Commentary page
Bava Kamma 26b
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerBava Kamma 26b
Bava Kamma 26b. The full printed text of this folio side — 11 numbered segments, about 323 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
מנהני מילי דנזק חייב אפילו שוגג:
פצע תחת פצע קרא יתירא הוא להך דרשה דהא כתיב כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה וגו' וכויה וחבורה דרשינן בהחובל (לקמן בבא קמא דף פד:):
במקום נזק דאפי' היכא דאיכא נזק משלם נמי צער דלא תימא צער דכתבה רחמנא היינו בדליכא נזק כגון כוואו בשפוד על צפרנו דלא אפחתיה מכספיה ולהך דרשה מפקינן ליה בהחובל:
לענין נזקין חייב דהא אפקינן שוגג כמזיד ואונס כרצון:
מלאכת מחשבת אסרה תורה שנתכוין לעשות מלאכה אלא כסבור שהיום חול או סבור שמלאכה זו מותרת וכל הני דאמרינן הכא לא נתכוונו לעשות המלאכה הלכך פטור:
לענין גלות כגון אם נפלה על האדם ומת:
פטור דגבי גלות כתיב מכה נפש בשגגה (במדבר ל״ה:י״א) ולא מיקרי שגגה אלא היכא דה"ל ידיעה מעיקרא וזה לא הכיר בה מעולם:
לענין עבד אם נפלה על עבדו וסימאה עינו פלוגת' דרשב"ג ורבנן:
9 more comments on this page.
Rashi on Bava Kamma 26b · Sefaria
Tosafot
The previous person removed it - The explanation of Rav Alfas of Ravah and goes with his reasoning, that hat he says he is obligated in Garmi (Later on page 98.) And to the Ree it appears that in this case it is Grama of damages and everybody agreed he is exempt.
Tosafot on Bava Kamma 26b · Sefaria · CC0
Rabbeinu Chananel
מתני' אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד כו' שמעינן ממתני' דקתני מי שסימא עין חבירו אינו חייב אלא נזק בלבד ולא ד' דברים דבשוגג הוא ועלה אמר' מנא הני מילי אמר חזקי' פצע תחת פצע לחייבו על השוגג כמזיד ועל האונס כרצון. ואקשי' האי מיבעי לי שאע"פ שמשלם הנזק חייב גם צער הפצע ופרק' (גם) אם כן היה לכתוב פצע בפצע דדרשינן פצע זה הנזק בפצע זה הצער שבפצע והואיל ולא כתב כך אלא כתב פצע תחת פצע ש"מ לתת צער במקום נזק וש"מ לחייב השוגג כמזיד שלא תאמר אם אין נזק משלם צער אבל נזק וצער לא קמ"ל.
אמר רבא היתה אבן מונחת בחיקו ולא הכיר בה מעולם ועמד ונפלה לענין נזקין חייב כדאמר אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד. ירושל' אמר ר' יצחק מתניתא כשהיו שניהן ישינים אבל אם היה אחד ישן ובא אחר וישן אצלו הבא לישן הוא המועד.
ולענין ד' דברים פטור דכתיב והכה איש את רעהו באבן או באגרוף אבן דומיא דאגרוף מה אגרוף דאית ליה ידיעה אף אבן דאית ליה ידיעה. נקוט האי כללא בידך דלא מחייב בד' דברים אלא בתר ידיעה וכונה. לענין שבת פטור מלאכת מחשבת אסרה תורה.
פי' מלאכת מחשבת שמחשב עליה לעשותה לענין גלות פטור דכתיב מכה נפש בשגגה מכלל דהויא ליה ידיעה והא לא הוה ליה ידיעה בה מעולם. לענין עבד כגון דנפלה אבן זו מחיקו ושיברה שן עבדו או סימת עינו לתנא קמא יצא לחירות ל'ר'ש'ב'ג כיון דלא נתכוון פטור.
Rabbeinu Chananel on Bava Kamma 26b · Sefaria
Rashba
מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה מעולם ונפלה והזיקה לענין נזקין חייב שהרי רבתה תורה מפצע תחת פצע שוגג כמזיד. לענין ארבעה דברים בעינן דומיא דכי יריבון אנשים והכה איש את רעהו ור"ח ז"ל פירש מדכתיב באבן או באגרוף אבן דומיא דאגרוף מה אגרוף בכונה אף אבן בכונה לענין גלות פטור דשגגה שיש בה ידיעה בעינן דומיא דכי יבא את רעהו ביער לחטוב עצים ונדחה ידו בגרזן א"נ כדכתיב בה שגגות הרבה דכתיב בלא ראות ובלא צדיה ובשגגה. הכיר בה ושכחה לענין נזקין חייב דאפילו לא הכיר בה חייב כ"ש שהכיר ולענין ד' דברים פטור כדאמרן דבעינן מתכוין או שיהא פושע גמור כישן בראש הכותל ועשוי ליפול ברוח מצויה כדאיתא לקמן לענין שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה וזה אף ע"פ שהכיר בה מתחלה עכשיו שכחה ואינו מחשב להוציאה וא"ת א"כ מפני מה שנינו לא יצא החייט במחטו בערב שבת שמא ישכח ויצא והלא אפילו יצא בשבת כיון דשכחה פטור י"ל דשמא ישכח שהוא שבת קאמר אבל לא שכח את המחט ומלאכת מחשבת היא. לענין גלות חייב דאמר קרא בשגגה מכלל דהו"ל ידיעה מעיקרא היא ואע"ג דלענין שבת קרי ליה שגגה גמורה לענין גלות חשבינן ליה ידיעה כדאמרן דלענין שבת בעינן מלאכת מחשבת בשעה עשיית מלאכה. והא דאמרינן בשגגה דהו"ל ידיעה לאו למימרא דכל שוגג לא יתחייב לעולם באסורין של תורה עד שיהא לו ידיעה מעיקרא דאוכל חלב בשגגה וכן כל שאר האסורין אע"פ שלא היתה לו ידיעה כלל וכאן טעמא משום דכתיב ביה שגגות הרבה כמו שכתבנו ולפיכך אין שגגה שנכתב' כאן כשאר שגגות שנאמרו בתורה ומשום כך אמרו במכות בשגגה פרט לאומר מותר ואלו לגבי שבת ולגבי ע"ז אמרינן אומר מותר חייב כשאר שוגגים הגמורין. לענין עבד פלוגתא דרשב"ג ורבנן דלרבנן יצא לחירות ואפילו מתכוין לרפאתו ולרשב"ג עד שיתכוין לשחתה ואפילו באומר לו כחול לי עיני וסמאה וחתור לי שיני והפילה ואיכא למידק ולרבנן מ"ש ממושיט ידו במעי שפחתו וסימא עין העובר שבמעי' דאמרי רבנן דלא יצא לחירות מדכתיב ושחתה כדאיתא בפ"ק דקדושין י"ל דשאני התם דאינו מתכוין לעין כלל ולא ראהו ולא ידעו הלכך לא קרי ביה כלל ושחתה אבל כאן שהיה רואהו היה לו ליזהר בו.
והראב"ד ז"ל תירץ דהתם לאו משום דאינו מתכוין לשחתה הוא אלא משום דבעי עין רואה וזה בא לשחתה יצא זה שסימא עין סומי' שהרי העובר שבמעי שפחתו עיניו כסמויות ומושחתות הן שאינו רואה בהם כלל.
נתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע לענין שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה ואפילו באומר כל מקום שתרצה תנוח דמ"מ עיקר מחשבתו למלאכה היתה ואינו דומה למתכוון לזרוק ארבע וזרק שמנה דהתם עיקר מחשבתו למלאכה היתה דהיינו ארבע וא"ת ואפילו נתכוון לזרוק שתים וזרק ארבעה הא אמר אביי בפרק כלל גדול שהוא חייב י"ל דהתם במתכוין שהם ב' ונמצאו ארבע קאמר שהרי יש כאן מלאכת מחשבת שהרי זרק למקום שהיתה כונתו לזרוק שם ונמצא שיש בו ארבע חייב.
לענין גלות ואשר לא צדה אמר רחמנא פרט למתכוין לזרוק שתים וזרק ד'. פירש רש"י ז"ל דלענין גלות חייב כלומר ונתכפר לו שנאמר ואשר לא צדה וכו' ושמתי לך מקום כלומר אינו בכלל וכי יזיד איש אלא בכלל ושמתי לך מקום ור"ת ז"ל פירש דאי אפשר לומר כן דהא כי יזיד בתר ואשר לא צדה כתיב אלא אינו בכלל ואיש כי יכה כל נפש אדם דכתיב למעלה מיניה אלא בכלל ושמתי לך מקום.
ולשון אחר פרש"י לענין גלות ומתכפר לו אבל מי שנתכוין לזרוק אפילו שתים וזרק ארבע קרוב למזיד הוא שהיה לו ליזהר שלא יכה את חברו הלכך אינו בר כפרה וכן פר"ח ז"ל קרוב למזיד הוא ולא מתכפר הוא בגלות ויש לתמוה א"כ הא דפליגי רבי ורבנן בר"פ אלו הן הגולין בנשמט הברזל מקתו ומן העץ המתבקע דמר מחייב בהאי ומר מחייב בהאי אמאי מחייב בחד מינייהו דמ"ש מנתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע שאף זה נתכוון לחתוך עצים שלפניו והלך העץ או הברזל למרחוק.
ומסתברא דשאני התם שאינו פושע בכלום שזה עוסק במלאכתו ונכשל הברזל מקתו או נתזה הבקעת וזהו שחייב הכתוב גלות דכתיב ואשר יבא את רעהו ביער.
ואמר רבה זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור כלומר השני אבל הראשון חייב דבתר מעיקרא אזלינן וכל שזרקו מראש הגג וראוי לישבר הרי הוא כאלו נשבר והכין משמע בריש פרקין דבעי רבא דרסה על הכלי ונתגלגל למקום אחר ונשבר בתר מעיקרא אזלינן וגופיה הוא כלומר וחייב בכל כאלו שברתו מעיקרא ברגלה או דלמא בתר תבר מנא אזלינן ואמרינן ותפשוט ליה מדרבה דאמר רבה זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו פטור. ופרקינן לרבה פשיטא ליה לרבא מבעיא ליה אלמא משמע לכאורה דלרבה בתר מעיקרא אזלינן לחייב הראשון כאלו הוא גופיה תבר וכענין שהיינו מחייבין בדרסה על הכלי לכשתמצי לומר דבתר מעיקרא אזלינן אבל הראב"ד ז"ל פירוש ששניהם פטורין שהראשון פטור שאף על פי שאמדוהו למיתה אמרינן מנא תבירא תבר. ולפי פירוש כי פשטי' לעיל גבי בעיא דרבא מדרבה דבתר מעיקרא אזלינן לאו למימרא דבהא דרבה ראשון חייב אלא דמינה שמעינן דאע"ג דנתגלגל ונשבר לא אזלינן בתר תבר מנא אלא בתר מעיקרא וכיון דנשבר לבסוף מתוך גלגול דריסתו חייב בנזק שלם.
וקדם וסלק פטור כתב הרי"ף ז"ל דרבה דפטר שני זה אזיל לטעמי' דלית ליה דינא דגרמי בריש פרק הגוזל קמא וליתא לדרבה דאנן קי"ל כמאן דאית ליה דינא דגרמי. אבל רש"י והראב"ד ורבותינו בעלי התוספת כולם הסכימו שאין זה דינא דגרמי אלא גרמא בניזקין ונראין דבריהם ז"ל שכל שאינו עושה דבר בגופו כשורף שטרותיו של חברו וכיוצא בזה או מראה דינר לשולחני שאומר לו שהוא יפה אין זה דינא דגרמי.
1 more comments on this page.
Rashba on Bava Kamma 26b · Sefaria
Meiri
כל שאדם מזיק שלא בפשיעת המוזק אפילו שוגג אפילו מוטעה אפילו אנוס כגון אם נפל ברוח שאינה מצויה חייב בנזק אבל צער ושבת ורפוי אינו חייב אלא אם כן הזיק במזיד כי יריבון או כי ינצו כתוב ומ"מ אם היה קרוב למזיד כגון שגגה שהיא קרובה לפשיעה כעין נפל ברוח מצויה והזיק חייב ומ"מ בבשת אינו חייב אלא עד שיתכוין להזיק הא אם נתכוון להזיק אע"פ שלא נתכוון לבייש חייב:
זה שמשלם את הצער אפילו במקום שמשלם את הנזק הוא כגון נקטעה ידו אע"פ שקנאה בתשלומי הנזק שיש לו לחתכה מ"מ משלם צער שבין חתיכה בסכין לחתיכה על ידי סם הממית את הבשר והוא שאמרה תורה פצע תחת פצע לחייב על הצער אף במקום נזק ולא שנאמר שאין חיוב צער אלא במקום שאין נזק כגון שכואו בצפרניו וכיוצא בו אלא אף במקום נזק על הדרך שביארנו ובמקומות שבמסכתא זו יתבאר דבר זה בריוח:
מי שהיתה לו אבן מונחת בחיקו ולא ידע בה מעולם כגון שהניחה אדם אחר בחיקו בעוד שהיה ישן ועמד ונפלה מחיקו והזיקה אם לאדם אם לכלים לענין נזק חייב שהרי לענין נזק אונס כרצון ושוגג כמזיד כל שהזיק שלא בפשיעת המזיק לענין ארבעה דברים פטור שאין זה קרוב למזיד אדרבה אונס גמור הוא:
לענין שבת אם העבירה ארבע אמות או עשה חבורה בנפילתה פטור מחטאת מלאכת מחשבת אסרה תורה ר"ל שנתכוון למלאכה ושוגג שלו שהיה סבור שהיה חול או שמלאכה זו מותרת בשבת הא כל שלא נתכוון למלאכה כלל פטור ומה שאמרו שבת י"א א' לא יצא החייט במחטו ערב שבת עם חשכה שמא ישכח ויצא לא שאם יצא יהא חייב חטאת אלא שמ"מ ראוי להזהר שלא יבא לידי חטא או שמא ישכח של שבת ויזכור את המחט ויתחייב חטאת:
לענין גלות אם נפלה על האדם ומת פטור שהרי כתוב בה מכה נפש בשגגה וכל שלא ידע בה מעולם אין זו שגגה ואע"פ שבשגגת איסורי מאכלות ושאר איסורין אין צורך לידיעה בתחלה כאן שאני דבעינן דומיא דיבא את רעהו ביער שהוא ידיעה בתחלה ומתוך כך אין שגגה זו כשאר שגגות וזהו שבמסכת מכות אמרו בשגגה פרט לאומר מותר ובענין שבת ועבודה זרה אמרו שהאומר מותר חייב כשאר שגגות:
לענין עבד כנעני אם נפלה עליו וסימא את עינו לא יצא לחירות ואע"פ שאם היה רבו רופא ואמר לו כחול לי עיני וסמאה שיחק באדון ויצא לחרות מ"מ בזו כבר נתכוון ליגע אע"פ שלא נתכוון להזיק אבל זו שבכאן לא נתכוון ליגע כלל:
ויש שואלין מה בין זה של כחול לי עיני לזו שאמרו הושיט ידו למעי שפחתו וסימא עין העובר שלא יצא לחירות ותירצו בה שאף זו לא נתכוון ליגע כלל בעין ויש מתרצין שבזו אין בה סימוי עין כלל שהרי לא בא לכלל אורה:
הכיר באבן זו ושכחה הדין כן בכל אלו שהזכרנו חוץ מן הגלות שהוא חייב שהרי הואיל וכבר ידע בה הרי זה בכלל שגגה ולא בכלל אונס:
11 more comments on this page.
