Bava Kamma 73a

Loss for purchasers since [the witnesses] signed on a deed of sale in the meantime.

What is the difference between these two versions of Rava['s opinion]?

Two about one [who testify] that you were with us [and could not have witnessed the supposed crime], and two others [testify] about the [other witness]. [In this case,] there is no novelty [since each single witness is contradicted by two others, as opposed to two against two which was a novelty].

By robbery where they did not render them conspiring witnesses, but rather two testified regarding these [witnesses] being robbers. In this case, it is not possible to say "rely on them [for subsequent testimony]" because [their being robbers] is a different matter [than the case at hand].

yod-ayin-lamed kuf-gimmel-mem these are a mnemonic for topics; this [topic] is one of them: a conspiring witness.

They were disqualified and their testimony was invalid.

Why should they pay [the four- or five-fold payment] for the slaughter?

When they are subsequently rendered conspiring witnesses concerning the theft when they are subsequently rendered conspiring witnesses concerning the theft, the matter becomes clarified, etc.

משום פסידא דלקוחות י"מ דהא דחיישינן לפסידא דלקוחות היינו דוקא היכא דאיכא עדי מסירה דידעי שהשטר אמת ואין נראה דא"כ איכא בינייהו טובא היכא דאין עדים אלא החתומים על השטר:

דאסהידו ביה תרי בחד ותרי בחד משמע לפי שיש שני מזימים על כל אחד ואחד לא הוי חידוש ותימה מה בכך הרי תרי כמאה הוו ונראה לפרש דאסהידו ביה תרי בחד כגון שאין הניזומין מסייע אחד לחבירו שאין האחד יודע כלום בעדותו של חבירו שראה אחד מחלון זה ואחד מחלון זה או בהודאה אחר הודאה ואלו שנים מזימים את שניהם שכך שוים אלו כמו אחרים ולא נקט האי לישנא אלא משום דמשתמע מיניה שאין המוזמין מסייעין. זה את זה:

אי נמי דפסלינהו בגזלנותא והא דאמרי' בפרק זה בורר (סנהדרין דף כו:) דההיא מתנה דהוו חתים עליה תרי גזלנין סבר רב פפא בר שמואל לאכשוריה משום דהא לא אכריזנא עלייהו ומסיק דגזלן דאורייתא לא בעי הכרזה ולא חיישינן לפסידא דמקבל מתנה אע"ג דפסידא דלקוחות לאו דוקא דה"ה דיש לחוש לפסידא דמקבל מתנה מ"מ פסלינן לההיא מתנה דמיירי שכבר העידו עליהן בב"ד קודם שחתמו בשטר מתנה או לא נראית ההיא שטר מתנה עד אחר שנודע פסולן בב"ד ואע"ג דזמנה קודם יש לחוש שמא הקדימו כדפרישית לעיל. ומיהו ההוא עובדא דפרק זה בורר (סנהדרין דף כז.) דחד אמר קמאי דידי גנב כו' לדיני נפשות פשיטא שיש לפוסלו למפרע והוי מצי למימר איכא בינייהו לענין דיני נפשות או לאסור אשה לבעלה ולענין גיטין וקדושין ועדות החדש דלטעמא דחידוש אין לפוסלן למפרע ולטעמא דפסידא דלקוחות פוסלין למפרע לכל אלו אלא דדחיק לאשכוחי דאיכא בינייהו לענין ממון:

והוזמו על הגניבה וחזרו והוזמו על הטביחה וא"ת אפי' למאן דאמר מכאן ולהבא הוא נפסל תקשה דמכל מקום אם אין גניבה אין טביחה ומכירה וכשחזרו והוזמו על הטביחה אמאי משלמין וי"ל משום דקסבר הכחשה תחילת הזמה היא:

שהעידו בבת אחת והוזמו דכיון שהעידו בבת אחת ליכא למימר בשעת עדות טביחה פסולין היו אע"ג דלמפרע הוא נפסל דכיון שהעידו בבת אחת כשרים היו כשהעידו על הטביחה כיון שהיו יכולין לחזור בהן על העדות של גניבה דתוך כדי דיבור הוה ועל מה שפירש בקונטרס דלא גרסינן והוזמו בבת אחת דבהזמה לא איכפת לן אי בבת אחת אי בזה אחר זה היה ובלבד שהוזמו על הטביחה תחילה וקשה לר"י דמה מרויח בקונט' בהזמת טביחה תחילה דאי משום שאם הוזמו על הגניבה תחילה הוו מוכחשים על. הטביחה ואנן אליביה דאביי משנינן דס"ל לקמן דהכחשה לאו תחילת הזמה היא א"כ גם כשהוזמו על הטביחה תחילה הוו מוכחשים על הגניבה מאחר שהעידו בבת אחת ותוך כדי דיבור כדיבור דמי כדאמר בסמוך לרבי יוסי דכי העידו בבת אחת והוזמו על הטביחה בטלה כל העדות משום דתוך כדי דיבור כדיבור דמי ואם באנו ליישב תירוץ זה לסברת אביי דלקמן דסבר הכחשה לאו תחילת הזמה היא צריך לגרוס והוזמו בבת אחת אבל אין לחוש שאין הגמרא חושש עתה ליישב דברי אביי אלא במה שאמר למפרע הוא נפסל והולך ומתרץ לפי שיטת המקשה הסובר דהכחשה תחילת הזמה היא כדפרישית לעיל וכן לקמן כי משני מתני' לאביי אהא דאמר הכחשה לאו תחילת הזמה היא ומוקי לה כשהוזמו תחילה על הטביחה אין חושש לתרץ למאי דאמר אביי למפרע הוא נפסל כי לפי זה היה צריך להעמידה כגון שהעידו בבת אחת אלא דדרך הגמרא הוא שאין חושש לתרץ אלא הקושיא שמקשה לו:

מאי בינייהו כלומר לענין ממון דאלו לגיטין ולקדושין ולנפשות ודאי איכא טובא.

דאסהידו תרי בחד ותרי בחד כלומר דבכי האי ליכא חידוש. ואיכא למידק מאי שנא הכי ומאי שנא הכי סוף סוף הוה כארבעה כנגד שנים ותרי כמאה ומאה כתרי. ויש לומר דהכא בשאין העד האחד יודע בחברו אם ראה הוא אם לאו כגון בעדות מיוחדת דכשרה בעדות ממונות, והשתא תרי לגבי חד ותרי בחד דקאמר לאו למימרא ראובן ושמעון בחד ולוי ויהודה בחד אלא אפילו ראובן ושמעון בחד והם בעצמן בשני. ורבנו תם ז"ל (בתוס' סנהדרין כז, א ד"ה דאסהידו) לא גרס תרי בחד ותרי בחד אלא תרי בחד ולומר שלא הצריכו להזים אלא האחד והשני פסולו מחמת גזלנותו.

ואיכא למידק מאי חדוש דקאמר רבא ניהמנינהו לבתרא מגו דאי בעי פסלינהו לקמאי בגזלנותא. יש לומר דבעדים לא אמרינן מגו דדלמא בטענה זו הושוו לטענתא אחריתי לא ישוו, וכבר הארכתי יותר מזה בפרק חזקת הבתים (ב"ב לא, א) גבי זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתיה ואכלה שני חזקה והאי אייתי סהדו דאכלה שני חזרה. ואיכא למידק עוד דבההוא מעשה אמר ר"נ אוקי אכילתא לגבי אכילתא ואוקי ארעא בחזקת אבהתם ואמר ליה רבא והא עדות מוכחשת היא, דאלמא סבירא ליה לרבא דכיון דאתכחוש אאכילה אתכחוש נמי אאבהתא ואלו הכא אמר דהיכי דאסהידו לגנב וטחב ומכר ואיתזום אטביחה ומכירה ולא איתזום אגניבה אטביחה איתזום אגניבה דלא אתזום לא אתזום, ויש לומר דגניבה וטביחה שני עדיות הן דעל עדות גניבה אינו משלם אלא כפל ואטביחה משלם תשלומי ארבעה וחמשה אבל עדות אבהתא ועדות אכילה הכל כעדות אחת דהכל להעיד דשלו היה, ושם כתבת יותר מזה. ואם תאמר אם כן כל שכן שתקשי לדידן דק"ל הכא כאביי דאמר למפרע הוא נפסל וכי אתזום אהאי אתזום אהאי ואלו התם קיימא לן כרב נחמן דאמר למאי דאכחוש אתכחוש למאי דלא אתכחוש לא אתחכוש יש לומר דשאני עדים זוממים דהן גופן נפסלים מכאן ולהבא מיהא לכולי עלמא ולאביי אפילו למפרע אבל עדי הכחשה כשרים הן אפילו מכאן ולהבא וזו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה (שם ע"ב) הלכך אאכילה דאתכחוש אתכחוש על אבהתא דלא אתכחוש לא אתכחוש.

נפסלו מצד גזל או שאר עברות אף אלו נפסלו למפרע משעת אותה עדות שעליו נפסלו משום גזלה ומ"מ לא נפסלו כל העדיות שמשעה שגזלו למפרע אלא משעת עדות שעליו נפסלו אע"פ שלא העידו עליהם בכך עד עכשו:

וכן אם יצא שטר באחד בניסן וחתמו בו עדים שראובן לוה משמעון מנה ותבעם באחד בתמוז ונתקיימה חתימתם ובאחד באלול הוזמו בעדים שהעידו שבאחד בניסן עמהם היו נפסלו למפרע מאחד בתמוז ואילך ששעת תביעה וקיום בבית דין היא היא שעת העדות ולא נפסלו מיום החתימה ואילך וגדולי הפוסקים חולקין בה לומר שאם לא נודעה חתימתם על פי עדים הוא שאין פוסלין אלא משעת קיום בבית דין או עדותם שמא בו ביום שהעידו זייפו וחתמו אבל אם נודע בעדים שחתימה זו היתה ביום הכתוב בשטר כגון שראו השטר חתום מאותו היום הזמה מועלת מיום החתימה וכן אם לא נודע יום החתימה אבל עדים באו וראו שטר זה חתום מקודם העדות פוסלין מיום שראו אותם העדים בכך ומ"מ מה שכתבתי מצאתי לגאוני ספרד ואין הדברים נראין אמתיים אלא כדברי גדולי הפוסקים ואיני יודע גדולי הפוסקים מה יאמרו בפסול גזלה אם משעת גזלה אם משעת העדות שעליו נתגלית גזלתם כמו שבארנו וחכמי הצרפתים כתבו בפירוש שמשעת הגזלה נפסלו וכן נראה לדעת גדולי הפוסקים:

זה שכתבנו שהזמה מועלת בחתימת השטר דוקא שהעידו על עצמן בבית דין שלא אחרוהו או שכתבו כן בשטר ר"ל שטרא דנן בזמניה כתבנוהו ולא אחרנוהו שאם לא כן שמא אע"פ שיצאה עדות שביום הכתוב בשטר היה עמהם במקום פלוני שמא קודם לזה חתמו אלא שאחרוהו כמו שיתבאר במסכת בבא בתרא ומ"מ עיקר הזמה בעדות על פה נאמרה:

כל מקום שנחלקו בו אביי ורבא הלכה כרבא חוץ משש שמועות היוצאות מן הכלל סימן להם יע"ל קג"ם והם יאוש שלא מדעת אם הוא יאוש אם לאו והוזכרה במסכת בבא מציעא עד זומם אם נפסל למפרע אם מכאן להבא והיא זו שבכאן לחי העומד מאליו אם הוא לחי אם לאו והוזכרה במסכת ערובין קדושין שאין מסורין לביאה אם הם קדושין אם לאו והוזכרה במסכת קדושין גלוי הדעת בגט אם בטל הגט אם לאו והוזכרה במסכת גיטין משומד אוכל נבלות לתאבון אם הוא פסול לעדות אם לאו והוזכרה במסכת סנהדרין וכלן יתבארו במקומן אחת לאחת בע"ה:

זה שבארנו במשנה בגנב על פי שנים וטבח על פיהם והוזמו על הכל שמשלמין תשלומי כפל להזמת הגנבה ותשלומי שנים ושלשה להזמת הטביחה אי אפשר לפרשה בשהעידו על הגנבה באחד בשבת וחזרו והעידו על הטביחה בשני בשבת ר"ל שהעידו ביום ראשון שגנב והעידו בשני שטבח אע"פ שהעידו שבשעה אחת גנב וטבח הואיל והם חלקו את עדותם לימים או אפילו לשעות והוזמו על הגנבה ביום שלישי וחזרו והוזמו על הטביחה ביום רביעי או שהוזמו ביחד שבכיוצא בזו אין משתלמין על הזמת הטביחה כלל שהרי כשהוזמו על הגנבה נתגלה הדבר לבית דין שכשהעידו על הטביחה פסולין היו ולא היו בני עדות באותה שעה עד שנאמר בהם כאשר זמם אפילו הוזמו על הטביחה תחלה מ"מ כשחזרו והוזמו על הגנבה נתגלה הדבר למפרע שבעדות הטביחה פסולים היו וכל שנתברר לבית דין שפסולים היו בשעת העדות אין הזמה חלה עליהם הא אין הדברים אמורים אלא בשהעידו בבת אחת ר"ל שבשעה אחת ובתוך כדי דבור העידו על הגנבה ועל הטביחה אע"פ שהעידו שגנב ביום ראשון וטבח ביום שני שמ"מ אף בעדות הטביחה כשרים היו הואיל ותוך כדי דבור היה וקורין בהם כאשר זמם ואפילו הוזמו וחזרו והוזמו הזמה אריכתא היא ומ"מ אחת היא ועל עדות אחת היא באה ויש בזו פירושים אחרים אלא שלענין פסק זהו הנכון שבכלם:

שנים שהעידו על אחד שגנב והם עצמם מעידים שטבח והוזמו על הגנבה משלמין כפל ועדות הטביחה בטל מאליו ואם הוזמו אחר כן על הטביחה אם נחלקה עדותם כבר בארנו שאין משלמין על הטביחה שהרי בשעת עדות הטביחה פסולים היו:

הוזמו על הטביחה ולא על הגנבה אם היתה עדותם חלוקה והוא שהעידו תחלה על הגנבה ואח"כ במעמד אחר העידו על הטביחה אין הזמת הטביחה פוסלת את של גנבה אלא הוא משלם כפל והם משלמין שלשה כאלו היו שתי כתי עדים על הדרך שהתבאר במשנתנו:

היה העדות בבת אחת כגון שאמרו בדבור אחד גנב בראשון וטבח בשני והוזמו על הטביחה הואיל ועדות אחת היא בטלה אף עדות הגנבה הואיל ועדות אחת הוא נפסלו למפרע משעת עדותם ומ"מ אין משלמין כלום שהרי על הגנבה לא הוזמו ועל הטביחה הרי נפסלו משעת גנבה ולא חל עליהם שם עדות וכן בעלמא כל שהעידו עדים שתי עדיות בבת אחת והוזמו על האחת בטלה האחרת:

בד"ה אי נמי דפסלי בגזלנותא כו' ומיהו לההוא עובדא כו' לדיני נפשות פשיטא כו' עכ"ל משום דאיכא למאן דאמר התם הוזם לממון כשר לדיני נפשות הוצרכו למימר לההוא עובדא כו' דקי"ל דהוחשד לממון פסול נמי לד"נ אם כן להאי טעמא דפסידא דלקוחות פשיטא דלד"נ יש לפוסלו למפרע וה"מ כו' וק"ל:

בפרש"י בד"ה אתזמי להו אגניבה כו' אלא איפסלו להו אגניבה משום פסול עדות עכ"ל משמע מפירושו דבההוא שעתא פסולין היו כיון דלמפרע הוא נפסל ותימה לומר כן דהא מסיק לעיל והלכתא שהעידו בבת אחת והוזמו דאפילו אם הוזמו על הגניבה לא אמרינן למפרע הוא נפסל משעת עדות הגניבה ופסולין היו בשעת עדות טביחה כיון דתוך כדי דבור הוה ומכ"ש הכא דהוזמו על הטביחה דלא נאמר דלמפרע הוא נפסל ובשעת עדות גניבה פסולין היו אלא דלכך נפסלו נמי אגניבה דה"ל כמו עדות מוכחשת כיון דהוזמו על הטביחה הוה מוכחשין על הגניבה ובטלה כל העדות דתוך כדי דבור כדבור דמי וכן מוכיחין דברי התוספות בזה ודו"ק היטב:

תרי לחד וכו' מקשה רבינו תם לפי גירסת הספרים דאמאי נקט עד זומם הוה ליה למימר עדים זוממין לשון רבים. ועוד הא דקאמר תרי בחד מה מועיל והא תרי כמאה חשיבי. ועוד דגזלנים קלא אית להו וקודם שהעידו עליהם בבית דין ראוי לפוסלן ובפרק זה בורר אמרינן דגזלן דאורייתא לא בעי הכרזה. ועוד קאמר איכא בינייהו דפסלינהו בגזלנותא והא בעד זומם נחלקו ולא בגזלן. ואומר רבינו תם דגרסי דאסהידו תרי בחד שלא הזימו אלא האחד אי נמי שניהם הזימו אלא שהאחד פסלינהו בגזלנותא. ונראה שלפירוש רבינו תם נמי צריך לומר כשבאים להזים את האחד שאין חבירו מסייעו לומר כך שוה כשמזימין האחד כמו השנים. ונראה לפרש לגירסת רבינו תם דאסהידו תרי בחד ובגזלנותא. ונראה שלפירוש רבינו תם נמי צריך לומר כשבאים להזים את האחד שאין שם כי אם עד אחד ובאו שנים והזימוהו אי נמי שיש שני עדים ופסלו האחד בגזלנותא והשני הזימו. ומיהו שפיר אתיא גירסת הספרים דכל הני לאו פירכי נינהו ואף על גב דגזלן דאורייתא לא בעי הכרזה מכל מקום צריך להעיד שהוא גזלן. והא דתנן בפרק זה בורר זה פוסל עדיו של זה שמביא עליהם ראיה שהם קרובין או פסולין אם בפסול עבדות קאמר ניחא ואם בפסול גזלנות קאמר מיירי כגון שמביא ראיה שהעידו עליהם כבר בבית דין שהם גזלנים למאן דאמר משום פסידא דלקוחות. ומה שהקשה רבינו תם הלא בעד זומם נחלקו אין זו קושיא שמצינו כעין זה בכמה דוכתי כדאמרינן בפרק קמא דבבא מציעא בעא מיניה שמואל מרב חזר ולקחה מבעלים הראשונים מהו אמר ליה מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו מאי טעמא מר זוטרא אמר לא ניחא ליה לאיניש דלקרויי גזלנא רב אשי אמר וכו' אלמא אף על גב דאיירי במכר קאמר דאיכא בינייהו מתנה. תוספות שאנץ. וכן כתב הר"ר ישעיה ז"ל וזה לשונו הקשה רבינו תם לגירסת הספרים דקאמרי אי נמי דפסלינהו בגזלנותא דלפסידא דלקוחות איכא. וקשה דהא אמרינן דגזלן דאורייתא לא בעי הכרזה דקלא אית ליה ואם כן מאי פסידא ללקוחות איכא הא אינהו דאפסידו אנפשייהו. ועוד דלשון עד זומם משמע שלא הוזם אלא אחד מהם. ועוד וכו' ככתוב בתוספות שאנץ. לכן גריס רבינו תם איכא בינייהו דאסהידו בי תרי בחד פירוש שלא הוזם אלא אחד מהם והשני לא נפסל דהשתא לא הוי חידוש אם השנים פוסלים את האחד. אי נמי דפסלינהו בגזלנותא פירוש אי נמי השני נפסל בגזלנותא והאחד הוזם על פי השנים דלאו חידוש הוא מה שהוזם. וקשה אף לפירושו כי מסהידו בי תרי בחד והשני אינו נפסל כל שכן דחידוש מה שהשנים מזימים אותו ופוסלים אותו שהרי חבירו כשר מסייעו. וצריך לומר לפירושו כגון שלא ראו כאחד אלא זה בחלון אחד וזה בחלון אחר ואם כן לגירסתנו לא קשה מה שהקשה מאי חידוש הרי תרי כמאה דהא אין האחד מסייע לחבירו. ומה שהקשה דגזלן לא בעי הכרזה לא קשה מידי דהני מילי כשהועד כשהוא גזלן אין צריך להכריז לפוסלו לרבים הואיל ונפסל בפני בית דין אבל לפסלו למפרע כל זמן שלא נפסל בבית דין לית ליה קלא ואית ליה פסידא דלקוחות. ומה שהקשה מלשון עד זומם לאו קפידא דקרא נמי לא קפיד בהא דכתיב ועד אין בה תרי. וגם מה שהקשה על דאמר פסלינהו בגזלנותא משום דבעדים זוממין איירינן הכי פירושא אי נמי נפקא מינה בין שני הטעמים להיכא דפסלינהו בגזלנותא וכיוצא בזה מצינו בפרק קמא דבבא מציעא דפליגי מר זוטרא ורב אסי מאי טעמיה דרב דאמר מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו דמר זוטרא אמר ניחא ליה דלא ליקרוייה גזלנא ורב אסי אמר ניחא ליה דליקו בהימנותא וקאמר התם מאי בינייהו אף על גב דאיירי רב במכר. ע"כ. וזה לשון הרשב"א ז"ל רבינו תם לא גריס תרי לחד תרי לחד אלא תרי לחד ולומר שלא הוצרכו להזים אלא האחד והשני פסלו מחמת גזלנותא. ע"כ. וזה לשון הראב"ד ז"ל מאי בינייהו. פירוש מאי איכא בין האי טעמא לטעמא קמא דרבא איכא בינייהו דאזימו תרי לחד ותרי לחד דהא ליכא חידוש בשלמא היכא דמזמי הני תרי להני תרי הוו תרי ותרי דהני אמרי ראינו והני אמרי לא ראיתם ומאי חזית דסמכת אהני וכו' וקטלינן להו להנך והלא על אחד הם מעידים ואלו אומרים ראינו ואלו אומרים לא ראיתם וזהו חידוש ואפילו היו שנים כנגד מאה אבל כשלא יזימו השנים אלא האחד ויאמרו לו לא ראית אתה והאחר אין אנו יודעים בו אם ראה אם לא ראה והוא אומר ראיתי אני אין כאן חידוש. אי נמי דפסלינהו בגזלנותא דהא ודאי על עצמן הם מעידין לפסלם דכי אמרי להו פסולים אתם והם אומרים על עצמם אין אנו פסולים הא דידהו לאו עדות היא שאין אדם יכול להעיד על עצמו לכשרות כדי לעמוד בפני עדים הילכך ליכא חידוש ומפסילם למפרע ולהך טעמא דאמר משום פסידא דלקוחות אף על גב דחידוש הוא לא מיפסלי אלא מכאן ולהבא. ואי קשיא לך לימא נמי איכא בינייהו היכא דליכא לקוחות דללישנא דחידוש לא מיפסלי וללישנא דלקוחות מיפסלי דהא ליכא לא היא דלקוחות לאו דוקא אלא כל פסידא נמי פסידא הויא כגון עדות הלואה ועדות קדושי אשה ועדות כל הקנאה בעולם ועבדינן להו תקנתא דלא לבטלו. ע"כ.

אי נמי דפסלינהו בגזלנותא כתבו בתוספות דהכי קאמר דיש לחוש לפסידא דמקבל מתנה וכו' פירוש דאי לאו דעביד ליה נייחא לנפשיה לא הוה יהיב ליה. הרא"ש ז"ל. ולענין פסק כתב המאירי ז"ל וז"ל עד שהעיד באחד בניסן והוזם על אותה עדות באחד באייר הרי הוא נפסל למפרע משעת עדותו וכל עדיות שנמצאו לו מניסן ואילך נפסלו הן עדות שבעל פה הן אותם שחתם בהם בשטר ואין משגיחין לפסידת לקוחות כלל בין שהוזמו שנים על פי שנים בין שהוזם אחד על פי שנים. נפסלו מצד גזל או שאר עבירות אף אלו נפסלו למפרע משעת אותה עדות שעליו נפסלו משום גזלה ומכל מקום לא נפסלו כל העדיות שמשעה שגזלו למפרע אלא משעת עדות שעליו נפסלו אף על פי שלא העידו עליהם בכך עד עכשיו. וכן אם יצא שטר באחד בניסן וחתמו בו עדים שראובן לוה משמעון מנה ותבעו באחד בתמוז ונתקיימה חתימתם ובאחד באלול הוזמו בעדים שהעידו שבאחד בניסן עמהם היו נפסלו למפרע מאחד בתמוז ואילך ששעת תביעה וקיום בבית דין היא היא שעת העדות ולא נפסלו מיום החתימה ואילך. וגדולי הפוסקים חולקים בה לומר שאם לא נודעה חתימת עדים על פי עצמם הוא שאין פוסלים אלא משעת קיום בבית דין או עדותם שמא בו ביום שהעידו זייפו וחתמו אבל אם נודע בעדים שחתימה זו כבר היתה שם ביום הכתוב בשטר כגון שראו השטר חתום מאותו היום הזמה מועלת מיום החתימה וכן אם לא נודע יום החתימה אבל עדים באו וראו שטר זה חתום מקודם העדות פוסלין מיום שראו אותם העדים בכך. ומכל מקום מה שכתבתי מצאתי לגאוני ספרד ואין הדברים נראין אמיתיים אלא כדברי גדולי הפוסקים ואיני יודע גדולי הפוסקים מה יאמרו בפיסול גזלה אם משעת הגזלה אם משעת העדות שעליו נתגלית גזלתם כמו שביארנו. וחכמי הצרפתים כתבו בפירוש דמשעת הגזלה נפסלו וכן נראה לדעת גדולי הפוסקים. זה שכתבנו שהזמה מועלת בחתימת השטר דוקא שהעידו על עצמן בבית דין שלא איחרוהו או שכתבו כן בשטר רצה לומר שטרא דנן בזמניה כתבנוהו ולא איחרנוהו שאם לא כן שמא אף על פי שיצאה עדות שביום הכתוב בשטר היה עמהם במקום פלוני שמא קודם לזה חתמו אלא שאחרוהו כמו שיתבאר במסכת בבא בתרא ומכל מקום עיקר הזמה בעדות על פה נאמרה. ע"כ.

ואי סלקא דעתך למפרע הוא נפסל הני כיון דאיתזמו וכו' משמע להא דפרישנא לעיל דאף רבא מודה דלמפרע הוא נפסל לענין אפוקי ממונא הוי מצי לאותובי מהא אף לרבא דהכא לאפוקי ממונא אמנם לפי המסקנא לא מצית מידי כדפרישנא לעיל. הני כיון דאיתזמו וכו' משמע אבל אי מכאן ולהבא הוא נפסל ניחא ואמאי כיון דהוזמו על הגנבה מוכחשין הן על הטביחה שאמרו שטבח בהמתו של פלוני כי הדר הוזמו על הטביחה מה בכך הרי כבר בטל עדותם. וי"ל דהא לא קשה מידי דיכול לומר דסבירא ליה הכחשה תחילת הזמה היא ומכי הוזמו אגנבה התחילה הזמת הטביחה. ה"ר ישעיה ז"ל. ושמעינן משמעתין דעדים זוממין דחייבינהו רחמנא תשלומין אי אתברר דמקמי דאסהידו לה לההיא סהדותא הוו פסולי מעיקרא לא מחייבי תשלומין. פריטי הרמ"ה ז"ל.

והלכתא שהעידו בבת אחת אורחיה דתלמודא לתרץ בלשון הלכתא כדלעיל בפרק קמא והלכתא בכפות ובפרק קמא דעירובין והלכתא דאייתי דייני אפומא דבירא. תוספות שאנץ. והלכתא שהעידו בבת אחת תוך כדי דיבור העידו על הגנבה ועל הטביחה ואפילו העידו על הגנבה שגנב ביום ראשון ועל הטביחה שהיתה ביום שני כיון שהעידו ביום השלישי על הכל בבת אחת תוך כדי דיבור חיילא עלייהו הזמה אכולה מילתא דהא ראויין להעיד הוו ככוליה עדות כשיוזמו על הגנבה בין בתחילה בין בסוף כבר נפסלו משעת עדות הגנבה ועל עדים פסולים לא חיילא הזמה דעדותם לאו כלום היא. הראב"ד ז"ל. וזה לשון הרב המאירי ז"ל זה שביארנו במשנה בגנב על פי שנים וטבח על פיהם והוזמו על הכל משלמין תשלומי כפל להזמת הגנבה ותשלומי שנים ושלשה להזמת הטביחה אי אפשר לפרשה כשהעידו על הגנבה באחד בשבת וחזרו והעידו על הטביחה בשני בשבת רצה לומר שהעידו ביום ראשון שגנב והעידו בשני שטבח אף על פי שהעידו שבשעה אחת גנב וטבח הואיל והם חלקו עדותן לימים או אפילו לשעות והוזמו על הגנבה ביום שלישי וחזרו והוזמו על הטביחה ביום רביעי או שהוזמו ביחד שבכיוצא בזו אין משלמין על הזמת הטביחה כלל שהרי כשהוזמו על הגנבה נתגלה הדבר לבית דין שכשהעידו על הטביחה פסולין היו ולא היו בני עדות באותה שעה עד שנאמר בהם כאשר זמם ואפילו הוזמו על הטביחה תחילה מכל מקום כשחזרו והוזמו על הגנבה נתגלה הדבר למפרע שבעדות הטביחה פסולין היו וכל שנתברר לבית דין שפסולין היו בשעת העדות אין הזמה חלה עליהן. הא אין הדברים אמורים אלא כשהעידו בבת אחת רצה לומר שבשעה אחת ובתוך כדי דיבור העידו על הגנבה ועל הטביחה אף על פי שהעידו שגנב ביום ראשון וטבח ביום שני שמכל מקום אף בעדות הטביחה כשרים היו הואיל ותוך כדי דיבור היה וקורין בהם כאשר זמם ואפילו הוזמו וחזרו והוזמו הזמה אריכתא היא ומכל מקום אחת היא ועל עדות אחת היא באה. ויש בזו פירושים אחרים אלא שלענין פסק זהו הנכון שבכולן. ע"כ.

שהעידו בבת אחת והוזמו פירש הקונטרס דלא גרסינן והוזמו בבת אחת דכיון שהעידו בבת אחת ליכא למימר בשעת עדות טביחה פסולים היו ואפילו אמרינן למפרע הוא נפסל דהא תוך כדי דיבור והזמה לא איכפת לן אי בזה אחר זה היה או בבת אחת ובלבד שיוזמו על הטביחה קודם שיוזמו על הגנבה. ע"כ לשונו. ונראה מתוך פירושו דאי הוזמו על הגנבה קודם תו לא מיחייבי בהזמת טביחה שכבר עדות טביחה מוכחשת היא שאם אין גנבה אין טביחה ואין מכירה וכי הוזמו אחרי כן על הטביחה לא אמרינן הכחשה תחילת הזמה היא. וקשה לפירוש זה דאם כן אפילו הוזמו על הטביחה תחילה מה בכך הא איגליא מילתא למפרע דמשעת עדות טביחה הן נפסלין וכיון שהעידו בבת אחת הרי הם מוכחשים על הגנבה ומאי מהניא הזמה דגנבה דהכי אמרינן לקמן לרבי יוסי דאמר תוך כדי דיבור כדיבור דמי לאביי דאמר למפרע הוא נפסל כי העידו בבת אחת והוזמו על הטביחה בטלה אף עדות גנבה וצריך לומר דגרסינן והוזמו בבת אחת. ואם נרצה ליישב פירוש הקונטרס נאמר דלא נחית לומר דהכחשה לאו תחילת הזמה אלא כמו שפירשנו למעלה דהכחשה תחילת הזמה ואם כן אף הוזמו אגנבה תחילה משלמין את הכל דאף על גב דמוכחשים הן על הטביחה משעה שהעידו עליה מה בכך הרי כשהוזמו אחר כך על הטביחה התחילה הזמה משעת הכחשה דהכחשה תחילת הזמה היא. ואי קשיא אמאי משלמי את הכל והלא כשהעידו על הטביחה פסולין היו מחמת עדות שקר דגנבה יש לומר כיון דהעידו בבת אחת אם כן כשרים היו בשעה שהעידו על הטביחה כיון שהיו יכולין לחזור בהם מעדות גנבה דתוך כדי דיבור היה. ורשב"ם פירש דמיירי שהעידו תחילה פלוני טבח בהמה שאבד פלוני שהיה לה סימנין כך וכך ולאחר אמרו הן עצמן שגנבה דהשתא בעדות הגנבה הן מחייבין ארבעה וחמשה והיינו העידו בבת אחת שנתחייבו בעדות אחת על הכל וכי הוזמו על הגנבה לבדה הוזמו על הכל הילכך מששלמין הכל. ה"ר ישעיה ז"ל.

לימא כתנאי וכו' כשתי עדיות כעין שתי עדיות ומאי ניהו כת אחת שהעידה זה אחר זה דההיא ודאי כי מתזמי אטביחה אפילו הכי עדות גנבה קיימת אבל בעדות אחת ממש שהעידו על שתיהן תוך כדי דיבור עדות שבטלה מקצתה וכו' ונפסלו גם כן על הגנבה והם לא ישלמו והוא לא ישלם משום דתשלומי ארבעה וחמשה אמר רחמנא ולא תשלומי שנים ושלשה וכיון דאין כאן בגנבה זו כפל אין בה שלשה וארבעה. הראב"ד ז"ל. וכתב הרמ"ה ז"ל בפרטיו וז"ל אבל בעדות אחת והיינו דהעידו על הגנבה ועל הטביחה בבת אחת דהויא לה כולה בעדות אחת כיון דהוזמו על הטביחה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה דכיון דעד זומם למפרע הוא נפסל אשתכח דמכי אסהידו אטביחה בשיקרא פסולין הוו ואף על גב דלא מיפסלי סהדי גופייהו אלא לבתר גמר עדות של טביחה כיון דבסוף עדות הטביחה מיהת מיפסלי ממילא איבטילא סהדותא דגנבה אף על גב דלא אתזום עלויה דקיימא לן תוך כדי דיבור כדיבור דמי וכולה עדות אחת היא והויא לה עדות שתחילתה בכשרות וסופה בפסלות וקיימא לן בהא כרבי יוסי דהא איפסיקא הלכתא כאביי דאמר למפרע הוא נפסל ואיפסיקא נמי הלכתא דתוך כדי דיבור כדיבור דמי כדאיתא בפרק יש נוחלין. ועוד דהא אסיקנא למתניתין דגנב על פי שנים וטבח ומכר על פיהן ונמצא זוממין משלמין לו את הכל ומסקנא והלכתא כגון שהעידו על הגנבה ועל הטביחה בבת אחת כלומר בתוך כדי דיבור דהויא לה כולה כעדות אחת ואף על גב דאיבטילא לה כולה עדות לא מיפסלי סהדי גופייהו עד דגמרה לה עדות אבל כל כמה דלא גמרה לה כולה עדות אכתי מעיקרא כשרין הוו ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו קרינא בהו. ושמעינן מהא דרבי יוסי דעדות שהוזמה בסופה אף על פי שלא הוזמה בתחילתה לא בטלה ודוקא בתובע אחד ונתבע אחד דומיא דגנבה וטביחה. ברם צריך לידע דכי קיימא לן כרבי יוסי דוקא בענין עד זומם דקיימא לן למפרע הוא נפסל ולענין תוך כדי דיבור נמי דקיימא לן כדיבור דמי אבל לענין שיעורא דתוך כדי דיבור ליתא לדרבי יוסי דלקמן אלא אפילו תוך כדי דיבור דשאלת שלום תלמיד לרב כדיבור דמי. ע"כ. וזה לשון הרב המאירי ז"ל לענין פסק היה העדות בבת אחת כגון שאמרו בדיבור אחד גנב בראשון וטבח בשני והוזמו עדי הטביחה הואיל ועדות אחת היא בטלה אף עדות הגנבה הואיל ועדות אחת היא נפסלו למפרע משעת עדותם ומכל מקום אין משלמין כלום שהרי על הגנבה לא הוזמו ועל הטביחה הרי נפסלו משעת גנבה ולא חל עליהם שם עדות. וכן בעלמא כל שהעידו עדים שתי עדיות כאחת והוזמו על האחת בטלה האחרת. ע"כ. מאי לאו בהא קא מיפלגי דרבי יוסי סבר למפרע הוא נפסל משעת העדות אפילו שהוזמו לאחר זמן הילכך כיון דאמרי תוך כדי דיבור כדיבור דמי וחזרה ההזמה למפרע עד שעת העדות על כל מה שעתה חזרה והנה עדות הגנבה איתא עם עדות הטביחה ברגע אחד בדיבור אחד ונפסלו גם על עדות הגנבה ורבנן סברי מכאן ולהבא הוא נפסל הילכך כיון דאין ההזמה חוזרת למפרע די לה אם תעמוד על מה שהוזמה העדות דהיינו טביחה אבל גנבה שלא הוזמה קיימת. הראב"ד ז"ל.

רבי יוסי אמר למפרע הוא נפסל וכו' אתזמו להו אגנבה דהא תוך כדי דיבור כדיבור דמי. פירוש דכיון דלמפרע הוא נפסל אם כן שעתא דהעידו אטביחה שהוזמו לבסוף שעת פיסול הוא דכיון דשתיהן תוך כדי דיבור ותוך כדי דיבור כדיבור דמי. וא"ת לעיל דמשני שהעידו בבת אחת פירוש בתוך כדי דיבור ולהכי לא הוו פסולין בשעת שהעידו אטביחה ואמאי כיון דשעת שהעידו אגנבה שהוזמו עליה לבסוף שעת פיסול הוא דשתיהם בתוך כדי דיבור דהא תוך כדי דיבור כדיבור דמי כדמשמע הכא אם כן סוף סוף כשהעידו על הטביחה פסולין היו משעת עדות שקר אגנבה דהשתא לענין עדות שקודם לכך חשבינן ליה שעת פיסול כדאמרינן כל שכן עדות דאחר כך כדלעיל. וי"ל דלא דמי הא דהכא לההיא דלעיל משום דלעיל לא קאי אלא לתרוצי סברת המקשה שהיה מקשה אליבא דאביי ואי סלקא דעתך למפרע הוי כיון דאזמת להו אגנבה איגלאי מילתא למפרע דכי אסהידו אטביחה פסולין הוו ומשני שהעידו בבת אחת פירוש דהעידו על הטביחה בתוך כדי דיבור דהגנבה והכי קאמר דאפילו כי אמר למפרע הוא נפסל מכל מקום אינו נפסל על הטביחה מהזמה דגנבה דכיון דבשעה שהעידו אטביחה היו יכולין לחזור בהן על עדות הגנבה כיון דתוך כדי דיבור היה אם כן כשרין היו בשעה שהעידו אטביחה אבל הכא אף על גב דכשרין נינהו גם אחר עדות הטביחה דתוך כדי דיבור כדמפרש מכל מקום טעמא לאו משום דחשבינן להו פסולין מההיא שעתא דודאי כשרין היו כדפירשתי אלא רצה לומר כי היכי דמהניא ההזמה לפסול ולבטל עדות הטביחה אף על גב שהיו כשרים ההיא שעתא הכי נמי מהניא ההיא הזמה דטביחה לבטל גם עדות גנבה שקדמה לה כיון דתוך כדי דיבור הוה חשיבא כאותה עדות ממש וניחא נמי בהני עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. כן נראה למורי שיחיה. וא"ת כי נמי מכאן ולהבא וכו' נימא עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כדפירשתי מהאי טעמא. וי"ל דלא דמי דודאי כי אמרינן למפרע הוא נפסל שהפיסול והביטול הוי משעה שהעידו העדות אז שייך למימר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כדפירשתי אבל כי אמר מכאן ולהבא לא שייך למימר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה דהא אין הביטול והפיסול משעת העדות רק משעת הזמה ואילך הילכך אההיא עדות דקא איתזום איתזום אמאי דלא איתזום לא איתזום. תלמידי מה"ר פרץ ז"ל. וזה לשון הרא"ש בתוספותיו כי איתזמו להו אטביחה איתזמו נמי אגנבה דהא תוך כדי דיבור כדיבור דמי כלומר ובטלה עדות גנבה ואין משלמין הבעלים כפל ואף על גב דקדמה עדות גנבה לעדות טביחה מכל מקום כיון שהיתה עדות גנבה בתוך כדי דיבור של עדות טביחה והוזמו על הטביחה בטלה גם עדות גנבה אף על גב דלעיל פירש רש"י ז"ל אם הוזמו על הטביחה ואחר כך הוזמו על הגנבה לא נפסלו על הגנבה הואיל ובתוך כדי דיבור היה וכן כשהוזמו אחר כך על הגנבה לא אמרינן איגלאי מילתא למפרע דכי אסהידו אטביחה פסולין משום דבתוך כדי דיבור היה אלמא תוך כדי דיבור גורם להכשר העדות והכא גורם לפסול וי"ל דהא דאמרינן תוך כדי דיבור גורם להכשר העדות היינו לענין זה דלא חשבינן להו מוכחשין לבטל עדותן ואם הוזמו אחר כך משלמין דהכחשה תחילת הזמה היא אבל כשהוזמו על הטביחה נתבטלה עדות גנבה לענין זה דאין הבעלים משלמין כפל כיון שהעידו בתוך כדי דיבור של טביחה וכן הכא נמי הא דקאמר כי איתזמו להו אטביחה איתזמו נמי אגנבה היינו לענין זה דבטלה עדותן ואין הבעלים משלמין כפל. כן נראה לי. ע"כ.

בפרש"י בד"ה ה"ג והלכתא שהעידו וכו' ובלבד שיזומו על הטביחה וכו' עכ"ל עיין מה שהקשו בתוספות ע"ז ולענ"ד נראה דברייתא דבסמוך מסייע לפרש"י דקתני בבבא דרישא והוזמו על הגניבה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ומאי קמ"ל דפשיטא שעדות טביחה בטלה כיון שלא גנב לא טבח ומהיכא תיתי לחייב אע"כ דקמ"ל שבטלה עידי טביחה לגמרי לענין שאם הוזמו אח"כ על הטביחה פטורים וכמו שמפרש רש"י להדיא בסמוך נמצא משמע להדיא דכשהוזמו על הגניבה תחילה תו לא מחייבי כלל על עדות טביחה משום הזמה כיון שאין שום צורך עוד בעדות טביחה כלל ולפ"ז י"ל דהא דקאמר רב אידי בר אבין לקמן דף ע"ד אף אנן נמי תנינא דהכחשה תחילת הזמה היא ומשמע דבכה"ג מיתוקמא שפיר אף כשהוזמו על הגניבה תחילה היינו לפי סברתו דלא אסיק אדעתיה דמתניתין איירי כשהוזמו על הטביחה תחילה היה מוכרח לפ' דבכה"ג חייב על הזמת טביחה אבל למסקנא אידחי האי סברא מחמת ברייתא דבסמוך ויש ליישב עוד בדרך אחר ואין להאריך:

תוספות בד"ה שהעידו בבת א' וכו' וקשה לר"י דמה מרוויח בכך וכו' א"כ גם כשהוזמו על הטביחה תחילה וכו' ותכ"ד כדיבור דמי כדאית' בסמוך לר"י עכ"ל. וליכא למימר דהשתא מיתוקמ' מתני' כרבנן דמסקי' בסמוך דלית להו תכ"ד כד"ד דא"כ הדרא קושיית הגמרא לדוכתיה דאע"ג שהוזמו על הטביחה תחילה סוף סוף כי הדרי מתזמי אגניבה אגלאי מילתא דלמפרע איפסלו בשעת טביחה ואי משום שהעידו בב"א תכ"ד מה בכך אי קי"ל כרבנן דלאו כד"ד אע"כ דמתני' מיתוקמא כר"י דוקא ולא כרבנן וק"ל:

בא"ד וכן לקמן כי משני וכו' אין חושש לתירוץ וכו' כי לפ"ז היה צריך להעמידה כגון שהעידו בב"א עכ"ל. ונראה לי שצריך להיות נמי והוזמו בב"א והמשך דבריהם היא כך דבשלמא אי אינו חושש לתרץ למ"ד למפרע נפסל א"כ מיתוקמא ליה שפיר כשלא העידו בב"א ולכך מוקי לה כשהוזמו על הטביחה תחילה דא"כ אכתי עדות גניבה לגמרי בדוכתיה קאי לחייב הגנב כפל וכי הדרי ומתזמי על הגניבה משלמי. אבל למ"ד למפרע נפסל ע"כ צריך לאוקמי כשהעידו בב"א כדמוקי ליה הכא וא"כ א"א לאוקמי נמי כשהוזמו על הטביחה תחילה דממ"נ בטלה נמי עדות גניבה שהעידו בב"א דתכ"ד וכי מתזמי אח"כ אגניבה אמאי משלמי אי הכחשה לאו תחילת הזמה היא לכך היה צריך להעמידה שהעידו בבת א' והוזמו בבת אחת ודו"ק:

בפרש"י בד"ה איתזמו להו אגניבה וכו' אלא איפסלו להו אגניבה משום פסול עדות עכ"ל. ומהרש"א האריך לתמוה על רש"י אמאי הוי פסולים בשעת גניבה דהא אסקינן לעיל בסמוך דבמה שהעידו תכ"ד לא שייך למפרע נפסל אפילו מן המוקדם על המאוחר וכמ"ש רש"י עצמו בד"ה והלכתא שהעידו בב"א וכו' ולכך כתב מהרש"א דהא דאמרינן הכא אתזמו להו אגניבה היינו דהוו מוכחשים על הגניבה כיון דהוי תכ"ד ע"ש ולענ"ד שדברי רש"י נכונים דאף ע"ג דאמרינן דבתכ"ד לא שייך לומר דלמפרע איפסלו היינו לענין זה דלא תימא דלא שייך בהו תו תורת הזמה כיון שהיו פסולים באותה שעה ולא היו בני הגדה וכמו שלא העידו כלל דמי. לכך אמרינן דלא שייך לומר כן אלא כיון שהעידו תכ"ד שפיר הוו בני הגדה באותה שעה שהרי יכולים היו לחזור עדיין מעדותן הראשונה וא"כ שייך בהו שפיר תורת הזמה אבל לענין גוף העדות שהעידו תכ"ד ודאי בטל מעיקרא מחמת פסול עדות כיון שהוזמו לבסוף ואם הועיל הזמה למפרע לגבי עדות אחרת מכ"ש לאותו עדות עצמו שהעידו בפסול גמור בשקר ותכ"ד כד"ד ובלא"ה צ"ל כפי' רש"י דאי כפי' מהרש"א דמשום הכחשה פסלינן עדות גניבה והיינו ע"כ דמשום דהוי תכ"ד דיינינן להו כמוכחשים דעדות שבטלה מקצתה א"כ תקשה בכל עדות שהוכחשו במקצת אמאי לא אמרינן דבטלה כולה למאי דקיי"ל תכ"ד כד"ד ולא ראיתי שום פוסק לחלק בכך. ועוד דההיא עובדא דפ' חזקת דאייתי סהדי דאבהתיה ואכלה שני חזקה כתבו התוספות לעיל ובפ' חזקת שהיה תכ"ד והכי משמע פשטא דמלתא ואפ"ה קי"ל כר"נ דאמר התם דאף על גב דאיכחשו סהדי באכילה באבהתיה לא איתכחשו ואמאי לא אמרינן דמתוך שבטל העדות במקצת בטלה כולה וכדמסקינן הכא אע"כ דבהכחשה לא שייך כלל עדות שבטלה מקצתה דהא אפילו מקצתה לא בטלה לגמרי אלא דהו"ל תרי ותרי וכמו דאמרינן שכשירים הם לעדות אחרת כר"ה ה"נ כשירים אף במה שהעידו תכ"ד וא"כ ע"כ הא דאמרינן הכא דבטלה עדות גניבה מחמת הזמת טביחה היינו דוקא מה"ט שפי' רש"י דשאני הזמה שנפסלו העדים גופייהו שייך בהו שפיר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה לענין אותו עדות עצמו שהעידו עליו תכ"ד שנתבטל אותו העדות מעיקרו לגבי הבע"ד אבל לענין אם הוזמו אח"כ אכתי במילתי' קאי וכמ"ש כנ"ל ודוק היטב:

גמ' ביע"ל קג"ם עיין מג"א סימן שמ ס"ק טו:

תד"ה דאסהידו בי' תרי לחד וכו' העולה מדבריהם. דאם העידו א' מחלון זה וא' מחלון זה דמדינא האחרונים נאמנים אף דכבר נתקבל העדות שראה המעשה במקום פלוני בעיר פלוני, מ"מ האחרונים שאומרים ששניהם לא היו כלל בעיר פלוני, לא הוי תרי ותרי. ויש לע' לפ"ז מדברי הרא"ה בחידו' בכתובות. שכ' באם שנים אומרי' כתב ידינו הוא. וב' אחרים אומרי' אין זה כתב ידכם הוי תרי ותרי. אף לרבנן דעל מנה שבשטר הם מעידי' הוי תרי על המעשה ע"ש. ולא נימא ג"כ דמ"מ אם הוא כתב העדי' או לא דאין הא' מסייע לחבירו הוי לכל א' תרי לחד כמו במחלון זה. ואפשר דבאמת תוס' פליגי על הרא"ה וס"ל דגם התם הוי תרי בחד. והרא"ה בסנהדרין (דף כ"ז) וכדברי מהרש"ל בסנהדרין בתוס' שם. ועיין: