Commentary page
Bava Metzia 43a
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerBava Metzia 43a
Bava Metzia 43a. The full printed text of this folio side — 13 numbered segments, about 353 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
ומשלם לו דמי כיסי דמי כשות של קוצים לפי מה שהשביח:
גמ' משום דצרורין לא ישתמש בהן בתמיה ומה גילוי דעת יש כאן שאין חפץ שישתמש בהם מאחר שאם הן מותרין קאמרת ישתמש בהן דהמפקיד אצלו יודע שהוא צריך תדיר למעות צרורין נמי ישתמש דדרך כל אדם לצור מעותיו:
ואפילו נאנסו קאמר מתניתין דחייב באחריותן ואפילו לא נשתמש בהן דמהשתא הוי שואל עלייהו:
נאנסו לא כל זמן שלא נשתמש לא הוי שואל אלא אבדו דוקא חייב כשומר שכר:
ואי שואל לא הוי שומר שכר נמי לא הוי מה שכר נטל על שמירתם אלא על שסמך עליהם להחליפן ולהשתכר אם יבא לידו אתה מחייבו ושאלה היא זו שהרי כל הנאה שלו:
בההיא מודינא אע"ג דאמינא לא הוי שואל מהשתא עד שישתמש מודינא דשומר שכר הוי:
דהואיל ונהנה מהנה לבעלים:
המפקיד מעות גזבר שהפקיד מעות הקדש כסבור שהן שלו:
17 more comments on this page.
Rashi on Bava Metzia 43a · Sefaria
Tosafot
מאי איריא הוציא כי לא הוציא נמי כיון דהיתר תשמיש מחייב באונסין וא"ת הא דתנן לקמן בהזהב (בבא מציעא דף מד. מז: מח.) נתן לו מעות ולא משך ממנו פירות יכול לחזור בו לרב הונא דאית ליה דהיתר תשמיש מחייב באונסין וכן לרב יוסף בפרק אלו מציאות (לעיל בבא מציעא דף כט.) המוכר אסור להשתמש במעות שקבל שאם היה מותר להשתמש תקשה להו הך ברייתא דמייתי אפלוגתא דרבי יוחנן ור"ל נתן לבלן מעל דוקא בלן דלא מחסרא משיכה כדקתני סיפא הרי מרחץ לפניך הכנס ורחוץ אבל ספר לא מעל עד דמשיך ולדידהו כי נתנה לספר נמי למעול אע"ג דלא משיך כיון דספר מותר להשתמש בהן בין מיירי בספר נכרי כר' יוחנן בין בספר ישראל כר"ל וכמו שאסור להשתמש בהם לרב הונא ולרב יוסף ה"נ לר"ל ולר' יוחנן דבהא לא פליגי ולא הוה המוכר על אותם מעות כי אם שומר חנם לכ"ע וא"כ לרבי יוחנן מה הועילו במה שתקנו דאין מעות קונות דאי מעות קונות יאמר מוכר נשרפו חטיך בעליה השתא דלא קני יאמר נשרפו מעותיך בעליה ועוד דרב הונא גופיה סבר בפ' הזהב (לקמן בבא מציעא דף מו:) דבר תורה מעות קונות כרבי יוחנן דאמר רב הונא מכור לי באלו קנה וי"ל דאע"ג דלא הוי על המעות כי אם שומר חנם לא מצי א"ל נשרפו מעותיך בעליה דכספים אין להם שמירה אלא בקרקע וא"ת כיון דהיכא שלא משך אסור להשתמש במעות א"כ הא דאמר פוסק עמו על הגדיש או על שער שבשוק מה מרויח בהקדמת מעות וי"ל כגון שפירש ע"מ להשתמש בהם א"נ אפילו בסתמ' כיון שהוא פוסק ומקדים לו מעות חצי שנה מן הגדיש עד ימות הקיץ אדעתא דהכי נותן שישתמש בהן ועוד י"ל דלרבי יוחנן ולרב הונא דאית להו דבר תורה מעות קונות לא הפקיעו כח שיש לו למוכר במעות שיכול להשתמש בהם כיון דקונות מן התורה והוי שואל עלייהו ולא מצי א"ל נשרפו מעותיך בעליה ולא תקנו משיכה אלא כדי שלא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה אבל לר"ל ודאי כיון דמעות אינם קונות אסור להשתמש במעות ולא הוי שואל עלייהו ולכך נתנה לספר לא מעל עד שימשוך וכן לרבי יוחנן ולרב הונא בספר נכרי לא מעל עד שימשוך דמעות בנכרי אינם קונות:
והתנן כל הגזלנים משלמין כשעת הגזלה ואע"ג דבפ' הגוזל [קמא] (ב"ק דף צו:) אמרי' זה הכלל כל הגזלנים משלמין כשעת הגזלה לאתויי דרבי אלעאי דאמר גנב טלה ונעשה איל עגל ונעשה שור נעשה שינוי בידו וקנאה משמע דלא מיירי ביוקרא וזולא אלא בשינוי כדמיירי ברישא דמתני' הגוזל עצים ועשה כלים צמר ועשה בגדים היינו דוקא יתורא דזה הכלל אבל פשטא דמתניתין דמשלמין כשעת הגזלה מיירי ביוקרא וזולא והתם בהגוזל (דף קג.) נמי מייתי לענין יוקרא וזולא גבי אייקר כתנא דרב כהנא ובפרק כל שעה (פסחים דף לב.) גבי לפי דמים משלם וא"ת רב דאמר במרובה (ב"ק דף סה. ושם ד"ה גופא) קרן כעין שגנב [כפל וכו'] ואוקמה כגון דמעיקרא שויא ד' ולבסוף שויא זוזא מאי קמ"ל מתני' היא ועוד מאי בעי התם מאי טעמא דרב ליבעי מאי טעמא דמתניתין וי"ל דרב קמ"ל דאע"ג דקרן כעין שגנב כפל לא הוי כמו קרן אלא כשעת העמדה בדין ובעינן מאי טעמא דרב דמחלק כפל מדין קרן ומשני גנבה וחיים אחייה לקרן כעין שגנב דוקא קרן ולא כפל:
Tosafot on Bava Metzia 43a · Sefaria
Rabbeinu Chananel
[מתני'] המפקיד מעות אצל שולחני אם צרורין לא ישתמש בהן לפיכך אם אבדו אין חייב באחריותן. אוקמה ר' אמי בצרורין וחתומים.
קשר משונה איבעיא ועלתה בתיקו הלכך לא ישתמש בהן:
פיסקא מותרין ישתמש בהן לפיכך אם אבדו חייב באחריותן אמר רב הונא ואפי' נאנסו והאי דקתני במתני' אבדו כדרבא דאמר בפרק הזהב נגנבו בליסטים מזויין. אבדו שטבעה ספינתו בים.
ורב נחמן אמר נאנסו לא אלא בההוא הנאה דאי מתרמי ליה זבינא דאית ליה רווחא זבין בהו הוי עלייהו שומר שכר. וקיימא לן כרב נחמן: המפקיד אצל בעל הבית בין צרורין בין מותרין אל ישתמש בהן לפיכך אם אבדו אין חייב באחריותן חנוני כבעל הבית דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר כשולחני וקיימא לן כר' יהודה.
ומותיב רב נחמן לרב הונא דאמר בשולחני אפי' נאנסו חייב הא דתנן במסכת מעילה המפקיד מעות אצל שולחני מותרין ישתמש בהם לפיכך אם הוציא מעל הגזבר.
ואי אמרת אפי' נאנסו חייב הני מעות הקדש כיון דמסרינהו הגיזבר לשולחני אי חייב בהו באונסין הוו להו כמלוה וע"ג דלא אפקינהו עדיין השולחני למעול הגזבר דהא הוא אפקינהו. ופרקי רב הונא הוא הדין אע"ג דאכתי לא אפקינהו מעל הגזבר ולא הוה בעי למיתנא הוציא אלא איידי דתנא רישא הוציא תנא נמי סיפא הוציא:
מתני' השולח יד בפיקדון ילקה בחסר וביתר תנא כיצד הפקיד לו משתי סאין בסלע ועמדו מארבע משלם משתי סאין בסלע. הפקיד לו מארבע ועמדו משתים נותן לו משתים. בית הלל אומרים כשעת ההוצאה פי' כשיעור שהיה שוה בעת ששלח בו ידו והוציאו לצרכיו.
אמר רבה מאן דגזל חביתא דחמרא מחבריה מעיקרא שויא זוזא ולבסוף שויא ד' שתיא או תברא משלם ד' מאי טעמא דכל זמן דאיתא הדרא למרא בעינא בעידנא דתברא או שתיא בההיא שעתא קא גזיל ליה ותנן כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה וההיא שעתא ד' הוא דשויא. איתבר ממילא משלם זוזא מאי טעמא השתא לא גזיל אמאי קא מחייבת ליה אההיא שעתא דגזל זוזא הויא שויא. ואקשי' עליה תנן בית הלל אומרים כשעת ההוצאה מאי היא אילימא בעת ההוצאה מן העולם כלומר בעידנא דתברא או שתיא.
1 more comments on this page.
Rabbeinu Chananel on Bava Metzia 43a · Sefaria
Rashba
ומשלם ליה דמי כיסי כלומר (למי שהיה) [לפי מה] שמשביח כשות רעה כזו, ולא דמי כשות שמעורב בו כיסי קאמר, שאם כן דמי כולו הוא משלם, אלא שהוא [היה] יותר נמכר לדברים אחרים, או שהיו בוררין אותו ומנפים ממנו הקוצים והיה יפה להטילו לשכר, אבל עכשיו שהטילוהו עם קוציו לא השביח אלא קצת, ואינו משלם [אלא] לפי מה שמשביח. וכן נראה מפירוש רש"י ז"ל.
ואי אמרת אפילו נאנסו מאי איריא הוציא אפילו לא הוציא נמי כלומר, דכיון דחייב אף באונסין, הרי אלו משעת מסירה כהלואה אצל השלחני, וקיימא לן כרב נחמן, ואע"ג דקיימא לן בדמי אבדה כר' טרפון דאמר בפרקין דלעיל (בבא מציעא כח, ב) אפילו ובאונסין. כבר תרגמה רבינו אפרים ז"ל (הובא בבעל המאור שם) דהתם כיון דמעיקרא חייב בגנבה ואבדה כשומר שכר, משום דעוסק במצוה הוא וחייב משום פרוטה דרב יוסף, השתא דהתירו לו להשתמש בהן, אסקוה דרגא וחייב אף באונסין, אבל הכא, דאי לא הוה שרי ליה לאשתמושי בהן, הוי עלייהו שומר חנם, ושרינן ליה לאשתמושי בהו, אי מסקת ליה דרגא הוה ליה כשומר שכר. והראב"ד ז"ל (בהשגות הובא בש"מ שם) פירש, משום דהתם סמכא דעתיה, אמר השתא אתי מרי דזוזי ובעי להו, הילכך לא הוי (שומר) [שואל] גמור עד שישתמש.
איתבר ממילא משלם זוזא דהשתא לא עבד ולא מידי הקשה הרמב"ן ז"ל, כיון דאלו הוה בעינא הוה הדרא, אלמא ברשותיה דמריה אייקר, ורחמנא חייביה לגזלן באונסין, אם כן לישלם כדהשתא כאלו שתייה, ושואל כי האי גוונא הא מחייב ארבעה משום דקאי ברשות מרה, ולא קאי ברשותיה דשואל אלא לאונסין. ותירץ, דשאני שואל דלא מחייב באונסיה עד שעת שבורה ומתה, וברשותה דמרה היא למכירה, אבל גזלה כיון דמשעת גזלה מחייב באונסיה, ונפקא נמי מרשות הבעלים להקדיש, לא מחייבין ליה באונסין אלא כשעת משיכה, דשעת משיכה דגזלה כשעת שבורה ומתה דשאלה, דההיא שעתה הוא דחל עליה חיוב.
הכי גרסינן ואי בחסר מי איכא למאן דאמר והתנן כל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה. ויש מעבירין עליה קולמוס, משום דאמרי דמתניתין דכל הגזלנין לאו ביוקרא וזולא אלא בשבח וכחש, וכדאמרינן עלה (ב"ק צו, ב), זה הכלל לאתויי מאי לאתויי גנב טלה ונעשה איל, ונסתייעו מהא דגרסינן בפרק מרובה (בבא קמא סה, א) ארב קרן כעין שגזל תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה כשעת העמדה בדין, ואמרינן עלה, מאי טעמא דרב, דכתיב גנבה וחיים, מאי קאמר רחמנא חיים בגנבה, אחייה לקרן כעין שגנב, ואוקמוה להא דרב התם במרובה, כגון דמעיקרא שויא ד' ולבסוף שויא זוזא, ואי סלקא דעתך מתניתין דהגוזל ביוקרא וזולא, מאי קא משמע לן רב, מתניתין היא, ותו, אמאי בעינן עליה מאי טעמא דרב אחייה לקרן כעין שגנב. ולאו מילתא היא, דהתם לא אתי רב לחדותי קרן כעין שגנב, אלא עיקר מילתא דרב לחדותי שאין משלם את הכפל אלא כשעת העמדה בדין, והיינו דקא בעי מאי טעמיה דרב, דאמר דלא משלם (קרן) [כפל] כעין שגנב כמו שהוא משלם בקרן, ואמר משום דכתיב גנבה וחיים הכי קאמר רחמנא אחייה לקרן כעין שגנב, כלומר דוקא קרן אבל לא את הכפל. וספרים דגרסי התם קרן כעין שגנב מאי טעמא, טעותא היא. ובפסחים נמי בפרק כל שעה (פסחים לב, א) מפורש בגמרא אילימא מעקרא שויא ארבעה ולבסוף שויא זוזא והתנן כל הגזלנין משלמים כשעת הגזלה, אלמא מתניתין כללא היא אף ליוקרא וזולא.
