Talmud Builders

    Commentary page

    Bava Kamma 75a

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Kamma 75a

    Bava Kamma 75a. The full printed text of this folio side — 19 numbered segments, about 412 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    Was not in court the court was not convened and the location was not a seat of the court; rather it was in the marketplace where he admitted it.

    As you have already admitted this implies that even if witnesses had come subsequently he would be exempt [from emancipating his slave].

    Is found, as determined through judges This excludes one who incriminates himself - and why is this verse necessary? We [already] derive the exclusion of one who incriminates himself from "the one whom the judges convict" [Exodus 22:8]. Rather, conclude that one [verse] refers to one who admits [he is liable to pay] a fine with no witnesses, and one refers to one who admits to a fine when witnesses come subsequently.

    That is necessary to teach that a thief himself to obligate the thief himself in the double payment, as the school of Ḥizkiyya taught, that we expound generalizations and specifications from himmatze timmatze [Exodus 22:3].

    I stole and [thereby] obligates himself with the principal.

    But I did not slaughter or sell this teaches us an additional point, as we state later, that even though he did not admit to slaughtering, though it turns out that as a result of witnesses coming that he [in fact] slaughtered or sold it, he is exempt -- since he is exempt from the double payment due to admitting "I stole it," he can no longer be liable to the four- or five-fold payment. Since the double payment cannot be taken from him, this would result in him being liable to a three- or four-fold payment, and those are not mentioned in Scripture.

    And testify after he admits, in which case he would be liable to the fines.

    Rashi on Bava Kamma 75a · Sefaria · CC0

    Tosafot

    משום ביעתותא דעדים קא מודה והא דאמר בפרק שבועת העדות (שבועות ד' לג:) דלרבי אלעזר בר' שמעון לא משכחת לה דמודה מפי עצמו דפטור אלא היכא דליכא עדים כלל היינו אליבא דשמואל:

    אמר ליה רבא קפחת לסבי דבי רב פי' בקונטרס ציערת תלמידים שבבית המדרש שאמר דבר שאינו דהא רב הונא דידע מילתיה דרב גדול ממך אין לו זה החילוק וקשה דבכל דוכתי הוי קיפוח לשון ניצוח כמו לקפחני בהלכות הן באין בפ' שני דקדושין (ד' נב:) ודנזיר (ד' מט:) וכמו קפחינהו לתלתא רבנן סמיכי בטעותא גיטין (ד' כט:) ורשב"ם פי' דל"ג אמר ליה רבא אלא אמר רבא קפחתי לסבי דבי רב פירוש נצחתי את רב המנונא שהוא סבי דבי רב והוכחתי לו מכח דברי רב הונא שהיה יודע דברי רב יותר ממנו שאין לחלק כמו שחילק והביא ראיה מפ"ק דסנהדרין (ד' יז: ושם) דאמר התם אמרי בי רב רב הונא ופריך והאמר רב הונא אמרי בי רב ומשני אלא אימא רב המנונא ולהכי קרי ליה סבי דבי רב וקשה חדא שמוחק כאן בספרים אמר ליה ועוד דאין דרך לומר איתמר נמי אחרי שסתר את דבריו ועוד דכוותיה דרב המנונא דייק מתני' וברייתא כדאמר בסמוך ולרב הונא מפקא מתני' מדברי רב ונראה לפרש אמר ליה רבא קפחת לסבי דבי רב כלומר אמר ליה רבא לרב המנונא נצחת את רב הונא שהוא סבי דבי רב שהוא לא ידע לחלק כאשר חלקת ובסנהדרין מפרש ר"ת אימא רב המנונא פירוש לא תימא אמר רב הונא אמרי בי רב אלא אמר רב המנונא אמרי בי רב וכן משמע דלפי האמת נמי הוי אמרי בי רב רב הונא דבהערל (יבמות ד' פג: ושם) קאמר בי רב מני רב הונא ורב הונא אין הלכה קאמר ובקונט' דחק שם לפרש דהא דאמר בסנהדרין אימא רב המנונא דוקא היכא דמוכח דהיינו היכא דאיכא אמר רב הונא אמרי בי רב התם הוי רב המנונא וקשה דא"כ כי קאמר בסנהדרין שלחו מתם רבי יוסי בר חנינא מחכו עליה במערבא ר' אלעזר ופריך הא שלחו מתם לרבי יוסי בר חנינא מוצא כו' ומשני אלא איפוך ה"ל לשנויי היכא דמוכח שאני ועוד דלא יתכן כלל שיאמר רב הונא משום רב המנונא שהיה תלמיד תלמידו כדמשמע בריש הדר (עירובין ד' סג.) ואין להאריך כאן בזה:

    Tosafot on Bava Kamma 75a · Sefaria

    Rashba

    אמר לו אין בדבריך כלום שכבר הודית מהא שמעינן דקנס כל שאין שם עדים אפילו לצאת ידי שמים אינו חייב ליתן דאם כן יוציאו רבן גמליאל לחירות כדי לצאת ידי שמים וכן אמרו בירושלמי (בעלמא) ודייקינן לה מהא דרבי גמליאל [ס"פ אלו נערות, ש"מ] (כתובות פ"ג ה"י), וכן הדין לאבק רבית שאינו יוצא בדיינין (ב"מ סא, ב) דאפילו לצאת ידי שמים אינו מחזיר לו והכי מוכח בפרק אלו נערות בעובדא דרב יוסף בר חמא דהוה תקיף בעבדי דאינשי דהוי מסיק בהו זוזא ועביד בהו עבידתא ואקשי ליה רבא בריה היכי עביד מר הכי דהא מחזי כרבית ואמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן אף על פי שאמרו הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אין צריך להעלות לו שכר הלוהו ודר בחצרו צריך להעלות לו שכר ואמר לו הדרי בי כלומר שאל אעשה כן מכאן ואילך ואפילו הכי לא אשכחן דאהדר להו אגרי עבידתא ורבה בריה נמי לא אמר ליה דלהדר להו מדידיה, כך נראה.

    הא דפריק שמואל כגון שחזרו עדים לאחוריהן. פירש הראב"ד ז"ל שלא העידו על הגניבה אבל מכל מקום על הטביחה איכא עדים והעידו ואפילו פטור דאי לא אתו כלל פשיטא דפטור.

    אמר לך רבא אנא דאמרי אפילו לר"א בר' שמעון התם הוא דכי קא מודה מחמת ביעתותא דעדים וכו'. ושמעינן מיהא דלרבנן אפילו מודה מחמת ביעתותא דעדים הודאה היא ופטור. וק"ל הא דאמר בפלוגתא דסומכוס ורבנן דלכולי עלמא הודאה דגניבה לאו הודאה היא משום דמחמת עדים הודה, ואם תאמר שאני התם שכבר העידוהו אותן עדים הראשונים שגנב הא ליתה שהוא לא היה צריך להודות מחמת עדותן שהרי הביא עדים והזימום ויודע הוא ששקרנים הם אלא מחמת העדים שהודה הוא שגנב בפניהם הוא דקאמר שהודאת הגניבה אינו הודאה שמחמת יראתן הודה ואם כן כל שכן כל שהודה מחמת ביעתותא דעדים אלו שראה שמשמשין ובאים עכשיו, ויש לומר דסומכוס ורבנן לפי אותה אוקימתא כר"א בר' שמעון סבירא להו ולעולם לא משכחת הודעת גניבה שפוטרת להם אלא במי שאינו יודע שיש עדים בגניבתו דכל שיודע מחמת יראת העדים הוי מודה כנ"ל, וחוזרני בי דודאי משום ביעתותא דהני דמסהידו ביה השתא קאמרי דמודה וכן פירש רש"י ז"ל וכן הראב"ד ז"ל וכן מוכחא שמעתתא דלקין, מכל מקום רש"י ז"ל פירש בהדיא דסומכוס ורבנן דלקמן משום דביעתותא דאותן עדים שכבר העידוהו וכן פירש גם הראב"ד ז"ל.

    אמר ליה רבא קפחתינהו לסבי דבי רב פירש רש"י ז"ל רבא אמר ליה לרב המנונא צערת והכעסת לכל בני הישיבה כלומר שאמרת להם דבר שאינו שהרי רב הונא יודע בדברי רב יותר ממך ולא חלק מדלא השיב לו לרב חסדא כן, ואינו מחוור דכל קפוח לשון ניצוח הוא כמו לקפחו בהלכות הם באים בקידושין (נב, ב) גבי סומכוס שדחק ונכנס וכן בגיטין (כט, ב) קפחתינהו לתלתא סבי בטעותא. ורשב"ם גרס קפחתי לסבי דבי רב כלומר אני קפחתי ונצחתי לרב המנונא שהוא סבי דבי רב כדאמר בסוף פרק קמא דסנהדרין (יז, ב) אמרי בי רב הוא רב המנונא שאמרתי לו שאין דברי רב כמו שהוא מפרשו שהרי רב הונא ורב חסדא בקיאין בדברי רב ומתוך דבריהם משמע שלא אמר רב כן, וגם זה אינו מחוור מדאמרינן בתר דברי רבא אתמר נמי אמר ר' חייא בר אבא ומשמע דאדברי רבא דסליק מיניה קאי ולפי זה אדרבא לא קאי אדברי רבא אלא אדברי רב המנונא ודלא כרבא ואין זה שיטת התלמוד. ורבנו תם ז"ל גרס כגירסא הראשונה אמר ליה רבא קפחתינהו כלומר רבא אמר לרב המנונא אתה נצחת לרב הונא שכוונת יותר בדברי רב וכשהקשה לי רב חסדא היה לו להשיב כן, ורב הונא קרי סבי דבי רב וכדאמרינן בעלמא מכדי אמרי בי רב מאן ניהו רב הונא (יבמות פג, ב), והא דאמרינן בסוף פרק קמא דסנהדרין אמרי בי רב הונא ואקשינן והא אמרינן אמר רב הונא אמרי בי רב ופקרינן אלא רב המנונא פירש רבנו תם ז"ל שם לא תימא אמר רב הונא אמרי בי רב אלא אמר רב המנונא אמרי בי רב, ואין צריך לכל זה דסבי דבי רב לאו היינו אמרי בי רב אלא הגדולים שבבי רב קאמר דהיינו רב הונא ורב חסדא ששניהם לא כוונו דברי רב כמו שכוונן וכן פירש הראב"ד ז"ל.

    אמר רב אשי מתניתין נמי דיקא וברייתא נמי דיקא כלומר מתניתין נמי דיקא כרב ואליבא דרב המנונא ודלא כשמואל וברייתא נמי כרב המנונא אבל ברייתא לאו למידק מינה כרב ודלא כשמואל אייתי לה רב אשי דברייתא מדברי תנא קמא מתבאר בהדיא כדברי רב וכדאמר לעיל דשמואל דאמר כר"ש ב"א ואף על גב דמתניתין דקאמר היינו דייקא כרב וכרב המנונא וברייתא דייקא דקאמר היינו דוקא כרב המנונא ודלא כרב הונא ורב חסדא ולא יותר. אמנם נכון כאשר מצאתי בספר מוגה בישיבת הגאונים ז"ל אמר רב אשי מתניתין וברייתא נמי דייקא כלומר דייקא כרב המנונא ודלא כרב הונא.

    תשלומי כפל כיון דאמר אין גנבתי קרן בעי שלומי דמכי גנב נתחייב בתשלומי הקר ואין צריך גמר דין של בית דין.

    Rashba on Bava Kamma 75a · Sefaria

    Meiri

    אף בפני בית דין ובמקום בית דין לא אמרו בגנבה שהוא פטור אלא בהודאה שחייב בה עצמו באיזה דבר כגון שבא לפניהם ואמר גנבתי שהרי מ"מ עכשו מחייב את עצמו בקרן והואיל וחייב את עצמו בכלום אם באו עדים אח"כ פטור אף מן הכפל אחר שכבר חייב עצמו בקרן קודם ביאת העדים אבל אם תבעוהו בגנבה וכפר בה ובאו עליה עדים ואח"כ הודה מפי עצמו שטבח שהוא פטור על תשלומי הטביחה ואח"כ באו עדים על הטביחה חייב בתשלומיה לא הודה בטביחה אלא מפני שנתיירא שיבאו עדים ועכשו הוא חושב לפטור עצמו בה מכלום:

    כבר בארנו שיציאת העבד בראשי אברים קנס הוא מעתה מי שבא בבית דין והודה שסמא את עין עבדו לא יצא לחירות ואם באו עדים אח"כ יצא שהרי פטר עצמו בהודאתו מכלום ויש חולקין בזו שלא לומר טעם זה אלא בגנבה ולמדוה ממה שלא השיבו כן במה שהקשו על רב ממעשה הנזכר ברבן גמליאל במה שבא בסוגיא זו וכן ממה שפסקנו כן בפרק ראשון בענין פלגא נזקא:

    כל שפטרנו במודה שבאו אחריו עדים לא סוף דבר בשלא ידע הוא בשעת הודאתו בביאת העדים אלא אפילו ידע ואפילו ראה אותם ממשמשים ובאים פטור:

    הודה שגנב וכפר בטביחה ובאו עדים שטבח פטור אף על תשלומי הטביחה שאין לך פטור מכפל שיתחייב בתשלומי שנים ושלשה:

    Meiri on Bava Kamma 75a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בפרש"י בד"ה אמר רבא גרסינן ול"ג אמר ליה עכ"ל ובד"ה קפחתינהו לסבי כו' קפחתינהו ויש בידי תשובה לקפח דבריו עכ"ל כל זה אינו מפרש"י רק מפי' רשב"ם כמו שכתבו התוספות דלפירוש רש"י פירושו מלשון צער ולא מלשון נצוח ולפירוש רש"י שפיר גרסינן אמר ליה רבא כו' ודו"ק:

    תוס' בד"ה א"ל רבא קפחתינהו לסבי כו' כצ"ל:

    Chidushei Halachot on Bava Kamma 75a · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    הכא במאי עסקינן כגון שחזרו עדים לאחוריהם פירש הראב"ד ז"ל דלא העידו על הגנבה אבל מכל מקום על הטביחה איכא עדים והעידו ואפילו הכי פטור דאי לא אתו כלל פשיטא דפטור. הרשב"א ז"ל.

    אמר לך רב אנא דאמרי אפילו לרבי אלעזר ברבי שמעון וכו' ושמעינן מיהא דלרבנן אפילו מודה מחמת בעתותא דעדים הודאה היא ופטור. וקשה לי הא דסומכוס ורבנן דאמרי לקמיה דלכלהו הודאה דגנבה לאו הודאה משום דמחמת עדים הודה ואם תאמר שאני התם שכבר העידוהו אותם עדים ראשונים שגנב הא ליתא שהוא לא היה צריך להודות מחמת עדותן שהרי הביא עדים והזימום ויודע הוא ששקרנין הם אלא מחמת העדים שהודה הוא שגנב בפניהם הוא דקאמרי שהודאת הגנבה אינה הודאה שמחמת יראתם הודה ואם כן כל שכן מה שהודה מחמת בעתותא דעדים שראה שממשמשין ובאין עכשיו. וי"ל דסומכוס ורבנן לפי אותה אוקמתא כרבי אלעזר ברבי שמעון סבירא להו ולעולם לא משכחת הודאת גנבה שפוטרת להם אלא למי שאינו יודע שיש עדים בגנבתו שכל שיודע מחמת יראת העדים הוא מודה. כן נראה לי. וחוזר אני בי דודאי משום בעתותם דהני דמסהדו ביה השתא קאמרי דמודה. וכן פירש רש"י וכן פירש הראב"ד ז"ל וכן מוכח שמעתין דלקמן. הרשב"א ז"ל.

    אמר רבא קפחתינהו לסבי דרב פירוש נצחתי אותם כי ההיא דמסכת גיטין קפחינהו רב ספרא לתלתא סבי סמכי ואתה נצחת רב הונא ורב חסדא שהן סבי דרב כי כוונת לפרש דברי רב יותר מהן כי לדבריך לא תבא שום קושיא לרב ממעשה דרבן גמליאל. מיהו האי תנא דקתני שכבר הודית קשיא ליה לרב המנונא אליבא דרב. הראב"ד ז"ל. וכן פירש ר"י אמר ליה רבא קפחתינהו כלומר נצחת לכל תלמידי רב שידעת לתרץ דברי רב דבר דבור על אופניו והם לא ידעו ליישבם בענין זה ויפה כוונת. ה"ר ישעיה ז"ל. וכן פירש גאון ז"ל וזה לשונו ואית דמפרשי קפחתינהו לסבי דבי רב ומשמע כעין מקפח את שוקיהן כלומר דטעמא דידך שוה מדידהו דכלהו תלמידי דרב הוו והכי הוה אמר ליה אנת הוא דהוית תלמידא דרב וכדאמר בסנהדרין אמרי בי רב היינו רב המנונא נצחתינהו לכלהו תלמידי דרב דהא רב חסדא פרכיה לרב הונא ולא ידע לאהדורי טעמא דמילתא כדקאמרת כלומר דשכוחי קא משכח ליה. ע"כ. וזה לשון תוספות שאנץ לעיל שהרי פטר עצמו מכלום ואף על גב דאיכא תנא לעיל דפטר אפילו פוטר דאמר שכבר הודית מתניתין דיקא כוותיה כדאמר רב אשי בסמוך. אי נמי לא דייק לשון שכבר הודית. ע"כ.

    אמר רב אשי מתניתין נמי דיקא כלומר מתניתין נמי דיקא כרב ואליבא דרב המנונא ולא כשמואל אייתי לה רב אשי דברייתא מתבאר בהדיא דתנא קמא כרב וכדאמרינן לעיל. ואף על גב דמתניתין דייקא דקאמר היינו דייקא כרב המנונא וברייתא דייקא דקאמר היינו דייקא כרב המנונא אין בכך כלום דמכל מקום תרווייהו דייקי כרב המנונא. ולשון אחר מצאתי יותר נכון בספר מוגה בישיבת הגאונים אמר רב אשי מתניתין וברייתא נמי דייקא כולם כרב המנונא. הרשב"א ז"ל.

    Shita Mekubetzet on Bava Kamma 75a · Sefaria

    Penei Yehoshua

    גמרא והתניא א"ל אין בדבריך כלום שכבר הודית נ"ל דלאו מל' שכבר הודית דייק ששוב אינו מועיל שום עדות. דא"כ ה"ל להקשות גוף הברייתות אהדדי. ועוד דבאמת אין זה דיוק וכמ"ש הת"ח ע"ש אלא עיקר הקושיא אהא דמשני דשלא בפני ב"ד הודה ולשון שכבר הודית משמע ודאי שהודה בהודאה גמורה והיינו בב"ד דוקא. וא"כ הדרא קושיא קמייתא לדוכתא וע"כ לומר דרב סבר כי האי ברייתא דשכבר הודית דמשמע ליה שאינו מועיל עוד שום עדות ומוקי נפשיה כתנאי כן נ"ל. ובזה נתיישב הא דמקשה רב לשמואל בסמוך מברייתא דראה עדים שממשמשין ובאים אף ע"ג דרשב"א קאי כוותיה דשמואל וצ"ל דקושית רב היתה דמלתא דשמואל אתיא כתנאי וא"כ היה לו להקשות בפשיטות מברייתא דשכבר הודית דמשמע להדיא דמודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור אע"כ דמפשטא דברייתא לק"מ והיינו כמ"ש ועיין עוד בסמוך:

    שם אמר רבא קפחתינהו לסבי דבי רב וכו' וקאמר ליה ר"ח לר"ה ולא קא משני. כאן נמי יש לדקדק אמאי לא מייתי רבא ראיה מגוף הברייתא דקתני לעיל שכבר הודית משמע שאינו מועיל עוד שום עדות כדמשמע לעיל בגמרא בפשיטות. וא"כ מוכח דאף על גב דר"ג פוטר עצמו מכלום הוי אפ"ה פטור משום מודה בקנס. ולפמ"ש בסמוך דמפשטא דברייתא לא משמע כלל שאינו מועיל עוד שום עדות וקושית הגמרא דלעיל יתפרש דוקא למאי דמסיק דחוץ לב"ד הוי א"כ לא הוי מצי לאתויי הכא שום ראיה אלא ממאי דלא משני ר"ה דלעולם בפני ב"ד הוי ואפ"ה חייב אם באו עדים אח"כ כיון דפוטר עצמו מכלום הוי וק"ל:

    Penei Yehoshua on Bava Kamma 75a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Bava Kamma, daf 75, Amud Aleph, about 412 words in 19 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 19 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 15 words

      Opens “שֶׁלֹּא בְּבֵית דִּין הֲוָה קָאֵי.…”

    2. Segment 28 words

      Opens “וְהָתַנְיָא, אָמַר לוֹ: אֵין בִּדְבָרֶיךָ כְּלוּם, שֶׁכְּבָר…”

    3. Segment 335 words

      Opens “מַאי, לָאו תַּנָּאֵי הִיא – הַאי תַּנָּא…”

    4. Segment 435 words

      Opens “לָא; דְּכוּלֵּי עָלְמָא, מוֹדֶה בִּקְנָס וְאַחַר כָּךְ…”

    5. Segment 514 words

      Opens “אִיתְּמַר: מוֹדֶה בִּקְנָס, וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ עֵדִים…”

    6. Segment 618 words

      Opens “אָמַר רָבָא בַּר אֲהִילַאי: מַאי טַעְמָא דְּרַב?…”

    7. Segment 716 words

      Opens “לְמָה לִי? מֵ״אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן״ נָפְקָא! אֶלָּא שְׁמַע…”

    8. Segment 811 words

      Opens “וּשְׁמוּאֵל אָמַר לָךְ: הָהוּא מִבְּעֵי לֵיהּ לְגַנָּב…”

    9. Segment 929 words

      Opens “אֵיתִיבֵיהּ רַב לִשְׁמוּאֵל: רָאָה עֵדִים שֶׁמְּמַשְׁמְשִׁים וּבָאִים,…”

    10. Segment 1016 words

      Opens “וְהָא מִדְּתָנֵי סֵיפָא, רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן…”

    11. Segment 1118 words

      Opens “אֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל: לָאו אִיכָּא רַבִּי אֶלְעָזָר…”

    12. Segment 129 words

      Opens “לִשְׁמוּאֵל וַדַּאי תַּנָּאֵי הִיא; לְרַב מִי לֵימָא…”

    13. Segment 1338 words

      Opens “אָמַר לְךָ רַב: אֲנָא דַּאֲמַרִי – אֲפִילּוּ…”

    14. Segment 1417 words

      Opens “אָמַר רַב הַמְנוּנָא: מִסְתַּבְּרָא מִילְּתֵיהּ דְּרַב בְּאוֹמֵר…”

    15. Segment 1521 words

      Opens “אֲבָל אָמַר ״לֹא גָּנַבְתִּי״, וּבָאוּ עֵדִים שֶׁגָּנַב,…”

    16. Segment 1624 words

      Opens “אָמַר רָבָא: קַפַּחְתִּינְהוּ לְסָבֵי דְּבֵי רַב. דְּהָא…”

    17. Segment 1741 words

      Opens “אִיתְּמַר נָמֵי, אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא…”

    18. Segment 1833 words

      Opens “אָמַר רַב אָשֵׁי: מַתְנִיתִין וּבָרַיְיתָא נָמֵי דַּיְקָא;…”

    19. Segment 1924 words

      Opens “לְמָה לִי דְּתָנֵי גָּנַב עַל פִּי שְׁנַיִם?…”

    Sages named on this page

    • Rabbi Hiyya bar Abba [HaKohen] · Third Generation of Amoraim

      Rabbi Hiyya bar Abba was a prominent disciple of Rabbi Yohanan, known for his precision in transmitting his teacher's teachings.

      Source: Bava Kamma 75a · Segment 17 — “אִיתְּמַר נָמֵי, אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי…

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Bava Kamma 75a · Segment 11 — “אֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל: לָאו אִיכָּא רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן…

    Original text

    שֶׁלֹּא בְּבֵית דִּין הֲוָה קָאֵי.

    The Gemara answers: Nevertheless, Rabbi Yehoshua was not present in court when Rabban Gamliel encountered him.

    וְהָתַנְיָא, אָמַר לוֹ: אֵין בִּדְבָרֶיךָ כְּלוּם, שֶׁכְּבָר הוֹדִיתָ,

    The Gemara asks a question from a different source: But isn’t it taught in a baraita that Rabbi Yehoshua said to Rabban Gamliel: Your statement is nothing, as you have already admitted to inflicting the injury yourself? This indicates that even if witnesses would subsequently testify about the injury, Rabban Gamliel would not emancipate Tavi.

    מַאי, לָאו תַּנָּאֵי הִיא – הַאי תַּנָּא דְּאָמַר ״שֶׁכְּבָר אֵין לְךָ עֵדִים״, סָבַר: מוֹדֶה בִּקְנָס וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ עֵדִים – חַיָּיב; וְהַאי תַּנָּא דְּאָמַר ״שֶׁכְּבָר הוֹדִיתָ״, סָבַר: מוֹדֶה בִּקְנָס וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ עֵדִים – פָּטוּר?

    The Gemara suggests: What, is it not the case that the difference between these two baraitot is a dispute between tanna’im ? This tanna of the first baraita , who says that Rabbi Yehoshua’s statement was: As you have no witnesses, holds that one who admits that he is liable to pay a fine is liable to pay the fine if afterward witnesses come and testify to his liability. And that tanna of the second baraita , who says that Rabbi Yehoshua’s statement was: As you have already admitted, holds that one who admits that he is liable to pay a fine is exempt from payment, even if afterward witnesses come and testify to his liability.

    לָא; דְּכוּלֵּי עָלְמָא, מוֹדֶה בִּקְנָס וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ עֵדִים – פָּטוּר; וּבְהָא קָמִיפַּלְגִי – הַאי תַּנָּא דְּאָמַר ״שֶׁכְּבָר אֵין לְךָ עֵדִים״, סָבַר: חוּץ לְבֵית דִּין הֲוָה. וְהָךְ תַּנָּא דְּאָמַר ״שֶׁכְּבָר הוֹדִיתָ״, סָבַר: בְּבֵית דִּין הֲוָה.

    The Gemara rejects this suggestion: No; it is possible to understand the baraitot differently. Everyone agrees that one who admits he is liable to pay a fine is exempt, even if afterward witnesses come and testify to his liability. And they disagree with regard to the following: This tanna , who says that Rabbi Yehoshua said: As you have no witnesses, holds that Rabbi Yehoshua was outside the court when Rabban Gamliel encountered him, and therefore his admission is disregarded. And that tanna , who says that Rabbi Yehoshua said: As you have already admitted, holds that Rabbi Yehoshua was in the court when Rabban Gamliel met him, so Rabban Gamliel’s admission is a valid admission.

    אִיתְּמַר: מוֹדֶה בִּקְנָס, וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ עֵדִים – רַב אָמַר: פָּטוּר, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: חַיָּיב.

    The Gemara analyzes in detail the dispute alluded to above: It was stated with regard to one who admits that he is liable to pay a fine, and afterward witnesses come and testify to his liability, that Rav says he is exempt, and Shmuel says he is liable.

    אָמַר רָבָא בַּר אֲהִילַאי: מַאי טַעְמָא דְּרַב? ״אִם הִמָּצֵא״ – בְּעֵדִים, ״תִמָּצֵא״ – בְּדַיָּינִין; פְּרָט לְמַרְשִׁיעַ אֶת עַצְמוֹ.

    Rava bar Ahilai said: What is the reason for the ruling of Rav? With regard to theft, which is subject to a fine of double payment, the Torah states: “If the theft shall be found in his possession alive, whether it is an ox, or a donkey, or a sheep, he shall pay double” (Exodus 22:3). The verb for “shall be found” is doubled, as the verse states “ himmatze timmatze .” Rav derives from the repetition that there are two matters that are found: The double payment is imposed only if it is found [ himmatze ], i.e., it is revealed that he stole the item, through the testimony of witnesses, and the theft is found [ timmatze ], as determined through judges. This excludes one who incriminates himself through his own admission.

    לְמָה לִי? מֵ״אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן״ נָפְקָא! אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ, מוֹדֶה בִּקְנָס וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ עֵדִים – פָּטוּר!

    Rav asks: But why do I need the Torah to teach this here? This principle is already derived from a different source: “The one whom the judges convict shall pay double to his neighbor” (Exodus 22:8), which indicates that self-incrimination is insufficient to render one liable for double payment. Rather, conclude from the fact that there are two verses to serve as the source for this principle that one who admits he is liable to pay a fine is exempt from paying even if afterward witnesses come and testify to his liability. The second verse teaches this additional novelty.

    וּשְׁמוּאֵל אָמַר לָךְ: הָהוּא מִבְּעֵי לֵיהּ לְגַנָּב עַצְמוֹ, כִּדְתָנָא דְּבֵי חִזְקִיָּה.

    And Shmuel would explain the double expression differently. He could have said to you: That verse is necessary to teach that a thief himself must pay double payment, i.e., the double payment is imposed not only upon a bailee who takes a false oath that the article entrusted to him was stolen, but it is also imposed upon a thief, as the school of Ḥizkiyya taught earlier in this chapter (63b).

    אֵיתִיבֵיהּ רַב לִשְׁמוּאֵל: רָאָה עֵדִים שֶׁמְּמַשְׁמְשִׁים וּבָאִים, וְאָמַר: ״גָּנַבְתִּי, אֲבָל לֹא טָבַחְתִּי וְלֹא מָכַרְתִּי״ – אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא קֶרֶן! אֲמַר לֵיהּ: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁחָזְרוּ עֵדִים לַאֲחוֹרֵיהֶם.

    Rav raised an objection to Shmuel from the following baraita : If a thief saw witnesses who were approaching with the intent to testify against him, and at that point he said: I admit that I stole an animal, but I did not slaughter or sell it, he pays only the principal. This indicates that even if those witnesses subsequently testify, the thief remains exempt from the double payment as well as the fourfold or fivefold payment. Shmuel said to him in response: With what are we dealing here in this baraita ? With a case where the witnesses returned back, i.e., ultimately they did not testify.

    וְהָא מִדְּתָנֵי סֵיפָא, רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: יָבוֹאוּ עֵדִים וְיָעִידוּ; מִכְּלָל דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר: לָא!

    Rav raised an objection: But this interpretation is impossible, as can be seen from the fact that the latter clause of the baraita teaches: Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, says: Let the witnesses come and testify. This means that their testimony will be accepted and the thief will be required to pay the relevant fines. By inference it may be deduced that the first tanna holds that no, there is no point in the witnesses testifying, as the thief will be exempt in any case.

    אֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל: לָאו אִיכָּא רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּקָאֵי כְּווֹתִי? אֲנָא דַּאֲמַרִי – כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן.

    Shmuel said to Rav: Isn’t there the opinion of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, which stands in accordance with my opinion? When I said that one who admits that he is liable to pay a fine and afterward witnesses testified that he committed that act is deemed liable, I said this ruling in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon.

    לִשְׁמוּאֵל וַדַּאי תַּנָּאֵי הִיא; לְרַב מִי לֵימָא תַּנָּאֵי הִיא?

    The Gemara comments: According to Shmuel, his opinion on this matter is certainly subject to a dispute between tanna’im , as he himself was forced to admit that his opinion is in accordance only with the opinion of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, not that of the first tanna of the baraita . But according to Rav, shall we say that his opinion too is necessarily subject to this dispute between tanna’im ?

    אָמַר לְךָ רַב: אֲנָא דַּאֲמַרִי – אֲפִילּוּ לְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן; עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן הָתָם, אֶלָּא מִשּׁוּם דְּקָא מוֹדֵי מֵחֲמַת בִּיעֲתוּתָא דְעֵדִים; אֲבָל הָכָא, דְּמוֹדֶה מֵעַצְמוֹ – אֲפִילּוּ רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן מוֹדֶה.

    The Gemara explains: Rav could have said to you: I say my opinion in accordance with the rulings of both tanna’im of the baraita , even according to the opinion of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon. Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, says that the testimony of the witnesses obligates the thief to pay a fine even after his admission only there, in that specific case, because the thief admitted his guilt solely due to his fear of the impending testimony of the witnesses. But here, in an ordinary case of admission, where there is no impending testimony to incriminate him, and he admits his guilt of his own volition, even Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, would concede that the thief is exempt from payment even if witnesses subsequently testify that he is liable.

    אָמַר רַב הַמְנוּנָא: מִסְתַּבְּרָא מִילְּתֵיהּ דְּרַב בְּאוֹמֵר ״גָּנַבְתִּי״, וּבָאוּ עֵדִים שֶׁגָּנַב – פָּטוּר, שֶׁהֲרֵי חִיֵּיב עַצְמוֹ בְּקֶרֶן.

    Rav Hamnuna said: Rav’s statement is more reasonable in a case where the thief says: I stole an item, and subsequently witnesses came and testified that he stole that item. In that case it is logical that the thief is exempt from paying the fine despite the witnesses’ testimony, because he at least obligated himself to pay the principal amount via his admission.

    אֲבָל אָמַר ״לֹא גָּנַבְתִּי״, וּבָאוּ עֵדִים שֶׁגָּנַב, וְחָזַר וְאָמַר ״טָבַחְתִּי וּמָכַרְתִּי״, וּבָאוּ עֵדִים שֶׁטָּבַח וּמָכַר – חַיָּיב, שֶׁהֲרֵי פָּטַר עַצְמוֹ מִכְּלוּם.

    But if he says: I did not steal anything, and witnesses came and testified that he did steal an animal, and subsequently the thief says: Yes, I did steal the animal, and I also slaughtered it, or I also sold it, and witnesses came and testified that he slaughtered or sold it, he is liable to pay the fourfold or fivefold payment. The reason he is liable is that through his admission he sought to exempt himself from any payment whatsoever. In order for an admission to exempt the perpetrator from a fine, it must include an admission that he is liable to pay some payment.

    אָמַר רָבָא: קַפַּחְתִּינְהוּ לְסָבֵי דְּבֵי רַב. דְּהָא רַבָּן גַּמְלִיאֵל פּוֹטֵר עַצְמוֹ מִכְּלוּם הֲוָה, וְקָאָמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא לְרַב הוּנָא – וְלָא קָא מְשַׁנֵּי לֵיהּ.

    Rava said: In this case I have gotten the better [ kipaḥti ] of the elders of the school of Rav, which is a reference to Rav Hamnuna. The reason is that in the baraita that discusses Rabban Gamliel injuring his slave, he was seeking to exempt himself from any payment whatsoever through his admission, and yet earlier in the Gemara it was said that Rav Ḥisda stated this baraita to Rav Huna to challenge Rav Huna’s opinion, and Rav Huna did not answer him that Rabban Gamliel’s case was different because his admission served to exempt him entirely.

    אִיתְּמַר נָמֵי, אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: ״גָּנַבְתִּי״, וּבָאוּ עֵדִים שֶׁגָּנַב – פָּטוּר, שֶׁהֲרֵי חִיֵּיב עַצְמוֹ בְּקֶרֶן. אֲבָל אָמַר ״לֹא גָּנַבְ[תִּי]״, וּבָאוּ עֵדִים שֶׁגָּנַב, וְחָזַר וְאָמַר ״טָבַחְתִּי וּמָכַרְתִּי״, וּבָאוּ עֵדִים שֶׁטָּבַח וּמָכַר – חַיָּיב, שֶׁהֲרֵי פָּטַר עַצְמוֹ מִכְּלוּם.

    The Gemara notes: It was also stated that Rabbi Ḥiyya bar Abba says that Rabbi Yoḥanan says the same opinion as Rav Hamnuna. If a thief says: I stole an item, and witnesses came and testified that he stole that item, the thief is exempt from paying the fine despite the witnesses’ testimony, because he at least obligates himself, through his admission, to pay the principal. But if he says: I did not steal anything, and witnesses came and testified that he did steal an animal, and subsequently the thief says: Yes, I did steal the animal, and I also slaughtered it, or I also sold it, and then witnesses came and testified that he slaughtered or sold it, he is liable to pay the fourfold or fivefold payment, as through his admission he was seeking to exempt himself from any payment whatsoever.

    אָמַר רַב אָשֵׁי: מַתְנִיתִין וּבָרַיְיתָא נָמֵי דַּיְקָא; מַתְנִיתִין – דִּתְנַן: גָּנַב עַל פִּי שְׁנַיִם, וְטָבַח וּמָכַר עַל פִּי עֵד אֶחָד אוֹ עַל פִּי עַצְמוֹ – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל, וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה.

    Rav Ashi said: There is a mishna and a baraita that are also precisely formulated in accordance with this opinion. The mishna is as we learned (74b): If one stole an ox or a sheep, as established based on the testimony of two witnesses, and he subsequently slaughtered or sold the stolen animal, as established based on the testimony of one witness or based on his own admission, he pays the double payment, but he does not pay the fourfold or fivefold payment.

    לְמָה לִי דְּתָנֵי גָּנַב עַל פִּי שְׁנַיִם? לִיתְנֵי: גָּנַב וְטָבַח [וּמָכַר] עַל פִּי עֵד אֶחָד אוֹ עַל פִּי עַצְמוֹ – אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא הַקֶּרֶן!

    Why do I need the mishna to teach in the beginning of this case: If one stole an ox or a sheep, as established based on the testimony of two witnesses? Let the mishna teach the case more simply: If one stole an animal and then slaughtered or sold it, as established based on the testimony of one witness or based on his own admission, he pays only the principal. This would serve to teach the same principle in a less complicated manner, without the need for two additional witnesses.