Bava Kamma 92b

If you lift the load [with me], I will lift it If you lift and carry the load with me, I will lift the load is a metaphor. Because a person does not want to enter into a dangerous financial situation and be under the burden of the thing. Unless their friend shares it with them.

שיתין רהוטי רהוט פירש הר"ר משולם שיש בשנה ששה עתים זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ומפרש בפרק המקבל (ב"מ דף קו:) שכל אחד שני חדשים והם ס' יום ובחנם דחק דאורחא דגמרא בהכי כמו שיתין תיכלי מטי לככא דבסמוך ובאלו טריפות (חולין דף נח:) שיתין מאני דפרזלא תלו ליה בקורנסיה: חמרא למריה וטיבותא לשקייה:

חמרא למריה וטיבותא לשקייה כלומר המשקה נותן בעין יפה למי שהוא רוצה כדאמר במדרש טוב עין יבורך זה משה רבינו ע"ה שא"ל הקב"ה וסמכת ידך והוא סמך בב' ידיו כדכתיב ויסמוך ידיו עליו ובקונטרס פי' בע"א:

גבי קינא דשרכי כלומר מקום הבטלנים ופי' קינא היינו מקום כמו תלתא תאלי בחדא קינא דהכונס (לעיל בבא קמא דף נח:) וכן מפרש בסוכה (דף לב: ושם) תלתא טרפי בחד קינא במקום אחד שלשה עלין סמוכין זה על זה שכן דרך ההדסים ובקונט' פי' שכל ג' עלים בקנה אחד ואם כן לא ימצא לעולם הדס כשר:

דשרכי בטלנים וכן בשרכא בסוף יש נוחלין (ב"ב דף קלט. ושם.) כמו איש יודע ציד (בראשית כ״ה:כ״ז) ומתרגמינן גברא נחשירכן ומפ' ר"ת נח ובטל ובערוך גורס שידכן בדלי"ת ומפרש לשון שקט ותשקוט הארץ תרגומו ושדוכת ארעא (שופטים ה׳:ל״א):

[עי' תוס' ב"ב קלט.] משולש בכתובים כל עוף כנף למינהו ישכון אין זה מקרא בכל התורה ושמא בספר בן סירא הוא וכן סלסלה ותרוממך ובין נדיבים תושיבך:

חמרא דמרא וטיבותא לשקיא כלומר היין של מלך והמשקה טוב עין ומטיב לאנשים שמרבה להם ומשקה אותם בעין יפה דכתיב וסמכת את ידך עליו לא נצטוה אלא לסמוך בידו אחת ומשה היה טוב עין וסמך עליו שתי ידיו דכתיב ויסמוך את ידיו עליו, וכן אמר במדרש (ילקוט משלי כ"ו ורבה פינחס) טוב עין הוא יבורך זה משה רבינו שאמר לו הקדוש ברוך הוא וסמכת את ידך עליו והוא סמך שתי ידיו כדכתיב ויסמוך את ידיו עליו. ורש"י ז"ל פירש בענין אחר.

ומשולש בכתובים פירוש, בבן סירא.

לעולם יתחבר אדם ויתלוה עם הטובים ולא עם הרעים שכל שהוא מזדווג עם הרשע בני אדם מחזיקים אותו ברשע וחכמי המוסר אמרו על האנוש חברתו ובתלמוד אמרו דרך צחות לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו וכן אמרו כל עוף למינהו ישכון ובן אדם לדומה לו:

אונקלי והוא כלי של ברזל עשוי כמין מזלג לתלות בו בשר וכיוצא בזה אם תחוב בכותל או בדבר שאינו מקבל טומאה כגון במנורה של עץ או בנקליטי המטה טהורה ר"ל שאינה מקבלת טומאה ואם בכלי המקבל טומאה כגון של שלחן ושל דרגש טמאה בטל הוא אונקלי אצל דרגש או אצל הכלי התחוב בו אם לטומאה או לטהרה על זה אמרו המחובר לטמא טמא המחובר לטהור טהור:

מצוה גדולה להוכיח את חברו תמיד ולהשיבו מדרך רעה לדרך טובה ואם רואה שדבריו נשחתים ואינו ראוי לקבל תוכחה אינו צריך להלאות עצמו בדבר זה אלא יניחנו ויפול ברשעו דרך צחות אמרו קריתיה לבר עמיתך ולא עני דחי גודא עלויה:

אע"פ שראוי להזהר שלא לבזות שום אדם בעולם מכל מקום ראוי להזהר בזה תכלית האזהרה במה שנתכבד בו ונשתמש בו שלא יהרהר לבזותו כלל וכל העושה כן יורה על פחיתות מדה וסיגנון טבע פחות ונמאס דרך צחות אמרו בירא דשתית מניה לא תשדי ביה קלא:

אוכפא מוש לגביך התנהג עמו כמו שהוא אומר לך אם לדרך כבוד אם לדרך בזיון התנהג אף אתה בעצמך עמו בבזיון והני מילי בדאית ביה כדאמר ליה. ומורנו הרב שונה אף על גב דלית ביה. מוש כענין תהא מושם על גבך והתנהג עמו כמו שקורא עליך. ואית דגרסי אוכפא מוש לגביה מוש לשון הסרה כמו לא ימיש הסרה לשון הכנסה כמו ויסורו אליו. גאון ז"ל. וכתב הרב המאירי ז"ל וז"ל לעולם יהא אדם מן הנעלבין ואינו מן העולבין שומע חרפתו ואינו משיב ולא עוד אלא שיודה לחברו אחר שהוא מכיר את מדותיו ונח לו ולא יקטרג עם חבריו. דרך צחות אמרו חברך קרייך חמרא אוכפא מוש לגביך. ע"כ.

שפיל ואזיל בר אוזא נראה כמו שפל ומהלך לדרכו ועיניה מטייפי ועיניו רואות מכאן ומכאן אם יש אוכלין ואף כן האדם הזה שנוהג עמו כסומא בארובה ולבו ועיניו צופין ומבינים לדבר. גאון ז"ל.

שתין תכלי מטייה וכו' אית ספרים דגרסי שתין וחד ומפיק מולי אני עבדך אנ"י בגימטריא שתין וחד. תוספות שאנץ.

טיבותא לשקייה אין מחזיקין טובה אלא למשקה שנאמר ויסמוך את ידיו שלא תלה הכתוב המעשה אלא למשה. ואיכא דאמרי דרחמנא לא אפקדיה אלא לסמכו בידו אחת ואמר משה הואיל ונאמר לי בידי אחת אסמוך עליו בשתי ידי כדי שיהא מחזיק לי טובה. גאון ז"ל.

גבי קינא דסרכי כלומר אינו מצוי אלא במקום שיש דקלים רעים כמותו דמסרך בתרייהו. ואית דגרסי דסרקי כמו אילן סרק. ואית דגרסי דשרכי כלומר שהן בטלים. גאון ז"ל. המחובר לטמא טמא כגון שאם נטמא הסכין אף על פי שלא נגעה טומאה אלא בקת שלו אפילו הברזל שבו טמא והמחובר לטהור טהור וכשמזה עליו אף על פי שאין הזאה נוגעת אלא באחד מהן חברו טהור הכי נמי לעולם אין אדם נמשך אחר בטלים אלא מפני שהוא כמותן. ואית דמפרשי המחובר לטמא טמא חיבר חתיכה של אבן בתוך כלי עץ ונגע בכלי עץ טומאה אף האבן שבתוכה טמאה המחובר לטהור טהור ואם חיבר חתיכה של עץ בתוך כלי אבן שאינו מקבל טומאה ונגעה טומאה באותה חתיכה של עץ הרי זו טהורה דהמחובר לטהור טהור דהוי כדאמרינן דיקלא בישא גבי קינא דסרכי. גאון ז"ל. קריתיה לבר עמיתך ולא עני לך אם קרית חברך ואינו עונה לך שהתרחק ממך דחי גודא רבא עליה גודא כותל אף אתה התרחק ממנו. גאון ז"ל.

בירא דשתית מיניה מיא וכו' קלא חתיכה של קרקע כמו פתק ביה קלא כלומר שלא תלכלך אותו אזהרה לאדם שלא יהא מזיק לחברו שנהנה ממנו. גאון ז"ל.

וכתב הרב המאירי ז"ל וז"ל אף על פי שראוי ליזהר שלא לבזות שום אדם בעולם מכל מקום ראוי להזהר בזה תכלית האזהרה במה שנתכבד בו ונשתמש בו שלא יהרהר לבזותו כלל וכל העושה כן יורה על פחיתות מדה וסגנון טבע פחות ונמאס ודרך צחות אמרו בירא דשתית מיניה וכו'. ע"כ. וכתב תלמיד אחד מתלמידי ה"ר יוסף הלוי ז"ל אבן מיגש וז"ל מועתק מלשון ערבי אמרו בסוף החובל בירא דשתית מיניה לא תרמי ביה קלא. פירוש הבור ששתית ממנו לא תשליך בו אבן או דבר אחר כלומר לא תזלזל בו ולא תגמול אותו רע אחר שנתהנית ממנו. וזה על דרך משל לשאר הדברים שמי שבא לאדם ממנו איזו תועלת או נהנה ממנו אין ראוי לו לעשות שום מעשה שיבא לו נזק ממנו. וכבר הביאו שם בגמרא על ענין זה משלים ופסוקים מענין מכות מצרים וגילו הסבה שנעשו קצתם על ידי אהרן ע"ה. וספר רבנו ז"ל על רבו הריא"ף ז"ל שאירע לו ענין זה עם איש אחד ולא רצה לדון אותו כלל כדי שלא ידון אותו במה שיבא לו היזק ממנו ונמנע זה מניעה גמורה וזה שהוא ז"ל חלה ונכנס אצל אדם אחר במרחץ שהיה לו בביתו ונתהנה מהמרחץ הנזכר אחר כך זימן אותו שישב אצלו עד שיבריא וכיבד אותו הרבה ועשה עמו טובה והבריא. ובהמשך הזמן על האיש ההוא מטה ידו וירד מנכסיו ונשבר בערבונות וזולתם ונתחייב לתת ממון לבעלי חובות וירד עד שהוצרך למכור המרחץ הנזכר ולשום אותו לבעלי חובותיו. ואמר רבנו יצחק ז"ל לא אדון ולא אורה במרחץ הזה לא במכר ולא בשומא ולא בשום דבר המתייחד בו לפי שנתהניתי ממנו. ואם היה זה בדומם שאין לו הרגשה כל שכן וק"ו בני אדם המרגישים בהיזק ובתועלת שיהיה זה שנוי לעשותו והעושהו יוצא משורת המוסר ודרך ארץ. ואמר ואפשר לפרש כמה שאמרו לא לידון איניש לא למאן דרחים ליה ולא למאן דסני ליה שיהיה סבת מניעתם ז"ל לדון למאן דרחים לשתי סיבות האחד שלא יטה לזכותו והשנית שאם אפשר שיציל את נפשו וידון אותו כפי שורת הדין היה בזה משלם רעה תחת טובה ואם היה זה במי שקבל הנאה מבשר ודם כל שכן וק"ו באלוה יתברך שממנו נשפע הטוב הגמור שראוי להודות לו הודאה גמורה ולא יעשה מה שיקניטנו ולא מה שהוא שנוי לו. ע"כ לשונו ז"ל.

אי דלייה דוולא אם תהא מסייע לדלות עמי דלינא ואף על פי שאינו צריך לאותו סיוע. ואית ספרים דכתיב בהו דוראי דמשמע כעין משוי. ציבי משוך התעסק עמו בסחורתו שתהא משתכר על ידו. גאון ז"ל.

בפרש"י בד"ה שיתין רהיטי רהוט ששים איש רצו ולא הגיעו כו' עכ"ל ולכאורה יש לתמוה דמאי רבותא יש יותר אם ששים רצין אחריו ואינן מגיעין אותו ממה שיש בא' שרץ אחריו ואינו מגיעו והלא כ"א רץ לפי דרכו ואפשר דמש"ה נדחק הר"ר משולם לפרש בענין אחר משום דלא שייך כאן לפרש שיתין כמו בכל דוכתי דפירושו ענין גוזמא לצד הריבוי וכאן ליכא רבותא בצד הריבוי וק"ל:

בגמ' ועבדתם זה ק"ש ותפלה וברך את לחמך כו' וכולן פת של שחרית כו'. פי' דמשמע דאחר זמן ק"ש ותפלה של שחרית שהיא בהשכמה לגמרי אז הברכה מצויה בסעודה של לחם וא"ל דאק"ש ותפלה של ערבית קאי דא"כ למה כתב לחמך דסעודת הערב היא בבשר כדכתיב בערב בשר לאכול ולחם בבוקר לשבוע אע"כ דקאי אשל שחרית וק"ל:

שם מנא הא מלתא דאמרי אינשי שיתין תכלי מטיא לככי כו' ולא ידענא מה חידוש יש בזה ונראה דעיקר החידוש אפי' במי שאוכל לשובע נפשו ואינו מחזיר למלאות כריסו אפ"ה הוי סכנה כשרואה חבירו אוכל והוא אינו אוכל וע"ז מייתי מקרא דנתן הנביא וצדוק הכהן שהיו צדיקים גמורים ואוכלים לשובע נפשם ועוד שאפי' אם היה אדוניה מזמנם לסעודה לא היו הולכין כיון שעצתם לא הי' אחריו רק עם שלמה ואפ"ה היו מתקנאין כיון שראו שרים רבים ונכבדים שהלכו לסעודה שם וכן י"ל באברהם שלולי שנתקנא ביצחק לא היה מחזר כ"כ לישא אשה כיון שכבר קיים מצות פריה ורביה וק"ל:

תוספות בד"ה חמרא למרא כו' כדכתיב ויסמוך ידיו כו' עכ"ל והא דלא מייתי הכא בגמ' מהאי קרא גופא עי' בספר קיקיון דיונה:

בגמרא מנא הא מלתא דאמרי אינשי אי דלית דורא דלינא כו' והחידוש בזה דאפילו במשא הנוח לאחד שייך זה המשל משום מזלא דבי תרי וע"ז מייתי שפיר מקרא דברק שלא היה שום תועלת בהליכת דבורה דאשה אין דרכה לכבוש ועוד שהלך בציוי הקב"ה והובטח לנצח ואפ"ה לא רצה לילך בלעדה:

וַאֲנָא אֲמִינָא מֵהָכָא "וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא" (ויקרא יג, מה) עיין פירוש רש"י והקשה בתורת חיים ז"ל והלא מילי טובא חשיב בההוא קרא שהמצורע חייב בהם דכתיב בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא (ויקרא יג, מה) ואמאי מייתי דוקא האי מילתא ד'טָמֵא טָמֵא יִקְרָא'? ועוד הא האי מלתא טבא ליה כדי שיבקשו עליו רחמים? עיין שם. ונראה לי בס"ד דידוע 'ברית כרותה לשפתים' (מועד קטן יח.) ולכן האדם צריך לדבר לשון נקיה ולכך נזהרו רבותינו ז"ל להזכיר הצרעת בשם דבר אחר דאמרו 'קשה לדבר אחר' (שבת קכט:) ולא אמרו 'קשה לצרעת' ולכן יזכירו הסומא בשם סגי נהור. והנה כאן שצריך להודיע צערו לרבים כדי שיבקשו עליו רחמים למה יקרא טָמֵא טָמֵא יתקנו לו מלתא אחריתי שהוא לסימן שיבינו העולם שהוא מצורע ויבקשו עליו רחמים? ולזה אמר בָּתַר עַנְיָא אַזְלָא עֲנִיּוּתָא, דהכריחו הכתוב לומר על עצמו בפה מלא שהוא טמא אף על פי שהוא באמת מצפה לטהרה שיטהרנו הכהן.

שִׁיתִּין רְהוּטֵי רָהוּט, וְלֹא מָטוּ לְגַבְרָא דְּמִצַּפְרָא כָּרִיךְ הקשה הרב פני יהושע ז"ל מאי רבותא יש יותר אם ששים רצים אחריו ואין מגיעין אותו ממה שיהיה אחד רץ אחריו ואינו מגיעו והלא כל אחד רץ לפי דרכו? עיין שם. ונראה לתרץ בס"ד כשהאדם רץ ורצין אחריו מוכרח שיפול פחד ומורך בלבבו בעת שהוא רץ פן זה הרץ אחריו יגיעו וזה הפחד והמורך יהיה לו לתקלה כי יחלש כוחו ולא יוכל לרוץ בכל כוחו אך יש הפרש בזה בין אם רץ אחד לבדו אחריו לבין יש עשרה רצין אחריו כי מחמת אדם אחד לא יהיה לו פחד ומורך כל כך כי יחשוב שמא יטרח ויגע הרבה ויעמוד או שמא יזדמן לו מכשול להיות נתקל בו ויתעכב ואז ממילא לא יוכל להשיגו אבל אם עשרה רצין אחריו קשה לחשוב שכולם יהיו יגיעין ולכולם יהיה דבר של עכבה וכל שכן אם הם ששים בני אדם ולכן נקיט ששים לרבותא.

וְכֻלָּן פַּת בַּמֶּלַח שַׁחֲרִית וְקִתּוֹן שֶׁל מַיִם מְבַטְּלָתָן (שמות כג, כה) נראה לי בס"ד כולהו רמיזי ב' מַחֲלָה ' עצמה כי מחלה אותיות הַלֶּחֶם רמז דהלחם מציל ממחלה. גם מַחֲלָה אותיות הַמֶּלַח רמז דהמלח מבטל המחלה. גם מַחֲלָה אותיות לְחַמָּה רמז לאוכל הלחם בזריחת החמה מבטל המחלה. ושתיית המים נרמז במספר מַחֲלָה עם שני נקודות פת"ח וקמ"ץ [111] עולה קי"א כמנין הַמַּיִם עם נקודות פת"ח וחיר"ק [111] עולה קי"א רמז שתיית המים מבטלת המחלה. ונראה לי בס"ד לרמוז בפסוק וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ (שמות כג, כה) תיבת מִקִּרְבֶּךָ למפרע ראשי תיבות ' כ כר ב מלח ר ווה ק יתון מ ים' וזהו וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה על ידי דברים אלו שרמוזים באותיות מִקִּרְבֶּךָ.

חַבְרִיךְ קַרְיָיךָ 'חַמְרָא', אֻכְּפָא לְגַבִּיךְ מוּשׁ נראה לי בס"ד מוּשׁ מלשון כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ (שמות ב, י) שהוא לשון המשכה כלומר תודה ותמשך לדבריו ולא תסתור דבריו ומביא ראיה שאמר לה המלאך (בראשית טז, ח) 'הָגָר שִׁפְחַת שָׂרַי' והודית לדבריו שאמרה 'מִפְּנֵי שָׂרַי גְּבִרְתִּי' שקראתה גברת עליה אף על פי שהיתה אותו זמן מורדת ובורחת ממנה. ועוד נראה לי מוּשׁ לשון מישוש כמו (בראשית כז, כא) גְּשָׁה נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי וַיִּגַּשׁ וַיְמֻשֵּׁהוּ, והיינו כיון שקראך 'חמור' יש לזה שתי טעמים דיתכן ראה בגד שלך עב וגס כאוכף של חמור ולכך קראך חמור ואופן השני שראה בך חסרון דעת ולכך קראך 'חמור' על כן אתה בשומעך דבר זה תמשש בבגדך אם תראה שבאמת הוא עב וגס ודאי ביאור דבריו כפירוש קמא ואם לאו דאין הבגד ראוי לגנותו ודאי פירוש דבריו באופן השני. ועל זה מביא ראיה מפסוק וַיֹּאמַר הָגָר שִׁפְחַת שָׂרַי אֵי מִזֶּה בָאת וְאָנָה תֵלֵכִי וַתֹּאמֶר מִפְּנֵי שָׂרַי גְּבִרְתִּי אָנֹכִי בֹּרַחַת (בראשית טז, ח) שפרשו המפרשים ז"ל הכונה בזה הוא אחר שאמר לה ' שִׁפְחַת שָׂרַי ' לא קבלה שם השפחה בשתיקה אלא רצתה לברר ולהבין כונתו בזה דאמרה לו איך אתה קורא אותי 'שפחת' והלא עתה מפני דבר זה אָנֹכִי בֹּרַחַת שלא אהיה נקראת עוד בשם 'שפחה' ושרי ראוי שתהיה נקראת צרתי ולא גְּבִרְתִּי או שמא אתה קורא אותי כן על זמן הראשון? והשיב לה את טועה בבריחה זו אלא את חשובה שִׁפְחַת שָׂרַי והיא חשובה גברתיך בעל כרחך ולזה אמר שׁוּבִי אֶל שָׂרַי גְּבִרְתֵּךְ ולא עוד אלא הִתְעַנִּי תַּחַת יָדֶיהָ, נמצא אם קראו לאדם באיזה תואר ושם שיש לו שתי אופנים לא ישתוק אלא יחקור לידע בירורו של דבר.

