Bava Kamma 8a

Superior-quality and inferior-quality land, damages [are paid] from the superior-quality land, and [payments owed to a] creditor and [payments of] a woman’s marriage contract are made from the inferior-quality - by Torah law, a creditor [is paid] from inferior-quality land as is stated later on; it is the Rabbis who decreed that he [can collect from] intermediate-quality land, due to [the desire to prevent] "locking the door to borrowers". In a case where he does not have intermediate-quality land, the decree does not apply.

Let his intermediate-quality land be classified as superior-quality since it is considered "excellent" [Exodus 22:4] as far as he is concerned.

And he sold it after the loan. The intermediate-quality land came under lien to the creditor at the outset, when [the borrower] still held the superior-quality land.

Both this [ baraita ] and that [ baraita> concern cases] where [the borrower] did not have superior-quality - and everyone [that is, the authors of both baraitot ] agrees that [the quality of the borrower's land] is evaluated with respect to the world at large.

And it is not difficult, etc - that which was stated [in the first baraita ] that a creditor and woman's marriage contract [are collected] from the inferior-quality land -- is because his intermediate-quality land is comparable to general superior-quality land.

Both this [ baraita ] and that [ baraita ] concern a case where his intermediate-quality land is equivalent to the intermediate-quality land of the world at large - and where he did not have any superior-quality land to begin with. It is with respect to this that they disagree: the tanna of the first baraita holds that [his lands] are evaluated against those of the world at large, and on account of this the creditor can collect from the intermediate-quality land, according to the [usual] law. The other [ tanna ] holds that [his land] is evaluated [only] with respect to [whatever other land] he owns.

Another version we have the text [instead]: "both this baraita and that baraita concern a case where his intermediate-quality land is equivalend to the superior -quality land of the world at large. The [contradiction], then, is explained as follows: both baraitot concern a case where he had superior-quality land [at the time of the loan] and sold it. It is with respect to this that they disagree: the tanna of the first baraita holds that [his land] is evaluated [only] with respect to [whatever other land] he owns. Since it is intermediate-quality with respect to his [other lands], even though with respect to the world-at-large it is superior-quality land, he pays from [that land]. The tanna of the [second] baraita holds that [his land] is evaluated with respect to the world-at-large. Prefer the first version [of the text].

They disagree with regard to Ulla the tanna of the latter [ baraita ] does not hold of Ulla's decree, but rather goes according to the [original framework of] Scripture: even if he also owns superior-quality land, which means that he has bona-fide intermediate-quality land -- both with respect to his own [property] and with respect to the world-at-large -- nevertheless, [the tanna ] rules that the creditor collects from the inferior-quality land.

[Both] this [braita] and that [braita] The Gemara quotes a Braita that says: if a person owned intermediate and poor quality fields, the victim of his damages and his creditor collect from the intermediate-quality. If he owes a k’suboh it is paid from the poorest- quality. In a second Braita with the same circumstances, a different formula is given. The victim of damages collects from the medium-quality. The creditor and the marriage contact are paid from the poorest-quality fields. Debtor has intermediate and poor-quality fields: Braita A Medium quality: Damages Creditor Poorest Quality: K’suboh Braita B Medium quality: Damages Poorest quality: Creditor K’suboh The Gemara offers four ways of reconciling this contradiction. Our Tosafot will be focusing on the second way. 1) Both Braitas hold that we determine finest, medium and poorest qualities according to the damager’s fields. Braita A is discussing a situation where at the time of the loan the debtor owned even finer fields. Since he owned finer fields, the debt at the outset was payable from the medium-quality fields. Even after the finer fields were sold, and his intermediate quality becomes his finest, the debt must be paid from what is now his finest because initially a lien was established on those fields. In Braita B, there never were any finer fields. The medium-quality fields are his best and the creditor is not entitled to collect from the debtor’s best. He must therefore collect from the poorest fields. 2) In both Braita A and Braita B, the debtor did not have finer fields at the time of the loan which were subsequently sold. Both Braita A and Braita B hold that the quality of the field is measured by world standards. Braita A is speaking about where his intermediate- quality is equal to the world’s intermediate quality and he pays his creditor and damages from the medium-quality. Braita B is speaking about where his medium-quality is equal to the finest quality by world standards. The creditor is not entitled to the finest fields, so he must accept payment from the poorest. The damages are of course paid from the finest. It is this second answer that our Tosafot will be discussing. 3) Both Braitas are speaking of where the debtor’s medium quality is equal to the world’s medium-quality. Braita A holds that payment is made according to world standards and therefore the creditor is paid with medium-quality fields even though they are the finest of the debtor. Braita B holds that payment is made according to the debtor’s fields. Since the field in question is the debtor’s best the creditor who is not entitled to the finest must collect from the poorest. 4) Ulo says in Chapter Haneezokin that by Torah law the creditor can collect only from the poorest. The Rabonon were concerned that potential lenders would be discouraged by the fact that they could only collect from the poorest fields and instituted a rabbinic law allowing them to collect from the intermediate quality fields. Braita A subscribes to Ulo’s ruling while Braita B rejects it. Rashi holds that he rejects Ulo’s ruling altogether and holds that there is no rabbinic law that creditor’s may collect from the intermediate- quality fields. Tosafot disagrees with Rashi’s understanding and hold that in general he agrees with Ulo, it is only in limited circumstances that he disagrees with Ulo. This is our text of the Gemara’s second solution: Both Braita A and Braita B are speaking of where the owner did not have finer fields that were later sold. Braita B is speaking about when his intermediate quality is equal to the world’s finest. Since a creditor is not entitled to the finest, he can now be paid with the poorest. Braita A is speaking of when his medium quality is not equal to the world’s finest. Since they are not equal to the worlds finest they are classified as medium-quality and the creditor is entitled to be paid from the intermediate-quality. Although the Gemara introduced this solution with the explanation that in both Braitas the debtor did not have any finer fields that were sold, there is a major difference between the circumstances of Braita A as opposed to Braita B, as Tosafot will now explain. And that which the Gemara said that both Braita A and Braita B are speaking of when he did not have finer fields that had been sold, the Gemara does not mean to say that both Braitas are speaking of where he did not have any finer fields at all, for if that were so, in Braita B which is speaking of where his middle quality is equal to the world’s finest, why are they called middle-quality? They are his finest, since you are assuming that he never had any better fields and they are the finest by world standards. Why are they referred to as middle-quality? Rather, this is what the Gemara means, both Braita A and Braita B are speaking of where he did not have finer fields that were sold, what this means is: that they are not speaking of where he had finer qualities that were sold, but one Braita, Braita A, is speaking of when he never had any finer fields at all. His finest is equal to the world’s middle-quality and therefore the creditor is paid from his finest which is equal to the world’s middle-quality. And Braita B is speaking of when he had finer fields and still has them. His middle-quality is equal to the worlds finest and they cannot be collected by a creditor. He must collect from the poorest quality. They are referred to as middle-quality because he owns even finer fields and they are in fact, his middle quality. According to this explanation, we need not say that either of the Braitas is speaking of when a field was sold. In Braita A he never had any finer fields. In Braita B he had finer fields and still has them. Nothing was sold in either Braita. And both Braitas hold that the qualities of fields are determined by world standards. That is why in Braita A the debtor pays with what is middle-quality according to world standards, even though they are his own finest. In Braita B the debtor pays with his own poorest, since his own middle-quality is equal to the world’s finest.

And if you wish, say [both] this [baraita] and that [braita concern cases where the borrower] did not have superior-quality [land] and sell it. This Tosafot is discussing the third way of reconciling the contradiction between the two Braitas. See previous Tosafot for an explanation of this solution. There is an alternative text for this third solution. Instead of reading that the debtor’s medium-quality is equal to the world’s medium- quality, that text reads that the debtor’s medium-quality is equal to the world’s finest quality. Tosafot rejects that text, as he will now explain. We do not have the text that in both Braitas the debtor’s middle-quality is equal to the world’s finest quality. For since in this third solution these Braitas are speaking of where the debtor had no finer fields, why are the fields he has called medium-quality fields since according to this text they are the debtor’s finest and the world’s finest? And another reason to reject this text is, for if it were so, that his intermediate-quality is equal to the world’s finest and we were to assume that the debtor did have finer fields which is why the fields under discussion are referred to as intermediate-quality, how can we make sense of Braita A that says that the victim of damages and the creditor are paid from the intermediate-quality. This difficulty is compelling both according to the one who says qualities are determined according to the debtor’s properties, and according to the one who says that qualities are determined by world standards. According to the one who says qualities are determined by the debtor’s property, the victim of damages should collect from the finest and the creditor from the debtor’s intermediate- quality. According to the one who holds that qualities are determined by world standards, the victim of damages should collect from the damager’s medium-quality, which is equal to the world’s finest and the creditor should collect from the debtor’s poorest quality because he is not entitled to the finest by world standards.

What [would] a person typically bring out? The most inferior of his utensils. Ulo is proving that the creditor is paid with the poorest quality since the Torah says that “the man to whom you lend shall bring out the security to you”. That “man” the borrower, given the choice will bring out the least of his utensils. The Torah is giving that “man” the right to pay with that which he sees fit; obviously he will choose the poorest. Tosafot points out that there is another person involved in the process, the court emissary. Even though it is the court emissary who brings out the security to the lender, the court emissary only brought out to the lender that which the borrower gave him. The decision of what to give as security remained with the borrower, who would obviously choose the least valuable of his utensils.

To bring out the most inferior of his utensils The debtor’s right to bring out the least of his utensils is presented as proof that the creditor collects his debt from the poorest by Torah law. The supposition is that the least of the utensils is by definition not the finest. This contradicts what we have learned earlier. And if you ask: Even the least of utensils is “the finest” as the Gemara said earlier (Bava Kamma 7b), all movable items are the finest since they can be transported to where they are sought after. And we can answer: When one brings out utensils it is usual for him to bring out the least valuable and so too, when he brings land it is also usual that he brings the poorest. Since the Torah places the decision in the hands of the borrower, when he offers land he will offer the poorest which the lender must accept. It appears that the correct ruling is that qualities are designated according to the debtor’s property, for that is the opinion of R’ Nachmon in Ketubot 110a. As was pointed out at the end of Tosafot ה מר לית ליה תקנתא דעולא ' ד, in the fourth and final solution, according to both Braitas the designation of qualities is based on world standards. Tosafot felt the need to say that this is not the halachic ruling, rather we follow R’ Nachmon who holds that designation of qualities is based on the properties of the debtor.

[The other] sage is not of [the opinion that the ruling is in accordance with] the ordinance [cited] by Ulla. The Mishna in Haneezokin (48b) says that a creditor collects his debt from intermediate-quality fields. In our Gemara Ulo teaches us that by Torah law the creditor should collect only from the poorest quality fields. The Sages felt that this would have a negative impact on a borrower’s ability to obtain a loan. The potential lenders would not want to give a loan if their right to collect their debt was limited to the poorest quality. They therefore legislated that a creditor can collect from medium-quality fields. Why did they not allow a creditor to collect from the finest fields? The Gemara in Haneezokin (49b) answers that question. They felt that an unscrupulous individual would try to take advantage of an unfortunate person who was in need of cash. The lender would offer the unfortunate borrower a loan with the hope that he would not be able to pay the loan and thus the lender would take possession of the finest fields of the borrower. However, since a creditor could collect from the medium- quality, the honest lender would not be discouraged from offering a loan to a person in need of one. Our Gemara says that the Braita B that says that when a debtor has only intermediate and poor-quality fields the creditor collects from the poorest quality does not hold of Ulo’s rule. Rashi says that he does not hold like the Mishna in Haneezokin and in all cases a creditor collects only from the poorest, even when the debtor owns all three qualities of fields. Tosafot disagrees with Rashi as he will now explain. The Gemara’s statement that this Braita does not hold of Ulo’s rule was said specifically where the debtor has no finer fields than the medium- quality; in that case these medium-quality fields that he does have are the debtor’s finest. This can be seen from the Braita’s mentioning that the debtor owned only medium and poorest. It is in this case that the Braita rules the creditor collects from the poorest. This implies that if the debtor owned finer quality fields the creditor does collect from the medium-quality. Tosafot understands that the Braita specifically set up this case of the debtor not owning any finer quality as one where the creditor must take the poorest quality. Where the debtor does own finer quality the creditor collects from the medium-quality fields. And this Braita holds that since the debtor only has medium and poorest quality, the reason mentioned in Haneezokin that a creditor does not collect from the finest is relevant to the situation of our Braita. The Gemara there says: For what reason does a creditor not collect from the finest? So that he should not gaze upon his neighbor’s beautiful field or beautiful apartment and say: I will hasten and lend him money so that I will collect it, the beautiful field or apartment as payment of my loan. This concern is mentioned there as the reason the creditor does not collect from the finest. Braita B holds that this concern is relevant even where the borrower’s finest field is not the finest by world standards. The creditor cannot collect from the borrower’s finest and must therefore collect only from the borrower’s poorest. Braita A holds that this concern is relevant only where the borrower’s finest are finest by world standards as well, not when they happen to be this borrower’s finest but not the finest by world standards. Since that concern does not apply here, the creditor can collect from the intermediate-quality fields; even though they are the creditor’s finest. According to this fourth solution, both Braitas obviously hold that the designation of qualities is measured by world standards.

All [the buyers] replace the [land’s prior] owner The purchasers of the fields assume the responsibilities of the original owner. The purchaser of the finest field will pay the victim of damages. The purchaser of the medium-quality will pay the creditor and the purchaser of the poorest quality will pay the k’suboh. It is clear that the victim of damages will definitely be able to collect from a field that the damager sold. Tosafot examines this ruling in view of the general rules of collecting from property that was sold. And if you ask: Damages are equivalent to a loan that is not documented, since the obligation is not written in a document and a loan that is not documented cannot be collected from property that was sold by the borrower? Why is our Gemara certain that the victim of damages can collect from property that the damager sold? And we can answer: That when they stood at a Din Torah and the obligation to pay was established by the court, it is equivalent to a documented loan and one is paid from property that the borrower sold, as the Gemara says in HaGozail basro (Bava Kamma 112) and in some other places. Alternatively, damages are a loan that is written in the Torah, which is equivalent to being written in a document and the purchasers of the property are liable to pay. (See Kidushin 13b).

[If he] does not have [they] collect from the previous [buyer] When a debtor sells some of his property, the rule is that we do not collect from property that has been sold when there is unsold property available from which to collect the debt, even if that unsold property is of the poorest quality. Thus the law that the victim of damages collects from the finest and the creditor from the medium quality is circumvented by the sale of those properties to the first and second purchasers. Subsequently, if and when the remaining property is collected to settle a debt, even if that happens after the sale of such property to a third purchaser, the order to be followed when settling the debts is not based on the qualities but on the dates of the sale of the properties. The last sold is the first to be collected and the first sold is the last to be collected. We must also take into account the dates of the obligations. The earliest obligation is collected first and the last obligation is collected last, even though this may be to the detriment of the earliest obligation as Tosafot will now explain. Rivo says: That if they, the victim of damages, the creditor and the woman collecting her k’suboh, all come at once to collect what is owed to them, whoever’s document precedes the others collects from the last purchaser first even if this will be to his disadvantage. If the victim of damages was the earliest, he was damaged on the earliest date; he collects from the last purchaser even if that property happens to be the poorest. The rule that one collects from the last purchaser overrides the victim’s right to collect from the finest. And if the creditor comes after the victim of damages, for example, the date of his loan precedes the date of the k’suboh; he too, collects from the last purchaser. And if he, the last purchaser, does not have any more of the land that he purchased from the debtor, he, the creditor, collects from the preceding purchaser, even if the land the second purchaser has is from the finest of the debtor’s property. Ordinarily the creditor collects from the medium-quality. In this situation we are following the order that the various debts came into existence. That order takes precedence over the rule that the creditor receives payment from the intermediate-quality since that rule has been circumvented by the debtor selling the medium-quality before selling the poorest property. And the woman, who is collecting her k’suboh and happens to be the latest obligation of the three, collects from the very first purchaser even if that property is the finest of the finest. Time line Obligations: Ador 1- damages Ador 2- debt Ador 3- k’suboh – marriage contract Sale of property: Ador 4- finest of the finest Ador 5- finest Ador 6- inferior The damages victim of Ador 1 is the first obligation. He is paid from the field sold last on Ador 6, even though it is inferior-quality. The creditor whose loan is dated Ador 2 is paid from the balance of the inferior if there is any left and if there is nothing left he is paid from the field sold on Ador 5, even though it is the finest. The marriage contract which was dated Ador 3 is paid from the finest if there is any remaining after satisfying the debt. If not, she is paid from the first field sold on Ador 4, even though it is the finest of the finest. See Rosh who adds that the victim of damages may make a private deal with the first purchaser who has the finest property. The first purchaser may then say I give up my right to compel the victim of damages to collect from the last purchaser and will pay him from the finest properties that I purchased from the debtor. This is not considered a violation of the rights of the debtor and the k’suboh. The same may be true of the creditor who can strike a deal with the holder of the medium properties.

Where it is possible to say [that the sale to] one of them preceded [the other sales]. It appears that Rashi understood that the words דאיכא למימר mean that an argument can be made that since one document was written and given before the other, we should consider the first purchaser as the first and his property should be collected last and we should not treat all of the purchasers equally even though all three transactions took place on one day. The Gemara’s conclusion is that since they are all written in one day the effective date of each of these documents is the end of that day. It doesn't really matter that one of them was written earlier than the others. They are in reality all effective at the same point in time, the end of the day on which they were written. Tosafot seems to translate the words דאיכא למימר as ‘it can be said’. This implies that there is an element of doubt. It can be said that one was given before the other and it can be said that one was not given before the other. Tosafot finds this interpretation problematic. If we are speaking in terms of an actual time that the seller handed the documents to the buyers, then one definitely was given before the other. How can we entertain the possibility that one was not given before the other? (It is highly unlikely that the seller handed two documents to two people at precisely the exact same moment.) Tosafot explains that converse of “it can be said that one preceded the other” is not that “it can be said that the two documents were given simultaneously”, but rather, “that we are sure that one preceded the other”. This happens in Y’rusholayim where it was the custom to write not only the date but also the time of day that the document was written. The reason that there is a doubt about which transaction occurred first in places other than Y’rusholayim is because we only write the hour of the day in Y’rusholayim. In Y’rusholayim there is no doubt. Since we write the hour of the transaction in the document we are sure that one document was given before the other.

ופרקי' כגון דהוה ליה עידית ומכרה ותנן אין נפרעין מנכסים משועבדין במקום שיש בני חורין וכו'.

ואמרי' הכי נמי מסתברא דתניא אחריתי בינונית וזיבורית נזיקין בבינונית ובעל חוב וכתובת אשה בזיבורית קשיין אהדדי כו' ופשוטה היא.

רבינא אמר בדעולא קמפלגי דאמר דבר תורה בעל חוב בזיבורית שנאמר בחוץ תעמוד וכו' מה דרכו של לוה להוציא פחות שבכלים. ומה טעם אמרו בעל חוב בבינונית שלא לנעול דלת בפני לוין. האי תנא דקתני בעל חוב בבינונית אית ליה דעולא והאי דקתני בעל חוב בזיבורית לית ליה דעולא.

ת"ר מכרן לאחד או לשלשה כו' היו לו עידית ובינונית וזיבורית ומכרן לאחד או לשלשה כאחד כולן נכנסו תחת הבעלים מגבין לנזקין מן העידית ולבעל חוב בבינונית ולכתובת אשה בזיבורית ואקשי' אמאי נימא הנחתי לך מקום לגבות ממנו ופרק' כגון שלקח עידית באחרונה והיינו טעמא דלא גבו כולהו מן העידית משום דאמר להו אי שתקיתו ושקליתו כדינייכו שפיר ואי לא מהדרנא זיבורית למריה ואמינא לכו הנחתי לכם מקום לגבות ממנו ושקליתו כולהו מן הזיבורית.

לא דכ"ע בשל עולם הן שמין ולא קשיא כאן שהיתה בינונית שלו כבינונית דעלמא כאן שהיתה בינונית שלו כעדית דעלמא. הכי גרסינן, ויש נסחאות אחרות וזו הנכונה והעולה כהוגן: רבינא אמר דכ"ע בשל עולם הן שמין והכא בדעולא קא מיפלגי וכו' מר אית ליה דעולא ומר לית ליה דעולא.‪‬ אית ספרים דגרסי הכי ויש מי שפירש לגירסא זו דכ"ע בשל עולם הן שמין וכגון שהיתה בינונית שלו כבינונית דעלמא והא דתניא ניזקין בבינונית וב"ח (וכתובות) [וכתובת] אשה בזיבורית לית ליה תקנתא דעולא דהא כי תקינו רבנן בעל חוב בבינונית הני מילי היכי דאית ליה עידית ובינונית וזיבורית (לחודייהו) דקיימא עידית קמיה אבל בדלית ליה אלא זבורית ובינונית לחודייהו לא תקינו רבנן.

והראב"ד ז"ל הקשה שאין (כן לשון) [בלשון] הגמרא מר אית ליה תקנתא דעולא אלא מר אית ליה דעולא ועוד כי התקנה לא היתה דעולא אלא מן המשנה וכדתנן בפרק הניזקין (גיטין מח, ב) ועולא לא בא אלא לפרש כי דבר תורה (לזיבורית) [בזיבורית] ועוד קשה דאנן קי"ל דבשלו שמין כרב נחמן דאמר הכי בכתובות (קי, א) ואיך נפרש דברי רבינא דהוא בתרא דלא כהלכתא והוא ז"ל פירש דה"ג דכ"ע בשלו הן שמין והכא בשלא היתה לו עידית מעולם ובדעולא קא מיפלגי מ"ד ב"ח בזיבורית אית ליה דעולא וכיון דנעשית אצלו בינונית כעידית מוקמינן ליה מדאורייתא א"נ אתקנתא דהא זיבורית (ואילו) [אצלו] נעשית בינונית. ומ"ד ב"ח בבינונית לית ליה דעולא אלא אית ליה דר' שמעון דאמר בגטין בריש פרק הניזקין (גיטין מט, ב) מפני מה אמרה תורה ב"ח בבינונית כלומר אע"פ שהיה ראוי לגבות מן העידית מפני שגמל עמו חסד אלא שלא יראה אדם שדה נאה לחברו ויאמר אלך ואלונו כדי שאגבנו בחובי הלכך אע"פ שזה נעשית לו הבינונית כעידית גובה ממנה שאין כאן חששא דאקפוץ ואלונו שהרי עידית כזו מצויה הרבה לקנות ואוקימנא ליה אדיני' וקי"ל כעולא דרבא דהוא בתרא סבירא ליה כותיה בפרק הנזקין (גיטין נ, א) והלכך ב"ח בזיבורית כן כתב הרב ז"ל.

מה דרכו של עני להוציא פחות שבכלים וא"ת והא אמרינן כל מילי מיטב הוא ואפילו סובין וי"ל כיון דאמר רחמנא יוציא עליך ודרכו להוציא פחות שבכלים כאן הודיעך שאם מגביהו קרקע אף מגביהו איזו מהן שירצה ואפילו מזיבורית.

מדאמרינן מכרן לאחד או לשלשה בני אדם כאחד כלן נכנסו תחת הבעלים. כלומר ובניזקין בעידית וב"ח בבינונית וכתובות אשה בזיבורית איכא למידק מן הלקוחות היכי גובה והא מלוה על פה הוא ואינו גובה מן המשועבדין וי"ל כגון שעמדו בדין קודם שמכר דהעמדה בדין כשטר דמי' א"נ י"ל דניזקין איתנהו טפי ממלוה גובין אפילו ממשועבדין למ"ד שעבודא דאורייתא ואנן קי"ל הכי. ועוד נ"ל ראיה מדאמרינן לקמן בפרק המניח (בבא קמא לג, ב) גבי שור שוה מנה שנגח שור שוה מאתים האי נמי קלא אית ליה דכיון דנגח תורא נגחנא קרו ליה וכיון שכן אגב האי קלא נפיק למה שהזיק.

אין לו גובה מלפניו אמר ריב"א ז"ל שאם באו כולם בבת א' כל הקודם בשטר גובה מן האחרון ופעמים שהנזקין גובה מן הזבורית וכתובת אשה מן העידית כיצד הרי שהיו הניזקין קודמין וכתובת אשה מאוחרת ומכר עידית ושייר זיבורית ואח"כ מכר זבורית הלכך ניזקין הקודמין גובה מן הזיבורית שבאחרונה וכתובה המאוחרת מן העידית.

השתא מכר לג' דאיכא למימר דחד מנייהו קדים וכו' קשיא לי כיון דכלהו שטרי נפקי מחד יומא האיך אפשר לומר דחד מנייהו קדים (וכו') דהא אפילו כתב ומסר לאחד בבקר וכתב ומסר לשני בערב כולן לא קנו עד סוף היום לר' מאיר דאמר עדי חתימה כרתי וכדאיתא בפרק מי שהי' נשוי (צד, א, ב) ומ"מ (כדעת) [לדעת] מי שפוסק אפי' בשאר שטרות עדי מסירה כרתי משכחת לה דדלמא כתב ומסר לאחד בבקר ולאחד בערב וכדאיתא נמי התם בפרק מי שהיה נשוי אבל לדעת הפוסקים כר' מאיר בשאר שטרות וכר' אלעזר בגטין לבד היכי משכחת לה וי"ל בשטרי אקנייתא דלכ"ע משעת קנין קנו.

וכן אמר רב ששת בשקנה עידית באחרונה קשיא לי היכי אפשר לאוקמא ברייתא בהכין דא"כ כולן גובין מן האחרונה וכ"ת דהא דהדר אקשי עליה הכי וכדאמר ליתו כולהו וליגבי מן העידית מ"מ רב ששת (דקרי לה מאי קרי לה) [ודקארי ליה מאי קארי ליה] ועוד דמשמע דאכתי אתי לאוקמי להאי פירוקא מדקאמר משום דאמר להו אי שתקיתו שתקיתו ואי לא מהדרנא לשטרא דזיבורית למאריה ואזליתו ושקליתו כלהו מזבורית ואי איתא אכתי ברייתא דקתני כולן נכנסו תחת הבעלים היכי משכחת לה וברייתא דינא קתני ולא פשרה ומסתברא לי דרב ששת סבר דכל שמכר לאחר ואפילו בזה אחר זה יכולין כולן לומר לו שעבודן גבי דידך הוא אקם דינא בהדך כדמעיקרא והלכך מדינא כולן גובין כדינן אלא למאי דאקשינן (מדיליה) [מדיניה] דחד כדינא דתלתא ולגבו כלהו מן העידית שבאחרונה ולבטל דינייהו קמא קאמר ליה אלו באו לבטל דינא קמא ולשקול (מי שקלי) טפי מדינייהו אדרבה מצי למימר להו כיון דלא ניחא לכו בדינא קמא אף אנא מהדרנא שטרא דזבורית למאריה ולא קאמר אהדר שטריה למרייהו כדאמר גבי ממי שאבדה לו דרך שדהו (קט, ב) והכא נמי הול"ל הכא דבהכי מיתוקמא טפי שפיר ברייתא וכדבעי לוקח נמי לאגבינהו לכלהו כדיניהו (קמאי) [קמא] אלא דמלתא בעלמא הוא דקאמר להו אי בעיתו למישקל טפי מדינייכו אהדר שטר זבורית ושקליתו בפחות מדינייכו והדר אקשי הא ודאי לא אפשר לאוקמי ברייתא בהכי דאי איתיה למוכר ומצי לוקח למהדר שטרא למאריה ודאי לא שקלו כלהו אלא מזבורית כאלו אהדר שטריה למאריה אלא ברייתא לא מיתוקמא לעולם בדאיתי' למוכר אלא בדשכיב ושביק יתמי דלא מצי למימר הכי והדרא קושיא לדוכתא דאקשי מאי שנא לשלשה ומאי שנא לחד כנ"ל, ואפשר דדיניה דרב ששת דינא דלא אפשר ליה ללוקח לגרוע דינייהו בטענה מהדרנא שטרא למריה דלא אשכחן (לה) [ליה] בעלמא אלא לאוקמי דינא ולא לגרועי וכן גבי מי שאבד לו דרך שדהו בחד דאתי מכח ארבעה דכי אמר לי ללוקח ארעאי גבי דידן היא מהדר ליה לוקח מאי אפסדתיך אי לא שתקת מהדרנא שטרי למרייהו ותיקום דינך וברייתא לרב ששת שפיר מיתוקמא בהכין אלא דמאן דדחי ליה סבר דאפילו לגרועי דינייהו מצי אמר וכמ"ד הדר דינא ואפילו תמצא לומר דקי"ל כרב ששת וכמ"ד קם דינא אפ"ה מקשי' כעין הניחא למ"ד קם דינא אלא למ"ד הדר דינא וכדבעינן לאוקמי פלוגתייהו כאדמון וחכמים בפרק החולץ (יבמות לז, ב) וכן פליגי בה אמוראי התם מאי איכא למימר ובהאי נמי מיתרצא ההיא דאמר רבא לקמן בראובן שמכר שדה לשמעון והלך שמעון ומכר שדה אחת ללוי דאי לא אמרינן הכי אף ההיא דרבא לית לה אוקימתא אלא דוקא בדיתמי כמו שאכתוב.

הא דקאמר אי הכי בנזיקין נמי נימא הכי. לאו דוקא אלא לב"ח נמי מצי לדחויי (הכא) [הכי] לגרועי מדיניה דלא ליגבי ולא מצי ב"ח למימר ליה לכי (מהדר) [תהדר] דהשתא נמי מגרעת לי ולא יהבת לי אלא זיבורית דכל היכא דמצי למיהדר דיניה כאלו אהדר וכההוא דמי שאבדה לו דרך שדהו דלא מצי למימר ליה לכי תהדר והכא דקאמר אי הכי ניזקין נמי לרבותא נקטיה לומר דאפילו למי שדינו ליטול מן העידין יכול לדחות אצל זיבורית בטענה זו כ"ש לב"ח וכ"ש לאשה וא"נ משום דמעידית סלקינן (דדיינינן נזיקין) [דדינא דנזיקין] מיניה ומיני הוה בעי לוקח למיהב להו קאמר ליה אי הכי אפילו הנזקין לידחייה בטענה זו.

מעתה מי שהיו עליו נזקין ובעל חוב וכתבת אשה והיו לו עדית ובינונית וזבורית ניזקין נוטלין בעדית שלו ובעל חוב בבינונית שלו וכתבת אשה בזבורית שלו כמו שבארנו לא היה לו אלא עדית כלם נוטלין מן העדית ואין ממתינין לו עד שיקח וכן לא היה לו אלא בינונית כלן נוטלין מן הבינונית וכן אם לא היה לו אלא זבורית כלן נוטלין מן הזבורית ואין מחייבין אותו ליקח היו לו עדית ובינונית נזקין בעדית ובעל חוב וכתבת אשה בבינונית:

היו לו בינונית וזבורית ניזקין בבינונית ובעל חוב וכתבת אשה בזבורית שאף הבעל חוב בדין תורה ראוי היה בזבורית שנא' בחוץ תעמוד וגו' ומה דרכו של בעל הבית להוציא פחות שבכלים ולא אמרו בבינונית אלא שלא תנעול דלת בפני לווין ומאחר שאין כאן אלא בינונית וזבורית אף הוא נוטל בזבורית ואין כאן נעילת דלת אחר שאין לו אלא בינונית וזבורית ועל זה אמרו רבינא אמר לעולם בשלו הם שמין ובדעולא קא מיפלגי מר אית ליה דעולא דדבר תורה בעל חוב בזבורית:

וגדולי הגאונים פסקו שבעל חוב בבינונית מפני שהם סוברים שמן התורה בעל חוב בעדית וחכמים הורידוהו לבינונית שלא יהא אדם קופץ להלואה מתוך חמדתו לשדה חברו וכמו שפסקוה גדולי הפוסקים במסכת גיטין והילכך אף בזו בבינונית ועל זה אמרו דלית ליה דעולא ומ"מ גדולי המפרשים נוטים בה לדברינו ולדברי כלם אין צריך לומר שאם היו לו עדית וזבורית שהניזקין בעדית ובעל חוב וכתובת אשה בזבורית:

ולגדולי המחברים ראיתי שפסקו בבינונית וזבורית שדינו של בעל חוב בבינונית אע"פ שפסקו שדבר תורה בזבורית נראה שהם מפרשים כאן דמאן דאמר מבינונית קא גבי אית ליה דעולא כלומר אית ליה דתקנתא דעולא שייכא אף בבינונית וזבורית דכמה בני אדם אין להם אלא שני מיני קרקע ר"ל בינונית וזבורית ואי לא גבי מבינונית איכא נעילת דלת ומאן דאמר בזבורית סבר דתקנתא דעולא לא שייכא אלא לרובא דעלמא דאית להו כולהו גווני דארעא אבל דלית ליה אלא בינונית וזבורית לא שייכא תקנתא דמילתא דלא שכיחא ולא עבדו בה רבנן תקנתא כך נראה לי בפירושה לפי דעת גדולי המחברים וראיה אצלי לפירוש זה שאם כפירוש שפרשנו תחלה היה לו לומר מר סבירא ליה כעולא דאמר דבר תורה בזבורית ומר סבירא ליה כר' שמעון דפליג בפרק הנזקין ואמר דבר תורה בעידית אלא שהעקר כפירוש זה שנתחדש לנו:

ולענין ביאור בגוף דבריו של עולא מה ראיה מקרא דבחוץ תעמוד שיהא גובה מן הקרקע בזבורית והא קרא במטלטלי כתיב ובמטלטלי כל מידי מיטב הוא תדע שאין לומר מיטב הוא אלא בפרעון שיכול למכרו ואי לא מזדבן הכא מזדבן הכא אבל קרא במשכון כתיב שאינו עומד לימכר ואין לומר בפחות שבו שהוא מיטב וזהו שאמרו בתלמוד המערב למדו הקרקעות מן המשכונות:

כתבו הגאונים שכל שיש ללוה עדית במקומו ובינונית במקום אחר מגבהו מעידית שבמקומו ואינו דוחהו לבינונית שבמקום אחר:

מה שביארנו לדעת ראשון בבינונית וזבורית שהבעל חוב נוטל בזבורית לא סוף דבר שלא היה לו עדית מעולם ר"ל אחר שלוה אלא אף אם היה לו עדית אחר שלוה שנמצאת בינונית זו משועבדת למלוה ומכרה אנו אומרין כן הואיל ועכשיו מ"מ אין לו עדית וכל שאנו מזכירין לשון זבורית פירושו ארץ שעושה פירות אבל כל שאינה ראויה לעבודה אינה בכלל זה כלל:

מי שהיו עליו נזקים ובעל חוב וכתבת אשה והיו לו עדית ובינונית וזבורית ומכרן לשלשה בני אדם כאחד שלא נמצא אחד מהם קודם לחברו שיוכל לומר הנחתי לך מקום הרי שלשתן נכנסים תחת הבעלים לגבות מהם כדרך שהיו גובים מן המוכר ניזקין מזה שלקח העדית ובעל חוב מזה שלקח הבינונית והאשה מזה שלקח הזבורית ופרשוה גדולי הרבנים אע"פ שאי אפשר בלא קדימת שעה הואיל ולא נזכר בשטרות מי הוא הקודם ולמדו רבים מדבריהם שאף בזה אחר זה כל שאין קדימת אחד מהם נכרת כך הוא הדין כגון שאין זמן בשטרות או שכתוב בכלן בניסן סתמא ומכל מקום עיקר הדברים דדוקא בששטרי המכירה ביום אחד ובמקום שאין כותבין שעות שנמצאו כלם שוים אפי' נתבררה שעת הקדימה אלא היה בה קנין שבודאי משעת הקנין קנה והרי בשני שטרות היוצאים ביום אחד אמרו כתובות צ"ד א' חולקין או שודא דדייני ובזו אם מדין חלוקה אם מדין שודא מעמידין אותם על חזקתם וגובה כל אחד כדינו אבל בניסן סתמא או שאין זמן בשטרות כלם נדחין דזיל הכא מדחי ליה לומר אני ראשון והנחתי לך מקום וזיל הכא וכו' עד שיביא ראיה אי זה מאוחר ויטרוף הימנו וראיה לזה ממעשה האמור בגמ' כתובות בהנהו תרי שטרי דחד כתוב ביה בחמשה בניסן וחד כתוב ביה בניסן סתמא וזו שבכאן בשכלן ביום אחד ולא נתבררה הקדימה ולפיכך כלם נוטלין כדינן:

תוס' בד"ה ואיבעית אימא כו' דכיון דקאי אשלא היתה לו עידית כו' עכ"ל דכיון דבתירוצא דלעיל מיניה קאמר שלא היתה לו עידית ומכרה מסתמא האי תירוצא נמי עליה קאי ומיירי נמי בכה"ג דאל"כ ה"ל לפרושי הכא דאיירי אידי ואידי כשהיתה לו עידית ומכרה מיהו ה"מ לפרושי ולאוקמא בכה"ג וכפרש"י באידך לישנא אלא דניחא ליה לשבוקי סברא קמייתא ועוד דלא ניחא ליה למימר בברייתא קמייתא דקרי ליה בינונית משום דהוי בינונית דידיה כיון דהויא עידית דעלמא דהא ברישא דקתני בינונית כולם גובין בינונית ליכא לפרושי אלא בינונית דעלמא ומזה נראה שברח רש"י מזה הלשון וכתב תפוס לשון ראשון ודו"ק:

בגמרא אלא לאו ש"מ כאן שהיתה לו עידית ומכרה כאן שלא היתה לו עידית ומכרה לא אידי ואידי שלא היתה לו עידית ומכרה וכו' כנ"ל להגיה וכן הוא בספרים ישנים:

תוס' ד"ה ה"נ אידי ואידי וכו' והא דקאמר אידי ואידי שלא היתה לו עידית ומכרה לא בעי למימר וכו'. כן נ"ל להגיה ובספרים שלנו שכתוב ולו בוי"ו ט"ס הוא:

ואי אמרת בשלו הן שמין הוי ליה לאקשויי אמאי קרי ליה בינונית כיון דבשלו הן שמין והא לגבי דידיה עידית הואי דלית ליה עדיפא מינה. וי"ל דשייך למיקרי בינונית כיון דהויא בינונית דעלמא. מהר"י כהן צדק ז"ל.

היו לו עידית ובינונית נזקין בעידית בעל חוב וכתובת אשה בבינונית ואם רצה למכור בינונית וליקח זיבורית לכתובת אשה נראה לומר שכופין אותו על מדת סדום. ע"כ מהרב רבינו מאיר הכהן מסרקסטא ז"ל. לא דכולי עלמא בשל עולם הן שמין ולא קשיא כאן שהיתה בינונית שלו כבינונית דעלמא כאן שהיתה בינונית שלו כעידית דעלמא. הכי גרסינן. ויש נוסחאות אחרות וזו הנכונה והעולה כהוגן. הרשב"א ז"ל. ה"ג רש"י ז"ל אידי ואידי שלא היתה לו עידית ומכרה ומחק אותה גירסא משום דכיון שיכול לתרץ הברייתות כדהוה משמע ליה מעיקרא שלא היתה לו עידית מעולם והאי דקרי ליה בינונית מפני שהיא כבינונית דעלמא אמאי דחיק לאוקמי הברייתות חוץ ממשמעותם וכגון שהיתה לו עידית ומכרה. תוספי הרא"ש ז"ל. וז"ל תוספי תוספות להרא"ש ז"ל ואי בעית אימא אידי ואידי שלא היתה לו עידית ומכרה ה"ג רש"י. ופירש רש"י דסברי בשל עולם הן שמין וגירסא זו נראית לר"י עיקר. וקשה לי דלא מצינו בתלמוד ואיבעית אימא כיוצא בזה דבכל מקום איבעית אימא בא לקיים מה שאמר תחילה כלומר אם תרצה תוכל לקיים מה שאמרנו עוד בענין אחר אבל הכא בא לסתור דברי רב חסדא דשני לעולם בשלו הן שמין ולקיים דברי המקשה דבשל עולם הן שמין. הילכך נראה לי לקיים גירסת הספרים דאידי ואידי שהיתה לו עידית ומכרה ותרווייהו סברי בשלו הן שמין כאן שהיתה בינונית שלו כבינונית דעלמא הילכך גבי בעל חוב בינונית משום דהויא בינונית דעלמא וגם לדידיה הויא בינונית בשעת הלואה כאן שהיתה בינונית שלו כעידית דעלמא הילכך לא גבי בעל חוב מינה ואף על גב דחל שיעבודיה עלויה כיון דהיתה לו עידית בשעת הלואה. מיהו כיון דהשתא לית ליה אחריתי דעדיפא מינה ובין לגבי דידיה ובין לגבי עלמא עידית היא בתר השתא אזלינן ולא גבי מיניה דמאי טעמא אמור רבנן דבעל חוב בבינונית ולא חיישינן לחשש שמא יקפוץ וילונו משום דלא תנעול דלת בפני לוין והכא כיון דהאי ארעא בין לגבי כולי עלמא בין לגבי דידיה עידית היא איכא למיחש בה משום חימוד דאקפוץ ואלונו פעם אחרת ומשום נעילת דלת ליכא למיחש דהא אית ליה אחריתי דחשיבא בינונית לגבי האי למגבא. ואף על גב דשינויא דחיקא הוא לאוקמינהו דהיתה לו עידית ומכרה מכל מקום ניחא ליה לאוקמינהו תרווייהו בחד גוונא מלאוקמינהו חד דהיתה לו עידית ומכרה וחד דלא היתה לו עידית ומכרה. ומצאתי בספר ישן שהיה מימות הגאונים וגריס לא כאן שהיתה בינונית שלו כבינונית עלמא וכו' ולא גריס ואיבעית אימא ובא לסתור הכי נמי מסתברא דקאמר תלמודא דבעי לאוכוחי דבשלו הן שמין משום דקשו ברייתות אהדדי וקאמר לא לעולם בשל עולם הן שמין וקושיא דברייתות הכי משנינן להו. ע"כ.

שהיתה בינונית דידיה כעידית דעלמא ותימה כיון שלא היתה לו עידית אמאי קרי ליה בינונית הא בין לדידיה וכו'. וי"ל ככתוב בתוספות. ושאלתי את ר"מ אם כן אמאי לא קאמר רבותא טפי עידית ובינונית וזיבורית נזקין בבינונית ובעל חוב וכתובת אשה בזיבורית. ותירץ משום דאין דרך להזכיר עידית כיון דאין גובין ממנה. ועוד תירץ דשמא בברייתא כתוב עידית והתלמוד לא הביא אלא בינונית וזיבורית שרצה להקשות מהם. תוספי הרא"ש ז"ל. וקשה למה דחקו התוספות בזה נימא להכי קרי ליה בינונית אף על פי שהיא כמו בינונית דניזק. וי"ל כיון דלכולי עלמא בעל חוב בבינונית דניזק לא שיימינן לא מיקרי בינונית. גליון.

הכי גרסינן אידי ואידי שלא היתה לו עידית ומכרה לא בעי למימר דתרווייהו מיירי שלא היתה לו כלל וכו' כמו שכתוב בתוספות. מיהו מצינו לפרש כפשוטו אידי ואידי שלא היתה לו עידית ומכרה פירוש לאחר שנעשה המלוה לא היתה לו עידית אבל קודם שנעשה החוב היתה לו ולכך נקראת בינונית אבל מכרה קודם שנעשה החוב אז הויא בינונית כמו עידית ולא שקיל לה בעל חוב למאן דאמר דהויא כעידית דעלמא. ופירש דתריץ לעיל שהיתה לו עידית ומכרה היינו לאחר שנעשה החוב נשתעבדה לו אז הבינונית אבל מכרה קודם שנעשה לו החוב אז הויא בינונית כמו עידית ולא שקיל לה בעל חוב למאן דאמר בשלו הן שמין. ולפי זאת הגירסא לא גרסינן ואיבעית אימא אידי ואידי וכו' בעידית דעלמא כמו שכתוב בתוספות. אבל לפי ספרים דגרסי בשינויא קמא אידי ואידי שהיתה לו עידית ומכרה גרסינן שפיר ואיבעית אימא אידי ואידי כגון שהיתה בינונית שלו כעידית דעלמא ובעל חוב דשקיל בינונית היינו למאן דאמר בשלו הן שמין אבל לא מצי למיגרס אידי ואידי כגון שהיתה בינונית שלו כבינונית דעלמא דאם כן אמאי בעל חוב בזיבורית כיון שהיתה לו עידית ומכרה. ומיהו גם גירסא זו רחוקה דכיון דאפשר לו לתרץ כפשוטן של ברייתות דהוה משמע לן מעיקרא כגון שלא היתה לו עידית מעולם והא דקרי ליה בינונית מפני שהיא כבינונית דעלמא אמאי דחיק נפשיה לשנות מסברא זו למימר דמיירי כגון שהיתה לו עידית ומכרה ושויא בינונית דיליה כעידית דעלמא. תוספות שאנץ. וז"ל תלמיד רבינו פרץ ז"ל והא דשויא בינונית דידיה כעידית דעלמא ואז בעל חוב בזיבורית. וא"ת אם כן אמאי קרי ליה בינונית. יש לומר דאינו רוצה לומר שלא היתה לו עידית מעולם אלא שלא היתה לו אחר השעבוד וכו'. וא"ת למה ליה למימר לא היתה לו עידית ומכרה אפילו ישנה בידו עתה מכל מקום בעל חוב בזיבורית כדקתני ולא מבינונית דידיה וכו'. וי"ל דהכי נמי קאמר והאי דקאמר אידי ואידי שלא היתה לו עידית ומכרה לצדדין קתני וכו' ככתוב בתוספות. ונראה למורי שיחיה לפרש כפי הפשט דתרווייהו בלא היתה לו עידית ומכרה שגם עכשיו אין לו עידית אף על גב דההיא ברייתא דמוקמינן לה דהויא בינונית דידיה כעידית דעלמא מתוקמא גם כשיש לו עידית עכשיו מה בכך מכל מקום מיירי נמי בלא היתה לו עידית דהא דקאמר תלמודא אידי ואידי שלא היתה לו עידית לא בא אלא בשביל ברייתא ראשונה דקתני בעל חוב בבינונית וההיא ודאי הוצרך להעמידה דוקא בלא היתה לו עידית כדי להוכיח ממנה בשל עולם הן שמין כמו שהיה רוצה לפשוט מעיקרא שאם היתה לו עידית או יש לו עידית עכשיו אם כן הוה מתוקמא כמאן דאמר בשלו הן שמין וגבי האי ברייתא קמייתא הוי דוקא בשלא היתה לו עידית אבל ודאי ברייתא שנייה מתוקמא בכל ענין כדפירשתי והכי קאמר אידי ואידי בשלא היתה לו כלומר גם ברייתא ראשונה שאתה רוצה להעמידה כשהיתה לו עידית ולהוכיח בשלו הן שמין מחמת ברייתא שנייה ההיא קמייתא אדרבא מיירי דוקא בשלא היתה לו עידית ומשום דסברה בשל עולם הן שמין וברייתא שנייה כבר העמדתיה בלא היתה לו עידית. ע"כ.

ואיבעית אימא אידי ואידי כשהיתה בינונית שלו כבינונית דעלמא ולא גריס כעידית דעלמא וכו' כמו שכתוב בתוספות. וקשה נימא כמו שאמרו התוספות לעיל שלא היתה לו עידית ומכרה אבל היתה לו עידית ועדיין היא אצלו שלא מכרה לתנא קמא גובה מן הבינונית שהבינונית שאצלו היא בינונית ממש דבשלו הן שמין. וכי תימא אם כן אמאי קאמר מציעתא בינונית וזיבורית ניזקין בבינונית דהויא כעידית והלא יש לו עידית והיה להם ניזקין לגבות בעידית דיש לומר דלפיכך גובה ניזקין בבינונית משום דהויא כעידית דניזק אליבא דרבי ישמעאל. אבל קשה דעל כרחך צריך לומר מציעתא דומיא דרישא וכי היכי דברישא הזכיר עידית ובינונית וזיבורית כך היה לו להזכיר במציעתא כיון שיש לו עידית ואף על גב דבברייתא בתרייתא לא הזכיר עידית אף על פי שיש לו שלא הזכיר אלא בינונית וזיבורית והיה לו להזכיר כפי פירוש התוספות מכל מקום אינו קשה כיון שהיא ברייתא בפני עצמה אבל ברייתא קמייתא קשה דהיה לו להזכיר דומיא דרישא. וכי תימא דעידית דרישא איירי דהויא כעידית דניזק וכן בינונית כבינונית דניזק וכן איירי בסיפא דהוו כשל ניזק אם כן למה אומר היו לו עידית ובינונית וזיבורית דהיינו המזיק יאמר היה לו לניזק עידית ובינונית יגבה מן המזיק כמותן אלא ודאי אי אפשר לומר כן ואדרבא מה שאמרו התוספות דחוק שאומרים אידי ואידי כשלא היתה לו עידית ומכרה ומפרשינן חדא שלא היתה לו מעולם וחדא שהיתה לו ועדיין היא אצלו שלא מכרה שהרי שלא היתה לו עידית ומכרה משמע שלא היתה לו מעולם וקאי אתרווייהו. גליון. וז"ל הרא"ש ז"ל ולא גרסינן בעידית דעלמא ואף על גב דפרישנא שלא היתה לו עידית שמכרה אלא שעדיין ישנה בידו ואם כן ניחא דקרי ליה בינונית וניחא נמי למאן דאמר בשלו הן שמין דשקיל בעל חוב הבינונית הני מילי כדאוקימנא שתי ברייתות בשלא היתה לו עידית ומכרה ומפרשא חדא מינייהו בשלא היתה לו עידית מעולם מפרשינן לה נמי בדוחק אאידך שלא היתה לו עידית שמכרה אלא עדיין ישנה בידו אבל לאוקומי תרווייהו כשלא היתה לו עידית שמכרה אי אפשר לפרש כן אלא כשלא היתה לו מעולם. ועוד אי עדיין עידית בידו אמאי תני ניזקין בבינונית ליתיב ליה מעידית שבידו. ע"כ לשונו.

רבינא אמר דכולי עלמא בשל עולם הן שמין והכא בדעולא קא מיפלגי וכו'. מר אית ליה דעולא ומר לית ליה דעולא. אית ספרים דגרסי הכי. ויש מי שפירש דגירסא זו דכולי עלמא בשל עולם הן שמין וכגון שהיתה בינונית שלו כבינונית דעלמא והא דתני ניזקין ובעל חוב בבינונית וכתובת אשה בזיבורית לית ליה תקנתא דעולא דהא כי תקינו רבנן בעל חוב בבינונית הני מילי היכא דאית ליה עידית ובינונית וזיבורית דקיימא עידית קמיה אבל בדלית ליה אלא זיבורית ובינונית לחודייהו לא תקינו רבנן. והראב"ד ז"ל הקשה שאין בלשון הגמרא מר אית ליה תקנתא דעולא אלא מר אית ליה דעולא. ועוד כי התקנה לא היתה דעולא אלא מן המשנה וכדתנן בפרק הנזקין ועולא לא בא אלא לפרש כי דבר תורה בזיבורית. ועוד קשה דאנן קיימא לן דבשלו הן שמין כרב נחמן דאמר הכי בכתובות ואיך נפרש דברי רבינא דהוא בתרא דלא כהלכתא. והוא ז"ל פירש דהכי גרסינן דכולי עלמא בשלו הן שמין והכא בשלא היתה לו עידית מעולם ובדעולא קא מיפלגי מאן דאמר בעל חוב בזיבורית אית ליה דעולא וכיון דנעשית אצלו בינונית כעידית מוקמיה לה אדאורייתא אי נמי אתקנתא דהא זיבורית אצלו נעשה בינונית. והא דאמר בעל חוב בבינונית לית ליה דעולא אלא אית ליה דרבי שמעון דאמר בריש פרק הנזקין מפני מה אמרה תורה בעל חוב בבינונית כלומר אף על פי שהיה ראוי לגבות מן העידית מפני שגמל עמו חסד אלא שלא יראה אדם שדה נאה וכו' הילכך אף על פי שזה נעשית לו הבינונית כעידית גובה ממנה שאין כאן חשש דאקפוץ ואלוונו שהרי עידית כזו מצויה הרבה לקנות ואוקימנא ליה אדיניה. וקמשמע לן כעולא דרבה דהוא בתרא סבירא ליה כוותיה בפרק הנזקין והילכך בעל חוב בזיבורית. כן כתב הרב ז"ל. הרשב"א ז"ל.

בדעולא קא מיפלגי נראה מדלא קאמר אי בעית אימא דכולי עלמא בשל עולם הן שמין דהא קאי אשינויא דשני דפליגי אי בשלו הן שמין או בשל עולם הן שמין משמע דלהאי שינויא ניחא בכל ענין. ולפירוש ר"י דמפרש דלא קאמר הכא דלמר לית ליה דעולא אלא בשיש שתים ולא יותר נראה לי דלמאן דאמר אינו גובה אי סבר בשלו הן שמין אז ניחא ואי נמי סבר בעלמא בשל עולם הן שמין והויא האי בבינונית דעלמא הכא דאין לו אלא שתים לית ליה תקנתא דעולא ומאן דאמר גובה אית ליה תקנתא דעולא ואפילו היכא דאין לו אלא שתים. ואפילו למאן דאמר בשלו הן שמין הני מילי דאית ליה שלושה דכי שקיל מבינונית ליכא נעילת דלת אבל היכא דאין לו אלא שתים אי שקלת מזיבורית יש כאן נעילת דלת. ע"כ. גליון. וז"ל הרב המאירי ז"ל גדולי הגאונים ז"ל פסקו שבעל חוב בבינונית מפני שהם סוברים שמן התורה בעל חוב בעידית וחכמים הורידוהו לבינונית וכמו שפסקו גדולי הפוסקים במסכת גיטין והילכך אף בזו בבינונית ועל זו אמרו לית ליה דעולא ולדברי כולם אין צריך לומר שאם היו לו עידית וזיבורית שהניזקין בעידית ובעל חוב וכתובת אשה בזיבורית. ולגדולי המחברים ראיתי שפסקו בבינונית וזיבורית שדינו של בעל חוב בבינונית אף על פי שפסקו שדבר תורה בזיבורית. נראה שהם מפרשים כאן דמאן דאמר מבינונית קא גבי אית ליה דעולא כלומר אית ליה בתקנתא דעולא שיהא אף בבינונית וזיבורית דכמה בני אדם אין להם אלא שני מיני קרקע בינונית וזיבורית ואי לא גבי מבינונית איכא נעילת דלת ומאן דאמר בזיבורית סבר דתקנתא דעולא לא שייכא אלא לרובא דעלמא דאית להו שלושה גווני ארעא אבל דלית ליה אלא בינונית וזיבורית לא שייכא תקנתא דמילתא דלא שכיחא ולא עבדו בה רבנן תקנתא. כן נראה לי בפירושה לדעת גדולי המחברים. ונראה לי ראיה לפירוש זה שאם לפירוש שפירשנו תחילה הל"ל מדסבירא ליה כעולא דאמר דבר תורה בזיבורית ומדסבירא ליה כרבי שמעון דפליג בפרק הנזקין ואמר דבר תורה בעידית אלא שהעיקר בפירוש זה שנתחדש לנו. ולענין ביאור דברי עולא מה ראיה מביא מקרא דבחוץ תעמוד שיהא מן הקרקע בזיבורית והא קרא במטלטלין כתיב ובמטלטלין כל מילי מיטב הוא. תדע שאין לומר מיטב הוא אלא בפרעון שיכול למכרו ואי לא מזדבן הכא מזדבן הכא אבל קרא במשכון כתיב שאינו עומד לימכר אין לומר בפחות שבו שהוא מיטב וזהו שאמרו בתלמוד ירושלמי למדו קרקעות מן המשכונות. כתבו הגאונים ז"ל דכל שיש ללוה עידית במקומו ובינונית במקום אחר שיגבה מעידית שבמקומו ואינו דוחהו לבינונית שבמקום אחר. מה שאמרנו לדעת ראשון בבינונית וזיבורית שבעל חוב נוטל בזיבורית לא סוף דבר שלא היתה לו עידית מעולם רצה לומר אחר שלוה אלא אף אם היה לו עידית אחרי שלוה שנמצאת בינונית זו משועבדת למלוה ומכרה אנו אומרים כן הואיל ועכשיו מכל מקום אין לו עידית וכל שאנו מזכירין לשון זיבורית פירושו ארץ שעושה פירות אבל כל שאינה ראויה לעבדה אינה בכלל זה כלל. ע"כ. עיין בהר"ן ז"ל בכתובות דף תקל"ו ב'.

מר לית ליה תקנתא דעולא דוקא היכא דלית ליה עידית דהוי האי בינונית עידית לדידיה וכמו שכתבו התוספות. וקשה דלמה קורא אותה בינונית על כרהך משום דהויא כבינונית דעלמא אם כן סובר זה התירוץ בשל עולם הן שמין אם כן מה חדש על התירוץ הראשון שתירץ בשל עולם הן שמין. גליון.

בגמרא ואב"א אידי ואידי שלא היתה לו עידית ומכרה וכו' לא בא לתרץ הקושיא הראשונה למ"ד בשלו הם שמין דודאי דלפ"ז קשה שני הברייתות למ"ד בשלו הם שמין אלא שכוונתו רק לתרץ רומיא דברייתא אבל בכל התירוצים שלאחר זה מיתרצא ג"כ הקושיא הראשונה אבל ק"ק דלמה לא משני באמת ג"כ על קושיא ראשונה ונאמר דאידי ואידי בשלו הם שמין ואידי ואידי כשהיתה לו עידית ומכרה וא"כ ברייתא דתני ב"ח בבינונית א"ש כדמעיקרא ומ"ד ב"ח בזיבורית ס"ל דלא איכפת לן במה שמכר העידית אלא מ"מ אזלינן בתר גוביינא דהשתא ונחשבין הבינונית עידית לכן נדחה הב"ח אצל זיבורית וא"ל דהש"ס מחזיק לסברא פשוטה דאזלינן בתר מעיקרא של שעת הלוואה דהא ודאי ליתא אליבא דהלכתא ושום פוסק אינו סובר חוץ מרמב"ן וצ"ע. אחר זה עיינתי בר"ן שהביא בשם הרמ"ה שזו מה שתירצו בתירוץ האחרון ואב"א בדעולא קא מיפלגי ע"ש באריכות וזה דלא כפרש"י ותוס' ועוד דלשון הש"ס לא משמע כן שלא היה להם לסתום אלא לפרש:

שם הא דשויא בינונית שלו כעידית דעלמא וכו' הא דלא קא משני בפשיטות דתרווייהו איירי שיש לו בינונית וזיבורית והא דשווי זיבורית שלו כבינונית דעלמא ובינונית שלו כעידית דעלמא לכך גובה נזקין בינונית וב"ח בזיבורית והא דאמרינן ניזקין וב"ח בבינונית היינו דשויא בינונית דידיה כבינונית דעלמא דא"כ תקשי מקמ"ל דב"ח גובה זיבורית כיון שהיא בינונית דעלמא ובענין זה היה יכול להשמיענו אפילו נזקין גובה זיבורית כגון ששוי כעידית דעלמא אלא דאין כאן חידוש כיון דס"ל בשל עולם הן שמין אבל לפי מאי דמשני א"ש שיש כאן חידוש כששוו בינונית שלו כעידית דעלמא אז נדחה הב"ח אצל זיבורית אף שאין כבינונית דעלמא כמ"ש הר"ן וזה כללא דמילתא כל שאין יכול ליטול כדינו אלא או עדיף מדינו או גרוע מדינו נוטל הגרוע וכתבתי זה לפי שיש כאן נ"מ לדינא בדברי התוספות שאכתוב בסמוך וק"ל. וכן למאי דמוקי לה כמ"ד בשל עולם הן שמין היה יכול לומר אידי ואידי כשהיה לו עידית ומכרה ודכ"ע אזלינן בתר שעת הגבי' דהשתא אלא דזה יש ליישב דהש"ס ה"ק אפי' כשלא היתה לו מיתוקמא שפיר ומכ"ש כשהיתה לו אבל לפי' תוס' צריך ליישב:

בתוס' בד"ה אידי ואידי וכו' ולא בעי למימר דתרווייהו מיירי וכו' צריך להגיה בדבריהם לא בעי למימר בלא וא"ו וכן הגיה מהר"ם:

בא"ד אלא בחדא איירי שלא היתה לו מעולם וכו' והיינו האי דקתני בה ב"ח בבינונית. והוצרכו לפרש כן דלא מצינן למימר דאף האי ברייתא איירי בשהיתה לו עידית ועדיין יש לו בגוונא דחברתה דכיון דהאי ברייתא איירי דבינונית שלו אינן כעידית דעלמא וא"כ אמאי קתני נזקין בבינונית אלא נזקין בעידית היה לו לומר א"ו שאין כאן עידית ולפ"ז צ"ל דכשאין כאן אלא בינונית דעלמא ועידי עידית דעלמא גובה נזקין מעידי עידית ולא מבינונית ולא שייך כאן הכלל של הר"ן שכתבתי לעיל דנזקין שאני כיון דהתורה אמרה בהדיא מיטב שדהו דא"כ תקשי עדיין לדברי התוספות למה לא מפרשי שני הברייתות בגוונא חדא דהיינו דאיירי שהיתה לו עידית ועדיין יש לו ואי משום דקשה א"כ אמאי גובה נזקין בבינונית שאינן שווי' כעידית דעלמא ולמה לא יגבה מעידית נאמר דאיירי שעידית שלו הם כעידי עידית דעלמא לכך אינו גובה מהם ונדחה אצל הבינונית א"ו דבכה"ג גובה ניזקין מעידי עידית כמ"ש ודו"ק:

בפרש"י בד"ה בדעולא קמיפלגי וכו' לכאורה לשון הגמרא תמוה דמאי קאמר בדעולא קמיפלגי כיון דתרווייהו אית להו מה שאמר בתחילת דבריו דבר תורה ב"ח בזיבורית אלא מאן דלית ליה דעולא היינו אסוף דבריו שאמר תקנת חכמים בבינונית וזה אינו משל עולא אלא משנתינו היא בפ' הנזקין והל"ל במתניתין פליגי ויש ליישב דהיא היא דפליגי במשנתינו אלא שהוצרך הש"ס להביא דעולא כדי ליתן טעם למאן דפליג אמתניתין והיינו לפי הדין תורה. אמנם מה שלא פרש"י ברווחא כפי' תוספות נראה דלישנא דגמ' קשיתי' לרש"י דאי כפי' התוספות צ"ל דלרבינא שני הברייתות ס"ל בשלו הם שמין ולא בשל עולם דוק ותשכח. וא"כ היה לו לרבינא לפ"כ בהדיא שהרי בתרוצים שלפניו לא מתוקמי אלא אליבא דמ"ד בשל עולם הם שמין אלא דתירוץ הסמוך לדברי רבינא מוקי דפליגי בהא גופיה וא"כ לא שייך לומר רבינא אמר דכ"ע בשלו הם שמין כי כן דרך לשון הש"ס בכ"מ כשתי' אחרון אינו אליבא דאוקימתא שלפניו לכך פרש"י דרבינא משני אליבא דכ"ע וזה שדקדק רש"י בלשונו דהשתא הוי ליה בינונית גמורה בין לדידיה בין לעלמא כוונתו בזה לכל חד וחד כדאית ליה וק"ל והוא נכון ולולי פרש"י היה נ"ל דדוקא בדעולא קמיפלגי דכולהו ס"ל ב"ח בבינונית אלא דאיכא מאן דס"ל כר' שמעון דמן התורה היא בבינונית וא"כ היכא דליכא כ"א עידית וזיבורית שקיל עידית דידיה דהיינו בינונית דעלמא אבל מאן דאית ליה דעולא דין התורה בזיבורית א"כ כה"ג אוקמי' אדאורייתא ושקיל זיבורית אח"ז נדפסו חידושי הרשב"א ז"ל ומצאתי שכ"כ בשם הראב"ד ז"ל ותלי"ת שכוונתי לדעת הגדול:

בתוספות בד"ה מכרן לא' בב"א מבעי' השתא לא אסיק אדעתיה טעמא דאי שתקת וכו' כוונתם דלפי מאי דקאמר הש"ס בפשיטות מכרן לא' בב"א מיבעיא משמע דכשלקח כולם כא' מחויב ליתן העידית לניזקין ולא יכול לדחותו אצל בינונית מטעמא דאי שתק' והיינו לפי דלא אסיק אדעתיה: