Talmud Builders

    Commentary page

    Bava Kamma 53a

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Kamma 53a

    Bava Kamma 53a. The full printed text of this folio side — 19 numbered segments, about 448 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    And both this and that refer to the pit and the Mishna informs us that nevertheless [the owner of the pit] is exempt, since it did not die due to the fumes but due to the impact, and it was the public ground belonging to the inhabitants of the public domain that damaged it.

    Rabba said here we are dealing with in that that baraita taught that [if it fell] on its back [the owner of the pit] is liable.

    Where it tumbled; where it fell on its face at the outset, but before it reached its floor it flipped over and fell on its back.

    Which were effective the fumes that entered it at the beginning of its fall, and were sufficient to kill -- that was what killed it.

    Here we are dealing with damage to the pit that is caused by the ox - in that the ox entered the [pit] owner's courtyard without permission, and [the pit owner] had made neither the property nor the pit ownerless. [The ox] fell into the pit and contaminated the water in it.

    Manner of falling forward; this implies that most animals that fall into a depth fall forward.

    If it fell forward due to the sound of the digging, he is liable. But why is this so? Let us say that it is the sound of the digger that caused it - the digger is exempt because [what he did] was mere indirect action. (And even if the digger was the pit's owner, one could possibly declare him exempt, for the following reason: Since [the ox] fell in due to indirect action, the question of liability due to the pit itself is entirely removed, and [the question of liability] devolves to the negligence of the sound of digging; but that is mere indirection action, which is exempt -- a side note.) We are dealing with a case where the digger was not the pit's owner, but rather was hired by him; and, where the pit had already been dug previously. If this were the [actual initial] digging of the pit, the digger would be liable, since there is no [concept of] agency when it comes to sin, since it is forbidden to damage the public domain.

    The owner of the pit causes the damage that is to say, the damage is found in his [domain], and since it is not possible to collect payment from the digger, since the sound is mere indirect action, he must be payed by the owner of the pit.

    14 more comments on this page.

    Rashi on Bava Kamma 53a · Sefaria · CC0

    Tosafot

    שמואל לטעמיה דאמר להבלו וכ"ש לחבטו וא"ת דלמא כי מחייב בחבטו היינו כשנתקל בבור אבל הכא הכרייה גרם לו ליפול וגם נחבט בקרקע עולם בהא הוה פטור וי"ל דשפיר הוי לטעמיה דאשכחן דמחייב בחבטה כשנחבט על ידי מעשיו:

    בעל השור חייב פי' מחצה ובעל הבור פטור לגמרי גזירת הכתוב מונפל שמה שור או חמור מעצמו ולא שיפילוהו אחרים כדפרישית פרק קמא (דף יג. ושם.):

    ובעל הבור משלם מחצה בשוטה או מהלך בלילה קאמר דאי בפקח ביום הא תנינא לעיל דפטור וכי תימא ה"מ כשנופל מעצמו אבל הפילוהו אחרים חייב א"כ כשנופל נמי מעצמו ליחייב דתחילתו בפשיעה פן יפול ע"י שוורים וסופו באונס חייב אלא על כרחיך שור פקח נשמר יפה ומרחק כל כך מן הבור שאין שוורים אחרים יכולין להפילו בתוכו:

    לעולם קסבר האי פלגא נזקא כו' אנא תוראי בבירך אשכחיתיה וא"ת כיון דפלגא נזקא עבד מה סברא היא זו דמשום דאשכחיה בבור משלם יותר ממה שהזיק והיה רוצה ר"י לפרש דה"ק האי פלגא הזיקא עביד בעלמא כגון בשני שוורים שהזיקו אבל הכא בשור שדחף חבירו לבור הבור כוליה הזיקא עבד כדאמר את קטלתיה דבבירך אשכחיתי' ולכך מאי דלית לי לאשתלומי מיניה משתלמנא מינך וחזר בו ר"י מפירוש זה דא"כ מועד לר' נתן אמאי משלם מחצה כי היכי דמהני שותפות לבור שאין הבור משלם אלא חצי ממה שהזיק כמו כן יועיל שותפות הבור לשור ולא ישלם השור מחצה ובתם נמי איכא להקשות אמאי משלם רביע ע"כ נראה דבור נמי פלגא נזקא עבד ומשום שגמר ההיזק ודומה כמי שעשאו כולו אמרינן כי ליכא לאשתלומי מבעל השור משתלם מבעל הבור:

    Tosafot on Bava Kamma 53a · Sefaria

    Rashba

    אלא היכי דמי לאחריו דפטור כגון שנתקל בבור ונפל לאחורי הבור כלומר שנתקל בבור מקול הכורה והוא הגורם ולא הבור וכבר פירשתי למעלה וא"ת לרב דאמר לאחריו ממש ובבור ומשום דליכא הבלא מ"ש כורה אפילו בלא כורה נמי דקרקע עולם הזיקתו וי"ל דלאו דוקא אלא משום דאצטריך לאשמועינן דלפניו חייב ואע"פ שנפל מקול הכורה נקט נמי סיפא לאחריו וה"ה בלא כורה.

    תני רב חנניא לסיועי לרב פסק הרי"ף ז"ל כרב בהא משום דסייעה רב חנניא מברייתא וכן יש אחרים מביאים ראיה דכד שקלו וטרו רב חסדא ורבא ורב יוסף לפרוקא לברייתא דקתני בבור בין מלפניו בין מלאחריו חייב אליבא דרב ור"ח ז"ל פסק כאן כרב אלא לעיל כתב דאיכא מאן דפסק כשמואל דהלכתא כשמואל בדיני ומסתברא לי כותיה דאי משום ברייתא דרב חנניא הא איכא נמי ברייתא דבבור בין מלפניו בין מלאחריו חייב דפשטה כשמואל ואמר לך שמואל תנאי נינהו ואיהו כאידך תנא ורבא ורב נחמן נמי דבתראי נינהו משמע לעיל גבי עובדא דתורא דנפל לאריחא דדלאי דס"ל כשמואל היא ושקלא וטריא דהתם כשמואל היא וכמו שכתבתי שם ועוד דרב אשי ללישנא קמא דהרחיבה מהו ודאי כשמואל שייך ולישנא בתרא נמי לכאורה כותיה שייך וכמו שכתבתי למעלה ורב חסדא ורב יוסף אינהו נמי אפשר דכשמואל ס"ל אלא דאתו לפרוקא לברייתא דלא תיקשי לרב ואלא מיהו כיון דקי"ל כשמואל בדיני כללא הוא וכותיה קי"ל.

    הא דאמר רב חסדא מודה רב בבור ברשותו קושטא דמלתא הכי הוא והיינו אבנו וסכינו ברה"ר דמודה בהו רב כשהפקיר ורבה דפריק במתהפך להו לאפלוגי אמאי דקאמר רב חסדא אתא אלא לאוקמה לברייתא אפילו בר"ה כנ"ל.

    ואמאי נימא כורה גרם כלומר ופטורין בין בעל הבור בין כורה דכורה גופיה גרמא בעלמא הוא דקא עביד ופרש"י ז"ל דהאי כורה לאו בעל הבור הוא אלא שהוא שכירו ובשהיתה בור כרויה ועומדת קודם לכן דאי לא הוי כורה חייב שליח לדבר עבירה ור"ח ז"ל פירוש הכורה הזה אינו כורה בתוך הבור אלא במקום אחר הוא כורה ומכח הכורה נבעת השור ונפל וכתב דהכורה פטור משום דיכול לומר אנא ברשות קא עבידנא.

    הא דתניא שור שדחף את חבירו בבור בעל השור חייב ובעל הבור פטור. כל המפרשים פירשו חייב בחצי נזק ובמועד כמו שהעמידוה בסמוך לר' נתן אבל בכל אי אפשר לרבנן דלית להו דהיכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי ונראית ראיה לדבריהם מהא דאמרינן שור ושור פסולי המוקדשים שנגחו אביי אמר משלם חצי נזק רבינא אמר משלם כוליה נזק הא והא במועד הא ר' נתן הא רבנן דאלמא לרבנן אפילו במועד אע"ג דליכא לאשתלומי מאידך לא משתלם מהאי אלא פלגא אבל רש"י ז"ל פירש כאן בעל השור חייב בכל ובעל הבור פטור מהכל דלדעת רבנן בתר קמא אזלינן והוא הוא דעבד כל נזקא ומסתברא כותיה מדקתני בעל השור דמשמע סתמא חייב בכל ודוקא בשור ובור דשור שדחף עשה כל הנזק אבל שור ושה לא דכל חד וחד הזיק בפני עצמו.

    ר' נתן אומר בעל השור משלם מחצה פירש רש"י ז"ל שהרי בין שניהם המיתוהו ואפילו השור פקח חייב דליכא למימר איבעי ליה לעיוני ולמיזל דהא חברו דחפו ובתוס' פירשו דוקא בשור חרש דאי אפילו בפקח ומשום דחברו דחפו א"כ אפילו נפל מעצמו חייב אלא שהשור הפקח נזהר הוא יפה שלא יתקרב לבור כל כך שיוכל חברו לדחפו בתוכו.

    Rashba on Bava Kamma 53a · Sefaria

    Meiri

    גדולי המחברים כתבו בנפל לפניו מקול הכריה חוץ לבור ומת או הוזק שאין מחייבין אותו בית דין ואם תפש הניזק אין מוציאין מידו ואם נפלה לאחריה חוץ לבור ומת או הוזק פטור בעל הבור ולא הבנתי דבריהם:

    שור שדחף את חברו בבור ומת אם הוא מועד בעל הבור ובעל השור משלמין את הנזק בין שניהם ואם הוא תם בעל השור משלם רביע נזק מגופו שהרי תמותו מנכה לו עד חצי נזק ושותפו מנכה לו עד רביע ובעל הבור משלם שלשה חלקים מן העליה שכל שאינו יכול לגבות מן האחד מן הדין גובה מן השני כמו שכתבנו ואף בשור פקח חייב הואיל ונדחה על ידי אחר הרי זה כנפל בלילה וכבר בארנו דבר זה בפרק ראשון:

    הניח אבן על פי הבור ובא שור ונתקל בה ונפל לבור בעל האבן משלם מחצה ובעל הבור משלם מחצה:

    Meiri on Bava Kamma 53a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה שמואל לטעמיה כו' וא"ת ודלמא כי מחייב בחבטו כו' עכ"ל אבל לרב לא קשיא להו דאימא לא פטר הכא חבטה אלא משום דגם קול הכרייה גרם לו דמ"מ במכ"ש מייתי ליה מדפטר התם חבטה מכ"ש דפטר הכא וק"ל:

    שם בפרש"י בד"ה את קטלתיה כו' הלכך במועד בעל השור משלם כולו ובתם כו' עכ"ל ולפירושו מתם מדייק תלמודא לרבנן דלית להו כי ליכא לאשתלומי כו' ועיין בתוספות בפ"ק:

    Chidushei Halachot on Bava Kamma 53a · Sefaria

    Maharam

    רש"י ד"ה נפל לפניו מקול הכרייה חייב וכו' ע"א כשאין הכורה בעל בור עסקינן וכו'. משמע דללשון זה כשהכורה בעל בור אתי שפיר דחייב וליכא למפרך ואמאי נימא כרייה גרם ליה וא"כ יש להקשות מאי פריך המקשה בגמרא נימא דמתני' איירי כשהכורה הוא בעל הבור. וי"ל דללשון זה ס"ל להמקשה דע"כ מתני' איירי כשאין הכורה הוא בעל הבור דא"כ מה אתא מתניתין לאשמועינן במאי דקתני נפל מקול הכורה דכיון דהוא בעל הבור מה לי נפל מעצמו או נפל מקול כרייתו:

    תוס' ד"ה בעל השור חייב וכו' משום דהתוס' לא ס"ל כרש"י דפי' לרבנן בתר מעיקרא אזלי' וקמא כולא היזיקא עביד אלא דבעל השור נמי פלגא היזיקא עביד והא דבעל הבור פטור משום דגזרת הכתוב הוא אבל לרש"י בעל הבור פטור משום דלא עביד מידי דבעל השור עביד כולא היזיקא (ועיין לעיל בתוס' בבא קמא דף י"ג):

    ד"ה לעולם קסבר וכו' וחזר בו ר"י מפירוש זה דא"כ וכו' כי היכי דמהני שותפין וכו'. ר"ל דהא לסברא זו הבור כולי היזיקא קא עביד ואפ"ה אינו משלם אלא מחצה מטעם שותפתאי מאי אהני לי ובעל השור על כל היותר לא קא עביד כי אם מחצה וכשמשלם מחצה א"כ משלם כל ההיזק שעשה ולא מהני ליה שותפות הבור כלום וק"ל:

    Maharam on Bava Kamma 53a · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    ושמואל אמר בבור בין מלפניו בין מלאחריו חייב ולפניו חייב שאמרו במשנה פירושו לפני הבור רצה לומר בתוכו. וכן לא נאמר לאחריו פטור אלא לאחרי הבור כגון שנתקל בבור ונפל חוץ לבור שלא בא ההיזק מצד הבור ממש אלא שנתקל בכתליו ונפל בקרקע עולם והרי זה גרמא בעלמא. ואף על פי שאבנו שהניחה ברשות הרבים ונתקל בה ונישוף בקרקע חייב מדין בור אינו דומה שאבנו וסכינו מעשה ידיו הם אבל כותל הבור קרקע עולם הוא. הרב המאירי ז"ל.

    שמואל לטעמיה דאמר להבלו וכו' ואם תאמר דילמא כי מחייב בחבטו היינו כשנתקל בבור וכו' כמו שכתוב בתוספות. וי"ל דהא דקאמר שמואל לטעמיה היינו לענין זה דמחייב בחבט של קרקע עולם כשהחבט בא על ידי מעשיו אבל מילתיה דשמואל הכא אתא לאוסופי אף על פי שנפל מקול הכריה. הרא"ש ז"ל. וכתב הר"א מגרמישא ז"ל וז"ל שמואל לטעמיה. קושיית התוספות מפרש מהרא"ל דהוי דוקא לפירוש התוספות בתרא דלעיל בפרקין בדבור המתחיל לשמואל אגובה נמי מחייב. ונראה דגם לפירוש התוספות קמא מקשים התוספות הכא שפיר דנהי דלפי האמת לא סגי בתקלה לחוד מכל מקום כיון דמצינא לדחויי הכי אין כח לומר לטעמיה. והתירוץ רוצה לומר דמשום הכי הוי לטעמיה דברב כלל לא נוכל לצדד אבל בטעמיה נוכל לצדד ולא נחלק כזאת הסברא. ע"כ. הא דאמר רב חסדא מודה רב בבור ברשותו וקושטא דמילתא הכי הוא והיינו אבנו וסכינו ברשות הרבים דמודה ביה רב כשהפקירה. ורבה דפריק במתהפך לאו לאפלוגי אמאי דקאמר רב חסדא אתא אלא לאוקמה לברייתא אפילו ברשות הרבים. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

    תני רב חנניא לסיועי לרב פסק הריא"ף ז"ל כרב בהא משום דסייעיה רב חנניא מברייתא. וכן יש אחרים מביאים ראיה מדשקלי וטרו רב חסדא ורבה ורב יוסף לפרוקה לברייתא דקתני בבור בין מלפניו בין מלאחריו חייב אליבא דרב. ורבינו חננאל ז"ל פסק כאן כרב אלא לעיל כתב דאיכא מאן דפסק כשמואל דהלכתא כשמואל בדיני. ומסתברא לי כוותיה דאי משום ברייתא דרב חנניא הא איכא נמי ברייתא דבבור בין מלפניו בין מלאחריו חייב דפשטה כשמואל ואמר לך שמואל תנאי נינהו ואיהו כאידך תנא. ורבא ודב נחמן נמי דבתראי נינהו משמע לעיל גבי עובדא דתורא דנפל לאריתא דדלאי וסבירא להו כשמואל ושקלא וטריא דהתם דשמואל היא וכמו שכתבתי שם. ועוד דרב אשי ללישנא קמא דהרחיבה מהו ודאי כשמואל שייך ולישנא בתרא נמי לכאורה כוותיה שייך וכמו שכתבתי למעלה. ורב חסדא ורבה ורב יוסף אינהו נמי אפשר דכשמואל סבירא להו אלא דאתו לפרוקה לברייתא דלא תיקשי לרב ואילו מיהו כיון דקיימא לן כשמואל בדיני כללא הוא וכוותיה קיימא לן. הרשב"א ז"ל. וכתב הרב המאירי ז"ל וז"ל גדולי המחברים כתבו בנפל לפניו מקול הכרייה חוץ לבור ומת או הוזק שאין מחייבין אותו בית דין ואם תפס הניזק אין מוציאין מידו ואם נפלה לאחריה חוץ לבור ומת או הוזק פטור בעל הבור. ולא הבנתי דבריהם. ע"כ. והר"מ מסרקסטה ז"ל כתב וז"ל שור שנפל מקול הכרייה בבור לפניו חייב לאחריו פטור אליבא דרב וזה וזה שנפל בבור ואליבא דשמואל אפילו לאחריו חייב. מיהו ממאריה דבירא הוא דמשתלים אבל כורה פטור דהא לא אזקיה איהו אלא גרמא דקלא בעלמא הוא הילכך לא משלם כלל. מיהו האי כורה דפטור במרויח הבור וממעט הבלתו הוא דמיירי ומשום הכי פטור בין שהוא שכירו של בעל הבית בין שהוא עושה מעצמו אבל כורהו ומעמיק שהוא מרבה הבל הבור ונפל שם השור ומת משלם הכורה מחצה בין שהוא עושה מעצמו שהוא שותף בו דכורה אחר כורה בכהאי גוונא משלם כיון דהוה בור עשרה מעיקרא ואתא הוא והוסיף בו. והוא הדין נמי אם הוא שכירו של בעל הבור כיון דקיימא לן דאין שליח לדבר עבירה משלם השכיר מחצה כיון שהוסיף בו הבל בחפירתו. ואם נפל מקול כריית מכוש ראשון כיון דלא אהנו מעשיו לאוסופי הבלא פטור הוא ומשלם מארי בירא כוליה נזקא. ואי אגריה מארי בירא לארווחי בידיה למעוטי הבליה ונפל תורא עליה דכורה ואזקיה משתלם מיניה דמארי בירא דתקלה דיליה גרמא ליה. ואי קטליה פטור הוא דשור ולא אדם ובעל השור נמי פטור מן הכופר ושורו פטור מן המיתה דהא אנוס הוא בנפילה. ואף על גב דהוא שור פקח לאו פושע על דלא אזדהר הילכך אי בעל השור חייב בנזקי הכורה ואי קטליה לכורה כיון דאינו מועד ליפול על בני אדם בבורות לאו פושע הוא הילכך לאו בר סקילה הוא. כן נראה. וצ"ע.

    נתקל בבור ונפל חוץ לבור מקול הכרייה שניהם פטורין החופר ובעל הבור ואי תפס מבעל הבור דגרם ליה איכא מאן דאמר לא מפקינן מיניה וצריך עיון לר"מ ז"ל.

    נפל לאחריו מקול הכריה שנבעתה ונפלה על עקבה לאחור ומתה פטור שנאמר ונפל וכו'. נפל מקול הכריה חוץ לבור לפניו ומתה או הוזקה בית דין מחייבין אותו ואם תפס הניזק אין מוציאין מידו אלמא מספקא ליה אי פוטר שמואל חוץ לבור כי נפל על פניו שהוא דרך נפילה ואם נפל לאחריו חוץ לבור ומתה או הוזקה בעל הבור פטור בין אליבא דרב בין אליבא דשמואל. ע"כ.

    ובעל הבור מחצה קושיית התוספות מתרץ מהרא"ל דלרבי נתן אין הכי נמי דפקח פטור ומתניתין דלקמן כרבנן ואיהו לא אשכחנא דפליג. הר"א מגרמישא ז"ל.

    ואמאי כורה גרם וכו' פירש רבינו חננאל הכורה הזה אינו כורה בתוך הבור אלא במקום אחר הוא כורה ומכח הכורה נבעת השור ונפל וכתב דהכורה פטור משום דיכול למימר אנא ברשות קא עבידנא. הרשב"א ז"ל.

    ואמאי נימא כורה גרם כלומר וליחייבו תרוייהו כל אחד על הכשר נזקו זה שהכשיר נזק בורו והלה בשביל קול הכריה. ולא דמי לאדם שדחף שור לבור בידים כדכתיבנא לעיל. אמר רב שימי בר אשי הא מני וכו' ובעל הבור פטור פירוש בעל הבור פטור בנזקו לפי שהוא אנוס עליו שהלה דחפו לשם ובעל השור חייב מחצה ומיירי בשור פקח ביום והיינו דלא מפרש מידי ותני סתמא בעל השור חייב דמילתא דפשיטא היא דהא פלגא היזקא עבד. והיינו דתני חייב סתמא כלומר דינו הראוי ובמועד איירי כדמפרשינן בהדיא רבי נתן אומר בעל השור חייב מחצה ובעל הבור חייב מחצה. איכא דמפרשי בהא טעמא דרבי נתן דסבירא ליה דהא ודאי אנוס הוא אבל טעמא דחייב או משום דהאי כוליה היזקא עבד והאי כוליה היזקא עבד או משום דאמרינן דכל היכא דאיכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי. ולא מסתבר לי חדא דהא מקשינן לקמן ובתם מאי קסבר רבי נתן וכו' אלמא בתם הוא דקשיא ליה ולא במועד וכי אקשי ליה הכי הוה מספקא ליה אי אמרינן האי פלגא היזקא וכו' ואכתי לא שמיע ליה כלל טעמא דהיכא דליכא לאשתלומי מהאי וכו'. ותו דכיון דמודי רבי נתן לרבנן דאנוס הוא ליכא למימר כלל דליחייב מהני טעמא דאי אמרת האי כוליה היזקא עבד וכו' אי הכי בור פטור דאנוס הוא ובעל השור היה הדין לחייב הכל כיון דכוליה היזקא עבד ואי משום טעמא נמי דכל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי ליכא למימר הכי אלא בפושע כלומר שהמשלם פושע אבל באנוס ודאי לעולם פטור ואפילו היכא דעביד איהו בלחוד כוליה היזקא. להכי מסתבר לי ודאי לפרושי רבי נתן אומר בעל השור חייב מחצה וכו' משום דפליג עלייהו דרבנן וסבירא ליה דבעל הבור נמי הוי פושע לגבי הא ולהכי משלם בעל השור מחצה דאתיא במועד ובעל הבור מחצה דפושע הוא ופלגא היזקא עביד וכי אתינא למימר דרבי נתן סבירא ליה כל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי מאידך דתניא רבי נתן אומר בעל הבור משלם שלשה חלקים ובעל השור רביע ומוקמינן ליה בתם כדמפרש ואזיל. וכי תימא אי מההיא מנא לן דפליגי רבנן עליה. ומסתברא לי דתלמוד לישנא קלילא נקט ואאידך מתניתין סמיך דתנא סברא דרבנן בהאי לישנא דבעל השור משלם מחצה ובעל הבור פטור והא מתניתין נמי הכי איתא שור שדחף חבירו לבור בעל השור חייב מחצה ובעל הבור פטור רבי נתן אומר בעל הבור משלם שלשה חלקים ובעל השור רביע. ותו דאי הוה סבירא להו לרבנן טעמא דהאי כוליה היזקא וכו' או היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי ודאי בעל השור חייב היה לשלם הכל וליכא לפרושי הכי אלא מחצה מדקתני חייב סתמא כדפרישית לעיל. וכי תימא ולהאי פירושא דילן למתניתא קמייתא אליבא דרבי נתן כיון דסבירא ליה בעל הבור פושע הוא שור פקח ביום מאי טעמא פטור והא תחילתו בפשיעה וכו' שהרי תחילתו בפשיעה לענין דחיפה. ואפשר לי לומר דלא אמרינן תחילתו בפשיעה וכו' אלא היכא דמדין אותה פשיעה ראוי להתחייב לשלם הכל השתא נמי בסופו דהוי באונס משלם הכל אבל היכא דמדין אותה פשיעה אינו משלם אלא מחצה לפי שלא פשע אלא בחצי דבר הניזק סופו באונס פטור בכל. אלא דקשיא לי דהא נמי זמנין דמדין פשיעתו משלם הכל כגון שור ושור פסולי המוקדשין שדחף חבירו לבור דמחייב בור בכל משום דכוליה היזקא עבד או משום טעמא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי. ואפשר לי לתרץ דהא נמי כיון דמדין פשיעתו אינו מתחייב לשלם הכל מפני שיהא הוא מזיק לבדו דהא ודאי שותפא אית ליה אלא משום טעמא דחשבינן ליה לכל חד דכוליה היזקא עבד או משום היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי בכי הא סופו באונס פטור בכל דליכא למימר תחילתו בפשיעה וסופו באונס שגרמוהו גם כן אחרים. ודייקינן ובתם מאי קסבר וכו' אי קסבר האי כוליה היזקא עבד וכו' כלומר דשני מזיקין שהזיקו כאחד אף על פי שלא היה אותו נזק המגיע לניזק מהם נעשה אלא בסיוע שניהם חשבינן להו כמאן דעבד כל חד כוליה היזקא וכו'. אמר רבא רבי נתן וכו' ודקשיא לך וכו' משום דאמר ליה בעל השור לבעל הבור תמותאי מאי אהניא לך דמשלמת פלגא אלא תמותאי ושותפותאי מאי אהני לי דהא דלא משתלמנא אלא פלגא מדין שותפותאי בלחוד או תמותאי בלחוד הוא אבל שותפותאי בהדי תמותאי מאי אהניא לי אלא ודאי דלא אשלם אלא רביע ואידך מתחייב במותר משום דחשבינן ליה דבור היזקא עבד. ואי בעית אימא וכו' מאי דאית לך לאשתלומי מהאיך משתלימנא ומאי דלית לי לאשתלומי מניה משתלימנא מינך והיינו הוא ככל שני מזיקין בעלמא שאפשר לזה להזיק בלא זה מה שאין כן בתודה שהזיקה דלא אפשר לבשר ואימורין להזיק זה בלא זה כדאיתא לעיל. ומסתברא דליכא בין הני תרי לישני אלא גבי טעמא אבל גבי עיקר דינא ליכא בינייהו כלל וכי אמרינן לעיל בשמעתין ובפרק קמא טעמא דהיכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי לישנא אחרינא נקט והוא הדין לאידך לגבי דינא חד נינהו וכל מאי דבחד לישנא שייך גבי אחרינא. והיינו טעמא דנקט מתניתין מקול הכריה לאשמועינן האי דכורה ודאי אף על גב דהוי בפשיעה פטור דלא דמי לשור שדחף חבירו דהתם ממונו הוא שהזיק בידים אבל הכא איהו גופיה הוא דמזיק בגרמא בעלמא והוא פטור ואפילו הכי בעל הבור חייב לגמרי כיון דנפל לפניו וכי נפל לאחריו פטור ודאי לעולם אפילו שלא מקול הכרייה דאי הוה מחייב שלא מקול הכרייה כי איכא קול הכרייה נמי חייב אלא ודאי לעולם פטור וכי נקט קול הכרייה משום רישא. כן נראה לי. הרא"ה ז"ל. וזה לשון הרשב"א ז"ל הא דתניא שור שדחף את חבירו בבור בעל השור חייב ובעל הבור פטור כל המפרשים פירשו חייב בחצי נזק ובמועד כמו שהעמידוה בסמוך לרבי נתן אבל בכל אי אפשר לרבנן דלית להו דהיכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי. ונראה ראיה לדבריהם מהא דאמרינן שור ושור פסולי המוקדשין שנגחו אביי אמר משלם חצי נזק ורבינא אמר משלם כוליה נזק הא והא במועד הא רבי נתן והא רבנן אלמא לרבנן אפילו במועד אף על גב דליכא לאשתלומי מאידך לא משתלם מהאי אלא פלגא. אבל רש"י ז"ל פירש כאן בעל השור חייב בכל ובעל הבור פטור מכל דלדעת רבנן בתר קמא אזלינן והוא הוא דעבד כל נזקא. ומסתברא כוותיה מדקתני בעל השור דמשמע סתמא חייב בכל ודוקא בשור ובור דשור שדחף עשה כל הנזק אחד אבל שור ושור לא דכל חד וחד הזיק בפני עצמו. כן נראה לי. ע"כ.

    2 more comments on this page.

    Shita Mekubetzet on Bava Kamma 53a · Sefaria

    Penei Yehoshua

    בגמרא אלא היכי דמי כו' כגון דנתקל בבור ונפל לאחורי הבור חוץ לבור. ראיתי בבעל המאור שהקשה דאפי' בכה"ג אמאי פטור ומ"ש מהא דאמרינן לקמן הניח אבן עפ"י הבור ובא שור ונתקל בה ונפל לבור וכו' ומשמע דכ"ע מודו דבעל האבן חייב מיהא בחצי אע"ג דקרקע עולם הזיקתו ובעל האבן גרמא הוא דעביד וה"נ דכוותיה ותירץ דפטור דקאמר הכא היינו מנ"ש וחייב בח"נ וזה דוחק כמ"ש הרמב"ן באריכות בספר המלחמות והאריך בשם הראב"ד דהא דפטרינן הכא היינו משום דקול הכרייה גרם הנפילה והחבט נעשה על ידי קרקע עולם נמצא דבעל הבור לא עביד מידי אבל בלא"ה ודאי חייב ע"ש באריכות ואני בעניי שותא דכל הני רבוותא לא ידענא ולכאורה נראה דלא דמי כלל דבשלמא גבי הניח אבן על פי הבור שכבר היה הבור מקודם שהוא שיעור מיתה והוא קירב הזיקא במה שנתן שם אבן הרי נעשה שותף ג"כ בנזק הבור גופא כדאיתא לעיל בהמניח אבן והשלימה לי' דמשמע להדיא דבעל האבן נמי מיקרי בעל הבור כיון שהוסיף בה הבל וחבט ומכ"ש דעשה נמי מעשה התקלה ואפי' בחפר אחד עשרה והוסיף השני טפח משמע לעיל דחייב האחרון מיהא בח"נ וא"כ ה"נ בעל האבן לא גרע מיניה לענין חיובא אבל הכא כשנתקל בבור ונפל לאחורי הבור מהיכי תיתי יתחייב בעל הבור דלא הוי אלא גרמא בעלמא ובגוף הנזק אין לו שום חלק לא בהבל ולא בחבט אלא קרקע עולם בלבד עושה כל הנזק וא"כ שפיר קאמרינן דשמואל מודה בכה"ג דפטור וזה ברור וצ"ע. אח"ז מצאתי להדיא בתוספות פ' המניח גבי נתקל בקרקע ונשוף באבן דכתבו להדיא דבנתקל באבן ונשוף בקרקע מודה שמואל דפטור ואינו דומה למניח האבן על פי הבור ע"ש והרי לך ממש כדברי שהרי הני רבוותא גופייהו כתבו דנדון דידן שנתקל בבור ונפל אחורי הבור דומה לנתקל באבן ונשוף בקרקע:

    שם בגמרא לא קשיא הא בתם הא במועד ותימא דבתוספתא מבואר האי ברייתא בהדיא וז"ל שור שדחף את חבירו לבור בעל השור חייב ובעל הבור פטור ר' נתן אומר במועד זה נותן מחצה וזה מחצה בתם בעל השור משלם שלשה חלקים ובעל הבור רביע ואמאי לא מייתי לה הכא וגם נתיישב עפ"ז התוספתא מה שהקשו התוס' בריש מכילתין דף י"ג דלפירש"י דמפ' הכא בעל השור חייב נ"ש במועד משום דכוליה היזק עביד א"כ מנ"ל לתלמודא דרבנן ס"ל דכל היכא דליכא לאשתלומי מהאי לא משתלים מאידך עד דדחקי הכא ובפ"ק לאוקמי האי סברא אליבא דר"נ כיון דרבנן לא איירי אלא במועד דלא מפסיד הניזק מידי אבל בתם ובשאר דוכתי כה"ג מודו אבל לפי לשון התוספתא שהבאתי משמע להדיא דרבנן ור"נ פליגי בין בתם בין במועד ועי' בתוספתא פ"ק ובחידושינו שם מה שכתבתי ליישב לשון רש"י והוא נכון:

    בתוספות בד"ה בעל השור חייב פי' מחצה וכו' והיינו לפי שיטתם שכתבו בפ"ק דלא כפירוש רש"י ועיין בחידושינו:

    בד"ה ובעל הבור וכו' בשוטה וכו' דאי בפיקח וכו' א"כ כשנופל מעצמו נמי לחייב דתחילתו בפשיעה פן יפול ע"י שוורים וכו' עכ"ל. ולענ"ד דאין בזה שום סתירה לפרש"י דמפרש דאיירי בפיקח והא דלא מחייב כשנפל מעצמו וע"י מגו היינו משום שאין לחייב ע"י מגו כיון שהמגו הוא מלתא דלא שכיחא כדאיתא להדיא לעיל דלא קא מיבעיא ליה אם יש לחייב בהתלעה ע"י מגו דאתו גמלים ומרעי אלא דוקא היכא דשכיחי גמלים אבל בדלא שכיחא אפי' אי אתו לפרקים משמע דפשיטא ליה לתלמודא דלא מיקרי תחילתו בפשיעה בהכי לענין שיתחייב בסופו באונס ע"י מגו וא"כ מכ"ש האי נדון דידן דדחיפת שוורים להדיא לבור מלתא דלא שכיחא הוא כלל שהרי דחיפה תולדה דקרן הוא וקרי ליה אין הזיקו מצוי בכולה מכילתין א"כ לא מיקרי תחילתו בפשיעה לענין זה אי לא דחפוהו אלא נפל מעצמו שיתחייב ע"י מגו אבל ודאי אם דחפוהו אחרים יש לחייבו אפי' אי הוי מלתא דלא שכיחא כמו שכתב רש"י בעצמו לעיל בהיפך הדף דאי נפלו גמלים גופייהו ודאי חייב אף אי לא שכיחי והסכימו שם התוספות א"כ ה"נ דכותיה ודו"ק ודברי תוספות צ"ע:

    בפרש"י בד"ה את קטלתיה בתוך שלך מצאתי וכו' אבל רבנן בתר מעיקרא אזלי וסברי דבעל השור כוליה הזיקא עביד כו' עכ"ל. כבר כתבתי בפ"ק דף י"א דמ"ש רש"י כאן דבעל השור כוליה הזיקא עביד אין הכוונה דבעל הבור לא עבד כלום דא"כ לא יתיישב הסוגיא דהתם כמו שהקשו התוס' שם וכן הסוגיא דבסמוך גבי שור ושור פסולי המוקדשין לא יתיישב כלל כמו שיתבאר אע"כ דלפרש"י בעל הבור נמי כוליה הזיקא עביד ואפ"ה פטור משום דאזלי' בתר מעיקרא שהשור עיקר בנזקין ויכול בעל הבור לדחותו אצלו והא דבתם מפסיד הניזק מחצה ולא יהיב בעל בור כלום מוכח מכאן דרבנן סברי כל היכא דליכא לאישתלומי מהאי לא משתלם מהאי וא"כ אומר בעל הבור כיון שעיקר הנזק חל על בעל השור שהוא התחיל בנזקין אלא שהוא פטור מצד הדין דרחמנא חס עליה אני מה איכפת לי ומטעם זה דקדק רש"י לכתוב כן דוקא אשינויא בתרא משום דעיקר כוונתם במ"ש השור כוליה נזקא עביד אינו אלא לאפוקי מסברת ר"נ דסובר להאי שינויא דבעל השור פלגא נזקא עביד וא"כ תקשה אמאי מחייבי ליה רבנן במועד כוליה נזק דנהי שהוא התחיל בנזק מ"מ אין לחייבו יותר ממה שהזיק לכך הוצרך לפ' דלרבנן ודאי בעל השור כוליה נזק עביד לכך מחייב נ"ש אבל מבעל הבור לא הוצרך לפ' כן אי עבד לרבנן נזק או לא דמה בכך כיון דמ"מ פטור מטעמא דאזלינן בתר מעיקרא ודו"ק:

    בא"ד וגבי מתני' נמי בתר כורה אזלינן ושניהם פטורים עכ"ל לכאורה קשה דלעיל בסמוך בד"ה אי קסבר כולי' נזקא עביד היינו משום דבלאו בור נמי מיית מנגיחת שור וכן הבור עביד כוליה הזיקא הואיל ובלאו נגיחת השור הוי מיית וא"כ בנדון דידן גבי כורה לא שייך כלל לומר דכורה כולי' נזקא קעביד דבוודאי מקול הכורה לחוד לא הוי מיית אי לאו שנפל לבור וא"כ דבעל הבור עביד כולי' נזקא אפי' לרבנן כמ"ש בסמוך בהכרח והכורה לא עביד אלא פלגא אם כן אמאי יפטר בעל הבור מאידך פלגא כיון דלא שייך ביה למיזל בתר מעיקרא ונראה דיש ליישב דדוקא לעיל גבי שור ובור הוצרך רש"י לפ' הא דשור ובור כל חד עבד כוליה נזק' היינו לפי שיש בכל אחד לחוד כדי להמית אבל אי לא הוי כדי להמית אין לחייבו יותר מחצי דעל השור אין בו צד חיוב אלא מכח הדחיפה לחוד אבל ממה שנפל לבור אין לחייב כלל בעל השור משום שהשור עשה שלא בכוונה להפילו לבור אלא לדוחפו בלבד ודחיפה תולדה דקרן היא ובעינן שיתכוין להזיק וכן מכ"ש דכח הדחיפה לא שייך כלל אצל חיוב דבעל הבור לכך הוצרך לפרש דבלא"ה יש במעשה כ"א כדי להזיק אבל הכא גבי כורה שהוא אדם ומועד לעולם שייך שפיר חיובא דבור עליה דידיה וכולי' הזיקא עביד בכל מעשה הנפילה אלא שהוא פטור מצד הדין כיון דגרמא הוא וא"כ מצי בעל הבור לדחותו דאזלינן בתר מעיקרא וכמ"ש בסמוך ודו"ק:

    Penei Yehoshua on Bava Kamma 53a · Sefaria

    Gilyon HaShas

    רש"י ד"ה באנו למחלוקת וכו' דאבן נמי היינו בור עיין לעיל דף כח ע"ב תוס' ד"ה ונישוף:

    Gilyon HaShas on Bava Kamma 53a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Bava Kamma, daf 53, Amud Aleph, about 448 words in 19 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 19 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 13 words

      Opens “וְזֶה וָזֶה בְּבוֹר.…”

    2. Segment 213 words

      Opens “רַב לְטַעְמֵיהּ – דְּאָמַר רַב: בּוֹר שֶׁחִיְּיבָה…”

    3. Segment 39 words

      Opens “וּשְׁמוּאֵל אָמַר: בְּבוֹר – בֵּין מִלְּפָנָיו בֵּין…”

    4. Segment 424 words

      Opens “שְׁמוּאֵל לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר: לְהֶבְלוֹ – וְכׇל שֶׁכֵּן…”

    5. Segment 510 words

      Opens “אֵיתִיבֵיהּ: בְּבוֹר – בֵּין לְפָנָיו בֵּין לְאַחֲרָיו,…”

    6. Segment 628 words

      Opens “אָמַר רַב חִסְדָּא: מוֹדֶה רַב בְּבוֹר בִּרְשׁוּתוֹ…”

    7. Segment 717 words

      Opens “רַבָּה אָמַר: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בְּמִתְהַפֵּךְ,…”

    8. Segment 822 words

      Opens “רַב יוֹסֵף אָמַר: הָכָא בְּנִזְקֵי בוֹר בְּשׁוֹר…”

    9. Segment 927 words

      Opens “תָּנֵי רַב חֲנַנְיָה לְסַיּוֹעֵי לְרַב: ״וְנָפַל״ –…”

    10. Segment 1039 words

      Opens “אָמַר מָר: נָפַל לְפָנָיו מִקּוֹל הַכְּרִיָּיה –…”

    11. Segment 1124 words

      Opens “דְּתַנְיָא: שׁוֹר שֶׁדָּחַף אֶת חֲבֵירוֹ לְבוֹר –…”

    12. Segment 1218 words

      Opens “וְהָתַנְיָא, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: בַּעַל הַבּוֹר מְשַׁלֵּם…”

    13. Segment 1320 words

      Opens “וּבְתָם מַאי קָסָבַר? אִי קָסָבַר: הַאי כּוּלֵּיהּ…”

    14. Segment 1421 words

      Opens “וְאִי קָסָבַר: הַאי פַּלְגָא הֶזֵּיקָא עֲבַד, וְהַאי…”

    15. Segment 1538 words

      Opens “אָמַר רָבָא: רַבִּי נָתָן דַּיָּינָא הוּא, וְנָחֵית…”

    16. Segment 1656 words

      Opens “אִיבָּעֵית אֵימָא, לְעוֹלָם קָסָבַר: הַאי פַּלְגָא הֶזֵּיקָא…”

    17. Segment 1720 words

      Opens “אָמַר רָבָא: הִנִּיחַ אֶבֶן עַל פִּי הַבּוֹר,…”

    18. Segment 1858 words

      Opens “מַהוּ דְּתֵימָא, הָתָם הוּא דְּאָמַר בַּעַל הַבּוֹר…”

    19. Segment 191 words

      Opens “אִיתְּמַר:…”

    Sages named on this page

    • Rav Yosef · Third Generation Amoraim

      Rav Yosef, a prominent blind Amora, was a student of Rav Yehuda bar Yechezkel and a contemporary of Rabbah.

      Source: Bava Kamma 53a · Segment 8 — “רַב יוֹסֵף אָמַר: הָכָא בְּנִזְקֵי בוֹר בְּשׁוֹר עָסְקִינַן –…

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Bava Kamma 53a · Segment 4 — “שְׁמוּאֵל לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר: לְהֶבְלוֹ – וְכׇל שֶׁכֵּן לַחֲבָטוֹ. אֶלָּא…

    Original text

    וְזֶה וָזֶה בְּבוֹר.

    and both this and that refer to where it fell into the pit itself, but nevertheless if it fell backward, he is exempt.

    רַב לְטַעְמֵיהּ – דְּאָמַר רַב: בּוֹר שֶׁחִיְּיבָה עָלָיו תּוֹרָה – לְהֶבְלוֹ, וְלֹא לַחֲבָטוֹ.

    The Gemara notes: Rav conforms to his line of reasoning, as Rav says: Damage classified as Pit for which the Torah obligates him to pay is referring specifically to damage caused by the pit’s lethal fumes, such as if an animal suffocates inside it, but not to damage caused by the impact of hitting the ground, for which he is exempt from paying compensation. Since the ox in this case fell backward on its back, the owner of the pit is exempt from paying compensation, as the ox wasn’t killed by the lethal fumes of the pit, but by the impact of the fall.

    וּשְׁמוּאֵל אָמַר: בְּבוֹר – בֵּין מִלְּפָנָיו בֵּין מִלְּאַחֲרָיו, חַיָּיב.

    And Shmuel says: If the ox fell into the pit, whether it fell forward or whether it fell backward, he is liable.

    שְׁמוּאֵל לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר: לְהֶבְלוֹ – וְכׇל שֶׁכֵּן לַחֲבָטוֹ. אֶלָּא הֵיכִי דָּמֵי לְאַחֲרָיו מִקּוֹל הַכְּרִיָּיה – דְּפָטוּר? כְּגוֹן דְּנִתְקַל בַּבּוֹר, וְנָפַל לַאֲחוֹרֵי הַבּוֹר חוּץ לַבּוֹר.

    The Gemara notes: Shmuel conforms to his line of reasoning, as Shmuel says: With regard to damage classified as Pit, the Torah holds one liable for damage caused by its lethal fumes, and all the more so for damage resulting from the impact of the fall. The Gemara asks: But according to Shmuel, what are the circumstances concerning which the mishna stated that if the ox fell backward into the pit due to the sound of the digging that one is exempt? The Gemara answers: This applies, for example, where the ox stumbled on the pit, and then fell behind the pit and was injured outside the pit.

    אֵיתִיבֵיהּ: בְּבוֹר – בֵּין לְפָנָיו בֵּין לְאַחֲרָיו, חַיָּיב. תְּיוּבְתָּא דְּרַב!

    The Sages raised an objection to the opinion of Rav from a baraita : With regard to an animal that fell into a pit, whether it fell in forward or whether it fell in backward, he is liable. This constitutes a conclusive refutation of Rav.

    אָמַר רַב חִסְדָּא: מוֹדֶה רַב בְּבוֹר בִּרְשׁוּתוֹ – דְּחַיָּיב, מִשּׁוּם דְּאָמַר לֵיהּ: מִמָּה נַפְשָׁךְ? אִי בְּהַבְלָא מִית – הַבְלָא דִּידָךְ הוּא, אִי בְּחַבְטָא מִית – חַבְטָא דִּידָךְ הוּא.

    Rav Ḥisda said in explanation of how Rav’s opinion could accord with the baraita : Rav concedes in the case of a pit on his own property that a person is liable even if the animal fell backward, because the owner of the animal can say to the owner of the pit: Whichever way you look at it, you are liable. If my animal died due to the lethal fumes, these are your lethal fumes. If it died on account of the impact, this is the impact of your land, and not the impact of land in the public domain, which is the typical case of Pit.

    רַבָּה אָמַר: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בְּמִתְהַפֵּךְ, דִּנְפַל אַאַפֵּיהּ וְאִתְהֲפִיךְ וּנְפַל אַגַּבֵּיהּ; דְּהַבְלָא דְּאַהֲנִי בֵּיהּ, אַהֲנִי בֵּיהּ.

    Rabba said that this is how the baraita should be explained according to Rav: Here we are dealing with where the animal tumbled, i.e., where it began to fall on its face, and afterward tumbled and continued to fall on its back. In this case, he is liable because the lethal fumes, which were effective in injuring the animal, were also effective in killing it.

    רַב יוֹסֵף אָמַר: הָכָא בְּנִזְקֵי בוֹר בְּשׁוֹר עָסְקִינַן – מַאי נִיהוּ? שֶׁהִבְאִישׁ אֶת מֵימָיו; דְּלָא שְׁנָא לְפָנָיו וְלָא שְׁנָא לְאַחֲרָיו – מִיחַיַּיב.

    Rav Yosef said: Here, in this baraita , we are dealing with damage to the pit that is caused by the ox. And what is the damage? The damage is that it contaminated the water in the pit, in which case the baraita states that it makes no difference if the animal fell forward and it makes no difference if it fell backward, since he is liable either way.

    תָּנֵי רַב חֲנַנְיָה לְסַיּוֹעֵי לְרַב: ״וְנָפַל״ – עַד שֶׁיִּפּוֹל דֶּרֶךְ נְפִילָה. מִכָּאן אָמְרוּ: נָפַל לְפָנָיו מִקּוֹל הַכְּרִיָּיה – חַיָּיב, לְאַחֲרָיו מִקּוֹל הַכְּרִיָּיה – פָּטוּר. וְזֶה וָזֶה בְּבוֹר.

    Rav Ḥananya taught a baraita in support of the opinion of Rav: The verse states with regard to damage caused by a pit to an animal: “And an ox or a donkey fall therein” (Exodus 21:33), which is interpreted to mean that one is not liable unless the animal falls in the usual manner of falling. From here the Sages stated that if it fell forward due to the sound of the digging, he is liable, but if it fell backward due to the sound of the digging, he is exempt, and both this case and that case refer to damage by a pit.

    אָמַר מָר: נָפַל לְפָנָיו מִקּוֹל הַכְּרִיָּיה – חַיָּיב. וְאַמַּאי? נֵימָא כּוֹרֶה גְּרַם לֵיהּ! אָמַר רַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי: הָא מַנִּי – רַבִּי נָתָן הִיא, דְּאָמַר: בַּעַל הַבּוֹר הֶזֵּיקָא קָא עָבֵיד, וְכֹל הֵיכָא דְּלָא אֶפְשָׁר לְאִשְׁתַּלּוֹמֵי מֵהַאי – מִשְׁתַּלֵּם מֵהַאי;

    § The Master said in the mishna: If it fell forward due to the sound of the digging, he is liable. The Gemara asks: But why is this so? Let us say that it is the sound of the digger that caused the animal to fall, and not the pit itself. The Gemara answers that Rav Shimi bar Ashi said: In accordance with whose opinion is this? It is in accordance with the opinion of Rabbi Natan, who says: The owner of the pit causes the damage by his digging, and anywhere that it is not possible to collect payment from this one who caused the fall, i.e., the digger, payment is collected from that one, i.e., the owner of the pit. This is because in any event, he bears responsibility for the hazard he created.

    דְּתַנְיָא: שׁוֹר שֶׁדָּחַף אֶת חֲבֵירוֹ לְבוֹר – בַּעַל הַשּׁוֹר חַיָּיב, בַּעַל הַבּוֹר פָּטוּר. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: בַּעַל הַשּׁוֹר מְשַׁלֵּם מֶחֱצָה, וּבַעַל הַבּוֹר מְשַׁלֵּם מֶחֱצָה.

    As it is taught in a baraita : With regard to an ox that pushed another ox into a pit, the owner of the first ox is liable, and the owner of the pit is exempt. Rabbi Natan says: The owner of the first ox pays half the amount, and the owner of the pit pays half the amount.

    וְהָתַנְיָא, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: בַּעַל הַבּוֹר מְשַׁלֵּם שְׁלֹשָׁה חֲלָקִים, וּבַעַל הַשּׁוֹר רְבִיעַ! לָא קַשְׁיָא; הָא בְּתָם, הָא בְּמוּעָד.

    The Gemara clarifies Rabbi Natan’s opinion: But isn’t it taught in a baraita that Rabbi Natan says: If an ox pushed another ox into a pit, the owner of the pit pays three-quarters, and the owner of the first ox pays one-quarter? The Gemara resolves the contradiction: This is not difficult, as this second baraita is referring to an innocuous ox that pushed the second ox. Therefore, the owner of the ox that caused damage pays only one-quarter of the cost of the damage, which is half of the half for which he is responsible. By contrast, that other baraita is referring to a forewarned ox that pushed a second ox. Consequently, the owner of the forewarned ox pays the full amount for which he is responsible, i.e., half the value of the total damage.

    וּבְתָם מַאי קָסָבַר? אִי קָסָבַר: הַאי כּוּלֵּיהּ הֶזֵּיקָא עֲבַד וְהַאי כּוּלֵּיהּ הֶזֵּיקָא עֲבַד – הַאי מְשַׁלֵּם פַּלְגָא, וְהַאי מְשַׁלֵּם פַּלְגָא!

    The Gemara asks: And with regard to an innocuous ox, what does Rabbi Natan hold as to why this person pays one-quarter and the owner of the pit pays three-quarters? If he holds that this one, i.e., the ox, performed all the damage and the other, i.e., the pit, performed all the damage, then he should have ruled that this one pays half and that one pays half, since they are both fully responsible. Although the ox was innocuous, the owner is still liable to pay half the cost of the damage, as that is the liability incurred for an act of damaging by an innocuous ox.

    וְאִי קָסָבַר: הַאי פַּלְגָא הֶזֵּיקָא עֲבַד, וְהַאי פַּלְגָא הֶזֵּיקָא עֲבַד – בַּעַל הַבּוֹר מְשַׁלֵּם פַּלְגָא וּבַעַל הַשּׁוֹר רְבִיעַ, וְאִידַּךְ רִיבְעָא מַפְסִיד?

    And if Rabbi Natan holds that this one, i.e., the owner of the ox, performed half the damage, and that one, i.e., the owner of the pit, performed half the damage, then the owner of the pit should pay half of the amount for which he is responsible, i.e., half the cost of the damage, and the owner of the innocuous ox should pay only one-quarter, which is half the amount for which he is responsible. As for the other remaining quarter, the injured party has no recourse to claim it, and loses it. Why, then, does Rabbi Natan hold that the owner of the pit pays for three-quarters of the damage?

    אָמַר רָבָא: רַבִּי נָתָן דַּיָּינָא הוּא, וְנָחֵית לְעוּמְקָא דְּדִינָא; לְעוֹלָם קָסָבַר: הַאי כּוּלֵּיהּ הֶזֵּיקָא עֲבַד, וְהַאי כּוּלֵּיהּ הֶזֵּיקָא עֲבַד; וּדְקָא קַשְׁיָא לָךְ לְשַׁלֵּם הַאי פַּלְגָא וְהַאי פַּלְגָא, מִשּׁוּם דְּאָמַר לֵיהּ בַּעַל הַשּׁוֹר לְבַעַל הַבּוֹר: שׁוּתָּפוּתַאי מַאי אַהַנְיָא לִי?

    Rava said: Rabbi Natan is a judge and has plumbed the full depths of the halakha . Actually, he holds that this one performed all of the damage and that one performed all of the damage. And as for your difficulty, that this one should pay half and that one should pay half, that is not difficult. The owner of the ox pays only one-quarter, because the owner of the ox can say to the owner of the pit: How did my partnership with you in this situation help me? Even if my ox caused all the damage and none of the damage was caused by the pit, I would be required to pay only half the cost of the damage. Therefore, as we are partners in this situation, I should pay half of what I should have paid, which is one-quarter. You should pay the other half of what I should have paid, in addition to your share, since you would have had to pay full damages.

    אִיבָּעֵית אֵימָא, לְעוֹלָם קָסָבַר: הַאי פַּלְגָא הֶזֵּיקָא עֲבַד, וְהַאי פַּלְגָא הֶזֵּיקָא עֲבַד; וּדְקָא קַשְׁיָא לָךְ: בַּעַל הַבּוֹר מְשַׁלֵּם פַּלְגָא וּבַעַל הַשּׁוֹר מְשַׁלֵּם רְבִיעַ, וְאִידָּךְ רִיבְעָא נַפְסֵיד – מִשּׁוּם דַּאֲמַר לֵיהּ בַּעַל הַשּׁוֹר לְבַעַל הַבּוֹר: אֲנָא תּוֹרַאי בְּבֵירָךְ אַשְׁכְּחִיתֵיהּ – אַתְּ קְטַלְתֵּיהּ; מַאי דְּאִית לִי לְאִשְׁתַּלּוֹמֵי מֵהַיְאךְ – מִשְׁתַּלַּמְנָא, מַאי דְּלֵית לִי לְאִשְׁתַּלּוֹמֵי מֵהַיְאךְ – מִשְׁתַּלַּמְנָא מִמָּךְ.

    The Gemara adds: If you wish, say instead a different explanation: Actually, Rabbi Natan maintains that this one performed half the damage and that one performed half the damage. As for your difficulty with the fact that the owner of the pit should pay half and the owner of the ox should pay one-quarter, and the injured party loses the other remaining quarter, that is not difficult. This is because the owner of the killed ox can say to the owner of the pit: I found my ox in your pit. Consequently, I am assuming that you killed it. Therefore, concerning that portion of the payment that I can receive from the other, i.e., the owner of the damaging ox, I will receive it. Concerning that portion that I am unable to receive from the other individual, I will receive it from you.

    אָמַר רָבָא: הִנִּיחַ אֶבֶן עַל פִּי הַבּוֹר, וּבָא שׁוֹר וְנִתְקַל בָּהּ, וְנָפַל בַּבּוֹר – בָּאנוּ לְמַחְלוֹקֶת רַבִּי נָתָן וְרַבָּנַן. פְּשִׁיטָא!

    On the same subject, Rava says: If one left a stone at the opening of a pit belonging to another person, and an ox came and stumbled on it and fell into the pit, we have arrived at the dispute between Rabbi Natan and the Rabbis concerning the division of responsibility between them. The Gemara asks: Isn’t this obvious, since what is the difference whether the ox fell into the pit due to another ox pushing it or due to the stone?

    מַהוּ דְּתֵימָא, הָתָם הוּא דְּאָמַר בַּעַל הַבּוֹר לְבַעַל הַשּׁוֹר: ״אִי לָאו בֵּירָא דִּידִי – תּוֹרָא דִּידָךְ הֲוָה קָטֵיל לֵיהּ״; אֲבָל הָכָא, מָצֵי אָמַר לֵיהּ בַּעַל אֶבֶן לְבַעַל הַבּוֹר: ״אִי לָאו בֵּירָא דִּידָךְ, אַבְנָא דִּידִי מַאי הֲוָה עָבְדָא? אִי הֲוָה מִיתְּקֵל בָּהּ – הֲוָה נָפֵל וְקָאֵי!״ קָא מַשְׁמַע לַן, דַּאֲמַר לֵיהּ: ״אִי לָאו אֶבֶן – לָא הֲוָה נָפֵיל לְבֵירָא״.

    The Gemara answers: This ruling needed to be stated explicitly, lest you say that only there the owner of the pit can say to the owner of the ox who was responsible for the damage: If not for my pit, your ox would have killed the second ox anyway, in which case my pit was not the cause of the damage, but here, the owner of the stone can say to the owner of the pit: If not for your pit, what would my stone have done? If the ox would have stumbled on it, it would have simply fallen and gotten up, and I should be exempt. Therefore, Rava teaches us that this claim is not a valid one, because the owner of the pit can say in response to the owner of the stone: If not for your stone, the ox would not have fallen into the pit in the first place.

    אִיתְּמַר:

    § It was stated: