Bava Kamma 45a

It is sold for the purpose of plowing.

If he consecrated it, it is consecrated the practical implication is that if he derived benefit from it, he [is considered to have] misappropriated [Temple funds].

It is returned even though the court [subsequently] takes it, the bailee is exempt, since when he returned it it was a perfectly good ox.

It is not consecrated since it is not [considered to be] in its owner's possession [as far as giving him the ability] to consecrate it.

With regard to items from which it is prohibited to derive benefit one does not say: That which is yours is before you - the practical implication is for one who stole leavened bread, and Passover came and went, and he returned it -- it is not considered returned.

As if so [namely,] that according to the Rabbis one doesn't say [that which is yours is before you].

Let them dispute [let] the Rabbis [dispute] regarding leavened bread on Passover, and let them say that he is liable [to reimburse the value of the leavened bread to the one from whom he stole it]. But we established in [the chapter of] "One Who Robs Another of Wood" that according to the Rabbis, he can say "that which is yours is before you," as is taught: if one robbed another of leavened bread, and Passover elapsed over it, and he returned it; and similarly, an ox before its verdict, one may say to him "that which is yours is before you," but not once its verdict has been issued. [Bava Kamma 98b:6] And is it not a rationale that the Rabbis accepted and thus taught that they concede regarding unleavened bread [after] Passover, that regarding items from which it is prohibited to derive benefit one may say "that which is yours is before you"? Rather, all agree that one may say "that which is yours is before you" regarding items from which it is prohibited to derive benefit where the prohibition comes automatically, such as with leavened bread on Passover, where one cannot say to the other "this is of no consequence." But here, it is because of this that the Rabbis say it is not considered returned: since [the owner could have] said to [the bailee] "now you have let my ox be seized", etc., this is an active form of damaging in that [the bailee complied with] taking [the ox] to the court. The language [Rabba] chose "if you had returned [the ox] to me" is not to say that the liability is because he did not return it to him [before the court case], because if so, he could also have said in the context of the case of leavened bread on Passover "if you had returned it to me I would have eaten it" [and thereby cause the robber to be liable]. Furthermore, according to Rabbi Ya'akov as well, since [he holds that] the verdict for an ox can be issued in its absence, let him say "if you had returned it to me I would have slaughtered it". Rather, the Rabbis do not make him liable for returning it now not having returned it earlier; regarding items from which it is prohibited to derive benefit one does indeed say "that which is yours is before you". Rather, his liability comes because [the bailee] actively brought [the ox] before the court. Then [the owner] says to [the bailee] as follows: "you shouldn't have brought it to court; if it was in my hands I would have smuggled it away from them."

Ultimately, they would have issued the verdict anyway therefore it is damage that happened automatically, and not through active action.

מכור פי' בקונטרס לרדיא ומשנגמר דינו אינו מכור דאסור בהנאה ואפילו ר"ת דמפרש. דמחיים לא מיתסר מ"מ הרי אסור להשהותו לענות דינו ובמהדורא אחת פרש"י מכרו מכור דאמר ליה מוכר היה לך לשוחטו כיון שידעת שהרג ואת הוא דאפסדת אנפשך ולא הוי מקח טעות וא"ת וסיפא כשנגמר דינו דקתני אינו מכור מסתמא יודע שנגח ושנגמר דינו דומיא דרישא שיודע שהרג. וא"כ ליהוי מעות מתנה כמו במקדש אחותו וי"ל שאין הכל בקיאין בדין שור הנסקל וסבור שיכול להשהותו לעשות בו מלאכתו או אפילו לשחטו סבור דשרי:

דאם כן ליפלוג בחמץ בפסח פ"ה ואנן קי"ל בהגוזל [עצים] (לקמן בבא קמא דף צח:) דלרבנן אומר הרי שלך לפניך דקתני בברייתא גזל חמץ ועבר עליו הפסח שור והחזירו עד שלא נגמר דינו אומר לו הרי שלך לפניך אבל משנגמר דינו לא והאי סברא לרבנן הוא דשמעינן להו וקתני דבחמץ בפסח מודו וקשה לפירושו דסוגיא דהכא איתא נמי התם בהאי שמעתא ומוכח התם דרבה שדחה ואמר דכ"ע אומרים באיסורי הנאה הרי שלך לפניך מדלא פליגי בחמץ בפסח לא היה יודע אותה ברייתא אלא רבה בר שמואל הביאה ואמר ליה רב חסדא אי משכחת להו לא תימא להו ואור"י דדייק מדלא פליגי בחמץ שלא הייתי יכול לטעות ולהעמיד מחלוקתם במילתא אחריתי:

השתא אתפסתיה לתוראי פי' הקונטרס אתפסתיה בידים שמסרו לב"ד לדונו בסקילה ולכך אין יכול לומר לו הרי שלך לפניך לפי שהתפיסו בידים והשתא לפי זה נוכל להעמיד כל הבבא דמתני' בהגוזל קמא (לקמן בבא קמא ד' צו:) כרבנן דרבי יעקב לפי דחוי דרבא ושור היוצא ליסקל דקתני במתני' דהתם דא"ל הרי שלך לפניך כגון שתפסוהו ב"ד מאליהן ומיהו רש"י פי' שם שאין מעמיד כרבנן רק רישא אבל הסיפא דשור היוצא ליסקל דמתניתין לא אתיא כרבנן אלא כר' יעקב דוקא וזה פי' משום שרוצה להעמיד שור היוצא ליסקל דמתניתין בתפיסה בידים ליד ב"ד דומיא דברייתא דהיינו בהתפיסו בידים וקשה לפירושו דאם זה ההיזק לא הוי היזק ניכר אפילו אתפסיה בידים לא יתחייב ואם הוא ניכר אפילו תפסו ב"ד מאליהן למה יפטר וכי לא היה לו לשומרו שלא יבא לידי כך ועוד דאם הוא פטור כשתופסים אותו מאליהן כשתופסים אותו בידים נמי פטור דסוף סוף אפילו לא היה מתפיסו בידים היו תופסים אותו מאליהן ולא הפסידו בעלים בהתפסתו כלום ונראה לר"י דבתפסוהו מאליהן נמי חייב דמה שנופל ליד ב"ד חשוב היזק ניכר וכיון דעל ידי פשיעה נפל ליד ב"ד חייב ולא יכול לומר הרי שלך לפניך כמו בחמץ ועבר עליו הפסח שהוא היזק שאינו ניכר הלכך יכול לומר שם הרי שלך לפניך ור' יעקב לא חשיב היזק ניכר מה שנופל ליד ב"ד וגמרו את דינו כיון שאפילו לא בא לידם היו גומרין את דינו ונמצא שאינו מפסיד ע"י שבא לידם אלא כאילו גמרו דינו שלא בפניו חשיב לפי שגם אז היה נאסר והוי היזק שאין ניכר ולכך יכול לומר לו הרי שלך לפניך כמו בחמץ ועבר עליו הפסח ואי אהדרתיה לאו נתינת טעם הוא שהיה יכול להצילו ע"י כך שאין תלוי בזה כמו שפ"ה אלא כלומר לא היו גומרין דינו שלא בפניו ועכשיו גרמת שנתפס בידם וגומרין דינו ע"י מה שנפל בידם וכיון שנפסד ע"י מה שנפל בידם חשיב היזק ניכר ולא תוכל לומר הרי שלך לפניך וכן משמע בהניזקין (גיטין ד' נג:) דבהיזק ניכר אין יכול לומר הרי שלך לפניך דפריך ממתני' דגזל מטבע ונפסל כו' ואי אמרת היזק שאין ניכר שמיה היזק פי' משום דחשיב כאילו ניכר אמאי אומר ליה הרי שלך לפניך גזל הוא וממונא מעליא בעי לשלומי כי אין זה ממון שגזל כיון שחשוב כאילו ההיזק ניכר בו שאין לך שינוי גדול מזה אילו היה ניכר ושור תם דמזיק ברשות שומר אפילו קודם גמר דין אם יחזירנו שומר לבעלים לא יפטר בכך כיון דמזיק ע"י פשיעת שומר ונפל ברשות ניזק להחליט לו מיד לר"ע להשתעבד בו ולרבי ישמעאל לגבות מגופו והוה ליה היזק ניכר שהוא מופסד שנפל ברשות אחרים ולא יכול לומר הרי שלך לפניך כמו שיכול לומר בשור שהרג אפילו לאחר גמר דין לר' יעקב ולרבנן קודם גמר דין ובחמץ לכ"ע:

אלא שור בר טענה הוא ואפילו דרשינן בעלמא כמיתת בעלים כך מיתת השור להך מילתא אין סברא לדירשו:

חוץ משומר חנם הוא הדין דהוה מצי למימר כולן פטורין בשמרו שמירה מעולה חוץ משואל דחייב באונסים:

אפילו כולהו נמי ליפטרו ושואל גופיה נהי דחייב לשלם דמי שור לבעלים מ"מ כופר אין משלם:

אבל משנגמר דינו אינו מכור דהוי מקח טעות וא"ת כיון דידע שנגח ונגמר דינו נימא מעות מתנה כדאמרינן במקדש את אחותו הכל יודעין שאין קדושין תופסין באחותו וגמר ונתן לשם מתנה י"ל דהכל יודעין שאין קדושין תופסין באחותו אבל אין הכל בקיאין בדיני השור לידע שאם שחטו לאחר שנגמר דינו שלא יהא בשרו מותר או שיהא אסור לחרוש בו.

דאם כן לפלוג בחמץ בפסח פרש"י ז"ל ואנן קי"ל בהגוזל עצים לרבנן דאומר לו הרי שלך לפניך דקתני גזל חמץ ועבר עליו הפסח ושור שהחזירו עד שלא נגמר דינו אומרים לו הרי שלך לפניך אבל משנגמר דינו לא. והאי סברא לרבנן הוא דשמעת להו וקתני דבחמץ בפסח מודו דאמרינן באיסורי הנאה הרי שלך לפניך והקשו עליו בתוס' דסוגיא דהכא הוי לקמן בההיא שמעתא ומוכח התם שרבה שדחה לכ"ע אומרים באיסורי הנאה הרי שלך לפניך מדלא פליגי בחמץ לא היה יודע אותה הברייתא אלא רבה בר שמואל הביאה ואמר ליה רב חסדא אי משכחת להו לא תימא להו והם מפרשים דהכא דייק מדלא פליגי בחמץ בפסח דלא הייתי יכול לטעות ולהעמיד מחלקותן במלתא אחריתי ונראה שזהו לפי מה שהן גורסין כאן אמר רבה לא דכ"ע וכו' אבל בגירסת רבינו חננאל ז"ל וכן בספרים שלנו לא גרסינן רבה אלא רבינא ורבינא שהוא בתרא שפיר ידע לההיא ברייתא דאייתי רבה בר שמואל ואף ר' חננאל ז"ל כן פי' כדברי רש"י ז"ל.

השתא אתפסתיה לתוראי פרש"י אתפסתיה בידים שמסרתיה לב"ד לדונו בסקילה וזה תימא בעיני דא"כ כיון שמחלוקתן של ר' יעקב ורבנן דוקא כשהתפיסו בידים הא לאו הכי מודו רבנן דמצי אמר ליה הרי שלך לפניך היאך לא פירשו כן בהדיא התפיסו שומר ונגמר דינו ועוד דאם התפיסו בידים לב"ד היאך יכול להוציאו מיד ב"ד ולהחזירו לבעלים אלא נראה דאפילו לא התפיסו הוא כל שלא החזירו עד שלא נגמר דינו חשיב כאלו התפיסו בידים. ואיכא למידק מאי שנא מחמץ בפסח דהתם נמי אמאי מודו רבנן דאומר לו הרי שלך לפניך לימא ליה אתה גרמת לי הפסידא דאי אהדרתיה הוה מזבינא ליה א"נ אכילנא ליה. ועוד נמי ר' יעקב דאמר הכא לפטורא דשומר דמצי אמר סוף סוף מיגמר הוו גמרי ליה לדיניה שלא בפניו מאי קאמר דהא מצי מפקיד למימר ליה אי אהדרתיה הוי שחיטנא ליה עד שלא נגמר דינו. והרבה פירושים דחוקים נאמרו בזה והטוב שבכולן מה שפירש הראב"ד ז"ל בפנים אחרונים דהא דאמרי רבנן הוה מעריקנא ליה לאגמא ה"ק שביקנא ליה דנהדר לאגמא שהוא מקום מרעיתו וכיון דלא אהדרתיה את פסדתיה ואלו מעשה חדש לא קא טעין ליה לא הברחתו לאגם ולא שחטתו אלו דברי הראב"ד ז"ל ויפה אמר שאלו טען עליו מעשה חדש מאן לימא לן שהיה עושה כן.

ואוקימנא דשמר שמירה פחותה דהיינו שנעל בפניה דלת הראויה לעמוד ברוח מצויה דשומר חנם פטור מהכל שהרי כלתה שמירתו וכל הנך חייבין בכל בין בכופר בין להחזיר שור לבעליו ולאו למימרא שאם שמר שמירה מעולה דהיינו שנעל בדלת הראויה לעמוד בפני כל רוח שיהיו שומר שכר והשוכר פטורין מלהשיב לבעלים דאין שומר שכר והשוכר פטורין אפילו בשהקיפה חומה של ברזל עד שיהא יושב ומשמר וכדאמרינן נמי בפרק הפועלים עד היכן שומר שכר חייב לשמור עד הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה וכן אמרו עד ותפול שבא ותקחם וכבר כתבתיה בארוכה בפרק המפקיד גבי כספים אין לה שמירה אלא בקרקע והכא כולהו פטורין דקאמר מן הכופר קאמר ומשום הכי אוקמה בשמירה פחותה דהא במעולה כולהו הנך נמי פטורין. וא"נ שמירה פחותה נקט משום רבותא דשומר חנם שהוא פטור בכך מן הכל דכלתה שמירתו.

כשם שביארנו שהשומרים נכנסים תחת הבעלים לענין תשלומין כך הדין לענין כופר שאם המית שור זה את האדם ביד השומר אם תם הוא נסקל והשומר פטור מן הכופר ואם מועד הוא נסקל והשומר חייב בכופר ושניהם ר"ל בין בתם בין במועד מחזירים דמי שור לבעליו במה דברים אמורים בשלא שמרו שמירה מעולה עד שאין יכולה לינתק אף ברוח שאינה מצויה הא שמרו שמירה מעולה אלא שפרצוה ליסטים פטורים מתשלומין ומכופר שאף בבעלים כן הא בשמירה פחותה והוא שנעל כראוי עד שיכול לעמוד ברוח מצויה אבל לא ברוח שאינה מצויה בתם חייבים בתשלומין ובמועד פטורים מתשלומין ומכופר שאף בבעלים כן ומ"מ שומר חנם אף בתם פטור בתשלומין שכלתה שמירתו בכך הואיל וחנם שמר לא הטריחוהו בשמירה מעולה ואין זה פשיעה אצלו וכן בהוזק גופו הוא פטור בשמירה זו והאחרים חייבים:

ארבעה שומרים אלו כבר ידעת שדיניהם שלשה והשוכר דינו נכלל בדין שומר שכר כמו שיתבאר במקומו:

כבר בארנו שהמקבל את השור בדין שמירת אחד מארבעה שומרים קבל עליו מן הסתם שמירת נזקיו ושמירת גופו וכשם שאם הזיק הוא חייב בנזקיו כך אם הוזק חייב לשלם כל היזקו לבעלים ומ"מ אם היה שור זה נגחן מן הסתם לא קבל עליו שמירת גופו שלא עלה על דעתו אחר שהוא נגחן שיזדמן לו קשה הימנו:

קצת חכמי הדורות שלפנינו חולקים בקצת דברינו לומר שלא נפטר שומר חנם בשמירה פחותה מן הכופר אלא מן התשלומין כשהזיקו ומן ההיזק כשהוזקו ואין דבריהם נראין:

אף גדולי המחברים כתבו בשומרים ששמרו שמירה מעולה ויצאו והזיקו שהשומרים פטורים והבעלים חייבים ואין הדברים נראין כלל וכבר ביארנו מענינים אלו בפרק ראשון:

בד"ה מכור פירש הקונטרס כו' וסבור שיכול להשהותו לעשות בו כו' עכ"ל דכיון דלשם מכר נתן לו המעות ולא לשם מתנה אין לנו לתלות אלא במקח טעות משא"כ לעיל בלא נגמר דינו כיון דאיכא למתלי למכר גמור לשחטו מיד אין לנו לתלות במקח טעות וק"ל:

