Bava Kamma 6a

לאתויי ליחכה נירו שאם ליחכה האש חרישתו של חבירו או סכסכה אבניו חייב באבנים שייך לשון סכסוך שלא נשרפו לגמרי אלא שסכסכה ונדבקה האש בהן וסכסכה מעט כדאמרינן (חולין דף יז:) גבי פגימת סכין מסוכסכת מרוח אחת שלא נפגמה מב' צדדין לגמרי. ולהכי כתב אש לחייבו בהני דנפקא לן התם מאו השדה דלא שמעינן מהנך דמתניתין הא מילתא דליחייב בדבר שאינו ראוי לה כגון הכא שאין עיקר אש בכך:

הצד השוה שבהן שדרכן להזיק כו' דמשמע אף כל שדרכו להזיק ושמירתו עליך ומאי מצית לאתויי:

היינו אש דתולדה דאש היא דמאי שנא אש מינה שכן כח אחר מעורב בה הני נמי כח אחר כו':

בתר דנייחי מזקי בהן שור או חמור:

אי דאפקריה בין לרב בין לשמואל דפליגי בהפקר בפ' המניח את הכד (לקמן בבא קמא דף כח:):

היינו בור דתרוייהו אמרי כל תקלה שהפקיר נפקא לן מבור דחייב דכי היכי דחיובא דבור הוא ברה"ר דהוי הפקר כדאמרינן בפ' שור שנגח את הפרה (לקמן בבא קמא דף מט:) שעל עסקי כרייה ופתיחה באה לו אף כל תקלתו שהפקיר חייב דהא נמי תחילת עשייתן לנזק דהוה ליה לאסוקי אדעתיה דסופו ליפול ברוח מצויה:

אש תוכיח והיינו דנקט במתני' הצד השוה:

שכן דרכו לילך כו' אבל אלו לא הזיקו בהליכתן אלא השור והחמור נתקל בהן:

If, according to Rav, who says, etc The Gemara is now searching for an application of the common characteristic method from which we learn a category of damage that is not specifically mentioned in the Torah. The Gemara suggested that one’s stone, knife or load which was left where the wind blew them away and brought them to a rest in a public domain might qualify. The Gemara said that if the owner relinquished ownership, that can be learned directly from bor and no other source is necessary. According to Shmuel, even if the owner did not relinquish ownership, that too can be derived from bor. In some texts of the Gemara it says: that if the owner relinquished ownership, according to Rav that can be learned directly from shor. See Tosafot 3b ד"ה משורו where he explains that according to Rav shor alone is an insufficient source and it is necessary to use bor as a second source for liability according to Rav. If so, the Gemara could not ask here: that according to Rav, they can be derived from shor, for they cannot be derived from shor alone. According to Rav they are a perfect example of what can and needs to be derived from the common characteristic. We do not have this text as we explained earlier (3b תוספות ד"ה משורו).

What about Pit in that there is no other force involved with it? The Gemara rejects the original contention that a stone, knife and load that were left where the wind could blow them away, which then came to rest in a public domain and damaged there, could be derived from bor. The Gemara refutes the comparison to bor by arguing that שכן אין כח אחר מעורב בו the creation of a bor comes about solely through the efforts of the bor digger whereas the stone, knife and load must combine with another power, the wind, to become a damager. There is another refutation that the Gemara might have used to show the strength of bor as compared to the weak point of one’s stone, knife or load: שכן מעשיו גרמו לו, that his own action caused the damage, which is true of bor but not of the stone, knife or load which were assisted by the wind. The Gemara later (on this page) uses this refutation. Why does the Gemara sometimes use one description of bor as a refutation and sometimes another? Tosafot addresses this issue. למאי דפריך דלא חשיב אש מעשיו גרמו לו לפי שהרוח מסייע לו ה"מ למפרך הכא מה לבור שכן מעשיו גרמו לו תאמר באבנו וסכינו According to what we explained (5b Tosafot כי שדית) that aish cannot be described as “his action causing the damage” because the wind assists the fire and the damager is therefore not totally a result of his own actions, the Gemara could have refuted the derivation from bor by saying; how can you compare the stone, knife and load to bor where his own action causes the damage? Is it logical to say that the same rule should apply to one’s stone, knife and load where it is not only his action that caused the damage, but the wind as well assisted in the creation of the damager? Why does the Gemara choose to refute the derivation from bor with the argument that the stone, knife and load had to combine with another power? Tosafot is now going to tell us that the less avos that can be used to contradict the refutation, the better the refutation. If there are many avos that show that a refutation is not true, then initially the refutation is not very strong. But because the refutation of the comparison to bor, that bor is not combined with any other power is a more effective refutation, the Gemara uses this refutation. Why is this refutation more effective? Because one cannot rejoin this refutation by presenting shor as proof that this factor does not preclude the status of a damager. Shor definitely does not have the weakness that it is combined with another power. It does have the weakness that it is not one’s action that caused the damage; the action of the shor is not one’s own action. Shor could be presented as proof that the refutation, it was not caused by his own action is inaccurate, but it cannot be presented as proof that the refutation it is combined with another power is inaccurate, because shor does not combine with another power. Only aish alone can be presented as proof that combining with another power does not preclude designation as a damager. Since only aish can be used as a rejoinder to the refutation, the stone, knife and load combine with another power, the Gemara chooses that refutation, as opposed to the refutation, a bor is his own action, which could have been refuted by shor as well as aish. In the Gemara’s next answer of what is learned from the common characteristic the Gemara discusses a stone that was left in a public domain but did not damage at the location where the owner left it. It was rolled about in the public domain and damaged after it landed. There, the Gemara does use the refutation; that a bor is stronger because his own action caused the damage as opposed to the stone that was rolled about which caused damage only after someone else rolled it to its new location. Why is that refutation of the comparison to bor used there and not the refutation that bor is not combined with another power as opposed to the stone which was kicked about that needs to combine with another power? And later by the bor that is rolled about by people or animals that kick the stone, the Gemara refutes the comparison to bor with the argument; how can you compare the kicked stone to bor? Bor has the quality that his own action caused the damage, which the kicked stone does not. It was the one who rolled it to its final location whose action caused the damage. Why does the Gemara use the weaker refutation that can be disproved by shor and aish and not the stronger refutation, that another power combined with his own which can only be disproved by aish? For it is not possible there to refute the comparison to bor with the argument that the bor is not combined with another power as opposed to the rolled stone which combines with another power, for how would we say at the conclusion of the argument; can you say the same for a bor that is rolled about which combines with another power that it is also liable? That argument would imply that the stone that was rolled about only becomes a bor by combining with another power. But that is not so, because it initially becomes a bor without combining with any other power when it was placed in the public domain. At that point it was a bor without combining with any other power, later when it damaged after it was kicked about, the damage was not the result of his action. It was the result of the action of those who kicked the stone to its new location.

To add [the halakha concerning] the rolled pit In our text of the Gemara, which is Rashi’s text, the Gemara speaks only of a stone that was rolled to a second location and damaged there. The possibility of the stone damaging as it rolled is not discussed. There are two possibilities: a) That the kicker is liable because it is his power that caused the damage. b) There is a shared liability. The obstacle owner is liable for leaving the stone in a public domain and the kicker is liable for not being careful as he walked and kicked the stone to the point that it damaged. Tosafot will discuss both possibilities. In all the books it is written after the Gemara mentions a bor that was rolled about; if as they were moving they damaged, it is his, the kicker’s, power? His power is an extension of himself and the kicker should be liable as a person who damages. And Rashi says that we should not include this text in the Gemara. And his reason is because the Gemara says later in המניח (Bava Kamma 27b) it is not the norm for people to be cautious as they walk on the roads. One cannot be held liable for kicking a stone on the road since he usually would not notice that the stone was there. And the one who left the obstacle there also cannot be held liable as a person who damages through his power which is an extension of himself, but only because he left his stone in an area where the likelihood of it being rolled about is comparable to a common wind and it, the stone, is like his fire which damages together with the wind. So too, the stone that was left where people would kick it about damages together with the power of the people who kick it. According to Rashi, the rolling stone cannot be thought of as the power of the person who left it there or the power of the kickers. It can only be thought of as the aish of the person who left it in the public domain where it would travel by the power of people or animals that kicked it. And one should not erase this text because of this, Rashi’s dissatisfaction with the text. Because as far as people not walking with such force that a stone might spring and damage, it certainly is the norm to be cautious about how one is walking and he should be held liable if he kicks a stone and it damages others. And that is why the Gemara asks according to the variant text ; it is his, the kicker’s, power and the kicker should be entirely liable and not the obstacle owner? This is possibility a). Tosafot concludes that when a person leaves an object in a public domain and another person kicks it and it damages, it is the kicker who is liable. Tosafot shows us that there is a parallel case where the Gemara indicates otherwise. And even though as far as a dog that took a biscuit together with a coal and went to a wheat stack etc. and subsequently burned the wheat stack (Bava Kamma 21b) the Gemara asks (Bava Kamma 23a); and let the coal owner also be liable? Because he is the owner of the obstacle, the coal that burned the wheat stack. We see that the Gemara there holds that the coal owner should also be liable (possibility b) and not only the transporter of the coal while here the Gemara is arguing that the transporter, the kicker should be liable and not the stone owner. That is because the dog is not an intelligent being and should therefore not be entirely liable for transporting the coal that was negligently left where he could take it, but here the roller is an intelligent being and should be entirely liable for kicking the stone. We will prove this point, that an intelligent being is more readily liable for transporting or using a damager than the creator of the damager. For if one kindled a fire and another person burned his neighbor’s garment with that fire, or if one dug a bor and another came and pushed an ox into the bor, it is not logical that the bor owner or aish owner be liable. Although they created the damager, it is the other person who used the damager who is liable, so too, when one leaves a stone in a public domain and another kicks the stone and it damages it is the kicker who should be liable. Up until this point Tosafot has focused on a stone left in a public domain that was kicked by a person. He has presented his reasons for the liability of the kicker. However the Gemara discusses a stone that was kicked by animals as well. The animal is not an intelligent being. Should he also be entirely liable for damages caused by his kicking the stone? And the stone that was rolled by the feet of an animal, if it damaged as it moved both should be liable, the animal owner and the obstacle owner. One of Tosafot primary arguments is that a person who uses someone else’s damager such as kicker who kicks another’s stone, should be entirely liable, just as a person who pushes an ox into a bor. This ruling, that one who pushes an ox into a bor is exclusively liable is now scrutinized. And that which the Gemara says later in Chapter הפרה (Bava Kamma 53b), an ox and a person who pushed another ox into a bor, as far as damages are concerned they are all liable. This implies that even the bor owner is partially liable. This contradicts our assumption that a person who pushes an ox into a bor is entirely liable. How do we reconcile this contradiction? One must say that there the Gemara is speaking about a person who did not intend to push the ox into the bor. And since he had no intent at all, the person is similar to an animal and the bor owner is also liable as is the non-intending person. Now that Tosafot concludes that Rovo on 53b is discussing a non-intending person, we must view the remainder of Rovo’s statement and see if a non-intending person is compatible with other rulings of Rovo in that Gemara. And that which the Gemara says there, in the discussion of an ox and a person who pushed another ox into a bor, as far as the matter of the four things and the payment for fetuses are concerned; only a person is liable. Those four things are: damages, pain, medical expenses and time lost from work, but for embarrassment one is not liable unless he intended to damage as the Gemara says in החובל (Bava Kamma 86a). And the four things of that Gemara on 53b are not the same as the four things mentioned earlier on 5b, for there (on 4b) he does not count damages among the four. The fourth is embarrassment. We have shown that the four things mentioned by Rovo could be speaking about a person who damaged unintentionally. There are other damagers that Rovo discusses there on 53b. And that which Rovo says (later 53b) as to the matter of kofer that one is liable to pay when his ox kills a person and the thirty sh’kolim of a slave that one is liable to pay when his ox kills a slave, the ox alone is liable. One must say that the ox is liable only when it intended, even though the ox being discussed is not similar to the person, about whom we have concluded that he did not have intention to harm. For without intention of the ox to harm there is no payment of kofer or thirty sh’kolim of a slave as the Gemara says at the end of שור שנגח ד' וה' (Bava Kamma 43a).

If [you would say so] regarding the pit which [was dug] without permission. It appears from the Gemara’s refutation that the bor discussed in the Torah was never allowed to be there and it is always illegal. What about a bor that a person dug on his own premises? He certainly was allowed to dig it on his own property. Later at some time he relinquishes ownership of that property and it becomes part of the public domain. Here it seems that we have a situation where the bor was created legally and even so the original owner is liable. Why does the Gemara say that the presence of a bor in the public domain is always illegal? Tosafot explains: For even if the bor was made legally in the bor owner’s property and afterwards he relinquished his ownership, as soon as he relinquishes ownership and he allows the public access to the bor, that is illegal. The very act of relinquishing ownership which gives the public access to a bor that could harm them is illegal. See Otzar HaTosafot note 985 who elaborates on this matter.

Would you say [the same] regarding these [which were dug] with permission? [The case of] the ox proves [otherwise]. When faced with the refutation that bor is liable because it was illegal to have the bor in a public domain as opposed to emptying the waste pipes or allowing the sewage into the public domain which is legal and therefore one might not be liable, the Gemara presents shor as proof that one may legally be in the area where the damage occurred and still be liable. The shor may of course be in the public domain and even so he is liable for damaging. Tosafot scrutinizes the assumption that the shor’s presence in the area that he damages is legal. And if you ask: According to the one who holds that the Tano of our Mishna taught shor to inform us that he is liable for damage he causes with his regel, how does the Gemara say that shor proves that even when one is legally in the place that he damages he is liable, but regel is only liable when the ox damages on the property of the victim and he has no legal right to be there? And we can answer: the regel to which the Gemara is referring is for example, the animal was walking in a public domain and it causes stones to jump and subsequently the stones damaged vessels in a private domain bordering the public domain for which the ox owner is liable, as the Gemara says later on Bava Kamma 19a. It was legal for the ox to be in the public domain and even so his owner is liable. This proves that one can be liable even if it was legal to be in the place where he caused the damage.

לר' יהודה לאתויי ליחכה נירו וסיכסכה אבניו:

פיס' הצד השוה שבהן כו' לאתויי מאי אמר אביי לאתויי אבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש הגג ונפלו ברוח מצויה והזיקו בתר דנייחי.

אבל [אי] בהדי דקאזלי אזקי לא איצטריך לרבויי ליה דהיינו אש אלא אפי' בתר דנייחי.

רבא אמר לאתויי בור המתגלגל כו' רב אדא בר אהבה אמר לאתויי הא דתניא כל אלו שאמרו פותקין ביבותיהן וגורפין מערותיהן בימות החמה אין להן רשות בימות הגשמים יש להם רשות אע"פ שיש להן רשות אם הזיקו חייב לשלם. ומקום חלוקת רב ושמואל כבר פירשנוהו למעלה.

לעולם דאפקרינהו ולא דמו לבור שכן אין כח אחר מעורב בו כבר כתבתי למעלה מדה זו של כח אחר מעורב בו פעם נקט לה להקל ופעם להחמיר וכלהו איתנהו לפי מקומן שכשאתה בא לחייב על אבנו וסכינו שהניחן בראש גגו אתה דן ממנו להחמיר כלומר הנחתו בראש גגו כהבערת אש שאף הן מצויין להזיק ברוח מצויה כאש אבל כשאתה בא לעשותן כבורו ולאחר שנפלו אנו מקשי' שאין דומין לבור לפי שהבור כולו נעשה מכחו לבד בלי שנתערב בעשייתו כח אחר משא"כ באבנו וסכינו שנפלו מן הגג שלא נעשו בור מכחו לבד אלא עם כח אחר ובבור כזה לא מצי' שחייבה התורה.

לאתויי בור המתגלגל ברגלי אדם וברגלי בהמה גרסת הספרים היכי דמי אי בהדי דקא אזלי מזקי כחו הוא ורש"י כתב דלא גרסינן ליה ולא פירש הטעם וכתבו בתוס' דאפשר משום דכל כי האי גונא לא מיקרי כחו אלא כעין אשו שכח רגלי אדם ובהמה מתערב בהן לפי שאין דרכן של בני אדם עשויין להתבונן וכדאמרינן בריש פרק המניח (בבא קמא כז, ב) גבי מתניתין דאם הוזק בעל החבית חייב א"ל רבה לרב אשי הכי אמרי במערבא משמיה דר' אלעאי לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים כלומר ובעל התקלה חייב משום דהוי כרוח מצויה והיינו אשו ולא כחו של מזיק והם קיימו הגירסא דלענין זה דרכן להתבונן שלא ילכו כל כך במרוצה שיתיזו ויזיקו. הנה ה"פ כחו הוא של מגלגל ויתחייב המגלגל מחצה ובעל התקלה מחצה ולא יתחייב בעל התקלה הכל וכדמוכח לקמן (בבא קמא כא, ב) בפרק כיצד הרגל גבי הכלב שנטל חררה והלך לגדיש וכו' דפריך בגמרא (כג, א) וליתחייב בעל הגחלת מחצה ובעל הכלב מחצה עוד פירשו כחו הוא ויתחייב המגלגל הכל אם גלגלוהו רגלי אדם ולא בעל התקלה כלל ותדע דאלו נטל אחד גחלת חברו ושרף בה עלייתו של חברו או שהשליך בכונה את השור לבורו של חברו היתחייב בעל הגחלת ובעל הבור כלום אין הדעת סובלו. ולא דמי לכלב שנטל את החררה דכלב לאו בר דעת הוא והיה לבעל התקלה ליזהר בגחלתו שלא יטלנה הכלב עם החררה אבל הכא (שהמתגלגל) [שהמגלגל] בן דעת עליו לשלם כל הנזק. ואי קשיא לך הא דאמרינן בפרק הפרה (נג, ב) שור ואדם שדחפו לבור לענין נזקין כולן חייבין ומשמע שאף בעל הבור חייב מדקאמר כולן ולא קאמר שניהם ואמאי והא אדם שדחף בן דעת ויפטר בעל הבור. וי"ל דהתם באדם דומיא דשור שדחף שלא בכונה וא"ת עוד והא אמרו התם ולענין ד' דברים האדם חייב ובושת אחת מד' דברים כמו שאמרו למעלה (ד, ב) אדם דאזיק שור נזק הוא דמשלם אדם דאזיק אדם משלם ד' דברים כלומר חוץ מן הנזק דאלמא בושת חד מד' דברים ואלו אדם שלא בכונה אינו משלם את הבושת וכדקאמרינן בפרק החובל (בבא קמא פו, א) דאינו חייב על הבושת עד שיתכוין לו וי"ל דד' דברים שאמרו שם אינן כד' דברים שאמרו למעלה אלא אפיק בושת ועייל נזק וקצת קשיא לי בזה דמה שאמרו שם אדם חייב בד' דברים משמע שבכולן האדם לבדו חייב והשור פטור ואי (בנזק) [אנזק] אף השור חייב וכדאמרינן בהדיא לענין נזקין כולם חייבים וי"ל לפי פי' זה דד' דברים לאו דוקא אלא משום דבכל דוכתיב (נחייב) [נסיב] לה הכין אמר נמי (הני) [הכא] ד' דברים ובודאי שחייב האדם בד' והנזק בכללן אלא שאין השור פטור מכולן דהא איכא נזק דאף השור חייב ואי קשיא לך עוד מדאמרינן התם (נג, ב) ולענין כופר של עבד השור חייב ובודאי בשנתכוון לו השור הוה על כרחין דאי שלא בא בכונה וכגון שנפלו אל האדם פטור משלשים של עבד ומן הכופר לרבה דאמר (מג, א) שור שהמית בן חורין שלא בכונה פטור מכופר שנאמר השור יסקל אם כופר יושת עליו כל זמן שהשור בסקילה הבעלים משלמין את הכופר כדאמרינן בפרק שור שנגח את הפרה וההיא דשור ואדם שדחפו לבור (רבה) [רבא] אמרה ורבא משמע התם דאית ליה כרבה מדבעי (מג, ב) אשו שלא בכונה משלמת דמים על פי עדים או לא מי אמרינן גבי שור הוא דבכונה משלם כופר וכו' כדאיתא התם אלמא לרבא נמי שלא בכונה אינו משלם כופר ואי אדם דומיא דשור אף הוא בכונה ואפ"ה בעל הבור משלם עמהם נ"ל דהא כדאיתא והא כדאיתא דאדם שלא בכונה כשור בכוונה דמי דלאו בר דעת הוא.

הא דאמרינן מה לבור שלא ברשות. ה"ק דאפילו עשאו ברשותו ואח"כ הפקירו כל שהפקירו היינו שלא ברשות שלא היה לו להפקירו עד שיכסנו כראוי.

והא דקא מהדר שור יוכיח כלומר שהלך ברשות הרבים ואפילו הכא חייב קשיא לן דלמאן דאמר שור לרגלו היכי דמי אי ברשות הרבים פטור הוא ואי ברשות הניזק אינו ברשות דברשות הניזק מאי עבידתיה וי"ל כגון שהיתה קורה מקצתה ברשות הניזק ומקצתה מוטלת בר"ה ודרכה עליה ושברה את הכלים שברשות הניזק א"נ י"ל דלאו אשור דמתניתין קאמר אלא ה"ק שור דקרא יוכיח דהיינו קרן עוד יש לי לומר בחצר השותפין כדעת רב חסדא דאמר לקמן בפרקין (בבא קמא יג, ב) חצר השותפין חייב בה על השן ועל הרגל וא"נ אפילו לר' אליעזר דפטר כגון חצר השותפין המיוחדת לפירות לחד מינייהו ולזה ולזה לשוורים וכמאן דגרסינן התם הכי וכן גי' הספרים וא"נ משום צרורות כגון שדרסה בר"ה והתיזה ושברה כלים ברשות היחיד דאסיקנא לקמן בר"פ כיצד הרגל מועד (בבא קמא יג, א. יט, א) דחייב משום צרורות.

אבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו אם דרך נפילתן הזיקו כבר בארנו שהוא תולדה של אש ואם לאחר שנפלו בין שהפקירו בין שלא הפקירו דינו כבור ואין בו חיוב על אדם וכלים שכל תקלה ברשות הרבים מבורו למדנו לפטור בה אדם וכלים ואין הלכה כדברי האומר משורו למדנו לחייב בו אדם וכלים נפלו ברוח שאינה מצויה אם דרך נפילתן פטור ואם לאחר נפילתן יראה מפרק שלישי שאם הפקירן פטור ואם לא הפקירן חייב שהיה לו לסלקו והוא שאמרו שם בנשברה כדו שאע"פ שנתקל אנוס הוא אם נתכוון לזכות בחרסיה חייב בנזקן שהיה לו לסלקן:

מי שהניח מכשול בדרך ולא הזיק במקום שהניחו אלא שנתגלגל ברגלי אדם או ברגלי בהמה והזיק דרך גלגולו בעל הבור פטור והמגלגלו חייב שהוא כחו ואם בהמה היא בעליה חייבין אחר שדרך גלגולה הזיקה ואין פוטרין אותו משום איש בור ולא שור בור כלומר שלא נאמר חיוב אלא על אותו שנעשה בידי אדם לא על אותו שנעשה על ידי שור שאין נקרא בור לענין זה כל שמזקת דרך גלגולה אא"כ אחר שנחה ומ"מ אחר שנחה חייב בעל התקלה וגדולי הרבנים אין גורסין כאן אי בהדי דקא אזלי וכו' כחו הוא מפני שלא נראה להם לחייב את המגלגל מדין כחו שהרי אמרו אין דרכם של בני אדם להתבונן בדרכים ואחר שכן פטור בין [המגלגל ובין בעל התקלה] המגלגל שהרי עדין אינו בור עד שינוח ובעל התקלה שאף זה בשעת הגלגול אינו בורו ועיקר הדברים כדעת ראשון לחייב השני אחר שנחה ואם לא הפקירה הראשון לחייב את הראשון ולחייב את [השני] בשעת הגלגול שכל כיוצא בזה דרכו להתבונן שלא לילך כל כך במרוצה [שעי"ז יתגלגל המכשול] ויזיק ויש מפרשים בזה כחו הוא ויתחייב המגלגל במחצה ובעל תקלה במחצה ומכל מקום אנו מפרשים שיתחייב בכלן כמזיק גמור כמו שנטל אי זה דבר של חברו והזיק בו שהוא חייב [ולא בעל] הדבר ומה שאמרו בפרק שני כ"ג א' וליחייב נמי בעל הגחלת מחצה והכלב מחצה ההיא בכלב שאינו בן דעת לפיכך היה לבעל הגחלת לשמור גחלתו ממנו ומה שאמרו בפרק הפרה נ"ג ב' בשור ואדם שדחפו את השור לבור ששניהם חייבים דוקא באדם שדחפו שלא בכונה...:

חכמים התירו לפתוח ביבין ולגרוף מערות להוציאן לרשות הרבים ומכל מקום דוקא בימות הגשמים הא בימות החמה אין להם רשות ואף בימות הגשמים אע"פ שיש להם רשות מכל מקום שמירתן עליו ואם הזיקו חייבין לשלם אף לאחר שנחו ואף אם הפקירן:

תוס' בד"ה לאתויי בור כו' אם היזק בהדי דאזלי יתחייבו שניהם בעל כו' עכ"ל מדברי הרא"ש שאם הזיקה דרך הלוכה מחייב כ"א חצי הנזק ואם התיזה הבהמה כו' משלם בעל הבהמה רביעי נזק כו' עכ"ל ע"ש אך ק"ל כיון דבעל הבהמה חייב דרך הלוכו דהוי רגל היינו בחצר הניזק ובעל התקלה דחייב היינו ע"כ ברה"ר מטעם בור וכה"ג הקשו התוס' לקמן בד"ה פרה שהזיקה טלית כו' ויש ליישב כאן בדוחק שהתיזה ברה"ר והזיקה ברה"י וכה"ג כתבו התוס' בסמוך ודו"ק:

תוס' בד"ה תאמר בהני כו' היכי קאמר שור יוכיח דברשות חייב והא רגל כו' עכ"ל מדבריהם אלו שלא הקשו היכי ילפינן מרגל לחיובינהו ברה"ר הוכיח הרא"ש דעיקר חיוב דידהו מבור דהוא תחילת דינא ולא יהבינן להו הקל של רגל אלא של בור אבל דברי התוס' לעיל בד"ה משורו למדנו כו' אין מוכיחין כן אלא דבכה"ג יהבינן להו הקל של שניהם וצ"ע:

בד"ה היינו בור כו' דלאחר נפילה מיירי אמאי פטור כו' עכ"ל פי' אע"ג דלאחר נפילה אונס הוא מ"מ כיון דמיירי בדלא אפקרינהו היה לו לסלקו כדמוכחת הסוגיא בפ' המניח וק"ל:

ד"ה לאתויי בור המתגלגל וכו' ופ"ה דלא גריס ליה וטעמו וכו' ובעל התקלה נמי אין לחייבו מטעם אדם המזיק אלא דחשיב כרוח מצויה והוי אשו וכו'. צ"ל דזה שכתבו התוס' דהוי אשו לא כתבו זה אלא ראינהו ס"ל הכי אבל רש"י ס"ל דאפילו אשו לא הוי דלא חשיב ליה כרוח מצויה דאל"כ היה לו לרש"י לגרוס בהדי דקא אזלי קא מזקי אשו הוא וק"ל:

ד"ה תאמר בהני דברשות וכו' כגון שהלך ברשות הרבים והתיז והזיק חייב וכו' (עיין בדברי הרא"ש בריש פירקין דלא כתב כן):

היינו אש תימה מאי פריך היינו אש דלא דמי לאש דאש אין תחילת עשייתו לנזק והני תחילת עשייתן לנזק כדאמרינן בסמוך. וי"ל השתא לפי קא סלקא דעתה דאיירי דבהדי דקא אזלי מזקי ולא הוי תחילת עשייתן לנזק בהליכה ולא משמע תחילת עשייתן לנזק אלא בתר דנייחי. ועוד יש לומר דהכי פירושא היינו אש כלומר ויליף מאש מק"ו ומה אש שאין תחילת עשייתו לנזק חייב הני שתחילת עשייתן לנזק לא כל שכן ואם כן מה צריך ללמוד במה הצד. גליון. כתבו בתוספות בד"ה מה לבור שכן אין רוח אחר מעורב בו והשתא ליכא למימר שור יוכיח אלא אש גרידא. וקשה השתא נמי דפריך מכח אחר מעורב בו אכתי איכא יוכיח אחר ונימא אדם יוכיח שנפל ברוח שאינה מצויה חייב אף אני אביא אבנו וסכינו. וי"ל אם כן גבי פירכא דמעשיו גרמו לו איכא נמי האי פירכא ואשתכח דאיכא תלתא יוכיח לקמן והכא איכא תרתי והיינו הך דמה לי שלושה ושנים ומה לי אחד ושנים. גליון.

שכן תחילת עשייתו לנזק פירשו בו הראשונים והיינו שכל דבר שהוא מונח במקום שמגיע נזק ממנו קרי תחילת עשייתו לנזק. ואין זה מחוור אלא כל דבר שאין רשות לבני אדם להניחו שם והנזק מצוי לו משם קרי ליה עשייתו לנזק וזהו בור ברשות הרבים שאין רשות לבני אדם לעשותו ברשות הרבים מפני שהוא מקלקלו והנזק מצוי בו וכן אבנו וסכינו שהניחן בראש גגו אין דרך בני אדם להניחן בראש הגג מפני שהנזק מצוי משם דאינו מקום הצנעה כלל וכשהפקירן ברשות הרבים הרי הוא כחופר בור ברשות הרבים. הראב"ד ז"ל.

לאתויי בור המתגלגל בכל הספרים כתיב אי בהדי דאזלי קא מזקי כחו הוא והכי פריך כחו הוא ויתחייב המתגלגל מחצה ובעל התקלה מחצה דהכל אין למגלגל להתחייב ולא לבעל התקלה הכל כדמוכח לקמן פרק ב' גבי כלב שנטל חררה והלך לגדיש וכו' דפריך בגמרא וליחייב נמי בעל הגחלת. דאפילו לפי הספרים דלא גרסי גביה פשיטא דלא בעי למימר שיתחייב בעל הגחלת הכל דהא בשמעתין דלעיל מינה גבי הניח חנוני נרו מבחוץ חנוני חייב פריך אי במסכסכת אמאי חייב וכו' כמו שפירשו שם התוספות. ועוד אמרינן לקמן פרק ב' גבי תרנגולין דקתני היה דליל קשור ברגלו וכו' וקאמר רב הונא לא שנו אלא שנקשר מאליו וכו' ופריך נקשר מאליו מאן חייב ומסיק אלא מתניתין דאדייה אדויי וכי איתמר דרב הונא בעלמא איתמר ואמאי איצטריך ליה לאוקמי מלתיה דרב הונא בעלמא ולומר לימא דמתניתין אמרה באדייה אדויי והכי קאמר לא שנו אלא שנקשר מאליו דבאדייה אדויי אינו משלם נזק שלם אלא חצי נזק דהוו צרורות אבל קשרו אדם משלם נזק שלם בעל הדליל דהיינו אשו אלא שמע מינה דלהכי לא קאמר לה שלא היה בעל הדליל חייב נזק שלם אלא גם בעל התרנגול חייב נזק שלם משמע שהקושר חייב הכל. וא"ת אם כן מאי קא פריך אי בהדי דקא אזלי מזקי כחו הוא כלומר ולא אתי במה הצד דהיינו אשו מכל מקום נהי דחיוב מגלגל לא אתי במה הצד חיוב בעל התקלה מיהא אתי במה הצד. וי"ל דודאי הוה מצי למימר דאיצטריך מה הצד לענין בעל התקלה אלא ניחא ליה למימר דהצד השוה אתי לנזק שלם.

שכן מעשיו גרמו פירש בקונטרס מקום שנעשה הדבר שם הזיק אבל בור המתגלגל מקום שהניחו שם לא הזיק כי אם במקום אחר שנתגלגל על ידי רגלי הבהמה ולא היה פטור מטעם ולא שור בור דהכא האדם גרם הבור שהניחו ברשות הרבים והיה ראוי להזיק מיד.

אף על פי שברשות חייבים לשלם ולא דמי למפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס דפטורי כיון דהכא נתן את הנזקין בידים אבל נשברה כדו ברשות הרבים והפקיר החרסים והזיקו פטור. ע"כ תוספות שאנץ.

כתבו בתוספות בד"ה בור המתגלגל פירש הקונטרס דלא גרסינן ליה וכו' עד אלא משום דחשיב ברוח מצויה והוי אשו. וקשה אם כן נגרוס בהדי דקא אזלי מזקי ויאמר היינו אש. וי"ל אם כן למה צריך להעמיד בתר דנייחי יעמיד שהזיקו בהדי דקא אזלי כדקא סלקא דעתיה השתא וילמוד אבנו וסכינו במה הצד מבור ואש ולא יצטרך להעמיד בתר דנייחי. וכי תימא אם היה לומד במה הצד לפי הקא סלקא דעתיה השתא הוו חייבים שניהם בעל התקלה והמגלגל והתוספות אינם מפרשים שיתחייב אלא המגלגל דוקא מכל מקום יעשה במה הצד כדפרישית ויעמיד אותה כגון שגלגלתו בהמה דאז חייבים שניהם ומה צריך להעמיד בתר דנייחי אלא ודאי אין לומר כן כלל. גליון. עוד כתבו בתוספות היינו משום דכלב לאו בר דעת הוא אבל הכא המקלקל בר דעת הוא. מיהו קשה דהכא קתני נמי וברגלי בהמה שאינה בר דעת. ונראה דלא גרסינן ברגלי בהמה. תלמיד הרב ר' פרץ ז"ל. ורבינו ישעיה ז"ל כתב וז"ל ואי קשיא דמסיק תלמודא לקמן וליחייב בעל גחלת והיינו ראשון אלמא אף ראשון חייב. יש לומר דמחלקינן לקמן בין היכא דאזיל בעל הכלב עם הכלב להיכא דלא אזיל דכי אזיל לא מחייב בעל חררה ואם כן הכא נראה דהכי פריך כחו דשני הוא ואף בנתגלגל ברגלי בהמה מסתמא הולך בעל הבהמה עם בהמתו ואם כן כל החיוב עליו ולא מחייב ראשון. ע"כ. עוד כתבו בתוספות והא דאמרינן לקמן בפרק הפרה שור ואדם שדחפו לבור לענין נזקין כלן חייבין דמשמע אפילו בעל הבור פירוש ולמה חייב בעל הבור כיון שלא עשה כלום. וקשה והרי אם שור דחף שור אחר לבור חייב בעל השור מחצה ובעל הבור מחצה ואם כן השתא נמי שסייעו אדם יתחייב בעל הבור מחצה ולמה יפטר בעל הבור. וי"ל שכך הם מקשים שאם היה הדוחף שור לבדו היה חייב בעל השור מחצה ובעל הבור מחצה אם כן השתא נמי שסייעו אדם לפחות יתחייב בעל הבור רביע. גליון.

עוד כתבו בתוספות והא דאמרינן לענין ארבעה דברים ודמי וולדות אדם חייב בארבעה דברים היינו נזק וכו'. וקצת קשה דמה שאמרו שם אדם חייב בארבעה דברים משמע דבכלן האדם לבדו חייב והשור פטור ואי אנזק אף השור חייב וכדאמרינן בהדיא לענין נזיקין כלן חייבין. וי"ל לפי פירוש זה דהארבעה דברים לאו דוקא אלא משום דבכל דוכתי נסיב לה הכין אמר נמי הכא ארבעה דברים ובודאי שחייב האדם בארבעה דברים והנזק בכללן אלא שאין השור פטור מכלן דהא איכא נזק דאף השור חייב. הרשב"א ז"ל.

שור יוכיח הוה מצי למימר אש תוכיח שאין מעשיו גרמו לו והא דקאמר הכא שור יוכיח ושבק אש משום שהוא ראשון במשנה ובפרשה. רבינו ישעיה ז"ל.

בגמרא אי בהדי דקאזלי קמזקי היינו אש מ"ש אש שכן כאמ"ב וממונו הכא נמי כאמ"ב וממונו וכו'. כאן לא שייך לחלק ולומר דאיירי דאפקרינהו ואם כן לא הוי ממונו ונילפיה מאש ובור דכיון שמונחים בראש גגו לא שייך להפקירן אלא לגבי דנייחו ברשות הרבים שייך נמי לומר שאין כח אחר מעורב בו וק"ל:

בתוספות בד"ה מה לבור וכו' דהשתא ל"ל שור יוכיח אלא אש גרידא כתבו כן לפי סברתם דבשור שייך נמי לומר שאין כאמ"ב אבל לפי מ"ש לעיל בהוכחה דבשור לא שייך לומר שכן אין כאמ"ב לא א"ש אלא דמ"מ לק"מ דלא שייך לומר שור יוכיח דלא דמי כלל לשור שאין הנזק מכחו כלל אלא החיוב מחמת ממונו לכן קאמר אש יוכיח שאין כח אחר מעורב בו כמו זה ועוד לפי דקאמר לעיל דאי בהדי דקאזלי מזקי היינו אש לכך נקט כאן אש יוכיח וק"ל:

בא"ד ולקמן גבי בור המתגלגל וכו' שהרי נעשה בור בלא כח אחר משהניחו בר"ה ע"כ. לפי פירושם דלעיל דשור הוי אין כאמ"ב קשה קצת שלא תירצו כאן כלום דמ"מ הוי ליה לש"ס לפרוך מה לבור שכן אין כאמ"ב ובדין הוא שישלם הכל משא"כ כאן י"ל דאף על גב שנעשה הבור על ידו מ"מ ישלם המגלגל החצי כמו שכתבו לקמן דלענין זה הוי שפיר אכאמ"ב אבל לפי מ"ש לעיל א"ש דע"ז שייך לומר שור יוכיח שנעשה הכל בלא כחו ואפילו הכי חייב הכל וק"ל:

בגמרא מה לשור שכן דרכו לילך ולהזיק וכו' הא דלא קאמר מה לשור שהוא ממונו דזה הוי ידע שפיר דכל היכא שהנזק נעשה ע"י מעשה אדם ראוי יותר לחייבו מעל נזקי ממונו וא"כ לא הוי פרכא כלל לכך ניחא ליה לפרוך שכן דרכו לילך ובמה שאמר בור יוכיח סותר הכל וק"ל:

תוס' ד"ה מה לבור שכן שלא ברשות דאפי' עשאו ברשות עי' לקמן כח ע"ב תוס' ד"ה ה"מ: