Commentary page
Bava Metzia 3a
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerBava Metzia 3a
Bava Metzia 3a. The full printed text of this folio side — 18 numbered segments, about 424 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
ואיכא למימר כוליה דמר ועוד על כרחך או כוליה דמר או כוליה דמר אפילו הכי חולקין בלא שבועה:
הכא דליכא דררא דממונא ועוד דאיכא למימר דתרוייהו בהדי הדדי אגבהוה:
לא כ"ש דחולקין בלא שבועה:
ותוקף אוחז:
דר' יוסי לקמן בהמפקיד (בבא מציעא דף לז.): שנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים זה אומר מאתים שלי וזה אומר מאתים שלי וקאמר ת"ק נותן לזה מנה ולזה מנה והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו אמר ר' יוסי א"כ מה הפסיד הרמאי ולמה יודה הרי קיבל את שלו אלא הכל יהא מונח ויפסיד הרמאי וה"נ יהא מונח:
הא נמי כשאר דמיא דהתם על מנה השני הם דנין ואלו דנין על הטלית כולה:
דחד מינייהו הוא ואין לומר יחלוקו:
הכא דאיכא למימר דחד מינייהו הוא ואין לחבירו חלק בה לא כ"ש דלית ליה יחלוקו:
15 more comments on this page.
Rashi on Bava Metzia 3a · Sefaria · CC0
Tosafot
התם ודאי איכא רמאי לכך קניס ליה גם במה שהוא שלו בודאי אבל הכא אימור תרוייהו בהדי הדדי אגבהוה דליכא רמאי דכל חד סבור שהוא הגביה קודם:
אי נמי התם קניס כי היכי דלודי אבל הכא אפילו איכא ודאי רמאי כגון שזה אומר אני מצאתיה היום וזה אומר אני מצאתיה אתמול מודה דיחלוקו ולא אמרינן יהא מונח עד שיבא אליהו דבשביל כך לא יפרוש דהא אינו מפסיד כלום:
אלא מחוורתא כדשנין מעיקרא נוכל לומר דהדר ביה ולא סגי בטעמא דמפסיד הרמאי לבד דלא קניס ר' יוסי אלא היכא דאיכא ודאי רמאי ואית ליה פסידא אבל היכא דאיכא רמאי וליכא פסידא לא יקנוס כדמשמע לישנא דא"כ מה הפסיד הרמאי מיהו לשון אלא משמע דהדר לגמרי וכן בסמוך דפריך בין לרבנן בין לרבי יוסי. נימא יהא מונח אף על גב דהתם לית ליה פסידא לרמאי:
גבי חנוני נמי יהא מונח לר"ע דאמר (יבמות דף קיח:) בלקח מחמשה ואינו יודע מאיזה מהם לקח נותן לכאו"א לא פריך אמאי נותן לכאו"א יהא מונח דהתם הוה ליה למדכר ואיהו דאפסיד אנפשיה:
ולא אמרת לי הב ליה בסהדי תימה לימא ליה בעל הבית לתקוני שדרתיך ולא לעוותי אע"ג דלא אמר ליה הב ליה בסהדי היה לו מעצמו להשים על לב כדאמרינן בפ' הכותב (כתובות דף פה.) גבי אבימי דהוי מסקי ביה זוזי בי חוזאי ושדרינהו ביד (רבא) ופרענהו ואמר להו הב לי שטרא ואמרו ליה הנך סטראי נינהו ומסיק התם דלא שנא א"ל שקול שטרא והב להו זוזי ולא שנא הב זוזי ושקול שטרא מחייב השליח משום דאמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי וי"ל דהתם כיון דהזכיר לקיחת השטר כאילו אומר עשה באותו ענין שיבא השטר לידך אבל הכא לא הזכיר עדים כלל:
מפני מה אמרה תורה כו' פי' יהא נאמן במגו דאי בעי כופר הכל או נילף מהכא דלא נימא מגו בעלמא ומשני דאין זה מגו דאין אדם מעיז פניו לכפור הכל הואיל וחבירו מכיר בשקרו אבל במקום שיכול להעיז כגון בבנו ואמר מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס נאמן במגו דאי בעי כפר הכל כדאיתא פ"ב דכתובות (דף יח. ושם) ובפרק שבועת הדיינים (שבועות דף מב.) וא"ת כופר הכל מנלן דפטור ואין לומר מטעם חזקה דאין אדם מעיז דהא אפי' במקום שיכול להעיז פטור כגון בבנו ואפילו מודה מקצת פטור התם מגו דאי בעי כפר הכל ואין לומר דילפינן מדאיצטריך למכתב שעד אחד מחייבו שבועה ואי כופר הכל חייב מאי נפקא מינה מעד אחד הא בלאו הכי חייב דהא איצטריך במקום שהוא אינו תובע כלום ואינו יודע והעד מעיד שהוא גנב או שאביו הלוה לו וי"ל דמכי הוא זה משמע דגזירת הכתוב הוא דדוקא מודה מקצת הטענה חייב ולא כופר הכל:
Tosafot on Bava Metzia 3a · Sefaria · CC-BY
Rabbeinu Chananel
ואסקי' לשמעתי' אפי' תימא סומכוס שבועה זו דקתני במתני' מדרבנן היא דאמר ר' יוחנן שבועה זו תקנת חכמים היא. סוגיא דשמעתין בגמרא דשור שנגח את הפרה כסומכוס. תוב אמר לימא מתני' דלא כר' יוסי דאמר בפ' המפקיד א"כ מה הפסיד הרמאי אלא הכל יהא מונח עד שיבוא אליהו ויאמר למי הם.
ושנינן אפי' תימא ר' יוסי התם ודאי איכא רמאי אבל הכא די"ל תרוייהו בהדי הדדי אגבהוה וכו' ואקשי' תוב לר' יוסי ולרבנן הא דתנן גבי חנוני על פנקסו שחנוני אמר נתתי והפועל אמר לא לקחתי ושנינו שניהן נשבעין ונוטלין מבעה"ב והא הכא דודאי איכא רמאי ולא אמרו הכל יהא מונח עד שיבוא אליהו.
ודחינן התם היינו טעמא משום דיכול פועל למימר אנא לך עבדי עבידתא הב לי אגראי מאי אית לי גבי חנוני.
חנוני אמר ליה לבעה"ב אנא שליחותך עבדי וכו' תני ר' חייא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידין אותו חמשים נותן לו חמשים וחייב שבועה על השאר שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים מק"ו.
ותנא תונא פירושו והתנא שנאה. כלומר שנינו במשנתינו כשמעתיה דר' חייא דתנן שנים אוחזין בטלית וכו'.
[מאי] שלא תהא הודאת פיו גדול' מהעדאת עדים וכו' אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע שנאמר אשר יאמר כי הוא זה. ודרשינן לזה אשר יאמר כי הוא הוא שאתה טוענני (זה בלבד) יש לך אצלי זה בלבד שנמצא מודה במקצת הלכך ישבע. הנה בהודאת פיו במקצת שהיא קלה חייב שבועה העדאת עדים שהיא חמורה ממנה לא כ"ש שיהיה חייב.
Rabbeinu Chananel on Bava Metzia 3a · Sefaria
Rashba
אפילו תימא סומכוס שבועה זו תקנת חכמים היא לפי מה שפירשתי למעלה (ב, ב ד"ה אי תנא) בדברי רב פפא לפי דברי ר"ח ז"ל, ניחא הא דאקשינן הא דסומכוס אפילו בתר אוקימתא דרב פפא, משום דבדרב פפא לא איתפרש טעמא דשבועה זו דמתניתין (לא) [למה], [ו]אצטריך לקמן (בבא מציעא ה, ב) למבעי, מאחר שזה תפוס ועומד וזה תפוס ועומד שבועה זו למה, ולא אשכחינן טעמא אלא כדרבי יוחנן, אי נמי כדאביי, והכא נמי לא מוקמינן מתניתין אפילו כסומכוס, אלא כטעמיה דר' יוחנן ולא כדרב פפא, אבל לפי פירושו של רש"י ז"ל קשה קצת, והא רב פפא פריש נמי טעמיה דמתניתין משום התקנה, משום דמורי ואמר, ואמור רבנן רמי שבועה עליה כי היכי דלודי, ואם כן אמאי לא פריק ליה שבועה זו תקנת חכמים היא כדרב פפא. ויש לומר משום דר' יוחנן פירשה טפי, דאמר בהדיא שבועה זו תקנת חכמים היא. ומיהו אכתי קשה, דאי הא דרב פפא מן התקנה, ומשום דמורי ואמר הוא דרמו רבנן שבועה עליה, מאי קא קשיא להו בתר האי אוקמתא דרב פפא לימא מתניתין דלא כסומכוס, והלא שבועה זו אינה מדינא, אלא משום תקנת בית דין שלא יורה הוראה ויפרוש. ויש לומר, דמאן דמקשה לימא מתניתין דלא כסומכוס, לאו בתר אוקימתיה דרב פפא אקשי ליה, אלא רב פפא שקל וטרי במתניתין לגרמיה ואוקמה תקנתא, ומאן דמקשה לימא מתניתין דלא כסומכוס, כי הוה תני מתניתין לגרמיה שקיל וטרי בה הכין, ולאו דין בתר דין איתמרן (כדאיתותיבו) [כדאכתיבו =ש"מ] בגמרא, ותדע לך, דהא בתר דפרקיה למתניתין אליבא דבן ננס שאני מתניתין דאיכא למימר דתרוייהו בהדי הדדי אגבהוה, תו לא הוה קשיא להו לימא מתניתין דלא כר' יוסי, לימא דלא כרבנן, דהא לכלהו בהאי פירוקא דפרקינן לבן ננס, אימור תרוייהו בהדי הדדי אגבהוה, אפריקא מתניתין לכלהו, ואפילו הכי דייקינן אכל חד וחד באפי נפשיה, לימא מתניתין דלא כבן ננס, לימא דלא כר' יוסי, לימא דלא כרבנן, אלא טעמא כדאמרן, דכל שאלה ושאלה באנפי נפשה [התשאלה =ש"מ] בי מדרשא, והדר (איתותיבו) [אכתיבו =ש"מ] על הסדר בגמרין, ומשום דמשמע להו דסתמא דמתניתין בכל ענין, בין בדאיכא הוראה בין בדליכא הוראה, אקשינן לימא מתניתין דלא כסומכוס, ושקלינן וטרינן לאוקומה כסומכוס ומדינא, ולא קמה, ואסיקנא כר' יוחנן ומן התקנה היא.
אפילו תימא ר' יוסי התם ודאי איכא רמאי הכא מי יימר דאיכא רמאי. קשה לי הא דאמרינן הכא דמתניתין דוקא בדליכא רמאי, דהא מתניתין סתמא קתני, ומשמע דלא שנא הכי ולא שנא הכי, כל ששניהם אוחזים בה יחלוקו. ועוד דהא אמר ר' יוחנן שבועה זו תקנת חכמים היא כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ותוקף בטליתו של חברו ואומר שלי הוא, ותוקף שלא כדין משמע וכמתכוין לגזול. ואם תאמר דאינו אלא תוקף מחמת הוראה, אם כן היאך הקשו (ה, ב) ונימא מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא, והא הכא לא חשיד אממונא, אלא דרמינן שבועה עליה כי היכי דלודי ויפרוש מהוראתו. ויש לומר, דודאי מתניתין מילתא פסיקתא קתני, דר' יוחנן נמי משום שלא יהא תוקף בגזל קאמר וקיימא לן כותיה, והא דאוקימנא הכא מתניתין בין לר' יוסי בין לרבנן דוקא בדאיכא למימר תרוייהו בהדדי אגבהוה, איכא למימר דלטעמיה דמקשה קא(מר) מוקי לה הכי, דההוא דקא מקשה לימא מתניתין דלא כר' יוסי הוה סבר דיד שליש כיד שניהם, וכי היכי דכי מנחה ביד שליש אמרינן יהא מונח בדאיכא רמאי, הכי נמי אמרינן בדתפסי לה תרוייהו ואיכא ודאי רמאי, ואליבא דהא סברא קא שקלינן וטרינן בכלה סוגיא דאיתמרא בדר' יוסי ורבנן, אבל לר' יוחנן דקא פריש מתניתין כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ותוקף בטלית חברו, אפילו בדאיכא ודאי רמאי היא שנויה, ומשום דמתניתין מילתא פסיקתא קתני, דלעולם כל שתפוסין בה יחלוקו, ומתניתין ודאי דלא כבן ננס. ולטעמיה דר' יוחנן נמי, מתניתין בין לר' יוסי בין לרבנן אתיא, דשאני התם דקיימא ביד אחד, הילכך לא יוציא מתחת ידו אלא בדבר מבורר, וכדאמרינן התם (ב"ב לד, ב) אי תפשי' לא מפקינן, אבל מתניתין מאחר שזה תפוס ועומד וזה תפוס ועומד יחלוקו, דאנן סהדי דמאי דתפיס האי דידיה הוא וכמאן דפסק דמי, ומן הדין היה דיחלוקו שלא בשבועה, והיינו דמתמהינן בגמרא לקמן (בבא מציעא ה, ב), ומאחר שזה תפוס ועומד וזה תפוס ועומד שבועה זו למה, אלא שהשבועה מן התקנה היא, ובכולה שמעתין משמע דכלהו סבירא להו הא דר' יוחנן, וכדאמרינן הכא אפילו תימא סומכוס מתניתין תקנת חכמים היא, דאלמא כולהו אית להו טעמיה דר' יוחנן, ואביי נמי דאמר (ו, א) חיישינן שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו, לא פליג אדרבי יוחנן למימר דמתניתין ליתא אפילו בדאיכא ודאי רמאי, דטעמיה דאביי בכל ענין שייך, אלא לומר שאלו לא הוה חיישינן לספק מלוה ישנה, לא היתה עסק שבועה ביניהן, דמגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא, אלא מיהו בין למר ובין למר מתניתין אפילו בדאיכא רמאי היא, וקיימא לן כותייהו, ולא כסוגייתנו זו דאיתמרא אליבא דמקשה, דלית ליה הפרש בין תפסי ליה אינהו ולתפיס לה שליש, והכי נמי משמע מדברי הרי"ף ז"ל, שכתב משנתנו כצורתה ודר' יוחנן ודאביי ולא כתב סוגייא זו כלל, ואם היתה סוגיתנו עיקר, היה לו לכותבה כדי ללמוד ממנה בדאיכא ודאי רמאי שיהא מונח עד דשיבא אליהו, וכבר כתבתי במשנתנו שכן נראה דעת ר"ח ז"ל בתירוץ הקושיא שתירץ והטיל שלום בין משנתנו לאותה של רב נחמן דזה אומר של אבותי, ואף הרא"ם ז"ל תלמידו של הרי"ף ז"ל כתב מפורש [כן] (בברייתא) [בב"ב] בההיא דרב נחמן, והילכך אפילו זה אומר אני ארגתיה וזה אומר אני ארגתיה יחלוקו ובשבועה, כששניהם אדוקים בה, ולא כן דעת רש"י (ב, א ד"ה במקח) והראב"ד ז"ל.
האי מאי אי אמרת בשלמא רבנן וכו' הכא דאיכא למימר דתרוייהו היא פלגי בשבועה אלא אי אמרת ר' יוסי וכו'. קשה לי, והא לר' יוסי נמי בהאי טעמא ניחא ליה, ובהאי טעמא גופיה הוא דפרקינן לה למתניתין אליביה, ומאי קא קשיא ליה טפי לר' יוסי מלרבנן. ואיכא למימר, דהאי מקשה סבר, בשלמא לרבנן דלא קניס, אלא דמשום דודאי האי מנה דחד מינייהו בלחוד הוא, ולא ידעינן ליה (מאי נינהו) [הי ניהו] ולמאן ניתיביה, הילכך על כרחך אית לן למימר יהא מונח וכו', שאם אתה אומר יחלוקו אתה מפסיד את האחד בודאי, אבל במתניתין דאיכא למימר דתרוייהו היא, כל היכא דלא מפסיד ממש אצל האחד אמרינן דתרוייהו היא ויחלוקו, ואפשר שיצא דיננו לאמתו, אבל לר' יוסי דקניס, ואפילו מה שהוא ודאי למר ולמר אמרינן יהא מונח מדין קנס, כל שכן במה שאפשר שהוא של אחד מהם בלבד דהוה לן למימר יהא מונח, ופרקינן, לא תימא דלר' יוסי כל דאפשר דאיכא רמאי קנסינן, אלא כל דאיכא ודאי רמאי קניס, ואפילו היכא דודאי איכא מנה למר ומנה למר, אבל היכא דליכא ודאי רמאי, כרבנן סבירא ליה, ומימר אמרינן מספקא דתרוייהו בהדדי אגבהוה, וחולקין בשבועה, ושבועה מן התקנה דחיישינן דלמא מורי ואמר ופריש מחמת השבועה, כנ"ל.
הא דאמר ר' חייא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידים שיש לו בידו חמישים זוז נותן חמישים זוז וישבע על השאר. על כרחך כשאין העדים מעידים שיש עדיין בידו היא שנויה, דאי הכי הוה ליה שעבוד קרקעות, כדקיימא לן שעבודא דאורייתא, ואחד מלוה בשטר ואחד מלוה על פה גובה בין מן היורשין בין מן הלקוחות, וקיימא לן (ד, ב) דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות, [וכן] הודה בקרקעות וכפר בכלים, וכדתנן בשבועות (לח, ב) ומייתינן לה בסמוך, אלא הכא באומר אין לך בידי כלום, שלא הלויתני כלום, והעדים מעידים שהלוהו חמישים, וכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי (שבועות מו, ב), ומיהו מן הלקוחות לא גבי, דלקוחות אמרי לאו אטענתיה סמכינן אלא דילמא לוה ופרע, וכבר הארכתי בה יותר מזה בריש פרק האשה שנתארמלה (כתובות טו, ב ובש"מ שם בשם רבנו) וכן מפורש שם בירושלמי (פ"ב ה"א) ושם כתבתיו. והא דקא [מדמי] לה הכא למתניתין דאנן סהדי דמאי דתפיס האי השתא דידיה הוא, לא שיהא בזה ממש זו של ר' חייא, לומר שיעידו העדים שעדיין החמישים בידו הם, אלא ללמד עליה שהעדאת עדים כהודאת פיו, ובזה דמתניתין ליכא שעבודא, והילכך אפילו במעידין ודאי זו של זה, נשבע בהעדאת עדים שהיא כהודעאת פיו, דלאו כפירת שעבוד קרקעות הוא.
הא דאמר ותנא תונא לא דמי, דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין (שבועות מב, ב) והני נשבעין ונוטלים, אלא כיון דלא קאי, לא דייקינן ביה כולי האי, דהא מכל מקום אסיקנא [דעל כרחך] תקנת חכמים היא ולא שייכא בדאורייתא.
מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע כלומר ולא פטרתו תורה משום משיב אבדה, דהא אי בעי כפר בכוליה ופטור, דכופר בכל פטור, והילכך מודה במקצת כמשיב אבדה הוא וליפטר, דמשיב אבדה פטור דבר תורה, ומהכא שמעינן ליה, ודלא כפרש"י שפירש לקמן (בבא מציעא ד, ב בד"ה אינו) (שכעין) [סלעין] דינרין, וכן בריש פרק הנזקין (גיטין נא, ב ד"ה ור"א) דפטור מדתנן (שם מח, ב) המוצא מציאה לא ישבע מפני תקון העולם, וליתא, ושם (נא, ב ד"ה הוא דאמר) הארכתי יותר, וכן בפרק האשה שנתארמלה (כתובות יח, א).
חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו והאי בכוליה בעי דלודי ליה. כלומר, אם כן היא הנותנת, שאלו היה חייב לו יותר לא היה מעיז בו פניו לכפור. אין הכי נמי דהאי בכוליה בעי דלודי ליה אלא משום דאשתמוטי קא משתמיט ליה עד דהוו ליה זוזי, ועם מה שבדעתו להחזיר לו, ובהודאתו על המקצת, מתחזק לומר כן, ונשמט ממנו עד שיזדמן לו ויפרע, והילכך אמר רחמנא רמי שבועה עליה כי היכי דלודי מהשתא, אבל העדאת עדים דליכא למימר דלאשתמוטי בעלמא הוא דקאמר, דכל כופר בכל לאו לאשתמוטי הוא דקא עביד, והילכך אי לאו דקושטא קאמר לא היה כופר בכל, ואף על פי שהעדים מעידים שיש בידו חמשים, ניחוש שמא לא היה זכור, והילכך חמשים שהעידו ישלם, ויפטר על השאר, קא משמע לן קל וחומר. ורש"י ז"ל פירש: והאי בכוליה בעי דלודי ליה, כלומר, אם תאמר אם כן נאמר מגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא, לא היא, דהאי בכוליה בעי דלודי ליה, אבל העדאת עדים דליכא למימר הכי, אלא כיון שכופר בכל ודאי מעיז פניו הוא וחשוד הוא, ולפיכך לא נרמי עליה שבועה קא משמע לן קל וחומר, ואינו מחוור דאם כן מאי קל וחומר, דאטו אם חשוד הוא מי מתקנו קל וחומר ומוציאו מחשדו, אם חשוד הוא אי אפשר למסור לו שבועה, שאין מוסרין שבועה לחשוד, ועוד דקל וחומר, להחמיר עליו ולא להקל, ואם איתא אדרבא כשאתה דן קל וחומר זה אתה מיקל עליו, דכיון שהוא חשוד, היה בדין שיטול שכנגדו בלא שבועה דבר תורה, ומדרבנן בשבועה, כדתנן (שבועות מד, ב) היה חשוד על השבועה שכנגדו נשבע ונוטל, ועכשו שאתה דן קל וחומר נמצאת מיקל עליו ופוטרו בשבועתו.
והא דאמר אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו פירשו בשם רש"י ז"ל (ב"ק קז, א ד"ה כדרבה ושם בתוס'): דהיינו טעמא דאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, שגמלו חסד להלוות לו את שלו, אבל פקדון דאין כאן טובה מעיז ומעיז, הילכך אפילו כפר בכוליה רמא רחמנא שבועה עליה, והא דאמר בהגוזל עצים (שם) ערוב פרשיות כתוב כאן, [ו]כי כתיב כי הוא זה אמלוה הוא דכתיב, פירש הוא ז"ל: פסוק מפרשה אחרת שנתערב כאן שאינו מקומו, דכי הוא זה באם כסף תלוה את עמי הוה ליה למכתב, ואינו מחוור, דלעולם לא עקרינן ליה לקרא (לפרש) לגמרי מפרשת שומרין דאיכתיב בה, דאם כן למה לי דכתביה רחמנא התם, ליכתביה באם כסף תלוה, ועוד דהא ודאי אפילו בפקדון, בטוען החזרתי או לא היו דברים מעולם, כפירה והודאה בעינן, וכופר בכל פטור, וכדתנן בשבועת הדיינין (מב, ב) עשרה גפנים טעונות מסרתי לך, והלה אומר לא מסרת לי אלא חמש חייב, ותנן (שם) אין נשבעין אלא על דבר שבמנין ושבמדה ושבמשקל, כיצד כיס מלא מעות מסרתי לך, בית מלא פירות מסרתי לך, והלה אומר מה שהנחת אתה נוטל פטור, זה אומר עד הזיז וזה אומר עד החלון חייב, ולקמן (בבא מציעא ה, א) נמי בההוא רעיא דמסרו ליה ההוא יומא בלא סהדי, אמר אם איתא לדר' חייא קמייתא משתבע אשארא, אלמא הודאה במקצת בעינן. אלא הכי פירושא, אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, מפני שהוא יודע האמת כמוהו ואין החי יכול להכחיש את החי, והוא הדין לפקדון בטוען להד"מ אי נמי החזרתי, אבל בטוען בפקדון נאנס או נגנב, אין צריך הודאה [ב]מקצת מפני שמעיז ומעיז, לפי שאין הבעלים יודעים אם אומר אמת אם לאו, והא דאמר ערוב פרשיות כתוב כאן כי כתיב כי הוא זה אמלוה הוא דכתיב, הכי פירושא, כי כתיב כי הוא זה אטענת מלוה הוא דכתיב, כלומר על טענה דשייכא במלוה דהיינו להד"מ אי נמי החזרתי, אבל בטענת שומרים, דהיינו נאנס נגנב נאבד, אפילו כופר בכל, כלומר שכלם נאנסו או נגנבו חייב, ועלה קאי ואתי התם, דאמרן התם אמר ר' יוחנן הטוען טענת גנב בפקדון אינו חייב עד שיכפור במקצת ויודה במקצת, ופליגא דר' חייא בר יוסף, דאמר ר' חייא בר יוסף ערוב פרשיות כתוב כאן כי כתיב כי הוא זה אמלוה הוא דכתיב, ואמרינן מאי שנא מלוה, כלומר מאי שנא בטענת המלוה דחלקה תורה בין מודה מקצת לכופר בכל, ומאי שנא פקדון דלא חלקה בו, כדרבא דאמר דאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, שיודע האמת כמוהו, והילכך פקדון דמעיז ומעיז, אם איתא דכופר הכל פטור, על כרחין מודה מקצת [נמי] פטור, דמשיב אבדה הוי, אלא על כרחך בין מודה מקצת בין כופר בכל חייב דבר תורה, דדילמא אמר (בודאי) [בדדמי], סבור שהוא אונס ואינו אונס, אבל במלוה אף על פי שכופר בכל פטור, מודה מקצת לאו משיב אבדה הוא, כדרבא דאמר רבא אין אדם מעיז פניו בפני מי שיודע האמת כמוהו, ואי קשיא לך דהא אמרינן מגו בכהאי גווני, בהנהו עיזי דאכלן חושלא בנהרדעא, דאמר עלה בפרק חזקת הבתים (ב"ב לו, א) דיכול לטעון עד כדי דמיהן, מגו דאי בעי אמר לקוחין הן בידי, ואף על גב דכי אמר הכי והכי אכלן, לא ידע האי דמשקר, ואלו אמר לקוחין הן בידי ידע דמשקר ואיכא למימר דמגו כי האי לא אלים לאפטורי משבועה, והתם נמי נאמן ובשבועה כי הכא, וכן כתבו הגאונים ז"ל, דהתם בעי לאשתבועי, אבל מגו הוי לאפטורי [מממונא].
Rashba on Bava Metzia 3a · Sefaria
Meiri
בפרק שלישי יתבאר ששנים שהפקידו אצל אחד שלש מאות דינרין בכרך אחד והודיעוהו שמנה של זה ומאתים של אחר וכשבאו לתבוע פקדונם אמר כל אחד מהם מאתים שלי נותן מאה לזה ומאה לזה והשאר יהא מונה עד שיבא אליהו ושמא תאמר במשנתנו והלא אחיזת הטלית שביד כל אחד ואחד הוא כמנה המוחזר לכל אחד מאלו השנים ושאר הטלית כשאר המעות וכשם שאנו אומרים בשאר המעות שיהו מונחים עד שיבא אליהו כך היה לנו לומר בשאר הטלית פרשו גדולי הרבנים שבזו אפשר שאין כאן רמאי שאפשר ששניהם זכו בה הא כל שיש ודאי רמאי כגון שאר המעות והוא מנה השלישי וכן בכאן כל שנחלקו שזה אומר אני ארגתיה וזה אומר אני ארגתיה או כל כיוצא בזה שיש כאן רמאי בודאי יהא שאר הטלית מונח עד שיבא אליהו ואין נראה כן שהרי בארנו למעלה שאף בזמן שאי אפשר שלא לבא אחד מהם לידי שבועת שוא חולקין בשבועה ומ"מ אף הם חולקים בה ולדעתם כל שיש רמאי בודאי ואין אחד מוחזק יהא מונח עד שיבא אליהו ואע"פ שבחנוני על פנקסו ודאי איכא רמאי ואין אומרין להוציא הממון מבעל הבית ולהניחו ביד בית דין עד שיבא אליהו או שיתברר הדבר חנוני הוא שאמרנו בו כן וכמו שהוזכר הטעם כאן אנא שליחותא דידך קא עבידנא וכו' ר"ל שאין לחנוני טענה עם הפועל ולא לפועל עם החנוני אלא כל אחד מהם עם בעל הבית ובכל אחד מהם אנו אומרים שמא זה עם בעל הבית אינו רמאי אבל בשאר מקומות אין אומרים כן:
ומ"מ כל הגאונים מסכימים שלא נאמר דין יהא מונח עד שיבא אליהו אלא בממון שכבר הוא ביד שליש שמאחר שהוא ביד שליש יהא מונח לשם עד שיתברר הדבר ואע"פ שבלקח מאחד מחמשה אמרו שמניח גזלה ביניהם ומסתלק פירושו מניח ביד בית דין הא כל שאין מונח ביד שליש אע"פ שיש רמאי בודאי חולקין על הדרכים שיתבאר וכן נראה מסוגיא האמורה בשנים אדוקים בשטר ומ"מ כל שאפשר שאין אחד מהם רמאי אפילו הוא ביד שליש פירשו חכמי הדורות שלפנינו שחולקים ומ"מ בלא שבועה שהרי אין שבועה אלא במוחזקים ומתקנה שהזכרנו שלא יהא כל אחד הולך ותוקף בטליתו של חברו:
הרבה דינין חלוקין יש בעניני ממון המוטל בספק ומה שיראה לכלול בדין זה הוא שכל שהוא מוחזק ביד אחד או שהוא מוחזק שהוא שלו אע"פ שאינו ברשותו כגון פרה באגם על הדרך האמור בפרק השואל המוציא מחבירו עליו הראיה ואם שניהם מוחזקים לגמרי כגון טלית שזה תפש חציה מכאן וזה תפש חציה מכאן חולקים בלא שבועה וכן הדין בשהיה ברשות שניהם כך דעתי נוטה וכן יראה ממה שכתבנו במשנה אבל כל ששניהם כעין מוחזקים כגון שתפש זה בציציות מכאן וזה בציציות מכאן חולקים בשבועה ומ"מ הראשונים פרשו שכל ששניהם מוחזקים או כעין מוחזקים חולקים בשבועה כדין שנים אוחזים וכן הדין לדעתם אם הדבר ברשות שניהם:
ואם הדבר ביד שליש ויש בה ודאי רמאי יהא מונח עד שיבא אליהו ואם הוא ביד שליש ואין ודאי רמאי חולקין בלא שבועה לדעת קצת ובכלל זה כל שאנו מסופקים בזכות זה למי מצד שההוראה נעלמת לחכמים כגון בהמה שנמסרה לשומר ונגנבה ויש צדדין שנסתפקו בה חכמים הכפל למי אם לשומר אם לבעלים כמו שיתבאר בפרק המפקיד ואם הדבר ברשות הרבים או ברשות שאינה של שניהם ואין חזקה לאחד יותר מחברו ויש לברר טענתם ר"ל שאין הדבר מסופק מעקרו כגון זה אומר של אבותי וכו' ואפשר לענין להתברר על פי עדים כל דאלים גבר שהאחד נעשה מוציא מחברו ואם אין לברר הדבר כגון שהדבר מסופק מעיקרו ואין דררא דממונא לשניהם כגון שני שטרות היוצאים ביום אחד או נכסי לטוביה שודא דדייני ואם אין לברר את הדבר ויש דררא דממונא לשניהם כגון מחליף פרה וכו' אף הוא בדין חלוקה שלא בשבועה וגאוני ספרד חולקים בקצת דברים שבכלל זה במסכת בבא בתרא פרק שלישי ואין מחלקין במה שביד שליש בין שיש רמאי לשאין רמאי ואין לנו להכריע:
כבר ידעת שמודה מקצת חייב שבועה על השאר שלא הודה בו הא אם כפר בכל פטור כמו שיתבאר כפר בכל ובאו עדים והעידו על מקצתו משלם מה שהעידו ונשבע על השאר שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדת עדים ואע"פ שהטעם הנזכר בשבועת מודה מקצת אין לו מקום אלא למודה מפי עצמו כמו שיתבאר מדברי רבה שאמר מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע כמו שבארנוה בפרק הגוזל מ"מ אחר שנאמר הדין בהודאת עצמו נחייבהו כן בהעדת עדים מקל וחומר:
Meiri on Bava Metzia 3a · Sefaria
Maharam
תוס' ד"ה אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא נוכל לומר דלא הדר ביה אלא דלא סגי בטעמא דמפסיד הרמאי לבד וכו' כצ"ל:
Maharam on Bava Metzia 3a · Sefaria
Shita Mekubetzet
אפילו תימא סומכוס וכו' הא דלא קאמר אלא משום דלא הוזכר שם אמורא לעיל אי נמי דלא קאמר אלא משום דהוה משמע דהדרינן לגמרי ממאי דאמרינן לעיל והא ליתא דהא איכא כמה דוכתי דצריכינן לחילוק זה בין היכא דאיכא דררא דממונא להיכא דליכא אלא דהכא לא מצינן למימר הכי לאוקומי מתניתין כסומכוס משום הך קל וחומר אי נמי דהאי קל וחומר פריכא הוא דאדרבה ממקום שבאת כיון דאיכא דררא דממונא וכולה למר ואפילו הכי טעין בה ודאי רשע הוא ולא רמיא שבועה עליה ותלמודא דידע דטעמא דשבועה דמתניתין משום דרבי יוחנן הוא מתרץ לה אליביה והיינו דלא קאמר אלא. מ"ה נר"ו.
שבועה זו מדרבנן ואם תאמר מאי משני מעיקרא נמי הוה ידע שפיר דשבועה זו מדרבנן ומכל מקום הוה קשה ליה לסומכוס דמאי שנא דתקינו שבועה טפי גבי מציאה מגבי שור שנגח ומאי משני מזה ויש לומר דשפיר הוה ידע דאיכא שבועה דרבנן אפילו לסומכוס אבל קא סלקא דעתיה דהוי כדי לברר הספק והך שבועה שייכא שפיר גם במילתיה דסומכוס דשור שנגח ומשום הכי הוה קשה ליה דמאי שנא דאיכא שבועה גבי מציאה טפי מגבי שור שנגח ומשני שבועה זו כדרבי יוחנן שלא יהא וכו' והילכך במילתא דשכיחא כי הכא במציאה תקינו רבנן שבועה אבל במילתא דלא שכיחא כההיא דשור שנגח לא תקינו רבנן שבועה. תלמיד ר"פ ז"ל.
וכן פירש הרא"ש וזה לשונו אפילו תימא סומכוס מתחלה נמי היה יודע שהיא מדרבנן ולא בא לחדש אלא הטעם שלא יהא כל אחד וכו'. וכההוא דסומכוס לא תקון שיחלוקו בשבועה דלא שכיח שיוולד ספק בענין זה. עד כאן. וכן פירש גם הריטב"א ז"ל.
לימא מתניתין דלא כרבי יוסי הכי פירושו לפי שיטת רש"י בשלמא אי מתניתין בדאיכא הוראת היתר ופירושא דהך קמשמע לן הוי קמשמע לן דמקח וממכר נמי איכא הוראת היתר דהא דרבי יוסי משום דאיכא רמאי אלא אי אמרת דמתניתין איירי אפילו היכא דליכא הוראת היתר כדמשמע פשטא דצריכותא קשיא דלא אסיק אדעתיה דיש חילוק בין היכא דליכא הוראת היתר לודאי רמאי ומשני ליה דיש חילוק דאף על גב דליכא הוראת היתר אימר הכי איתרמי דבהדי הדדי אגבהוה או קנאוה דאם תאמר הא תריצנא לה לעיל הכי דבהדי הדדי אגבהוה ומתוך קושיא זו כתב הרשב"א ז"ל דכל חד מהנך פירכי באנפי נפשא איתאמרא ותלמודא קבע להו הכא לכולהו. עוד נראה לי לתרץ דהשתא דמתרצינן דטעמא שבועה דמתניתין כדרבי יוחנן הוה משמע ליה דלא צריכינן תו לטעמא דאימר בהדי הדדי אגבהוה אלא אפילו היכא דאיכא ודאי רמאי ומשום הכי פריך לימא מתניתין דלא כרבי יוסי ומשני דאכתי צריכינן להך טעמא דלעיל דטעמיה דרבי יוחנן לתרוצי שבועה זו למה וטעמא דאימר בהדי הדדי אגבהוה לתרוצי אמאי יחלוקו. תו איכא לתרוצי דשקיל וטרי תלמודא אף על גב דידע דאיכא לתרוצי אימר בהדי הדדי אגבהוה משום דקשיא ליה דלישנא דאם כן מה הפסיד הרמאי דקאמר רבי יוסי לא משמע הכי ואי משום קנסא מקח וממכר מאי איכא למימר ומתוך כך היה רוצה לתרץ דמתניתין כולה במציאה ודלא כרב פפא ומשני לעולם רב פפא ומחוורתא כדמשנינן מעיקרא דאימר בהדי הדדי אגבהוה אף על גב דלישנא דרבי יוסי דקאמר אם כן מה הפסיד הרמאי לא אתי שפיר כולי האי ומיהו איכא לדחוקיה דלדבריהם דרבנן קאמר ודוק. מורנו הרב נר"ו.
השאר יהא מונח ואפילו לסומכוס אין חולקין דליכא דררא דממונא שלא היה לו לנפקד להסתפק. הרא"ש ז"ל.
אלא מאי רבנן וכו' ואם תאמר תירץ הקושיא במה שהקשה ממנה וכי תימא לטעמיך קאמר הוה ליה למימר ולרבנן מי ניחא וכו' כי אורחיה בכל דוכתא. ויש לומר דהכי פריך בשלמא אי מתניתין רבי יוסי ולא רבנן ניחא דהתם איכא למקנסיה אבל במתניתין ליכא למקנסיה אלא אי מתניתין רבנן קשיא ומשום הכי פריך ליה באתמהתא האי מאי וכו'. מורנו הרב נר"ו.
ואלא מאי רבנן פירוש ואלא מאי אמרת דמתניתין רבנן היא הא אמרי רבנן השאר יהא מונח כלומר אותו המנה שהוא ספק ומתניתין נמי דטלית כשאר דמיא כי כל הטלית הוא בספק בין שניהם ולמה נאמר יחלוקו ולא אמרינן יהא מונח דקא סלקא דעתיה דטעמא דרבנן התם כדי שלא ירויח הרמאי ורבי יוסי מוסיף ורוצה שיפסיד ומהדרינן האי מאי אי אמרת בשלמא לרבנן התם וכו'. קשיא לי לרבנן נמי כיון דמקנסי לרמאי שלא ירויח כלום הוא הדין דהכא אף על גב דאיכא למימר דתרווייהו היא דין הוא שנקנסנו כי היכי דלודו תרווייהו כי של שניהם היא דאף על גב דתרווייהו היא מכל מקום משמע השתא דאיכא נמי רמאי שאין לו בה אלא חציה ואומר שכולה שלו דהשתא אכתי לא תריץ לן תלמודא טעמא דלקמן דהכא ליכא רמאי. ויש לומר דהשתא הכי פרקינן דטעמא דרבנן התם אינו כדי שלא ירויח הרמאי כדסלקא דעתין אלא מדינא קאמרינן הכי דכיון דעל כרחך המנה של אחד מהן בודאי אין לדון בו חלוקה שנפסיד לאחד מהן ודאי ומוטב שנסלק נפשנו מן הדין ויהא מונח הילכך במתניתין דאפשר דתרווייהו היא ותהא החלוקה כדין אמרי רבנן דפלגי אבל לרבי יוסי הא פריש טעמיה התם כדי שיפסיד הרמאי ואם כן כל שכן שיש לו לקנסו במשנתנו. הריטב"א ז"ל.
וזה לשון הרשב"א ז"ל האי מאי אי אמרת בשלמא רבנן וכו' קשה לי והא לרבי יוסי נמי בהאי טעמא נמי ניחא ליה ובהאי טעמא גופיה הוא דמפרקינן ליה למתניתין אליביה ומאי קמשמע לן טפי לרבי יוסי מרבנן. ואיכא למימר דהאי מקשה סבר דבשלמא לרבנן דלא קנסי אלא דמשום דודאי חד מנה מחד מינייהו בלחוד הוא ולא ידעינן למאי ניהו ולמאן ניתביה הילכך על כרחך אית לן למימר יהא מונח שאם אתה אומר יחלוקו אתה מפסיד את האחד בודאי אבל במתניתין דאיכא למימר דתרווייהו היא יחלוקו דאפשר שיצא דיננו אמת אבל לרבי יוסי דקניס מה שהוא ודאי למר ולמר כל שכן במה שאפשר שהיא של אחד מהם בלבד דהוה ליה למימר יהא מונח ומפרקינן לא תימא דלרבי יוסי כל דאפשר דאיכא רמאי קנסינן אלא כל דאיכא ודאי רמאי קניס ואפילו היכא דאיכא ודאי מנה למר ולמר אבל כל היכא דליכא ודאי רמאי כרבנן סבירא ליה ומימר אמרינן מספיקא דתרווייהו בהדי הדדי אגבהוה. עד כאן. אפילו תימא רבי יוסי התם איכא ודאי רמאי אבל הכא אף על פי שלפי טענותיהם נראה דאיכא ודאי רמאי אפשר הוא דליכא רמאי דאימר תרווייהו בהדי הדדי אגבהוה פירוש ביחד וכסבור כל אחד מהן שהוא לבדו הגביה וכן במקח וממכר הוא סבור כי לו נתרצה המוכר וכיון דכן חלוקה עדיפא ולפי זה נראה כל אחד אומר אני ארגתיה הא ודאי איכא רמאי ודין הוא שנאמר יהא מונח וכמו שכתב רש"י ז"ל אבל יש אומרים דאפילו זה אומר אני ארגתיה וזה אומר אני ארגתיה חולקין בשבועה כיון דאפשר דליכא ודאי רמאי כי אף על פי שהן טוענין כן שמא היא של שניהם ולא קניס רבי יוסי אלא במקום דחד מינייהו ודאי רמאי על כל פנים כי ההיא דהתם וכל שכן לרבנן דקיימא לן כוותייהו שאין טעם שלהם משום קנס ממש אלא כיון דכולה מנה של אחד מהן ודאי אין לדון בו דין חלוקה אבל זה אומר אני ארגתיה אכתי יש לנו לומר דילמא תרווייהו ארגוה או לקחוה ואינם טוענין וכן נראה עיקר לרמב"ן ז"ל וכן דעת מורי נר"ו. ועכשיו תהיה משנתנו בכל ענין כדקתני סתמא זה אומר כולה שלי דמשמע בכל צד וההיא דרב פפא דלעיל הא פרישנא לפי שיטה זו יפה וגם ההיא דרבי יוחנן דאמר שבועה זו תקנת חכמים וכו' אתיא שפיר דמכל מקום בששניהם מתעצמין בפנינו אין אנו יודעין באמת כי אפשר דתרווייהו היא ואפשר דהוי חד רמאי ומשום דאפשר דהוי דתרווייהו אומרים שיחלוקו ואין אומרים שיהא מונח ומשום דדילמא אחד מהן רמאי ותוקף בשל חברו שלא כדין אנו אומרים שישבעו וזה ברור ואין אנו נותנים מחלוקת בין סוגייתנו כלל מדלא אדכרו הכי בגמרא. הריטב"א ז"ל.
30 more comments on this page.
Shita Mekubetzet on Bava Metzia 3a · Sefaria
Penei Yehoshua
גמרא דאמר רבי יוחנן שבועה זו תקנת חכמים היא שלא יהא כאו"א הולך ותוקף. כבר כתבתי בזה באריכות בל' התוס' בד"ה אי תנא מציאה ליישב אליבא דרש"י וכתבתי שם דאפי' על אותו החלק שתופס בידו ממש אפ"ה צריך שבועה מהאי תקנה גופא וכ"כ התוס' לקמן דף ז' אלא שרבים חולקים ואומרים במאי שתפס בידו לא שייך האי תקנה דאלת"ה בכל דוכתא דאמרי' המע"ה למה לא אמרו שישבע משום האי תקנה. והאמת שלא נתקנה שבועת היסת בימי המשנה ולי נראה דאדרבא לדידהו תקשה מ"ש דבמוחזק גמור לא חשו להאי תקנה ובאוחזין עשו תקנה א"ו משום דמלתא דלא שכיחא היא שיוציא האדם בכח משל חבירו ויתקפנו לגמרי לידו ובכה"ג מיקרי גזלן גמור כגון ויגזול את החנית וא"כ ל"ש לעשות תקנה לזה כיון דלא שכיחא ואדרבא אמרינן בכל דוכתי דחזקה כל מה שביד אדם הוא שלו ולא חיישינן שחטפו כיון דלא שכיח אבל עיקר התקנה שלא יתפוס במקצת הבגד דרך אחיזה בעלמא דזה ודאי שכיח טובא שאף אם אין כחו יפה משל חברו יכול לעשות כן ולכך תקנו שצריך שבועה וחזקה שכל מה שביד אדם הוא שלו נמי לא שייך כיון ששניהם אוחזים וא"כ מה"ט משמע להדיא דאפי' על החלק מה שתופס בידו נמי צריך שבועה דאל"כ מה הועילו חכמים הא יטול מ"מ כדי תפיסתו בחנם אע"כ כדכתיבנא וכן הסכים הש"ך להלכה ודו"ק:
שם לימא מתני' דלא כר"י ויש לדקדק דמאי קושיא דלמא שאני הכא דאוחזין ומוחזקין ומש"ה לא אמרינן להוציא מיד המוחזק ושיהא מונח דר"י גופא לא קאמר ימעשי"א אלא שיהא מונח ביד השליש כמו שהוא עכשיו אבל להוציא מיד המוחזק לא שמענו ובשלמא לפי' הרי"ף לעיל גבי וניחזי זוזי ממאן נקט שכ' דבבא דמקח וממכר איירי שהטלית עדיין ביד המוכר א"כ מוכח להדיא דתנא דמתניתין לא מפליג בין היכא שאוחזין בידם ובין היכא שמונח ביד שליש ומקשי שפיר אבל לפרש"י ותוספות לעיל קשה ואף שהתוספ' כ' לעיל במשנה דמה שהנפקד אוחז בחזקת שניהם ה"ל כאוחזין היינו לפי הסוגיא דהכא אבל היא גופא תקשה מנ"ל למקשן כיון דשפיר יש לחלק ביניהם ויש ליישב דסוגית הש"ס סבר כיון דלמסקנא איירי מתניתין דתפיסי בכרכשתא דוקא וא"כ ס"ד דבשאר הטלית שאין אוחזין בו לא זה ולא זה ממש בידים ה"ל לגמרי כאילו הוא ביד שליש כיון שאין אחד מוחזק בו יותר מחבירו ושייך לומר יהא מונח לעולם כמו שהוא עכשיו שאין אחד מהם מחזיק בידו ואם יניחו ביד שליש נמי לאו אפוקי ממונא הוא ודו"ק:
שם דאי כר"י הא אמר הכל יהא מונח וכו' וליכא למימר דהא דלא אמרינן הכא יהא מונח בין לר"י ובין לרבנן היינו מטעמא דתקנת חכמים הוא דאמרינן לעיל שלא יהא כ"א הולך ותוקף בטלית חבירו וכו' ואם נדון בזה יהא מונח יוכרח הלה לפשר עמו דהא מסקינן לקמן דהאי שלא יהא הולך וכו' ע"כ לאו ברשיעי עסקינן אלא כדמסיק אביי דמחמת ספק מלוה ישינה יעשה כן וא"כ לא שייך לומר כן אלא היכא שיוכל לזכות בדין על ידי אותה תפיסה וק"ל:
שם אפילו תימא ר"י התם ודאי איכא רמאי הכא מי יימר כו' וקשה דאכתי היכי מיתוקמא מתני' דיחלוקו בשבועה כר"י דהא איכא לאקשויי כדמקשה הש"ס לקמן דף ה' וכי מאחר שזה תופס ועומד וכו' שבועה זו למה וליכא למימר כדמשני התם דשבועה זו תקנת חכמים שלא יהא כו' ואמר כולה שלי כדי ליטול חציה דהא לר"י לא שייך לומר כן שהרי בכה"ג ודאי יטעון בעל החפץ האמת שהיא שלו מעולם ואין לחבירו בה שום ספק זכות וא"כ יראו הב"ד דחד מינייהו רמאי וידונו בזה שיהא מעשי"א ולא ירוויח הרמאי כדפרישית בסמוך דע"כ לא שייך תקנה בזה אבל לעולם היכא דליכא רמאי נאמר דיחלוקו בלא שבועה וי"ל דהאי קושיא דמקשה הש"ס לקמן דיחלוקו בלא שבועה מעיקרא ליתא אלא אליבא דרבנן דס"ל בכל הטענות שבין אדם לחבירו דכל מה שאחד מוחזק הוא שלו לגמרי ולא מפקינן מיניה לומר שיהא מונח וכן א"צ שום שבועה דאכתי לא נתקנה שבועת היסת וא"כ מקשה שפיר דמ"ש הכא דתקנו שבועה אלא כיון שכ"א תופס ועומד יטול החציה בלא שבועה והוצרך לומר דשבועה זו תקנת חכמים היא אבל לר"י דלא אלימא ליה חזקה דמרא דהא אפי' באותן המנות דודאי יש לכ"א חזקה גמורה ועוד שאין שכנגדו מכחישו אפ"ה אמר שיהא מונח כיון דאיכא רמאי בודאי אלא דהכא במתני' כיון דליכא בודאי רמאי לא קנסינן ליה במה שתפוס ועומד אלא דאמרינן דיחלוקו בשבועה דאמרי' דא' מהם בודאי רמאי ויפרוש ע"י השבועה ואי לאו דאית להו תקנתא בשבועה לא הוי קאמר ר"י כלל דיחלוקו אלא שיהא מונח דשמא הא' מהם רמאי ויודה נמצא דלר"י עיקר השבועה כדי ליטול היא כיון דלא אלימא ליה חזקת ממון אבל לרבנן הוי השבועה ליפטר ומקשו שפיר דנימא המע"ה. ומיהו בלא"ה נמי יש ליישב עפמ"ש לעיל בלשון התו' בד"ה אי תנא מציאה ליישב ל' רש"י ונתיישבה ג"כ הקושי' דהכא ע"ש באריכות ודו"ק:
שם הכא מי יימר דאיכא רמאי ואף על גב דלקמן בברייתא בשנים אדוקים בשטר ודאי איכא רמאי ואפ"ה אמרינן דיחלוקו האי ברייתא הוי דלא כר"י אבל תימא דר"י איירי התם בהאי ברייתא ופליג בסיפא משמע דברישא מודה וע"ש:
שם הכא מאי פסידא אית ליה דלודי ואף ע"ג דהשתא דאמרינן יחלוקו רווחא נמי אית ליה לרמאי מ"מ כיון דלא שקיל אלא בשבועה אפשר ע"י שבועה יפרוש וק"ל:
בתוספות בד"ה אי נמי התם קניס כו' אבל הכא אפי' איכא ודאי רמאי עכ"ל. צ"ע מאי כוונתם בזה דא"ל משום דפשיטא להו דבדליכא רמאי שפיר קאי שינויא קמא דלא שייך מלתא דר"י לכך מפרשים דהאי שינויא בתרא לטפויי אתי דאף ע"ג דאיכא רמאי אפ"ה לא קאמר ר"י אלא בדאיכא פסידא דתרתי בעינן הא ליתא דא"כ מאי מקשה בסמוך מקח וממכר מאי איכא למימר אע"כ דלהאי שינויא לא תליא מידי ברמאות אלא בפסידא לחוד והנראה דלישנא דמאי פסידא אית ליה דלודי קשיא להו דאי בדליכא רמאי איירי לא שייך ל' דלודי אלא דמהא נמי לא איריא דאטו אנן בשינויא קמא מי אמרינן דהכא ודאי ליכא רמאי אלא מי יימר דאיכא רמאי אמרינן וא"כ י"ל דשינויא בתרא סבר דאע"ג שהדבר ספק אי איכא רמאי אפ"ה הוי סבר ר"י דיהא מונח כדי שיתברר הספק דאי איכא רמאי יודה ואי ליכא רמאי שניהם יתרצו בחלוקה ומש"ה הוצרך לומר דמאי דלא קאמר ר"י הכא יהא מונח היינו משום דלית ליה פסידא ואולי י"ל דכוונת התוס' משום דקשיא להו דהאי שינויא בתרא אמאי נאדי משינוי' קמא דהא סברא מעליא הוא לחלק בין איכא רמאי לליכא רמאי דהא לרבנן מחלקינן נמי דאף ע"ג דאיכא רמאי לפי טענתם אפ"ה היכא דחלוקה יכולה להיות אמת לא אמרינן יהא מונח מכ"ש דהיכא דטענות שניהם יכול להיות אמת די"ל דיחלוקו אפי' לר"י ע"ז כתבו התוס' משום דלשינויא קמא לישנא דמתני' דנקט סתמא זה אומר אני מצאתיה משמע דאפי' א' אומר אני מצאתיה היום וזה אומר מצאתיה אתמול נמי איירי אע"ג דאיכא ודאי רמאי להכי משני בשינויא אחרינא דבכל ענין איירי כן נראה לי בכוונתם וצ"ע:
בד"ה מפני מה אמרה תורה וכו' פירוש יהא נאמן וכו' או נילף מהכא דלא נימא מגו בעלמא עכ"ל. משמע מדבריהם דאמת הוא דבעלמא אמרינן מגו אפילו לאפטורי משבועה היכא דלא הוי מגו דהעזה וכ"פ הש"ך בסימן פ"ב. ולפ"ז י"ל דמש"ה לא רצה רש"י לפ' כן דאפשר דס"ל דבעלמא נמי לא אמרינן מגו לאפטורי משבועה ולכך כתב דמשום משיב אבידה קשיא ליה לרבה ומה שלא פי' התוספות כן היה נראה לכאורה דמשמע להו דמשיב אבידה לא הוי אלא כגון שאין הלה תובעו דומיא דמשיב אבידה ממש שאין בעל אבידה מכיר במציאה וכה"ג באומר לחבירו מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס היינו נמי שלא ע"י תביעה אבל הכא דאיירי בסתם מודה במקצת שהוא ע"י תביעה לא שייך לקרותו משיב אבידה אלא דמלשון התוספות בכתובות משמע דל' משיב אבידה גופא דאמרינן בסוגית הש"ס היינו מטעם מגו ודא ודא אחת היא ע"ש וק"ל:
Penei Yehoshua on Bava Metzia 3a · Sefaria
Gilyon HaShas
גמ' אלא מחוורתא קשיא הא תוס' ד"ה ולחזי וכו' כתבו ומיהו הו"מ לשנויי דליתא קמן דנשייליה אם כן איך ההכרעה כדשנינן מעיקרא דלמא מו"מ מיירי בנקט זוזי מחד וליתא קמן דנשייליה ושייך ביה טעמא כי היכי דלודי:
Gilyon HaShas on Bava Metzia 3a · Sefaria
Chiddushei Rabbi Akiva Eiger
גמרא ותנא תונא ב' אוחזי' ק"ל לפ"מ דקיימי השתא דהוי הודאה מקצת גמורה, וכן לפי המסקנא דקאי על אידך דר"ח דהילך חייב, וע' בתוס' לקמן דהוי כהודאה ממש, א"כ משמע דבהודאה ממש ודאי חייב שבועה דאורייתא, וא"כ יקשה בסיפא בזה אומר כולה שלי וז"א חצי' שלי נשבע זה שאין לו בה פחות מרביע, הא כיון דמודה לו החצי ממילא הוי מוד' במקצת וצריך לישבע על כל כפירתו, והיינו דהחצי השני אינו שלו וכל כמה דלא נשבע מגיע להתובע כדין כל מודה במקצת דאמרי' או השבע או שלם, וא"כ כיון דנשבע רק דרביע שלו ממילא על אידך רביע לא נשבע ומגיע רביע לאידך מדין מודה במקצת שלא נשבע, ושוב יהיה הדין דעל רביע שנשבע עליו יהיה הדין דיחלוקו, דהא השאר מגיע כולו לאידך מדינא בלא ספק, והיה מהראוי שישבע על החצי שלו ויחלוקו זה החצי, ולשיטת הרמב"ם והיא בש"ע (סי' רסז ס"י) דבסימן וסימן וע"א כו' יניח, וא"צ לישבע כיון דלא יתנו לו על מה שישבע לא חלה עליו שבועה, ה"נ ניחא, אבל לפמ"ש הרא"ש דצריך לישבע א"כ יקשה כנ"ל, וצע"ג:
Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Bava Metzia 3a · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Bava Metzia, daf 3, Amud Aleph, about 424 words in 18 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 18 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 127 words
Opens “וְאִיכָּא לְמֵימַר כּוּלָּהּ לְמָר, וְאִיכָּא לְמֵימַר כּוּלָּהּ…”
- Segment 230 words
Opens “אֲפִילּוּ תֵּימָא סוֹמְכוֹס, שְׁבוּעָה זוֹ מִדְּרַבָּנַן הִיא…”
- Segment 323 words
Opens “לֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּאִי כְּרַבִּי…”
- Segment 419 words
Opens “אֶלָּא מַאי רַבָּנַן – כֵּיוָן דְּאָמְרִי רַבָּנַן:…”
- Segment 529 words
Opens “הַאי מַאי? אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא רַבָּנַן, הָתָם…”
- Segment 634 words
Opens “אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ רַבִּי יוֹסֵי הִיא, הַשְׁתָּא…”
- Segment 719 words
Opens “אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יוֹסֵי, הָתָם – וַדַּאי…”
- Segment 817 words
Opens “אִי נָמֵי: הָתָם קָנֵיס לֵיהּ רַבִּי יוֹסֵי…”
- Segment 911 words
Opens “תִּינַח מְצִיאָה, מִקָּח וּמִמְכָּר מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?…”
- Segment 1017 words
Opens “בֵּין לְרַבָּנַן וּבֵין לְרַבִּי יוֹסֵי, הָתָם גַּבֵּי…”
- Segment 1117 words
Opens “מַאי שְׁנָא דְּלָא אָמְרִינַן נַפְּקֵיהּ לְמָמוֹנָא מִבַּעַל…”
- Segment 1237 words
Opens “אָמְרִי הָתָם, הַיְינוּ טַעְמָא דְּאָמַר לֵיהּ חֶנְוָנִי…”
- Segment 1329 words
Opens “וְשָׂכִיר נָמֵי אָמַר לֵיהּ לְבַעַל הַבַּיִת: אֲנָא…”
- Segment 1427 words
Opens “תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: מָנֶה לִי בְּיָדְךָ, וְהַלָּה…”
- Segment 159 words
Opens “שֶׁלֹּא תְּהֵא הוֹדָאַת פִּיו גְּדוֹלָה מֵהַעֲדָאַת עֵדִים,…”
- Segment 1628 words
Opens “וְתַנָּא תּוּנָא: שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בְּטַלִּית זֶה אוֹמֵר…”
- Segment 1720 words
Opens “מַאי ״שֶׁלֹּא תְּהֵא הוֹדָאַת פִּיו גְּדוֹלָה מֵהַעֲדָאַת…”
- Segment 1831 words
Opens “דְּאָמַר רַבָּה: מִפְּנֵי מָה אָמְרָה תּוֹרָה מוֹדֶה…”
Sages named on this page
- Sumchus · Third generation of Tannaim
Sumchus ben Yosef was a prominent disciple of Rabbi Meir Baal HaNes and a colleague of Rabbi Judah haNasi, renowned for his…
Source: Bava Metzia 3a · Segment 1 — “…כּוּלָּהּ לְמָר, אָמַר סוֹמְכוֹס: מָמוֹן הַמּוּטָּל בְּסָפֵק חוֹלְקִין בְּלֹא…”
Original text
וְאִיכָּא לְמֵימַר כּוּלָּהּ לְמָר, וְאִיכָּא לְמֵימַר כּוּלָּהּ לְמָר, אָמַר סוֹמְכוֹס: מָמוֹן הַמּוּטָּל בְּסָפֵק חוֹלְקִין בְּלֹא שְׁבוּעָה, הָכָא, דְּלֵיכָּא דְּרָרָא דְמָמוֹנָא, דְּאִיכָּא לְמֵימַר דְּתַרְוַיְיהוּ הִיא, לֹא כׇּל שֶׁכֵּן!
and there is room to say that it belongs entirely to one of them, and there is also room to say that it belongs entirely to the other one, and nevertheless Sumakhos says that since it is property of uncertain ownership they divide it without taking an oath, then here, where the litigants have no financial association with the item, as there is room to say that it belongs to both of them, all the more so is it not clear that they should divide it without taking an oath?
אֲפִילּוּ תֵּימָא סוֹמְכוֹס, שְׁבוּעָה זוֹ מִדְּרַבָּנַן הִיא כִּדְרַבִּי יוֹחָנָן. דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁבוּעָה זוֹ תַּקָּנַת חֲכָמִים הִיא, שֶׁלֹּא יְהֵא כׇּל אֶחָד וְאֶחָד הוֹלֵךְ וְתוֹקֵף בְּטַלִּיתוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ וְאוֹמֵר: שֶׁלִּי הוּא.
The Gemara answers: You may even say that the mishna is in accordance with the opinion of Sumakhos: This oath is instituted by rabbinic law in accordance with the statement of Rabbi Yoḥanan. As Rabbi Yoḥanan says: This oath, administered in the case of two people holding a garment, is an ordinance instituted by the Sages so that everyone will not go and seize the garment of another and say: It is mine.
לֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּאִי כְּרַבִּי יוֹסֵי – הָא אָמַר: אִם כֵּן מָה הִפְסִיד רַמַּאי? אֶלָּא הַכֹּל יְהֵא מוּנָּח עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ.
§ The Gemara suggests: Let us say that the mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Yosei. As, if you say that the ruling is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, doesn’t he say that a case cannot be decided in a manner in which there is no deterrent for one taking a false claim to court (37a)? He says this with regard to a case where two people deposited money with the same person. One deposited one hundred dinars and one deposited two hundred, and the bailee forgot which of them deposited the larger sum. Subsequently, each claimed ownership of the larger sum and was prepared to take an oath to that effect. The Rabbis say that each should receive the smaller sum and the remainder should be held until Elijah the prophet prophetically resolves the uncertainty. Rabbi Yosei says: If so, what did the swindler lose? Rather, the entire deposit will be placed in a safe place until Elijah comes.
אֶלָּא מַאי רַבָּנַן – כֵּיוָן דְּאָמְרִי רַבָּנַן: ״הַשְּׁאָר יְהֵא מוּנָּח עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ״, הָא נָמֵי כִּשְׁאָר דָּמֵי, דִּסְפֵיקָא הִיא!
The Gemara counters: Rather, what is suggested? Is it suggested that the mishna is in accordance with the opinion of the Rabbis, who disagree with Rabbi Yosei? Since the Rabbis say there: The remainder is placed in a safe place until Elijah comes, this case of the mishna concerning the garment is also comparable to the remainder in the case of the deposit, as it is uncertain to whom the entire garment belongs. It should therefore be placed in a safe place until the matter is resolved.
הַאי מַאי? אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא רַבָּנַן, הָתָם דְּוַדַּאי הַאי מָנֶה דְּחַד מִינַּיְיהוּ הוּא אָמְרִי רַבָּנַן: יְהֵא מוּנָּח עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ. הָכָא דְּאִיכָּא לְמֵימַר דְּתַרְוַיְיהוּ הוּא, אָמְרִי רַבָּנַן: פָּלְגִי בִּשְׁבוּעָה.
The Gemara answers: What is this comparison? Granted, if you say that the mishna is in accordance with the opinion of the Rabbis there, in the case of the depositors, where these one hundred dinars certainly belong to only one of them and the Rabbis say that it is placed in a safe place until Elijah comes, here, in the case of this mishna, where there is room to say that it belongs to both of them, the Rabbis say that they divide it with the proviso that they take an oath.
אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ רַבִּי יוֹסֵי הִיא, הַשְׁתָּא וּמָה הָתָם דִּבְוַדַּאי אִיכָּא מָנֶה לְמָר וְאִיכָּא מָנֶה לְמָר, אֲמַר רַבִּי יוֹסֵי יְהֵא מוּנָּח עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ, הָכָא דְּאִיכָּא לְמֵימַר דְּחַד מִינַּיְיהוּ הוּא – לֹא כׇּל שֶׁכֵּן!
But if you say that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, there is a difficulty. Now consider, if there, in a case where it is certain that there are one hundred dinars that belong to one of the litigants and there are one hundred dinars that belong to the other one, nevertheless, Rabbi Yosei says that the entire sum is placed in a safe place until Elijah comes, here, where there is room to say that it all belongs to only one of them, all the more so is it not clear that it should be placed in a safe place until Elijah comes, as one of the claims may be entirely fraudulent?
אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יוֹסֵי, הָתָם – וַדַּאי אִיכָּא רַמַּאי, הָכָא מִי יֵימַר דְּאִיכָּא רַמַּאי? אֵימָא תַּרְוַיְיהוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי אַגְבְּהוּהָ.
The Gemara rejects this suggestion: You may even say that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei: There, in the case of the deposit, there is certainly a swindler between the two depositors. By contrast, here, in the case of the mishna, who is to say that there is a swindler? Say that both of them lifted the garment at the same time, and therefore there is no reason to penalize them by placing the garment in a safe place.
אִי נָמֵי: הָתָם קָנֵיס לֵיהּ רַבִּי יוֹסֵי לְרַמַּאי כִּי הֵיכִי דְּלוֹדֵי, הָכָא מַאי פְּסֵידָא אִית לֵיהּ דְּלוֹדֵי.
Alternatively, there is room to distinguish between the cases: There, Rabbi Yosei penalizes the swindler by confiscating his deposit so that he will admit that he lied in order to receive his original deposit of one hundred dinars from the bailee. Here, in the case of the garment, what loss would a swindler incur that would prompt him to admit that he is lying? If the item is placed in a safe place, he loses nothing.
תִּינַח מְצִיאָה, מִקָּח וּמִמְכָּר מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אֶלָּא מְחַוַּורְתָּא כִּדְשַׁנִּין מֵעִיקָּרָא.
The Gemara rejects this alternative explanation: This distinction works out well in the case of a found item where he did not pay anything for it. Consequently, he has no incentive to admit that he lied. But in a case of buying and selling, what is there to say? Both parties paid for the item and prefer to receive the item. Rather, the distinction is clearly as we explained initially. The difference between the cases is that in the mishna, there is no certainty that one of them is lying.
בֵּין לְרַבָּנַן וּבֵין לְרַבִּי יוֹסֵי, הָתָם גַּבֵּי חֶנְוָנִי עַל פִּנְקָסוֹ דְּקָתָנֵי: זֶה נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל, וְזֶה נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל.
The Gemara asks: Both according to the opinion of the Rabbis and according to the opinion of Rabbi Yosei, there, with regard to the case of a storekeeper relying on his ledger, it is unclear why the money is not held until the matter is clarified. This is referring to a case where an employer tells a storekeeper to give food to his laborer in lieu of his salary, and later the storekeeper claims that he gave it to him but the laborer claims that he did not receive it. Both parties therefore claim payment from the employer. As the mishna ( Shevuot 45a) teaches that this one, the storekeeper, takes an oath that he gave the food to the laborer and receives payment from the employer, and that one, the laborer, takes an oath that he was not given the food and takes his salary from the employer.
מַאי שְׁנָא דְּלָא אָמְרִינַן נַפְּקֵיהּ לְמָמוֹנָא מִבַּעַל הַבַּיִת, וִיהֵא מוּנָּח עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ, דְּהָא בְּוַדַּאי אִיכָּא רַמַּאי!
What is different in that case, that we do not say: Appropriate the money from the employer, and it is placed in a safe place until Elijah comes? Apparently, we should say this because there is certainly a swindler among the litigants, since it is impossible that both the storekeeper and the laborer are telling the truth.
אָמְרִי הָתָם, הַיְינוּ טַעְמָא דְּאָמַר לֵיהּ חֶנְוָנִי לְבַעַל הַבַּיִת: אֲנָא שְׁלִיחוּתָא דִידָךְ קָא עָבְדִינָא, מַאי אִית לִי גַּבֵּי שָׂכִיר, אַף עַל גַּב דְּקָא מִשְׁתְּבַע לִי, לָא מְהֵימַן לִי בִּשְׁבוּעָה, אַתְּ הֶאֱמַנְתֵּיהּ, דְּלָא אֲמַרְתְּ לִי בְּסָהֲדֵי הַב לֵיהּ.
The Sages say in response: There, this is the reason that the money is not set aside: Because the storekeeper can say to the employer: I carried out your agency to give the food to the laborer, and I have dealings only with you. What business do I have with the hired laborer? Even if he takes an oath to me that he did not receive the food, he is not trustworthy to me by virtue of his oath. You are the one who trusted him, as you did not say to me: Give him the food in the presence of witnesses. Therefore, you are obligated to pay me. If you have a grievance, settle it with your employee.
וְשָׂכִיר נָמֵי אָמַר לֵיהּ לְבַעַל הַבַּיִת: אֲנָא עֲבַדִי עֲבִידְתָּא גַּבָּךְ, מַאי אִית לִי גַּבֵּי חֶנְוָנִי, אַף עַל גַּב דְּמִשְׁתְּבַע לִי לָא מְהֵימָן לִי. הִלְכָּךְ, תַּרְוַיְיהוּ מִשְׁתַּבְעִי וְשָׁקְלִי מִבַּעַל הַבַּיִת.
And the hired laborer can also say to the employer: I worked for you. What relationship do I have with the storekeeper? Even if he takes an oath to me that he gave me the change, he is not trustworthy to me by virtue of his oath. Therefore, both parties take an oath and take payment from the employer.
תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: מָנֶה לִי בְּיָדְךָ, וְהַלָּה אוֹמֵר: אֵין לְךָ בְּיָדִי כְּלוּם, וְהָעֵדִים מְעִידִים אוֹתוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֲמִשִּׁים זוּז – נוֹתֵן לוֹ חֲמִשִּׁים זוּז, וְיִשָּׁבַע עַל הַשְּׁאָר.
§ Rabbi Ḥiyya taught a baraita : If one says to another: I have one hundred dinars [ maneh ] in your possession that you borrowed from me and did not repay, and the other party says: Nothing of yours is in my possession, and the witnesses testify that he has fifty dinars that he owes the claimant, he gives him fifty dinars and takes an oath about the remainder, i.e., that he did not borrow the fifty remaining dinars from him.
שֶׁלֹּא תְּהֵא הוֹדָאַת פִּיו גְּדוֹלָה מֵהַעֲדָאַת עֵדִים, מִקַּל וָחוֹמֶר.
This ruling is derived via an a fortiori inference from the halakha that one who admits to part of a claim that is brought against him is obligated to take an oath that he owes no more than the amount that he admits to have borrowed. The inference is: As the admission of one’s own mouth should not carry greater weight than the testimony of witnesses. Since in this case witnesses testify that he owes an amount equal to part of the claim, he is all the more so obligated to take an oath with regard to the rest of the sum.
וְתַנָּא תּוּנָא: שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בְּטַלִּית זֶה אוֹמֵר אֲנִי מְצָאתִיהָ וְכוּ׳. וְהָא הָכָא כֵּיוָן דְּתָפֵיס, אֲנַן סָהֲדִי דְּמַאי דְּתָפֵיס הַאי דִּידֵיהּ הוּא, וּמַאי דְּתָפֵיס הַאי דִּידֵיהּ הוּא, וְקָתָנֵי: יִשָּׁבַע!
The Gemara comments: And the tanna of the mishna also taught a similar halakha : In a case of two people who came to court holding a garment, where this one says: I found it, and the other one says: I found it, each litigant takes an oath and they divide the garment. And here, in the case of a found item, since each litigant is holding part of the garment, it is clear to us that what is in this one’s grasp is his, and what is in that one’s grasp is his. This is tantamount to witnesses testifying that part of the claim of each litigant is legitimate. And the mishna teaches that each of them takes an oath.
מַאי ״שֶׁלֹּא תְּהֵא הוֹדָאַת פִּיו גְּדוֹלָה מֵהַעֲדָאַת עֵדִים מִקַּל וָחוֹמֶר״? שֶׁלֹּא תֹּאמַר הוֹדָאַת פִּיו הוּא דְּרַמְיָא רַחֲמָנָא שְׁבוּעָה עֲלֵיהּ כִּדְרַבָּה.
The Gemara clarifies: For what reason is it necessary to have the a fortiori inference: As the admission of one’s own mouth should not carry greater weight than the testimony of witnesses? Isn’t the comparison to the case of an admission to part of a claim self-evident? The Gemara answers: It is necessary so that you will not say that it is only in a case of the admission of one’s own mouth that the Merciful One imposes an oath upon him, in accordance with the explanation of Rabba.
דְּאָמַר רַבָּה: מִפְּנֵי מָה אָמְרָה תּוֹרָה מוֹדֶה מִקְצָת הַטַּעֲנָה יִשָּׁבַע? חֲזָקָה אֵין אָדָם מֵעִיז פָּנָיו בִּפְנֵי בַּעַל חוֹבוֹ, וְהַאי בְּכוּלֵּיהּ בָּעֵי דְּנִכְפְּרֵיהּ, וְהָא דְּלָא כַּפְרֵיהּ – מִשּׁוּם דְּאֵין אָדָם מֵעִיז פָּנָיו
As Rabba says: For what reason did the Torah say that one who admits to part of the claim must take an oath? It is because there is a presumption that a person does not exhibit insolence by lying in the presence of his creditor, who had done him a favor by lending money to him. And this person who denies part of the claim actually wants to deny all of the debt, so as to be exempt, and this fact that he does not deny all of it is because a person does not exhibit insolence.