Talmud Builders

    Commentary page

    Bava Kamma 44b

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Kamma 44b

    Bava Kamma 44b. The full printed text of this folio side — 23 numbered segments, about 552 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    ואכתי צרורות נינהו ואין כופר כתוב אלא בנגיחה דהוי גופו ממש:

    דקאזיל כותל:

    מיניה מיניה ע"י דחיפתו וגלגולו כל שעה עד שמפילו עליו ומיהו אינו מתכוין להרוג:

    חייב בכופר ופטור מן המיתה דדרשינן כופר אם כופר והיינו כוותיה דשמואל:

    והנזקין שהזיק שור שלא בכוונה ולא הרג:

    מכופרו דאמרינן שלא בכוונה חייב מרבויא דאם כופר:

    חיוביה דשור תשלומי נזקיו מחמת הבור באין:

    מחיובי' דשור קטליה:

    14 more comments on this page.

    Rashi on Bava Kamma 44b · Sefaria

    Tosafot

    הוה ליה פלגא ופלגא וספק נפשות להקל תימה למ"ד התראת ספק לא שמיה התראה בלא טעמא דספק נפשות להקל פטרינן ליה מהאי טעמא דלא שמיה התראה אפילו ס"ל דספיקא לחומרא ואי אליבא דמ"ד שמיה התראה היכי פטרינן ליה מהאי טעמא הכא אם נמצא שישראל הרג הא מחייבינן ליה בהכה את זה וחזר והכה את זה אע"ג דספק הוא ובנותר שאמר לו אל תותיר וי"ל דשאני התם דיודע בבירור דיבא לידי איסור ודאי אם יותיר או אם יכה את שניהם משום הכי שמיה התראה אבל הכא כשזורק אבן לגו אין ידוע שיבא לידי איסור ודאי שאין יודע את מי יכה:

    כל קבוע כמחצה על מחצה דמי מהכא נפקא בכל דוכתי כדאיתא בפ"ק דכתובות (דף טו.) ותימה לר' שמעון קבוע מנא ליה ואין לומר הכא כדמסיק בערכין (דף ז) ובהנשרפין (סנהדרין דף עט.) דר' שמעון יליף נתינה נתינה אייתר ליה וארב לו לקבוע דאכתי לתנא דבי חזקיה קשה. מנא ליה דכל קבוע כו' ועוד כיון דפטר ר"ש אפילו בכולן ישראל עד שיאמר לפלוני אני מכוין לא שייך למדרשיה כלל וי"ל דלר' שמעון בכולן ישראל וכנעני אחד ואמר לאותו שעומד שם אני מכוין דפטור מטעם קבוע מוארב לו דכהאי גוונא כולן ישראל חייבין.:

    שור שור שבעה כו' חד לגופיה ושית לאתויי:

    שור האשה אצטריך לאתויי משום דאמר לעיל (בבא קמא מד ע"א) כי יגח נגיחה למיתה נגיחה לנזקין ובנזקין כתיב איש דוקא לכך אצטריך ריבוי:

    Tosafot on Bava Kamma 44b · Sefaria

    Rashba

    אי נמי פלגא ופלגא ספק נפשות להקל הקשו בתוס' האי אליבא דמאן קא מסיק הכי אי אליבא דמ"ד התראת ספק שמה התראה היכי פטרינן ליה הכא אם נמצא שישראל הרג הא מחייבין ליה בהכה את זה וחזר והכה את זה אע"ג דספק הוא וכנותר שאמרו אל תותיר וי"ל דשאני התם שיודע בבירור שיבא ודאי לידי איסור אם יותיר או אם יכה שניהם מש"ה שמה התראה אבל הכא כשזורק אבן לגו אינו יודע שיבא לידי איסור ודאי שאינו יודע את מי יכה ונ"ל דלא שייך בכי הא התראת ספק דכל היכא דאיכא תשעה עכו"ם וישראל אחד לא שייך התראת ספק דכל רובא כודאי משוינן לה וכדאמרינן אילימא תשעה עכו"ם וישראל אחד ביניהם תיפוק לי מיהא דרובא עכו"ם נינהו והיינו נמי דכי איכא תשעה ישראלים ונכרי אחד ביניהם היה לנו לחייבו כאלו נתכוון לישראל ממש אלא דפטריה רחמנא והלכך אף כשהן מחצה על מחצה נידונין כרוב להקל משום ושפטו העדה והצילו העדה ואע"ג דאיכא נמי מחצה ישראל להקל אמרינן להחמיר לא אמרינן מחצה על מחצה כרוב וכדאמר נמי בתשעה ישראלים ונכרי אחד ביניהם כל קבוע כמחצה על מחצה להקל ולא אמרינן להחמיר בתשעה עכו"ם וישראל ביניהם דאפילו בלא טעמא דספק נפשות להקל פטרינן ליה מדינא דרובא נינהו כנ"ל.

    כל קבוע כמחצה על מחצה דמי ומהכא ילפינן ליה בכל דוכתא וכדאיתא בשלהי פ"ק דכתובות.

    ויש לתמוה ר' שמעון דלית ליה הך דרשא כל קבוע כמחצה על מחצה דמי מנא ליה. וא"ת דיליף ליה מקום עליו א"כ לא הוה שתיק גמרא מלומר דר' שמעון הך דרשא מנא ליה יליף ליה מוקם עליו דזו שיטה פשוטה בכל התלמוד כשמוצא טעם לבעל הדין.

    שור שור שבעה חד לגופיה ושיתא לאתויי הנך שיתא ושור האשה אצטריך לרבויי מדקאמרינן לעיל נגיחה למיתה נגיחה לניזקין ובניזקין כתיב כי יגח שור איש וכ"מ שנאמר איש איש ולא אשה והלכך הוה אמינא דוקא איש ולא שור האשה ולפיכך הוצרך לרבותו.

    עד שתהא מיתה והעמדה וגמר דין כאחד מסתברא לי דכאחד דקאמר שיהיו לו בעלים קאמר ולאפוקי בשהקדישו או שהפקירו אבל מכרו לאחר חייב דר' יהודה מוהועד לבעליו יליף לה וכשמכרו והועד בבעליו איכא והיינו דקאמר נגח ואח"כ הקדיש נגח ואח"כ הפקיר ולא קאמר נגח ואח"כ מכר דהוי רבותא טפי והיינו נמי דקתני עד שתהא נגיחה והעמדה בדין כאחד ולא קאמר באחד.

    מכרו מכור פירש"י ז"ל מכור לרדיא כלומר דלהצילו ממיתה אינו מכור ולפי מה שכתבתי אפילו לר' יהודה כן ומשנגמר דינו דאמרינן אינו מכור אפילו לרדא קאמר דאסור הוא בהנאה משנגמר דינו.

    ור"ת ז"ל פירש דלעולם אינו אסור בהנאה מחיים ומכל מקום אינו מכור אפילו לרדיא דאסור להשהותו דמצוה שלא לענות את דינו כמיתת הבעלים כך מיתת השור. ויש מי שפירש מכרו מכור ואינו מקח טעות דמצי אמר ליה היה לך לשחטו כיון שידעת שנגח.

    Rashba on Bava Kamma 44b · Sefaria

    Meiri

    שור שהיה מועד ליפול על בני אדם בבורות וראה ירק בבור והפיל עצמו לשם שנמצא היזקו מצד הירק ולא לכונת היזק פטור ממיתה וחייב בכופר:

    זה שחייבנו במפיל את הכותל בחכוכו דוקא כשהוא מתגלגל עם הכותל והוא מה שאמרו דקא אזיל מיניה מיניה שאם לא כן הרי הוא כעין צרורות שאין כאן אלא כחו ואין בו לא מיתה ולא כופר ואף מטעם זה אפשר לומר שאין זו תולדה של שן לגמרי שהרי יש כאן קצת שנוי:

    כשם שהמועד בלא כונה חייב בכופר כך הוא חייב בנזקים ר"ל בנזקי אדם שבנזקי ממון אין צריך לומר ולמדנו מכאן שהתם בנזקי אדם פטור אא"כ בכונה וכן כתבו רבותי נ"ע וגדולי המחברים מחייבים אף בתם:

    אע"פ שביארנו בנתכון להרוג את הבהמה והרג את האדם שהוא פטור ממיתה מ"מ נתכון להרוג שור זה והרג את זה חייב ויש פוטרים אף בזו ומ"מ כיוצא בו באדם פטור שנאמר וארב לו עד שיתכוין לו וכן פטור מן התשלומין ומן הגלות כמו שיתבאר במקומו הזורק אבן לבית שיש שם ישראלים הרבה פטור הואיל ולא נתכוון לזה בפרט ואין צריך לומר אם היו שם שאר בני אדם מעובדי הגילולים שאפילו היו כלם ישראלים חוץ מאחד פטור שהרי כל קבוע כמחצה על מחצה הוא:

    המשנה השמינית והכונה בה ככונת שלפניה שור האשה שור של יתומים שור האפטרופין שור המדבר שור הקדש שור הגר שמת ואין לו יורשין חייבים מיתה ר' יהודה אומר שור המדבר שור ההקדש שור גר שמת ואין לו יורשים פטורים מן המיתה מפני שאין להם בעלים אמר הר"ם חזר בתורה מלת שור בדיני נזקי שור שבע פעמים חד לגופיה והשש לרבות אלו הו' המנויין כאן והם שור האשה ושור האפטרופין וכו' ואין הלכה כר' יהודה:

    אמר המאירי שור האשה אע"פ שאין דעתה מכוון כל כך לשמור את שלה שלא להזיק אם המית חייב מיתה ויש שואלים מה הוצרכה עד שפרשוה באשה שיש לה בעל ולפי מה שפרשנו אין צורך בכך וכן שור של יתומים אע"פ שאין להם אפטרופסין וכן שור האפטרופין ר"ל שור של יתומים שיש להם אפטרופין ושור המדבר והוא של הפקר ושל הקדש ושל גר שמת שאין לו יורשים ואע"פ שלא הועדו בבעלים שלא נאמרה העדה בבעלים אלא בשיש להם בעלים ומ"מ אשה ואפטרופין צריכים העדה וכלם פטורים מן הכופר חוץ מן האשה שהרי הפקר והקדש ויתומים אינם בני כפרה ורבותי מחייבין באפטרופוס ואיני מודה להם ור' יהודה פוטר שלשה האחרונים ממיתה הואיל ואין להם בעלים:

    ופסקו גדולי המחברים כתנא קמא וכלם שהמיתו נסקלים ואע"פ שבפרק ראשון פסקנו במשנת נכסים המיוחדים שנגח ולבסוף הפקיר דוקא לענין תשלומין ואע"פ שהביאו עמה זו של ר' יהודה שמשמע שלדעתו היא אמורה מ"מ אנו פסקנוה לענין תשלומין והרבה פסקו כר' יהודה:

    ופירשו בגמרא לדעת ר' יהודה שאפילו נגח ולבסוף הפקיר או הקדיש פטור מן המיתה ויתר על כן אמר במה שאמרו שור של הקדש שנגח שור של הדיוט פטור שאפילו לא היה הקדש בשעה שנגח אלא שאח"כ הקדישו פטור עד שתהא העדה והעמדה בדין וגמר דין שוין כאחד ר"ל שיהא לו בעלים לאפוקי הקדיש או הפקיר הא אם מכרה לאחר חייב אף לר' יהודה וכבר בארנוה בפרק ראשון:

    10 more comments on this page.

    Meiri on Bava Kamma 44b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה שור האשה איצטריך כו' עכ"ל ולא ניחא להו כפרש"י משום דכתיב בלשון זכר דהא השוה הכתוב אשה לאיש לכל דינין שבתורה ועיין בתוס' פ"ק דף טו:

    Chidushei Halachot on Bava Kamma 44b · Sefaria

    Maharam

    ד"ה קבוע כמחצה וכו' ואין לומר הכא כדמסיק בערכין וכו' דר"ש יליף נתינה נתינה וכו'. ר"ל דהא דר"ש ס"ל נתכוין לזה והרג את זה פטור ממיתה יליף ליה מדכתיב ואם אסון יהיה ונתתה נפש תחת נפש ויליף מג"ש דנתינה נתינה דהוי ממון וא"כ מזה שמעינן דנתכוין לזה והרג את זה פטור ממיתה וחייב ממון דהכי מפרשינן ליה ואם אסון יהיה פירוש באשה ונתתה נפש וגו' פי' ממון הואיל ולא נתכוונו לה וא"כ אייתר ליה וארב לו לקבוע דאכתי לתנא דבי חזקיה דאית ליה פטור ממיתה וממון כדאיתא התם פרק הנשרפין א"כ ע"כ לא נוכל לומר דיליף לה מנתינה נתינה אלא ע"כ צ"ל מוארב לו יליף ליה אם כן כל קבוע מנליה:

    בא"ד וי"ל דלר"ש בכולן ישראל ועובדי כוכבים וכו' ולתירוץ זה אינו מתורץ אלא הקושיא השניה של התוס' שהקשו דלר"ש לא שייך למדרשיה כלל אבל הקושיא הראשונה דלתנא דבי חזקיה מנליה אינו מתורץ בזה וק"ל:

    Maharam on Bava Kamma 44b · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    צרורות נינהו ובצרורות ליכא כופר דלא חייב רחמנא כופר אלא בגופו אבל בכחו לא. הרא"ה ז"ל.

    תניא כוותיה דשמואל ותיובתא דרב קשה כיון דתניא כוותיה דשמואל פשיטא דהויא תיובתיה דרב. ומיהו אשכחן כהאי גוונא בבתרא פרק חזקת מתיב רבא לסיועי רבה. ואומר שם רשב"ם ז"ל דבלשון הזה אמרה רבא בבית המדרש תניא כוותיה דרבה ותיובתא לאביי וכו'. ע"כ לשונו. וכן יש לומר בכאן אלא שבכאן יש לומר דלפי שיש לדחות דלא הוי כוותיה דשמואל מפני שיש לומר הא מני רבי אליעזר היא אבל רבי עקיבא פליג עליה וסבר פטור מזה ומזה ומתניתין כרבי עקיבא אתיא הוצרך לומר ותיובתא דרב לומר דעל כרחך סייעתא דשמואל ותיובתא דרב לפי שאותה ברייתא רבי עקיבא נמי היא וכמו שכתבו התוספות לעיל ולפיכך הוצרך לומר בכאן תניא כוותיה דשמואל ותיובתא דרב. שיטה. והניזקין שלא בכוונה רבי יהודה מחייב בנזקי שור קאמר ומאי שלא בכוונה שנתכוון להזיק לזה והזיק לזה אבל שן ורגל אף על פי שאין כוונתן להזיק אבל מתכוון הוא לדריסה ולאכילה. הראב"ד ז"ל.

    וכן פירש הרא"ה ז"ל וז"ל והניזקין שלא בכוונה פירוש נזקי קרן שנתכוון להזיק לזה והזיק לזה רבי יהודה מחייב וכו'. ע"כ. רבי יהודה מחייב ורבי שמעון פוטר רבי שמעון לטעמיה דסבר דבר שאינו מתכוון פטור ורבי יהודה מחייב ואף על גב דקיימא לן כרבי שמעון לענין פיטורי שבת יש מי שאומר בהא הלכתא כרבי יהודה דהא רבי שמעון ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה. ויש אומרים כיון דאמרו רבנן הלכה כרבי יהודה בעירוב מכלל דלית הילכתא כוותיה במקומות אחרים. רבינו חננאל זלה"ה. והרא"ה ז"ל כן פסק וז"ל רבי יהודה מחייב ורבי שמעון פוטר וקיימא לן רבי יהודה ורבי שמעון הלכה כרבי שמעון.

    יליף מקטלא ואם תאמר לפירוש רבינו תם דשמעתין דפטר שן ורגל ממיתה אף בכוונת דריסה על האדם כיון שלא נתכוון אם כן יפטרו שן ורגל מנזקין לגמרי גם בכוונה כיון שלא נתכוון להזיק. וי"ל הא על כרחך גלי קרא דשן ורגל מחייבי אניזקין וליכא לאוקמה הא דחייבינהו קרא בכוונה להזיק דאם כן היינו קרן. אך מכל מקום קשה דהואיל וכן היכי יליף רבי שמעון ניזקין מקטלא לענין כוונה הא קמן דבשן ורנל חייב הכתוב ניזקין שלא בכוונה להזיק אף על גב דליכא קטלא ושמע מינה דבקרן מחייב. מיהו יש לומר דילפינן נזיקין מקטלא ושלא בכוונה דקרן כיון דפטור מקטלא פטור נמי מנזיקין דאין להקשות משן ורגל דשן ורגל לא שייך בהו קטלא כלל בשום ענין אבל קרן דשייך ביה קטלא היכא דליכא קטלא וליכא נזיקין על זה אנו דנין כיון דאין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר ואפילו הכי משלמין שן ורגל כופר. תלמידי הר"פ ז"ל. ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו כשם שהמועד בלא כוונה חייב בכופר כך הוא חייב בנזקים רצה לומר בנזקי אדם שבנזקי ממון אין צריך לומר ולמדנו מכאן שהתם בנזקי אדם פטור אלא אם כן בכוונה. וכן כתבו רבותי נשמתם עדן וגדולי המחברים מחייבין אף בתם. ע"כ.

    מאי טעמא דרבי שמעון אמר קרא השור יסקל וגם בעליו וכו' וקצת קשה דהך טעמא שייך נמי לרבנן דפליגי עליה דרבי שמעון ואמרי דנתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב דכמיתת הבעלים כך מיתת השור ואם כן אמאי נקט ליה כדרבי שמעון טפי מדרבנן והוה ליה למימר מאי טעמא אמר קרא השור יסקל וגם בעליו יומת כמיתת הבעלים כך מיתת השור למר כדאית ליה בבעלים ולמר כדאית ליה. שיטה.

    הוה ליה פלגא ופלגא כתוב בתוספות ואי אליבא דמאן דאמר שמיה התראה פירוש דנחשב כאלו אמר אפילו אם הוא ישראל אינו נמנע אם כן ספק נפשות ולא יועיל. עוד כתוב בתוספות אבל הכא כשזורק אבן לעו"ג היינו משום ספק נפשות להקל נחשב כאילו אינו יודע דאי ספיקא לחומרא חשוב כאלו יודע שיזרוק לישראל. ה"ר אליעזר מגרמישא ז"ל.

    אי נמי פלגא ופלגא הקשו בתוספות למאן דאמר התראת ספק וכו'. ונראה לי דלא שייך הכא התראת ספק דכל היכא דאיכא תשעה גויים וישראל אחד לא שייך התראת ספק דכל רובא כודאי משוינן לה וכדאמרינן אילימא תשעה גויים וישראל אחד וכו' ת"ל דרובא גויים נינהו. והיינו נמי דכי איכא תשעה ישראלים וגוי אחד היה לנו לחייבו כאלו נתכוון לישראל ממש אלא דפטריה רחמנא מוארב לו והילכך אף כשהוא מחצה על מחצה נדונין כרוב להקל משום ושפטו העדה וגו' ואף על גב דאיכא נמי מחצה ישראל להקל אמרינן להחמיר לא אמרינן מחצה על מחצה כרוב כדאמרינן נמי בתשעה ישראלים וגוי אחד ביניהם כל קבוע וכו' להקל ולא להחמיר בתשעה גויים ואחד ישראל דאפילו בלא טעמא דספק נפשות להקל פטרינן ליה מדינא דרובא נינהו. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

    כל קבוע כמחצה וכו' הקשו בתוספות לרבי שמעון קבוע מנא ליה. וכתב הרשב"א ז"ל דאין לומר דיליף לה מוקם עליו דאם כן לא הוה שתיק תלמודא מלומר רבי שמעון הך דרשא מנא ליה יליף לה מוקם עליו דזו שיטה פשוטה בכל התלמוד כשמוצא טעם לבעל הדין. ע"כ. והר"ר ישעיה ז"ל כתב וזה לשונו תימא לרבי שמעון מנא ליה דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. וי"ל דעיקר דרשא דדריש עד שיתכוון לאו מוארב לו נפקא אלא מדכתיב ונתת נפש תחת נפש ודריש נאמרה נתינה למטה ונאמרה נתינה למעלה ונתן בפלילים מה להלן ממון אף כאן ממון וסתם נתכוון להרוג זה והרג את זה הוא. והא דמייתי הכא וארב לו מפני שהדרשא פשוטה. אמנם לתנא דבי חזקיה דלא יליף נתינה נתינה דהא פטרינן ליה אף מומחין גם כן יליף פיטורי בנתכוון להרוג את זה והרג את זה מוארב לו ואם כן כל קבוע כמחצה על מחצה מנא ליה. ואומר ר"י דבין רבי שמעון בין תנא דבי חזקיה דרשי ליה מוקם עליו. ע"כ.

    4 more comments on this page.

    Shita Mekubetzet on Bava Kamma 44b · Sefaria

    Penei Yehoshua

    בתוספות בד"ה כל קבוע וכו' וא"ל דר"ש יליף נתינה נתינה וכו' פי' דמג"ש דנתינ' יליף דהא דכתיב ונתת נפש תחת נפש היינו ממון כגון שנתכוין להרוג זה והרג זה וא"כ מוכח דבכה"ג פטור ממיתה ואייתר ליה וארב לו ע"ז מקשו התוס' דלתדב"ח מנא לי' דהא תדב"ח סובר דבכה"ג פטור אפילו מממון דלא חלקת וא"כ מנ"ל דפטור ממיתה בכה"ג כיון דבע"כ קרא דונתת לא איירי מזה אע"כ יליף מוארב לו דפטור ממיתה וממילא פוטר נמי מממון דלא חלקת וא"כ קשה לדידיה כל קבוע מנ"ל וק"ל:

    בא"ד וי"ל דלר"ש וכו' עכ"ל אבל הקושיא לתדב"ח נשאר בתימא ומה שיש לדקדק בזה יתבאר במס' סנהדרין בעז"ה:

    בגמרא שור שור שבעה וכו' שור המדבר שור הגר שמת ואין לו יורשים וכו'. ואע"ג דשור הגר שמת וא"ל יורשין היינו שור מדבר כדאיתא בסמוך וא"כ אייתר ליה חד קרא יש לומר דאי לאו קרא יתירא הוי מוקמינן קרא דוקא לנגח ולבסוף הפקיר ובכה"ג צ"ל גבי שור היתומים ושור אפוטרופסים וק"ל:

    Penei Yehoshua on Bava Kamma 44b · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמ' דקאזיל מיניה מיניה לעיל יח ע"א:

    מתני' פטורין מן המיתה עיין תשובת הרשב"א סי' קי"ד:

    Gilyon HaShas on Bava Kamma 44b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Bava Kamma, daf 44, Amud Bet, about 552 words in 23 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 23 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 112 words

      Opens “וְאַכַּתִּי צְרוֹרוֹת נִינְהוּ! אָמַר רַב מָרִי בְּרֵיהּ…”

    2. Segment 225 words

      Opens “תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל – וּתְיוּבְתָּא דְּרַב: יֵשׁ…”

    3. Segment 330 words

      Opens “הָא כֵּיצַד? מוּעָד בְּכַוָּונָה – חַיָּיב בְּמִיתָה…”

    4. Segment 410 words

      Opens “וְהַנְּזָקִין שֶׁלֹּא בְּכַוָּונָה – רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּיב,…”

    5. Segment 519 words

      Opens “מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? יָלֵיף מִכּוֹפְרוֹ; מָה…”

    6. Segment 617 words

      Opens “וְרַבִּי שִׁמְעוֹן יָלֵיף מִקְּטָלֵיהּ דְּשׁוֹר, מָה קְטָלֵיהּ…”

    7. Segment 712 words

      Opens “וְרַבִּי יְהוּדָה נָמֵי, נֵילַף מִקְּטָלֵיהּ! דָּנִין תַּשְׁלוּמִין…”

    8. Segment 815 words

      Opens “וְרַבִּי שִׁמְעוֹן נָמֵי, נֵילַף מִכּוֹפְרוֹ! דָּנִין חִיּוּבֵיהּ…”

    9. Segment 938 words

      Opens “נִתְכַּוֵּין לַהֲרוֹג אֶת הַבְּהֵמָה וְהָרַג אֶת הָאָדָם…”

    10. Segment 1030 words

      Opens “מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן? דְּאָמַר קְרָא: ״הַשּׁוֹר…”

    11. Segment 1113 words

      Opens “וּבְעָלִים גּוּפַיְיהוּ מְנָלַן? דְּאָמַר קְרָא: ״וְאָרַב לוֹ…”

    12. Segment 1215 words

      Opens “וְרַבָּנַן, הַאי ״וְאָרַב לוֹ״ מַאי עָבְדִי לֵיהּ?…”

    13. Segment 1323 words

      Opens “הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דְּאִיכָּא תִּשְׁעָה גּוֹיִם וְאֶחָד…”

    14. Segment 1431 words

      Opens “לָא צְרִיכָא, דְּאִיכָּא תִּשְׁעָה יִשְׂרְאֵלִים וְאֶחָד גּוֹי.…”

    15. Segment 1540 words

      Opens “מַתְנִי׳ שׁוֹר הָאִשָּׁה, וְשׁוֹר הַיְּתוֹמִים, שׁוֹר הָאַפּוֹטְרוֹפּוֹס,…”

    16. Segment 1645 words

      Opens “גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״שׁוֹר״ ״שׁוֹר״ שִׁבְעָה –…”

    17. Segment 1714 words

      Opens “אָמַר רַב הוּנָא: פּוֹטֵר הָיָה רַבִּי יְהוּדָה…”

    18. Segment 1851 words

      Opens “מִמַּאי? מִדְּקָתָנֵי תַּרְתֵּי – שׁוֹר הַמִּדְבָּר, וְשׁוֹר…”

    19. Segment 1931 words

      Opens “תַּנְיָא נָמֵי הָכִי, יָתֵר עַל כֵּן אָמַר…”

    20. Segment 2021 words

      Opens “וּגְמַר דִּין לָא בָּעֵינַן? וְהָא ״הַשּׁוֹר יִסָּקֵל״…”

    21. Segment 2128 words

      Opens “מַתְנִי׳ שׁוֹר שֶׁהוּא יוֹצֵא לִיסָּקֵל, וְהִקְדִּישׁוֹ בְּעָלָיו…”

    22. Segment 2221 words

      Opens “מְסָרוֹ לְשׁוֹמֵר חִנָּם וּלְשׁוֹאֵל לְנוֹשֵׂא שָׂכָר וּלְשׂוֹכֵר…”

    23. Segment 2311 words

      Opens “גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: שׁוֹר שֶׁהֵמִית; עַד שֶׁלֹּא…”

    Sages named on this page

    • Rabbi Yannai · Fourth Generation of Tannaim

      Rabbi Yannai, a fourth-generation Tanna and a prominent teacher of Rabbi Yochanan, was known for his humility and deep understanding of Jewish…

      Source: Bava Kamma 44b · Segment 12 — “…לֵיהּ? אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: פְּרָט לַזּוֹרֵק אֶבֶן לְגוֹ.

    Original text

    וְאַכַּתִּי צְרוֹרוֹת נִינְהוּ! אָמַר רַב מָרִי בְּרֵיהּ דְּרַב כָּהֲנָא: דְּקָאָזֵיל מִינֵּיהּ מִינֵּיהּ.

    The Gemara asks: But still, is it not a case of pebbles? Is this case not analogous to damage caused by pebbles inadvertently propelled from under the feet of an animal while it is walking, which is not considered damage caused directly by the ox, but rather, damage caused indirectly? Ransom is not imposed for such indirect killing. Rav Mari, son of Rav Kahana, said: It is a case where the wall gradually gave way under the pressure applied by the ox, and so while the ox was still pushing the wall it collapsed and killed the person.

    תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל – וּתְיוּבְתָּא דְּרַב: יֵשׁ חַיָּיב בְּמִיתָה וּבְכוֹפֶר, וְיֵשׁ חַיָּיב בְּכוֹפֶר וּפָטוּר מִמִּיתָה, וְיֵשׁ חַיָּיב בְּמִיתָה וּפָטוּר מִן הַכּוֹפֶר, וְיֵשׁ פָּטוּר מִזֶּה וּמִזֶּה.

    It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Shmuel, and this baraita is a conclusive refutation of the opinion of Rav: There are cases where the ox is liable to be put to death and the owner is liable to pay ransom, and there are cases where the owner is liable to pay ransom but the ox is exempt from being put to death, and there are cases where the ox is liable to be put to death but the owner is exempt from paying ransom, and there are cases where they are exempt from this punishment and from that one.

    הָא כֵּיצַד? מוּעָד בְּכַוָּונָה – חַיָּיב בְּמִיתָה וּבְכוֹפֶר. מוּעָד שֶׁלֹּא בְּכַוָּונָה – חַיָּיב בְּכוֹפֶר וּפָטוּר מִמִּיתָה. תָּם בְּכַוָּונָה – חַיָּיב בְּמִיתָה וּפָטוּר מִכּוֹפֶר. תָּם שֶׁלֹּא בְּכַוָּונָה – פָּטוּר מִזֶּה וּמִזֶּה.

    How so? In a case where a forewarned ox kills a person intentionally, the ox is liable to be put to death and the owner is liable to pay ransom; if a forewarned ox kills unintentionally, the owner is liable to pay ransom but the ox is exempt from being put to death; if an innocuous ox kills intentionally, the ox is liable to be put to death but the owner is exempt from paying ransom; and if an innocuous ox kills unintentionally, they are exempt from this punishment and from that one. The baraita states explicitly that although a forewarned ox that kills a person unintentionally is exempt from being put to death, its owner is liable to pay ransom, in accordance with Shmuel’s opinion, and in contrast with Rav’s opinion.

    וְהַנְּזָקִין שֶׁלֹּא בְּכַוָּונָה – רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּיב, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר.

    The baraita adds: And for injuries caused by an ox unintentionally, from which the victim is not killed, Rabbi Yehuda deems the owner liable to pay for the injury and Rabbi Shimon exempts him.

    מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? יָלֵיף מִכּוֹפְרוֹ; מָה כּוֹפְרוֹ – שֶׁלֹּא בְּכַוָּונָה חַיָּיב, אַף הַנְּזָקִין נָמֵי – שֶׁלֹּא בְּכַוָּונָה חַיָּיב.

    The Gemara asks: What is the reason for the opinion of Rabbi Yehuda? The Gemara answers: He derives the halakha with regard to injury caused by the ox from the halakha with regard to its owner’s ransom payment. Just as with regard to its owner’s ransom payment he is liable even if the ox gores unintentionally, so too, with regard to injuries he is also liable even if it gores unintentionally.

    וְרַבִּי שִׁמְעוֹן יָלֵיף מִקְּטָלֵיהּ דְּשׁוֹר, מָה קְטָלֵיהּ – שֶׁלֹּא בְּכַוָּונָה פָּטוּר, אַף נְזָקִין – שֶׁלֹּא בְּכַוָּונָה פָּטוּר.

    And Rabbi Shimon derives his opinion from the halakha of the putting to death of an ox by the court: Just as with regard to its being put to death, if it kills a person unintentionally it is exempt, so too, if it causes injuries unintentionally its owner is exempt from payment.

    וְרַבִּי יְהוּדָה נָמֵי, נֵילַף מִקְּטָלֵיהּ! דָּנִין תַּשְׁלוּמִין מִתַּשְׁלוּמִין, וְאֵין דָּנִין תַּשְׁלוּמִין מִמִּיתָה.

    The Gemara questions the above explanation: And let Rabbi Yehuda also derive the halakha concerning an ox unintentionally causing injury from the halakha of its being put to death. The Gemara answers: In his opinion, we can derive a halakha with regard to payment for injury from the halakha of ransom, which is another halakha with regard to payment. But we cannot derive a halakha with regard to payment from a halakha concerning death.

    וְרַבִּי שִׁמְעוֹן נָמֵי, נֵילַף מִכּוֹפְרוֹ! דָּנִין חִיּוּבֵיהּ דְּשׁוֹר מֵחִיּוּבֵיהּ דְּשׁוֹר, לְאַפּוֹקֵי כּוֹפֶר דְּחִיּוּבֵיהּ דִּבְעָלִים הוּא.

    Conversely, the Gemara asks: And let Rabbi Shimon also derive the halakha here from the halakha concerning its owner’s ransom payment. The Gemara answers: We can derive a halakha with regard to the liability of an ox from a halakha with regard to the liability of an ox, to the exclusion of the payment of ransom, which is the liability of the owner. Compensation for injury is considered the ox’s liability, as it is the ox that caused the injury, whereas the ransom paid is for the owner’s atonement. Therefore, the halakha concerning injury cannot be derived from the halakha of ransom, as they are dissimilar.

    נִתְכַּוֵּין לַהֲרוֹג אֶת הַבְּהֵמָה וְהָרַג אֶת הָאָדָם [וְכוּ׳] – פָּטוּר. הָא נִתְכַּוֵּין לַהֲרוֹג אֶת זֶה, וְהָרַג אֶת זֶה – חַיָּיב, מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. דְּתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֲפִילּוּ נִתְכַּוֵּין לַהֲרוֹג אֶת זֶה, וְהָרַג אֶת זֶה – פָּטוּר.

    § The mishna teaches that if an ox intended to kill another animal but killed a person, or if it intended to kill a person for whom it would not be liable to be put to death but killed a person for whom it would be liable, it is exempt. The Gemara infers: If the ox intended to kill this person, for whom it would be liable, but killed that person instead, it is still liable. Accordingly, the mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, as it is taught in a baraita that Rabbi Shimon says: Even if the ox intended to kill this person but killed that person, it is exempt.

    מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן? דְּאָמַר קְרָא: ״הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת״ – כְּמִיתַת בְּעָלִים, כָּךְ מִיתַת הַשּׁוֹר; מָה בְּעָלִים – עַד דְּמִיכַּוֵּין לֵיהּ, אַף שׁוֹר נָמֵי – עַד דְּמִיכַּוֵּין לֵיהּ.

    The Gemara asks: What is the reason for the opinion of Rabbi Shimon? The Gemara answers that it is because the verse states: “The ox shall be stoned, and its owner also shall be put to death” (Exodus 21:29); the juxtaposition of the ox and its owner indicates that as the death of the owner, i.e., a person, for killing another person, so is the death of the ox for killing a person. In other words, the two halakhot are applied in the same circumstances. Specifically, just as the owner, i.e., a person, is not liable to receive court-imposed capital punishment unless he intends to kill the person whom he ultimately kills, so too, an ox is not put to death either, unless it intends to kill the one whom it ultimately kills.

    וּבְעָלִים גּוּפַיְיהוּ מְנָלַן? דְּאָמַר קְרָא: ״וְאָרַב לוֹ וְקָם עָלָיו״ – עַד שֶׁיִּתְכַּוֵּין לוֹ.

    The Gemara asks: And with regard to the owner himself, from where do we derive that he is not liable unless he killed the one whom he intended to kill? It is as the verse states: “And he lay in wait for him, and rose against him, and struck him mortally and he died” (Deuteronomy 19:11). From the term “for him,” Rabbi Shimon derives that the killer is not liable unless he intends to kill him, i.e., the one whom he ultimately killed.

    וְרַבָּנַן, הַאי ״וְאָרַב לוֹ״ מַאי עָבְדִי לֵיהּ? אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: פְּרָט לַזּוֹרֵק אֶבֶן לְגוֹ.

    The Gemara asks: And what do the Rabbis, who deem the killer liable in that case and who therefore disagree with Rabbi Shimon’s opinion, do with this phrase: “And he lay in wait for him”? How do they interpret it? The Gemara answers that the Sages of the school of Rabbi Yannai say that this phrase excludes from liability one who throws a stone into an area where there are several people, some of whom are people for whom he would not be liable to receive court-imposed capital punishment, e.g., gentiles, and a stone killed a person for whom he would receive court-imposed capital punishment.

    הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דְּאִיכָּא תִּשְׁעָה גּוֹיִם וְאֶחָד יִשְׂרָאֵל בֵּינֵיהֶם – תִּיפּוֹק לֵיהּ דְּרוּבָּא גּוֹיִם נִינְהוּ; אִי נָמֵי פַּלְגָא וּפַלְגָא – סְפֵק נְפָשׁוֹת לְהָקֵל!

    The Gemara asks: What are the circumstances of this case? If we say that there are nine gentiles in the crowd and one Jew among them, even without the verse derive the exemption from the fact that a majority of them are gentiles. Alternatively, even if half the people are gentiles and half are Jews, derive the exemption from the principle that when there is uncertainty concerning capital law, the halakha is to be lenient.

    לָא צְרִיכָא, דְּאִיכָּא תִּשְׁעָה יִשְׂרְאֵלִים וְאֶחָד גּוֹי. דְּאַף עַל גַּב דְּרוּבָּא יִשְׂרְאֵלִים נִינְהוּ; כֵּיוָן דְּאִיכָּא חֲדא גּוֹי בֵּינַיְיהוּ – הָוֵי לֵיהּ קָבוּעַ, וְכׇל קָבוּעַ כְּמֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה דָּמֵי, וְסָפֵק נְפָשׁוֹת לְהָקֵל.

    The Gemara answers: No, the verse is necessary in a case where there are nine Jews and one gentile. Although a majority of them are Jews, the thrower is exempt from liability because there is one gentile among them who is considered fixed in his place, and the legal status of any item fixed in its place is like that of an uncertainty that is equally balanced; and when there is uncertainty concerning capital law the halakha is to be lenient. This is what the Rabbis derive from the phrase: “And he lay in wait for him.”

    מַתְנִי׳ שׁוֹר הָאִשָּׁה, וְשׁוֹר הַיְּתוֹמִים, שׁוֹר הָאַפּוֹטְרוֹפּוֹס, שׁוֹר הַמִּדְבָּר, שׁוֹר הַהֶקְדֵּשׁ, שׁוֹר הַגֵּר שֶׁמֵּת וְאֵין לוֹ יוֹרְשִׁין – הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּיבִין מִיתָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שׁוֹר הַמִּדְבָּר, שׁוֹר הַהֶקְדֵּשׁ, שׁוֹר הַגֵּר שֶׁמֵּת – פְּטוּרִין מִן הַמִּיתָה, לְפִי שֶׁאֵין לָהֶם בְּעָלִים.

    MISHNA: With regard to an ox belonging to a woman, and similarly an ox belonging to orphans, and an ox belonging to orphans that is in the custody of their steward, and a desert ox, which is ownerless, and an ox that was consecrated to the Temple treasury, and an ox belonging to a convert who died and has no heirs, rendering the ox ownerless; all of these oxen are liable to be put to death for killing a person. Rabbi Yehuda says: A desert ox, a consecrated ox, and an ox belonging to a convert who died are exempt from being put to death, since they have no owners.

    גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״שׁוֹר״ ״שׁוֹר״ שִׁבְעָה – לְהָבִיא שׁוֹר הָאִשָּׁה, שׁוֹר הַיְּתוֹמִים, שׁוֹר הָאַפּוֹטְרוֹפּוֹס, שׁוֹר הַמִּדְבָּר, שׁוֹר הַהֶקְדֵּשׁ, שׁוֹר הַגֵּר שֶׁמֵּת וְאֵין לוֹ יוֹרְשִׁין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שׁוֹר הַמִּדְבָּר, שׁוֹר הַהֶקְדֵּשׁ, שׁוֹר הַגֵּר שֶׁמֵּת וְאֵין לוֹ יוֹרְשִׁין – פְּטוּרִין מִן הַמִּיתָה, לְפִי שֶׁאֵין לָהֶם בְּעָלִים.

    GEMARA: The Sages taught: In the passage discussing an ox that kills a person (Exodus 21:28–32), the Torah states: “An ox,” “an ox,” repeating this word seven times, to include an additional six cases, in addition to the classic case of an ox goring and killing a person. They are: An ox belonging to a woman, an ox belonging to orphans, an ox belonging to orphans that is in the custody of a steward, a desert ox, a consecrated ox, and an ox belonging to a convert who died and has no heirs. Rabbi Yehuda says: A desert ox, a consecrated ox, and an ox belonging to a convert who died and has no heirs are all exempt from being put to death, since they have no owners.

    אָמַר רַב הוּנָא: פּוֹטֵר הָיָה רַבִּי יְהוּדָה אֲפִילּוּ נָגַח וּלְבַסּוֹף הִקְדִּישׁ, נָגַח וּלְבַסּוֹף הִפְקִיר.

    Rav Huna says: Rabbi Yehuda would deem the ox exempt even if it gored and killed and its owner ultimately consecrated it, or if it gored and he ultimately renounced his ownership over it, since at the time of the trial in court the ox does not have an owner.

    מִמַּאי? מִדְּקָתָנֵי תַּרְתֵּי – שׁוֹר הַמִּדְבָּר, וְשׁוֹר הַגֵּר שֶׁמֵּת וְאֵין לוֹ יוֹרְשִׁין. שׁוֹר הַגֵּר שֶׁמֵּת מַאי נִיהוּ? דְּכֵיוָן דְּאֵין לוֹ יוֹרְשִׁין – הֲוָה לֵיהּ שׁוֹר הֶפְקֵר; הַיְינוּ שׁוֹר הַמִּדְבָּר, הַיְינוּ שׁוֹר הַגֵּר שֶׁמֵּת וְאֵין לוֹ יוֹרְשִׁין! אֶלָּא לָאו הָא קָמַשְׁמַע לַן – דַּאֲפִילּוּ נָגַח וּלְבַסּוֹף הִקְדִּישׁ, נָגַח וּלְבַסּוֹף הִפְקִיר? שְׁמַע מִינַּהּ.

    The Gemara asks: From where did Rav Huna derive this assertion? From the fact that Rabbi Yehuda teaches two cases, a desert ox and an ox belonging to a convert who died and has no heirs. What is the legal status of an ox belonging to a convert who died? Since he has no heirs it is considered to be an ownerless ox. Accordingly, the case of a desert ox is the same as the case of an ox belonging to a convert who died and has no heirs, and it does not seem necessary for the baraita to state both cases. Rather, does it not teach us this: That even if the ox gored and he ultimately consecrated it, or, if it gored and he ultimately renounced ownership over it, it is exempt, just as in a case where a convert’s ox gores and subsequently the owner dies? The Gemara concludes: Indeed, conclude from the baraita that this is the opinion of Rabbi Yehuda.

    תַּנְיָא נָמֵי הָכִי, יָתֵר עַל כֵּן אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֲפִילּוּ נָגַח וּלְבַסּוֹף הִקְדִּישׁ, נָגַח וּלְבַסּוֹף הִפְקִיר – פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהוּעַד בִּבְעָלָיו״ – ״וְהֵמִית וְגוֹ׳״, עַד שֶׁתְּהֵא מִיתָה וְהַעֲמָדָה בַּדִּין שָׁוִין כְּאֶחָד.

    This assertion is also taught in a baraita : Moreover, Rabbi Yehuda said that even if it gored and he ultimately consecrated it, or if it gored and he ultimately renounced ownership over it, the ox is exempt, as it is stated: “And warning has been given [ vehuad ] to its owner … and it killed …the ox shall be stoned” (Exodus 21:29). It is derived from here that the owner of the ox is exempt unless the ox’s status as the owner’s property at the time of the death of the victim and at the time of the owner’s standing trial is the same, i.e., that the ox has an owner.

    וּגְמַר דִּין לָא בָּעֵינַן? וְהָא ״הַשּׁוֹר יִסָּקֵל״ גְּמַר דִּין הוּא! אֶלָּא אֵימָא: עַד שֶׁתְּהֵא מִיתָה, וְהַעֲמָדָה בַּדִּין, וּגְמַר דִּין שָׁוִין כְּאֶחָד.

    The Gemara asks: But don’t we require that the ox’s status be the same at the time of the verdict as well? And isn’t the phrase “the ox shall be stoned” also referring to the verdict? Rather, emend the statement and say that the owner of the ox is exempt unless the ox’s status as the owner’s property at the time of the death of the victim and at the time of the owner’s standing trial and at the time of the verdict are identical as one.

    מַתְנִי׳ שׁוֹר שֶׁהוּא יוֹצֵא לִיסָּקֵל, וְהִקְדִּישׁוֹ בְּעָלָיו – אֵינוֹ מוּקְדָּשׁ. שְׁחָטוֹ – בְּשָׂרוֹ אָסוּר. וְאִם עַד שֶׁלֹּא נִגְמַר דִּינוֹ הִקְדִּישׁוֹ בְּעָלָיו – מוּקְדָּשׁ. וְאִם שְׁחָטוֹ – בְּשָׂרוֹ מוּתָּר.

    MISHNA: With regard to an ox that is leaving court to be stoned for killing a person and its owner then consecrated it, it is not considered consecrated, i.e., the consecration does not take effect, since deriving benefit from the ox is prohibited and the ox is therefore worthless. If one slaughtered it, its flesh is forbidden to be eaten and it is prohibited to derive benefit from it. But if its owner consecrated it before its verdict the ox is considered consecrated, and if he slaughtered it its flesh is permitted.

    מְסָרוֹ לְשׁוֹמֵר חִנָּם וּלְשׁוֹאֵל לְנוֹשֵׂא שָׂכָר וּלְשׂוֹכֵר – נִכְנְסוּ תַּחַת הַבְּעָלִים; מוּעָד – מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם, וְתָם – מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק.

    If the owner of an ox conveyed it to an unpaid bailee, or to a borrower, or to a paid bailee, or to a renter, and it caused damage while in their custody, they enter into the responsibilities and liabilities in place of the owner. Therefore, if it was forewarned the bailee pays the full cost of the damage, and if it was innocuous he pays half the cost of the damage.

    גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: שׁוֹר שֶׁהֵמִית; עַד שֶׁלֹּא נִגְמַר דִּינוֹ – מְכָרוֹ

    GEMARA: The Sages taught: With regard to an ox that killed a person, if its owner sold it before its verdict,