Talmud Builders

    Commentary page

    Bava Kamma 86b

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Kamma 86b

    Bava Kamma 86b. The full printed text of this folio side — 23 numbered segments, about 479 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    דמיכלמו ליה ומיכלם כשמזכירין לו בושת ומכלימין אותו בה מצטער:

    ערום בר בושת הוא בתמיה. כיון דאין מקפיד לילך ערום בפני בני אדם מי הוי בר בושת:

    בית המרחץ בני אדם עומדים ערומים ואין להם בושת:

    ביישו ישן בייש אדם ישן:

    ומת מתוך שנתו ולא הכיר בבשתו שעשה לו זה מהו:

    כיסופא חפיית פנים:

    זילותא שמזלזל בו בפני רבים ואף על פי שאינו שם על לבו:

    והתניא בניחותא:

    5 more comments on this page.

    Rashi on Bava Kamma 86b · Sefaria

    Tosafot

    ערום בר בושת הוא פי' בקונטרס כיון דאין מקפיד להלוך ערום בפני בני אדם מי הוי כלל בר בושת וק' לפירושו מ"ש דפריך אברייתא הוה ליה למפרך אמתניתין דקתני המבייש את הערום חייב ונראה לפרש דאמתניתין לא פריך דפשיטא דערום בר בושת הוא אם רוקק בו או סטרו אבל לשון הברייתא משמע ליה ביישו ערום שמביישו במה שמגלהו ומערימו ועוד דקתני אין דומה ביישו ערום לביישו לבוש ואם רוקק בו או סוטרו כך מתבייש כשהוא ערום כמו כשהוא לבוש ולכך פריך ערום בר בושת הוא אם הוא ערום היאך הערימו והא דקתני נמי בברייתא ביישו בבית המרחץ חייב אביישו ערום נמי קאי שהערימו בבית המרחץ והשתא א"ש הא דפריך בית המרחץ בר בושת הוא בערמומי' והלא דרך בני אדם להיות ערומים במרחץ:

    דאתא זיקא כו' אבל אם הוא עצמו דלינהו ובא חבירו ודלינהו טפי פטור כיון שזה אין מקפיד או שמא אורחא דמילתא נקט דאתא זיקא:

    ביישו ישן ומת מהו תימה דלא מייתי הכא מילתיה דרב ששת דבריש הנחנקין (סנהדרין דף פה. ושם) פריך בפשיטות והאמר רב ששת ביישו ישן ומת חייב ויש ספרים שכתוב בהן והאמר רב ששת ביישו ישן חייב ול"ג ומת ולא נהירא כלל דמה ענין ישן לגברא קטילא שיוצא ליהרג ועוד מאי קמ"ל רב ששת מתניתין היא המבייש את הישן חייב ומיהו אין תימה כ"כ שלא הביא כאן מילתא דרב ששת למיפשט בעיין דכה"ג אשכחן באין בין המודר (נדרים דף לה: ושם) דאיבעיא הני כהני שלוחי דידן הוו או שלוחי דשמיא הוו ולא מייתי מילתיה דרב הונא בריה דרב יהושע דאמר בפרק קמא דקדושין (דף כג: ושם) הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו דאי שלוחי דידן מי איכא מידי דאנן לא מצי עבדי ואינהו מצו עבדי אך קשה דבמסקנא דהכא משמע דביישו ישן ומת פטור דמסיק דמשום כיסופא דידיה הוא ור"ת גריס התם והאמר רב ששת ביישו חייב ואיוצא ליהרג קאי:

    סומא אין לו בושת דסומא שבייש פטור אבל המבייש את הסומא חייב דהא לא משתמע מעיניך שיהא פטור וכן משמע מתוך פירוש הקונטרס דפי' דדייק מתניתין דלא כרבי יהודה מדלא קתני סומא שבייש פטור כדקתני ישן שבייש פטור משמע דלא מצי דייק מדקתני המבייש את הסומא חייב דמודה רבי יהודה דמבייש את הסומא חייב:

    מה להלן סומא לא וא"ת אי מה להלן גזלנים ועבדים לא אף גבי בושת ליפטרו וכ"ת אשה תוכיח דפסולה לעדות וחייבת בבושת כדכתיב והחזיקה במבושיו א"כ סומא נמי לא אתי וי"ל כיון דעיניך עיניך גמר אע"ג דעיניך אבית דין קאי סברא הוא דלענין דבר התלוי בראיה ניתנה ג"ש:

    ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות תימה לא ליכתוב שום מיעוט וממילא אתרבי וכן יש להקשות גבי אין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט:

    חייבי מלקיות מנין אתיא רשע רשע רבי יהודה דריש הכא ג"ש דרשע רשע ורבנן לא פליגי אלא דלא פטרי סומא אפילו בחייבי גליות ובאחד דיני ממונות (סנהדרין דף לג: ושם ד"ה אתיא) גבי דיני נפשות מחזירין לזכות נמי אמר חייבי מלקיות מנין אתיא רשע רשע תניא נמי הכי כו' וסתמא דגמרא דריש לה בפ"ק דמכות (דף ה:) גבי אין העדים זוממין נהרגים עד שיגמר הדין על פיהם והא דאמר בפרק קמא דסנהדרין (דף י.) מאי טעמא דרבי ישמעאל דאמר מכות בכ"ג אמר אביי אתיא רשע רשע רבא אמר מלקות תחת מיתה עומדת לאו משום דלית ליה לרבא רשע רשע אלא משום דלא צריך דמגוף המלקות שמעינן דהוי בכ"ג דמלקות תחת מיתה ומיתה בכ"ג ולענין מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה לא שייך כל כך מלקות תחת מיתה עומדת דשמא במיתה דוקא משום ושפטו העדה והצילו העדה וכן בפרק קמא דמכות (דף ה.) גבי משלשים בממון ואין משלשים במכות דאמר מנא הני מילי אמר אביי אתיא רשע רשע רבא אמר בעינן כאשר זמם וליכא לאו משום דלית ליה לרבא רשע רשע אלא משום שאין צריך דמגופיה דקרא שמעינן דאין משלשים במכות ובאלו נערות (כתובות דף לה. ושם) גבי חייבי מלקיות שוגגין ודבר אחר דאמר ר"ל בפירוש ריבתה תורה חייבי מלקיות כחייבי מיתות היכן ריבתה תורה אביי אמר רשע רשע רבא אמר מכה מכה התם ודאי לא דריש רבא רשע רשע וכן ר' יוחנן פליג אר"ל ומחייב חייבי מלקיות שוגגין בתשלומין לא דריש רשע רשע וכן בההוא פירקא (דף לז.) אמר גבי לא יהיה אסון ענוש יענש והא מהכא נפקא מהתם נפקא כדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו כו' ומסיק חדא במיתה וממון וחדא במלקות וממון לא דריש רשע רשע והיינו טעמא דרבא ור' יוחנן וההיא סוגיא סברי דלא דרשי רשע רשע אלא לענין דברים שהן בגוף המלקות דקרא דרשע בגוף המלקות כתיב והיה אם בן הכות הרשע אבל לפטור מממון שהוא בהדי מיתה ומלקות שאין בגוף המלקות לא דרשינן אבל ממכה יליף לה רבא שפיר דבתשלומין כתיב מכה בהמה ישלמנה ואביי אית ליה אפי' התם ג"ש דרשע רשע וסוגיא דהתם גבי רשעתו אליבא דרבא אתיא ואביי הוה מוקי כרבי מאיר במיתה ומלקות דמלקות וממון לא צריך קרא דאתיא רשע רשע:

    Tosafot on Bava Kamma 86b · Sefaria

    Rashba

    אמר מר ערום חייב ערום בר בושת הוא פירש רש"י ז"ל כיון שאינו מקפיד לילך ערום בשוק בפני כל אדם מי הוי בר בושת. והקשו עליו בתוספות אם כן אמאי שביק מתניתין ואקשינן אברייתא ליקשי אמתניתין דקתני המבייש את הערום חייב. ופירשו הם דפשיטא להו דמבייש את הערום כגון שרק בפניו או שסטרו חייב דבר בושת הוא והיינו מתניתין, אבל ברייתא קשיא לן דמדקתני ביישו ערום ולא קתני המבייש את הערום כדקתני במתניתין משמע דלא ביישו כשהוא ערום קאמר אלא ביישו בערמימותו כלומר ביישו דרך הפשטו וסלוק בגדיו כשהוא מערים עצמו ולפיכך הקשה ערום שמערים עצמו וזה מערים גם כן בר בושת הוא והלא מסייעו במה שהוא עושה, וכן ביישו בערמימותו בבית המרחץ בר בושת הוא והלא אינו אלא כמסייע במה שהוא רוצה לעשות, ואוקמה שהוא לא היה מערים עצמו מדעת אלא שהרוח כרך בגדיו קצת ובא זה וגילה יותר וביישו בכך, וכן בבית המרחץ לא בית המרחץ ממש אלא אגב הנהר שגילה הוא קצת כדי לרחוץ רגליו או שוקיו וזה בא והערימו. זו שיטה נראית לי מן התוספות.

    והא ד בעי רבי אבא בר ממל ביישו ישן ומת מהו ולא אפשיטא. ויש תימה, למה לא פשטיה מדרב ששת דאמרה בהדיא (ומ)דפרכינן בריש פרק אלו הן הנחנקין (סנהדרין פה, א) והאמר רב ששת ביישו ישן ומת חייב. ויש שדוחקין מחמת קושיא זו ואין גורסין שם ומת אלא ביישו ישן חייב. ואין ממש בדבריהם כלל, דהא לא איצטרכינן ליה לרב ששת דמתניתין היא דקתני הכא בפירוש המבייש את הישן חייב. ורבינו תם ז"ל גריס התם והאמר רב ששת ביישו חייב, ופירש הוא ז"ל דאיוצא ליהרג קאמר. ואין צריך לכל זה, דאפשר דהכא לא בעי למפשט' מדברי אמורא אלא ממתניתין או ממתניתא. ויש לנו כיוצא בזו בנדרים בריש פרק אין בין המודר (נדרים לה, ב) דאיבעי להו הני כהני שלוחי דרחמנא אינון או שלוחא דידן אינון ולא אפשטי' התם, דאף על גב דהוי יכול למפשטיה מדרב הונא בריה דרב יהושע דאמר בפרק קמא דקידושין (כג, ב) הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו דאי אמרת שלוחי דידן מי איכא מידי דאנן לא מצינן למעבד ואינהו עבדי.

    גמר עיניך עיניך מעדים זוממין כו' ואם תאמר אם כן אפילו פסולין וקרובין לא יהא להם בשת דגמרינן מעדים זוממין, ואם תאמר אשה תוכיח שישנה בבשת כדכתיב והחזיקה במבושיו אם כן סומין נמי לא אתי. וי"ל דאין לפטור גזלנין שאם כן חוטא ונשכר. וקרובים נמי בני עדות נינהו בעלמא. ועבד שהוא חייב בנזקין כדתנן (פז, א) נשתחרר העבד חייב לשלם איכא למימר חייב בארבע דברים ופטור מן הבשת. ועוד י"ל דלא יליף גזירה שוה מעדים זוממין אלא במה שתלוי בראיית עדים זוממין ולא ילפינן מינייהו אלא סומא.

    Rashba on Bava Kamma 86b · Sefaria

    Meiri

    מי שנתכוון לבייש את הקטן ובייש את הגדול נותן לגדול דמי בשת שהיה ראוי לתת לקטן אלו ביישו וכן נתכוון לבייש את העבד ובייש את בן חורין נותן לבן חורין דמי בשתו של עבד לפי דרכך למדת שהמבייש את העבד חייב בבשת ואין צריך לומר במבייש את הגר ומ"מ זה שאמרנו גם כן שיש לקטן בשת דוקא כשהוא עומד נכלם כשמכלימים אותו הא אם כשמכלימים אותו אינו עומד נכלם אין לו בשת ולמדת מ"מ שאינו דומה המבייש את הקטן למבייש את הגדול ולא מבייש את העבד למבייש את בן חורין וכן בכל כיוצא בזה וענין נתכון להרוג את זה והרג את זה כבר כתבנו דינו בפרקים הקודמים ולענין בשת מיהא נתכוון לבייש את שאינו בר בשת כלל ובייש את שהוא בר בשת פטור מכל וכל ויש חולקין לומר שכל שנתכוון לבייש את זה ובייש את זה פטור כר' שמעון:

    כבר בארנו שזה שנאמר במשנה שהמבייש את הערום חייב לא ערום ממש אלא כגון שנשבה הרוח והפכה את שוליו והוסיף זה בהפשטתו או שעכב את כנפיו שלא לחזור מ"מ אינו דומה ביישו ערום לביישו לבוש המבייש את חברו במרחץ פטור שהרי ערום הוא ואם ביישו על גב הנהר אע"פ שכבר הגביה הוא את בגדיו לעבור חייב ומ"מ אינו דומה מבייש זה למי שמבייש מי שהוא לבוש לגמרי:

    כבר בארנו במשנה שהמבייש את הישן חייב מת מתוך אותה שינה שלא ידע בבשתו מעולם הרי זה ספק ואין מגבין אותו ליורשים ואם תפשו היורשים אין מוציאין מידם ולמדת לפי דרכך שהיורש יורש תשלומי חמשה דברים:

    המבייש את השוטה והוא שכבר נתפרשו סמניו במסכת חגיגה ג' ב' פטור מן הבשת אבל המבייש את החרש חייב ומ"מ אינו דומה למבייש את הפקח:

    Meiri on Bava Kamma 86b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה ערום בר בושת כו' והא דקתני נמי בברייתא ביישו בבית המרחץ חייב אביישו ערום נמי כו' עכ"ל ר"ל דמשום האי טעמא נמי לא בעי למימר ביישו בבית המרחץ שסטרו או רקק משום דקתני אינו דומה ביישו ערום כו' ואי הוה סוטרו כולו כמו שכתבו התוספות לעיל וק"ל:

    בד"ה סומא אין לו בושת כו' וכן משמע מתוך פירוש הקונטרס דפירש דדייק מתניתין דלא כר"י מדלא קתני כו' עכ"ל לכאורה לא מפרש"י אנו חיין אבל גמ' ערוכה היא לעיל דדייק לה דלא כר"י מדלא קתני סומא שבייש פטור כדקתני גבי ישן ולא דייק ליה מדקתני המבייש את הסומא חייב ואפשר לפרש דה"ק תלמודא לעיל מדשני בלישנא דר"י דקתני סומא אין לו בושת ולא קתני סומא שבייש פטור כדקתני במתניתין גבי ישן משמע דסומא אין לו בושת והמביישו נמי פטור ולכך לא דקדקו כך אלא מפירוש הקונטרס ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Bava Kamma 86b · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    ערום מי אית ליה בושת כתוב בתוספות וקשה לפירושו מאי שנא דפריך וכו' ועוד מאי קא פריך בתר הכי בית המרחץ בר בושת הוא וכי אם רקק בו וסטרו בבית המרחץ לאו בר בושת הוא. הרא"ש ז"ל.

    וזה לשון הרשב"א ז"ל לפיכך פירשו בתוספות דפשיטא להו דמבייש את הערום כגון שרק בפניו וכו'. ככתוב בתוספות. ולפיכך הקשה ערום שמערים עצמו וזה מערימו גם כן בר בושת הוא והלא אינו אלא כמסייע במה שהוא עושה וכן ביישו בערמומיתו בבית המרחץ בר בושת הוא והלא אינו אלא כמסייעו במה שהוא רוצה לעשות ומשני שהוא לא היה מערים עצמו מדעת אלא שהרוח כרך את בגדיו קצת ובא זה וגילה יותר וביישו בכך וכן בבית המרחץ לא בית המרחץ ממש אלא על גב הנהר שגילה הוא קצת כדי לרחוץ רגליו או שוקיו וזה בא והערימו. וזה השיטה נראה לי מן התוספות. ע"כ לשונו. וה"ר ישעיה ז"ל כתב על פי התוספות וזה לשונו ומשני שביישו על הנהר שיש בני אדם שאין מפשיטין בגדיהן כשרוחצין בנהר עד שהם בתוך המים. ע"כ. וגאון ז"ל פירש וז"ל דאתא זיקא וכרכינהו למאניה ואתא איהו ודלינהו טפי ואמר חזו גבר פלניא דנן דקאי ערום. בית המרחץ בר בושת הוא בתמיהא והלא כל העומדים בו הם ערומים. על גב הנהר ועכבו מלירד שם כדי להסתכל בו. ע"כ.

    עוד כתבו בתוספות ועוד דקתני אין דומה ביישו ערום לביישו לבוש וכו' פירוש ולא קתני מבייש הערום למבייש הלבוש אלא ביישו ערום ביישו לבוש משמע הכל באדם כלומר ביישו ערום בהערמה לביישו לבוש בהערמה. הרא"ש ז"ל.

    מה להלן סומא לא ואם תאמר אי מה להלן גזלנין וכו'. וי"ל כיון דעיניך עיניך גמר וכו' כמו שכתוב בתוספות. ולא מסתבר כלל לפטור גזלן דאם כן מצינו חוטא נשכר וקרובין נמי בני עדות נינהו לענין רחוקים הילכך מוקים גזרה שוה דעיניך בדבר התלוי בראיה להקל בסומא. ואף על גב דבספרי דריש דבושת משלם ממיטב בגזרה שוה דעיניך עיניך מעדים זוממין מכל מקום לענין לפטור פסולי עדות מבושת מסתברא דדרשינן דוקא בדבר התלוי בראיה מטעמא דפרישנא. הרא"ש ז"ל.

    וכענין זה תירצו בתוספות שאנץ לקושיית התוספות ז"ל וי"ל דגזלנים אין לפטור דאם כן מצינו חוטא נשכר וקרובים נמי בני עדות נינהו וכו'. ועבד נמי אף על גב דתנן לקמן נשתחרר העבד חייב לשלם מצינו למימר דחייב בכל חוץ מן הבושת ואפילו תלמוד לומר דבושת נמי חייב אין סברא להקל לא בעבד ולא בשאר פסולים יותר מישראל הכשר לעדות ואף על פי שהקלנו בסומא. ועוד יש לומר וכו' כמו שתירצו בתוספות. ע"כ לשונן.

    Shita Mekubetzet on Bava Kamma 86b · Sefaria

    Penei Yehoshua

    תוספות בד"ה ערום בר בושת הוא פי' בקונטרס כו' וקשה לפירושו מ"ש דפריך אברייתא עכ"ל. ולפרש"י יש ליישב דאמתני' לא מצי למיפרך ערום בר בשת הוא דאיכא למימר דמתני' איירי במקום שדרך לילך ערום כגון בבית המרחץ וכיוצא בו לכך חייב אבל בברייתא א"א לפ' כן דהא בכלל ביישו בבית המרחץ שמעינן ליה אלא על כרחיך דאיירי מהולך בשוק ערום וא"כ מקשה שפיר ערום בר בשת הוא אף אם סטרו ורק בו כיון שאינו מקפיד על בזיונו והא דמקשה בסמוך בבית המרחץ בר בשת היא משום דמשמע ליה בדברים שאין דרך להקפיד בבית המרחץ וק"ל:

    בד"ה ביישו ישן וכו' אך קשה דבמסקנא דהכא משמע וכו' דמשום כסופא הוא עכ"ל. היינו ממאי דמייתי בסוף המסקנא סייעתא ממלתא דרבי דקטן פעמים יש לו בושת פעמים אין לו ואי ס"ד דמשום זילותא לעולם יש לו דלא שייך לחלק בין מכלמו ליה ומיכלם וק"ל:

    בד"ה סומא אין לו בושת וכו' וכן משמע מתוך פי' הקונטרס עכ"ל ויש לתמוה דהא כמו שפי' בקונטרס כאן מפרש לעיל בהדיא בגמרא בהיפך הדף וכן התמיה מהרש"א ונראה ליישב דלעיל אומר התלמוד דרך דחי' לפי מאי דבעי לאוקמי מתני' כר"י ודלא כר"ש משום דלשון המשנה שאמ' הכל לפי המבייש והמתבייש משמע לגמרי כר"י ולא כר"ש ועוד קי"ל הלכתא כר"י לגבי ר"ש ולהכי קאמר דאיכא לאוקמי כר"י ונאמר דר"י דקאמר סומא אין לו בושת היינו אם בייש אחרים אבל אם נתבייש חייב ולבסוף מסיק דאפ"ה לא מיתוקמא כר"י וא"כ לפ"ז לעולם איכא למימר דמלתא דר"י משמע דלגמרי אינו בבשת ל"ש אם בייש ל"ש אם נתבייש ועיקר כוונת תוספ' להוכיח דאף לפי האמת מודה ר"י דאם נתבייש חייבים עליו לכך לא הוי מצי לאתויי מגמ' דלעיל אלא מל' רש"י כאן שפי' להדיא מלתא דר"י דבבייש חבירו איירי ודו"ק:

    גמרא חייבי מלקות אתי' רשע רשע ופרש"י במלקות כתיב והיה אם בן הכות הרשע עכ"ל. ויש לדקדק אמאי איצטריך למילף חייבי מלקיות מחייבי מיתות ב"ד ות"ל דקרא דוהיה אם וכו' קאי על עדים זוממין כדדרשינן במס' מכות ובכמה דוכתי וא"כ מהאי קרא גופא ממעטי סומין דהא לא שייכי בעדים והדר ילפינן כל חייבי מלקות מעדים זוממין גופייהו דבכלל חייבי מלקות הם וי"ל דג"ש עדיפא ליה מיהו עפ"ז יש ליישב קושיית התוספות בד"ה ואין מיעוט וכו' דהקשו אמאי איצטריך דממילא איתרבו ולפמ"ש א"ש דאי לאו דאיתרבו סד"א למעוטי ולמיגמר חייבי מיתות ב"ד מג"ש דרשע רשע מעדים זוממין אבל עכשיו דכתיב מיעוט אחר מיעוט ברוצח ילפינן אדרבא חייבי מלקות מחייבי מיתות דג"ש עדיפא ודו"ק. אלא דלר"י יש להקשות אמאי איצטריך בלא ראות למעט סומא ותיפוק ליה דנילף חייבי גלות מרוצח רוצח דחייבי מיתות ב"ד וחייבי מיתות ב"ד מג"ש דרשע רשע מעדים זוממין וצ"ע:

    תוספות בד"ה חייבי מלקיות וכו' לענין מחזירין לזכות כו' לא שייך כ"כ מלקות תחת מיתה עומדת עכ"ל. ויש לדקדק הכא דבעי למיפטר סומא מחייבי מלקות אמאי לא סגי בהאי טעמא דמלקות תחת מיתה עומדת וצ"ל נמי דלא שייך כ"כ לענין זה האי טעמא וק"ל:

    Penei Yehoshua on Bava Kamma 86b · Sefaria

    Gilyon HaShas

    רש"י ד"ה בעדים זוממין וכו' היאך יעיד תמוה לי הא יכול להעיד שראה קודם שנסתמא שזה קטע ידו והחיוב על מעשה שלו שהיה בעידן סומא וה"נ בבושת וצ"ע. ולמ"ש תוספות ב"ב דף קכט ע"א ד"ה אי דלמסקנא סומא פסול להעיד בהלואה ובהרא"ש שם דסומא פסול דכתיב או ראה פרט לסומא ניחא סוגיא דהכא:

    תוס' ד"ה ביישו וכו' ומיהו אין תימה כ"כ עי' ברמב"ן במלחמות פ"ג דברכות באיבעיא דנשים בבהמ"ז דאורייתא:

    Gilyon HaShas on Bava Kamma 86b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Bava Kamma, daf 86, Amud Bet, about 479 words in 23 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 23 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 13 words

      Opens “דְּמַיכְלְמוּ לֵיהּ וּמִיכְּלַם.…”

    2. Segment 231 words

      Opens “מַתְנִי׳ הַמְבַיֵּישׁ אֶת הֶעָרוֹם, הַמְבַיֵּישׁ אֶת הַסּוֹמֵא,…”

    3. Segment 325 words

      Opens “גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: בִּיְּישׁוֹ עָרוֹם – חַיָּיב,…”

    4. Segment 425 words

      Opens “אָמַר מָר: בִּיְּישׁוֹ עָרוֹם – חַיָּיב. עָרוֹם…”

    5. Segment 517 words

      Opens “בִּיְּישׁוֹ בְּבֵית הַמֶּרְחָץ – חַיָּיב. בֵּית הַמֶּרְחָץ…”

    6. Segment 637 words

      Opens “בָּעֵי רַבִּי אַבָּא בַּר מֶמֶל: בִּיְּישׁוֹ יָשֵׁן…”

    7. Segment 733 words

      Opens “תָּא שְׁמַע, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: חֵרֵשׁ וְקָטָן…”

    8. Segment 815 words

      Opens “אֶלָּא מַאי, מִשּׁוּם זִילוּתָא? אֲפִילּוּ שׁוֹטֶה נָמֵי!…”

    9. Segment 927 words

      Opens “מִכׇּל מָקוֹם נִיפְשׁוֹט מִינַּהּ דְּמִשּׁוּם זִילוּתָא הוּא,…”

    10. Segment 1019 words

      Opens “רַב פָּפָּא אָמַר, הָכִי קָמִבַּעְיָא לֵיהּ: מִשּׁוּם…”

    11. Segment 1132 words

      Opens “תָּא שְׁמַע: חֵרֵשׁ וְקָטָן יֵשׁ לוֹ בּוֹשֶׁת,…”

    12. Segment 1216 words

      Opens “אֶלָּא מַאי? מִשּׁוּם בּוֹשֶׁת דִּבְנֵי מִשְׁפָּחָה? אֲפִילּוּ…”

    13. Segment 1322 words

      Opens “מִכׇּל מָקוֹם נִיפְשׁוֹט מִינַּהּ דְּמִשּׁוּם בּוֹשֶׁת מִשְׁפָּחָה,…”

    14. Segment 1431 words

      Opens “וְהָתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: חֵרֵשׁ – יֵשׁ לוֹ…”

    15. Segment 1530 words

      Opens “הַמְבַיֵּישׁ אֶת הַסּוֹמֵא וְכוּ׳. מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי…”

    16. Segment 1616 words

      Opens “מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? גָּמַר ״עֵינֶךָ״–״עֵינֶךָ״ מֵעֵדִים…”

    17. Segment 1718 words

      Opens “מֵחַיָּיבֵי גָלִיּוֹת – דְּתַנְיָא: ״בְּלֹא רְאוֹת״ –…”

    18. Segment 1822 words

      Opens “מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? אָמַר לָךְ: ״וַאֲשֶׁר…”

    19. Segment 1923 words

      Opens “וְרַבִּי מֵאִיר – כְּתַב רַחֲמָנָא ״בְּלֹא רְאוֹת״…”

    20. Segment 2010 words

      Opens “וְרַבִּי יְהוּדָה – הָהוּא ״בִּבְלִי דַעַת״, פְּרָט…”

    21. Segment 219 words

      Opens “חַיָּיבֵי מִיתוֹת בֵּית דִּין – אָתְיָא ״רֹצֵחַ״–״רֹצֵחַ״…”

    22. Segment 229 words

      Opens “חַיָּיבֵי מַלְקִיּוֹת – אָתְיָא ״רָשָׁע״–״רָשָׁע״ מֵחַיָּיבֵי מִיתוֹת…”

    23. Segment 239 words

      Opens “תַּנְיָא אִידַּךְ, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: סוֹמֵא אֵין…”

    Sages named on this page

    • Rav Zevid · Amoraim · Sixth Generation of Amoraim

      Rav Zevid was a prominent Amora of the sixth generation who served as Rosh Yeshiva in Pumbedita for eight years.

      Source: Bava Kamma 86b · Segment 6 — “…קָמִבַּעְיָא לֵיהּ? אָמַר רַב זְבִיד, הָכִי קָמִבַּעְיָא לֵיהּ: מִשּׁוּם…

    Original text

    דְּמַיכְלְמוּ לֵיהּ וּמִיכְּלַם.

    say that the baraita discusses a case involving a minor who has reached a stage in which when others humiliate him he feels humiliation.

    מַתְנִי׳ הַמְבַיֵּישׁ אֶת הֶעָרוֹם, הַמְבַיֵּישׁ אֶת הַסּוֹמֵא, וְהַמְבַיֵּישׁ אֶת הַיָּשֵׁן – חַיָּיב. וְיָשֵׁן שֶׁבִּיֵּישׁ – פָּטוּר. נָפַל מִן הַגָּג, וְהִזִּיק וּבִיֵּישׁ – חַיָּיב עַל הַנֶּזֶק, וּפָטוּר עַל הַבּוֹשֶׁת עַד שֶׁיְּהֵא מִתְכַּוֵּין.

    MISHNA: One who humiliates a naked person, or one who humiliates a blind person, or one who humiliates a sleeping person is liable, but a sleeping person who humiliates another is exempt. If one fell from the roof onto another person, and thereby caused him damage and humiliated him, then the one who fell is liable for the indemnity of damage, since a person is always considered forewarned, and exempt from the indemnity of humiliation, since a person is not liable for humiliation unless he intends to humiliate the other person.

    גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: בִּיְּישׁוֹ עָרוֹם – חַיָּיב, וְאֵינוֹ דּוֹמֶה בִּיְּישׁוֹ עָרוֹם לְבִיְּישׁוֹ לָבוּשׁ. בִּיְּישׁוֹ בְּבֵית הַמֶּרְחָץ – חַיָּיב, וְאֵינוֹ דּוֹמֶה בִּיְּישׁוֹ בְּבֵית הַמֶּרְחָץ לְבִיְּישׁוֹ בַּשּׁוּק.

    GEMARA: The Sages taught in a baraita ( Tosefta 9:12): If one humiliated another who was naked, he is liable, but the magnitude of humiliation felt when he humiliated him while naked is not comparable to the magnitude of humiliation felt had he humiliated him while clothed, since one who chooses to be naked is less sensitive to humiliation. Similarly, if one humiliated another in a bathhouse, he is liable, but the magnitude of humiliation felt when he humiliated him in a bathhouse is not comparable to the magnitude of humiliation felt had he humiliated him in the marketplace.

    אָמַר מָר: בִּיְּישׁוֹ עָרוֹם – חַיָּיב. עָרוֹם בַּר בּוֹשֶׁת הוּא?! אָמַר רַב פָּפָּא: מַאי ״עָרוֹם״ – דַּאֲתָא זִיקָא כַּרְכִינְהוּ לְמָאנֵיהּ, וַאֲתָא הוּא דַּלִּינְהוּ טְפֵי וּבַיְּישֵׁיהּ.

    The Gemara clarifies the baraita : The Master says: If one humiliated another who was naked, the one who humiliated him is liable. The Gemara asks: Is a naked person subject to humiliation? Is it possible to humiliate him in this state? Rav Pappa said: What does the baraita mean when it says: Naked? It means a case where a gust of wind came and lifted his clothes, and then this one came and raised them higher and humiliated him.

    בִּיְּישׁוֹ בְּבֵית הַמֶּרְחָץ – חַיָּיב. בֵּית הַמֶּרְחָץ בַּר בּוֹשֶׁת הוּא?! אָמַר רַב פָּפָּא: שֶׁבִּיְּישׁוֹ עַל גַּב הַנָּהָר.

    The baraita also teaches: If one humiliated another in a bathhouse, he is liable. The Gemara asks: Is one in a bathhouse subject to humiliation? In a place where people stand naked, can a person be humiliated by having his clothes removed? Rav Pappa said: This is a case where he humiliated him not in an actual bathhouse, but on the bank of the river, which is a place where people behave more discreetly when they undress.

    בָּעֵי רַבִּי אַבָּא בַּר מֶמֶל: בִּיְּישׁוֹ יָשֵׁן – וָמֵת, מַהוּ? מַאי קָמִבַּעְיָא לֵיהּ? אָמַר רַב זְבִיד, הָכִי קָמִבַּעְיָא לֵיהּ: מִשּׁוּם כִּיסּוּפָא הוּא – וְהָא מִית לֵיהּ וְלֵית לֵיהּ כִּיסּוּפָא, אוֹ דִלְמָא מִשּׁוּם זִילוּתָא הוּא – וְהָא אוֹזְלֵיהּ?

    § Rabbi Abba bar Memel raises a dilemma: If one humiliated another who was asleep, and he died before he awoke, so he never knew of his humiliation, what is the halakha ? The Gemara asks: What is his dilemma? Rav Zevid said that this is his dilemma: Is the compensation for humiliation due to embarrassment, i.e., that his feelings suffer because of what he experienced, and this one died and does not have that feeling of embarrassment? Or perhaps the compensation for humiliation is due to disgrace, i.e., lessening of his honor in front of other people, and he disgraced him.

    תָּא שְׁמַע, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: חֵרֵשׁ וְקָטָן – יֵשׁ לָהֶן בּוֹשֶׁת, שׁוֹטֶה – אֵין לוֹ בּוֹשֶׁת. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא מִשּׁוּם זִילוּתָא, הַיְינוּ דְּקָתָנֵי קָטָן; אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ מִשּׁוּם כִּיסּוּפָא, קָטָן בַּר בּוֹשֶׁת הוּא?!

    The Gemara suggests: Come and hear a resolution to the dilemma from a baraita : Rabbi Meir says: A deaf-mute and a minor have the right to receive compensation for humiliation; an imbecile does not have the right to receive compensation for humiliation. The Gemara explains: Granted, if you say that the compensation is due to disgrace, this explanation is consistent with that which the baraita teaches concerning a minor, who can be disgraced; but if you say that the compensation is due to embarrassment, is a minor subject to humiliation?

    אֶלָּא מַאי, מִשּׁוּם זִילוּתָא? אֲפִילּוּ שׁוֹטֶה נָמֵי! אָמְרִי: שׁוֹטֶה – אֵין לְךָ בּוֹשֶׁת גְּדוֹלָה מִזּוֹ.

    The Gemara rejects this suggestion: Rather, what do you mean by stating that the compensation is due to disgrace? If compensation is granted due to disgrace, then an imbecile should receive compensation as well. The Sages say in response: With regard to an imbecile, you can have no greater humiliation than this. It is impossible to degrade him further.

    מִכׇּל מָקוֹם נִיפְשׁוֹט מִינַּהּ דְּמִשּׁוּם זִילוּתָא הוּא, דְּאִי מִשּׁוּם כִּיסּוּפָא – קָטָן בַּר כִּיסּוּפָא הוּא? כִּדְאָמַר רַב פָּפָּא: דְּמַיכְלְמוּ לֵיהּ וּמִיכְּלַם, הָכָא נָמֵי – דְּמַיכְלְמוּ לֵיהּ וּמִיכְּלַם.

    The Gemara returns to the original suggestion: In any case, resolve from this baraita that the compensation is due to disgrace, as, if it is due to embarrassment, is a minor subject to embarrassment? The Gemara rejects this proof: This is as Rav Pappa said with regard to a different halakha , cited later by the Gemara: The case involves a minor who has reached an age in which when others humiliate him he feels humiliation; here, too, say that this baraita discusses a case involving a minor who has reached an age in which when others humiliate him he feels humiliation. This is how Rav Zevid understands the dilemma of Rabbi Abba bar Memel.

    רַב פָּפָּא אָמַר, הָכִי קָמִבַּעְיָא לֵיהּ: מִשּׁוּם כִּיסּוּפָא דִידֵיהּ הוּא – וְהוּא מִיית לֵיהּ, אוֹ דִלְמָא מִשּׁוּם בּוֹשֶׁת מִשְׁפָּחָה?

    Rav Pappa explains Rabbi Abba bar Memel’s dilemma differently: Rav Pappa said that this is his dilemma: Is the compensation for humiliation due to his own embarrassment, and this one died and was not embarrassed? Or perhaps the compensation for humiliation is due to his family’s humiliation, and therefore the one who humiliated him must pay compensation to his family?

    תָּא שְׁמַע: חֵרֵשׁ וְקָטָן יֵשׁ לוֹ בּוֹשֶׁת, שׁוֹטֶה אֵין לוֹ בּוֹשֶׁת. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא מִשּׁוּם בּוֹשֶׁת מִשְׁפָּחָה – הַיְינוּ דְּקָתָנֵי קָטָן. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ מִשּׁוּם כִּיסּוּפָא דִידֵיהּ – קָטָן בַּר בּוֹשֶׁת הוּא?

    The Gemara suggests: Come and hear a resolution from the same baraita : A deaf-mute and a minor have the right to receive compensation for humiliation; an imbecile does not have the right to receive compensation for humiliation. The Gemara explains: Granted, if you say that the compensation is due to his family’s humiliation, this explanation is consistent with that which the baraita teaches concerning a minor, whose family can experience humiliation based on what was done to their relative; but if you say that the compensation is due to his own embarrassment, is a minor subject to humiliation?

    אֶלָּא מַאי? מִשּׁוּם בּוֹשֶׁת דִּבְנֵי מִשְׁפָּחָה? אֲפִילּוּ שׁוֹטֶה נָמֵי! שׁוֹטֶה – אֵין לְךָ בּוֹשֶׁת גְּדוֹלָה מִזּוֹ.

    The Gemara rejects this suggestion: Rather, what do you mean by stating that the compensation is due to the humiliation of members of his family? If this is the case, an imbecile should receive compensation as well. The Sages say in response: If one is an imbecile, you can have no greater humiliation than this.

    מִכׇּל מָקוֹם נִיפְשׁוֹט מִינַּהּ דְּמִשּׁוּם בּוֹשֶׁת מִשְׁפָּחָה, דְּאִי מִשּׁוּם כִּיסּוּפָא – קָטָן בַּר כִּיסּוּפָא הוּא? אָמַר רַב פָּפָּא: אִין, דְּמַיכְלְמוּ לֵיהּ וּמִיכְּלַם.

    The Gemara returns to the original suggestion: In any case, resolve from this that the compensation is due to his family’s humiliation, as, if it is due to embarrassment, is a minor subject to embarrassment? Rav Pappa said: Yes, he is subject to embarrassment, as the baraita discusses a case involving a minor who has reached an age in which when others humiliate him he feels humiliation.

    וְהָתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: חֵרֵשׁ – יֵשׁ לוֹ בּוֹשֶׁת. שׁוֹטֶה – אֵין לוֹ בּוֹשֶׁת. קָטָן – פְּעָמִים יֵשׁ לוֹ, פְּעָמִים אֵין לוֹ – הָא דְּמַיכְלְמוּ לֵיהּ וּמִיכְּלַם, הָא דְּמַיכְלְמוּ לֵיהּ וְלָא מִיכְּלַם.

    The Gemara adds: And this distinction is taught in a baraita , as Rabbi Yehuda HaNasi says: A deaf-mute has the right to receive compensation for humiliation; an imbecile does not have the right to receive compensation for humiliation. With regard to a minor, sometimes he has the right to receive compensation for humiliation, and sometimes he does not have the right. Why is this so? This case where he has the right to receive compensation for humiliation is one involving a minor who has reached the stage in which when others humiliate him he feels humiliation; that case where he does not have the right to receive compensation for humiliation is one involving a minor who has not reached the stage in which when others humiliate him he feels humiliation.

    הַמְבַיֵּישׁ אֶת הַסּוֹמֵא וְכוּ׳. מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי יְהוּדָה; דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: סוֹמֵא – אֵין לוֹ בּוֹשֶׁת, וְכָךְ הָיָה רַבִּי יְהוּדָה פּוֹטֵר מֵחַיָּיבֵי גָלִיּוֹת, וּמֵחַיָּיבֵי מַלְקִיּוֹת, וּמֵחַיָּיבֵי מִיתוֹת בֵּית דִּין.

    § The mishna teaches: One who humiliates a blind person is liable to pay compensation. The Gemara comments: The mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, as it is taught in a baraita that Rabbi Yehuda says: A blind person who humiliated another does not have liability for humiliation. And in this way Rabbi Yehuda deemed a blind person exempt from being among those liable to be exiled for killing unintentionally, and from being among those liable to receive lashes, and from being among those liable to receive court -imposed capital punishment, if he transgresses a prohibition for which the Torah mandates one of these punishments.

    מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? גָּמַר ״עֵינֶךָ״–״עֵינֶךָ״ מֵעֵדִים זוֹמְמִין; מָה הָתָם סוֹמִין לָא, אַף הָכָא סוֹמִין לָא.

    The Gemara asks: What is the reasoning of Rabbi Yehuda? He derives a verbal analogy to: “Your eye shall not pity” (Deuteronomy 25:12), stated with regard to humiliation, from: “Your eye shall not pity” (Deuteronomy 19:21), stated with regard to conspiring witnesses. The analogy teaches that just as there, with regard to the halakha of conspiring witnesses, blind people are not included, as blind people cannot see events occur in order to testify, so too here, with regard to the halakha of compensation for humiliation, blind people are not included.

    מֵחַיָּיבֵי גָלִיּוֹת – דְּתַנְיָא: ״בְּלֹא רְאוֹת״ – פְּרָט לַסּוֹמֵא, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: לְרַבּוֹת אֶת הַסּוֹמֵא.

    The Gemara continues its explanation: Why did Rabbi Yehuda deem a blind person exempt from being among those liable to be exiled for killing unintentionally? As it is taught in a baraita that the verse states with regard to an unintentional killing: “Or with any stone, whereby one may die, seeing him not” (Numbers 35:23), this formulation serves to exclude a blind person; this is the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Meir says: The verse serves to include a blind person.

    מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? אָמַר לָךְ: ״וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר לַחְטֹב עֵצִים״ – וַאֲפִילּוּ סוֹמֵא; כְּתַב רַחֲמָנָא ״בְּלֹא רְאוֹת״ – לְמַעוֹטֵי.

    The Gemara explains the dispute: What is the reasoning of Rabbi Yehuda? He would say to you: The verse states with regard to an unintentional killing, without any further limiting clause: “As when one goes into the forest with his neighbor to hew wood” (Deuteronomy 19:5), and this includes even a blind person; therefore, the Merciful One wrote in the Torah: “Seeing him not” (Numbers 35:23), to exclude a blind person.

    וְרַבִּי מֵאִיר – כְּתַב רַחֲמָנָא ״בְּלֹא רְאוֹת״ לְמַעוֹטֵי, וּכְתַב רַחֲמָנָא ״בִּבְלִי דַעַת״ לְמַעוֹטֵי; הָוֵי מִיעוּט אַחַר מִיעוּט, וְאֵין מִיעוּט אַחַר מִיעוּט אֶלָּא לְרַבּוֹת.

    And what is the reasoning of Rabbi Meir? The Merciful One wrote in the Torah: “Seeing him not” (Numbers 35:23), apparently to exclude one who happened to not see the one he killed; and the Merciful One wrote in the Torah: “Who kills his neighbor unawares” (Deuteronomy 19:4), apparently to exclude a blind person, who is not aware of where others are standing. This is a restriction following a restriction, and there is a hermeneutical principle that a restriction following a restriction serves only to amplify the halakha and include additional cases. Therefore, a blind person is included in the halakha of those liable to be exiled for unintentional killing.

    וְרַבִּי יְהוּדָה – הָהוּא ״בִּבְלִי דַעַת״, פְּרָט לְמִתְכַּוֵּין הוּא דַּאֲתָא.

    The Gemara asks: And what would Rabbi Yehuda respond to this reasoning? The Gemara explains: That verse: “Who kills his neighbor unawares,” does not exclude one who could not see, but rather, it comes to exclude one who was intending to kill a particular person and unintentionally killed someone else. That killer is not exiled.

    חַיָּיבֵי מִיתוֹת בֵּית דִּין – אָתְיָא ״רֹצֵחַ״–״רֹצֵחַ״ מֵחַיָּיבֵי גָלִיּוֹת.

    The Gemara continues to explain the opinion of Rabbi Yehuda. Why did he deem a blind person exempt from being among those liable to receive court -imposed capital punishment? That halakha is derived by means of a verbal analogy to: “But if he smote him with an instrument of iron so that he died, he is a killer; the killer shall be put to death” (Numbers 35:16), written with regard to capital punishment, from: “You shall appoint for yourselves cities, to be cities of refuge for you, that a killer who killed any person unintentionally may flee there” (Numbers 35:11), written with regard to those liable to be exiled.

    חַיָּיבֵי מַלְקִיּוֹת – אָתְיָא ״רָשָׁע״–״רָשָׁע״ מֵחַיָּיבֵי מִיתוֹת בֵּית דִּין.

    Why did Rabbi Yehuda deem a blind person exempt from being among those liable to receive lashes? That halakha is derived by means of a verbal analogy to: “Then it shall be, if the guilty one deserves to be beaten” (Deuteronomy 25:2), written with regard to lashes, from: “Moreover you shall take no ransom for the life of a murderer, that is guilty of death” (Numbers 35:31), written with regard to those liable to receive court -imposed capital punishment.

    תַּנְיָא אִידַּךְ, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: סוֹמֵא אֵין לוֹ בּוֹשֶׁת.

    The Gemara presents another statement of Rabbi Yehuda: It is taught in another baraita that Rabbi Yehuda says: A blind person does not have humiliation,