה שש בחמש ונתאונה מוכר והוזל ועמד על ארבע הרי המוכר תובע אונאתו ואין הלוקח רשאי לומר או הנח אונאתך או יתבטל המקח אלא הרי מוכר אומר תן לי מה שהוניתני שכל שהוזל ברשותך הוזל מכר שוה חמש בשש שנתאונה לוקח והוזל עוד ועמד על ארבע אין הלוקח יכול לומר יתבטל המקח אלא נותן הלה אונאתו והולך לו וכן מכר שוה שש בחמש ונתאונה מוכר והוקר עוד ועמד על שבע אין המוכר יכול לומר יתבטל המקח אלא נותן הלה אונאתו והולך לו:

כבר ביארנו על יתר משתות שהמקח בטל מ"מ כל שהמתאונה רוצה בקיומו ומוחל אונאתו אין הרשות ביד המאונה לחזור ודבר זה נתבאר בבתרא בפרק הספינה ומה שאמרנו שהוא בבטול מקח הוא כשהמתאונה תובע אונאתו שהמאונה רשאי לומר או התרצה באונאתך או יתבטל המקח ואע"פ שיש אומרים שאף המאונה יכול לחזור אע"פ שהמתאונה רוצה בקיומו מצד שאינו רוצה שישיאהו שם רע בשכניו אין זה כלום מעתה מכר שוה ארבע בחמש שנתאונה לוקח הוקר ועמד על שבע לוקח יכול לחזור הא אם הלוקה רוצה באונאתו אין המוכר יכול לחזור והוא שאמרו שם שהלוקח אומר אי לאו אוניתן לא מצי הדרת והשתא הדרת הא אם היה לוקח תובע אונאתו הרי זה המוכר אומר או קבל אונאה או בטל מקח וכן המוכר שוה חמש בארבע שנתאונה מוכר והוזל ועמד על שלש מוכר יכול לחזור אבל לא לוקח ומטעם שהזכרנו הא אם היה מוכר תובע אונאתו הרי לוקח אומר לו או מחול אונאה או בטל מקח:

בד"ה אמר רבא כו' דאדרבא ה"ל לאתויי מתני' כו' עכ"ל לישנא דאדרבא הוא מגומגם דר"י הנשיא היינו מתני' והיא היא ויש ליישב דה"ק דהשתא דמייתי ברייתא משתמע אדרבה דהא רבא נקט בלישניה מלתיה דר' נתן דלא קתני רצה וטפי ה"ל לאתויי מתניתין דלא תני בה לישנא מלתיה דר' נתן ולולי שיראתי מלהגיה דברי התוספות היה נ"ל דטעות נפל בהם מתניתין במקום מר' נתן ואז ניחא טפי לישנא דאדרבה דטפי אית לן למימר ולאתויי לרבא מר"נ דנקט לישניה ולא קאמר רצה ודו"ק:

רש"י ד"ה הלכתא פחות משתות וכו' כצ"ל:

תוס' ד"ה ואלו יתר על שתות שניהם חוזרים וכו' וי"ל דהכא ביון שהוא יותר משתות ה"ל רחוק מן המקח וכו'. ר"ל כההיא דפרק הספינה דמכר לו שוה ה' בו' לא הוי יותר משתות אלא שתות לבר דהיינו שתות מעות דקי"ל כשמואל דאמר לעיל שתות מעות נמי שנינו:

ד"ה אמר רבא הלכתא וכו' ורבא אית ליה שפיר דרב חסדא דקאמר בפרק הספינה מכר לו שוה ה' בו' כו' והוקר וכו' לוקח יכול לחזור בו וכו'. ר"ל והתם לא הוי כי אם שתות מעות כדלעיל ובשתות ס"ל לרבא דקנה בעל כרחו ומחזיר אונאה ואין אחד מהם יכול לחזור בו ותירצו דשפיר סבר רבא כרב חסדא והתם הוי טעמא משום דבתוך שיעור דהיה יכול הלוקה לתבוע אונאתו הוקר ועמד על שיעור ביטול מקח ולכך הוי כאלו הוה מתחלה האונאה כשיעור ביטול מקח הלכך יכול הלוקח לחזור בו ואף המוכר היה בדין שיוכל לחזור אי לאו דאמר ליה לוקח אי לאו דאיניתני וכו':

בא"ד ולא חש לפרש בהדיא רצה משום וכו' כצ"ל:

מי סברת וכו' דחי תלמודא בתמיהא כפי הכלל המסור בידינו דאפושי פלוגתא לא מפשינן. מורנו הרב נר"ה.

לא משתות ועד שליש לרבי טרפון פירוש ושתות עצמו כשתות דרבנן דהוי אונאה. ואם תאמר והא אמר במתניתין לרבי טרפון האונאה שליש אלמא בפחות משליש הוי אונאה מחילה. ויש לומר דהכי קאמר רבי טרפון לרבנן האונאה שאתם אומרים שהתחלתה משתות נמשכת היא עד שליש. תלמיד הר"פ.

אי הכי במאי שמחו בשלמא אי פחות משליש לרבי טרפון כפחות משתות לרבנן משום הכי שמחו דמאי דהוי חזרה לרבנן הוי מחילה לרבי טרפון ואף על גב דפשטינן דמחילה נמי עד כדי שיראה לתגר מכל מקום שמחה איכא אף על גב דמחזיר אונאה בקיום המקח שבזה היו חפצים. אלא אי אמרת דמשתות ועד שליש לרבי טרפון כשתות עצמה לרבנן אמאי שמחו אדרבה בדרבנן ניחא להו טפי דלדרבנן הוי ביטול מקח ושניהם חוזרים ולרבי טרפון הוי אונאה ויד הלוקח על העליונה אלא אם כן תפשוט דבטול מקח לעולם חוזר. כי אמר להו כל היום חזרו. קשה לי אמאי חזרו סוף סוף הנאה יש להם בדרבי טרפון שאין יכול לחזור אלא כל היום ולרבנן לעולם. ונראה לי דלתרץ קושיא זו כתב רש"י כי זו אינה הנאה כלל משני טעמים חדא דבין לעולם חוזר או כל היום הנאה פורתא היא ועוד אונאה יתר על שתות לא שכיח לפיכך אין זו הנאה כלל כנגד מה שמפסיד בשתות עצמו אף על פי שהוא דבר מצומצם. ואכתי קשיא לי דאוקי הפסד דשתות שהוא מצומצם כנגד מה שהרויח להם ביתר משתות דלרבי טרפון כל היום ולרבנן לעולם שכן כתב הוא למטה וזה לשונו: כי הדר אמר להו כל היום אכתי שמחה איכא דלרבנן לעולם ולרבי טרפון כל היום ותו לא ואי משום שתות וכו' והרי זה הלשון הוא הפך ממה שכתוב למעלה ויש לומר לפי שיטתו דאזיל הכא ושקיל וטרי לפי סברת דשתות עצמו לא חשיב משום דהוי מצומצם. ובעיקר קושיא איכא לתרוצי דאף על גב שהדבר שקול דאוקי הפסד דשתות עצמה כנגד מה שהרויח להם ביתר משתות מכל מקום שפיר חזרו דבדרבנן ניחא להו דלרבנן שניהם חוזרים ותגרי לוד יש להם בחירה ולרבי טרפון אין להם בחירה ואף על גב דתגרי לוד לא עבידי דטעו מכל מקום כיון שהדברים שקולים בדרבנן עדיף להו ומשום הכי חזרו. דאי סלקא דעתך דבטול מקח וכו' במאי שמחו. פירוש אדרבה רעה להם היא דביטול מקח שניהם חוזרים לרבנן ולרבי טרפון יד הלוקח על העליונה. ואם תאמר אמאי כתב רש"י אין זו טובה להם הרי רעה כדכתיבנא. ויש לומר דרש"י אזיל לשיטתיה דסבירא ליה דאין זו רעה כלל דתגרי לוד לא עבידי דטעו. מורנו הרב נר"ו.

דאי סלקא דעתך בכדי שיראה לתגר במאי שמחו אין להקשות דאמאי לא אמר אם תמצא לומר לאלתר הוי מחילה אז נאמר ביטול מקח לעולם חוזר ואם תמצא לומר לפשוט דבטול מקח לעולם חוזר אז לא נאמר דפחות משתות לאלתר הוי מחילה אלא נימא דהוו בכדי שיראה ונימא כדסלקא דעתין מעיקרא דפחות משליש לרבי טרפון כפחות משתות לרבנן וזיל הכא מדחי לה. דיש לומר דסברא הוא כי אמר לאלתר הוי מחילה בפחות משתות אז סברא הוא למאי דסלקא דעתין השתא דבטול מקח בכדי שיראה להכי פריך דאי אמרת בטול מקח לעולם חוזר אם כן איכא ג' חילוקים בג' משהוין דשתות עצמו בכדי שיראה וכל שהוא פחות לאלתר הוי מחילה וכל שהוא יותר לעולם חוזר לכך מסתברא דאמרינן דבטול מקח נמי בכדי שיראה. ואין להעשות אכתי איכא ג' חילוקים בג' משהויין כי שתות עצמו ידו על העליונה ופחות משתות נקנה מקח ומשהו יותר שניהם חוזרים. הא לא מקרי ג' חילוקים דשתות עצמו דומה קצת ליתר משתות שהמקח בטל אם ירצה המתאנה ודומה קצת לפחות משתות שהמקח קיים אם ירצה המתאנה וכן משמע לקמן בדרבא דאמר זה וזה בכדי שיראה פירוש שתות ויתר משתות. לפירוש רש"י לקמן דקאמר אלא אי אמרת בטול מקח לעולם חוזר אמאי חזרו התם הוה מצי למימר זיל הכא מדחי לה. מיהו לפירוש תוספות ניחא דהך פשיטותא היא למאי דסלקא דעתין דפחות משליש כפחות משתות ופחות משתות בכדי שיראה דסברא הוא כיון דאמרינן דמסתברא אי אמר לאלתר הוי מחילה דאז סברא לומר דביטול מקח בכדי שיראה כדפירש אם כן גם מאי דקאמר לעולם חוזר זה צריך להיות לפי הצד האחר דפחות משתות בכדי שיראה כדפי' ולפירוש רש"י אינו אלא חוזר המשא ומתן דלעיל. גליון.

שמחו בשתות עצמו כתב רש"י דהא דאמרינן משתות ועד שליש וכו' הקשו עליו כיון דהדרינן השתא ממאי דהוה סלקא דעתין דשתות בכלל אמאי לא אמר תלמודא מי סברת שתות בכלל לא שתות לא הוי בכלל. ויש לומר דתלמודא ידע דאיכא מאן דבעי בעיא אחריתי ואנו צריכין לחזור לאוקמתא קמייתא דשתות בכלל ולא מצי תלמודא לומר מי סברת וכו' ואם תאמר מעיקרא מאי סבר תלמודא ולבסוף שהוא מתהפך מאי סבר תלמודא. רש"י תירץ דהיכא דלא הוה לן שמחה אחרת דחקינן נפשין דשמחו בשתות עצמה אבל איכא טעמא למה שמחו הדרינן למאי דאמרינן מעיקרא. ובעיקר קושיא נראה לומר דלא הוצרך התלמוד לפרש מי סברת דכיון דביאר התלמוד לעיל דליכא שמחה כי מתרץ שמחו בשתות עצמה הוי כאלו פירש שתות לא הוי בכלל ושמחו בו ודוק. ואכתי איכא למידק מה נפשך אי הוי מחילה לאלתר אם כן תפשוט בעיין דהא פחות משתות לרבנן כשתות עצמה לרבי טרפון ואי לא הוי מחילה עד שיראה לתגר אין זו שמחה דהכי נמי אית להו לרבנן בשתות עצמה עד שיראה וכל שכן אי הוי כל היום דרעה היא להם. ויש לומר דלעולם מחילה לאלתר הוי לרבי טרפון והיינו דשמחו והכי סבר המתרץ דשתות לא הוי כפחות משתות לגמרי דלרבנן איכא למיבעי אי לאלתר או כדי שיראה לתגר אבל שתות לרבי טרפון הוי מחילה לאלתר ולא דמי לשתות לרבנן דאלו שתות לרבנן הוי אונאה וידו על העליונה ושתות לרבי טרפון הוי מחילה. ואם תאמר מנלן למתרץ לעשות סברא שלישית בשתות לרבי טרפון דלא דמיא לא לפחות משתות ולא כשתות עצמה לרבנן. ויש לומר דבשלמא לרבנן דמחמירין לעשות יותר משתות בטול מקח בדין הוא דפחות משתות עד שיראה לתגר לפי צד הבעיא אבל לרבי טרפון דמיקל במקח לעשות יותר משתות אונאה בדין הוא דשתות עצמו תהיה מחילה לאלתר. ואכתי איכא למידק מי דחק אותם לפרש דשתות עצמה הוי מחילה לאלתר לרבי טרפון אימא לא הוי מחילה עד כדי שיראה וכי תימא אם כן במאי שמחה איכא למימר משום דלרבי טרפון קנה ומחזיר אונאה ולרבנן ידו על העליונה והם היו חפצים שיתקיים המקח על כל פנים. ויש לומר דכיון דשתות עצמו הוא דבר מצומצם בשלמא אי הוי מחילה לאלתר היינו דאיכא שמחה אלא אי אמרת עד כדי שיראה לא חשיבא שמחה משום דאית בה תרתי לגריעותא חדא דהוי דבר מצומצם ותו דבין קנה ומחזיר לידו על העליונה הנאה פורתא היא. עוד יש לומר דאין לנו לחדש זמן לרבי טרפון אלא או לאלתר או כל היום ועד שלא אמר להם כל היום שמחו ואחר כך חזרו. מורנו הרב נר"ו.

