Bava Kamma 9b

Mishna, that which im responsible for its care- that I am made responsible to safeguard.

I am proper for its damage It means to say, if the damge I provoked and Invited it to damage, I did not keep good watch over it; like this I found (rashi). Another interpretation, proper for the damage on me to right and fix its damage, it means, I am obligated to pay; these are the words from my teacher.

If we say one-third of his estate How much is one required to spend in order to perform a mitzvah? That is the central issue of this Tosafot. The sources in Gemara are few and vague and Tosafot constructs his opinion based more on what has not been said than on what has been said. The first question one might ask is why is there any limit at all to the amount one is required to spend. Hashem tells us to buy an esrog, theoretically we should have to spend whatever it takes. Perhaps we should even have to go into debt? The consensus is that we are required to look not only at the cost of the particular mitzvah but also at the ramifications of spending all of one’s assets on a mitzvah. If you spent all your money on an esrog you would then have to live a life of poverty. Chazal say that poverty leads one to go against his master’s will. Obviously, the performance of a mitzvah cannot require us to put ourselves in a situation where we are liable to eventually go against the will of our Master. We must avoid poverty even at the cost of a particular mitzvah. We must now search for sources that will teach us what is considered an amount that may lead to poverty and what is not. Tosafot now leads us on a step by step tour through the available sources. Our Gemara asks: if one was faced with three mitzvos, would he be required to spend all his money? This question implies that one does not have to squander all his assets to purchase an esrog, even though he cannot find one for less and it is a mitzvah that passes with time. The mitzvah of esrog is limited to the first day of Sukos by Torah law. If one does not purchase an esrog, he will lose the opportunity to do the mitzvah. Our Gemara is not discussing spending all of one’s assets for one mitzvah. It is discussing spending all of one’s assets for three mitzvos. And it seems from our Gemara that even to spend a third of his assets is not required. Tosafot shows us his final source that reduces the obligation even further, to a fifth of one’s assets. And we also say in Ketubot (50a): He who squanders should not squander more than a fifth. Even to spend a major amount of money for the performance of a mitzvah is not required. And in sukoh (41b) the Gemara considers it surprising that Rabon Gamlee’ail purchased an esrog for one thousand dinar.

If it happened to him The Gemara is attempting to prove that it is not likely that one should have to spend a third of his wealth to perform a mitzvah. The Gemara argues that if he was faced with three mitzvos he would have to spend all his assets on those mitzvos. This statement is not entirely accurate. For if he was faced with three mitzvos and spent a third on the first mitzvah, for example if he owned three hundred dollars and spent one hundred on the first mitzvah, he would have to spend only one third of the two hundred dollars that was left after the first mitzvah and so on. He would never spend all his assets. This system is referred to as the tenths of Rebbe, who said that male heirs of an inheritance must spend a tenth of their assets to marry off their sisters. The Gemara asks: if they have ten sisters they will have nothing left? The Gemara responds that they give for the second sister only a tenth of what was left after the first sister married. Their entire fortune will not be spent. Even if we say that the third that must be spent for each mitzvah is along the same pattern as the tenths of Rebbe, as we find in chapter M’tzias Ho’eeshoh (Ketubot 68a), and one would virtually never spend all his assets on the performance of mitzvos if this model was followed, even so the Gemara knew that one is not liable to spend so much of his wealth for the performance of mitzvos.

Up to one third of the mitzvah The Gemara has altered its initial understanding of R’ Zeira’s statement. He did not mean that one must spend a third of his assets for a mitzvah. Rather, he must add a third for beautifying the mitzvah. How does one measure a third of a mitzvah? Rashi says that the additional third is also measured in money. If one finds an esrog with which he can fulfill the minimal requirements of the mitzvah and he has the option of spending more money to purchase a finer esrog, he must spend an additional third. Tosafot has a different view about how we measure the additional third of the performance of mitzvos. The explanation is: That if one found an esrog the size of a walnut which is the minimum size that the sages have calculated for fulfilling the mitzvah, and another esrog a third larger than the first is available, he should buy the larger esrog. Tosafot measures the third for beautifying a mitzvah not by the amount of money needed for the minimum requirement but by the object of the mitzvah itself, as in the case of the esrog as Tosafot explains it.

From the Holy One, Blessed be He Rashi says that Hashem will pay him back the additional money he spent in his lifetime. Tosafot is uncomfortable with this explanation because ultimately it is better to be rewarded in the next world where reward is eternal than in this passing existence. The Mishna at the beginning of Masechet Pai’oh says that there are certain mitzvos for which the principal reward is in the world to come and only the dividends are paid in this world. Tosafot holds that the same applies here. He eats the dividends in this world and the principal remains for him in the world to come.

A tethered ox and a covered pit The Braita compared shor and bor to aish, and said that one is liable for giving his shor and bor to a deaf mute, an idiot and a minor but not when he gives them his aish-fire. The Gemara is searching for the exact level of security that he provided for the shor and bor and the comparable level of security that he provided for the fire. Of course, we will need to understand, why, if the levels of security are comparable is there a difference between the shor and bor and the fire? We will see in the next Tosafot that he believes that initially the Gemara held that the level of security provided by tying an ox and covering a bor is sufficient to exempt one from liability if not for the involvement of the deaf mute, the minor and the idiot. To this end Tosafot explains that the level of security initially suggested by the Gemara is the appropriate level. First, Tosafot suggests that it is logical that the level suggested must be the proper level of security. When the Gemara suggests that the shor was tied and the bor covered, the meaning of tied and covered is that they were tied and covered appropriately, for if the Gemara meant that it was not tied or covered appropriately, such tying and covering is of no value and could not exempt the owner from liability. Secondly, Tosafot proves from the context of the Gemara’s question, that the level of security is sufficient to exempt the shor and bor owner. And furthermore, since the Gemara asks: “why is this, the shor and the bor different than the coal?” The thrust of the question is to say that both the shor and bor and the aish should be exempt and this can be true only if we are discussing a shor that was tied properly and a bor that was covered properly. That the Gemara’s objective with asking its question is that the shor and bor should also be exempt can be seen from the fact that the Gemara afterward sets up the situation of the Braita as speaking of an untied shor and an uncovered bor. It is evident that the Gemara is certainly searching for circumstances that the shor or bor owner is liable. It appears that the Gemara could not tolerate the idea that one might be liable for a tied ox or a covered bor. This must be because the Gemara was speaking of a shor that is tied properly and a bor that is covered properly.

An ox's way is to detach Rashi explains that when the Gemara says: an ox becomes untied, it means that even without the involvement of the deaf mute it commonly works its way loose on its own and so too the bor’ is regularly uncovered on its own as a result of the traffic that passes over it. And this is difficult. For we are compelled to say that we are speaking of when the ox was tied properly and the bor was covered properly as we explained (see previous Tosafot), but later we are taught by the Mishna (52a): when one covers a bor properly he is exempt. If so, how can our Gemara conclude according to Resh Lokish that one is liable for a properly covered bor because the cover is commonly dislodged? This is a direct contradiction to the Mishna on 52a. Due to this difficulty, Tosafot rejects Rashi’s explanation. And it is more appealing to explain that when the Gemara says it commonly works its way loose, the Gemara is saying: that this is due to the deaf mute’s involvement, for the level of security is reduced, because the owner gave the secured ox to a deaf-mute. If not for the deaf mute’s involvement the ox would have remained tied. It is precisely because the owner handed over the ox to a deaf mute that a hazardous situation was created. However, handing over a coal to a deaf mute does not lessen the level of security as much as handing over an ox, for a deaf mute does not generally fan a coal, as it is common for him to untie an ox and to uncover a bor, for when a coal is left alone the fire will become weaker and weaker and be extinguished. In summation Tosafot holds that according to Resh Lokish it is the involvement of the deaf mute that causes a greater hazard when he is left with an untied ox or a covered bor. If the deaf mute was not involved the owner would be exempt.

And according to Rabbi Yoḥanan, who says even [if] one transferred a flame to [him, he is] exempt, etc. The Braita stated that one who hands over a shor or a bor to a deaf mute is liable. This is not so of aish. When one gives an aish to a deaf mute he is exempt. The Gemara is searching for the risk level at which one is exempt by aish and will then determine the comparable level of shor and bor for which one is liable. The Gemara proves that Resh Lokish holds that one is liable for giving a flame to a deaf mute. If so, the case that one is exempt by aish is when one gives a coal that has a relatively lower risk level to a deaf mute. The comparable case of shor and bor is when the shor is tied and the bor is covered. Why is one liable for the shor and bor in that case? The Gemara answered that the shor and bor owners are liable because although they are considered low level risks if the deaf mute were not involved, now that the owner gave them to a deaf mute to guard them, it is to be expected that they will cause damage. Risk level Shor Tied - liable Bor Covered – liable Aish Coal – exempt According to Tosafot’ understanding of Resh Lokish: shor and bor will become untied and uncovered when they are given to a deaf mute to guard them, therefore the owner is liable. The coal aish will routinely be extinguished and the owner is exempt. The Gemara now turns to R’ Yochanan who holds that one is exempt even when handing over a flame to a deaf mute. If so, the Gemara asks, the comparable level of security is an untied shor and an uncovered bor. Risk level The Gemara’s conclusion according to R’ Yochanan: Shor Untied- liable Bor Uncovered-liable Aish Flame – exempt If so, why is one exempt for the flame and liable for the shor and bor? It seems that the Gemara does not have a problem understanding that one is exempt for giving a flame to a deaf mute. Tosafot assumes that the Gemara held that according to R’ Yochanan, just as a coal is a low level risk because it grows weaker and weaker and eventually extinguishes, so too, a flame is also a low level risk because if it is not fanned it will grow weaker and weaker and extinguish. The Gemara can accept this conclusion. It seems to have a problem with the comparison of this risk level to shor and bor, when it argues that the comparable level of shor and bor is an untied shor and an uncovered bor. Why is one exempt for handing over a flame to a deaf mute and liable for handing over an untied shor and an uncovered bor? Risk level According to Tosafot question: Shor Tied – liable Bor Covered – liable Aish Flame – exempt Tosafot’ question assumes that the reason the Gemara accepts R’ Yochanan’s ruling as logical is because he considers the risk level of a flame equal to the risk level of a coal. Hence, the Gemara that says that a flame is comparable to an untied shor and an uncovered bor is problematic. The risk level of a flame should be comparable to a tied shor and a covered bor. This is bewildering. What is the Gemara asking when it says that a flame is comparable to an untied shor and an uncovered bor? But it would seem that a flame according to R’ Yochanan is a low level risk, equivalent to a coal according to Resh Lokish. Just as Resh Lokish holds that a coal is likely to be extinguished, so to according to R’ Yochanan a flame is likely to be extinguished. If so, the Braita that compares the shor and bor to aish can be set up as speaking about a tied ox and a covered bor which are low level risks and the reason for the liability when handing them over to a deaf mute is because the deaf mute is likely to untie the ox and uncover the bor, exactly as was said according to Resh Lokish. Why does the Gemara need to say that the comparable risk level for the shor and bor is an untied shor and an uncovered bor which are high level risks? To solve this problem, we must depart from the original assumption that a flame is equal to a coal and find another reason why the Gemara understands R’ Yochanan’s ruling that one is exempt for handing a flame to a deaf mute. And we can answer: That it seemed to the Gemara that the reason R’ Yochanan exempts one for handing over a flame to a minor is because the minor guards it and the minor does not cause damage. Rather, to the contrary, he provides protection. The flame per se is as hazardous as an untied shor and an uncovered bor, but it is the protection provided by the minor that exempts the owner. The Gemara then correctly asks if the minor’s efforts are considered proper security for a flame even though the risk level of the flame is high, why are his efforts not considered proper security for an untied shor and an uncovered bor? Tosafot has now concluded that R’ Yochanan holds that a flame is a high risk level but the minor provides a suitable amount of protection to render the owner exempt. There are additional benefits in understanding the Gemara with this approach. And now, with the understanding that a flame is a high risk level, but one is exempt because of the security provided by the minor, the meaning of the Gemara is uncomplicated. Because we will not have a difficulty with R’ Yochanan, who set up the Braita with an untied ox and an uncovered bor; why is it necessary for the Braita to mention that he handed them over to a deaf mute, an idiot and a minor? He would certainly be liable even if he had not handed the ox and bor over to the minor. The reason that the Braita mentioned that he handed them over to a deaf mute, an idiot and a minor is to teach us a greater novelty, that even though he provided some security by handing over the untied ox and the uncovered bor to a minor he is still liable. And about this idea, whether the handing over to the minor is reason to exempt as R’ Yochanan holds or it is reason for liability, R’ Yochanan disagrees with Resh Lokish, who holds that involving a minor in guarding a tied shor or a covered bor is reason for liability as Tosafot concluded earlier. The conclusion of the Gemara, differentiating between bor and shor for which one is liable when he gives them to a minor and aish for which he is not, requires additional explanation according to Tosafot. Tosafot Rabbeinu Peretz says that the Gemara is essentially differentiating between the need to provide active or passive security. In the case of aish it is a positive action of the deaf mute that may cause a fire. If the flame is left as is, no damage will occur. For this, the passive security provided by handing over the flame to the minor and entrusting him with it is sufficient. If the minor then decides to cause damage with the flame the owner is not responsible. With shor and bor the opposite is true. If not actively guarded the shor and bor will cause damage on their own, the efforts of the minor are not necessary to cause the damage. The minor must prevent the ox and bor from causing damage and this he is not capable of doing. Handing over the ox and the bor to a minor is not providing aggressive security and the owner is liable for any damage that his shor or bor cause.

A stringency [that applies] to the ox The Braita is discussing the relative chumros - stringencies and kulos - leniencies of various avos. Shor is mentioned among them. But shor has three avos, keren, shain and regel. Which one is the Braita discussing? This av of shor that the Braita is discussing is keren, as is evident from our entire Gemara.

בעי רב אשי שליש מלבר שיהא הוא והשליש שלשה כגון שהוספתה על הכסף חצי נמצאו דמי לולב ג' חצאי כסף שהוא כסף וחצי. או שליש מלגיו שהוא כסף ושליש כסף ועלתה בתיקו. ועבדינן לחומרא מלבר.