בד"ה חוץ מש"ח ה"ה דהמ"ל כולן פטורין בשמרו שמירה מעולה כו' עכ"ל היינו למאי דמסיק הא מני ר"א ומשלמין כופר אף בשמרו שמירה מעולה כפרש"י לקמן אבל למאי דס"ד השתא דסגי בשמירה מעולה לענין כופר כמ"ש התוספות בסמוך דהא דפריך אי דנטריה כולהו נפטריה היינו דאפילו שואל ליפטר מכופר א"כ לא ה"מ למתני הכא שמרו שמירה מעולה דא"כ לא הוו משלמין כופר ובסוף פירקין נמי נראה מדברי התוס' דלמאי דמסיק נמי הא מני ר"א סגי בשמירה מעולה וא"כ לא ה"מ למתני כלל שמירה מעולה ודו"ק:

מכרו מכור פירש רש"י לרדיא כלומר דלהצילו ממיתה אינו מכור. ולפי מה שפירשנו אפילו לרבי יהודה כן. הרשב"א ז"ל. וזה לשון תלמידי הר"פ ז"ל מכרו מכור. פירש הקונטרס דאפילו לרבנן דלא בעו מיתה והעמדה בדין שוין כאחת ומחייב קטלא גם כי מכרו לאחר. מכל מקום לרדיא מכור ללוקח דלרבי יהודה לא מחייב השור מיתה ממכרו קודם שנגמר דינו. וכן פירש בהדיא בפרק קמא עד שיהא מיתה והעמדה בדין שוין כאחת ופירש הקונטרס בבעלים אחד משמע לאפוקי אם מכרו. ולא נהירא דאם כן לא תמצא לעולם אדם שחייב בנזקי שורו ולעולם ימכרנו אחר נגיחתו. ובניזקין נמי בעי רבי יהודה מיתה והעמדה בדין שוין כאחת כדאמרינן בפרק קמא. לכך נראה דהא דבעי רבי יהודה מיתה והעמדה בדין שוין כאחת בבעלים בני חיוב קאמר לאפוקי דוקא הקדיש והפקיר דלאו בני חיובא נינהו הקדש והפקר אבל כשמכרו לאחר דבר חיוב הוא השני כמו הראשון חשוב שפיר מיתה והעמדה שוין כאחת. והא דקאמר הכא מכרו מכור לרדיא קאמר ולא להפטר אף לרבי יהודה. ע"כ. וכתב הר"ר אליעזר מגרמישא ז"ל וז"ל מכרו מכור. פירש הקונטרס לרדיא. פירש מהרא"ל שיכול לחרוש ולומר ומה לו להשמיענו היתר חרישה על ידי מכירה. אלא דבא לומר דלכך לא הוי מקח טעות ואחר גמר דין אפילו לפירוש רבינו תם בשביל רגע קטן לא שדי איניש זוזי. ופירוש שני שבקונטרס נראה לו שבשביל חרישה לבד אין מקח קיים. כתוב בתוספות או אפילו לשחטו סבור דשרי ומכל מקום לא שחטתיו דמיד אחר שקניתיו הוגד לי כי שחטו אסור. כתוב בתוספות אסור לשהותו לענות דינו ואתא גופיה כרבי יעקב דבסמוך דבעלים מתענין בשהיית דין שוורים. ע"כ.

הקדישו מוקדש משום דרבי אבהו הרא"ה ז"ל. וכן כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל הקדישו מוקדש ובית דין מכריחין אותו לפדותו בשוויו וליתן דמיו לבדק הבית שהרי לא ירדה עליו קדושת מזבח שהנוגח שהמית פסול כמו שביארנו ואחר שנפדה בית דין סוקלין אותו שהרי אף של הקדש עצמו שהמית נסקל לדעת חכמים והנהנה ממנו קודם פדיון מעל ואם שחטו בשרו מותר באכילה. אף בהפקר נראה שהדין כן שקודם גמר דין הפקרו הפקר וזכה הזוכה למה שנשתמש בו או שאם שחטו מותר לו באכילה ואין כאן גזל לאחר גמר דין אינו הפקר ואם נשתמש בו הזוכה יחזיר דמי שכירותו ויאסרו בהנאה. ע"כ.

דאם כן לפלוג בחמץ בפסח פירש הקונטרס ואנן קיימא לן בהגוזל דלרבנן וכו' כמו שכתוב בתוספות עד וקשה לפירושו דסוגיא דהכא איתא נמי וכו'. וזהו לפי מה שהם גורסים כאן רבא אבל גירסת רבינו חננאל ז"ל לא גריס רבא אלא רבינא שהוא בתרא ושפיר ידע לה לההיא ברייתא דאייתי רבה בר שמואל. הרשב"א ז"ל.

השתא אתפסתיה לתוראי פירש רש"י אתפסתיה בידים שמסרתו לבית דין לדונו בסקילה. וזה תימה בעיני כיון שמחלוקתן של רבי יעקב ורבנן דוקא בהתפיסתו בידים האיך לא פירשו כן בהדיא התפיסו שומר ונגמר דינו. ועוד אם התפיסו בידים לבית דין האיך יכול להוציאו מיד בית דין להחזירו לבעלים. אלא נראה דאפילו לא התפיסו בידים כל שלא החזירו עד שלא נגמר דינו חשיב כאלו התפיסו בידים. ואיכא למידק מאי שנא מחמץ בפסח דהתם נמי אמאי מודו רבנן לימא ליה את גרמת לי הפסדא דאי אהדרת לי הוה מזבינא ליה אי נמי אכילנא ליה. ועוד רבי יעקב נמי דאמר הכא לפטורא דשומר דמצי אמר סוף סוף מגמר הוי גמרי ליה לדיניה שלא בפני מאי קאמר דהא מצי מפקיד למימר ליה אי אהדרתיה הוה שחיטנא ליה עד שלא נגמר דינו. והרבה פירושים דחוקים נאמרו בזה והטוב שבכולן מה שפירש הראב"ד ז"ל דהא דאמרו רבנן הוה מעריקנא וכו' הכי קאמר שביקנא ליה דנהדר לאגמא שהוא מקום מרעיתו וכיון דלא אהדר אפסדתיה ואלו מעשה חדש לא קא טעין ליה לא הברחתו לאגם ולא שחטתו. אלו דברי הרב ז"ל ויפה אמר שאלו טעין מעשה חדש מאן לימא שהיה עושה כן. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הראב"ד ז"ל לא דכולי עלמא אומרים באיסורי הנאה הרי שלך לפניך דאם לא כן ליפלגו בחמץ ועבר עליו הפסח כלומר ליפלגו רבנן בכולה מתניתין דהגוזל במטבע ונפסל תרומה ונטמאת וכו'. אלא הכא בהא קמיפלגי רבנן סברי פושע הוא בשמירתו בשעת גמר דינו חוץ מן הפשיעה שפשע בשמירה ראשונה דאמר ליה אי לא אתפסתיה ניהליה הוה מעריקנא ליה לאגמא קודם שנגמר דינו ולא היו גומרין את דינו ואת נמי מיבעי לך למעבד הכי הלכך כיון שפשע בגמר דין כשנגמר דינו לשומר נגמר כי הוא הביא עליו האיסור מה שאין כן בחמץ בפסח כי הגזלה אחת היא ובשעת הגזלה ראוי היה להשבון וכל שהוא בהיתר אין בו אלא גזלה הראשונה וכשבא זמן האיסור כאילו בא כאן גזלה אחרת והאיסור מאליו בא עליו ובשור ליכא למימר איבעי לך למשחטיה לרבי יעקב לפי שאין אדם רשאי לשחוט שור שאינו שלו. אי נמי שור כשהביאו לבית דין משנגח או אפילו כשהביאו לביתו למקום שיד בית דין מצויה שם הפסידו בידים אבל חמץ כדקאי קאי. ע"כ. ופירוש רש"י תימה דמה לו לשומר להתפיסו בידים ולמה לא ימתין עד שיקחוהו בית דין. הרא"ש ז"ל. וריב"א פירש דאתפסתיה לתוראי לאו דוקא בהתפסה בידים אלא מה שלא שמרו שלא יבא לידי כך על זה אומר אתפסתיה כלומר גרמת לו ליתפס שלא שמרתו מתפיסת בית דין. ומה שמחלקים בין שור היוצא ליסקל לחמץ שעבר עליו הפסח ושאר איסורי הנאה שאומר בהם הרי שלך לפניך אף על פי שלא התפיסו בידים זהו מפני שבשור מחייבו המפקיד במה שהיה יכול להציל כמו שהוא בעין דהוה מצי לאערוקיה לאגמא ולא היו גומרין את דינו אבל בחמץ שעבר עליו הפסח אף על פי שיכול הגזלן להציל מן האיסור על ידי החזרה לבעלים ויאכלוהו או ימכרוהו קודם הפסח אין לחייבו מטעם זה כיון שאינו יכול להצילו ולהפקיעו מן האיסור כמו שהוא בעין. וזהו כמו כן טעמו של רבי יעקב שפוטר השומר במה שיאמר הרי שלך לפניך אף על פי שהיה יכול להצילו מן האיסור על ידי שהיה מחזירו לבעלים והיה שוחטו כי כיון שאין יכול להפקיעו מאיסור גמר דין כמו שהוא בעין אלא על ידי שחיטה אין לחייבו במה שלא הצילו מן האיסור ולכך יכול לומר לו הרי שלך לפניך בשור היוצא ליסקל לרבי יעקב כמו חמץ לרבנן. ולפי זה לא בא רבא בהגוזל קמא ליישב כרבנן סוף הבבא דקתני בשור היוצא ליסקל אומר לו הרי שלך לפניך דאי אפשר להעמידה כמותם כיון שגם בלא התפסה בידים לא יוכל לומר הרי שלך לפניך לרבנן דרבי יעקב אלא ארישא דבבא דחמץ ועבר עליו הפסח ומטבע ונפסל קאי. ואם תאמר והרי יכול לשמור ולהציל השור מאיסור כמו שהוא בעין אלו שמרו שלא היה נוגח. ויש לומר דמיירי שנגח באונס אבל אם נגח בפשיעה אפילו רבי יעקב מחייב על שהיה לו לשמרו מנגיחה זו שיאסר על ירה אם נגח וכיון שלא שמרו חייב כמו שחייב השומר בנזקי השור ונכנס בהם תחת הבעלים. ואם השור תם והזיק בפשיעת השומר לא יפטר בהחזרת השור לבעלים אלא כשיוציאו בית דין השור מיד הבעלים לשלם חצי נזק מגופו יחזרו בעלים על השומר. והוא הדין נמי הכא אם נגח בפשיעה לא תועיל החזרה לבעלים אחר גמר דין אפילו לרבי יעקב כיון שפשע השומר בנגיחה זו. והא דתניא לקמן וחייבין להחזיר דמי שור לבעליו אפילו בהחזירו שומר לבעליו קאמר דאין חזרתו מועלת אפילו החזירו קודם גמר דין כיון שנגח בפשיעה. ומה שמוכיח בברייתא באותה סוגיא דהגוזל קמא דאפילו לרבנן דרבי יעקב אס החזירו שומר לבעליו קודם גמר דין מוחזר היינו בנגיחה באונס כי הך דשמעתין. וקשה לפירושו מאי נפקא מינה אם יכול להציל כשהוא בעין או שיכול להצילו על ידי אכילה ומכירה ושחיטה אי פשיעה מיקרי מה שלא החזירו והיו מצילין אותו הבעלים כשהוא בעין הויא נמי פשיעה בהצלה אחרת. ועוד קשה כיון שבמקום שהיה יכול להציל הדבר כמו שהוא בעין מן האיסור אין יכול לומר לו הרי שלך לפניך בין לרבנן בין לרבי יעקב ומה שיכול לומר בשור הנסקל הרי שלך לפניך זהו לפי שלא היה יכול להצילו כמו שהוא בעין אם כן בתרומה ונטמאת למה שונה בהגוזל עצים במשנה ובברייתא שיכול לומר לו הרי שלך לפניך והלא היה יכול להצילה מאיסור טומאה זו כמו שהוא בעין אלו היה שומרה בטוב. ונראה לר"י לפרש דאפילו תפסוהו מאליהן נמי חייב דמה שנופל ליד בית דין חשוב היזק ניכר וכו' ככתוב בתוספות. ולפי פירוש זה האי דקאמר אי אהדרתיה ניהליה הוה מעריקנא ליה לאגמא לאו משום נתינת טעם שהיה יכול להצילו על ידי כך אומר כן שאם יש לחייב את השומר במה שהיה יכול להצילו מזה ההפסד אף על פי שאינו ניכר אם כן לרבי יעקב נמי ליחייב מטעם דאי אהדרתיה ניהליה הוה שחיט ליה. ובכל איסורי הנאה כגון חמץ ועבר עליו הפסח שמודים בהם רבנן לרבי יעקב היה להם לחייב מטעם דאי אהדרתיה ניהליה הוה אכיל ליה או מזבין ליה קודם הפסח. אלא הכי פירושו אי אהדרתיה ניהליה אי בעינא הוה מעריקנא ליה לאגמא ולא היו בית דין גומרין דינו שלא בפניו וכו' ככתוב בתוספות. וכן משמע בניזקין דבהיזק ניכר אין יכול וכו' ככתוב בתוספות. עד שאין לך שנוי גדול מזה אלו היה ניכר ובהאי טעמא נמי איכא לפלוגי בין שור שהרג ברשות שומר ובין חמץ שעבר עליו הפסח דהחזירו לבעליו דשור שהרג קודם גמר דינו מוחזר לכולי עלמא ולרבי יעקב אפילו לאחר גמר דינו מוחזר וכן חמץ מוחזר לכולי עלמא לשור תם המזיק ברשות שומר שאפילו קודם גמר דין וכו' ככתוב בתוספות. תוספות שאנץ.

כתוב בתוספות והשתא לפי זה נוכל להעמיד כל הבבא דמתניתין וכו' ואומר מהרא"ל דעל כרחך לא אתיא כרבנן דמדבאתה לאפלוגי בין שעת הגזלה להרי שלך לפניך בשור הנסקל הוי ליה לפלוגי בין תפסוהו בית דין לתפסוהו בידים. עוד כתוב בתוספות כיון דעל ידי פשיעה נפל ליד בית דין. פירש מהרא"ל שהפשע שלא הבריח אותו לאגם דע"כ מעריקנא הוי עיקר הטעם כלומר להכי גם עתה היה לך להבריחו. ור"י אומר שאינו תלוי בזה אלא נראה על ידי פשיעתו שלא שמרו מלהזיק בא לידי בית דין ואפילו מבריחו ועשה כל מה שהיה יכול ושוב בא לבית דין ובידם ניכר פשיעה הראשונה דאם היה אגם לא היו גומרים דינו בשביל זה נקט אי אהדרתיה להכי מתחייב משום פשיעה הראשונה ולרבי יעקב אף על פי דפשע מכל מקום מחמת פשיעתו לא בא היזק ניכר. עוד כתוב בתוספות ושור תם דמזיק ברשות שומר אפילו קודם גמר דין. אומר מהרא"ל דצריך ר"י לדקדוק זה דלעיל גבי שאלו בחזקת שהוא תם קאמר אי תם הוה מעריקנא ליה ולא קאמר הוה מהדרנא לך דאינו מוחזר לכולי עלמא. ה"ר אליעזר מגרמישא ז"ל. אפילו כלהו ליפטרו דוקא מדמי שור לבעלים ומכופר קאמר ליפטרו אבל ודאי השור נהרג אף כי נגח באונס כדמשמע לעיל פרק ב' דתניא הנכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות ונגחו שורו של בעל הבית השור בסקילה ואין לך אונס גדול מזה דקא מצי למימר מאי קא בעית ברשותי. תלמידי הר"פ ז"ל. לעיל. דשמריה שמירה פחותה דהיינו שנעל בפניה דלת שראויה לעמוד ברוח מצויה דשומר חנם פטור מהכל שהרי כלתה שמירתו וכל הנך חייבין בכל בין בכופר בין להחזיר שור לבעליו ולאו למימרא שאם שמר שמירה מעולה דהיינו שנעל בדלת הראויה לעמוד בפני כל רוח שומר שכר והשוכר פטורין מלהשיב לבעליו דאם שומר שכר והשוכר פטורין אפילו כשהקיפה חומה של ברזל עד שיהא יושב ומשמר וכדאמרינן בפרק הפועלים והכא כלהו פטורין דקאמר מן הכופר קאמר ומשום הכי אוקמה אשמירה פחותה דהא במעולה כלהו הנך נמי פטורין. ואי נמי שמירה פחותה נקט משום רבותא דשומר חנם שהוא פטור בכך מן הכל דכלתה שמירתו. הרשב"א ז"ל.

בפרש"י בעמוד הקודם אם עד שלא נגמר דינו וכו' ואפילו לרבנן דלא דרשי בבעלים וכו' ובד"ה מכור הוא לרדיא עכ"ל. משמע דלר"י דדריש והועד בבעליו סובר דשור שהמית עד שלא נגמר דינו מכור לגמרי ופטור ממיתה ולא ידעתי מאין הוציא כן דדלמא גבי נגח והקדיש או הפקיר פוטר ר"י משום דלית ליה בעלים כלל בשעת גמר דין וקרא דוהועד בבעליו משמע דבעינן בעלים אפילו בשעת גמ"ד אבל בנגח ומכר דאית ליה בעלים מנ"ל דפוטר ר"י וע"ק דא"כ אמאי נקט ר"י נגח ולבסוף הקדיש ה"ל למעט נגח ולבסוף מכר דהוי רבותא טפי וי"ל דרש"י דייק מדנקט ר"י בלישניה עד שתהא מיתה והעמדה בדין שווין כאחד לשון כא' משמע שצריך שיהא לו אותן בעלים גופא שהיו בשעת נגיחה וכ"נ מלשון רש"י בפ"ק דף י"ג ע"ש אלא דמ"מ קושיא השניה במקומה עומדת ויש ליישב וק"ל:

בתוספות בד"ה מכור פי' בקונטרס וכו' ובמהדורא אחת פירש"י וכו' היה לך לשוחטו כיון שידעת שהרג כו' עכ"ל. לכאורה נראה דמה שהוצרך לפרש דאיירי שידע הלוקח היינו כי היכי דתיתי אפילו כרב דס"ל בפרק הפרה המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן הרי זה מקח טעות אבל לשמואל דאמר יכול שיאמר לשחיטה מכרתיו לך א"כ ה"נ אפילו לא ידע הלוקח שהשור המית את האדם ואח"כ נודע לו אפ"ה לא הוי מקח טעות משום שיכול לומר לשחיטה מכרתיו לך אבל באמת נראה דליתא להאי סברא דדוקא גבי המוכר שור ונמצא נגחן שאין הדבר ברי שיזיק השור עוד ולא ה"ל להמוכר לפרש הדבר ללוקח כיון שסבר שלקחו לשחיטה מש"ה קאמר שמואל דלא הוי מקח טעות אבל הכא שהשור המית אדם וכל שעה עומד השור להביאו לב"ד ולגמור דינו לסקלו א"כ אפילו שמואל מודה ואפילו היכא שהלוקח הוא גברא דזבין לשחיטה אפ"ה הוי מקח טעות דכיון שהמוכר ידע שהשור הוא בר קטלא והלוקח אינו יודע ה"ל למוכר להודיע ללוקח שישחטנו תיכף ולא ישהה אותו כלל לכך הוצרך רש"י לפרש דאירי שהלוקח ג"כ יודע וק"ל:

בגמרא החזירו שומר לבעלים אינו מוחזר כו' נראה דלמאי דמסקינן דטעמא דרבנן דאמרי אינו מוחזר הוא משום דא"ל אתפסתיה לתוראי וכו' א"כ לפ"ז לא שני לן בין אם שמרו השומר כראוי לכל א' כדינו או אם לא שמרו כלל דבתרווייהו פליגי ר"י ורבנן דלרבנן אפילו שמרו כראוי אפ"ה חייב לשלם דמי השור לבעליו דמה לנו בשמירתו כיון שסוף סוף פשע במה שהתפיס השור בידים לב"ד לפרש"י ולהתוספות נמי הוי פשיעה אף על גב שלא התפיסו בידים דה"ל לשמרו שלא יוכלו הב"ד לתופסו ומשתפסו ה"ל היזק ניכר ומכ"ש כשלא שמרו כראוי דמחייבי רבנן ומיהו אם החזירו עד שלא נגמר דינו אפילו לא שמרו כראוי הרי הוא מוחזר והשומר פטור משום דא"ל הרי שלך לפניך כיון שהאיסור בא מאליו וגם הוי היזק שאינו ניכר ועוד שאין כאן היזק כלל שהרי יכול לשוחטו אבל ר"י דס"ל אף משנגמר דינו מוחזר היינו ג"כ אפילו פשע בשמירתו כיון דסוף סוף לא גרע מגזלן דא"ל הרי שלך לפניך לר"י אפי' בשור היוצא ליסקל דאף על גב דפשע מעיקרו מ"מ הרי הוא מחזירו בעין והיזק שאינו ניכר הוי מה שאסור בהנאה והתפיסה לא מעלה ולא מוריד' דנימא דהוי מזיק בידים לפרש"י ולתוספ' היזק הניכר כיון דס"ל לר"י גומרין דינו של שור שלא בפניו א"כ אם לא החזירו כלל אפילו ר"י מודה דהשומר חייב אפילו אם שמרו כראוי דמ"מ פשע במה שלא החזירו תיכף אחר הנגיחה ואז היו הבעלים שוחטים אותו ואף על גב דאם החזירו משנגמר דינו מוחזר לר"י ולא אמרינן ה"ל לשומר לשחטו קודם שנגמר דינו היינו משום דמפני כך לא מצינו לחייבו דסוף סוף הרי הוא מחזירו בעין ואומר הרי שלך לפניך אבל כשנסקל השור ודאי פשיעה גמורה היא דה"ל לשוחטו והשבה נמי לא מקיים כלל וכ"נ מלשון הרמב"ן בס' מלחמות ע"ש:

בתוספות בד"ה השתא אתפסתיה לתוראי וכו' ונראה לר"י כו' דמה שנפל ליד ב"ד חשוב היזק ניכר וכיון דע"י פשיעה וכו' עכ"ל. פי' דכיון דמשעה שנפל ליד ב"ד פקעו שם הבעלים הראשונים ממנו לא שייך לומר הרי שלך לפניך שהרי אינו שלו מחזיר לו וכיון שדבר זה נעשה בפשיעתו במה שלא העריקו לאגמא ממילא מחייב אף ע"ג שלא פשע בשמירתו וק"ל וכן פירש הרמב"ן בס' מלחמות ע"ש:

בא"ד ושור תם דמזיק ברשות שומר אפילו קודם גמ"ד וכו' וה"ל היזק ניכר שהוא מופסד שנפל ברשות אחרים ולא יכול לומר הש"ל עכ"ל. נ"ל שזה נמשך למ"ש לפני זה דהעיקר תלוי בהיזק ניכר לכך כתב דבכה"ג כ"ע מודו דהיזק ניכר הוא דכיון שע"י פשיעתו שלא שמרו כראוי נגח ומיד אחר הנגיחה יצא השור מרשותו ורשות הבעלים נמי פקע מיניה אלא שם הניזק עליו להכי לא מצי למימר הש"ל דהא לאו דידיה הוא אלא דניזק ואף על גב דלר"י אף ע"פ שפשע השומר בשמירה אפ"ה מצי אמר הש"ל אף על גב שהתפיסו ב"ד היינו משום דתפיסת ב"ד לא חשיב לר"י מידי כיון שאין להם חלק בו אלא איסור הנאה בעלמא הוא דארכיבו עליה הב"ד ובזה לא פשע השומר משום דגומרין דינו של שור שלא בפניו ושם בעלים לא פקע בזה והיזק שאינו ניכר מיקרי כמו חמץ בפסח אבל הכא ע"י פשיעת השומר שלא שמרו כראוי יצא השור לגמרי לרשות הניזק לא מצי למימר הש"ל דממונא דלאו דידיה הוא מחזיר ואף על גב דקי"ל שור תם עד שלא נגמר דינו שחטו מה שעשה עשוי לא מצי השומר למימר הריני מחזירו לך שחטהו מיד או ערוק אותו לאגמא ותיפטר ודאי דלא מצי השומר למימר הכי שהרי יאמרו בעלים כיון שמן הדין יש לניזק חלק בו אין אנו רוצים להפסיד חלקו בידים וליהנות משל אחרים בעל כרחם ואם אתה רוצה לעשות כן תן לנו הדמים ועשה בשור כמו שתרצה נמצא דכל זה כשפשע השומר בשמירתו דוקא אבל כשלא פשע השומר בשמירתו והחזירו קודם שנגמר הדין לית דינא ולית דיינא שפטור דמאי ה"ל למיעבד אלא אם החזירו לאחר שנגמר דינו יש להסתפק ומסברא היה נראה דפטור שהרי לא פשע כלום ששמרו כראוי ומה שלא החזירו קודם שנגמר דינו נמי לא מיקרי פשיעה דע"כ לא מיחייבי רבנן ע"י דאתפסתיה לתוראי אלא משום דס"ל אין גומרין דינו של שור אלא בפניו אבל בנזקין דלא שייך לומר כן לא הוי פשיעה וגבי שאלו בחזקת תם דמקשה הש"ס ונימא אי הדריתי' ניהלי הוי מעריקנ' לאגמא משמע דטענה מעליא הוא וכמ"ש התוס' שם דאף על גב דמדינא של הניזק הוא מכל מקום מצי למימר הווינא מעריקני' לאגמא ומתוך כך יתפשר הניזק עמי עיין שם ואולי יש לחלק בין ההיא דהתם לנדון דידן וצ"ע ודו"ק:

בגמרא אי דנטריה אפילו כולהו נמי לפטרו וכו' לכאורה יש לדקדק בל' הש"ס אמאי פשיטא ליה לפטור כששמרוהו שמירה מעולה מ"מ ליחייבו על מה שלא החזירוהו לבעלים תיכף אחר הנגיחה כדאיתא לעיל בסוגיין דאמרי ליה אי אהדריתיה ניהלי וכו' וכמ"ש באריכות דהיינו אף על גב ששמרו שמירה מעולה ודוחק לומר דסוגיא דהכא אתיא אליבא דר"י בסמוך ועוד דביותר קשה למ"ש בשם הרמב"ן בסמוך דכל היכא שנסקל השור ולא החזירו השומר קודם סקילה לבעלים דאפילו ר"י מודה שמחויב השומר לשלם דהיזק הניכר הוא שהרי היו יכולים הבעלים לשוחטו קודם שנגמר דינו והשבה נמי לא מקיימי כלל א"כ איך נקט הש"ס הכא בפשיטות דכולהו ליפטרו ויש ליישב דמשמע להש"ס דהך ברייתא דהכא לא איירי כלל מדין חזרת השור כגון שהיה בענין שא"א להחזירו שתפסוהו הב"ד תיכף אחר הנגיחה או שהתפיסו השומר לב"ד ברצון הבעלים אלא עיקר החיוב הוא מצד השמירה לחוד ומה שנראה לפרש כן מדנקט וחייב להחזיר דמי השור וכו' משמע דמלתא דפסיקא הוא דלעולם חייבין לשלם לכך מקשה שפיר וק"ל:

תוס' ד"ה מכור כו' דמחיים לא מתסר. עי' זבחים עא ע"א תוד"ה אפילו: