Bava Metzia 100a

מתני' המחליף פרה בחמור להכי נקט המחליף ולא אמר המוכר פרתו וילדה דאילו מוכר במעות לא קני לוקח עד דמשיך וכיון דמשך מידע ידיע אי ילדה כבר אי לא ילדה כבר וליכא לספוקי בעד שלא מכרתי ומשלקחתי אבל מחליף פרה בחמור לא היה צריך למשוך הפרה או החמור דאחד מהן שמשך נקנין חליפין לחבירו במשיכתו של זה בכ"מ שהן כדאמרינן בהזהב (לעיל בבא מציעא דף מו.) כל הנעשה דמים באחר כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפין לפי שכשמשך זה בעל הפרה את החמור נקנית הפרה לבעל החמור ואין ידוע אם ילדה או לא ילדה:

וכן המוכר שפחתו דקי"ל עבד כנעני נקנה בכסף וכשנתן מעות ניקנית לו השפחה ואפילו היא בבית בעלים ואין ידוע אם עד שלא ילדה נתן הכסף והעובר שלו או לאחר שילדה והולד של בעלים זה אומר כן וזה אומר כן יחלוקו:

ישבע המוכר בגמרא פריך עלה:

גמ' בסימטא קרן זוית הסמוכה לרחבה מוכרין בה בהמות ועבדים:

אימור דאמר סומכוס שמא ושמא בשור שנגח את הפרה (ב"ק דף מו.):

ברי וברי כגון מתניתין דזה אומר כן הוא וזה אומר כן הוא מי אמר:

תנא סיפא שמא ושמא מכלל דרישא ברי וברי דתרי בשמא ושמא למה לי:

מודה סומכוס היכא דאיכא שבועה דאורייתא דלקמן מוקמינן לה בדקטעה לידה דלאו הילך הוא האי דקא מודי ליה בגויה ואית ליה נשבעין על העבדים ואית ליה טענו בחטים והודה לו בשעורין חייב:

תנן זה אומר גדול וזה אומר קטן ישבע המוכר מרישא (דף צז:) דזה אומר שאולה וזה אומר שכורה ישבע מצי למיפרך אלא דניחא ליה למיפרך ממתני' דקאי בה ולפירוש רבינו שמואל א"ש דהתם מודה סומכוס דלא אמר יחלוקו כיון שהוא מוחזק וטוען ברי:

וליחזי ברשותא דמאן קיימא וא"ת וכי נמי הוי הולד ברשות לוקח אין זה הוכחה דקנאה דהא אמרינן בח"ה (ב"ב דף לו.) הגודרות אין להן חזקה משום דשמא מאליהן באו לרשותו או תפסן ברחוב כשהן הולכות לרעות וכי תימא הכא משפחה פריך דאמרינן התם קטן המוטל בעריסה יש לו חזקה דהא משני הכא בעומדת באגם שפחה נמי כו' משמע דמפרה נמי פריך ועוד דקטן נמי דיש לו חזקה מפרש התם טעמא משום דאימא לא מנשיא ברא אבל הכא שמכר האם למה אין לומר שהוליכה בנה עמה לבית לוקח במקום שיש לה להיות וי"ל כיון דאיכא דררא דממונא ויש ספק בדבר בלא טענותיהן וטוען ברי הלוקח אם הוא ברשותו אין להוציא מידו אבל אם היה טוען שמא סברא הוא שלא תועיל חזקתו מספק ולא דמי לאחד שהפקיד טלה חי אצל בעל הבית ויש לבעה"ב כמו כן טלה חי ומת אחד מהן דאמר בפ"ב דבכורות (דף יח: ושם) דהמפקיד הוי המע"ה ומועלת חזקת בעל הבית אע"פ שטוען ספק דהתם היה מוחזק בודאי בטלה חי מעיקרא אבל כאן לא הוחזק מעולם לוקח בולד זה בודאי אבל מוכר אם הוא מוחזק מועיל אפי' הוא טוען שמא שהיה מוחזק בודאי מתחילה קודם מכירה כשהיתה פרה מעוברת ואע"ג דלא דמי ממש לההיא דבכורות דהתם הוחזק בודאי בולד מתחילה אבל הכא לא הוחזק מעולם בודאי וולד אחר שנולד אלא בעובר ולפי מה שפי' שחזקת לוקח מועלת כשטוען ברי א"ש דמשני דקיימא באגם ולא משני דקיימא ברשות לוקח ומיהו ה"מ לשנויי דקיימא ברה"ר אלא אין דרך בהמה ושפחה להתעכב שם כמו באגם וסימטא וברשות בעלים:

הא מני סומכוס היא נראה לרבינו שמואל מדלא קאמר אלא הא מני סומכוס היא משמע דלא הדר ביה ממה דאוקמה בעומדת באגם ולא איירי סומכוס אלא בשאין מוחזק לא זה ולא זה אבל היכא דמוחזק מודה סומכוס דעל אידך להביא ראיה וק' לר"י דלעיל (בבא מציעא דף צז:) אמרינן דזה אומר איני יודע אם שאולה אם שכורה וזה אומר איני יודע יחלוקו ואוקימנא כסומכוס ואע"ג שהשוכר מוחזק במעותיו וי"ל התם שהמוחזק נמי טוען שמא אין חזקתו מועלת אבל הכא אוקימנא בעומדת באגם כדי לאוקמה אפילו בברי וברי דאי הוה מוחזק חד מינייהו היתה מועלת חזקתו ומיהו קשה דבשילהי המניח (ב"ק דף לה: ושם) אמתני' דזה אומר שורך הזיק וזה אומר לא כי אלא בסלע לקה המע"ה וקאמרינן בגמ' זאת אומרת חלוקין עליו חביריו על סומכוס דלסומכוס יחלוקו ומתניתין דהתם איירי בברי וברי מדקתני וזה אומר לא כי כדאמר התם והשתא הלא סומכוס מודה כשהמוחזק טוען ברי שחזקתו מועלת וליכא למימר דהתם ס"ד דמיירי באגם ובשור תם דמשלם מגופו מ"מ מנליה דסומכוס פליג אמתני' לוקמה כשעומדת בביתו דמודה סומכוס כיון דטעין ברי וא"ת ואמאי קאמר הא מני סומכוס היא לוקמה אפילו כרבנן והכא לית לן למיזל בתר מרא קמא דאיכא חזקה אחרת כנגדה דאוקמה בחזקת מעוברת והשתא היא דילדה וי"ל דחזקת מרא קמא חשיבא טפי ואם היה עם חזקת ממון חזקת מעוברת אפילו סומכוס מודה דהמע"ה כדאשכחן בריש שור שנגח את הפרה (ב"ק דף מו. ושם ד"ה שור) דאוקי רישא כסומכוס וקתני סיפא פרה שנגחה השור ואינו יודע אם הולד היה בשעת נגיחה ופרה דחד וולד דחד בעל הפרה משלם רביע נזק דאמר ידעינן דשותפות אית ליה ואינו משלם אלא כאילו ודאי וולד סייע דהמע"ה וה"ט דאיכא תרי חזקה לבעל הפרה חזקת מעוברת והשתא ילדה וחזקת ממון אבל מן הולד גובה שמינית שזהו חצי חלקו אע"ג שהוא מוחזק דחזקת מעוברת היא כנגדה וקשה דלעיל (בבא מציעא דף צז:) תנן שאלה היום ושכרה למחר זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע יחלוקו ואמאי והאיכא תרי חזקה בחזקת קיימת והשתא היא דמתה בשעת שכירות וגם חזקת ממון וצ"ל דיחלוקו לא קאי אשאלה היום ושכרה למחר:

דמי עבד גדול פירש בקונטרס נתתי לך דמים לקנות עבד גדול וקשה דלא הוה ליה למינקט במתניתין לוקח ומוכר אלא שליח ומשלח אלא נראה לר"י דמיירי שמכר לו עבד ונתן לו דמים ולא כתב עדיין השטר ואיירי במקום שכותבין השטר א"נ כגון שהתנו דיוכלו לחזור עד נתינת השטר וא"ת והיכי קאמר סומכוס יחלוקו והא ליכא דררא דממונא ואמרינן בפ"ק (דף ב:) דלא פליג סומכוס וי"ל דמיירי כגון שא"ל המוכר בפני עדים עבד גדול אמכור לך בכ"ה דינרים ועבד קטן בעשרים דינרים ולא ידעינן מה קבל מלוקח:

המשנה הרביעית והכונה בה להתחיל בביאור החלק הרביעי ואיננו מכונת הפרק אלא שאחר שסיים עניני השאלה והיה אחד מביאוריה זה אומר שאולה מתה וזה אומר שכורה מתה נתגלגל לבאר מחלוקת שבין מוכר ולוקח זה אומר כך היה וזה אומר כך היה ועל זה הצד נתגלגלו משניות אלו עד משנת המשכיר בית לחברו והתחיל במשנה זו בענין זה והוא שאמר המחליף פרה בחמור וילדה וכן המוכר שפחתו וילדה זה אומר עד שלא מכרתי ילדה וזה אומר משלקחתי ילדה יחלוקו היו לו שני עבדים אחד גדול ואחד קטן וכן שתי שדות אחת גדולה ואחת קטנה הלוקח אומר גדול לקחתי והלה אומר איני יודע זכה בגדול המוכר אומר קטן מכרתי והלה אומר איני יודע אין לו אלא קטן זה אומר גדול וזה אומר קטן ישבע המוכר שהקטן מכר זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע יחלוקו אמר הר"ם איני צריך להחזיר פעם שניה אותם העיקרים שכבר זכרתי בזה הפרק והם המוציא מחברו עליו הראיה וטענו חטים והודה לו בשעורים פטור שאם אתה זוכר אותם תדע שזאת המשנה לדעת סמכוס ומה שאמר ישבע המוכר ר"ל על ידי גלגול כמו שביארנו מן העיקרים אין נשבעין על טענת עבדים אלא בגלגול כמו הקרקעות:

אמר המאירי המחליף פרה בחמור או המוכר שפחתו וילדה וכו' צריך שתדע שזה שתפשה המשנה לשון מחליף בפרה ולשון מוכר בשפחה מפני שהפרה אינה נקנית אלא במשיכה ואלו משכה הלוקח לא היה הענין מצוי שיהא הדבר מספק באיזה רשות ילדה אם עד שלא קנאה ואם לאחר שקנאה שהרי לא קנאה עד שמשכה וודאי נודע לו באותה שעה אם ילדה ומתוך כך פירשוה בחליפין ומכיון שמשך שכנגדו את החמור נקנית לזה הפרה בכל מקום שהיא כמו שביארנו במשנת כל הנעשה דמים באחר ואחר שכן אפשר שילדה הפרה ולא נודע אם קודם משיכת החמור והולד למוכר אם לאחר משיכת החמור והולד ללוקח אבל שפחה כנענית נקנית בכסף כמו שיתבאר במקומו וכשנתן הכסף ולא נטלה עדין הספק מצוי בלידתה אם קודם קבלת הכסף והולד למוכר אם לאחר קבלת הכסף והולד ללוקח ואמר על מחלקת זה שיחלוקו ויהא הולד לאמצע:

זהו ביאור המשנה ולענין פסק אינו כן מפני שכבר העמידו בגמ' משנה זו לדעת סמכוס שאמר ממון המוטל בספק חולקין וכמו שהפרה באגם והשפחה בסימטא והוא קרן הסמוכה לרשות הרבים ומוכרין בה בהמות ועבדים שאם ברשות המוכר לגמרי אף סמכוס מודה שעל הלוקח להביא ראיה אלא שהפרה באגם והשפחה בסימטא ואנו כבר פסקנו בבבא קמא כרבנן והילכך אם הפרה ברשות מוכר הרי הלוקח מוציא מחברו ואפילו היתה באגם והשפחה בסימטא מ"מ בחזקת מוכר היא ולוקח מוציא מחזקתו ועליו הראיה בין ששניהם טוענין בבריא בין ששניהם טוענין בשמא אפי' לוקח בריא ומוכר טוען איני יודע ואם לא הביא לוקח ראיה ישבע מוכר בנקיטת חפץ על ולד הפרה אבל לא על ולד השפחה שאין נשבעין על העבדים אלא היסת ומגדולי הפוסקים יראה שפוסקין כסמכוס אלא שהם מודים שאף סמכוס לא אמרה כשהפרה או הולד לפרה באגם ולשפחה בסימטא וכן מודים שלא אמרה סמכוס אלא בשמא ושמא והילכך לדעתם כל ששניהם שמא יחלוקו אחר שאינה ברשות אחד מהם וכל שכן כשהתובע בריא והנתבע שמא אבל בריא ובריא וכל שכן בריא ושמא ר"ל שהנתבע בריא והתובע שמא המוציא מחברו עליו הראיה וגדולי המחברים נמשכו לדעת זה אלא שהם כתבו בה שאפי' אמר המוכר איני יודע על הלוקח להביא ראיה והוא תמה גדול לפי שיטתם ואם הם פסקו מה שאמרו למטה ואם אמר זה ברשותי ילדה והלה שותק זכה הטוען בולד:

ולמדת ממשנה זו מ"מ שהמוכר פרתו והיא מעוברת מכר היא ועוברה שאם הזכיר לו בפירוש פרה מעוברת היאך הם חולקים בולד אם כן מה הוא שאמרו בתוספתא פרה מעוברת אני מוכר לך מכר היא ועוברה פרה מיניקה אני מוכר לך מכר פרה ולא ולדה והלא אף בפרה סתם אתה אומר שמכר אינו דומה שאלו מכר פרה סתם אינו נותן פרה מעוברת אבל כל שהזכיר איזו פרה או פרתי או פרה זו והיא מעוברת נמכר עוברה עמה:

היו לו שני עבדים אחד גדול ואחד קטן וכן שתי שדות אחת גדולה ואחת קטנה לוקח אומר גדול לקחתי כגון שלא קנאו בשטר שיהא אפשר לבא בה לידי בירור אלא בכסף או בחזקה וטוען לוקח שגדול לקח ומוכר אומר איני יודע זכה בגדול ודבר זה אינה הלכה שהרי זה כמנה לי בידך והלה אומר איני יודע שפטור ואם מכח הודאת מקצת ושאינו יכול לישבע אין זה הודאת מקצת ואע"פ שאם אמר שני עבדים מכרת לי לא מכרתי אלא אחד היה ממין הטענה מ"מ כשאמר עבד גדול וזה אומר קטן אינו ממין הטענה שלא הודה לו מגוף מה שטען כלום ולא סוף דבר מפני שאין הקנין שוה בהם שהעבד הגדול אינו נקנה אלא כקרקע או במשיכה דרך תקיפה והקטן נקנה אף במשיכה שלא בדרך תקיפה כגון קראו ובא אצלו אלא אף בשניהם גדולים כן שממה שטענו לא הודה לו כלום שאף במין אחד כל שהוא ברור שאינו מודה לו ממה שטענו כלל אינו מין הטענה כמו שאמרו בכאן בבגד והרי הוא כחטים והודה בשעורים ואינו ממין הטענה ועוד שהרי עבד הוקש לקרקע ואינו בר שבועה ומ"מ בגמרא נתפרשה משנה זו בטוענו עבד בכסות גדול והלה אומר איני יודע אם כדבריך ואם עבד בכסות קטן וכגון שהכסות מחובר שהודאת מקצתו ממין הטענה כגון עבד גדול עם כסות הראוי לו מבגד זה מכרת לי והלה אומר איני יודע אם כדבריך אם עבד קטן עם כסות הראוי לו מבגד זה שנמצא מחוייב שבועה מחמת הבגד ואינו יכול לישבע ומשלם כסות גדול ופירוש משנה זו זכה בכסות גדול וכן בשדה לענין עומרין שזה אומר שדה גדולה עם עומרין מגדיש זה כפי הראוי לצאת משדה גדולה מכרת לי הא בעבד ושדה עצמם לא זכה כלל ואע"פ שכמו שנתחייב שבועה על הכסות ואינו יכול כך נתחייב שבועה על העבד על ידי גלגול ואינו יכול כבר ביארנו ואין אומרין בשבועה הבאה על ידי גלגול מתוך שאין יכול לישבע משלם ושמא תאמר והלא לא טרחו בגמ' לפרש משנתינו כן אלא על סוף המשנה והוא זה אומר גדול וזה אומר קטן ישבע מוכר אבל זו לא הראו עצמם בגמ' צריכים לפרשה כן יראה לי שבעל התלמוד המתין לה עד סוף המשנה מפני שהקושיא חזקה בה ביותר ובטעם אחר מצורף עם אלו והוא ענין הילך כמו שנבאר וכשתירצה על סוף המשנה עלה לו התירוץ אף על ראשונה ועל הדרך שביארנו:

ומ"מ גדולי המפרשים פרשו זכה אף על השדה והעבד ומטעם שבועת גלגול שבטענת הכסות ולמדין מזו שלא אמרו שאין שבועה הבאה על ידי גלגול מחייבת בשאין יכול לישבע אלא בגלגול הבא על חיוב שבועה שמטענת שמא אבל גלגול הבא על חיוב שבועה מטענת בריא אלא שיש לומר באותו חיוב שבועה שמשלם מצד שאינו יודע נגלגל עליו חיוב אחר מאיני יודע ולא נתישבו לי דבריהם:

מוכר אומר קטן מכרתי וגדול אומר איני יודע אין לו אלא קטן וזה פשוט אלא שמזכיר דרך החלוקות זה אומר גדול וזה אומר קטן ישבע מוכר שבועת מודה מקצת ועל זה הקשו בגמ' קושיא זו שהזכרנו מה ענין שבועת מודה מקצת בכאן שהרי שלש תשובות בדבר שאין כאן מין הטענה ושהעבדים אינן בני שבועה ושאף במה שמודה הוא טוען מסתמא הילך ופירשוה על הדרך שביארנו שזה טוען עבד גדול בכסות גדול ומודה לו הלה קטן בכסות קטן ובבגד מחובר ונמצא שנשבע על הבגד ועל ידי גלגולו נשבע על העבד שזוקקין את הנכסים שאינן בני שבועה על הנכסים שהם בני שבועה לישבע עליהן כמו שיתבאר:

זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע יחלוקו ואף זו לדעת סמכוס אבל לדעת חכמים המוציא מחברו עליו הראיה והלכה כן:

בד"ה הא מני כו' כדאשכחן בריש שור שנגח כו' עכ"ל כתב בס' חכמת שלמה תימה מה ראיה מביא מהתם דמהני חזקת ממון כו' אבל הכא דאיכא חזקת מרא קמא דעדיף כו' עכ"ל והאריך בקושיא ובתירוצים ע"ש אולי איזה תלמיד כ"כ שהם דברים תמוהין דמה שייך חזקת מרא קמא היכי שהשני מוחזק ממש בממון ולא אמרו חזקת מרא קמא אלא כי הכא שאין א' מהם מוחזק כגון בעומדת באגם ובסימטא דאמרי' הכא לרבנן דאית להו בעלמא דחזקת ממון מהני אית לן למימר דה"נ מהני חזקת מרא קמא להעמיד הממון בחזקתו והוה ליה כאילו הוא מוחזק ממש בממון וכן הוא לשון התוס' בפרק חזקת הבתים בד"ה ומ"ש מהא דתנן המחליף כו' דעד כאן ל"פ עליה התם בהשואל אלא משום דאזלינן בתר חזקת ממון ומוקמינן בחזקת מרא קמא כו' ובפ' בית כור בד"ה ארעת' תרתי כו' כתבו וז"ל כדאשכחן גבי מוכר שור לחבירו ונמצא נגחן דאזלינן בתר מוחזק במעות עתה אע"פ שתחילה היו של לוקח ולא אמר בחזקת בעלים הראשונים קיימא כו' ע"ש וכן מוכח בכמה דוכתין דלא שייך חזקת מרא קמא היכי שהשני מוחזק ממש בממון גם מה שהקשה ממה שפירשו התוספות לעיל שאם טוען הלוקח שמא לא מהני חזקת ממון אע"פ שלפי האמת יש לו חזקת מעוברת כו' אין כאן קושיא כלל דהתם ליכא חזקת ממון כלל גבי שמא כמו שהוכיחו מההיא דגודרות מה שאין כן בהך דריש שור שנגח דאיכא חזקת ממון לבעל הפרה ושפיר מהני עם חזקת מעוברת אפי' לסומכוס והא דמייתו התוספות מהך דשור שנגח אינו ראיה לשמעתין אלא שהוא מלתא באנפי נפשיה להקשות עלה מהך דשאלה היום ושכרה למחר דלא מהני חזקה וכך היא הקושיא בפרק שור שנגח בתוס' ע"ש וגם אם כתבו לעיל בהנך בבות דלא זו אף זו קתני מכח הך קושיא חזרו כאן דצ"ל דיחלוקו לא קאי אשאלה היום כו' גם לפי טעותו לא ידעתי ליישב לפי' רשב"ם מה שהקשו התוס' מהך דפרה שנגחה השור כו' אהך דשאלה היום כו' ולא ראיתי בשום מקום שיהיה ר"י חולק על פי' רשב"ם בסברא זו שכתב לפי דרכו ואין להאריך בדחוקיו ותו לא מידי ודו"ק:

רש"י ד"ה מודה סומכוס היכי דאיכא שבועה דאורייתא לקמן מוקמינן לה בדקטעה לידה וכו'. צ"ע למה נקט רש"י האי אוקימתא דרב ששת דלקמן בשמעתין הא לא קיימא האי אוקימתא דרב ששת בגמרא ולא נקט האוקימתא דרבי אושעיא דקיימא הכי במסקנא ונראה לי משום דס"ל לרש"י דהמקשה דפריך לרבה בר רב הונא אמאי ישבע יחלוקו מבעיא לא יתיישב כי אם לאוקימתא דרב ששת דאלו לרב דמוקי לה בטענו דמי עבד גדול ודמי עבד קטן הוי כטוענו מאה זהובים והוא מודה חמשים זהובים דבזה לא שייך יחלוקו וכן לר' אושעיא דמוקי לה בטוענו עבד גדול בכסותו וזה מודה לו עבד קטן בכסותו דעיקר חיוב השבועה הוי משום דמיחייב לו כסות דהוי כאילו טוענו מאה ומודה בחמשים ומשתבע אעבד בגלגול ולא שייך התם לומר אליבא דסומכוס יחלוקו הלכך ע"כ המקשה דפריך מינה לרבה בר רב הונא כאוקימתא דרב ששת ס"ל לכך פרש"י השנויא דמשני מודה סומכוס היכי דאיכא שבועה דאורייתא נם כן לפי האוקימתא דרב ששת ודו"ק:

תוס' ד"ה ולחזי ברשותא דמאן קיימא וכו' דהא משני הכי בעומדת באגם שפחה נמי וכו' משמע דמפרה נמי פריך הא דהוצרכו התוס' להביא שפחה נמי וכו' ולא דייקי בפשיטות מדמשני בעומדת באגם דקאי אפרה מכלל דמפרה הוי פריך ועוד יש לדקדק דקאמרי משמע דמפרה נמי פריך מאי נמי דקאמרי ונראה דכתבו התוס' כן משום דלא תימא דעיקר הקושיא היתה משפחה והא דמוקי בפרה בעומדת באגם משום דע"כ צריך לאוקמא דומיא דמוקי שפחה דקיימא בסימטא דומיא לזה צריך לאוקמא פרה בעומדת באגם אבל באמת עיקר הקושיא היתה משפחה לכך דייקי התוס' מדקאמרה הגמרא שפחה נמי דקיימא בסימטא משמע דעיקר הקושיא היתה מפרה מדקאמרה גמרא נמי ודו"ק:

ד"ה הא מני סומכוס וכו' עד ואם היה עם חזקת ממון חזקת מעוברת אפי' סומכוס מודה וכו'. ר"ל אפי' היכא שאותו שיש לו חזקת ממון הוא טוען שמא אפ"ה הואיל ויש לו עוד חזקת מעוברת עם חזקת ממון אפי' טוען שמא מודה סומכוס שחזקתו מועיל דומיא דההיא דשור שנגח את הפרה דשם הוי טענת שמא דאלו בטענת ברי אפי' בחזקת ממון לחודיה מודה סומכוס כמו שכתבו התוס' לעיל מזה ואע"ג שבדבור שלפני זה כתבו התוס' דוקא כשהלוקח טוען ברי אם הוא ברשותו אין להוציאו מידו אבל אם היה טוען שמא סברא הוא שלא תועיל חזקתו מספק עכ"ל אע"ג דיש כאן עוד חזקת מעוברת והשתא היא דילדה נראה לי דשאני התם דחזקת ממון של הלוקח אינה חזקה כמו שהקשו התוס' לעיל מיניה דהא הנודרות אין להם חזקה לכך אין מועיל כשהלוקח טוען שמא כמו שמבואר הכל לעיל אבל כשחזקת הממון היא טובה ויש עמה עוד חזקת מעוברת אפי' בטענת שמא מודה סומכוס דאין מוציאין וק"ל ובספר ח"ש האריך בכאן בדברים רחוקים ולא ירדתי לסוף דעתו והרואה יראה ויבחר:

בא"ד וצריך לומר דיחלוקו לא קאי אשאלה היום שכרה למחר וכו' מקשים התלמידים גם בספר חכמת שלמה התעורר לזה הא לעיל (בבא מציעא דף צ"ז) בפירוש המשנה כתבו התוס' בד"ה שאלה חצי יום ושכרה חצי יום וכו' לא זו אף זו קתני לא מבעיא שאלה חצי יום וכו' ולהכי קתני בסיפא זה אומר איני יודע וזה אומר אינו יודע יחלוקו אלא אפי' שאלה היום ושכרה למחר אית לן למימר יחלוקו וכו' ונראה לי הא דכתבו התוס' הכא בשמעתין וצריך לומר דיחלוקו לא קאי אשאלה היום וכו' אין רצונם לומר דלא קאי כלל יחלוקו על בבא זו דשאלה היום ושכרה למחר אלא ר"ל דלא קאי אשאלה היום ושכרה למחר כי אם אהיכי דהוי איפכא דהיינו אשכרה היום ושאלה למהר דאין כאן תרי חזקות וק"ל:

מתניתין המחליף פרה בחמור וכו'. ה"ר יהונתן מפרש ההלכות כתב המחליף פרה מעוברת בחמור וכיון שמשך הפרה קנה החמור בכל מקום שהיתה וטען בעל הפרה לא קנית כי אם הפרה כי לא נתכוונתי להחליף לך פרה וולדה בחמור כי הייתי יודע שלפרקה היתה עומדת ותלד קודם שתמשכנה והלוקח אומר הכל מכרת לי בחליפין אלו וכשמשכת החמור היתה הפרה מעוברת וזכיתי בה ובעוברה. ובדקיימי פרה וולדה בסימטא קמיירי או ברשות הרבים ולהכי נקט מחליף ולא נקט מוכר דהא לא קני לוקח אלא במשיכת הפרה. ע"כ דברי הרב.

ולפום האי פירושא טענתא דמוכר לאו כלום היא כיון דקא מודה דההיא פרה מעוברתא זבין ליה. הילכך ודאי מיחזי לאוקומה לטענתא דמוכר בכהאי גוונא דקטעין מוכר אין הכי נמי פרה מעוברת זבינית לך ולא הוה ידענא אי האי פרה ילדה או לא ולבסוף איגלאי לי דודאי ילדה מקמי דזבינתה ניהלך והשתא אי בעית יהיבנא לך פרה אחריתי מעוברתא ואי לא בעית ליבטיל המקח. ואידך קא טעין האי פרה ודאי מעברתא הות בעידן זביני וולדה דילידת דילי הוא וברשותא דידי ילדה ולא שקילנא מינך פרה אחריתי מעברתא דלא שוה העובר במעי אמו כמה דשוה כדמיתיליד. אבל היכא דאמר ליה פרה סתמא בההיא לית דינא ולית דיינא דלא קנה ולד כלל. ואפשר נמי לפרש המחליף פרה בחמור בדאמר ליה פרה שלי הידועה כמו שהיא עכשיו אני מחליף לך בחמורך וקטעין מוכר שבאותה שעה שמשך החמור כבר ילדה הפרה ומשום גכי נתרצה הוא באותן חליפין בלא תוספת דמים ואידך קא טעין כי בשעתא דאמשיך ליה חמור אכתי פרה מעברתא הות. וכן נראה לפרש וצריך עיון. הרמ"ך.

יש לדקדק למה אמרה המשנה מחליף בפרה ומוכר בשפחה ולא אמר מוכר בשתיהן. ויש לומר מפני שהשפחה נקנית בכסף ובחזקה והפרה אינה נקנית אלא במשיכה הילכך השפחה אף על פי שהיא ברשות המוכר יכול הלוקח לומר משלקחתיה ילדה כלומר משנתתי לך כספה ילדה ושלי הוא אבל הפרה שאינה נקנית בכסף אם היא ברשות המוכר היאך יכול הלוקח לומר משלקחתי ילדה ובמה קנאה אם לא בחליפין אלא כשהוא מחליף פרה בחמור ומשך בעל הפרה את החמור מיד הפרה נקנית ויכול הלוקח לומר משמשכת אתה את החמור ילדה הפרה והרי הולד שלי הוא ומשום הכי נקט מחליף בפרה משום דבמשיכת החמור נקנית הפרה ויכול לומר ברשותי ילדה ואף על פי שהפרה עדיין ברשות בעליה. והאי דמוקמינן בגמרא דקיימא באגם שפחה דקיימא בסימטא איבעית אימא בילוד קאמר ואפילו תימא בפרה ושפחה קאמר הכי קאמר השתא קיימי באגם וסימטא מיהו אורחא דמילתא נקט לפום טענתהון דמעיקרא נמי משלמי הכי זה אומר ברשותי ילדה ולא משכחת להו אלא במחליף בפרה ומוכר בשפחה. הראב"ד ז"ל.

המחליף פרה בחמור פירוש שזה מוכר החמור ומחמת אותה משיכה בעל החמור קונה את הפרה. ואם תאמר אם כן הויא לה בכליו של קונה שבעל החמור מוכר חמורו דהיינו כליו כדי לקנות הפרה ואם כן תקשי ללוי דאמר בכליו של מקנה. ויש לומר דהכי פירושו המחליף פרה בחמור פירוש בהנאת. קבלת החמור דמיירי שהפרה והחמור הם של אחד ורוצה להקנות פרתו לאדם אחד ומוסר חמורו תחת סודרו כדי להקנות לו פרתו. והא דקאמר המחליף דמשמע שהאחד נותן לו שום דבר הכי פירושו המחליף פרה בהנאת קבלת החמור ובההיא הנאה דקא מקבל מיניה גמר ומקני ליה. אי נמי לעולם כפירוש הראשון ולא קשיא למאן דאמר בכליו של מקנה דתנאי היא. ועוד יש לומר דהכא מיירי בחליפין דשוה בשוה וכולי עלמא מודו כדפירשתי לעיל. תלמיד הר"פ.

היו לו שני עבדים וכו' וכתב ר"מ דאצטריכו כל הני בבי משום חידוש זה אומר איני יודע וכו' דאי משום רישא הוה אמינא התם הוא דיחלוקו ונפיק לפלגא דממונא מחזקיה משום דשואל יש לו לידע טפי ממשאיל אם שאולה מתה או שכורה מתה אבל בהמחליף פרה בחמור לרבא דמוקי לה בשמא ושמא סלקא דעתך אמינא כיון דלא היה להם לידע לא נפיק ממונא מחזקת מרא קמא. וסיפא דהיו לו שני עבדים איצטריך דאי מתרי בבי קמאי הוה אמינא התם הוא דמפקינן ממונא מחזקת מרא קמא בטענת שמא משום דלא היה לו לתובע לידע אבל בסיפא כיון דהיה לו ללוקח לידע נהי נמי דמוכר נמי היה לו לידע מכל מקום לא נפיק ממונא מחזקיה כיון דתובע יש לו לידע ולא ידע. ועוד דלוקח יש לו לידע טפי ממוכר שהמוכר הוא רגיל למכור ביום אחד לכמה לוקחין ואינו יכול לזכור הכל. הרא"ש.

המחליף פרה בחמור צריך ליתן טעם למה הוצרכו כל הבבות הללו מפרה ושפחה ועבד ושדה מרבי. תוספות שאנץ. ואם ישאל שואל למה לא הקשו לרב נחמן מהא מתניתין דשני עבדים ושתי שדות כמו שהקשו לו למעלה כשהלוקח אמר גדול לקחתי והמוכר אומר איני יודע אמאי זכה בגדול נימא אף על גב דברי ושמא הוא אוקים ממונא בחזקת מריה ומאן ניהו מוכר. איבעית אימא הא אוקימנא בעומדת באגם ובסימטא ואף על גב דאיכא למימר אוקמינהו אחזקת דמרא קמא כיון דברי ושמא נינהו לא אמרינן ובין לרבא ובין לסומכוס לברי יהבינן ליה ולא לשמא. איבעית אימא סיפא הא איכא עסק שבועה ביניהם למאן דאמר עבד בכסותו ושדה בעומרים קא טעין ליה הא קא מודה ליה במקצת ועל אידך מקצת אמר איני יודע וכל שכן למאן דאמר דמי עבד גדול ודמי שדה גדולה קא טעין ליה דמודה מקצת ממש הוא ולמאן דמוקים לה נמי כרבי מאיר וסבר לה כרבן גמליאל נמי הא איכא עסק שבועה ביניהם דהא קא מודה ליה בקטן ובגדול אומר איני יודע. ובענין שפחה וולדה ופרה וולדה נמי הא איכא עסק שבועה דאיהו קטעין ליה פרה וולד שפחה וולד ואיהו לא מודה אלא בפרה ושפחה ובוולדות אמר איני יודע דהיינו עסק שבועה ומתניתין בשפחה ופרה דליכא עסק שבועה כגון דתפיס מרה לשפחה ופרה ולא קא תבע אלא לולד ומשום הכי יחלוקו לסומכוס. הראב"ד.

וזה לשון תלמיד הר"פ ואם תאמר תיקשי לרב נחמן מהכא. ויש לומר דרב נחמן מוקי לה בשיש עסק שבועה כגון שהמוכר אומר יודע אני שדמי עבד קטן אני חייב לך אבל מן היתרון שאתה אומר איני יודע דהשתא הוה ליה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע דאמר איני יודע ומשלם ומוקי לה כהנך אמוראי דמוקמי להאי טענה במטלטלין לבד דאי כרבי אושעיא דמוקי לה גם בטענת קרקעות אם כן לענין קרקעות הוי עסק שבועה דגלגול והא פרישנא לעיל דבעסק שבועה דגלגול לא משלם כי אינו יכול לישבע. עד כאן.

גמרא וליחזי ברשותא דמאן קיימא. פירוש ואם איתא ברשותא דחד מינייהו ואפילו דלוקח לוקמה בחזקתיה וליהוי מוכר מוציא מחברו ועליו הראיה אף על גב דקיימא לן בפרק חזקת הגודרות אין להם חזקה הני מילי היכא דידעינן ודאי דהוו לראובן דאף על גב דהשתא ברשות שמעון נינהו אין לו בהם חזקה אבל הכא דודאי האי קנויה ללוקח ולד נמי אפשר דדידיה הוי כיון דברשותיה נינהו דינא הוא דלוקמינהו בחזקתיה. הר"ן.