Talmud Builders

    Commentary page

    Bava Metzia 17a

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Metzia 17a

    Bava Metzia 17a. The full printed text of this folio side — 24 numbered segments, about 549 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    ואמר לאחר זמן:

    פרעתי ע"פ ב"ד:

    נאמן ובשבועת היסת:

    בא מלוה לפנינו לכתוב לו אדרכתא עליו אין כותבין ונותנין לו:

    אינו נאמן לישבע אלא שכנגדו נשבע ונוטל דכיון דתחילתו הוצרך לתובעו לדין אין דרכו למהר לפרוע עד שיפסקו דינו פסק גמור:

    ואמר פרעתי לאחר זמן ע"פ ב"ד:

    והעדים מעידים אותו שלא פרע בפנינו תבעו לפרוע לו ע"פ ב"ד ולא פרעו הואיל ובפניהם העיז לעבור ע"פ ב"ד אינו נאמן שוב לומר פרעתיו שלא בעדים:

    הוחזק כפרן לאותו ממון שאין נאמן עוד עליו לומר החזרתי ופרעתי עד שיפרע בעדים:

    21 more comments on this page.

    Rashi on Bava Metzia 17a · Sefaria

    Tosafot

    חייב אתה ליתן לו הכא משמע דחייב אתה ליתן לו לא הוי פסק דין גמור כי אם צא ותן לו וכן משמע במרובה (ב"ק דף סט. ושם) וקשה דבפ"ק דסנהדרין (דף ו: ושם) אמרינן ה"ד גמר דין פלוני אתה חייב פלוני אתה זכאי וי"ל דהתם מקרי גמר דין לענין שאסור לבצוע לפי שיודע להיכן הדין נוטה:

    רב כהנא אמר כשחייב מודה תימה א"כ למה נקט הנפק במילתא דר' יוחנן וי"ל דנקטיה משום דיוקא דאי אין כתוב בו ביום אפילו כתוב בו הנפק דודאי לוה לא יחזיר דחיישינן לקנוניא או לפשיטי דספרא:

    הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום אינו נאמן לומר פרעתי מעשה ב"ד קרי כל דבר שחייב לה אפי' לא כתב כגון מנה ומאתים ומזון האשה והבנות לאחר מותו וא"ת למה כותבין כתובה כיון דבלאו כתובה נמי אין נאמן לומר פרעתי וי"ל משום תוספת אבל מנה ומאתים גבייה בלא כתובה ותוספת נראה דאפי' אית לה סהדי דהתנה לה נאמן לומר פרעתי. ואין ראיה מכלתי' דר' שבתאי דהוה מהימן לומר פרעתי אי לאו דהוחזק כפרן דר' שבתאי ערב היה אבל בעל שמא לא היה נאמן ואין ראיה נמי מדתני לעיל (בבא מציעא דף ז:) מצא כתובה לא יחזיר ומשמע דלא יחזיר משום תוספת שהיה נאמן לומר פרעתי דלגבי מנה ומאתים נמי מפסיד דהא נאמן לומר פרעתי מנה מגו דאי בעי אמר אלמנה נשאתיך אם אין לה עדי הינומא או אם אין לה עדי קדושין נאמן לומר פרעתי הכל במגו דאי בעי אמר אין את אשתי וא"ת דבפרק אלמנה ניזונית (כתובות דף צו. ושם ד"ה יתומים) בעי רבי יוחנן היא אמרה לא נתנו מזונות ויתומים אמרו נתננו על מי להביא ראיה והא אית ליה הכא דלא אמר כלום וי"ל דהתם מיירי במזונות דלשעבר ולא בלהבא:

    Tosafot on Bava Metzia 17a · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    אמר רב יהודה אמר רב נחמן אמר לו ב"ד צא תן לו או חייב אתה ליתן לו ואמר פרעתי נאמן בא מלוה לכתוב אין כותבין ונותנין לו. אבל אמר לו צא תן לו ואמר נתתי ועדים מעידים אותו שלא נתן הוחזק כפרן לאותו ממון ואם אמר לו חייב אתה ליתן ואמר נתתי והעדים מעידים אותו שלא נתן לא הוחזק כפרן לאותו ממון מאי טעמא אמרינן אישתמוטי הוא דקא משתמיט סבר עד דמעייני רבנן בדיני. זה כגון הכופר במלוה כשר לעדות. אמר רבה בר בר חנא אמר ר' יוחנן מנה לי בידך והלה אומר אין לך עלי כלום ועדים מעידים שיש לו וחזר ואמר פרעתי הוחזק כפרן לאותו ממון. והוא שכפר בב"ד כי הא בגמ' שבתאי דשבתי' כתב לכלתיה איצטלא דמילתא וקיבלה עילויה וכפר ובאו עדים והעידו שכתב לה איצטלא דמילתא חזר ואמר פרעתי. אמר ליה רב חייא כבר הוחזקת כפרן לאותה איצטלא וכן הלכה. וכן מי שנתחייב שבועה בב"ד ואמר נשבעתי ועדים מעידים אותו שלא נשבע הוחזק כפרן לאותה שבועה וחייב לישבע עכשיו.

    א"ר יוחנן המוצא שטר חוב וזמנו בו ביום וכתוב בו הנפק יחזירו לבעלים דאי משום [כתב] ללות ולא לוה הא כתוב בו הנפק.

    אי משום פרעון כיון דרובא דעלמא לא פרעי ביומיה אלא מיעוטא הוא דפרעי ביומיה למיעוטא לא חיישינן.

    ותוב מלוה גופיה לא שביק אמר דילמא שמעי רבנן דהאי שטרא שלוה בו ופרעו הוא וכבר נמחל שעבודו ומפסדו לי.

    Rabbeinu Chananel on Bava Metzia 17a · Sefaria

    Rashba

    צא תן לו ואמר פרעתי והעדים מעידים לו שלא פרעו פירש רש"י ז"ל: כגון שהעדים שבפניהם תבע לפרעו וסירב ולא פרע, ומדסירב על פי בית דין והעיז, הוחזק כפרן דתו לא פרע. וכן פירש גבי חייב לחברו שבועה, שתבעו בפני עדים לישבע וסירב ולא [נשבע]. אינו מחוור, חדא דאטו מה שסירב פעם אחת ולא פרע תו לא פרע כלל. ועוד דהוחזק סרבן הוה ליה למימר. אלא הכי פירושו, כגון שאמרו עדים, לא זזו ידינו מתוך ידו משעה שיצא מבית דין, ולא פרעו או לא נשבע לו. וכתב הראב"ד ז"ל שלא הוחזק כפרן, אלא אם כן כפר בבית דין.

    הוחזק כפרן ושכנגדו נשבע ונוטל, כך פירש רש"י ז"ל.

    הוחזק כפרן לאותה שבועה אבל אם [אין] עדים מעידים אותו נאמן. ויש מי שאומר דנאמן לגמרי, ואינו חייב לישבע כלל אפילו היסת, לפי שלא תקנו שבועת הסת אלא על כפירת ממון, אבל לא על כפירת שבועה. ורבנו האיי גאון ז"ל כתב בתשובה, שאם נתחייב שבועת הסת ואמר נשבעתי נאמן, ואין לבעל דינו להשביעו, אבל נתחייב שבועת התורה ואמר נשבעתי, נאמן אבל נשבע שבועת הסת.

    רב כהנא אמר כשחייב מודה כתב הרי"ף ז"ל וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פי"ח הל' גזילה ואבידה ה"ב) ודוקא כשכתב בו הנפק. ונראה שהזקיקם לומר כן, מפני שבעיקר דברי ר' אסי שאמר משום ר' יוחנן איכא וכתוב בו הנפק, ורב כהנא לפרש דברי ר' אסי אמר ר' יוחנן הוא דאתא. ומיהו דברי תימה הן, דכיון שחייב מודה, כתוב בו הנפק למה לי, דהא משום קנוניא ליכא, דאי בעי כתיב ליה שטרא אחרינא מהשתא, דלאו בירושלים יתבינן דכתבי שעות (כתובת צט, ב). אלא ודאי לרב כהנא לא צריך שיהא כתוב בו הנפק, ולדבריו ליתא בדר' אסי אמר ר' יוחנן [הנפק] כלל.

    אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום. פירוש: כגון עיקר כתובה, ותנאי כתובה כמזון האשה והבנות, ותנאי בנין דכרין ובנן נוקבן, אף על פי שלא כתב, [אינה כמלוה] על פה שיכול לומר פרעתי, אלא כמאן דנקיט שטרא בידיה דמי. וכן מי שנמחק שטר חובו והעמיד עליו עדים ובא לבית דין וכתבו לו שטר אחר וכתבו לו את קיומו, וכן שאר מעשה בית דין שעשו בפסק דינם, הרי אלו כשטר שעשו הבעלים דמי, ומלוה בשטר נינהו.

    Rashba on Bava Metzia 17a · Sefaria

    Meiri

    מי שבא לבית דין וקבל על חברו עד שגמרו בית דין לחייב את חברו ויצאו שניהם מבית דין ולאחר זמן חזר וקבל עליו על אותו דבר בעצמו ואמר לו הלה כבר פרעתיך אחר שיצאתי מבית דין שאע"פ שמתחלה הייתי מעכב מלפרעך מאחר שבאתי לבית דין וחייבוני הרגשתי בחיובי ופרעתיך הרי זה נאמן ובשבועת היסת ולא סוף דבר בשאמרו לו בית דין צא תן לי שנמצא הדבר פשוט להם הרבה עד שלא היה לו לזה לפקפק בחיובו אלא אע"פ שלא אמרו לו צא תן לו אלא חייב אתה ליתן לו שמאחר שלא אמרו לו בפירוש תן לו יש לזו לפקפק שמא אינם מחייבים ליתן מכל וכל ונראין הדברים שלא פרע אעפ"כ נאמן חזקתו יצא והרגיש בחיובו ופרע ומעתה אם בא מלוה לבית דין לכתוב לו הודאתו בשטר או אדרכתא על נכסיו אין כותבין עד שיתברר לנו שלא פרעו שמא תאמר והלא כתבנו למעלה שכל שעשוי בבית דין כמלוה בשטר הוא פרשוה גדולי הפוסקים בשאינו נשמע להם ויצא בסרבנות או שנתברר שלא פרע כגון שאומר שפרע ביום פלוני והוכחש או שהוא מודה שלא פרע או שנשבע שאין בידו לפרעו והוא כמלוה בשטר לגבות ממשועבדים שבנכסיו אבל כל שהוא צאית לדינא ויצא בחזקת מחוייב נאמן לומר פרעתי הואיל ואין שטר ביד התובע:

    זה שאמרנו שכל שעמד עליו בדין יגמרו בו את הדין כמלוה בשטר הוא לא סוף דבר כשכתבו לו מעשה בית דין אלא אף בשלא כתבו לו וכן כתבו גדולי המפרשים והביאו על זה ראיה מפרק אחרון שבבבא בתרא בשמועת החופר בור ברשות הרבים ונפל עליו שור והרגו כמו שיתבאר למטה:

    יש צדדין שאנו מחלקים בין צא תן לו לחייב אתה ליתן לו והוא שכל שאמרו לו צא תן לו ואמר פרעתי ונתברר אח"כ שלא פרע כגון שהוכחש ביומו שוב אינו נאמן לומר חזרתי ופרעתי אפילו בשבועה אבל אם אמרו לו חייב אתה ליתן לו ואמר פרעתי ונתברר שלא פרע לא הוחזק כפרן שלא מחמת כפירה היה אומר כך אלא מהמת שהיה סבור שבית דין חוזרין ומעיינין בדינן אחר שלא אמרו לו בפירוש צא תן לו ונאמן בשבועה:

    זה שאמרנו שטען זה שפרע ונתברר שלא פרע כבר בארנו בבירור זה כגון שהוכחש ביומו וחכמי הצרפתים פרשוה כגון שתבעו בפני עדים והעיז לומר שלא יפרע ואינו נראה כן אא"כ דוקא בשכפר בבית דין שכל שלא בבית דין אדם עשוי שלא לגלות טענותיו ויש מפרשים שטען שפרעו בפני פלני ופלני ונחקרו והעידו שלא בפניהם פרע ואע"פ שאלו אמר שלא בעדים פרעו נאמן כל שאומר בפני פלני ופלני ונמצא מוכחש הוחזק כפרן ובפרק אחרון שבבבא בתרא יש לסברא זו קצת ראיה ודוקא בשאומר שהוזמנו לעדות על כך שאם לא אמר שהוזמנו על כך אלא שפרעו בפניהם במקרה לא הוחזק כפרן שאין העדים מצויים לזכור מה שלא הוזמנו בו לעדות כמו שיתבאר במקומו:

    מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי והעדים מעידים שיש לו וחזר ואמר פרעתי אחר שראיתי בעדות שלכם הוחזק כפרן ואינו נאמן ומ"מ גדולי המפרשים חדשו בזה קצת תנאים יתבארו במסכת בבא בתרא פרק ראשון ודבר זה פרשוהו הגאונים בשאמר לא לויתי כלומר אין לך בידי שלא לויתי מעולם הא אם אמר אין לך בידי או איני חייב לך וכיוצא בזה אין כאן חזקת כפירה שאפשר שדעתו לומר שלוה ופרע ולא הוחזק כפרן ומתוך כך פרשו הגאונים שראוי לדיין לחקור לפרש תשובתו היאך אינו חייב לו אם שלא לוה ואם שפרע ואם שהוא חייב לו כנגד תביעה זו שאפשר שהוא טועה בעצמו וכן ראוי לחקור את התובע מאיזה צד הוא תובעו בחוב זה וכפירה זו שאמרנו עליה שהוחזק כפרן דוקא בשכפר בבית דין וכן כתבוה גדולי הפוסקים:

    במקום אחר אמרו כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ודבר זה אינו בכלל הוחזק כפרן האמור כאן שבכאן פירושו פרעתי אחר עדותכם אבל שמועת האומר לא לויתי פירושו שכפר בבית דין שלא לוה וכשיצאו עדים אמר שכבר פרע קודם העדות ואינו נאמן שמאחר שהוא אומר שלא לוה כבר הודה שלא פרע ואפילו היו עדים מעידים שלוה ופרע הואיל ובעל דין טוען שלא לוה כבר הודה שלא פרע:

    מעשה באחד שנכנס קבלן לכתבת כלתו והכניסה לו מעיל של ארגמן וקבלו בסך ידוע אם תתאלמן או תתגרש וערב של כתבה משועבד בין שיש נכסים לחתן בין אין לו כמו שיתבאר במקומו נתגרשה ואבדה כתבתה ותבעתה בגט שבידה ומחמת שלא היתה הכתבה בידה כפר זה קבלנות המעיל בבית דין ובאו עדים על הקבלנות וחזר ואמר פרעתי אמרו לו הוחזקת כפרן לאותו איצטלית ויש מקשים בזו מה הוצרכנו לטעם הוחזק כפרן והלא טוען אחר תנאי מעשה בית דין הוא שהכתבה תנאי בית דין הוא כמו שיתבאר פרשו בה שתוספת כתבה היה ואינו בכלל תנאי בית דין:

    מי שנתחייב שבועה לחברו בבית דין ויצא לו על דעת כן ולאחר שיצא תבעו הלה שישבע לו ואמר שכבר נשבע לו אחר שיצא מבית דין נאמן ואינו צריך עוד לישבע ויראה לי דוקא שאמר נשבעתי בפני הבית דין ואין הבית דין בכאן הא בינו לבין עצמו לא ששבועת בית דין צריכה להיות בפני בית דין ועל דעת בית דין ומ"מ אם חייבוהו בפרט לישבע בפני שנים שאינן בית דין ואמר נשבעתי בפני פלני ופלני והלכו להם נאמן וכן אם חייבוהו לישבע לו בינו לבין עצמו נאמן אפילו אמר שבינו לבין עצמו נשבע נתברר אח"כ על פי עדים שלא נשבע לו וחזרו וחייבוהו שבועה וחזר ואמר נשבעתי לו אח"כ הוחזק כפרן לאותה שבועה ואינו נאמן:

    5 more comments on this page.

    Meiri on Bava Metzia 17a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה אינו נאמן לישבע אלא שכנגדו נשבע כו' עכ"ל לא שייך הכא למימר תקנתא לתקנתא לא עבדינן כיון דאינו נאמן מדינא צריך לשלם משא"כ לעיל בהא דרב נחמן דמדינא אינו חייב לשלם בכופר הכל וק"ל:

    גמ' ואוקמינא בשחייב מודה ומשום שמא כתב ללוות בניסן כו' אע"ג דרב כהנא לא מוקי טעמא דמתני' בהכא אלא משום פרעון וקנוניא כמ"ש התוס' לעיל מכל מקום בהך סברא דדלמא שמעי רבנן ומפסדי לי לא פליגי וק"ל:

    תוס' בד"ה הטוען אחר מעשה ב"ד וכו' ואם תאמר למה כותבין כתובה כו' וי"ל משום תוספת כו' עכ"ל ולא ניחא להו למימר דכותבין כתובת בתולה שלא יהא נאמן לומר פרעתי מנה מגו דאי בעי אמר אלמנה נשאתיך אם אין לה עדי הינומא וכל כתובות נמי אם אין לה עידי קידושין שלא יהא נאמן לומר פרעתי מגו דאין את אשתי כמ"ש התוס' לקמן דא"כ לא יתישב הא דפריך לקמן אלמנה מן האירוסין במאי גביא כמו שפירשו התוס' שם שתקנת הכתובה בשביל תוספת דאי משום מנה ומאתים מן האירוסין נמי יתקנו לכתוב כתובה ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Bava Metzia 17a · Sefaria

    Maharam

    גמרא אמרו לו צא תן לו ואמר פרעתי והעדים מעידים אותו שלא פרעו הוחזק כפרן כצ"ל והא דאיתא בספרים וחזר ואמר פרעתי מיותר הוא וכן משמע באלפס"י ובאשר"י דלא גרסי' ליה וגם לפרש"י לא מתישב כלל וכן לקמן גבי היה חייב לחבירו שבועה לא גרסי' ליה כן נ"ל ודו"ק:

    רש"י ד"ה העדים מעידים אותו וכו' בפנינו תבעו וכו' הואיל ובפניהם העיד וכו' כצ"ל:

    תוס' ד"ה הטוען אחר מעשה ב"ד וכו' ואין ראיה מכלתיה דרבי שבתי וכו'. ר"ל בא ליתן טעם אמה שכתבו תוס' נמי נראה דאפי' אית לה סהדי וכו'. דמסברא דנפשיה כתב כן ולמה לא הביא ראיה מכלתיה דרבי שבתי וכו' לכך קאמר ואין להביא ראיה וכו':

    בא"ד ומשמע דלא יחזיר משום תוספת וכו' ר"ל דאי משום כתובה מאי מפסיד במאי דמחזיר דהא בלא שטר כתובה נמי לא נאמן לומר פרעתי זה אינו דלגבי מנה ומאתים נמי מפסיד וכו':

    Maharam on Bava Metzia 17a · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    בא מלוה לכתוב אין כותבים ונותנים לו פירוש אף על פי שבא מלוה מיד והעדים מעידים שלא פרעו. וטעמא דמילתא דכיון דמלוה על פה היא לית לן למעבדה מלוה בשטר. אבל חייב אתה ליתן לו וחזר ואמר פרעתי אינו נאמן ולאו למימרא דחייב אתה ליתן לו לא הוי גמר דין דהא ודאי גמר דין הוא וכדאמרינן בסנהדרין היכי דמי וכו' וליכא לפרושי כדפירש ר"ת דהא לענין פשרה בלחוד אתאמרא. גם אין לומר דההיא בקרקעות דוקא שכל זה דוחק הוא. אלא ודאי נגמר הדין אלא לפי שלא החליטו דינו לומר ליתן לו טועה בעצמו וסבור דדילמא בעו רבנן לעיוני בדיניה וזהו לשון הגמרא שאמר בסמוך סבר עד דמעייני רבנן בדינאי. הריטב"א. ותלמיד הר"פ תירץ דהתם מיירי בדברים שאינו מחוסר גוביינא כגון קרקעות וכיוצא בהם דכל היכא דאיתיה ברשותא דמאריה איתיה ומשום הכי מיד שאמרו בקרקעות חייב אתה ליתן לו הוי כאלו הגיעו לידו. אבל הכא מיירי במטלטלים דמחסרי גוביינא ומשום הכי לא הוי גמר דין. עד כאן.

    והרא"ש כתב וזה לשונו חייב אתה ליתן לו. והא דאמרינן בסנהדרין דחשיב גמר דין איש פלוני אתה חייב איש פלוני אתה זכאי. לאו דוקא לשון זה אלא נקט האי לישנא לפי שיש דין דלא שייך ביה צא תן לו להכי נקט לשון פטור וחיוב דשייך בכל דינין. עד כאן. ובפרק מרובה תירץ דיש חילוק בין איש פלוני אתה חייב לאתה חייב ליתן לו. ע"כ.

    בא מלוה לכתוב כותבים ונותנים לו פירוש שהרי אין מוסיפין עליו חיוב דבלאו הכי נמי לא מצי טעין פרעתי. וגבי נמי ממשעבדי דהעמדה בדין קלא אית ליה כדאיתא לעיל. ומכל מקום אומרים שמודיעין ללוה מה שכתבו לזה כדי שאם יפרע יקבל ממנו שטר זה.

    ומיהו הא קיימא לן דאפילו חייב אתה ליתן לו אם אמר פרעתי נאמן בא מלוה לכתוב אין כותבין לו. ומיהו אם היה סרבן על פי בית דין כותבין לו למלוה מעשה בית דין. הריטב"א. ובשיטה כתוב ונראה לי דקודם שיצאו מבית דין אם תבע לכתוב פסק דין כותבים ונותנים לו אי נמי אפילו אחר שיצאו מבית דין והוא שהודיעו למחוייב ולא אמר פרעתי. עד כאן.

    והעדים מעידים אותו שלא פרעו פירש רש"י כגון שמעידים שבפניהם תבע לפרעו וסירב ולא פרע וכו'. ואינו מחוור חדא דאטו מי שסירב פעם אחת וכו'. ועוד הוחזק סרבן הוה ליה למימר. אלא הכי פירושו וכו'. הרשב"א והר"ן.

    וזה לשון הרמב"ן צא תן לו ואמר פרעתי והעדים מעידים אותו שלא פרע הוחזק כפרן. פירשו הגאונים וכל רבני ספרד בו ידוע דהכי קאמר אם אמר פרעתי והעדים מעידים אותו שלא פרעו מעולם הוחזק כפרן. ואם טען למחר וליומא אחרא שהעידו עדים פרעתיו אינו נאמן לעולם עד שיפרענו בעדים וכעובדא דשבתאי דהכא וכהנהו עובדי דמסכת שבועות. אבל רש"י פירש כשאמר פרעתי כמו שאמרו בבית דין והעדים מעידים אותו שאחר שיצא מבית דין חייב תבעו חברו שיפרענו ולא רצה לפרעו אינו נאמן לומר פרעתי עד שיפרע בבית דין וכן פירש הא דאיתמר בסמוך היה חייב לחברו שבועה. ואין דינו מחוור דכיון דצאית דינא נאמן. עד כאן.

    וזה לשון הריטב"א והעדים מעידים אותו שלא פרעו. פירש רש"י שהעידו בפנינו תבעו ולא פרעו. והקשו בתוספות דדילמא פרעו אחר כך. ויש לומר דמיירי שבאו מיד לבית דין. ובתוספות פירשו כגון שאמר פרעתיך ביום פלוני והעדים מעידים שלא פרעו באותו היום כי לא זזו ממנו כל אותו היום. ואמר לו אין לך בידי כלום פירוש שאמר כן בבית דין שאין אדם מוחזק כפרן אלא בשכפר בבית דין והעדים מעידין אותו שיש לו בידו. ואם תאמר והיאך הם יודעים שלא פרעו וכי לא זזה ידן מתוך ידו משעה שהלוהו עד עכשיו שהוא אחר שלושים יום כסתם מלוה ואי משום שמעידים שלוה בפניהם הא איהו לא אמר שלא לוה אלא דקאמר אין לך בידי כלום דמשמע אין לך בידי עכשיו כלום לפי שפרעתיך. ויש לומר כגון שטען בפירוש שפרעו ביום מסויים ואלו מעידים שלא זזו ממנו כל אותו היום ולא פרעו. והנכון דהכא בשטען בפירוש לא היו דברים מעולם וכעובדא דמייתי בסמוך וכיון שהעדים מעידים שלוה כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי והרי זה כאלו מעידים שלא פרעו והוחזק כפרן לגבי בני חרי מיהת. וכן פירשו בשם רבינו האיי גאון וכן פירש מורי בשם רבינו הרמב"ן.

    וקבלה עליה פירוש שהיה ערב בכתובתה ואף על גב דערב בכתובה לא משתעבד אבל לגבי בריה שעבודי משעבד נפשיה כדאיתא התם ואין צריך להעמידה כשהיה קבלן.

    12 more comments on this page.

    Shita Mekubetzet on Bava Metzia 17a · Sefaria

    Penei Yehoshua

    בגמרא ואמר פרעתי נאמן בא מלוה לכתוב אין כותבין כו' בטוח"מ סי' ל"ט כתבתי דנקיט הכי משום דהא בהא תליא דמשום דנאמן לומר פרעתי אין כותבין לו דשמא פרע או דאף אם לא פרע מ"מ חיישינן כיון שזה לא ידע מהפס"ד א"כ שמא יפרע לו שלא בעדים ויתבענו זה אח"כ בפס"ד שבידו משא"כ בסיפא שהדין נותן לכתוב לו פס"ד א"כ מסתמא לא פרע ולא יפרענו אלא בב"ד או בעדים כיון שידע שהב"ד יכתבו לו פס"ד והארכתי שם אם נאמן לומר פרעתי נגד פס"ד וליישב לשון הרי"ף בשמעתין וסוגית הרמב"ם על מכונם בטוב טעם בעזה"י:

    בפרש"י בד"ה והעדים מעידים אותו שלא פרע בפנינו תבעו לפרוע לו כו' הואיל ובפניהם העיז עכ"ל. ותמיהא לי טובא כיון דמפרש"י נראה דמה שאמר והעדים מעידים שלא פרע אינם מכחישים אותו בבירור על אותו הזמן שאומר שפרע אלא שקודם לזה היה סרבן ולא רצה לפרוע א"כ לאיזה צורך נקיט הש"ס וחזר ואמר פרעתי דהא בהאי זימנא גופא דאמר פרעתי בפעם ראשונה משכחת שפיר להאי דינא דבצא תן לו וא' פרעתי אינו נאמן אם העדים מעידים שלא רצה לפרוע קודם לזה אבל בחייב אתה ליתן לו ואמר פרעתי אף על גב שהעדים מעידים שלא רצה לפרוע אפ"ה נאמן ויש ליישב בדוחק אבל הרי"ף והרא"ש פירשו דעדים מעידים אותו שלא פרע היינו באותו שעה שאתה אומר שפרעת עמנו היית וא"כ א"ש טפי דנקט וחזר ואמר פרעתי וק"ל:

    בגמרא וכתוב בו זמנו בו ביום יחזירו לבעלים ומסקינן משום דלא שכיח דפרע ביומא וקשה דמאי איריא בו ביום שנכתב ות"ל דה"ל תוך זמנו דהא קי"ל דסתם הלוואה ל' יום ובתוך הזמן נמי איכא חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו דמה"ט אפי' במע"פ אינו נאמן לומר פרעתי תוך הזמן ומכ"ש למאי דאוקמא רב כהנא כשחייב מודה יש להקשות כן דאפילו למחר וליומא אוחר' למה ניחוש לקנוניא בכה"ג כיון דאיכא חזקה דאין אדם פורע וכמ"ש לעיל דף י' לענין כתובה וי"ל דשאני הכא דכיון דנפל איתרע טובא לענין פרעון וחיישינן אפי' בכה"ג וגרע אפילו ממע"פ גרידא תוך זמנו דלא חיישינן והכא חיישינן אף ע"ג דשאר מילי דלא שכיחי כתבו התוספות לעיל דלא חיישינן אבל בטענת פרעון חיישינן כיון דנפל וכן כתוב בהדיא בש"ע סי' ס"ה דאפי' חייב מודה והוא תוך זמנו אפ"ה לא יחזיר ונראה שמכאן הוציאו דין זה והתימא על הש"ך בסי' מ"א ס"ק י"ט שהאריך להביא ראיות לדין זה וראיותיו שם אינם מוכרחים כמ"ש קצת לעיל דף ז' ולא הביא מכאן ועיין בסמוך:

    בתוספות בד"ה רב כהנא תימא אם כן למה נקט הנפק כו' וי"ל דנקטיה משום דיוקא. והקשה בספר ת"ח אמאי איצטריך להאי דיוקא דהא בהדיא א"ר יוחנן לעיל דמצא ש"ח אעפ"י שכתוב בו הנפק לא יחזיר ע"ש באריכות ולפמ"ש בסמוך י"ל דעיקר דיוקא אתי לאשמעינן דכשלא מצאו ביום שנכתב אע"פ שהוא תוך זמנו וכתוב נמי הנפק לא יחזיר דהא פשיטא באין כתוב בו הנפק דבתוך זמנו נמי שייך חששא דכתב ללות ולא לוה כלל או באיחור זמן הלוואה אלא אפילו בהנפק דליכא למיחש בכל זה אלא לפרעון סד"א דתוך זמנו לא חיישינן לפרעון קמ"ל ודו"ק ועיין בסמ"ע סימן ס"ה ס"ק כ"ב ובש"ך שם:

    בפרש"י בד"ה ומפסדי לי כו' משום ש"ח המוקדמים עכ"ל זה קאי אומפסדי לי שבלשון המקשה ומאי שנא וק"ל:

    בתוספות בד"ה הטוען כו' וא"ת למה כותבין כתובה עכ"ל הא דלא ניחא להו לפרש דכותבין כדי שלא יהא נאמן במגו דאלמנה נשאתיך או במגו דאין את אשתי משום דמלתא דלא שכיחא היא שלא יהיו עדים ע"ז שהיא אשתו ושהיתה בתולה וא"כ לא משמע להו דעיקר תקנה בכתיבת הכתובה הוא מטעם זה דבכמה דוכתי אמרינן שלא תקנו חכמים במלתא דלא שכיח ועיין במהרש"א שכ' בע"א דא"כ תקשה מן האירוסין אמאי לא תקנו ג"כ כתובה מה"ט עכ"ל. ולדבריו היא גופא תקשה למה לא תקנו לכתוב לארוסה אלא ע"כ כדכתיבנא:

    בא"ד ותוספת נראה דאפילו כו' ואין ראיה כו' דלגבי מנה ומאתים נמי מפסיד עכ"ל. נראה דמשום דלמילי טובא אשכחינן דתוספת כתובה דינה כעיקר כתובה מש"ה הוצרכו לכתוב דלענין טענת פרעתי לא אמרינן הכי דאזלינן בתר טעמא דהא דאין נל"פ בכתובה היינו משום דתנאי ב"ד הוא אבל תוספ' דאיהו כתב לה א"כ דוקא כשכתב לה דבלא כתיבה לא הוי אלא כמע"פ גרידא דנאמן לומר פרוע וע"ז מסקו דמסברא אמרינן כן אבל ראיה ברורה ליכא דמכלתי' דר' שבתי אין ראיה כמ"ש וכן בברייתא דמצא כתובה י"ל דלאו משום תוספת אמרינן לא יחזיר משום שהוא נל"פ דלעולם שאינו נאמן אפי' כשאין התוס' כתובה בידה דדינה כעיקר כתובה ואפ"ה לא יחזיר משום מנה ומאתים גופא כדמסקו וק"ל:

    Penei Yehoshua on Bava Metzia 17a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Bava Metzia, daf 17, Amud Aleph, about 549 words in 24 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 24 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 112 words

      Opens “וְאָמַר ״פָּרַעְתִּי״ – נֶאֱמָן. בָּא מַלְוֶה לִכְתּוֹב…”

    2. Segment 216 words

      Opens “״חַיָּיב אַתָּה לִיתֵּן לוֹ״ וְאָמַר ״פָּרַעְתִּי״ –…”

    3. Segment 327 words

      Opens “רַב זְבִיד מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב נַחְמָן אָמַר: בֵּין…”

    4. Segment 429 words

      Opens “אֶלָּא אִי אִיכָּא לְפַלּוֹגֵי – הָכִי הוּא…”

    5. Segment 520 words

      Opens “״חַיָּיב אַתָּה לִיתֵּן לוֹ״, וְאָמַר ״פָּרַעְתִּי״, וְהָעֵדִים…”

    6. Segment 613 words

      Opens “מַאי טַעְמָא? אִשְׁתְּמוֹטֵי הוּא קָא מִשְׁתְּמִיט מִינֵּיהּ,…”

    7. Segment 730 words

      Opens “אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי…”

    8. Segment 842 words

      Opens “כִּי הָא דְּשַׁבְּתַאי בְּרֵיהּ דְּרַבִּי מָרִינוּס כְּתַב…”

    9. Segment 928 words

      Opens “אָמַר רַבִּי אָבִין אָמַר רַבִּי אִלְעָא אָמַר…”

    10. Segment 1035 words

      Opens “אַמְרוּהָ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֲבָהוּ, אֲמַר לְהוּ: מִסְתַּבְּרָא…”

    11. Segment 1132 words

      Opens “אִיתְּמַר נָמֵי, אָמַר רַבִּי אָבִין אָמַר רַבִּי…”

    12. Segment 1221 words

      Opens “אָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַמּוֹצֵא…”

    13. Segment 1320 words

      Opens “אִי מִשּׁוּם כָּתַב לִלְוֹת וְלֹא לָוָה –…”

    14. Segment 1430 words

      Opens “אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לְרַבִּי אַסִּי: מִי…”

    15. Segment 1521 words

      Opens “אֵימַת? אִילֵּימָא לִמְחַר וּלְיוֹמָא חָרָא, מַאי אִרְיָא…”

    16. Segment 167 words

      Opens “אֶלָּא לָאו בְּיוֹמֵיהּ. אַלְמָא פָּרְעִי אִינָשֵׁי בְּיוֹמֵיהּ!…”

    17. Segment 1715 words

      Opens “אֲמַר לֵיהּ: מִי קָא אָמֵינָא דְּלָא פָּרְעִי…”

    18. Segment 189 words

      Opens “רַב כָּהֲנָא אָמַר: כְּשֶׁחַיָּיב מוֹדֶה. אִי הָכִי…”

    19. Segment 1935 words

      Opens “מַהוּ דְּתֵימָא: הַאי מִפְרָע פַּרְעֵיהּ, וְהַאי דְּקָא…”

    20. Segment 2015 words

      Opens “מַאי שְׁנָא מֵהָא דִּתְנַן: מָצָא שִׁטְרֵי חוֹב,…”

    21. Segment 2120 words

      Opens “וְאוֹקִימְנָא, כְּשֶׁחַיָּיב מוֹדֶה. וּמִשּׁוּם שֶׁמָּא כָּתַב לִלְוֹת…”

    22. Segment 2219 words

      Opens “וְלָא אָמְרִינַן דְּאִם כֵּן מַלְוֶה גּוּפֵיהּ לָא…”

    23. Segment 2339 words

      Opens “אָמְרִי: הָתָם, מִשּׁוּם דְּאִית לֵיהּ רַוְוחָא דְּקָא…”

    24. Segment 2414 words

      Opens “אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי…”

    Sages named on this page

    • Rabbi Hiyya bar Abba [HaKohen] · Third Generation of Amoraim

      Rabbi Hiyya bar Abba was a prominent disciple of Rabbi Yohanan, known for his precision in transmitting his teacher's teachings.

      Source: Bava Metzia 17a · Segment 24 — “אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַטּוֹעֵן…

    • Rav Zevid · Amoraim · Sixth Generation of Amoraim

      Rav Zevid was a prominent Amora of the sixth generation who served as Rosh Yeshiva in Pumbedita for eight years.

      Source: Bava Metzia 17a · Segment 3 — “רַב זְבִיד מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב נַחְמָן אָמַר: בֵּין ״צֵא תֵּן…

    • Rav Kahana [the Second] · Amoraim · First Generation Amoraim

      Rav Kahana was a preeminent student of Rav and Shmuel.

      Source: Bava Metzia 17a · Segment 18 — “רַב כָּהֲנָא אָמַר: כְּשֶׁחַיָּיב מוֹדֶה. אִי הָכִי מַאי לְמֵימְרָא?

    Original text

    וְאָמַר ״פָּרַעְתִּי״ – נֶאֱמָן. בָּא מַלְוֶה לִכְתּוֹב – אֵין כּוֹתְבִין וְנוֹתְנִין לוֹ.

    and later on the debtor said: I repaid him, his claim is deemed credible. He must take an oath and is exempt from payment. Therefore, if the creditor comes and asks the court to write an authorization for him to appropriate the property of the debtor, they do not write an authorization and give the document to him.

    ״חַיָּיב אַתָּה לִיתֵּן לוֹ״ וְאָמַר ״פָּרַעְתִּי״ – אֵינוֹ נֶאֱמָן. בָּא מַלְוֶה לִכְתּוֹב – כּוֹתְבִין וְנוֹתְנִין לוֹ.

    By contrast, if the court merely said: You are liable to give him what you owe him, but did not complete the process by saying: Go and give it to him, and later on the debtor said: I repaid the debt, his claim is not deemed credible. The assumption is that since he did not pay on his own without the need for litigation, he does not intend to pay until the court finalizes its verdict against him. Therefore, since the debtor is suspected of lying, the creditor takes an oath and collects what he is owed. In this case, if the creditor comes and asks the court to write an authorization for him to appropriate the property of the debtor, they write the document and give it to him.

    רַב זְבִיד מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב נַחְמָן אָמַר: בֵּין ״צֵא תֵּן לוֹ״, בֵּין ״חַיָּיב אַתָּה לִיתֵּן לוֹ״, וְאָמַר ״פָּרַעְתִּי״ – נֶאֱמָן. בָּא מַלְוֶה לִכְתּוֹב – אֵין כּוֹתְבִין וְנוֹתְנִין לוֹ.

    Rav Zevid says in the name of Rabbi Naḥman: Both in the case where the court said: Go and give him what you owe him, and in the case where the court said: You are liable to give him, if the debtor subsequently said: I repaid the debt, his claim is deemed credible. Therefore, if the creditor comes and asks the court to write an authorization, they do not write the document and give it to him.

    אֶלָּא אִי אִיכָּא לְפַלּוֹגֵי – הָכִי הוּא דְּאִיכָּא לְפַלּוֹגֵי: אָמְרוּ לוֹ ״צֵא תֵּן לוֹ״, וְאָמַר ״פָּרַעְתִּי״, וְהָעֵדִים מְעִידִין אוֹתוֹ שֶׁלֹּא פְּרָעוֹ, וְחָזַר וְאָמַר ״פָּרַעְתִּי״ – הוּחְזַק כַּפְרָן לְאוֹתוֹ מָמוֹן.

    Rather, if there is room to make a distinction between different cases, this is how there is room to distinguish between them: If the court said to the debtor: Go and give him what you owe him, and subsequently the debtor said: I repaid the debt, and the witnesses testify concerning him that he did not repay it when the debt was demanded in their presence, and later the debtor said again: I repaid the debt, in such a case, the debtor has assumed the presumptive status of one who denies his debts with regard to that money, and he is no longer believed when he claims that he repaid the debt unless witnesses substantiate his claim.

    ״חַיָּיב אַתָּה לִיתֵּן לוֹ״, וְאָמַר ״פָּרַעְתִּי״, וְהָעֵדִים מְעִידִין אוֹתוֹ שֶׁלֹּא פָּרַע, וְחָזַר וְאָמַר ״פָּרַעְתִּי״ – לֹא הוּחְזַק כַּפְרָן לְאוֹתוֹ מָמוֹן.

    By contrast, if the court said: You are liable to give him what you owe him, and subsequently the debtor said: I repaid the debt, and the witnesses testify concerning him that he did not repay the debt when it was demanded in their presence, and later the debtor said again: I repaid, in this case, the debtor does not assume the presumptive status of one who denies his debts with regard to that money. His claim that he repaid the debt in the absence of witnesses is accepted after he takes an oath to that effect.

    מַאי טַעְמָא? אִשְׁתְּמוֹטֵי הוּא קָא מִשְׁתְּמִיט מִינֵּיהּ, סָבַר עַד דִּמְעַיְּינוּ בִּי רַבָּנַן בְּדִינִי.

    What is the reason that he is not presumed to be lying? It is because before the court verdict was finalized, the debtor was merely trying to evade the creditor, thinking to himself: Since the court has not yet finalized the verdict, I can delay payment until the Sages in the court investigate my case further, as I am not actually liable to pay until the verdict is finalized.

    אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: ״מָנֶה לִי בְּיָדְךָ״, וְהַלָּה אוֹמֵר: ״אֵין לְךָ בְּיָדִי כְּלוּם״, וְהָעֵדִים מְעִידִים אוֹתוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ, וְחָזַר וְאָמַר: ״פָּרַעְתִּי״ – הוּחְזַק כַּפְרָן לְאוֹתוֹ מָמוֹן.

    Rabba bar bar Ḥanna says that Rabbi Yoḥanan says: If one says to another: I have one hundred dinars in your possession that you borrowed from me, and the other says in response: Nothing of yours is in my possession, and the witnesses testify concerning him that, in fact, he does have such a debt, and subsequently the debtor said: I repaid the debt, in that case the debtor assumes the presumptive status of one who denies his debts with regard to that money.

    כִּי הָא דְּשַׁבְּתַאי בְּרֵיהּ דְּרַבִּי מָרִינוּס כְּתַב לַהּ לְכַלְּתֵיהּ אִיצְטְלָא דְמֵילָתָא בִּכְתוּבְּתַהּ, וְקַבְּלַהּ עֲלֵיהּ. אִירְכַס כְּתוּבְּתַהּ. אֲמַר לַהּ: ״לָא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם״. אֲתוֹ סָהֲדֵי וְאָמְרִי: אִין כְּתַב לַהּ. לְסוֹף אֲמַר לְהוּ: ״פְּרַעְתִּיהָ״. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא, אֲמַר לֵיהּ: הוּחְזַקְתָּ כַּפְרָן לְאוֹתָהּ אִיצְטְלָא.

    It is like the ruling in this case, where Shabbtai, son of Rabbi Marinus, wrote a pledge to give his daughter-in-law a cloak [ itztela ] of fine wool [ demileta ] in her marriage contract, and he accepted upon himself the status of a guarantor for the contract. Her marriage contract was lost, and there was a disagreement between the parties as to its content. Shabbtai said to her: These matters never occurred; I never wrote that I would give you such a cloak. Witnesses then came and said: Yes, he did write her this pledge. Ultimately, he said to them: I paid it, i.e., I gave her the cloak. This case came before Rabbi Ḥiyya. He said to Shabbtai: You have assumed the presumptive status of one who denies his debts with regard to that cloak. His claim was therefore not accepted, even by means of an oath.

    אָמַר רַבִּי אָבִין אָמַר רַבִּי אִלְעָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הָיָה חַיָּיב לַחֲבֵירוֹ שְׁבוּעָה, וְאָמַר ״נִשְׁבַּעְתִּי״, וְהָעֵדִים מְעִידִין אוֹתוֹ שֶׁלֹּא נִשְׁבַּע, וְחָזַר וְאָמַר ״נִשְׁבַּעְתִּי״ – הוּחְזַק כַּפְרָן לְאוֹתָהּ שְׁבוּעָה.

    Rabbi Avin says that Rabbi Ela says that Rabbi Yoḥanan says: If one was obligated to take an oath to counter another person’s claim brought against him, and later he said: I took the oath, and the witnesses testify against him that he did not take an oath when it was demanded of him in their presence, and the defendant subsequently said again: I took the oath, he assumes the status of one who denies his obligations with regard to that oath.

    אַמְרוּהָ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֲבָהוּ, אֲמַר לְהוּ: מִסְתַּבְּרָא מִלְּתָא דְּרַבִּי אָבִין שֶׁנִּתְחַיֵּיב שְׁבוּעָה בְּבֵית דִּין, אֲבָל חִיֵּיב עַצְמוֹ שְׁבוּעָה – [נֶאֱמָן]. עָבֵיד אִינִישׁ דְּמִקְּרֵי וְאָמַר. אַהְדְּרוּהָ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי אָבִין, אֲמַר לְהוּ: אֲנָא נָמֵי בְּבֵית דִּין אֲמַרִי.

    The Rabbis stated this ruling before Rabbi Abbahu. He said to them: Rabbi Avin’s statement is reasonable in a case where one was obligated by a court to take an oath. But if one voluntarily obligated himself to take an oath, and he later claims that he took the oath, he is deemed credible. This is because a person is prone to say incidentally that he will take an oath and then change his mind; this does not render him a liar. The Rabbis then brought Rabbi Abbahu’s analysis back to Rabbi Avin and presented it before him. Rabbi Avin said to them: I also said this halakha specifically with regard to one who was obligated by a court to take an oath, as Rabbi Abbahu explained.

    אִיתְּמַר נָמֵי, אָמַר רַבִּי אָבִין אָמַר רַבִּי אִלְעָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הָיָה חַיָּיב לַחֲבֵירוֹ שְׁבוּעָה בְּבֵית דִּין וְאָמַר ״נִשְׁבַּעְתִּי״ וְהָעֵדִים מְעִידִין אוֹתוֹ שֶׁלֹּא נִשְׁבַּע, וְחָזַר וְאָמַר ״נִשְׁבַּעְתִּי״ – הוּחְזַק כַּפְרָן לְאוֹתָהּ שְׁבוּעָה.

    It was also stated that Rabbi Avin says that Rabbi Ela says that Rabbi Yoḥanan says: If one was obligated by a court to take an oath to counter the claim of another person, and he subsequently said: I took the oath, and the witnesses testify against him that he did not take an oath when it was demanded of him in their presence, and later the defendant said again: I took the oath, he has assumed that status of one who denies his obligations with regard to that oath. This wording is explicitly in accordance with Rabbi Abbahu’s explanation.

    אָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַמּוֹצֵא שְׁטַר חוֹב בַּשּׁוּק, וְכָתוּב בּוֹ הֶנְפֵּק, וְכָתוּב בּוֹ זְמַנּוֹ בּוֹ בַּיּוֹם – יַחְזִירוֹ לַבְּעָלִים.

    § Rabbi Asi says that Rabbi Yoḥanan says: With regard to one who finds a promissory note in the marketplace, and a ratification is written in it, and the date of the loan is written in it, and evidently it was written on that same day, he must return it to the owner, i.e., the creditor.

    אִי מִשּׁוּם כָּתַב לִלְוֹת וְלֹא לָוָה – הָא כָּתוּב בּוֹ הֶנְפֵּק. אִי מִשּׁוּם פֵּרָעוֹן – לִפְרִיעָה בַּת יוֹמָא לָא חָיְישִׁינַן.

    The Gemara explains why there is no concern that perhaps the debtor does not owe the money: If one were to be concerned because perhaps the debtor wrote the promissory note intending to borrow money, but he ultimately did not borrow it, this is not a concern, as a ratification is written in the promissory note. Since only the creditor would have brought the note for ratification, it is clear that the loan occurred. And if one were to be concerned because perhaps there was repayment, this is not a concern, as we are not concerned that there was repayment on the same day that the loan was taken, since normally one would not take a loan for less than one day.

    אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לְרַבִּי אַסִּי: מִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי? הָא אַתְּ הוּא דְּאָמְרַתְּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: שְׁטָר שֶׁלָּוָה בּוֹ וּפְרָעוֹ – אֵינוֹ חוֹזֵר וְלֹוֶה בּוֹ, שֶׁכְּבָר נִמְחַל שִׁיעְבּוּדוֹ.

    Rabbi Zeira said to Rabbi Asi: Does Rabbi Yoḥanan actually say this? Isn’t it you who said in the name of Rabbi Yoḥanan that one who borrowed money and wrote a promissory note for the loan, and subsequently repaid the debt, may not reuse it to borrow another time, as its lien is already forgiven by virtue of the repayment? A promissory note is valid only for the debt for which it was written.

    אֵימַת? אִילֵּימָא לִמְחַר וּלְיוֹמָא חָרָא, מַאי אִרְיָא שֶׁכְּבָר נִמְחַל שִׁעְבּוּדוֹ? תִּיפּוֹק לֵיהּ דְּהָוֵה לֵיהּ מוּקְדָּם, וּתְנַן: שִׁטְרֵי חוֹב הַמּוּקְדָּמִין – פְּסוּלִין.

    Rabbi Zeira explains: When did the debtor take the second loan? If we say that it was the day after the first loan, when the promissory note was written, or another later date, then Rabbi Yoḥanan’s statement is difficult. Why does he specifically give as the reason for the promissory note’s disqualification: As its lien is already forgiven? Instead, he should derive the disqualification of the promissory note from the fact that it is antedated, i.e., dated prior to the actual loan, and we learned in a mishna ( Shevi’it 10:5): Antedated promissory notes are invalid. Therefore, Rabbi Yoḥanan could not have been referring to a case where the second loan took place after the date of the first loan.

    אֶלָּא לָאו בְּיוֹמֵיהּ. אַלְמָא פָּרְעִי אִינָשֵׁי בְּיוֹמֵיהּ!

    Rather, is Rabbi Yoḥanan’s statement not referring to a case where the second loan took place on the same day as the first loan? Evidently, people do occasionally repay their loans on the same day as they take the loan.

    אֲמַר לֵיהּ: מִי קָא אָמֵינָא דְּלָא פָּרְעִי כְּלָל, דְּלָא שְׁכִיחִי אִינָשֵׁי דְּפָרְעִי בְּיוֹמֵיהּ קָא אָמֵינָא.

    Rabbi Asi said to him: Did I say that people do not repay their loans on the same day at all? Rather, I said that it is uncommon for people to repay their loans on the same day. Therefore, if a note is found on the same day it was written, it is reasonable to assume that it has not yet been repaid, even though there is a remote possibility that it has.

    רַב כָּהֲנָא אָמַר: כְּשֶׁחַיָּיב מוֹדֶה. אִי הָכִי מַאי לְמֵימְרָא?

    Rav Kahana says an alternative explanation: Rabbi Yoḥanan is referring to a case when the liable party, i.e., the debtor, admits to the debt. The Gemara asks: If that is so, what is the purpose of stating that the note may be returned? This is obvious.

    מַהוּ דְּתֵימָא: הַאי מִפְרָע פַּרְעֵיהּ, וְהַאי דְּקָא אָמַר לָא פְּרַעְתֵּיהּ, מִשּׁוּם דְּקָבָעֵי מֶהְדַּר לְמֵזְפָא בֵּיהּ זִמְנָא אַחֲרִיתִי, וְלִפְשִׁיטֵי דְסָפְרָא חָיֵישׁ, קָא מַשְׁמַע לַן דְּאִם כֵּן מַלְוֶה גּוּפֵיהּ לָא שָׁבֵק. סָבַר: שָׁמְעִי בֵּי רַבָּנַן וּמַפְסְדִי לִי.

    The Gemara answers: Lest you say that even if this debtor admits to the debt, perhaps he actually repaid it, and the fact that the debtor says: I did not repay it, is because he wants to go back and use the promissory note to borrow money again. And the reason he prefers to claim that he did not repay the first debt is that he is concerned about saving the scribe’s fee that he would have to pay for another promissory note. Therefore, Rabbi Yoḥanan teaches us that this possibility need not be taken into account, as, if that were so, the creditor himself would not allow such a scheme. He would be afraid to act in such a manner, thinking: The Sages will hear about me that I reused the note, and will cause me to lose the payment owed to me.

    מַאי שְׁנָא מֵהָא דִּתְנַן: מָצָא שִׁטְרֵי חוֹב, אִם יֵשׁ בָּהֶן אַחְרָיוּת נְכָסִים – לֹא יַחֲזִיר,

    The Gemara asks: In what way is this case different from that which we learned in a mishna (12b): With regard to one who found promissory notes, if they include a property guarantee for a loan, he may not return them to the creditor.

    וְאוֹקִימְנָא, כְּשֶׁחַיָּיב מוֹדֶה. וּמִשּׁוּם שֶׁמָּא כָּתַב לִלְוֹת בְּנִיסָן וְלֹא לָוָה עַד תִּשְׁרֵי, וְאָתֵי לְמִטְרַף לָקוֹחוֹת מִנִּיסָן וְעַד תִּשְׁרֵי שֶׁלֹּא כַּדִּין.

    And we interpreted this mishna as referring to a case when the liable party admits to the debt. And the reason the promissory notes may not be returned is due to the concern that perhaps the debtor wrote the note in order to borrow the money in Nisan, but he ultimately did not borrow it until Tishrei, and the creditor will come to unlawfully repossess land from purchasers who bought the debtor’s land between Nisan and Tishrei. He is entitled to collect land only from those who bought land from the debtor after the loan took place, causing the lien on the debtor’s land to take effect.

    וְלָא אָמְרִינַן דְּאִם כֵּן מַלְוֶה גּוּפֵיהּ לָא שָׁבֵיק. דְּאָמַר לֵיהּ: כְּתוֹב שְׁטָרָא אַחֲרִינָא בְּתִשְׁרִי, דְּדִלְמָא שָׁמְעִי רַבָּנַן וּמַפְסְדִי לִי!

    The Gemara points out the contradiction between this mishna and Rabbi Kahana’s explanation of Rabbi Yoḥanan’s statement: And this indicates that we do not say that if that were so, if the promissory note were antedated, the creditor himself would not allow the debtor to use it, as he would say to him: Write another note dated properly in Tishrei, lest the Sages hear about the fact that the date is incorrect and disqualify the promissory note, causing me to lose the money.

    אָמְרִי: הָתָם, מִשּׁוּם דְּאִית לֵיהּ רַוְוחָא דְּקָא טָרֵיף לָקוֹחוֹת מִנִּיסָן וְעַד תִּשְׁרֵי, מֵינָח נִיחָא לֵיהּ וְלָא אָמַר וְלָא מִידֵּי. הָכָא, כֵּיוָן דְּלֵית לֵיהּ רַוְוחָא, דְּסוֹף סוֹף שְׁטָרָא הָאִידָּנָא כְּתִיב, מַאי אִיכָּא – דְּקָטָרֵיף לָקוֹחוֹת? בִּשְׁטָר שֶׁנִּמְחַל שִׁיעְבּוּדוֹ לָא שָׁבֵיק.

    The Gemara answers: The Sages say that there, in the case of the mishna, since the creditor benefits by using this promissory note, as he can repossess land from purchasers who bought from the debtor between Nisan and Tishrei, it is satisfactory to him, and he does not say anything to the debtor about using this promissory note. By contrast, here, in the case to which Rabbi Yoḥanan is referring, since the creditor does not benefit from reusing the promissory note, as ultimately, the note is written for the current date, what is there for him to repossess from purchasers by means of the note that he cannot repossess by means of a new promissory note? Therefore, he would not allow the debtor to borrow more money from him with a promissory note whose lien was forgiven, as this would result only in risk and have no potential benefit.

    אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַטּוֹעֵן אַחַר מַעֲשֵׂה בֵּית דִּין –

    § Rabbi Ḥiyya bar Abba says that Rabbi Yoḥanan says: With regard to one who claims to have repaid a debt that has already been established by a court enactment, i.e., a rabbinic ordinance obligating one to pay a debt, e.g., the main sum in a marriage contract, but he has no witnesses,