Rashba on Bava Metzia 43a · Sefaria
Meiri
המשנה השמינית והיא מענין החלק הרביעי המפקיד מעות אצל שלחני אם צרורין לא ישתמש בהם לפיכך אם אבדו אינו חייב באחריותן מותרין ישתמש בהם לפיכך אם אבדו חייב באחריותן אצל בעל הבית בין צרורין בין מותרין לא ישתמש בהם לפיכך אם אבדו אינו חייב באחריותן חנוני כבעל הבית דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר כשלחני אמר הר"ם צרורין הוא כשיהיה קשר משונה או שישים עליהם חותם ומה שזולת זה קרואין מותרין ומה שאמר חייב באחריותן לפי שנעשה עליו כמו חוב והלכה כר' יהודה:
אמר המאירי המפקיד מעות אצל שלחני אם צרורים לא ישתמש בהם ופירשו בגמ' דוקא שהם צרורים וחתומים או שקשרם קשר משונה הרי זה לא ישתמש בהם ומאחר שאין לו רשות להשתמש בהם אם נגנבו או אבדו אינו חייב באחריותן שהרי אין זה אלא שומר חנם ואם מותרים והוא הדין לצרורים ואינם חתומים או שאינם קשורים קשר משונה יש לו להשתמש בהם ומאחר שהורשה בכך נתחייב באחריותן אע"פ שלא נשתמש ופרשו בגמרא דוקא כשומר שכר ובנגנבו או אבדו אבל באונסין מיהו כגון ליסטים מזויין ודומיהם פטור ומ"מ אם נשתמש חייב אף באונסין כדין הלואה:
אצל בעל הבית בין צרורים בין מותרים לא ישתמש בהם לפיכך אם אבדו אינו חייב באחריותן הואיל ושמרם כראוי ולא שלח בהם יד חנוני כבעל הבית ור' יהודה אומר כשלחני והלכה כר' יהודה:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמרא אלו הן:
חכמי פרווינשאה כתבו שלא נאמרו דברים אלו אלא במטבע היוצא אבל חתיכות כסף או מטבע של זהב שאדם צריך להחליפו קודם שיוציאנו אפילו מותרין לא ישתמש ודאי כל כיוצא בזה קפיד הוא בעל הבית בכך והדברים נראין:
יתבאר במקומו שכל שהוציא מעות הקדש על ידי שליח אם עשה שליח שליחותו בעל הבית מעל ואם שנה בשליחותו שליח מעל ודוקא בשוגג ר"ל בחזקת חולין שאין מעילה אלא בשוגג מעתה מי שהפקיד מעות של הקדש בחזקת חולין אצל בעל הבית בין צרורים בין מותרין הואיל ולא הורשה בהוצאתם אם הוציא מעל הנפקד אבל אם הפקידם אצל שלחני אם צרורים וחתומים שלחני מעל ואם מותרים על הצד שהרשינוהו להשתמש בהם יראה מכאן שהמפקיד מעל אם גזבר אם מפקיד אחר שהדבר נעשה כאלו הוציא בשליחותו ובמעילה יש שליח לדבר עברה ומ"מ אם לא הוציא לא מעל לדעת רב נחמן שהלכה כמותו שלא נאמר שנעשה מעתה כשואל על הדבר והמשאיל מעל אע"פ שלא נשתמש השואל כמו שיתבאר בפרקים הבאים שאינו אלא כשומר ומ"מ אם הוציא מעל המפקיד ומ"מ גדולי המחברים פסקו שזה וזה לא מעלו שהמפקיד פטור הואיל ולא אמר לו בפירוש השתמש בהם והחנוני פטור הואיל וברשות הוציאו:
המשנה התשיעית והכונה לבאר בה ענין החלק הששי ואמר על זה השולח יד בפקדון ילקה בחסר וביתר ובית הלל אומרים כשעת הוצאה ר' עקיבא אומר כשעת התביעה אמר הר"ם מחלקת בית שמאי ובית הלל בהלכה הראשונה היא בתוספת שניתוספה בגוף הגזלה כגון שגזל רחל גזוזה ונטענה אצלו בית שמאי אומ' משלם אותה ואת גזתה ובית הלל אומ' לא ישלם אלא רחל גזוזה ור' עקיבא אומר אם היתה גזוזה בעת שתבעה בדין משלם גזוזה ואם היתה טעונה משלם טעונה והלכה כבית הלל אבל ביוקר ובזול אין ביניהם מחלקת אבל הדין ביניהם שאבאר כשגזל סחורה בשוה זהוב ואחר כך היא שוה שני זהובים ואכל אותה אחר היוקר אם היא ראויה לאכילה או מכרה או נתנה לזולתו ישלם שני זהובים כיון שהיתה שוה בעת שהוציאה מרשותו לפי שכל זמן שהדבר הגזול בעין חוזר לבעלים ולפיכך ישלם כמו שהיתה שוה הגזלה כששינה עינה או שהוציאה מרשותו ואם אבדה אותה גזלה או נגנבה או יצאה מתחת ידו שלא מדעתו משלם כשעת הגזלה וכמו כן אם הוזלה משלם כשעת הגזלה:
אמר המאירי השולח יד בפקדון ילקה בחסר וביתר ולפי מה שיתבאר בגמרא היה עולה על דעתם תחלה שמשנה זו אמורה לענין יוקר וזול ר"ל שמכיון ששלח בה יד נעשה גזלן עליה וחייב באונסיה ואמר שאם בשעה שנאנסה הוזלה ילקה בחסר וישלם כשעת הגזלה ר"ל שעת שליחות יד ואם בשעה שנאנסה הוקרה ילקה ביתר וישלם כשעת האונס ומ"מ יתבאר בגמרא שביוקר וזול אינו כן אלא בשהפסידה הוא בעצמו אבל נפסדה מאליה אף בהוקרה אינו משלם אלא כשעת הגזלה והוא שפסק רבא בגמרא שהגוזל חבית לחברו בשעת הגזלה שוה דינר ובשעה שנשברה שוה ארבעה אם שברה הוא משלם ארבעה הואיל וכל זמן שהיא בעינה להחזיר עומדת עכשו הוא גוזלה ואם נשברה מאליה משלם כשעת הגזלה הא אם היתה שוה ארבעה בשעת הגזלה ובשעה שנשברה דינר בין שברה הוא בין נשברה מאליה משלם ארבעה הא מ"מ אם היא בעינה כמו שהיתה אלא שהוזלה חוזרת כמות שהיא ואומר הרי שלך לפניך כמו שביארנו דינין אלו כלם במקומם במסכת בבא קמא:
3 more comments on this page.
Meiri on Bava Metzia 43a · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
בד"ה מאי אריא כו' ועי"ל דלר"י ורב הונא דאית להו כו' אבל לר"ל ודאי כיון כו' עכ"ל רצונם לתרץ קושיא ראשונה לר"י ולר' הונא אבל קושיא שניה מהך דפוסק עמו על הגדיש עדיין במקומה עומדת לר"ל דס"ל אסור להשתמש בהם וצריך לתרץ כדלעיל כגון שפירש כו' וק"ל:
Chidushei Halachot on Bava Metzia 43a · Sefaria
Maharam
ד"ה מאי אריא הוציא וכו' עד וא"ת כו' לרב הונא וכו' אסור להשתמש במעות שקבל וכו'. נראה דהמשך דברי התוס' כך הם דהשתא מדפריך בגמרא מאי איריא וכו' א"כ ס"ל להגמרא דאם היתר תשמיש מתחייב באונסין אם כן הוא מועל מיד אפילו לא הוציא וא"כ לפי זה מוכרחים אנו לומר דלרב הונא דאית ליה דהיתר תשמיש מתחייב באונסין אית ליה גבי נתן לו המעות ולא משך דאסור להשתמש במעות דאם איתא שמותר להשתמש בהן א"כ הוא מתחייב באונסין וכיון שמתחייב באונסין א"כ מיד כשנותנן ליד אחר אפילו עד שלא משך מעל מיד וא"כ תקשי ליה הברייתא דלבלן וכו' דהשתא אפילו לפי שנויא דשני רבי יוחנן דאיירי בבלן עכו"ם דמעות אינן קונות בעכו"ם כ"א משיכה מ"מ מאחר שאותו שקבלן בין ישראל בין עכו"ם מותר להשתמש בהן מיד ומיד נתחייב עליהם באונסין הוי כאלו הלוה אותן לו א"כ הוא מעל מיד אלא על כרחין צריכין אנו לומר דאסור להשתמש בהן א"כ מסתמא ס"ל ג"כ לר"י הכי א"כ מה הועילו חכמים בתקנתן דהא איכא למיחש שמא יאמר נשרפו מעותיך בעלייה אבל בלא זאת הוה אמרינן דרבי יוחנן סבירא ליה דמותר להשתמש בהן וכיון דמותר חייב באונסין כרב הונא וכיון שכן הוא ליכא למיחש שמא יאמר נשרפו מעותיך בעלייה ולא תקשה ברייתא דלבלן דאע"פ שנתחייב באונסין מכל מקום לענין מעילה לא סבירא ליה שמעל מיד אבל השתא דפרכה הגמרא מאי איריא וכו' וסבירא ליה דכיון דהיתר תשמיש מחייב באונסין מעל מיד קשה ובסוף דבריהם תירצו דהא בהא תליא דגבי ישראל דמעות קונות מדאורייתא מותר להשתמש בהן וחייב באונסין ולכך ליכא למימר נשרפו מעותיך בעלייה וההיא ברייתא איירי בעכו"ם ושאין מעות קונות בו מדאורייתא כי אם משיכה ולכך אינו מותר להשתמש בהן ואינו מתחייב באונסין גם כן ולכך לא מעל מיד ור"ל סבירא ליה דבישראל מעות אינן קונות וא"כ הוא אסור להשתמש בהן וכיון דאסור לא מתחייב באונסין ולכך נתנן לבלן ישראל לא מעל ודו"ק נ"ל:
Maharam on Bava Metzia 43a · Sefaria
Shita Mekubetzet
ומשלם ליה דמי כיסי כלומר לפי שמשביח כשות רעה כזו ולא דמי כשות שמעורב בו כיסי קאמר שאם כן דמי כלו הוא משלם. אלא שהוא היה נמכר יותר לדברים אחרים או שהיו בוררין אותו ומנפין ממנו הקוצים והיה יפה להטילו לשכר אבל עכשו שהטילו עם קוציו לא השביח אלא קצת ואינו משלם אלא לפי מה שהשביח וכן נראה מפירושי רש"י. הרשב"א.
בכסי מעוכים מענין הכוסס את החטה. הראב"ד.
מתניתין וחנוני כבעל הבית. אף על פי שצריכים לו מעות הרבה לקנות מיני פירות ושמן ויין להעמיד בחנותו שלא יחסר שום דבר אף על פי כן דינו כדין בעל הבית שאפילו יניחם מותרים לא ישתמש בהן. ורבי יהודה פליג ואמר דדינו כדין השלחני שלא ישבע במה שבידו ואינו מספיק בשלו אלא אם כן לוה מאחרים. ה"ר יהונתן ז"ל.
גמרא בההיא הנאה וכו' הוי עלייהו שומר שכר מכאן נראה באותם בני אדם שהן מוכרים כסות ויש להן דבר קצוב שיש לו פשוט מן הליטרא אם נגנבו המלבושים תחת ידו חייבים לשלם אף על גב דעדיין אין להם כלום מכל מקום כיון דלכי ימכרו יהיה להם שכר אם כן מהשתא הוי עלייהו שומר שכר. תלמיד הר"פ.
ואי אמרת אפילו נאנסו מאי איריא הוציא אפילו לא הוציא נמי פירוש הואיל ועל דעת הוצאה יהבינהו ליה ואיהו אדעתא דהכי שקלינהו מיד הוו להו הלואה. ואף על גב דאקשינן בפרק הזהב נתנה לאסיטון מעל והא לא משך אלמא בעינן שיקנה אף על פי שבתורת הוצאה יהבינהו ליה. שאני התם דכיון דעל מנת לקנות בם פירות נתנם אם לא קנה אינו רוצה שיוציאנה הילכך לא מעל. ואי קשיא לך הא דאמרינן פרק השואל המשאיל קרדום של הקדש הוא מעל לפי טובת הנאה שבה ואקשינן עלה בגמרא ואי לאו דקני אמאי הוא מעל לפי טובת הנאה שבו והכא נמי הא יכול לחזור בו ולומר לו שלא ישתמש בהן ואפילו הכי אמרת דמעל. לא תיקשי לך דשאני התם שהכל חוזר בעינו ואין בו מעילה אלא כמה שאדם רוצה ליתן בטובת הנאת הבקוע ואם יכול לחזור בו מאי טובת הנאה איכא שימעול בו הרי אין אדם רוצה בשאלה כלום אלא אם כן כבר נשתמש בו מאחר שברשותו לחזור בו אבל הכא בתורת הלואה יהבינהו כיון שיכול להוציאם ואינם חוזרים בעין ואפילו מחזירם בעינם כמשלם הלואתו דמי. ואפשר שאם חזר בעל הבית ואמר לשלחני איני רוצה שתוציאם תנם לי בעינם נותן לו מעות אחרים ואין בזא איסור שעל מנת להוציאם נתנם לו ומלוה נינהו. ואם קדש בהם אשה אינה מקודשת דלאו ברשות בעלים קיימי לחזרה והוא הדין לאונסין כמלוה גמורה לדעתיה דרבה. הרמב"ן. ועיין בתוספות פרק ואלו מציאות.
אמר רבא האי מאן דגזל וכו' מעיקרא שויא זוזא ולבסוף שויא ארבעה וכו'. דכיון דכי איתיה הדרא בעינה ושויא ליה ארבעה זוזי מעיקרא גזל מיניה חד זוזא והשתא קא גזיל תלתא זוזי יתירי הילכך כשעת הגזלה קרינא ביה. הראב"ד.
הא דאמרינן איתבר ממילא משלם זוזא משום דהשהא לא עביד ליה ולא מידי. אני תמה כיון דאמרינן דכי איתא הדרא למרה בעינה ורחמנא חייביה לגזלן באונסין אמאי לא מחייב באונסין דהשתא וכדאמרינן נמי בעלמא נהי דאוקמינהו רחמנא ברשותיה לענין אונסין לענין מיקנא מי אוקמינהו ברשותיה והילכך כי אייקר ודאי ברשותא דמריה אייקר ותברא דממילא נמי איהו מחייב עלה דהא חייב באונסין כשואל אטו שואל כהאי גוונא מי לא משלם ארבעה. ויש לומר דשאני שואל דמשעת משיכה מחייב במזונותיה ולא מחייב באונסין עד שעת שבורה ומתה וברשותא דמאריה היא למכירה וקל וחומר להקדש. אבל גזלה כיון ומשעת משיכה מחייב באונסיה ונפקא נמי מרשות בעלים להקדש, לא מחייבינן ליה באונסין אלא דשעת משיכה דגזלה כשעת שבורה ומתה דשאלה, וההיא שעתא חייל עלה חיוב. הרמב"ן.
וזה לשון הריטב"א איתבר ממילא וכו'. ואם תאמר, וכיון דגזלן הוא וחייב באונסין, למה אינו משלם כשעת האונס, דשואל כשעת האונס הוא משלם, כדמוכח בשמעתין לקמן. ויש לומר, דשואל לא קנייה כלל, ולא אפקיה מרשות בעלים, כי הבעלים יכולים למכרה ולהקדישה, הילכך חיובו על שעת האונס. אבל גזלן, משעת גזלה אפקה מרשות בעלים למכירה והקדש, וכיון שכן, על ההיא שעתא בעינן לחיוביה כל היכא דלא עבד בה מעשה אחרינא. והא פשיטא, ולא אתא רבא לאשמועינן אלא דינה דתברה או שתיה, וכדמוכח לקמן. עד כאן.
4 more comments on this page.
Shita Mekubetzet on Bava Metzia 43a · Sefaria
Penei Yehoshua
בגמרא ור"נ אמר נאנסה לא כבר כתבתי בלשון התוספות פרק אלו מציאות דף כ"ט דטעמא דר"נ דאי איתא שהיה רוצה להתחייב באונסין היה לו לקבלן בתורת הלואה ולא בתורת פקדון אע"כ שלא רצה להתחייב באונסין כדין מלוה ובהכי א"ש מלתא דר"נ אפילו למ"ד בדמי אבידה חייב באונסין ע"ש ועיין כאן בלשון הרא"ש שכתב תירוצים אחרים ע"ז ע"ש:
שם לפיכך אם הוציא מעל הגזבר בסוף מס' מעילה בל' המשנה שם קתני אם מותרין ישתמש בהם לפיכך אם הוציא לא מעל ולא קשיין אהדדי דהתם לא מעל השלחני קאמר מיהו ר"ע מברטנורא כ' שם להדיא דשניהם לא מעלו דהגזבר נמי לא מעל כיון שלא א"ל בפירוש להוציאן וא"כ קשיא מברייתא דהכא ודברי הברטנורא לקוחים מל' הרמב"ם בפ"ז מהלכות מעילה שכ"כ וכ' שם הכ"מ בשם הר"י קורקוס דמה שפסק נגד הברייתא דהכא היינו משום דקשי' ליה מההיא דנתן לספר לא מעל משום דמיחסרא משיכה ואע"ג דמותר להשתמש בדמי' ודלא כקושית התוס' דהכא אלמא דדין מעילה לא תליא בהיתר השמוש אלא דוקא היכא דא"ל בפירוש להשתמש ולפמ"ש בסמוך אפשר דבלא"ה א"ש פסק הרמב"ם שפוסק כסתם מתני' דמעילה וסובר דברייתא פליגא אמתני'. מיהו מ"מ פריך שפיר בסוגיא דשמעתין דאפי' תנא דברייתא לא קאמר דמעל אלא בהוציא דוקא אבל לא הוציא לא וק"ל:
שם ואי אמרת אפילו נאנסו מאי איריא הוציא כו' ויש לתמוה דהכא פשיטא ליה לתלמודא דחיוב אונסין של הנפקד או השואל מביא את המפקיד ומשאיל לידי מעילה ובפרק השואל דף צ"ט גבי השואל קרדום אמרינן דאף ע"ג דמשעת שאלה איחייב באונסין אפ"ה לא מעל המשאיל אלא כשביקע בה השואל לרב הונא דאמר כ"ז שלא ביקע בה השואל יכול המשאיל לחזור בו משאלתו וא"כ אכתי לא נפקא מרשותו לענין מעילה כיון שיכול לחזור בו וא"כ מאי מקשה הכא לר"ה ול"ל דדוקא בשאלת קרדום וכיוצא בו דהדרא בעיניה אמרינן דלא מעל לר"ה כיון דס"ל דיכול לחזור בו כ"ז שלא נשתמש בו משא"כ הכא בדמי הפקדון בשולחני דה"ל כהלואה כדמשמע מפרש"י וכ"כ הרי"ף להדיא וא"כ ודאי לא מצי למיהדר ביה כדקי"ל בקדושין בפרק האיש מקדש דר"ה גופא מודה במלוה דלאו ברשות בעלים קאי לחזרה אפילו אי איתא בעיניה שלא הוציאם הלוה עדיין הא ליתא דדוקא במלוה גמורה שייך לומר כן אבל הכא בפקדון לא שייך לומר דאפילו אי איתא בעיניה לא יוכל לחזור ולתובעם מן הנפקד דהא אדעתא דהכי הפקיד' שיוכל לתובעם מתי שירצה. אמנם כשדקדקתי כ"ז נעלמו ממני דברי התוספות פרק אלו מציאות דף כ"ט בד"ה וה"ל שואל עלייהו שדקדקו להדיא מחמת הוכחה זו דהכא במפקיד אצל שלחני מותרין ה"ל הלואה גמורה ואפילו אי איתא בעיניה יכול ליתן מעות אחרים תחתיהם ומש"ה מקשה דלימעול אפי' לא הוציא אבל עכ"ז לא נתיישבה דעתי דהיא גופא תקשה מנ"ל לר"נ דר"ה ס"ל דה"ל כהלואה דלמא לא הוי אלא כשואל ויכול לחזור בו כ"ז שלא נשתמש ומש"ה לא מעל אלא כשהוציא ול"ל דסברא פשוטה היא דה"ל כהלואה הא ליתא דהא לר"נ גופא לא ה"ל כהלואה ולא כשואל וא"כ מנ"ל דר"ה פליג עליה בפלוגתא רחוקה דאיהו לא חשיב ליה אלא ש"ש ור"ה כמלוה דלמא לר"ה הוי כשואל וע"ק דאפי' בהלואה גופא לא פסיקא ליה להקשות הא מסקינן בפרק האיש מקדש דהלואה גופא פלוגתא דתנאי היא אי קאי ברשות בעלים לחזרה וא"כ דלמא האי ברייתא אתיא כמ"ד דברשות בעלים קאי לחזרה וא"כ ה"ל כשואל דמה"ט לא מעל אלא כשנשתמש כדאמרי' בפ' השואל ואין זה דוחק לאוקמא האי ברייתא כתנאי כיון דבלא"ה לא מיתוקמא ככ"ע כמ"ש בסמוך לשיטת הרמב"ם וצ"ע:
בתוספות בד"ה מאי איריא הוציא כו' וא"ת הא דתנן לקמן בהזהב כו' המוכר אסור להשתמש במעות שקבל כו' עכ"ל. תמיה לי אמאי לא הביאו כאן מסוגיא דלקמן בפרק הזהב גבי האי גברא דיהיב זוזי אשומשמי ואייקור והדרי בהו ואיגנבו זוזי ופטריה רבא ואמר דאפילו ש"ח נמי לא הוי אם לא שנאמר דהתוספות סברי דשאני התם דא"ל תא ושקול זוזך ולפ"ז היה להם להביא ראיה להיפוך דבדמי מכר חייב באונסין לרב הונא ויש ליישב וצ"ע:
בא"ד שאם היה מותר להשתמש תקשה להו הך ברייתא כו' אבל ספר לא מעל כו' ולדידהו כי נתנו לספר נמי למעול כו' עכ"ל. ולפמ"ש בסמוך בל' הגמרא דדין מעילה לא תליא בהיתר שימוש המעות וחיוב אונסין כדמוכח בפרק השואל דהכל תלוי ביכול לחזור בו או לא ומה"ט נמי המפקיד אצל שולחני למאן דמחייב ליה באונסין ה"ל כהלואה דאין יכול לחזור בו אפילו אי איתנהו בעין כמ"ש בסמוך בשם התוספות וגדולה מזו כתב הש"ך בח"מ סי' רצ"ב במפקיד אצל שולחני דאם נפסלה המטבע בתוך כך צריך ליתן לו מטבע אחרת מה"ט דחשיב ליה כמלוה גמורה ונמצא דכ"ז לא שייך בנדון דידן דהכא ודאי יכול הלוקח לחזור בו שזה עיקר הדין דמעות אינן קונות ואם כן כיון דיכול לחזור בו ממילא לא שייך בו דין מעילה. אחרי זה עיינתי בל' הרי"ף והרא"ש ז"ל פרק הזהב שהאריכו בזה ועיין בטור חו"מ סי' קצ"ח ובב"י שם שכתבו ג"כ בשם הרמב"ם שאם חוזר בו הלוקח ה"ל המעות כפקדון וא"כ לא קשיא להו כלל מההיא דנתנו לספר דכיון דיכול הלוקח לחזור וה"ל המעות פקדון נמצא דלא שייך בהו דין מעילה אבל לענין להשתמש במעות וחיוב אונסין לעולם דמותר דמסתמא לא יחזור בו כיון דקאי במי שפרע ע"ש באריכות ואפשר שמכאן הוציא הרמב"ם דין זה לחלק בין חזר בו הלוקח או המוכר כי היכי דלא תקשה מההיא דנתנו לספר ואין להאריך ודו"ק:
בגמרא ובמאי אי בחסר מי איכא למ"ד והתנן כל הגזלנים כו' הא דפשיטא ליה דעיקר מתניתין דזה הכלל איירי לענין חסר דהיינו שהוזלה אח"כ נ"ל משום דלישנא דמתניתין הכי דייק דאי לענין שינוי ושבחא ה"ל למיתני כל הגזלנים אינם משלמים אלא כשעת גזילה אע"כ דעיקר הדין דכשעת הגזילה מיהא משלם אעפ"י שהוזלה אחר כך ואם כן תרתי שמעת מהא כללא דפשטא דלישנא איירי לענין זולא ויתורא דזה הכלל לכדר' אלעאי כפי' התוספות:
Penei Yehoshua on Bava Metzia 43a · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Bava Metzia, daf 43, Amud Aleph, about 353 words in 13 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 13 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 14 words
Opens “וּמְשַׁלֵּם לֵיהּ דְּמֵי כִּיסֵי.…”
- Segment 254 words
Opens “מַתְנִי׳ הַמַּפְקִיד מָעוֹת אֵצֶל שׁוּלְחָנִי, אִם צְרוּרִין…”
- Segment 329 words
Opens “גְּמָ׳ מִשּׁוּם דִּצְרוּרִין לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן? אָמַר…”
- Segment 424 words
Opens “מוּתָּרִין יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן כּוּ׳. אָמַר רַב הוּנָא:…”
- Segment 551 words
Opens “וְרַב נַחְמָן אָמַר: נֶאֶנְסוּ לָא. אֲמַר לֵיהּ…”
- Segment 633 words
Opens “אֵיתִיבֵיהּ רַב נַחְמָן לְרַב הוּנָא: הַמַּפְקִיד מָעוֹת…”
- Segment 711 words
Opens “וְאִי אָמְרַתְּ אֲפִילּוּ נֶאֶנְסוּ, מַאי אִירְיָא הוֹצִיא?…”
- Segment 817 words
Opens “אֲמַר לֵיהּ: הוּא הַדִּין אַף עַל גַּב…”
- Segment 920 words
Opens “מַתְנִי׳ הַשּׁוֹלֵחַ יָד בְּפִקָּדוֹן, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:…”
- Segment 1026 words
Opens “גְּמָ׳ אָמַר רַבָּה: הַאי מַאן דִּגְזַל חָבִיתָא…”
- Segment 1150 words
Opens “מַאי טַעְמָא? כֵּיוָן דְּאִי אִיתַהּ הָדְרָא לְמָרַהּ…”
- Segment 1214 words
Opens “תְּנַן: בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים כִּשְׁעַת הוֹצָאָה. מַאי…”
- Segment 1320 words
Opens “וּבְמַאי? אִי בְּחָסֵר, מִי אִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר?…”
Sages named on this page
- Rabbi Akiva ben Yosef · Tannaim · Tannaim — Ten Martyrs
Rabbi Akiva, one of the Ten Martyrs, exemplified unwavering devotion to God even under torture, reciting the Shema as he was flayed,…
Source: Bava Metzia 43a · Segment 9 — “…אוֹמְרִים: כִּשְׁעַת הוֹצָאָה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כִּשְׁעַת הַתְּבִיעָה.”
Original text
וּמְשַׁלֵּם לֵיהּ דְּמֵי כִּיסֵי.
And he pays him the value of the hops mixed with thorns according to his profit.
מַתְנִי׳ הַמַּפְקִיד מָעוֹת אֵצֶל שׁוּלְחָנִי, אִם צְרוּרִין – לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן, לְפִיכָךְ אִם אָבְדוּ אֵינוֹ חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן. מוּתָּרִין – יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן, לְפִיכָךְ אִם אָבְדוּ חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן. אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת, בֵּין צְרוּרִין וּבֵין מוּתָּרִין – לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן, לְפִיכָךְ אִם אָבְדוּ אֵינוֹ חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן. חֶנְוָנִי כְּבַעַל הַבַּיִת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: חֶנְוָנִי כַּשּׁוּלְחָנִי.
MISHNA: In the case of one who deposits money with a money changer, if the money is bound, the money changer may not use it. Therefore, if it is lost he does not bear responsibility for it. If the money was unbound, the money changer may use it. Therefore, if it is lost he bears responsibility for it. If he deposited money with a homeowner, whether it is bound or whether it is unbound, the homeowner may not use it, as it never entered the mind of the depositor that the homeowner might use the money. Therefore, if the homeowner lost the money, he does not bear responsibility for it. If the bailee is a storekeeper, his status is like that of a homeowner; this is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: If the bailee is a storekeeper, his status is like that of a money changer.
גְּמָ׳ מִשּׁוּם דִּצְרוּרִין לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן? אָמַר רַב אַסִּי אָמַר רַב יְהוּדָה: בִּצְרוּרִין וַחֲתוּמִין שָׁנוּ. רַב מָרִי אָמַר: בְּקֶשֶׁר מְשׁוּנֶּה. אִיכָּא דְאָמְרִי, בָּעֵי רַב מָרִי: קֶשֶׁר מְשׁוּנֶּה מַאי? תֵּיקוּ.
GEMARA: The Gemara asks: Why is it that due to the fact that the money is bound the money changer may not use it? Don’t people typically bind their money? Binding is no indication that the intent of the one who deposited the money is that it not be used. Rav Asi said that Rav Yehuda said: It is in a case where the money is bound and sealed, a clear indication that he does not want the bundle to be opened, that the mishna is taught. Rav Mari says: It is in a case where the money is bound with an atypical knot, also indicating that he does not want the bundle to be opened. There are those who say that there is a variant reading: Rav Mari raises a dilemma: What is the legal status of money bound with an atypical knot? Is it like that of money that is sealed or not? The Gemara concludes: The dilemma shall stand unresolved.
מוּתָּרִין יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן כּוּ׳. אָמַר רַב הוּנָא: וַאֲפִילּוּ נֶאֶנְסוּ. וְהָא ״אָבְדוּ״ קָתָנֵי! כִּדְרַבָּה דְּאָמַר רַבָּה: ״נִגְנְבוּ״ – בְּלִסְטֵיס מְזוּיָּין, ״אָבְדוּ״ – שֶׁטָּבְעָה סְפִינָתוֹ בַּיָּם.
§ The mishna teaches that if the money is unbound the money changer may use it, and therefore he bears responsibility if it is lost. Rav Huna says: And even if it was taken from him under circumstances beyond his control he is liable to pay. The Gemara asks: But isn’t it taught in the mishna: It is lost, from which it may be inferred that only if the money was lost does he bear responsibility, but not if it was taken by force? The Gemara answers: This must be understood in accordance with that which Rabba stated in a different context, as Rabba says: They were stolen; this is referring to a case where the items were stolen by force by armed bandits. They were lost; this is referring to a case where his ship sunk at sea.
וְרַב נַחְמָן אָמַר: נֶאֶנְסוּ לָא. אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: לְדִידָךְ דְּאָמְרַתְּ נֶאֶנְסוּ לָא, אַלְמָא לָא הָוֵי שׁוֹאֵל עֲלַיְיהוּ, אִי שׁוֹאֵל לָא הָוֵי שׁוֹמֵר שָׂכָר נָמֵי לָא הָוֵי! אֲמַר לֵיהּ: בְּהָא מוֹדֵינָא לָךְ, דְּהוֹאִיל וְנֶהֱנָה מַהֲנֶה, בְּהָהוּא הֲנָאָה דְּאִי מִיתְרְמֵי לֵיהּ זְבִינָא דְּאִית בֵּהּ רַוְוחָא זָבֵן בְּהוּ, הָוֵי עֲלַיְיהוּ שׁוֹמֵר שָׂכָר.
And Rav Naḥman says: If it was taken from him under circumstances beyond his control, he is not liable to pay. Rava said to Rav Naḥman: According to your opinion, that you said if it was taken from him due to circumstances beyond his control, he is not liable to pay; apparently, the money changer is not considered a borrower with regard to the money. If he is not a borrower, he is not a paid bailee either. Why, then, does he bear responsibility for the money if it is lost? His status should be that of an unpaid bailee, and he should be exempt. Rav Naḥman said to him: In this case, I concede that he is a paid bailee, since he benefits from the money. It is with the benefit the money changer derives, based on the fact that if a profitable purchase would happen to present itself to him he can purchase it with the deposited money, that he is considered a paid bailee with regard to the money.
אֵיתִיבֵיהּ רַב נַחְמָן לְרַב הוּנָא: הַמַּפְקִיד מָעוֹת אֵצֶל שׁוּלְחָנִי, אִם צְרוּרִין – לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן, לְפִיכָךְ אִם הוֹצִיא – לֹא מָעַל הַגִּזְבָּר. וְאִם מוּתָּרִין – יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן, לְפִיכָךְ אִם הוֹצִיא – מָעַל הַגִּזְבָּר.
Rav Naḥman raised an objection to the opinion of Rav Huna from a mishna ( Me’ila 21b): With regard to the Temple treasurer who deposits money with a money changer, if the money is bound, the money changer may not use it. Therefore, if he spent the money, the Temple treasurer is not liable for misuse of Temple property because the money changer is liable. If the money was unbound, the money changer may use it. Therefore, if the money changer spent the money, the Temple treasurer is liable for misuse of Temple property, as the money changer serves as an agent for the treasurer.
וְאִי אָמְרַתְּ אֲפִילּוּ נֶאֶנְסוּ, מַאי אִירְיָא הוֹצִיא? אֲפִילּוּ לֹא הוֹצִיא נָמֵי!
Rav Naḥman explains his objection: And if you say that even if the money was taken from the money changer under circumstances beyond his control, he bears responsibility for the money, why did the tanna specifically teach that the Temple treasurer bears responsibility if the money changer spent the money? Even if he did not spend the money the treasurer should bear responsibility. Since the Temple treasurer gave him unbound money, it is tantamount to a loan. The treasurer should be liable for misappropriation at the moment that he gave unbound money to the money changer.
אֲמַר לֵיהּ: הוּא הַדִּין אַף עַל גַּב דְּלֹא הוֹצִיא, וְאַיְּידֵי דִּתְנָא רֵישָׁא ״הוֹצִיא״, תְּנָא סֵיפָא נָמֵי ״הוֹצִיא״.
Rav Huna said to him: The same is true even if he did not spend the money, and the treasurer is liable the moment he gives the money to the money changer. And since the tanna taught in the first clause of the mishna that the money changer is liable if he spent the money, the tanna taught in the latter clause of the mishna as well that the treasurer is liable if he spent the money, although he is liable even if he did not spend the money.
מַתְנִי׳ הַשּׁוֹלֵחַ יָד בְּפִקָּדוֹן, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: יִלְקֶה בְּחָסֵר וּבְיָתֵר. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: כִּשְׁעַת הוֹצָאָה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כִּשְׁעַת הַתְּבִיעָה.
MISHNA: With regard to one who misappropriates a deposit, Beit Shammai say: He is penalized for its decrease and its increase. If the value of the deposit decreases, the bailee is liable to pay in accordance with its value at the time of the misappropriation. If it increases in value, he is liable to pay in accordance with its value at the time of repayment. And Beit Hillel say: He pays in accordance with its value at the time of removal. Rabbi Akiva says: He pays in accordance with its value at the time of the claim.
גְּמָ׳ אָמַר רַבָּה: הַאי מַאן דִּגְזַל חָבִיתָא דְחַמְרָא מֵחַבְרֵיהּ, מֵעִיקָּרָא שָׁוְיָא זוּזָא, הַשְׁתָּא שָׁוְיָא אַרְבְּעָה. תַּבְרַהּ אוֹ שַׁתְיַיהּ – מְשַׁלֵּם אַרְבְּעָה, אִיתְּבַר מִמֵּילָא – מְשַׁלֵּם זוּזָא.
GEMARA: Rabba says: In a case of this one who robbed another of a barrel of wine, where initially it was worth one dinar and now it is worth four dinars; if the robber broke the barrel or drank the wine, he pays four dinars. If it broke by itself, he pays one dinar.
מַאי טַעְמָא? כֵּיוָן דְּאִי אִיתַהּ הָדְרָא לְמָרַהּ בְּעֵינָא, הָהִיא שַׁעְתָּא דְּקָא שָׁתֵי לַיהּ אוֹ דְּקָא תָּבַר לַהּ, קָא גָזֵל מִינֵּיהּ, וּתְנַן: כׇּל הַגַּזְלָנִין מְשַׁלְּמִין כִּשְׁעַת הַגְּזֵילָה. אִיתְּבַר מִמֵּילָא מְשַׁלֵּם זוּזָא. מַאי טַעְמָא? הַשְׁתָּא לָא עָבֵיד לַהּ וְלָא מִידֵּי, אַמַּאי קָא מְחַיְּיבַתְּ לֵיהּ? אַהָהִיא שַׁעְתָּא דְּגַזְלַהּ, הָהִיא שַׁעְתָּא זוּזָא הוּא דְּשָׁוְיָא.
The Gemara elaborates: What is the reason for the difference? Since if the barrel were intact, it would return to its owner in its original state and there would be no need to calculate its price, that moment that he drank it or that he broke it is the moment that he stole from the owner of the wine. And we learned in a mishna ( Bava Kamma 93b): All robbers pay in accordance with the value of the stolen item at the moment of the robbery. Here, that is four dinars. If the barrel broke by itself, the robber pays one dinar. What is the reason for this? He did not do anything to the barrel now. Why do you deem him liable to pay? Because of that moment that he robbed the other of it. At that moment, it was worth only one dinar.
תְּנַן: בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים כִּשְׁעַת הוֹצָאָה. מַאי כִּשְׁעַת הוֹצָאָה? אִילֵימָא כִּשְׁעַת הוֹצָאָה מִן הָעוֹלָם.
We learned in the mishna that Beit Hillel say: One who misappropriates a deposit pays in accordance with its value at the time of removal. The Gemara asks: What is the meaning of: In accordance with its value at the time of removal? If we say it means in accordance with its value at the time of its removal from the world, when he drank the wine or broke the barrel, that is difficult.
וּבְמַאי? אִי בְּחָסֵר, מִי אִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר? וְהָא תְּנַן: כׇּל הַגַּזְלָנִין מְשַׁלְּמִין כִּשְׁעַת הַגְּזֵילָה! וְאִי בְּיָתֵר – הַיְינוּ בֵּית שַׁמַּאי!
The Gemara clarifies the difficulty: And with regard to what case is this referring? If it is with regard to a case where there was a decrease in value before its removal, is there anyone who says that the bailee pays the lower price? But didn’t we learn in a mishna: All robbers pay in accordance with the value of the stolen item at the moment of the robbery, and no less than that? And if it is with regard to a case where there was an increase in value before its removal, that is the opinion of Beit Shammai, as the one who misappropriates a deposit always pays the higher value, not the opinion of Beit Hillel.