במערבא אמרי עד שליש משלו כלומר מוזהר הוא להתנאות במצוה עד שליש מכאן ואילך אם מוסיף יתר על שליש מדה יתירה עושה כגון המפרנס עני ומוסיף לו יתר שנמצא חיננו ואין הקב"ה מקפח שכרו אלא משלם לו גמולו. משל הקב"ה שנאמר מלוה ה' חונן דל ופשוט הוא. ד"א מכאן ואילך משל הקב"ה שאם בא להדר המצוה ביתר משליש בדמיה [אינו חייב] כל זה מיגיעו שחייו קודמין להידור מצוה אבל אם זימן לו הקב"ה ממון שלא מיגיעו ובקש להדר המצוה ביותר משליש הרשות בידו. והמהדר המצוה משובח כדתנינן בנר חנוכה [שבת כא:] והמהדרין נר לכל אחד ואחד והמהדרין מן המהדרין וכו':

פירוש כל שחבתי בשמירתו הכשרתי וכו' ת"ר כל שחבתי בשמירתו הכשרתי נזקו כיצד שור ובור שמסרן לחרש שוטה וקטן והזיקו חייב מה שאין כן באש.

ולר' יוחנן אפי' מסר לחרש שוטה וקטן שלהבת והזיקו פטור המוסר מאי טעמא צבתא דידהו גרים:

פי' לנתורי יסר העפר והקירוי ויפתח פי הבור:

ת"ר חומר בשור [מבבור] שהשור משלם הכופר ול' של עבד נגמר דינו אסור בהנאה ודרכו לילך ולהזיק מה שאין כן בבור. חומר בבור [מבשור] שהבור תחילת עשייתו לנזק ומועד מתחילתו מה שאין כן בשור.

מהא דאמרינן אלו מתרמי ליה תלתא מצות יהיב כוליה ביתיה משמע דאפילו למצוה עוברת כאתרוג וסוכה לא מחויב הוא לתת אפילו שליש ממונו. וזה תימא האיך לא נתנו דמים למצוה עוברת וכתב הראב"ד ז"ל כדי שלא יבוא לידי עוני ויפיל עצמו על הציבור וכמו שאמרו (פסחים קיב, א וע"ש) עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות וכן אמרו (כתובות נ, א) המבזבז אל יבזבז יותר מחומש שהעוני כמיתה ומ"מ לא כמיתה ממש מאמר הרב שלא אמרינן אלא במצות עשה בשב ואל תעשה אבל במצות לא תעשה אפילו כל ממונו.

עד שליש משלו מכאן ואילך משל הב"ה כלומר עד שליש נותן ומוציא בעולם הזה משלו ונוטל שכרו לעולם הבא דשכר מצות בהאי עלמא ליכא אבל מכאן ואילך אינו מוציא משלו אלא משל הקב"ה שהוא יזמין לו ריוח בעולם הזה.

אילימא בשור קשור ובור מכוסה כלומר קשור כראוי ומכוסה כראוי דאי לא מאי עביד ואמאי פטור ומאי (קאי) [קא] מתמה דכותה גבי אש שמסר לו גחלת מאי שנא הכא ומאי שנא הכא כלומר דבין הכא ובין הכא הוה לן למפטריה ומוקי בשור מותר ואש שמסר לו שלהבת וא"ת אי קשור ומכוסה כראוי היכי מסיק משום דשור עביד לנתוקי ובור עביד לנתורי והא אנן תנן (נב, א) כסהו כראוי פטור וי"ל דדרכיה לנתוקי ולנתורי לא מעצמן קאמר אלא ע"י אלו שמסרן להן שמשמשין להן דדרכן לשחק בהן משא"כ בגחלת שאין דרכן ללבותה (וכשמסרן) [וכשמסרה] לאו מגרע גרע (בשמירתן) [בשמירתה) לדעת ר"ל ואפילו לר' יוחנן דפטר אפילו כשמסר לו שלהבת משום דצוותה דחרש קא גריס וה"ה בשור קשור ובור מכוסה דפטור משום דמעשיהן של אלו גרמו אבל בשור מותר ובור מגולה חייב שהוא לא שמרן יפה ושמירתן של אלו אינה כלום וכי נקט שמסרן לחרש שוטה וקטן כ"ש אם לא מסרן להני כיון שהשור מותר והבור מגולה.

חומר בשור מבבור האי שור דכולה שמעתין היינו קרן ולא רגל ושן ותדע לך מדקאמר חומר בבור שהבור מועדת מתחלתה משא"כ בשור ואלו רגל ושן מועדין הן מתחלתן ועוד מדלא תני בחומר בבור וחייבת ברשות הרבים ועוד מדקאמר שהשור משלם את הכופר ושלשים של עבד ואלו ברגל פלוגתא דאביי ורבא היא לקמן בפרק שור שנגח ד' וה' (בבא קמא מא, א).

הא דקאמר חומר בשור מבבור שהשור משלם את הכופר משא"כ בבור. איכא למידק מאי טעמא לא ניליף משור מה שור שאינו מועד מתחלתו משלם בור שמועדת מתחלתה לא כ"ש וא"ת איכא למיפרך מה לקרב שכונתו להזיק רגל יוכיח דאסיקנא לקמן בפרק כיצד הרגל בסופו (בבא קמא כו, א) דאיכא כופר ברגל וא"ת דאיכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שכן בעלי חיים ודרכן לילך ולהזיק הא ליתא (דהא משמע דילפינן כופר כופר ולא פרכינן) דהא כופר ברגל מקרן ילפינן לה בכיצד הרגל ולא פרכינן מה לקרן שכן כונתו להזיק וה"נ לא לפרוך ליה מכונתו להזיק ולא מדרכו לילך ולהזיק. תי' התוס' דהיינו טעמא באש ובור שאי אפשר לחייב בהן את הכופר דכתיב אם כופר יושת עליו ודרשינן עליו ולא על הבור ולא על האש כדדרשינן מיניה בסוף כיצד הרגל (שם) ולא על האדם וא"ת כיון דממעטינן בור מן הכופר מדכתיב עליו ל"ל בבור שור ולא אדם ת"ל מעליו וי"ל דאצטריך לפטור אפילו מדמים משום דיש פטור מכופר וחייב בדמי' השור שנגח את העבד כדאיתא בפרק שור שנגח ארבעה וחמשה (מג, א, ב) ועוד י"ל דאצטריך שור ולא אדם למיפטר ביה עבד ערל של ישראל וע"כ צריכין אנו לומר כן דאי לא תיקשי לן למה לי למעוטי גבי בור שור ולא אדם ת"ל מוהמת יהיה לו דדרשינן (נא, א) שהמת שלו יצא שור פסולי המוקדשין שאינו שלו דאסור להאכילו לכלבים ואדם מת נמי אסור בהנאה כדאמרינן במס' ע"ז פ' אין מעמידין (ע"ז כט, ב) מדכתיב גבי מרים ותמת שם מרים וילפינן שם שם מעגלה ערופה אלא שיש לומר דאצטריך שור ולא אדם לאיפטורי נכרי הקנוי לישראל שמותר בהנאתו דלא ילפינן ממרים אלא בן ברית כמוהו. ומיהו בקושיא זו תירצו עוד בתוס' דאי משום והמת יהיה לו לא הוה מפטר בור באדם דההוא קרא דוהמת יהיה לו בשוורים קא משתעי קרא דקאמר ישלם שור תחת השור ובההוא דקאמר שור תחת השור הוא דקאמר והמת יהיה לו כלומר באיזה אני מחמיר בשור שהוא לאחר מיתה של בעלים לאפוקי שור פסולי המוקדשין ותדע מדפריך עלה בפרק הפרה (נג, ב) ואיפיך אנא כלומר דוהמת יהיה לו דכתיב גבי שור נדרוש למי (שהמיתה) [שהמת] שלו והמת יהיה לו דכתיב גבי בור נדרוש ללמד שפחת נבלה לבעלים והיכי מצי למימר הכא שיהיה השור פטור בכל מי שאין (המיתה) [המת] שלו והלא בדידיה כתיב בהדיא דמשלם ביה האי קרא קאי ובירושלמי מצאתי שממעט אדם מוהמת יהיה לו דגרסינן התם (ב"ק פ"א ה"א) א"ר הילא (צורך) [צריך] הוא שיאמר בכל אחד ואחד השור מלמד על כלהון שהבעלים מטפלין בנבלה דכתיב והמת יהיה לו וכתיב בבור והמת יהיה לו תניא ר' ישמעאל אומר יצאו קרקעות שאין מטלטלין יצא אדם שאין לו הניה ממתו.

ולעולם יחזר אדם במצות אחר ההדור לולב נאה סכה נאה וכן בכלם ועד כמה יטרח כדי להדרה עד שליש ר"ל שאם ימצא לולב שאינו נאה בדינר יוסיף עוד שליש כדי לקנותו מהודר ושליש זה נסתפק להם אם מלבר אם מלגאו ושליש מלבר הוא חצי החשבון הראשון עד שיהא הנוסף ושני חצאי החשבון שלשה ושליש מלגאו הוא שליש החשבון הראשון עד שהנוסף הוא רביע החשבון ואם הוסיף בהדור זה יתר משליש הרי זה מדת חסידות וכבוד גדול למצוה ולמי שנתנה ומקומו מושכר לו:

המשנה השניה והכונה בה ככונת מה שלפניה ולבאר בה דרך כלל מה שכתב בשלפניה דרך פרט והוא שכל שחייב בשמירתו חייב בנזקו ואמר על זה כל שחבתי בשמירתו הכשרתי את נזקו הכשרתי מקצת נזקו חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו אמר הר"ם הכשרתי זה של משנה זו שם נופל על תקון הדבר והכנתו לקבל דין מן השלשה הדיינין כמו שביארנו בתחלת ערובין ואמר שכל מה שיתחייב האדם בשמירתו שלא יזיק לאדם אותו הדבר מוכן הוא כי בכל עת שיזיק ואפילו שלא מדעת בעליו יתחייב בתשלומין כיון שלא שמרו וזהו טעם אמרו הכשרתי וכמו כן כל מה שהכשיר מקצת נזקו יתחייב עליו מה שראוי להתחייב על נזק הבור עד שיהיה עמוק עשרה טפחים ואין הפרש בין שיחפור בור עשרה טפחים או שיחפור טפח בבור שהוא עמוק תשעה טפחים ועשאו עמוק עשרה לפי שכיון שהכינו להזיק הנה הוא כאלו חפרו מתחלתו וזהו שאמר הכשרתי מקצת נזקו חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו:

אמר המאירי כל שחבתי בשמירתו הכשרתי את נזקו והוא נמשך למה שאמר במשנה ראשונה כלומר נמצא ממה שנאמר שכל שאני חייב בשמירתו כגון אבות שהזכרנו ותולדותיהן אם לא שמרתים כראוי והזיקו אע"פ שלא גרמתי היזק זה בכוחי מ"מ אני זמנתי אותו הנזק ועלי לשלמו וחדש עוד ענין אחר והוא שאע"פ שלא עשה הוא כל הנזק ר"ל שהתחיל אחר בעשייתו הואיל ועל ידו נגמר הרי הוא כאלו עשאו כלו והוא שאמר הכשרתי במקצת נזקו וכו' כלומר שזמנתי אני מקצת נזקו נתחייבתי בתשלומי נזקו כאלו זמנתי את כלו ופרשו הענין בגמ' שהוא סובב על מה שידעת שהחופר בור תשעה נתחייב על נזקיו ולא על המיתה שאין בור ראוי להמית אא"כ הוא בכדי עשרה ואם בא אחר והשלימו לעשרה ונפל שם שור ומת חייב זה השני ואע"פ שאחר התחיל בהכשר ובזמון מיתה זו הרי הוא כאלו זמנו הוא מכל וכל הואיל ובמעשה שלו נגמר ענינו להיות אב לאותו הנזק:

המשנה השלישית והכונה לבאר בה עניני החלק השני והוא לבאר על אלו נכסים הוא חייב ועל אלו פטור ובאיזה מקום נכסים שאין בהם מעילה ונכסים שהם של בני ברית ונכסים המיוחדים חוץ מרשות המיוחדת למזיק ורשות הניזק והמזיק וכשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ אמר הר"ם אחר כן התנה חמשה תנאים ואמר כי לא יתחייב האדם לשלם בהיזק המגיע מממונו אם יחסר תנאי מאלו החמשה תנאים האחד שלא יהיו אותם הנכסים הקדש לפי ששורו אם הוא חטאת או אשם והזיק לא יתחייב שום דבר וזהו ענין שאמרו נכסים שאין בהם מעילה כי הקדשים מי שיהנה בהם יתחייב קרבן מעילה כמו שנתבאר במסכת מעילה והשני שיהיה הניזק בן ברית אבל אם נגח שור של ישראל לשורו של גוי לא ישלם הישראל שום דבר כמו שיתבאר והשלישי שיהיו אותן נכסים שהגיע מהם ההזק מיוחדים והבעלים מיוחדים אבל אם אמר שורך הזיק ולא יתברר אי זה משני השורים הזיק או כשהפקיר שורו והזיק שאין לו בעלים מיוחדים בשעת ההזק לא יתחייב על אותו ההזק תשלומין אבל אם החזיק אחר באותו השור המזיק אחר שהזיק זכה בו כדין כל הפקר והרביעי שיהא ההזק נעשה חוץ מרשות המיוחדת למזיק אבל אם נכנס שורו של ראובן לביתו של שמעון לא יתחייב שמעון שום דבר לפי שיאמר לו שורך ברשותי מאי בעי ואם הזיקו שמעון הוא בעצמו כגון שהכהו ופצעו או המיתו יתחייב לשלם לפי שיאמרו לו נהי דאית לך רשותא לאפוקי לאזוקי לית לך רשותא והחמישי שיהא ההזק נופל ברשות שניהם כגון שהיה חצר משותף לניזק ולמזיק וכשהזיק שורו באותה חצר בשן ורגל לא יתחייב שום דבר אבל אם הזיק בקרן יתחייב כמו שיתבאר ובלבד שתהיה הרשות המשותפת ביניהם מיוחדת לפירות ולשורים אבל אם היה מיוחדת לפירות ועבר אחד מן השותפין והכניס בה שורו והזיק בשן ורגל חייב ואע"פ שהוא רשות לשניהם וכשישלמו אלו התנאים כלן והזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ:

אמר המאירי נכסים שאין בהם מעילה כלומר נכסים שהמזיק חייב עליהם דוקא בשאין בנכסי המזיק והניזק לנהנה מהם קרבן מעילה ר"ל שאינן של הקדש הא אם היו של הקדש פטורין הרי גילה בקרן רעהו ולא של הקדש והוא הדין לאחרים ואפילו שן ורגל ויש חולקין לחייב שן ורגל אף בהקדש כמו שכתבנו למעלה ומ"מ כל שאין בו מעילה בחיי הבהמה שהיא שעת הנזק אע"פ שהוא קדוש כגון קדשים קלים הרי הוא בכלל דיני הנזקים כמו שיתבאר וכן דוקא שיהו נכסי הניזק של בני ברית ששור של ישראל שנגח שור של נכרי פטור כמו שיתבאר וכן שיהו נכסי המזיק והניזק נכסים המיוחדים פרשו בגמ' שהם מיוחדים לאדם אחד ר"ל שיהא להם בעלים הא אם היו של הפקר בשעת נגיחה אם קדם אחר וזכה בו אין הניזק גובה ממנו אע"פ שהתם משתלם מגופו שלא זכה בגופו הואיל ובשעת נגיחה לא היו לו בעלים הא אם לא זכה בו אחר הרי זה בא ונוטלו:

חוץ מרשות המיוחדת למזיק כלומר זה שהטלנו שמירת הבהמות על הבעלים ואם לא שימר שחייב לשלם דוקא חוץ מרשותו הא ברשות שלו כגון שנכנס שורו של שמעון בבית ראובן והוזק שם על ידי שורו של ראובן פטור ראובן וכן אם הכניס שמעון פירותיו לחצר של ראובן ואכלן שורו של ראובן שהרי אומר לו תורך ברשותי מאי בעי הא כל שהזיקו הוא בידים חייב אף ברשותו להוציאו נתנה לו רשות אבל לא להזיקו:

וכן רשות המשותף לניזק ולמזיק פטור בו המזיק ודבר זה דוקא בשן ורגל שאינו חייב אלא ברשות הניזק שהרי נאמר בו שדה אחר וחצר זה הואיל ומשותפת ביניהם לכל דבר אינו נקרא שדה אחר לגמרי הא מן הקרן חייב חצי נזק לתם ונזק שלם למועד כחצר שאינה של שניהם או רשות הרבים שחצר של שניהם או שאינה של שניהם הכל אחד נמצא שאין חיוב למזיק אלא בחמשה תנאים ולקרן בארבעה:

וכשהזיק חב המזיק וכו' אע"פ שכללו במשנה ראשונה החזירו בכאן לשמואל שלא נשנה לדעתו קרן במשנה להביא קרן ואע"פ שכבר רבהו במשנה ראשונה ממה שאומר גם כן וכשהזיק וכו' החזירו בכאן לרבות חיובו בחצר השותפין ולדעת רב לרבות ארבעה שומרין שהזיקה הבהמה שנמסרה להם על הדרך שיתבאר:

תוס' בד"ה ולר"י דאמר כו' לר"י כמו גחלת לר"ל ובשור קשור כו' ומשום דחרש עביד לנתוקי כו' עכ"ל ובדלא עביד לנתוקי כו' בפשיטות בבור מגולה ושור מותר ל"ק להו לפום סברתם דהשתא דשלהבת לר"י הוה כמו גחלת לר"ל ולא הוה רבותא אלא שור קשור ובור מכוסה ודו"ק:

בד"ה משא"כ בבור כו' וכן אש וכו' וא"ת ונילף משור ונחייבו בכופר כו' וא"ת שור ולא אדם כו' עכ"ל בבור איכא למימר קושטא דאימעיט משור ולא אדם אבל עיקר קושייתם מעיקרא אאש והוצרכו לתרץ דאימעיט מעליו וממילא דאימעיט נמי מיניה בור ולזה הקשו שור ולא אדם ל"ל כו' וק"ל:

ד"ה אלו איתרמי ליה אפילו מיירי בעישורייתא דרבי וכו' מ"מ ידוע הוא שאין חייב לבזבז כל כך. צריך לומר דההיא דעישורייתא דרבי קאי אעישור נכסים לבתר דקאמר רבי באם יש לו עשר בנות ובת הראשונה נוטלת עישור נכסיו והשניה נוטלת עישור ממה ששיירה הראשונה וכן נמי הכא במצוה ראשונה נותן שליש ביתו ובשניות שליש מהנכסים שנשארו לו וכן בשלישית דהשתא ישאר לו חלק מה מהנכסים:

ד"ה ודרכו לילך ולהזיק וכו' וכוונתו להזיק לא שייך למיתני גבי בור וכו'. ר"ל דכיון דכבר נכלל ממה שאמר דרכו לילך ולהזיק שזה ב"ח ובור אינו ב"ח לא שייך למתני' תו לומר שהבור שאינו ב"ח אין כוונתו להזיק דפשיטא הוא כן נראה לי לפרש דאי לא תפרש כן תיקשי לך הא חמור דדרכו לילך ולהזיק ובעל חי נמי לא שייך גבי בור ואפילו הכי קתני לה וק"ל:

ד"ה משא"כ בבור וכו' וא"ת נילף משור וכו' נ"ל דהתוס' לא סבירא להו כפירוש רש"י דפירש על משא"כ בבור דפטור מטעם דכתיב שור ולא אדם דהתוס' סבירא להו כמו שכתבו בסוף דבור זה דשור ולא אדם לא אתי אלא למעוטי עבד וכנעני הקנוי לישראל וכן מה שפירש רש"י דבאש פטור מהכופר מטעם דקים ליה בדרבה מיניה לא סבירא להו להתוס' כן דכופר לא שייך לפטרו מטעם קים ליה בדרבה מיניה כמו שכתבו התוס' לעיל (בבא קמא דף ד') ד"ה כראי אדם שאין משלם את הכופר ובו' ועיין במה שכתבתי שם:

עד שליש משלו פירוש בהידור מצוה עד שליש למצוה לקנות לו לולב נאה אם יש לו מעט או הרבה אבל יותר משליש לפי מה שיתן לו הבורא עושר ונכסים. הראב"ד ז"ל.

מתניתין כל שחבתי בשמירתו ללשון שני כל שחבתי פירושו פשעתי בשמירתו והכי מוקמינן לה בגמרא בשור קשור וחייב משום שפשע שמסרו לחרש. מהר"י כ"ץ ז"ל.

גמרא כמה דשביק ליה מעמיא עמיא ואזלא פירש הקונטרס דשביק לה בלא חרש מעמיא עמיא. ומשמע שרצה לומר דהא דקאמר שור דרכו לנתוקי ובור עביד לנתורי רצה לומר אפילו בלא חרש דרכו לנתוקי ולנתורי מאליו. ולא נהירא דאם כן מאי איריא מסר אפילו לא מסרו נמי. וכי תימא דהכי נמי דחייב. זה אינו דהא תנן כסהו והתליע פטור. וכי תימא דהכא מיירי שלא כסהו כראוי אם כן אמאי קרי ליה מכוסה. תלמיד הר"ר פרץ ז"ל.

הגליון בור מכוסה דעת רש"י ז"ל שכסהו קצת וכן משמע מתוספי התוספות. וקשה כיון שלא כסהו כראוי אם כן בלא מסרו לחרש שוטה וקטן ליחייב. ויש לומר משום הכי אין אנו יכולין לסתור פירוש רש"י ז"ל דמצינן למימר דהא דנקט מסרו לחרש שוטה וקטן משום סיפא דמה שאין כן באש דאף על פי שמסרו לחרש שוטה וקטן דגרע בהכי אפילו הכי פטור באש משום דמעמיא. ע"כ. ורבינו ישעיה ז"ל פירש וז"ל דהכי פירושו שור דרכו לנתורי על ידי משמוש הקטן או החרש ופשע למסרו להם אבל גחלת כמה דשביק לה כלומר מיד שהניחן בידים אם ממשמשין בה מעמיא עמיא. ע"כ לשונו.

בשור קשור ובור מכוסה קשור ומכוסה שלא כראוי קאמר והיינו דומיא דגחלת שאין היזקה מזומנת כל כך. צבתא דחרש קגרים שמזמין לו העצים. הראב"ד ז"ל.

שור דרכו לנתוקי פירש רש"י אפילו בלא חרש. והקשו עליו בתוספות דעל כרחך בקשרו וכסהו כראוי מיירי ואם כן אמאי חייב והא תנן לקמן כסהו כראוי פטור. ונראה למורי לתרץ שדעת רש"י ז"ל שהחרש שומר קצת והבעלים לא כסהו כראוי ואשמועינן רבותא אף על פי שהחרש שומר קצת אפילו הכי חייב כיון דבלא חרש דרכו לנתוקי חייב דהוי פשיעה. וקשה על זה אם כן מאי מקשה התלמוד לרבי יוחנן מאי שנא התם ומאי שנא הכא והרי על כרחך שלהבת לרבי יוחנן מעמיא כמו גחלת לריש לקיש וכי היכי דבגחלת פטור לריש לקיש הכי נמי בשלהבת פטור לרבי יוחנן ואם כן מאי פריך מאי שנא התם דמשמע שהיה ראוי להיות חייב בשלהבת. לכן נראה שכך הוא הענין כי דרך החרש כפי מה שרואה הענין כך מוליך אותה כשרואה שמוסרין בידו גחלת דמעמיא הוא מניח אותה כך שסבור שעל דעת כך מסרה לו אדונו ואם מסרו לו שלהבת הוא מלבה אותה שסבור שעל דעת כך מסרה לו אדונו כיון שמסרה לו דליקה. לכן מקשה מאי שנא התם שראוי להיות חייב מטעם דפרישית אבל בגחלת ראוי להיות פטור. עוד כתבו בתוספות אבל גחלת לא גרע כל כך שאין דרכו וכו'. וקשה אם כן מה צריך טעם דמעמיא ואזלא תיפוק ליה משום דאין דרכו ללבות. ויש לומר דצריך טעם דמעמיא דהא בהא תליא דמשום שרואה דמעמיא אין דרכו ללבות אותה אלא מניח אותה כמות שהיא. והר"י אומר שהפירוש כן שור ובור אם חרש שוטה וקטן לא ימצא להזיק עכשיו יעשה אחר שעה כי בכל פעם לא יעשה מיד אבל גחלת מעמיא ואם ימתין שעה שוב לא יעשה היזק. עוד כתבו בתוספות בד"ה ולרבי יוחנן תימה מאי קשה ליה הא שלהבת לרבי יוחנן כמו גחלת לריש לקיש וכו'. וקשה איך יכול להיות זה שהרי גחלת אנו רואין דמעמיא ושלהבת לא מעמיא. וי"ל שכך דעת התוספות שרבי יוחנן מחייב היכא שמסר ליה סלתא וגווזא שאם היה רבי יוחנן פוטר בכל ענין אפילו בסלתא וגווזא אם כן יאמר אפילו מסר לו סלתא וגווזא פטור אלא כיון דמחייב בסלתא וגווזא שמע מינה דבשלהבת שהיא מדרגה אחת למטה סבירא ליה דמעמיא ואזלא כמו גחלת לריש לקיש. גליון. עוד הקשה תלמיד הרב ר' פרץ ז"ל דמנא לן דרבי יוחנן דפטר גם בשלהבת והלא מזומן האש להזיק בלא לבוי החרש. וי"ל דקסבר רבי יוחנן דאף על גב דמזומן להזיק מכל מקום יש לסמוך על שמירת החרש דאין החרש מקרב ההיזק אלא אדרבה עושה שמירה וכו' ככתוב בתוספות. ופריך מאי שנא הכא וכו' כלומר אכתי כי היכי דבשלהבת פטור אף על גב דמזומן להזיק לפי שיש לו לסמוך על שמירת החרש הכי נמי בשור ובור. ומשני דלא דמי דהתם בשלהבת צבתא דחרש גרים כלומר אחיזת החרש גורם ההיזק כשמזיק דהא אינו יכול להזיק אלא אם כן על ידי מעשה החרש שמוליכו לגדיש דאלו מניחו לא מזיק ולכך אמר דיש לו לסמוך על שמירת החרש בכך שיניחנו ולא יוליכנו לגדיש אבל בשור מותר ובור מגולה לאו צבתא דחדש גרים דהא כי נמי מניחו הוא מזיק אלא אם כן עושה מעשה לשמרו שקושרו ומכסהו ובהא ודאי לא היה לו לסמוך על שמירת החרש. ע"כ. ורבינו ישעיה ז"ל כתב וז"ל ולרבי יוחנן דאמר פטור אפילו שלהבת. תימה מאי פריך לימא דלרבי יוחנן לא ברי היזיקא כמו גחלת לריש לקיש ואם כן דכוותה בשור קשור ובור מכוסה. וי"ל דהוה סלקא דעתיה דטעמא דרבי יוחנן לאו משום דלאו ברי היזיקא אלא משום דכיון דלקחה החרש והוליכה סלק מעשיו ולאו אשו הוא אלא גרמא בעלמא. אי נמי הוה סבר דאדרבה חרש שוטה וקטן שומרים אותה והיינו דקאמר דכוותה בשור מותר ובור מגולה. ומשני התם צבתא דחרש גרים לה שהוא ממשמש בהן ומגרה השור להזיק והבור לנתר הכסוי והוי ליה ברי היזיקא אבל הכא לאו צבתא דידהו קא גרים ולאו ברי היזיקא הוא. ע"כ לשונו.

ותירץ בתוספות די"ל דמשמע ליה דטעמא דרבי יוחנן דפטר משום שהקטן שומרו וכו'. ופשיטא ליה לרבי יוחנן לא הוי כגחלת לריש לקיש דלא שייך ביה למימר כמה דשביק ליה מעמיא עמיא. הרא"ש ז"ל.

כתוב בתוספות אמאי נקט שמסרו לחרש שוטה וקטן וכו' תימה נימא דנקט מסרו לחרש שוטה וקטן משום סיפא מה שאין כן באש כמו שתירצנו לדעת רש"י ז"ל. וי"ל דבשלמא לדעת רש"י ז"ל נוכל לתרץ כן בדרך דחייה כדי שלא נסתור פירושו אבל התוספות רוצים לפרש בענין שישמיענו חידוש ברישא דקתני כיצד שור ובור שמסרן לחרש שוטה וקטן נקט חרש שוטה וקטן משום חידוש דרישא ולא משום חידוש דסיפא. ואין להקשות דנימא דמיירי בשור מותר קצת והחרש מגרע שמירתו דאם כן שלהבת אמאי פטור. גליון. ח"מ תי"ח גדולי המחברים פסקו שבמסירת שלהבת חייב שמעשיו גרמו וכן פסקו בבור אף על פי שהוא מכוסה חייב הואיל ועשוי להגלות וכן בשור אף על פי שקשור חייב הואיל ודרכו להנתק. ומכל מקום יראה לפרש דבריהם דוקא בקשור ומכוסה שלא כראוי והוא כדמיון גחלת אצל האש שאין ההיזק מזומן כל כך ואף על פי שבענין שלהבת פסקו כריש לקיש וכנגד רבי יוחנן סומכין על מה שאמרו בשם חזקיה שהוא רבו של רבי יוחנן. ומכל מקום אף לדעתנו אם מסר לו העצים והשלהבת ויצא והדליק חייב כגון זה ודאי מעשיו גרמו. ויש מחייבין אף בקשור ומכוסה כראוי ואף על פי שאמרו כסהו כראוי פטור בזו על ידי מסירתו להם הם מתוך שטותם מתנענעים בהם ומסייעים בניתוק הקשר וגילוי הכיסוי. וכן נראה דעת גדולי המחברים. הרב מאירי ז"ל.

בפרש"י בד"ה שור דרכו לנתוקי וכו' הלכך שמירה רעועה היא וכו' עכ"ל עיין בת"ח שהאריך בזה ודבריו לקוחים מס' מלחמות להרמב"ן בפ' הפרה לפרש אפילו לרש"י דאיירי בקשרו וכסהו כראוי ע"ש באריכות אבל האמת יורה דרכו דל' רש"י לא משמע כן דהא נקט בהדיא הלכך שמירה רעועה היא ומה שפירשו דמ"מ חייב שיש לו לילך ולראות בכל עת אם לא נפחת זהו דוחק שלא נזכר כן בסוגיא לכך נ"ל לפרש דלפרש"י איירי בשקשרו וכסהו שלא כראוי וכן נראה מלשון סוגית ש"ס מדקאמר בשור קשור ובור מכוסה דכוותיה גבי אש גחלת וגחלת באש לאו שמירה מעולה הוא כדאי' בכמה דוכתי שצריך לשמור גחלת ועוד דבשור גופא לא מצינו דהוי קשירה שמירה מעולה אלא צריך לנעול בפניו כראוי א"ו דכל הסוגיא איירי בשלא כסהו כראוי וכן פי' הראב"ד דאיירי בכסהו שלא כראוי ע"ש ומה שהקשו תוספות דשלא כראוי לאו כלום היא נראה דלק"מ דס"ד דמועיל עכ"פ לענין זה בשמסרו לחש"ו שיפטר כיון דלא ברי הזיקא שהשור קשור ובור מכוסה ואף שהיא שמירה פחותה ס"ד שיועיל לענין זה כיון שסוף סוף לא ניתר השור ונתגלה הבור אלא ע"י חרש וקס"ד הכי מדמצינו דפטור גבי גחלת דהוי ג"כ בחזקת שמירה פחותה ואפ"ה תנן בהדיא דפטור והיינו כיון דלא ברי הזיקא ומשני ע"ז דלא דמי דשור דרכו לנתוקי והוי תחילתו וסופו בפשיעה וחייב אבל גחלת מעמיא עמיא ואזלא ופרש"י דלא ה"ל לאסוקי אדעתיה ואין כאן פשיעה כלל ומה שהקשו בתוספות עוד מדפריך מ"ש הכא וכו' משמע דאידי ואידי לפטור וכו' איברא דהכי הוא דלא מצי למימר אידי ואידי לחיובא כיון דבגחלת תנן בהדיא לחיובא ודו"ק:

בתוספות בד"ה ולר' יוחנן דאמר וכו' וי"ל דמשמע ליה דטעמא דר"י משום שהקטן שומרו עכ"ל. פי' כיון דבשלהבת לא שייך מעמיא עמיא ע"כ הא דפטור לפי שהקטן שומרו וק"ל:

בתוספות בד"ה משא"כ בבור וא"ת ונילף משור וניחייבו בכופר וכו' וי"ל דדרשינן עליו וכו' וא"ת שור ולא אדם ל"ל ת"ל מעליו עכ"ל. עי' במהרש"א ומהר"ם ול"נ דבתחילה מקשו התוס' דנילף משור היינו כיון שמצינו גבי שור שיצא אדם לידון בפני עצמו לחייב בכופר לא שייך למעטו משור ולא אדם כיון דלא איירי שם מכופר אלא מדיני נזקין וא"כ יש לנו לדרוש שור למילי אחריתי במידי דדמיא ותירצו דממעטי מעליו לכך הקשו א"כ שור ולא אדם ל"ל כיון דלא שייך באדם בן חורין נזק אלא כופר ושפיר ממעטי' מעליו וק"ל:

בא"ד ואף על גב דאיכא למימר וכו' ולא פרכינן וכו' עכ"ל ובאמת שם בפרק כיצד הניחו תוספות דבר זה בתימא מהיכא תיתי נלמוד החיוב כופר מקרן כיון דאיכא למיפרך ואני כתבתי שם דנראה דלק"מ משום דחיובא דכופר אינו דבר חדש אלא גילוי מילתא בעלמא הוא דשור שהמית אדם שוה לשאר נזקי ממון ואין ביניהם אלא שינוי השם בלבד דבנזקי ממון קרי ליה חיוב דמים ובנזקי גוף אדם מיקרי כופר וא"כ דגילוי מלתא הוא לא שייך שום פירכא ועפ"ז הם דברי תוס' כאן. אמנם כתבתי שם עוד תירוץ אחר ע"פ לשון הרא"ש ולאותו תירוץ לעולם דשייך למיפרך ואם כן לא מקשו התוס' מידי ע"ש:

בא"ד ויש לומר דאש ובור פטורים דדרשינן עליו וכו' וא"ת שור ולא אדם ל"ל וכו' ויש לומר דאצטריך לפטור עבד וכו עכ"ל. וקשה דא"כ מנ"ל דבאש פטור משלשים של עבד ויש ליישב דבאמת לא מצרכו שום קרא לפטור משלשים של עבד דכיון דממעטי' להו מכופר בבן חורין ממילא אימעטו משלשים של עבד דכל שחייב בבן חורין כופר חייב קנס בעבד וכו' והא דמצריכין בבור שור ולא אדם לפטורא דעבד לאו מל' של עבד איירי אלא לפוטרו מתורת דמים של עבד וא"כ לא שייך להקשות באש מנ"ל לפוטרו מתורת דמים דאי למ"ד אשו משום חציו לא איצטריך שום קרא לא לכופר ולא לדמים דהיינו אדם המזיק ואי למ"ד אשו משום ממונו באמת בעי רבא לקמן בפ' שור שנגח דף מ"ג דאש שלא בכוונה אי משלם דמים וכתבו התוספות שם דה"ה בכוונה נמי איבעי' ליה וסלקא בתיקו שם ע"ש בתוספות ובחדושינו. אבל מ"מ קשה דלקמן משמע דל' של עבד לא אתיא מכופר דליתא להאי כללא אלא כדמפרשינן בפ' שור שנגח דהא ר"ע מצריך קרא דבעל השור נקי לל' של עבד דתם פטור מהם ולא יליף לה מכופר כדאיתא בברייתא פ' שור שנגח דמחמרינן בעבד יותר מבן חורין וכו' ויש ליישב ולחלק ודו"ק:

בָּעִי רַב אַשִׁי שְׁלִישׁ מִלְּגַו אוֹ שְׁלִישׁ מִלְּבַר. מקשים אי אמרת שליש מלבר למה אמר רב הונא 'עַד שְׁלִישׁ' שבזה יש צד להסתפק אי מלבר או מלגיו, לימא עד חצי שהוא רצונו לומר אם הראשון בששה ונזדמן אחר בתשעה שיתר על הראשון שלשה שהם חצי הששה יקנהו ויותר מזה אינו מחוייב לקנות? ונראה לי בס"ד דיש לומר לעולם הוא שליש מלבר והא דלא נקיט עד חצי אלא אמר 'עַד שְׁלִישׁ' ללמדינו לפי דרכו דבר אחר שהוא יסוד גדול בעבודת שמים בקיום המצות והוא שצריך האדם לעבוד הבורא לקיים מצותיו בכל כוחו ואפילו אם היתה עבודתו מעט כיון שעובד בכל כוחו שלא היה לו יכולת לעשות יותר ממה שעשה הרי זה מכבד את השם יתברך בעבודה זו ורצויה היא לפניו יתברך ואם אחד עשה הרבה ועדין יש ביכלתו לעשות יותר כי לא עבד בכל כוחו אין עבודתו רצויה ולא נחשב מכבד את השם יתברך בעבודתו. ובדרושים אמרתי משל על זה לאחד שהביא עשרה קבין ענבים בכלי מהודר דורון למלך אך הכלי לא היה גדוש אלא מחוק שהיה אפשר לתת בתוכו עוד שלש קבין ענבים בגודש שלו ואמר המלך לעבדיו שיתנו לו תמורת ענבים דמים כפי מה ששוים הענבים ההם בשוק והשני הביא דורון למלך בכלי קטן מהודר ויפה והיה גדוש ומלא עד שאי אפשר להניח בו עוד יותר אפילו גרגיר אחד וכל הענבים שבאותו הכלי היה משקלם ששה קבין מחמת כי הכלי היה קטן ויאמר המלך שיתנו לו תמורת הענבים ההם מאה זהובים. אמרו לו עבדיו אדונינו! זה הביא עשרה קבין נתת לו תמורתם דבר מועט כמו ששוים בשוק וזה הביא ששה קבין ואתה נותן לו מאה זהובים? אמר להם זה שהביא עשרה קבין לא כבדני בזאת המנחה אלא אדרבה זלזל בכבודי שהראה לעיני הכל שאין כבודי שוה יותר מעשרה קבין יען כי הכלי שהביא בו הענבים יכיל עוד ענבים יותר משלש קבין אם היה גודשו, ולמה לא גדשו והניח בו יותר? אלא ודאי שיער בדעתו זה הוא כבודי בעשרה קבין דוקא ולא יותר! אבל השני מה שהביא ששה קבין לא נגע בכבודי בזה כי הוא מילא הכלי ההוא בגודש כאשר יכיל ואם היה אפשר לתת לתוכו יותר היה נותן והוא לא מצא כלי מהודר וחשוב גדול מזה הכלי כדי שיביא בו את המנחה ואם היה מוצא היה מביא בו וגודשו! נמצא זה לא זלזל בכבודי לכן אנוכי כבדתיו בתמורת מנחתו במאה זהובים. וכן הענין כאן בנמשל בעבודת הבורא יתברך בהפרש שיש בין העושה בכל כוחו ובין שאינו עושה בכל כוחו שהיה לו יכולת לעשות יותר ולא עשה. והנה ידוע מה שאמרו בגמרא דעירובין (עירובין יד:) דמדה גדושה יתירה על מדה מחוקה שליש, וכתבו התוספות דנפקא מינה לענין מקח וממכר אם התנה לתת לו סאה גדושה או לתקן לו כל המדה עיין שם. נמצא שיעור הגודש היא יתר שליש על שיעור המחק ולפי המשל הנזכר נמצא העבודה שיעבוד האדם להשם יתברך בכל כוחו נמשלה לגודש אשר בזה הוא נחשב מכבד את השם יתברך ומי שאינו עובד בכל כוחו ויכלתו נמשלה עבודה שעובד למדה מחוקה שאין בעבודה זו כבוד להשם יתברך. ולכן בהידור מצוה שעושה האדם לכבודו יתברך נקיט חשבון שלה ואפקיה בלשון 'שְׁלִישׁ' לומר דאין האדם מכבד את השם יתברך בעבודתו אלא אם כן עושה העבודה בכל כוחו אשר עבודה זו נמשלה לגודש שהוא שליש ולא שיעשה העבודה חסירה מכדי יכולתו שאז נדמית למדה מחוקה. ועוד נראה לי בס"ד דאפילו אם נאמר שליש מלבר דהוה מצי למנקט עד החצי עם כל זה נקיט עד שליש לרמוז בזה דבר אחד והוא לומר דאין הידור מצוה מקובל ומרוצה לפניו יתברך אלא אם כן עושהו בשלימות הלב. והנה תמצא דהלב נרמז באותיות שהם עומדים בתוך אותיות מצוה והיינו כי בתוך אותיות מ צו ה יש 'צו' ושליש צ' הוא ל' [3÷90=30] ושליש ו' הוא ב' [3÷6=2] הרי לב [32] וזהו שאמר עַד שְׁלִישׁ בַּמִּצְוָה דהיינו שליש אותיות שהם עומדים בתוך מצוה. או יובן בס"ד רמז לפי דרכו בלשון זה שצריך לעשות כל זה בדחילו ורחימו שיכוין בזה בשילוב הוי־ה אהי־ה כי דְחִילוּ הוא הוי־ה שהוא סוד חכמה וּרְחִימוּ אהי־ה שהוא סוד בינה והנה שילוב זה של הוי־ה אהי־ה [47] שהוא דחילו ורחימו עולה מספר מ"ז והוא שליש מספר מצוה [141] שעולה קמ"א כי שליש קמ"א הוא מ"ז [3÷141=47] ולזה אמר 'שְׁלִישׁ בַּמִּצְוָה' רצונו לומר שליש המספר הרמוז באותיות מצוה שהוא מ"ז מנין שילוב הוי־ה אהי־ה שהיא דחילו ורחימו.

עַד שְׁלִישׁ מִשֶּׁלּוֹ, מִכָּאן וָאֵילָךְ, מִשֶּׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נראה לי בס"ד הכונה עַד שְׁלִישׁ אוכל בעולם הזה הקרן של ההידור וזהו מִשֶּׁלּוֹ דהיינו מן הקרן עצמו אבל אם עשה יותר משליש אז גם הקרן של ההידור יהיה שמור לעולם הבא ויאכל בעולם הזה מן פירות הקרן של ההידור וזהו מִשֶּׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כלומר מן הפירות שנותן הקדוש ברוך הוא ולא מן הקרן שהוא משל האדם והרי זו טובה מרובה דלא כליה קרנא בעולם הזה.