וזה לשון הריטב"א שמחו בשתות עצמו. פירוש אם תמצא לומר דפחות משתות לרבנן מחילה לאלתר הוי ולרבי טרפון משתות ועד שליש אונאה ולרבנן בטל מקח ואינו חוזר אלא עד כדי שיראה לתגר ודקאמרת אם כן במאי שמחו בשתות עצמו דלאו כדקסלקא דעתין דשתות עצמה לרבי טרפון היא כיתר משתות אלא שתות עצמה כפחות משתות ובזה שמחו דלרבנן שתות עצמה אונאה עד כדי שיראה לתגר ולרבי טרפון מחילה לאלתר. ואם תאמר אם כן כי אמר להו כל היום אמאי חזרו דהא לא אמר רבי טרפון כל היום אלא במאי דאמר מעיקרא בכדי שיראה לתגר דאלו בשתות עצמה שהיא כפחות משתות והוי מחילה בדוכתא קאי ולא אמר כל היום אלא ביותר משתות. ויש לומר משום הכי חזרו שהפסידו מיותר משתות ועד שליש דלרבנן בטול מקח שאינו חוזר אלא כדי שיראה לתגר למאי דסבירא לן השתא ולרבי טרפון כל היום והא חמירא טפי מהרווחה דשתות עצמה דאף על גב דאמרינן לעיל דהרווחה דיותר משתות לא חשיבא היינו כשהיא בין כל היום או לעולם. אבל זו דלרבנן בכדי שיראה ולרבי טרפון כל היום הא ודאי עדיפא ועדיפא מהרווחה דרבי טרפון שאינה אלא בשתות מצומצם. אשתכח השתא דאיכא בסוגיא עד השתא ג' סברות. הסברא הא' מאי דאתינן לומר דבפחות משתות לרבנן כדי שיראה לתגר וכן כל פחות משליש לרבי טרפון ולהאי סברא אתפרש דאתיא כולה מתניתין שפיר בין מה ששמחו ובין מה שחזרו בין שנאמר בטול מקח לרבנן לעולם חוזר ובין שאינו חוזר אלא בכדי שיראה לתגר. והסברא הב' דפחות משתות לרבנן מחילה לאלתר ובטול מקח לרבנן בכדי שיראה לתגר ומשתות ועד שליש לרבי טרפון אונאה אלא שהשתות כפחות משתות והוי מחילה ולהאי סברא נמי אתיא מתניתין שפיר מה ששמחו ומה שחזרו. עד כאן.

וזה לשון תלמיד הר"פ שמחו בשתות עצמו. דלא תימא משתות ועד שליש ושתות בכלל וכו' ולהכי שמחו וכו' וחזרו משום יתר משתות דלרבנן הוי מחילה לאחר כדי שיראה וכו' ועדיף להו האי רווחא מריוח דשתות עצמו דהוי לרבי טרפון מחילה לאלתר משום דשתות הוי דבר מצומצם. ואם תאמר אכתי אמאי חזרו וכי שכיח הא דפרישנא לעיל דבטול מקח לא שכיח ועד השתא עדיף להו ריוח דשתות עצמו משום דשכיח טפי מריוח דיתר משתות משום דלא שכיח. ויש לומר דהיינו דוקא משום דסבירא לן עד השתא דבטול מקח לרבנן לעולם חוזר דאז הוי ריוח דיתר משתות מכל היום עד לעולם ומשום הכי אמר דעדיף להו טפי ריוח דשתות עצמו דהוי כדי שיראה עד כל היום דאף על גב דריוח דשתות הוי מצומצם מכל מקום כיון דהוי מכל היום עד לעולם ליכא ריוח בדבר דכל היום בו ביום נמלך. אבל השתא דאסקינן דביטול מקח לרבנן הוי כדי שיראה ואם כן ריוח דיתר משתות הוי מכדי שיראה עד כל היום ואיתא ריוח גדול ביתר משתות שיש בו הרבה צדדין מריוח דשתות עצמו שהוא מצומצם אלא אי אמרת בטול מקח לרבנן לעולם חוזר אמאי חזרו בדרבי טרפון ניחא להו טפי דקא משוי ליה אונאה כל היום ותו לא ואם תאמר תיפוק ליה בלאו הך קשיא נמי קשיא אמאי חזרו הא ניחא להו בדרבי טרפון בשתות עצמו דלרבי טרפון מחילה לאלתר ולרבנן אונאה. ויש לומר דליכא למפרך הכין משום דהשתא נאמר דשתות עצמו כלמעלה ואם כן שתות עצמו משוי להו רבי טרפון אונאה כרבנן דעד כאן לא אמרינן לעיל דשתות עצמו לרבי טרפון כפחות משתות לרבנן אלא משום דהוה אמרינן דבטול מקח בכדי שיראה ולא מצינו לאשכוחי שמחו אלא משתות עצמו אבל השתא דאמרינן לאוקמי דבטל מקח לרבנן לעולם חוזר אם כן ודאי כי נמי אמרינן דשתות כלמעלה מכל מקום מצינו שפיר לאשכוחי שמחו ביתר משתות ומשום הכי לא קשיא ליה הך קושיא אבל מכל מקום פריך אמאי חזרו בדרבי טרפון ניחא להו דקא משוו להו אונאה כל היום ע"כ. ולפי שיטת רש"י גרסינן דאיבעיא להו וכן כתבו בתוספות. ואפילו אי גרסינן איבעיא להו אתי שפיר למה סדר אותה התלמוד אחר הבעיא הראשונה והדחיה לאשמועינן כי לפי הבעיא הראשונה והפשיטות דהיינו סברוה מתפרשת המשנה שמחו וחזרו בין אם תאמר בטול מקח לעולם חוזר או בכדי שיראה וכו'. אבל לפי סברת מאן דדחי מי סברת אין המשנה מתפרשת אלא אם כן תאמר דבטול מקח לעולם חוזר. מ"ה נר"ו.

אבל התוספות פירשו דלעולם סובר דשתות לרבי טרפון כפחות משתות לרבנן והכי קאמר תפשוט דבטול מקח לרבנן לעולם חוזר ולכך שמחו וכי אמר להו כל היום חזרו אף על גב דלדידיה אכתי נימא טפי ביתר משתות וכו'. אפילו הכי בדרבנן ניחא להו דביתר משתות לרבנן שניהם חוזרים וכו' ואף על גב דתגרי לוד לא שכיח דטעו מכל מקום הא עדיף להו שאם ירצה הלוקח לכופם לקיים המקח ולהחזיר האונאה מצו למיהדר אינהו מן המקח לגמרי ופעמים שהלוקח חפץ במקח ויוותר האונאה קורם שיחזור בו המוכר וכו' שמחו בשתות עצמה ומעיקרא לא אסיק אדעתיה דאיכא שמחה בשתות עצמו משום דהוי דבר מצומצם וכו'. ובעיא שניה לא קא מיבעיא ליה להאי למאי דמסיקנא דמשתות ועד שליש לרבי טרפון כשתות עצמו לרבנן דאם כן מאי מייתי עלה ממתניתין והלא פירשנו המשנה כבר בכל ענין בין אם תמצא לומר בטול מקח לרבנן לעולם וכו' וקושיא זו דחק בקונטרס לפרש דמעיקרא דקאמר משתות ועד שליש לרבי טרפון כשתות עצמה לרבנן היינו משתות ושתות בכלל ולא כמו שסובר לבסוף כדי שתתיישב בעיא זו לפי מה דאסיקנא שמחו בשתות עצמה ושתות לרבי טרפון כפחות משתות לרבנן. ולפי סברא זו לא פירשנו המשנה אלא אם כן תמצא לומר בטול מקח בכדי שיראה אבל לא דקדקנו לישבה אם נאמר לעולם חוזר. ומה שפירש בקונטרס בתר הכי גבי אלא אי אמרת בטול מקח לעולם חוזר אמאי חזרו וכו'. ופירש נהי נמי דשתות עצמה משוי ליה אונאה כרבנן דהאי דאמרינן וכו' לא פירש כן לומר שתהא הבעיא לפי סברא ראשונה דוקא אלא הכי קאמר בדרבי טרפון ניחא להו לפי סברא אחרונה ואפילו אם תמצא לומר כסברא ראשונה אכתי תיקשי לך בדרבי טרפון ניחא להו. ומשני בטול מקח לא שכיח כלומר לפי סברא ראשונה דשתות כיתר משתות איכא לתרוצי החזרה אי אמרת בטול מקח לעולם חוזר. אבל לפי סברא אחרונה ליכא לתרוצי כלל. ומכל מקום מעיקרא מיבעיא ליה אי מצי לתרוצי מתניתין לסברא אחרונה אי בטול מקח לעולם חוזר. וכל זה דוחק. ונראה דהאי בעיא יש ליישבה למאי דסברוה דפחות משליש לרבי טרפון כפחות משתות לרבנן ולא הוצרך לפרש זה כי דבר פשוט הוא ואפשר לפרשה בענין אחר ומה שלא הקדים בעיא זו לפי שרצה להקדים פחות משתות ליתר משתות וקאמר תא שמע חזרו לדברי חכמים אי אמרת בשלמא בטול מקח לרבנן בכדי שיראה וכו' אלא אי אמרת לעולם חוזר אמאי חזרו בדרבי טרפון ניחא להו אף על גב דהוו מפסדי בדרבי טרפון בשתות ופחות משתות דלרבי טרפון כל היום ולרבנן בכדי שיראה הרי היו מרויחין ביתר משתות וטוב להם בכך ואף על גב דלעיל אמרנו שמחו בשתות עצמו דאפילו בריוח דשתות לחודא ניחא להו בדרבי טרפון שאני התם דלאלתר הוי מחילה. הרא"ש.

בא"ד אי ביטול מקח לעולם חוזר אמאי חזרו הלא לר"ט לאחר כל היום הוי מחילה כו' עכ"ל. וקשיא לי בגווה סוף סוף מאי קשיא ליה הא מעיקרא הוי אתי ליה שפיר חזרו בכה"ג כמ"ש התוספות עצמם משום דחזרה דלאחר כל היום לא שכיחא ואם כן לא נפקא מידי בין לעולם חוזר ובין כל היום ומש"ה אדרבא ניחא להו טפי בדרבנן דהוי ביטול מקח דשניהם חוזרין מדר"ט דחשיב ליה אונאה ואם כן השתא נמי יש לומר דאף ע"ג דלר"ט בפחות משליש הוי מחילה לאחר כל היום אפ"ה ניחא להו טפי בדרבנן דשניהם חוזרין כיון דלאחר כל היום לא שכיחא. ולכאורה נראה דדוקא לגבי דין אונאה דידו על העליונה כתבו התוס' לעיל דשפיר חזרו דניחא להו טפי בביטול מקח דשניהם חוזרין משא"כ הכא דאיירי בפחות מדין אונאה כגון פחות משליש דר"ט וא"כ אע"ג דלפי הסברא עכשיו בפחות מדין אונאה נמי לא הוי מחילה לאלתר מ"מ כיון שאין ידו על העליונה אלא קנה ומחזיר אונאה תו לא שייך למימר דניחא להו בביטול מקח דשניהם חוזרין אלא דבאמת אין זה טעם מספיק לפמ"ש לעיל דעיקר ניחותא דתגרי לוד בשניהם חוזרין היינו כדי שלא יוכל המתאנה לומר בע"כ תן לי מה שאוניתני ואם כן אפי' לגבי פחות מדין אונאה דאיירי בהו השתא שדינו קנה ומחזיר אונאה שפיר יש לנו לומר דניחא להו טפי בביטול מקח דשניהם חוזרין ואפשר שהלה לא ירצה לחזור וממילא לא יהא צריך להחזיר אונאה כמו דהוי אתי ליה שפיר מעיקרא דאי אמרינן ביטול מקח לעולם חוזר אתי שפיר חזרו מה"ט גופא לשיטת התו' אמנם לפי' מהרש"א ז"ל אתי שפיר דבאמת זה הפשטן האחרון אינו נראה לו סברא זו כל עיקר שנאמר דחזרו משום דביטול מקח ניחא להו טפי דהא מה"ט גופא חוזר הפשטן מסברא הראשונה דפחות משליש לר"ט כפחות משתות לרבנן משום דאל"כ לא אתי ליה שפיר שמחו וחזרו וכמ"ש מהרש"א ז"ל באריכות דלא משמע ליה לפרש דחזרו משום דניחא להו בביטול מקח כדהוי ס"ד מעיקרא וא"כ דברי התוס' עולים יפה אבל לשיטת מהר"ם ז"ל צ"ע ודו"ק:

בפרש"י בד"ה אמאי חזרו כו' ויזהרו מאונאת שליש ויהא הכל מחילה לאלתר עכ"ל. לפי מה שכתבתי בריש הסוגיא דמשתות מקח עד שתות מעות הכל בכלל אונאה וה"ה בשליש לר"ט אם כן יש כאן מקום לדקדק מאי קשיא ליה אמאי חזרו דיזהרו מאונאת שליש דהא אפשר שלא היו רוצים ליזהר מאונאת שליש כיון שאינו שיעור מצומצם דהא שוה שיתסר הוי שיעור שליש מן כ"א ושליש דהיינו שליש מקח עד כ"ד דהוי שליש מעות וכיון דתגרי לוד הוו בקיאי טובא היו יכולים למכור שוה שיתסר בכ"ד ואם יזהרו מאונאת שליש היו צריכים למכור בפחות מכ"א ושליש וא"כ שפיר יש לומר דניחא להו טפי בדרבנן דלדידהו מיהו לאחר כדי שיראה הוי מחילה אפי' בכ"ד ויש ליישב דמ"מ לרב דס"ל שתות מקח שנינו קשה שפיר אמאי חזרו דיזהרו מאונאת שליש דלדידיה השיעור מצומצם דפרוטה פחות משליש הוי מחילה וע"כ דלרב הא דחזרו היינו דפחות משתות לרבנן ופחות משליש לר"ט נמי לא הוי מחילה לאלתר אלא לאחר כדי שיראה לרבנן ולאחר כל היום לר"ט וע"כ ממילא מדרב נשמע לשמואל אף על גב דס"ל שתות מעות נמי שנינו מ"מ בהא מילתא לא אשכחן דפליג עליה דרב לענין פחות משתות וכי היכי דלרב ע"כ לא הוי מחילה לאלתר ה"ה לשמואל ודו"ק:

בגמרא אי הכי במאי שמחו מעיקרא תפשוט דביטול מקח כו' ויש להקשות מאי קושיא דלמא חדא מגו חדא קמיבעיא ליה וכולה חדא איבעיא הוא אי אמרינן דפחות משתות לאלתר הוי מחילה והא דחזרו משום דפחות משליש כשתות עצמה ואם כן ע"כ הא דשמחו מעיקרא היינו משום דביטול מקח לעולם חוזר או דילמא דפחות משתות בכדי שיראה וא"ש שמחו וחזרו דפחות משליש לר"ט כפחות משתות לרבנן ואם כן שפיר יש לומר דביטול מקח נמי כדי שיראה ואפשר דמדקאמר מי סברת פחות משליש ולא קאמר דלמא משתות ועד שליש אם כן משמע דלאו בדרך דחיה קאמר אלא דבלא"ה פשיטא ליה דקושטא דמילתא הכי הוא דמשתות ועד שליש לר"ט כשתות לרבנן אם כן מקשה שפיר ועי"ל דבלא"ה פשיטא ליה לתלמודא דההיא איבעיא דביטול מקח לא קאי אלא למאי דפשיטא ליה דפחות מכדי אונאה לאלתר הוי מחילה אבל אם נאמר דפחות משתות כדי שיראה שוב אין מקום להסתפק בביטול מקח דודאי לעולם חוזר דלא שייך לומר דשלשתן בכדי שיראה מדנקיט במתני' עד מתי מותר להחזיר עד כדי שיראה אדין אונאה דוקא משמע שבא למעט או פחות מכדי אונאה דלאלתר הוי מחילה או למעט יותר מכדי אונאה דלעולם חוזר ואם כן מקשה שפיר דממ"נ תפשוט דביטול מקח לעולם חוזר דאי פחות מכדי אונאה בכדי שיראה ע"כ דמתניתין אתא למעט יותר מכדי אונאה משיעור דכדי שיראה ואי פחות מכדי אונאה לאלתר הוי מחילה תיקשי אמאי חזרו לדברי חכמים וצ"ל כדשנינן דמשתות ועד שליש לר"ט כשתות עצמו לרבנן וא"כ אכתי תפשוט דביטול מקח לעולם חוזר דאל"כ במאי שמחו מעיקרא ודו"ק ועיין בסמוך:

שם שמחו בשתות עצמו דלר"ט מחילה ואף ע"ג שזה לא נזכר כלל במתני' בהוראת ר"ט אפ"ה ממילא שמעינן לה מדר"ט כיון שהפליג כ"כ בדין אונאה משתות ועד שליש ממילא משמע דמיקל נמי בשתות עצמו כ"כ התוס' זו הסברא ועי' בסמוך:

שם ואת"ל בכדי שיראה מאי איכא בין שתות ליתר משתות כאן יש לדקדק מאי פשיטותא שיש איזה חילוק בין שתות ליתר משתות דלמא אין ה"נ דליכא בינייהו דהא דנקיט במתני' האונאה שתות היינו משתות ולמעלה מתחיל דין אונאה וע"כ נמי דלא שמיעא ליה לבעל האיבעיא ברייתא דבסמוך דמחלק בין שתות ליתר משתות דאי שמיעא ליה הא מסיק בברייתא להדיא דזה וזה בכדי שיראה ויש ליישב דהאי איבעיא אמסקנא דלעיל קאי דמשתות ועד שליש לר"ט כשתות עצמו לרבנן ואם כן ע"כ שיש איזה חילוק בין שתות ליתר משתות לרבנן דאל"כ מה חידש רבי טרפון בהוראתו בדין אונאה משתות עד שליש הא לרבנן הוי משתות ולמעלה עד לעולם בדין אונאה ואף ע"ג דלר"ט שתות עצמו הוי מחילה משא"כ לרבנן זה אינו נזכר בהוראת ר"ט בפירוש אלא מסברא שמעינן לה מדר"ט ואכתי הוראת שליש זה מה טיבו אלא ע"כ דאיכא בין שתות ליתר משתות איזה חילוק בדין ואם כן שפיר הורה ר"ט דמשתות ועד שליש כשתות עצמו לרבנן ויתר משליש כיתר משתות לרבנן וממילא שמעינן מדמיקל בשיעור אונאה כ"כ ע"כ מיקל נמי בשתות עצמו דהוי מחילה ומש"ה שמחו תגרי לוד ולכך הוצרך הש"ס לפרש דאף אי ביטול מקח בכדי שיראה אפ"ה יש איזה נפקותא בין שתות ליתר משתות דבביטול מקח שניהם חוזרין משא"כ בדין אונאה ואם כן א"ש הוראת רבי טרפון ג"כ לענין זה דמשתות ועד שליש אין שניהם חוזרין אלא משליש ולמעלה שניהם חוזרין ומכ"ש דא"ש טפי למאי דפרישית דע"כ ההיא איבעיא דביטול מקח לא שייכא אלא אי אמרינן דפחות משתות לאלתר הוי מחילה כדפרישית בסמוך א"כ ע"כ דמשתות ועד שליש לרבי טרפון כשתות עצמו לרבנן ממילא מוכח שיש חילוק בין שתות ליתר משתות לרבנן דאל"כ מאי הורה ר"ט ודו"ק:

תוס' ד"ה ואילו וכו' וה"ר יצחק בר' מרדכי עיין לקמן דף נז ע"א תוס' ד"ה יצא לחולין:

תד"ה אמר רבא וכו', ות"כ מייתי משום דקתני בברייתא וזה וזה תמהני דלא כתבו בפשיטות דהא ודאי אף לשיטת ר"ת מ"מ מוכח דהא דא"ר פחות משתות נקנה מקח היינו לאלתר דאם איתא עד כדי שיראה א"כ עיקר החילוק בין שתות לפחות משתות לענין חזרת מי שנתאנה ואיך א"ר פחות משתות נקנה מקח שתות קנה ומחזיר אונאה. הא לענין דקנה ומחזיר אונאה ליכא חילוק. ואף דקנה ומחזיר אונאה. היינו אם ירצה אבל אם ירצה יכול לחזור ממקחו הא מ"מ במה דנקט רבא דאם רוצה מחזיק במקח ותובע אונאתו בזה אין חילוק בין פחות משתות לשתות. ועיקר החילוק דאם רצה יכול לחזור חסר מן הספר. אע"כ ברור דפחות משתות נקנה היינו לאלתר. וא"כ י"ל דע"ז מביא ת"כ דמדר"נ בודאי מוכח דפחות משתות נקנה היינו לאלתר דלדידיה דשתות קנה לגמרי. זהו עיקר החילוק. ובזה לא מצינו דחולק ר"י דהא לא פליג רק בשתות דידו על העליונה. אבל לענין פחות משתות דלא פליג קיי"ל כר"נ דלאלתר קנה. והוא פשוט מאד. וצ"ע: