Talmud Builders

    Commentary page

    Bava Kamma 86a

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Kamma 86a

    Bava Kamma 86a. The full printed text of this folio side — 20 numbered segments, about 537 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    חייב בכולן חמשה דברים:

    היכי דמי שיהא היזק בלא חבורה:

    לאו כגון שהכהו כו' דבאין סופו לחזור ליכא למימר דכל בלא חבורה סופו לחזור הוא:

    שגלחו דאפחתיה מכספיה בלא חבורה:

    ה"ג גלחו מהדר הדר היינו בעיין כלומר מה לי שיער מה לי יד הא בסופו לחזור מחייבת ליה:

    נשא סם המשיר את השער ואינו חוזר ואיכא נזק דהא אפחתיה מכספיה דמום הוא:

    קרטופני בקעים בקעים חטטין:

    דבמצווחי ליה מכאיבים לו מחמת חוזק הסם:

    19 more comments on this page.

    Rashi on Bava Kamma 86a · Sefaria

    Tosafot

    כגון שחרשו וא"ת ואמאי חייב בכולן הא דמי כולו נותן ולפי' ר"י דלעיל ניחא דמכל מקום יש כאן צער בושת וריפוי אף על גב דשבת בכלל דמי כולו שייך לשנות חייב בכולן משום אחריני:

    שבת גדולה לעבד כדי שיצא מבית רבו בידו שלימה ושבת קטנה לרב אע"פ שמפסיד הרב שאם לא נקטעה ידו או רגלו היה דלי דוולא ואזיל בשליחותיה ועכשיו אין יכול כי אם לשמור קישואין ופתח חשבינן ליה השתא כמו חלה דאמר בפרק קמא דקדושין (דף יז. ושם) דאין חייב להשלים דנסתחפה שדהו ואף על גב דחלה ארבע שנים חייב להשלים התם אין עושה שום מלאכה אבל הכא יכול לשמור קישואין או פתח: רבא אמר ינתן הכל לרב גרסינן וכן גרס ר"ח ובספרים היה כתוב הכל לעבד וקשה שבת קטנה למה לא יהיה הכל לרב אלא הכל לרב גרסינן שבת קטנה הכל לעצמו ושבת גדולה ילקח קרקע והרב אוכל פירות שמפסיד הוא בקטיעת ידו דלא מצי למידלי דוולא ולמיזל בשליחותא אלא לשמור קישואין או פתח:

    פיחת אצל רבו ל"ג ואצל עצמו לא פיחת פלוגתא דאביי ורבא דהתם כ"ע מודו דינתן הכל לרב אלא גרסינן פיחת אצל עצמו ואצל רבו פלוגתא דאביי ורבא ומיהו גם אגירסא זו קשה לר"י דכבר אמר זה דפליגי בקוטע יד עבד עברי ואור"י דיש ליישב בדוחק אצל עצמו לא פיחת שתהא בזה פלוגתא דאביי ורבא כגון הכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור קודם שיצא לחירות דלאביי נותנין שבת קטנה לרב ושבת גדולה לעבד ואע"ג דלא מפסיד העבד מידי אלא כל ההפסד של הרב הוא מ"מ כיון דשם נזק הוא זה ובנזק של קטיעת ידו אין לרב אפי' פירות לאביי גם בהיזק זה לא יטול כלום ולרבא נותן הכל לרב שבתו שבכל יום ויום:

    כאילו הן בני חורין שירדו מנכסיהם כי יש עשירים שאין מתביישין יותר מבני חורין שירדו וכן עניים ואין יכולין לדקדק עליהם כ"כ איזה מהן מתבייש כאילו ירד ואיזה מתבייש יותר או פחות וכיוצא בזה מצינו במתניתין. גבי העביר טליתו ופרע ראש של אשה בשוק דאין מדקדקין בדבר אם היו שם בני אדם שרגיל להתבייש יותר מפניהם כגון בני אדם חשובים או לא אלא שוים לשומא אחת:

    עד שיתכוין לו וא"ת לרבנן במבושיו מאי דרשי ביה ושמא מבעי ליה לשום דרשה:

    אבל למישם שיימינן בהו ולא דמי לנתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם לכותי והרג את ישראל דהתם איכא קרא דדרשינן בפרק ב' דמכות (דף ז:) בבלי דעת פרט למתכוין להרוג את הבהמה כו' והכא ליכא קרא ולא ילפינן מהתם דהא מבעי לן קרא הכא לרבי שמעון לפטור נתכוון לבייש את זה ובייש את זה אף על גב דאיכא קרא בדיני נפשות:

    Tosafot on Bava Kamma 86a · Sefaria

    Rashba

    לאו כגון דצמתה ידו וסופו לחזור ואוקמינן בשגלחו. קשיא לי, לוקמיה בשצמתה ידו ואין סופו לחזור. ונראה לי דכל שאין סופה לחזור חבורה יש שאי אפשר דליכא טפה דדמא שנפלה (בעצבים) [באצבעין _ ש"מ] שביד שמנעה רפואת חזרתה כמו שאמרו בחרשו.

    דמי שבתו שבכל יום ויום פירוש, כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה (עי' ב"מ לא, ב ) שאינה דומה הבא טעון לבא ריקן שאינו יושב ובטל לעושה מלאכה. ואי אכלוסי דמחוזא הוא דכי לא עבד מלאכה חלש (שם עוד עיין שם ע, א) יהיב ליה כוליה.

    הקוטע יד עבד עברי של חברו אביי אמר נותן שבת קטנה לרב כלומר [כשומר] קישואים, ושבת גדולה כלומר דמי נזק ידו. ואם תאמר לאביי האיך אפשר דלא יהבינן לרב טפי והלא מפסיד הוא דמי מלאכה שהיה עושה העבד מתחלתו ולקתה מדת דינו של רב בכך. י"ל דמזיק ודאי לא יהיב טפי מהכא דקא יהיב בין הרב והעבד שבת גדולה ושבת קטנה ועבד נמי לא יהיב מדידיה כלום לרב דאמר ליה לא אזקתיך ומאי דלא עבידנא עבידתא מן שמיא הוא דאזקיך ונסתחפה שדך, והוא דעתיה של אביי. ורבא דקאמר נותנין הכל לעבד, כלומר בין שבת גדולה בין שבת קטנה וילקח בכל קרקע והרב אוכל פירות, והרב משתכר בכך דיותר שוה לו אכילת פירות של הכל מגופיה של שבת קטנה. ויש ספרים דגרסי ינתן הכל לרב, כלומר והרב ילקח לעצמו שבת קטנה וילקח בשבת גדולה קרקע והוא אוכל פירות. והגירסא הזו נראית יותר נכונה, דלמה יקח העבד שבת קטנה ושבת קטנה מיהא מן הרב הוא. אלא שגם לגירסא זו קשיא לי קצת, ומדקאמר ינתן הכל לרב וילקח בהן קרקע משמע ודאי דילקח בהן קרקע אהכל קאי שיש בכלל אפילו שבת קטנה.

    כולן רואין אותן כאילו הן בני חורין פירש הראב"ד ז"ל כולן בין המבייש בין המתבייש.

    עד שיתכוין לו ואם תאמר לימא לא רבי שמעון ובר פלוגתייהו, דהא משמע דלא פליגי עליה רבנן בנתכוון להרוג את זה והרג את זה אלא משום דאיצטריך להו וארב לו פרט לזורק אבן לגו אבל במבושיו מודו ליה דלא אתא אלא לומר עד שיתכוין דאי לא למאי דרשינן לה. וי"ל דבהא נמי פליגי עליה ובמבושיו נמי אצטריך להו לדרשא אחרינא לא ידעינן לה.

    Rashba on Bava Kamma 86a · Sefaria

    Meiri

    מי שהכה את אביו באזנו וחרשו חרשות הגמור על הדרך שבארנו נהרג שאי אפשר לחרשות הגמור על ידי מכה בלא טפת דם ואף חכמי הטבע העידו לנו כן במכת האזן שאם נפלה דם באזן מכח מכה אין לו עוד רפואה:

    החובל בחברו ביום הכפורים אפילו התרו בו למלקות חייב שלא נאמר אין אדם לוקה ומשלם בחובל בחברו והוא שאמרו בפירוש רבתה תורה חובל בחברו לתשלומין:

    הקוטע יד עבד עברי של חברו חייב בחמשה דברים וינתן הכל לעבד אלא שילקח בהם קרקע והרב אוכל פירות עד שיצא העבד לחירות ויצא קרקע עמו פחת אצל עצמו ואצל רבו לא פחת כגון שחסרו דבר שאינו מבטלו ממלאכתו והוא שקטע ראש אזנו או ראש חוטמו הכל לעבד מעכשו ואין לרבו בהם כלום:

    קטע יד עבד כנעני של חברו והוא שמל וטבל לשם עבדות פרשו בתלמוד המערב שרבו נוטל חמשה דברים והלה מתפרנס מן הצדקה שמצווים ישראל לפרנס עבדים הקטועים ולא עבדים השלמים ואע"פ שקצת חסידים העידו שם עליהם שהיו מרחמים אותם ליתן מכל מה שהם אוכלים והיו קורין עליהם הלא בבטן עשני עושהו משנת חסידים היא זו ומ"מ רפוי זה שהוא לרבו אתה למד מכח סוגיא שבמסכת גיטין פרק ראשון שהוא נאמר כגון שאמדו לו לחמשה ימים ופסקו לו רפוי לכך ועשו לו סם חזק ונתרפא ביום אחד שאע"פ שנצטער העבד בחוזק הסם נוטל הרב אותו היתר וכן נוטל צער ולא צער הכאה בלבד אלא צער כל ימי החולי שמחמת המכה וכן כל צער ולמדת לפי דרכך שכל שאמדוהו אם הבריא אין פוחתין לו ואם האריך בחליו אין מוסיפין לו וכן הדין בכלם כמו שיתבאר למטה:

    כבר בארנו במשנה בתשלומי הבשת שהכל לפי המבייש והמתבייש ומ"מ עשירים גדולים אין דנין אותם בכמה אינם רוצים להתבייש שמצד עשרו הרי הוא נותן ממון רב שלא להתבייש בכלום אלא רואים את כבודם מצדדים אחרים ולענין העושר רואין אותם כבני חורין שירדו מנכסיהם קצת ירידה מפני שאף המביישים בני אברהם יצחק ויעקב הם ואין בשת הבא מצדם כדאי להחמיר בו כל כך ומ"מ העניים הגמורים שנתביישו רואים אותם כפחותים שבעניים והם שנתדלדלו מכל וכל עד שפרח כבודם הכל להקל אצל המבייש ומ"מ אין אנו מקילים אלא מצד העושר הא כל שמצד שאר המעלות או הפחיתות הכל לפי המבייש והמתבייש:

    כבר בארנו במשנה שהמבייש את הסומא חייב ומ"מ אף הסומא שבייש חייב:

    Meiri on Bava Kamma 86a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה פיחת אצל רבו כו' ולרבא נותן הכל לרב שבתו שבכל יום ויום עכ"ל צ"ל לרבא דהוי לטעמיה דפלוגתא דהכא דנותן הכל לרב ולטעמיה דפלוגתא דלעיל דנותן לו שבתו שבכל יום ויום דלא שייך לרבא בצמת' ידו שבת גדולה ושבת קטנה ומש"ה כתבו דיש ליישב בדוחק דלא הוי מעין פלוגתא דהכא ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Bava Kamma 86a · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    הכא במאי עסקינן בשגילחו קשיא לי למה דחקוהו לאוקמה בהכי לוקמוה שנצמתה ידו ואין סופה לחזור. נראה לי דכל שאין סופה לחזור חבורה יש שאי אפשר דליכא טיפתא דדמא שנפלה באצבעות שביד שמנעה רפואת חזרתה כמו שאמרנו בשחירשו. הרשב"א ז"ל.

    דמי שבתו בכל יום ויום פירוש כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מיניה שאינו דומה הבא טעון לבא ריקן יושב ובטל לעושה מלאכה ואי הוא מאוכלסא דמחוזא דאי לא עבדי מלאכה חלישי יהיב ליה דמי כוליה. הרשב"א ז"ל.

    ורבא אמר אינו נותן לו אלא דמי שבתו שבכל יום ויום מכאן נראה לי שאם שכר אדם סוס מחברו ותחב לו מסמר ברגלו שקורין אנקלואריה ונתבטל ממלאכתו שהשוכר פטור דקיימא לן כרבא לגבי אביי ורבא קרי הכל שבת קטנה ואין לבהמה שבת. ור"י אומר דלא דמי דודאי לבהמה שהיא עומדת לימכר בכל יום ועל ידי המכה אינו מוצאה למוכרה ודאי נזק מיקרי ומחייב. ה"ר ישעיה ז"ל. ופסק הריא"ף ז"ל כרבא דאין לו אלא דמי שבתו שבכל יום ויום. וכתב ה"ר אפרים ז"ל האי דקא פסק הלכתא כרבא ליתא דהא אסיקנא בפרק השולח כאביי דצמתה ידו וסופה לחזור דנזק הוא ושמין אותו כעבד אליבא לישנא דגמרא ואמרינן התם דרבא לא סבירא ליה להאי מימרא. ה"ר יהונתן ז"ל. והרב המאירי ז"ל כתב דלא נראה לו דברי ה"ר אפרים ז"ל. וכתב עוד הילכך החובל בחברו ולא חסרו אבר אלא שחלה ונפל למשכב או שהכהו על ידו וצבתה או צמתה וסופה לחזור אף על פי שאם בא למכור עכשיו יש כאן פחת דמים מחשש שמא לא יתרפא יפה אין זה נזק הואיל וסופו לחזור שאין נזק אלא באבר שחסר ואין סופו לחזור הא כל שסופו לחזור אינו בכלל נזק. ולענין השבת כבר ידעת ששבת גדולה רצה לומר ביטול מלאכה שהיה רגיל בה מקודם הוא בכלל הנזק ומאחר שאין שם נזק אין כאן שבת גדולה ושבת קטנה והיא שמירת קישואין אין ראוי לאומרה בכאן שהרי לא נתן לו דמי ידו וכו' הא כיצד נותן דמי שבתו שבכל יום ויום מאותה מלאכה שהיה רגיל בה קודם. וגדולי הפוסקים יראה להם ששמין לו כפועל בטל ומכל מקום בתלמוד המערב אמרו הכהו וצמתה ידו הכהו וצמתה רגלו רואין אותו עושה סלע ביום נותן לו סלע ביום מנה ביום נותן לו מנה ביום אלמא שאין שמין אותו כפועל בטל והטעם שנוח לו לעשות מלאכה כזו משיעמוד בדרך זו. ער כאן לשונו. ח"מ תכ"ד הקוטע יד עבד עברי של חברו קוטע ממש שנפחת מדמיו וצריך לשום אותו כעבד הנמכר בשוק כמה הוא יפה וכמה היה יפה ושבת גדולה זו היא דמי ידו ושבת קטנה היינו שומר קישואין בעודנו נופל למשכב בשביל החבורה אביי אמר נותן שבת גדולה לעבד אבל לא לרב ואפילו מה שהיה רגיל להרויח לו בכל יום ויום דינר משום דאמרינן במסכת קידושין אפילו חלה כל שש אם עשה מעשה מחט או שום מלאכה קלה אינו חייב להשלים לו והכא נמי אף על גב דנקטעה ידו יכול לעשות כמה מלאכות וכמה רווחים וכמה עבודות ומשום הכי לא משלם לרב כלל משבת גדולה אבל שבת קטנה כיון דאתיא ליה מעלמא ועוד שהוא נופל למשכב שמתבטל לגמרי מריוח גדול שהיה רגיל לעשות לאדון דין הוא דלישלם ליה. ואף על גב דאמרינן בחלה ג' אף על גב דלא עביד מעשה מחט כלל לא משלם ליה אפילו הכי כיון דמשמיא חסו עליה דאדון דמשלם ליה החובל שבת קטנה דהיינו שומר קישואין שמתבטל ממנה דין הוא שיהא האדון שהוא מפסיד שכר גדול דחזי בעודנו שוכב למשכב. ורבא אמר הכל ינתן לעבד וילקח בהם קרקע והרב אוכל פירות הכל בין שבת גדולה וקטנה הכל לעבד וילקח בה קרקע ופירות היוצאים מן הקרקע כל ימי היות העבד עמו יהיו לרב במקום מעשה ידיו הראשונים דכיון דחס רחמנא עליה שפורע לו המזיק אינו נפטר מיד אדון במעשה מחט ובמקום שבתו שבכל יום ויום עמו יקח הפירות תחתיהן בין פירות היוצאים מדמי שבת גדולה בין פירות היוצאים משבת קטנה אבל גוף הקרקע הניקח מדמי שבת קטנה הוא לעבד ולא לאדון. נ"ל לפי שאין האדון יכול להכריח עבדו היהודי לעשות לו שתי מלאכות כדאשכחן באשה דמספקא לן בכתובות אי מקרי העדפה שעל ידי הדחק שהיא לאשה הם הכי נמי בעבד עברי אינו יכול לכופו על זה כיון דכתיב ביה כי טוב לו עמך מכל מקום דין הוא שישלם לעבד ולא לאדון אבל בפירות היוצאים ממנו שהוא דבר מועט אין אנו קפדין בזה. ה"ר יהונתן ז"ל.

    וזה לשון הרמ"ה ז"ל בפרטיו איתמר הכהו על ידו וצמתה וכו' אמר אביי נותן לו שבת גדולה ששמין אותו כעבד הנמכר בשוק כמה היה יפה וכמה הוא יפה ושבת קטנה כשומר קישואין. ורבא אמר אין נותן לו אלא דמי שבתו שבכל יום ויום ממלאכה דבטיל מינה ומסתברא דכפועל בטל הוא דיהבינן ליה. ואזדו לטעמייהו דאיתמר הקוטע יד עבד עברי של חברו אמר אביי נותן שבת גדולה לעבד וכו' וקיימא לן כרבא. והיינו טעמא דלא שקיל ליה הרב לשבת קטנה לנפשיה לגמרי משום דלגבי הרב כיון דלא הוה יכול למכפייה לעבד למעבד ליה שתי מלאכות אי יהבת ליה שבת קטנה לבד מפירי דמי ידו לקתה מדת הדין דקיהבת ליה שבתו משתי מלאכות וכי תימא אי הכי לא תיהוי ליה לרב זכותא בשבת קטנה כלל אי הוה שקיל שבתו שבכל יום ויום ממלאכה דבטיל מינה הכי נמי אלא שאם אתה אומר כן אתה מכחיש את העבד דקשקיל הרב מדמי ידו מאי דלית ליה למשקל דהא לית ליה זכותא ביד עבדו אלא למלאכה בלחוד אלא דינא הוא דבין שבת גדולה בין קטנה מחמת שבטלה לידא דעבדא קא אתו דידא דעבדא משתעבדא ליה לרב למלאכה דינא הוא דלא תיהוי ליה לרב זכותא בכלהו אנפי דשבת אלא שעבודא למיכל מינה פירי ואמטו להכי ילקח בהן קרקע והרב אוכל פירות ולכי נפיק עבדא לחירות נפקא ארעא בהדיה. ואסיקנא פשיטא פחת אצל עצמו ואצל רבו לא פחת כגון דקטעיה לריש אודניה הרי אלו לעצמו ואין לרב בהם כלום ואם פחת אצל רבו פלוגתא דאביי ורבא וקיימא לן כרבא. ע"כ. וזה לשון הרשב"א ז"ל הקוטע יד עבד עברי של חברו אביי אמר נותן שבת קטנה לרב כלומר כשומר קישואין ושבת גדולה לעבד כלומר דמי נזק ידו. וא"ת לאביי האיך אפשר דלא יהבינן ליה טפי והלא מפסיד הוא דמי מלאכה שהיה עושה העבד מתחילתו ולקתה מדת דינו של הרב בכך. יש לומר דמזיק ודאי לא יהיב טפי מהכי דהא יהיב בין הרב בין העבד שבת גדולה ושבת קטנה ועבד נמי לא יהיב מדידיה כלום לרב דאמר ליה אנא לא אזקתיך ומאי דלא עבידנא עבידתך מן שמיא הוא דאזקיך ונסתחפה שדך זה דעתו של אביי. ורבא אמר נותנין הכל לעבד בין שבת גדולה בין שבת קטנה וילקח בכל קרקע והרב אוכל פירות והרב משתכר בכך דיותר שוה לו אכילת פירות של הכל מגופא של שבת קטנה. ויש ספרים דגרסי ינתן הכל לרב כלומר והרב יקח לעצמו שבת קטנה ומדמי שבת גדולה ילקח בהם קרקע והוא אוכל הפירות והגירסא נראית יותר נכונה דלמה יקח העבד שבת קטנה ושבת קטנה מיהא מן הרב הוא. אלא שגם גירסא זו קשה לי קצת דמדקאמר יותן הכל לרב וילקח בהן קרקע משמע ודאי דילקח בהם קרקע על הכל קאי דיש בכללו אפילו שבת קטנה. ע"כ. וזה לשון הראב"ד ז"ל שבת גדולה היינו נזק כמה היה יפה קודם שצמתה ידו וכמה הוא שוה עכשיו ושבת קטנה כשומר קשואים רבא אמר אין נותנין אלא שבתו שבכל יום ויום כפועל בטל מאותה מלאכה דאבטיל מינה. איתמר הקוטע יד עבד עברי של חברו אביי אמר נותן שבת גדולה לעבד שהנזק שלו הוא ושבת קטנה של שמירת קישואין לרב ורבא אמר הכל ינתן לעבד וילקח בהן קרקע והרב אוכל פירות ולכי נפק נפקא ארעא בהדיה. והא דרבא טעמא מעליא הוא מפני שהרב גם הוא מפסיד בנזק העבד כל ימי עבדותו דהא לאו שומר קישואין הוה הלכך בעינן דנמטיה הנאה מדמי הנזק של עבד. וטעמא דאביי לא ידענא מיהו גברא לא בעי לשלומי טפי. ואיכא למימר מפני שיכול העבד לומר לרבו אנא לא אזקתיך מן שמיא הוא דקנסיך אלו נפל ביה האי מומא ממילא מי הוה לך גבאי עבודה אלא שמירת קישואין והכא נמי כממילא דמי ולגבי מזיק ליכא שום טענה דהא משלם כל מה דמחייב לשלומי. פחת אצל רבו ואצל עצמו לא פחת כגון שהכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור פלוגתא דאביי ורבא לאביי דאמר דאיכא תשלומי נזק נותן הנזק לעבד ושבת קטנה לרב ולרבא דאמר לא משלם אלא שבתו שבכל יום ויום הכל לרב. ע"כ. וגאון ז"ל פירש וז"ל אמר אביי נותן שבת גדולה לעבד דהיינו דמי ידו ושבת קטנה לרב ושכר אותה מלאכה שמבטלו לזה כל זמן שהוא עתיד להיות תחת יד רבו נותן לרבו רבא אמר אם אתה אומר כן נמצאת אתה מפסיד את המזיק אלא הכל ינתן לעבד וילקח בו קרקע והרב אוכל פירות. ע"כ.

    פיחת אצל רבו לא גרסינן וכו' כמו שכתוב בתוספות עד סוף הדיבור. אי נמי כגון שבשעת שומת נזק זה לא היה ידוע שתחזור קודם יציאה לחירות שהיא סברא יותר שיהא הכל לעבד כמו בקטיעת יד ולבסוף אירע שחזרה ידו בעודו עבד ולא פחת אצל עצמו כלום ולרבא הכל לרב שבתו שבכל יום ויום. ומיהו אין נראה דהא משמע שבשעת שומא היה ידוע שלא פיחת אצל עצמו והואיל וכן אין סברא שיטול העבד כלום. ועוד מי לא משמע האי לישנא שהכהו מכה שיצטרך שיפול למשכב זמן ידוע וכשיעמוד יהיה שלם כבתחילה ואין שם אלא שבתו שבכל יום ויום אפילו לאביי. ועוד דמשמע דפלוגתא דאביי ורבא קאי אפלוגתא בתרייתא דקיימינן עלה השתא. תוספות שאנץ. כתב הר"מ ז"ל מסרקסטה וז"ל לא פיחת אלא אצל עצמו כגון שקטע אזנו הכל לעבד ואין האדון אוכל פירות מיהו פירות של דמי שבת קטנה שבימי חליו שאינו עושה מלאכה יאכל האדון. ד"ת. וצריך עיון.

    כתב הריא"ף ז"ל ירושלמי אמר רבי יוחנן הקוטע יד עבדו של חברו וכו'. וכתב עליו ה"ר אפרים ז"ל אישתמיטתיה למרן ז"ל הא דגרסינן בגיטין פרק קמא אמר רבי יוחנן הקוטע יד עבדו של חברו נותן שבתו ורפואתו לרבו שבתו פשיטא רפואתו איצטריכא ליה רפואתו אמאי לרבו דידיה היא דבעי לאיתסויי לא צריכא דאמדוהו לחמשה יומי ועבדו ליה סמא חריפא ואיתסי בתלתא יומי דשקיל רביה האי טופיינא. הילכך ליתא להאי סברא דירושלמי ברפואתו דלא שקיל רבו אלא האי שיורא וכן הילכתא. וכן נמי שקיל רביה צער ובושת כי היכי דשקיל נזק ושבת קטנה דקא שקיל ניזק עד דמיתסי בלחוד הוא דיהבינן ליה ולאו לעולם דהא נותן לו דמי ידו ודמי רגלו וצער נמי היכא דאמדינן ליה לכולהו יומי דאית ליה מחמת האי מכה אמדינן ליה ולאו צער הכאה בלבד. וכן הלכה.

    והאי דאמרינן בירושלמי הקוטע יד עבדו של חברו וכו' בעבד כנעני הנטבל לשם עבדות מיירי דמצווה הוא על המצות שאין הזמן גרמא ואחיו קרינא ביה דכתיב איש ואחיו דהא אחיו הוא במצות ומשום הכי יש להם בושת דאי לא נטבל לית ליה בושת כלל דעם הדומה לחמור הוא. ה"ר יהונתן ז"ל. וכתב הרב המאירי ז"ל וז"ל קטע יד עבד כנעני של חברו והוא שמל וטבל לשם עבדות פירשו בירושלמי שרבו נוטל חמשה דברים והלה מתפרנס מן הצדקה שמצווין ישראל לפרנס עבדים הקטעים ולא עבדים השלמים ואף על פי שקצת חסידים העידו זה עליהם שהיו מרחמין אותם ליתן להם מכל מה שהם אוכלים והיו קורין עליהם הלא בבטן עושני עשהו משנת חסידים היא זו ומכל מקום ריפוי זה שהוא לרבו אתה למד מכח סוגיא שבמסכת גיטין פרק א' שהוא נאמר כגון שאמדוהו לחמשה ימים ופסקו לו ריפוי לכך יעשו לו סם חזק ונתרפא ביום אחד שאף על פי שנצטער העבד בחוזק הסם נוטל הרב אותו היתר וכן נוטל צער ולא צער הכאה בלבד אלא צער כל ימי החולי שמחמת המכה וכן בכל צער. ולמדת לפי דרכך שכל שאמדוהו אם הבריא אין פוחתין לו ואם האריך בחליו אין מוסיפין לו וכן הדין בכולם כמו שיתבאר למטה. ע"כ. וכתב הר"מ ז"ל מסרקסטה וזה לשונו הקוטע יד עבד כנעני של חברו נותן הכל לרבו והוא ניזון מן הצדקה אם לא ירצה רבו לזונו שמוזהרין ישראל לרחם על עבדים החולים וקטועים כיון דשייכי במצות ועל השלמים מרחמים במדת רחמים אם אין רבו רוצה לזונו דקיימא לן יכול האדון לומר לעבדו עשה עמי ואיני זנך. ונראה לומר דאי אמיד כייפינן ליה בתורת צדקה. ע"כ.

    וכולן רואין אותן כאלו הן בני חורין וכו' לא ידענא האי כולן אי קאי נמי על המבייש כמתבייש או על המתבייש לבדו אבל קאמר שהם בני אברהם יצחק ויעקב מתחזי נמי שעל המבייש קאמר שאין אומרים זה העני הפחות איך בייש אדם חשוב וחסיד כזה אלא שזה מורידין דרגא אחת וזה מעלין דרגא אחת עד שנמצאו שוין ויהיו כל התשלומין שוין ורבי שמעון מוריד העשירים אצל העניים המיוחסים והעניים כפחותים ולמה מוריד העשירים לפי שאין דמים לבושת העשיר כי בממון גדול לא יכול לקבל בושת כמו שנאמר בן חורין מי אית ליה דמי. הראב"ד ז"ל. וזה לשון הרב המאירי ז"ל כבר ביארנו במשנה בתשלומי הבושת שהכל לפי המבייש והמתבייש ומכל מקום עשירים גדולים אין דנין אותן בכמה אינן רוצין להתבייש שמצד עשרו הרי הוא נותן ממון רב שלא להתבייש בכלום אלא רואין את כבודם מצדדין אחרים ולענין העושר רואין אותן כבני חורין שירדו מנכסיהן קצת ירידה מפני שאף המביישין בני אברהם יצחק ויעקב ואין בושת הבאה מצדם כדאי להחמיר בה כל כך. ומכל מקום העניים הגמורים שנתביישו רואין אותן כפחותים שבעניים והם שנדלדלו מכל וכל עד שפרח כבודם הכל להקל אצל המבייש. ומכל מקום אין אנו מקילין אלא מצד העושר הא כל שמצד שאר המעלות או הפחיתות הכל לפי המבייש והמתבייש. ע"כ.

    7 more comments on this page.

    Shita Mekubetzet on Bava Kamma 86a · Sefaria

    Penei Yehoshua

    גמרא איתמר הקוטע יד ע"ע של חבירו וכו' הא דאמרינן בפ"ק דגיטין נותן שבתו ורפואתו לרבו ומקשינן התם שבתו פשיטא אין ענין לכאן דהתם בעבד כנעני איירי כדמוכח הסוגיא לכך פשיטא דהכל לרבו שהרי גופו קנוי לו ואינו יוצא ממנו לעולם משא"כ בעבד עברי דיוצא בשש:

    תוספות בד"ה שבת גדולה לעבד וכו' ואף על גב דחלה ד' חייב להשלים התם אין עושה שום מלאכה עכ"ל כוונתם מבואר דקשיא להו אמאי לא מפליג הכא אי בטלו ממלאכה ע"י חולי של חבלתו יותר מארבעה שנים יתן לרב השבת כמו שהיה יכול לילך בשליחות ולדלות וכו' ע"ז כתבו דלא אמרינן חייב להשלים אלא כשאינו עושה כלל שום מלאכה ודבריהם אלו מבוארים שם להדיא בגמרא דבעושה מעשה מחט אפילו חלה כל שש אינו חייב להשלים ע"ש:

    בד"ה רבא אמר וכו' ובספרים היה כתוב הכל לעבד עכ"ל והוא גרסת הרי"ף והרמב"ם ומסיימי בה נמי וילקח בהן קרקע והרב אוכל פירות ומה שתמהו התוספות שבת קטנה למה לא יהיה הכל לרב י"ל דהיינו טעמא משום דנסתחפה שדהו ואף ע"ג דבחלה ארבע חייב להשלים י"ל דאה"נ אם נתעכב החולי יותר מד' חוזר ומשלים אבל מ"מ שכר השבת שקיבל עכשיו אין לרבו חלק בו דמעלמא אתיא ליה ע"י צערא וראיה לדבר קצת דאפילו בבתו שכל מעשה ידיה ומציאתה לאביה אפ"ה רבו הדעות לקמן דאיכא מאן דס"ל דשבתה לעצמה והיינו נמי כיון דע"י צער דגופה אתא לה א"כ י"ל דה"ה לעבד אע"ג שיש לחלק. ועוד דאדרבא לדברי האומר דשבת קטנה כולו לרב יש לדקדק למה יהיה כולו לרב דמאן יימר שהיה עושה בו מלאכה כל אלו הימים בלי הפסק שהרי אינו רשאי להשתעבד בו אלא במלאכות הצריכות ולא יותר כמ"ש הרמב"ם הלכות עבדים ואפילו בעבד כנעני אמרינן לקמן דכשעשה בו אחר המלאכה שלא בשעה שרגיל לעשות מלאכה לרבו פטור וא"כ מה"ט ע"כ יש לעבד חלק בשבת דהיינו במה שנוטל שכר בטילה מאותן השעות שאינו רגיל לעשות מלאכה לרבו וכיון שזה דבר שאין לו קצבה אמרו חכמים שילקח בהן קרקע וכו' ואל תשיבני דא"כ בעבד כנעני אמאי אמרינן בפשיטות בגיטין דכל שבתו לרבו התם טעמא אחרינא הוא דאף אם יש לעבד חלק מ"מ מה שקנה עבד קנה רבו משא"כ בעבד עברי לא שייך האי טעמא ודע דלדברי הגורסים הכל לעבד וילקח בהן קרקע היינו אפילו הצער והבושת כ"כ הרמב"ם להדיא ע"ש ודו"ק:

    גמרא ואי ר"ש וכו' בשת נמי עד דמיכווין ליה דכתיב ושלחה ידה וכו'. ויש לדקדק מאי פריך דלמא שאני בשת דהאי קרא איצטריך לגופא דבעינן שום כוונה בבושת דלא תימא דלא בעינן כוונה כלל דומיא דשאר נזקין אבל לעולם כשנתכוון לזה ובייש את זה לית לן קרא למעוטי משא"כ בקטלא דקראי טובא איכא דצריך כוונה ע"כ אייתר לר"ש האי קרא דוארב לו למעוטי נתכוון לזה והרג את זה אחר זה ראיתי בקצת נוסחאות במשנה לקמן ופטור על הבושת עד שיהא מתכווין שנאמר ושלחה ידה והחזיקה במבושיו הרי להדיא כדברי אלא שהתוי"ט כתב דמושלחה ידה לחוד קדייק עיי"ש א"כ א"ש דאכתי אייתר במבושיו וק"ל:

    בתוספות בד"ה עד שיתכוון לו וא"ת לרבנן במבושיו מאי דרשי ביה עכ"ל אף לפמ"ש בסמוך בשם התוי"ט דמושלחה ידה לחוד דייקינן דבעינן כוונה בבשת מ"מ יש לדקדק דלמא הא דס"ל לחכמים נתכוון לבייש הקטן וכו' נותן לגדול דמי בושתו של קטן היינו מהאי קרא דמבושיו דבלא"ה הייתי אומר דנותן לגדול דמי בושתו של עצמו דאף על גב דבעינן כוונה בבושת מ"מ סד"א דלא גרע מנתכוון להזיק אע"פ שלא נתכוון לבייש וה"ה לנתכווין לקטן ובייש את הגדול קמ"ל קרא דבמבושיו שאינו נותן אלא דמי בושתו של זה שנתכוון לו וצ"ע ודו"ק:

    בד"ה אבל למישם וכו' ולא דמי לנתכוון וכו' עכ"ל פי' דכמו דהתם כו"ע מודו דכשנתכוון למידי דפטור עליה והרג בן חיובא דפטור וא"כ ה"נ לר"י דאין לעבדים בושת הו"ל לאו בר חיובא וכשנתכוון לו ובייש בן חורין דהיינו בר חיובא יש לו לפטור לגמרי ע"ז כתבו דלא דמי וק"ל:

    Penei Yehoshua on Bava Kamma 86a · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמ' ושבת קטנה לרב עיין כתובות דף סה ע"ב תוספות ד"ה שלה:

    Gilyon HaShas on Bava Kamma 86a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Bava Kamma, daf 86, Amud Aleph, about 537 words in 20 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 20 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 12 words

      Opens “חַיָּיב בְּכוּלָּן.…”

    2. Segment 217 words

      Opens “הַאי ״לֹא עָשָׂה בּוֹ חַבּוּרָה״, הֵיכִי דָּמֵי?…”

    3. Segment 330 words

      Opens “אָמְרִי: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁחֵירְשׁוֹ,…”

    4. Segment 413 words

      Opens “אֶלָּא הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁגִּילְּחוֹ.…”

    5. Segment 510 words

      Opens “אָמְרִי: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁסָּכוֹ…”

    6. Segment 636 words

      Opens “צַעַר – דְּאִית לֵיהּ קַרְטוּפָנֵי בְּרֵישֵׁיהּ, וְצָוַוחי…”

    7. Segment 740 words

      Opens “וּמִילְּתָא דְּבַעְיָא לֵיהּ לְרַבָּה – פְּשִׁיטָא לֵיהּ…”

    8. Segment 829 words

      Opens “אִיתְּמַר: הַקּוֹטֵעַ יַד עֶבֶד עִבְרִי שֶׁל חֲבֵירוֹ…”

    9. Segment 928 words

      Opens “פְּשִׁיטָא – פִּיחֵת אֵצֶל עַצְמוֹ, וְאֵצֶל רַבּוֹ…”

    10. Segment 1018 words

      Opens “בּוֹשֶׁת – הַכֹּל לְפִי הַמְבַיֵּישׁ וְהַמִּתְבַּיֵּישׁ. מַנִּי…”

    11. Segment 1145 words

      Opens “דִּתְנַן: וְכוּלָּן – רוֹאִין אוֹתָן כְּאִילּוּ הֵם…”

    12. Segment 1243 words

      Opens “מַנִּי? הַשְׁתָּא אִי רַבִּי מֵאִיר – מַתְנִיתִין…”

    13. Segment 1321 words

      Opens “אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יְהוּדָה, כִּי אָמַר רַבִּי…”

    14. Segment 1431 words

      Opens “וְהָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: הַמְבַיֵּישׁ אֶת הַיָּשֵׁן –…”

    15. Segment 1544 words

      Opens “מַאן תְּנָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: נִתְכַּוֵּון לְבַיֵּישׁ…”

    16. Segment 1639 words

      Opens “קָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ: קָטָן – קָטָן בִּנְכָסִים,…”

    17. Segment 1733 words

      Opens “מַאי טַעְמָא? כִּקְטָלָא; מָה קְטָלָא – עַד…”

    18. Segment 1818 words

      Opens “לְעוֹלָם רַבִּי יְהוּדָה, וְכִי קָאָמַר רַבִּי יְהוּדָה:…”

    19. Segment 1926 words

      Opens “וְאִי בָּעֵית אֵימָא: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי מֵאִיר,…”

    20. Segment 2014 words

      Opens “וְקָטָן בַּר בּוֹשֶׁת הוּא?! אִין; כִּדְאָמַר רַב…”

    Sages named on this page

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Bava Kamma 86a · Segment 7 — “…וְסוֹפָהּ לַחֲזוֹר – אַבָּיֵי אָמַר: נוֹתֵן לוֹ שֶׁבֶת גְּדוֹלָה…

    Original text

    חַיָּיב בְּכוּלָּן.

    is liable to pay all of the five types of indemnity.

    הַאי ״לֹא עָשָׂה בּוֹ חַבּוּרָה״, הֵיכִי דָּמֵי? לָאו כְּגוֹן שֶׁהִכָּהוּ עַל יָדוֹ וְסוֹפוֹ לַחְזוֹר? וְקָתָנֵי: חַיָּיב בְּכוּלָּן!

    The Gemara explains: In this case of one who injured his parent but did not bruise him, what are the circumstances? Is it not a case where he struck him on his hand, and it will eventually return to its original health? And with regard to this case that mishna teaches: He is liable to pay all of the five types of indemnity. If so, this resolves Rabba’s dilemma.

    אָמְרִי: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁחֵירְשׁוֹ, וְלֹא עָשָׂה בּוֹ חַבּוּרָה. וְהָאָמַר רַבָּה: (הַחוֹרֵשׁ) [חֵרֵשׁ] אֶת אָבִיו – נֶהֱרָג, לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַחֲרִישָׁה בְּלֹא חַבּוּרָה; טִיפְּתָא דִּדְמָא נְפַלָה לֵיהּ בְּאוּדְנֵיהּ!

    The Sages object and say: Here we are dealing with a case where he deafened his parent by striking him, but did not bruise him. Since his father’s hearing loss is permanent, he is liable to pay all five types of indemnity, and this is not relevant to Rabba’s dilemma. The Gemara objects: But doesn’t Rabba himself say: One who deafens his father is executed, even though no bruise is visible, because it is impossible for deafening to occur without a bruise? It is certain that a drop of blood fell into his ear from the blow, even if it is not visible from the outside.

    אֶלָּא הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁגִּילְּחוֹ. גִּילְּחוֹ – מִהְדָּר הָדַר, וְהַיְינוּ בַּעְיָין!

    Rather, it must be that here we are dealing with a case where he shaved his father’s hair without causing a bruise. In a case where he shaved him, his hair will return, and this is an example of our dilemma, i.e., of an injury to a limb that will return to its original health. If so, this resolves Rabba’s dilemma.

    אָמְרִי: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁסָּכוֹ נָשָׁא, דְּלָא הָדַר.

    The Sages object and say: It is possible that here we are dealing with a case where he smeared his father with a depilatory agent [ nasha ] that caused his hair to fall out, so that his hair will not return.

    צַעַר – דְּאִית לֵיהּ קַרְטוּפָנֵי בְּרֵישֵׁיהּ, וְצָוַוחי [לֵיהּ] מֵהָנְהוּ קַרְטוּפָנֵי. רִיפּוּי – דְּבָעֵי אַסּוֹיֵי. שֶׁבֶת – דַּהֲוָה מְרַקֵּיד בֵּי כוּבֵּי, דְּבָעֵיא מַחְוֵי גַּוְנֵי אַרֵישֵׁיהּ; וְלָא מַחְוֵי – מֵהָנְהוּ קַרְטוּפָנֵי. בּוֹשֶׁת – אֵין לְךָ בּוֹשֶׁת גָּדוֹל מִזֶּה.

    The Gemara explains how one could be liable for each of the five types of indemnity by smearing a depilatory agent: The father experiences pain in a case where he has fissures on his head and has pain from those fissures. He incurs medical costs because he requires healing for the fissures. He incurs loss of livelihood in a case where he would dance in taverns to earn money, which requires him to make various gestures with his head and his hair while dancing; and now he cannot gesture because of those fissures on his head. He experiences humiliation, because there is no humiliation greater than losing one’s hair.

    וּמִילְּתָא דְּבַעְיָא לֵיהּ לְרַבָּה – פְּשִׁיטָא לֵיהּ לְאַבָּיֵי לְהָךְ גִּיסָא, וּלְרָבָא לְהָךְ גִּיסָא. דְּאִתְּמַר: הִכָּהוּ עַל יָדוֹ וְצָמְתָה, וְסוֹפָהּ לַחֲזוֹר – אַבָּיֵי אָמַר: נוֹתֵן לוֹ שֶׁבֶת גְּדוֹלָה וְשֶׁבֶת קְטַנָּה. וְרָבָא אָמַר: אֵינוֹ נוֹתֵן לוֹ אֶלָּא דְּמֵי שִׁבְתּוֹ שֶׁבְּכׇל יוֹם וָיוֹם.

    The Gemara comments: And the matter that is a dilemma for Rabba is obvious to Abaye on this side of the dilemma, and to Rava on that side of the dilemma; they each resolved the dilemma but with opposing conclusions. As it was stated: If one struck another on his hand and the hand was weakened, but it will ultimately return to its original health, Abaye says: He gives him compensation for his major loss of livelihood, i.e., the decrease in his value, due to his temporary paralysis, as measured by his price on the slave market; and his minor loss of livelihood, i.e., the money he would have earned while idle during his recovery. And Rava says: He gives him only the value of his loss of livelihood for each and every day, and he does not give him the full value of his hand.

    אִיתְּמַר: הַקּוֹטֵעַ יַד עֶבֶד עִבְרִי שֶׁל חֲבֵירוֹ – אַבָּיֵי אָמַר: נוֹתֵן לוֹ שֶׁבֶת גְּדוֹלָה לָעֶבֶד, וְשֶׁבֶת קְטַנָּה לָרַב. רָבָא אָמַר: הַכֹּל יִנָּתֵן לָעֶבֶד, וְיִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע וְהָרַב אוֹכֵל פֵּירוֹת.

    § The Gemara presents another dispute between Abaye and Rava. It was stated: With regard to one who severs the hand of a Hebrew slave who belongs to another, Abaye says: He gives compensation for the major loss of livelihood to the slave, and compensation for the minor loss of livelihood to the master. Rava says: All the compensation shall be given to the slave, and land shall be purchased with the money; and the master garners the profits from the land for the duration of the slave’s term of slavery.

    פְּשִׁיטָא – פִּיחֵת אֵצֶל עַצְמוֹ, וְאֵצֶל רַבּוֹ לֹא פִּיחֵת – הֵיכִי דָּמֵי? דְּפַסְקֵיהּ לְרֵישׁ אוּנֵּיה אוֹ לְרֵישׁ נְחִירֵיהּ – הַכֹּל לְעַצְמוֹ. פִּיחֵת אֵצֶל רַבּוֹ – פְּלוּגְתָּא דְּאַבָּיֵי וְרָבָא.

    The Gemara comments: It is obvious that if one injured a slave and thereby reduced the slave’s value for the slave himself, but he did not reduce the slave’s value for his master; the Gemara interjects: What are the circumstances where this is possible? This is possible in a case where he split the tip of his ear or the tip of his nostril, which does not impact the slave’s ability to perform labor. The Gemara returns to continue the statement: In such a case, all of the compensation goes to the slave himself. If the injury reduced the slave’s value for his master, then this is the case of the dispute of Abaye and Rava.

    בּוֹשֶׁת – הַכֹּל לְפִי הַמְבַיֵּישׁ וְהַמִּתְבַּיֵּישׁ. מַנִּי מַתְנִיתִין? לָא רַבִּי מֵאִיר וְלָא רַבִּי יְהוּדָה, אֶלָּא רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא.

    § The mishna teaches: How is payment for humiliation assessed? It all depends on the stature of the one who humiliates the other and the one who is humiliated. The Gemara asks: Whose opinion is expressed in the mishna? It is not the opinion of Rabbi Meir, and it is not the opinion of Rabbi Yehuda. Rather, it is the opinion of Rabbi Shimon.

    דִּתְנַן: וְכוּלָּן – רוֹאִין אוֹתָן כְּאִילּוּ הֵם בְּנֵי חוֹרִין שֶׁיָּרְדוּ מִנִּכְסֵיהֶם, שֶׁהֵן בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַגָּדוֹל לְפִי גּוֹדְלוֹ, וְהַקָּטָן לְפִי קׇטְנוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: עֲשִׁירִים – רוֹאִין אוֹתָן כְּאִילּוּ הֵם בְּנֵי חוֹרִין שֶׁיָּרְדוּ מִנִּכְסֵיהֶם, עֲנִיִּים – כִּפְחוּתִין שֶׁבָּהֶן.

    These opinions are as we learned in a baraita : And in all of those cases of Jews who were humiliated, regardless of their individual stature, they are viewed as though they were freemen who lost their property and were impoverished, and their humiliation is calculated according to this status, as they are the sons of Abraham, Isaac, and Jacob, and are all of prominent lineage. Humiliation is assessed according to a standard formula, regardless of who was humiliated. This is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: The court views each person according to his stature, the great person according to his greatness, and the small person according to his smallness. Rabbi Shimon says: In a case of wealthy people, the court views them as though they were freemen who lost their property; in a case of poor people, the court views them as the least among the poor. This lessens the payment of compensation for the one who caused humiliation.

    מַנִּי? הַשְׁתָּא אִי רַבִּי מֵאִיר – מַתְנִיתִין קָתָנֵי: הַכֹּל לְפִי הַמְבַיֵּישׁ וְהַמִּתְבַּיֵּישׁ; וְרַבִּי מֵאִיר – כּוּלְּהוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי נִינְהוּ! וְאִי רַבִּי יְהוּדָה – מַתְנִיתִין קָתָנֵי: הַמְבַיֵּישׁ אֶת הַסּוֹמֵא – חַיָּיב; וְאִילּוּ רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: סוֹמֵא אֵין לוֹ בּוֹשֶׁת! אֶלָּא לָאו רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא?

    The Gemara explains: Whose opinion is expressed in the mishna? Now, if it is the opinion of Rabbi Meir, the mishna teaches: It all depends on the stature of the one who humiliates the other and the one who is humiliated, and Rabbi Meir holds in the baraita that all of those who were humiliated are considered alike to one another. And if it is the opinion of Rabbi Yehuda, a mishna teaches (86b): One who humiliates a blind person is liable, whereas Rabbi Yehuda says in a baraita : A blind person does not have humiliation. Rather, is the opinion expressed in the mishna not that of Rabbi Shimon?

    אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יְהוּדָה, כִּי אָמַר רַבִּי יְהוּדָה סוֹמֵא אֵין לוֹ בּוֹשֶׁת – לְמִשְׁקַל מִינֵּיהּ, אֲבָל לְמִיתְּבָא לֵיהּ – יָהֲבִינַן לֵיהּ.

    The Gemara rejects this conclusion: You can even say that the mishna expresses the opinion of Rabbi Yehuda. When Rabbi Yehuda said that a blind person does not have humiliation, he meant with regard to another taking compensation for humiliation from him. A blind person is not fully aware of what he does, and one can be rendered liable for causing humiliation only if he intended to humiliate the other. But with regard to giving him compensation for humiliation, he is given compensation.

    וְהָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: הַמְבַיֵּישׁ אֶת הַיָּשֵׁן – חַיָּיב, וְיָשֵׁן שֶׁבִּיֵּישׁ – פָּטוּר; וְלָא קָתָנֵי: סוֹמֵא שֶׁבִּיֵּישׁ – פָּטוּר; מִכְּלָל דְּלָא שְׁנָא הָכִי וְלָא שְׁנָא הָכִי! אֶלָּא מְחַוַּורְתָּא מַתְנִיתִין רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא.

    The Gemara challenges this explanation of the opinion of Rabbi Yehuda: But from the fact that the latter clause of that mishna teaches that one who humiliates a sleeping person is liable but a sleeping person who humiliates another is exempt, and does not teach that a blind person who humiliates another is exempt, by inference, the mishna teaches that there is no difference this way, and no difference that way; whether a blind person humiliates another or is humiliated, the one who causes humiliation is liable to pay compensation. Rather, it is clear that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon.

    מַאן תְּנָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: נִתְכַּוֵּון לְבַיֵּישׁ אֶת הַקָּטָן, וּבִיֵּישׁ אֶת הַגָּדוֹל – נוֹתֵן לַגָּדוֹל דְּמֵי בוֹשְׁתּוֹ שֶׁל קָטָן. לְבַיֵּישׁ אֶת הָעֶבֶד, וּבִיֵּישׁ אֶת בֶּן חוֹרִין – נוֹתֵן לְבֶן חוֹרִין דְּמֵי בוֹשְׁתּוֹ שֶׁל עֶבֶד. מַנִּי? לָא רַבִּי מֵאִיר, וְלָא רַבִּי יְהוּדָה, וְלָא רַבִּי שִׁמְעוֹן!

    § The Gemara analyzes a related baraita in light of the three opinions cited earlier. Who is the tanna who taught this baraita , as the Sages taught: If one intended to humiliate a small man [ katan ] and instead humiliated a great man [ gadol ] , he gives the money he would have owed for the small man’s humiliation to the great man. If one intended to humiliate a slave and instead humiliated a freeman, he gives the money he would have owed for the slave’s humiliation to the freeman. Whose opinion is this? It is not the opinion of Rabbi Meir, and not the opinion of Rabbi Yehuda, and not the opinion of Rabbi Shimon.

    קָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ: קָטָן – קָטָן בִּנְכָסִים, גָּדוֹל – גָּדוֹל בִּנְכָסִים. אִי רַבִּי מֵאִיר, הָאָמַר: כּוּלְּהוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי נִינְהוּ! וְאִי רַבִּי יְהוּדָה, הָאָמַר: אֵין לַעֲבָדִים בּוֹשֶׁת! וְאִי רַבִּי שִׁמְעוֹן, הָאָמַר: נִתְכַּוֵּון לְבַיֵּישׁ אֶת זֶה, וּבִיֵּישׁ אֶת זֶה – פָּטוּר!

    The Gemara explains why this is not in accordance with the opinion of any of these tanna’im : It enters your mind to say that when the baraita is referring to a katan , it means that he is small in terms of his property, i.e., he is poor; and when the baraita is referring to a gadol , it means that he is great in terms of his property, i.e., he is wealthy. If this baraita is stating the opinion of Rabbi Meir, doesn’t he say in the baraita that all of those who were humiliated are considered similar to one another? And if it is stating the opinion of Rabbi Yehuda, doesn’t he say: Slaves have no humiliation; whereas the baraita discusses the compensation owed to a slave. And if it is stating the opinion of Rabbi Shimon, doesn’t he say: If one intended to humiliate this one, and instead humiliated that one, he is exempt?

    מַאי טַעְמָא? כִּקְטָלָא; מָה קְטָלָא – עַד דְּמִתְכַּוֵּון לֵיהּ, דִּכְתִיב: ״וְאָרַב לוֹ וְקָם עָלָיו״ – עַד שֶׁיִּתְכַּוֵּון לוֹ; בּוֹשֶׁת נָמֵי – עַד דְּמִיכַּוֵּין לֵיהּ, דִּכְתִיב: ״וְשָׁלְחָה יָדָהּ וְהֶחֱזִיקָה בִּמְבֻשָׁיו״ – עַד שֶׁיִּתְכַּוֵּון לוֹ!

    The Gemara explains Rabbi Shimon’s statement: What is the reason for exempting one who humiliated a person whom he did not intend to humiliate? The halakha of humiliation is like the halakha of killing. Just as in a case of killing, the murderer is not executed unless he intended to kill the victim specifically, as it is written: “And he lies in wait for him, and rises up against him” (Deuteronomy 19:11), which means he is not liable unless he intended to kill him specifically, so too, in a case of humiliation, the one who humiliated is not liable unless he intended to humiliate him specifically, as it is written: “And she put forth her hand, and took him by his genitals” (Deuteronomy 25:11); this teaches that one is not liable for humiliation unless he intended to humiliate him specifically.

    לְעוֹלָם רַבִּי יְהוּדָה, וְכִי קָאָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֵין לַעֲבָדִים בּוֹשֶׁת – לְמִיתְּבָא לְהוּ; אֲבָל לְמֵישַׁם – שָׁיְימִינַן בְּהוּ.

    The Gemara returns to analyzing the baraita : Actually, the baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, and when Rabbi Yehuda said: Slaves have no humiliation, he meant that one would not be liable to give them compensation for humiliation; but if the court needs to appraise compensation for the humiliation of others according to their humiliation, and thereby determine the compensation one owes to a freeman when he intended to humiliate a slave, then we do appraise according to their humiliation.

    וְאִי בָּעֵית אֵימָא: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי מֵאִיר, מִי סָבְרַתְּ: גָּדוֹל – גָּדוֹל בִּנְכָסִים, קָטָן – קָטָן בִּנְכָסִים? לֹא; גָּדוֹל – גָּדוֹל מַמָּשׁ, וְקָטָן – קָטָן מַמָּשׁ.

    The Gemara presents an alternative explanation of the baraita : And if you wish, say instead: You can even say that the baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Meir. Do you maintain that when the baraita is referring to a gadol , it means he is great in terms of his property, and when the baraita is referring to a katan , it means he is small in terms of his property? No, rather, when the baraita is referring to a gadol , it means an actual adult [ gadol ]; and when the baraita is referring to a katan , it means an actual minor [ katan ].

    וְקָטָן בַּר בּוֹשֶׁת הוּא?! אִין; כִּדְאָמַר רַב פָּפָּא: דְּמַיכְלְמוּ לֵיהּ וּמִיכְּלַם; הָכָא נָמֵי –

    The Gemara asks: But is a minor subject to humiliation? The Gemara answers: Yes, as Rav Pappa said with regard to another halakha : The case involves a minor who has reached a stage in which when others humiliate him he feels humiliation; here, too,