מִלְּתָא דְּמִגַּנְיָא דְּאִית בָּךְ, קָדִים אֲמָרָהּ פירוש חטא ועון שיש בך תקדים להתוודות עליו תכף ומיד אחר עשייתך אותו קודם שיקטרג המקטרג ויזכור חטאך למעלה כי כיון דהתוודתה מקודם מוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם (משלי כח, יג).

שָׁפִיל וְאָזִיל בַּר־אַוְזָא, וְעֵינוֹהִי מְטַיְפֵי (שמואל א כה, לא) פירוש רמז על ישראל שנקראו בשם עופות אם יש להם מדת שפלות וענוה אז עיניהם תצפה לגאולה דאין בית דוד בא אלא עד שיכלו גסי הרוח (סנהדרין צח.).

שִׁיתִּין תִּכְלֵי מַטְיוּהָ לְכַכָּא, דְּקָל חַבְרֵיהּ שָׁמַע וְלָא אָכַל (מלכים א' א, כו). נראה לי בס"ד דעסק התורה נקרא בשם אכילה דכתיב לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי (משלי ט, ה) גם ידוע סוד הפסוק הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל (שיר השירים ג, ז) דששים גבורים הם סוד ששה קצוות שהם ששה ספירות שכל אחד כלול מעשר הרי ששים שכולם הם בחינת גבורות וזהו שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים ומתמתקים על ידי עסק תורה שבעל פה שהיא ששה סדרים כנגד שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים שהם ששה עשרות ששרשם ששה קצוות ולכן הם עושים דין ומייסרין להמבטל עסק התורה. וזהו שאמר שִׁיתִּין תִּכְלֵי רמז לששים גבורים הנזכר מַטְיוּהָ לְכַכָּא דְּשָׁמַע קָל חַבְרֵיהּ וְלָא אָכַל פירוש לאדם ששומע קול תורה של חבירו באזניו ועם כל זה הוא אינו מתעורר לקום ללמוד תורה שזה עונשו חמור יותר מאותו שאינו שומע קול תורה באזניו מאחרים ועל כן נלקה על ידי ששים גבורים יותר.

אָמַר לֵיהּ דִּכְתִיב "וְלִי אֲנִי עַבְדֶּךָ, וּלְצָדֹק הַכֹּהֵן, וְלִבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע, וְלִשְׁלֹמֹה עַבְדְּךָ לֹא קָרָא" (מלכים א' א, כו). קשה מאי הוכחא מהכא דנתן הנביא ע"ה היה מוכרח לספר המעשה שהיה כמו שהיא כדי שיבין המלך כונתם באותו מסיבה ומי אלה הנפרדים מהם וקושטא דמלתא קאמר מפני שהוא צר לו על אשר לא נקרא לאכול? ונראה לי בס"ד דדייק ממה שהוצרך לפרש על עצמו גם כן דקאמר 'וְלִי אֲנִי עַבְדֶּךָ' דאם משום שרצה להודיע שמות אותם המובדלים מהם לא צריך להודיע על עצמו כי הוא ודאי נבדל ממעשיהם ומחשבתם כיון שבא לקרות תגר עליהם גם הטעם שהזכיר גם את עצמו בפירוש שלא נקרא עמהם לאותה המסיבה מפני שקשה לו הדבר הזה שנפקד משלחן המסיבה ההיא שאוכלים ושותים שם. מיהו דע דודאי אין כונת רבה בר מרי לומר שבאמת היה קשה הדבר הזה אצל נתן הנביא ע"ה על שנפקד מאותה אכילה והוא קובל על כך, דזה לא יתכן לחשוב כזאת על נביא קדוש אלקים! אך כונת רבה בר מרי לעשות אסמכתא בעלמא להאי מלתא דאמרי אינשי מפשט אשר האדם יוכל לדייקו מן המקרא הזה ולא שסובר שבאמת כך היתה ח"ו כונתו של נתן הנביא ע"ה וזה ברור ופשוט.