Meiri on Bava Kamma 26b · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
תוספות בד"ה נתכוין לזרוק כו' דהיינו שסבור תלוש ונמצא כו' עכ"ל פירוש שסבור תלוש ונמצא מחובר מיירי בקנה אחד ונתכוין לזה וחתך זה מיירי בב' קנים אחד תלוש ואחד מחובר וק"ל:
בד"ה פרט למתכוין כו' כגון שהיו הבהמה והאדם זה בצד זה עכ"ל כצ"ל ר"ל שהיו עומדים בקרוב זה לזה דלא אמעט מנתכוין לזרוק בצד זה וזרק בצד אחר ויותר נ"ל להגיה שהיו הבהמה והאדם זה ע"ג זה וק"ל:
Chidushei Halachot on Bava Kamma 26b · Sefaria
Shita Mekubetzet
ולא הכיר בה מעולם כגון שהניחה לו אדם אחד בחיקו בעוד שהיה ישן ובשקם על רגליו נפלה האבן מחיקו ושברה את הכלים או סימא עין חבירו לענין נזקין חייב דהא רבינן שוגג כמזיד ואונס כרצון. ולא דמי לזה שישן ולא היה אדם סביבו ובא אדם וישן אצלו וסימא הישן עין זה שפטור דלא מחייבינן ליה שיתן לזה השני אין הטעם משום דלא הוה ליה ידיעה אלא משום שזה הישן הוא המועד אבל לזה שנשבר מוחו בזה האבן או נשברו כליו מאי שנוי עביד. ואי איכא לדמויי כך מדמינן אם בא אדם והניח לו בחיקו מרגלית או כלי זכוכית ועמד ונפלה פטור עליה. ה"ר יהונתן ז"ל.
לענין ארבעה דברים דבעינן דומיא דכי יריבון אנשים והכה איש את רעהו ורבינו חננאל ז"ל פירש מדכתיב באבן או באגרוף אבן דומיא דאגרוף מה אגרוף בכוונה אף אבן בכוונה. הרשב"א ז"ל.
אף לענין שבת כלומר אם העבירה ארבע אמות או עשה חבורה בנפילתה פטור מלאכת מחשבת אסרה תורה כלומר שנתכוון למלאכה וכו' הא כל שלא נתכוון למלאכה כלל פטור. ומה שאמרו לא יצא החייט במחטו ערב שבת עם חשכה שמא ישכח ויצא שאם לא יצא יהא חייב חטאת אלא שמכל מקום ראוי להזהר שלא יבא לידי חטא או שמא ישכח של שבת ויזכור את המחט ויתחייב חטאת. הרב המאירי ז"ל.
לענין גלות פטור דשגגה שיש בה ידיעה בעינן דומיא דכי יבא איש את רעהו ביער לחטוב עצים ונדחה ידו בגרזן. אי נמי מדכתיב בה שגגות הרבה דכתיב בלא ראות ובלא צדייה ובשגגה. הרשב"א ז"ל. והרב המאירי ז"ל פירש כפירוש ראשון דשאני הכא דבעינן דומיא דיבא את רעהו ביער שהוא ידיעה בתחילה ומתוך כך אין שגגה זו כשאר שגגות וזהו שבמסכת מכות אמרו בשגגה פרט לאומר מותר. ע"כ לשונו.
לענין עבד פלוגתא דרבי שמעון בן גמליאל וכו' הקשו בתוספות דלרבנן מאי שנא ממושיט ידו במעי שפחתו וסימא עין עובר וכו'. יש לומר דשאני התם שאינו מתכון לעין כלל ולא ראהו ולא ידעו הלכך לא קרי ביה כלל ושיחתה אבל כאן שהיה רואהו היה לו ליזהר בו. והראב"ד ז"ל תירץ דהתם לאו משום מתכוון לשחתה הוא אלא משום דבעינן עין רואה וזה בא ושיחתה יצא זה שסימא עין סמויה שהרי העובר שבמעי אמו עניו נמסיות ומושחתות הן שאינו רואה בהם כלל. הרשב"א ז"ל.
הכיר בה ושכחה כתב ה"ר מאיר מסרקסטה וז"ל היתה לו ידיעה להורג מתחילה כגון שראהו עומד אצלו ונעלם ממנו בסוף חייב לגלות והחובל בענין זה פטור מארבעה דברים ובשבת נמי פטור מחטאת. ע"כ.
נתכוון לזרוק שתים כלומר שלא נחה האבן למקום שחשב אלא שהלכה יותר שתי אמות לענין שבת פטור דמלאכת מחשבת בעינן שתנוח במקום שנתכוון. וליכא לפרושי נתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע שלא היה חושב שיש בינו ובין אותו מקום שנתכוון לזרוק אלא שתי אמות והיה שם ארבע אמות שאם היה כן מחייב משום שבת שהרי גמר מחשבתו אלא שלא היה חושב שהיתה מלאכת איסור אלא מלאכת היתר וזהו שוגג האמור בתורה. ועוד אמאי לענין ארבעה דברים פטור הרי דחה למקום שרצה. ה"ר יהונתן ז"ל. וכן כתב הרב המאירי ז"ל דבכי האי גוונא בשבת חייב חטאת וחייב בארבעה דברים ובעבד יצא לחירות דלא נאמר דבר זה אלא כשנתכוון לשתים וזרק עוד שתים. ע"כ. וכן כתבו התוספות.
לענין גלות אשר לא צדה אמר רחמנא פירוש שלא צדה אלא שהלך עד מקום שחשב ומצא שם אדם ולא היה יודע שהיה שם דמחייב גלות דהוי בכלל ושמתי לך מקום פרט לנתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע דפטוד מגלות. עוד פירש ר"ש פירוש אחר ואשר לא צדה ושמתי לך מקום פרט לחשב לזרוק שתים וזרק ארבע שאינו בתורת כי יזיד אלא בתורת ושמתי לך מקום. ואומר רבינו תם דכי האי פירושא משמע לחיובא דבפרק אלו הן הגולין דריש אם בפתע בלא איבה פרט לשונא בלא צדייה פרט לנתכוון לזרוק לצד זה וזרק והלך בצד אחר ואשר לא צדה פרט לזורק שתים וזרק ארבע ואי לפטורא קאמר איבעי ליה למידרש מקרא דאשר לא צדה דכתיב באלה המשפטים ההיא דרשא דלזרוק בצד זה וזרק והלך לצד אחר דמקרא קמא אית לן לאפוקי ההוא דדמי טפי למיפטר דהיינו לצד זה והלך לצד אחר שלא נתכוון לזרוק לצד הנרצח ומאידך לרבות ההוא דלא דמי כולי האי לפיטורא. ואומר רבינו תם דההוא פירוש דדרשינן לחיובא משתמע ומכל מקום מה שפירש ר"ש בההוא פירושא דאינו בכלל כי יזיד לא נהירא דכי יזיד לבתר הכי כתיב אלא הכי פירושו דלא הוי בכלל מכה איש ומת דכתיב לעיל מינה. אבל קשה אי קרא דבלא צדייה לפטורא משמע הא בצדייה חייב גלות ולעיל מינה כתיב או השליך עליו בצדייה דחייב מיתה. ואומר ר"י דהכי פירושו בלא צדייה חייב גלות הא בצדייה פירוש שארב להרגו חייב מיתה פרט וכו' כלומר ויש לך צידוד אחר שפטור אף מגלות שזרק לצד אחר. וריב"א אומר דאידך לישנא דתרווייהו לפיטורא ניחא ליה והא דלא דריש ההוא דרשא מקרא דאשר לא צדה דקמא הוא ודדמי טפי הוה ליה למדרש מיניה יש לומר הואיל והתחיל לדרוש תחילת המקרא כדאייתינן לעיל אם בפתע וגו' סיים כל המקרא ודרש בלא צדייה ולא רצה להפסיק לדרוש אשר צדה ודרש מההוא דרשא דדמיא טפי כאשר הדין נותן לדרשה תחילה אבל לפי האמת מאידך קרא נפקא. ה"ר ישעיה ז"ל.
7 more comments on this page.
Shita Mekubetzet on Bava Kamma 26b · Sefaria
Penei Yehoshua
בגמרא מנה"מ נראה דעיקר הקושיא אינו אלא על מה שדקדק בסמוך דפטור בשוגג מד' דברים ואפ"ה חייב בנזק ע"ז מקשה מנה"מ לחלק בכך אבל אגופה דמתני' לא קשיא ליה אמאי חייב אדם בשוגג דמהיכא תיתי לחלק בין שוגג למזיד כיון דאדם חייב אפי' על נזקי ממונו ואין לך שוגג גדול מזה אלא עיקר הקושיא כדפרישית וק"ל:
שם אמר חזקיה וכו' אמר קרא פצע תחת פצע וכו' מהכא משמע נמי דדוקא נזק מחייב בשוגג ולא ד' דברים דאלת"ה נכתוב להאי קרא גבי ד' דברים אלא דוקא בנזק מחייב דאיתא אפילו בנזקי ממונו משא"כ בד' דברים:
בתוספות בד"ה האי מיבעי ליה וכו' וריפוי ושבת ובושת כולהו מצער ילפי' וכו' עד סוף הדבור. כל זה הדיבור אין כאן מקומו אלא לקמן פ' החובל ונראה שכוונתו ליישב הסוגיא דהכא דלפי פשוטו יש לפרש דהא דדרשינן מפצע ליתן צער במקום נזק לאו דוקא צער אלא על כל הד' דברים קאי אבל לפ"ז יקשה הסוגיא דהכא דלמאי דמסקינן דתרתי שמעת מיניה א"כ אי ס"ד דאיירי כאן מכל הד' דברים למה לא נאמר ג"כ דבכולהו יתחייב השוגג כמזיד א"ו דלא איירי קרא דתחת פצע אלא מצער אלא דאח"כ ילפינן כולהו מצער וא"כ לא שייך להקשות דלמא בכולהו דהא קרא לא איירי אלא מצער ואי איתא דבכולהו חייב נכתוב להאי קרא גבי כל הד' דברים וא"ל נמי דבצער לחוד נחייב עכ"פ השוגג דמאי שנא צער מכולהו אלא מוקמינן קרא לנזק לחוד דהכי מסתברא כיון דאיתא בנזקי ממונו וכן משמע מל' התוס' בדיבור הסמוך:
בא"ד וא"ת דהכא משמע וכו' נמשך ג"כ למ"ש בסמוך דקרא איירי מצער לחוד דבלא"ה הוי אמרינן דעיקר הקרא אתי לשאר הנזקין וק"ל:
בפרש"י בד"ה זרק בעל הכלי כלי מראש הגג עכ"ל נראה דקשיא ליה מדקאמר רבא סתמא פטור ולא אמר פטור המשבר והוי משמע דהזורק חייב שכן הוא האמת לכך פירש שבעל הכלי זרקו אבל בסמוך דקאמר נמי לשון פטור משום דבאמת שניהם פטורין:
Penei Yehoshua on Bava Kamma 26b · Sefaria
Gilyon HaShas
גמ' לענין גלות חייב עיין לקמן דף לב ע"ב תוס' ד"ה מאן:
שם והיו תחתיו כרים עיין לקמן דף לג ע"א תוס' ד"ה והוציא:
שם וסלקן פטור עי' סנהדרין עז ע"א תד"ה סוף:
Gilyon HaShas on Bava Kamma 26b · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Bava Kamma, daf 26, Amud Bet, about 323 words in 11 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 11 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 122 words
Opens “מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר חִזְקִיָּה, וְכֵן תָּנָא…”
- Segment 220 words
Opens “הַאי מִבְּעֵי לֵיהּ לִיתֵּן צַעַר בִּמְקוֹם נֶזֶק!…”
- Segment 332 words
Opens “אָמַר רַבָּה: הָיְתָה אֶבֶן מוּנַּחַת לוֹ בְּחֵיקוֹ…”
- Segment 428 words
Opens “לְעִנְיַן עֶבֶד – פְּלוּגְתָּא דְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן…”
- Segment 510 words
Opens “רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: ״וְשִׁחֲתָהּ״ –…”
- Segment 643 words
Opens “הִכִּיר בָּהּ וּשְׁכֵחָהּ, וְעָמַד וְנָפְלָה; לְעִנְיַן נְזָקִין…”
- Segment 743 words
Opens “נִתְכַּוֵּין לִזְרוֹק שְׁתַּיִם, וְזָרַק אַרְבַּע; לְעִנְיַן נְזָקִין…”
- Segment 847 words
Opens “נִתְכַּוֵּין לִזְרוֹק אַרְבַּע, וְזָרַק שְׁמֹנֶה; לְעִנְיַן נְזָקִין…”
- Segment 917 words
Opens “וְאָמַר רַבָּה: זָרַק כְּלִי מֵרֹאשׁ הַגָּג, וּבָא…”
- Segment 1028 words
Opens “וְאָמַר רַבָּה: זָרַק כְּלִי מֵרֹאשׁ הַגָּג, וְהָיוּ…”
- Segment 1133 words
Opens “וְאָמַר רַבָּה: זָרַק תִּינוֹק מֵרֹאשׁ הַגָּג, וּבָא…”
Sages named on this page
- Rabban Shimon ben Gamliel [III] · Third Generation of Tannaim
Rabban Shimon ben Gamliel III was a prominent Tanna, son of Rabban Gamliel of Yavneh and father of Rabbi Yehudah HaNasi.
Source: Bava Kamma 26b · Segment 5 — “רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: ״וְשִׁחֲתָהּ״ – עַד שֶׁיִּתְכַּוֵּין…”
- Chizkiya · Others · Chizkiya's Academy
Chizkiya, son of Rabbi Chiya the Great, was a pivotal sage, marking the transition from Tannaim to Amoraim.
Source: Bava Kamma 26b · Segment 1 — “…אָמַר חִזְקִיָּה, וְכֵן תָּנָא דְּבֵי חִזְקִיָּה, אָמַר קְרָא: ״פֶּצַע…”
Original text
מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר חִזְקִיָּה, וְכֵן תָּנָא דְּבֵי חִזְקִיָּה, אָמַר קְרָא: ״פֶּצַע תַּחַת פָּצַע״ – לְחַיְּיבוֹ עַל הַשּׁוֹגֵג כְּמֵזִיד, וְעַל הָאוֹנֶס כְּרָצוֹן.
With regard to the halakha that one must pay the full cost of the damage in a case where there was no intent to cause damage, the Gemara asks: From where are these matters derived? Ḥizkiyya says, and similarly, the school of Ḥizkiyya taught: The verse states: “Wound for wound [ petza taḥat patza ]” (Exodus 21:25). This phrase is superfluous, as the Torah states elsewhere (see Leviticus 24:19) that one is liable to pay compensation when injuring another. This verse serves to render him liable to pay for the unintentional damage just as he pays for the intentional damage; and he pays for damage caused by accident just as he pays for damage caused willingly.
הַאי מִבְּעֵי לֵיהּ לִיתֵּן צַעַר בִּמְקוֹם נֶזֶק! אִם כֵּן, לִכְתּוֹב קְרָא: ״פֶּצַע בְּפָצַע״; מַאי ״תַּחַת פָּצַע״ – שְׁמַע מִינַּהּ תַּרְתֵּי.
The Gemara asks: But this verse is necessary in order to indicate that one must pay compensation for pain, even in a case where he pays compensation for damage caused by the injury. Consequently, it seems that that verse cannot also be the source of the principle derived by the school of Ḥizkiyya. The Gemara answers: If it is so that the superfluous phrase is intended to teach only that, then let the verse write: Petza befatza , which carries the same meaning. What, then, is meant by the superfluous word taḥat in the phrase “ petza taḥat patza ”? It indicates that we must derive two conclusions from it: That one is liable to pay for pain even in a case where he pays compensation for damage, and that he is liable for unintentional damage as he is for intentional damage, and for damage caused by accident as for damage caused willingly.
אָמַר רַבָּה: הָיְתָה אֶבֶן מוּנַּחַת לוֹ בְּחֵיקוֹ וְלֹא הִכִּיר בָּהּ, וְעָמַד וְנָפְלָה; לְעִנְיַן נְזָקִין – חַיָּיב, לְעִנְיַן אַרְבָּעָה דְּבָרִים – פָּטוּר, לְעִנְיַן שַׁבָּת – מְלֶאכֶת מַחְשֶׁבֶת אָסְרָה תּוֹרָה, לְעִנְיַן גָּלוּת – פָּטוּר,
§ Rabba says: If there was a stone lying in one’s lap and he was unaware of it, and he arose and it fell and caused damage, with regard to damages he is liable to pay the full cost of the damage caused by the stone. With regard to the four types of indemnity, he is exempt. With regard to Shabbat, if the falling stone caused him to violate one of the prohibited categories of labor; for example, if the stone fell from a private domain to the public domain, he is exempt. The reason is that the Torah prohibited only planned, constructive labor on Shabbat, and he did not plan to perform this labor. With regard to exile, the punishment prescribed for one who unintentionally but negligently kills another, were this stone to kill someone he is exempt, as the incident is deemed accidental.
לְעִנְיַן עֶבֶד – פְּלוּגְתָּא דְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְרַבָּנַן. דְּתַנְיָא: הֲרֵי שֶׁהָיָה רַבּוֹ רוֹפֵא, וְאָמַר לוֹ: ״כְּחוֹל עֵינִי״, וְסִימְּאָהּ; ״חֲתוֹר לִי שִׁינִּי״, וְהִפִּילָהּ – שִׂיחֵק בָּאָדוֹן, וְיָצָא לְחֵרוּת.
With regard to a Canaanite slave whose tooth was destroyed or eye was blinded by the stone, potentially enabling the slave to earn his freedom (see Exodus 21:26–27), this is the subject of a dispute between Rabban Shimon ben Gamliel and the Rabbis, as it is taught in a baraita ( Tosefta 9:25): If the master was a doctor and the slave said to him: Paint the lid of my eye in order to heal it, and the master blinded it during the procedure, or if the slave requested from his master: Scrape my tooth in order to heal it, and the master knocked out the tooth while scraping it, the slave has mocked the master, as he is emancipated due to the act of the master himself.
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: ״וְשִׁחֲתָהּ״ – עַד שֶׁיִּתְכַּוֵּין לְשַׁחֲתָהּ.
By contrast, Rabban Shimon ben Gamliel says: The slave is not emancipated in these cases because the verse states: “And destroy it” (Exodus 21:26), from which it is derived that the slave is emancipated only in a case where the master intends to destroy the eye or the tooth, but not if he intended to heal the slave. So too, in the case where a stone fell and accidentally blinded a slave’s eye or knocked out his tooth, according to the Rabbis the slave would be emancipated and according to Rabban Shimon ben Gamliel he would not. All of the above cases relate to situations where the individual did not know the stone was in his lap.
הִכִּיר בָּהּ וּשְׁכֵחָהּ, וְעָמַד וְנָפְלָה; לְעִנְיַן נְזָקִין – חַיָּיב. לְעִנְיַן אַרְבָּעָה דְּבָרִים – פָּטוּר. לְעִנְיַן גָּלוּת – חַיָּיב, דְּאָמַר קְרָא: ״בִּשְׁגָגָה״ – מִכְּלָל דַּהֲוָה לֵיהּ יְדִיעָה, וְהָא הַוְיָא לֵיהּ יְדִיעָה. לְעִנְיַן שַׁבָּת – פָּטוּר. לְעִנְיַן עֶבֶד – פְּלוּגְתָּא דְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְרַבָּנַן.
If he was initially aware of it but forgot about it and he arose and it fell, with regard to damages he is certainly liable, being that he is liable even if he was unaware of the stone. With regard to the four types of indemnity, here too he is exempt, as he did not intend to cause injury. With regard to exile he is liable, as the verse states: “One who unwittingly strikes a person mortally” (Numbers 35:11), indicating by inference that the assailant had some previous awareness, and in this case he was in fact previously aware of the stone in his lap. The term “unwittingly” is employed to describe someone who possessed knowledge of the potential transgression then forgot about it. With regard to Shabbat he is exempt, as this was not a planned, constructive labor. With regard to a slave, the same dispute between Rabban Shimon ben Gamliel and the Rabbis applies.
נִתְכַּוֵּין לִזְרוֹק שְׁתַּיִם, וְזָרַק אַרְבַּע; לְעִנְיַן נְזָקִין – חַיָּיב. לְעִנְיַן אַרְבָּעָה דְּבָרִים – פָּטוּר. לְעִנְיַן שַׁבָּת – מְלֶאכֶת מַחְשֶׁבֶת בָּעֵינַן. לְעִנְיַן גָּלוּת – ״אֲשֶׁר לֹא צָדָה״ אָמַר רַחֲמָנָא, פְּרָט לְנִתְכַּוֵּין לִזְרוֹק שְׁתַּיִם וְזָרַק אַרְבַּע. לְעִנְיַן עֶבֶד – פְּלוּגְתָּא דְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְרַבָּנַן.
In a case where he intended to throw the stone, and he intended to throw it for a distance of only two cubits but instead he threw it a distance of four cubits, as it went farther than he wanted it to go, with regard to damages he is liable. With regard to the four types of indemnity he is exempt. With regard to Shabbat he is exempt, as we require planned, constructive labor as a condition for liability. With regard to exile he is liable, as the Merciful One states in the Torah: “If a man lie not in wait” (Exodus 21:13), which serves to exclude from the death penalty a situation where one intended to throw the stone for two cubits but he actually threw it for four cubits, as he did not intend to kill, so he is exiled. With regard to a slave, the same dispute between Rabban Shimon ben Gamliel and the Rabbis applies.
נִתְכַּוֵּין לִזְרוֹק אַרְבַּע, וְזָרַק שְׁמֹנֶה; לְעִנְיַן נְזָקִין – חַיָּיב. לְעִנְיַן אַרְבָּעָה דְּבָרִים – פָּטוּר. לְעִנְיַן שַׁבָּת – בְּאוֹמֵר ״כׇּל מָקוֹם שֶׁתִּרְצֶה תָּנוּחַ״, אִין; אִי לָא, לָא. לְעִנְיַן גָּלוּת – ״אֲשֶׁר לֹא צָדָה״, פְּרָט לְנִתְכַּוֵּין לִזְרוֹק אַרְבַּע וְזָרַק שְׁמֹנֶה. לְעִנְיַן עֶבֶד – פְּלוּגְתָּא דְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְרַבָּנַן.
And if he intended to throw the stone four cubits but instead he threw it eight cubits, with regard to damages he is liable. With regard to the four types of indemnity he is exempt. With regard to Shabbat, if he said to himself when he threw the stone that he would be satisfied wherever it may land, then yes, he is liable, as he intended to throw it a distance of four cubits, which is the minimum necessary to violate the prohibited labor of carrying in the public domain. If he did not throw the stone aimlessly but rather had selected a target that was four cubits away, then he is not liable as he did not perform the precise planned, constructive labor that he had intended. With regard to exile, the Torah states: “If a man lie not in wait” (Exodus 21:13), which serves to exclude from the death penalty a situation where one intended to throw it four cubits but he actually threw it eight cubits, as he did not intend to kill, so he is exiled. With regard to a slave, the same dispute between Rabban Shimon ben Gamliel and the Rabbis applies.
וְאָמַר רַבָּה: זָרַק כְּלִי מֵרֹאשׁ הַגָּג, וּבָא אַחֵר וּשְׁבָרוֹ בְּמַקֵּל – פָּטוּר. מַאי טַעְמָא? מָנָא תְּבִירָא תָּבַר.
§ Since the Gemara cited Rabba’s comments about various actions for which the perpetrator is liable with regard to certain matters but exempt with regard to others, the Gemara cites similar rulings: And Rabba says: If one threw a vessel, such as an earthenware jug, from a roof and another came along and broke it with a stick during its descent, the latter is exempt from liability. What is the reason? It is because he broke a broken vessel, meaning that once the vessel was thrown from the roof it was clear that it would be broken upon landing, and therefore it is considered as if it were already broken and the one who broke it while it was still in the air is not liable.
וְאָמַר רַבָּה: זָרַק כְּלִי מֵרֹאשׁ הַגָּג, וְהָיוּ תַּחְתָּיו כָּרִים אוֹ כְסָתוֹת; בָּא אַחֵר וְסִלְּקָן, אוֹ קָדַם [הוּא] וְסִלְּקָן – פָּטוּר. מַאי טַעְמָא? בְּעִידָּנָא דְּשַׁדְיֵיהּ – פַּסּוֹקֵי מְפַסְּקִי גִּירֵיהּ.
And Rabba says: If one threw a vessel from a roof and there were cushions or blankets below so that if the vessel would land on them it would not break, and then another came and removed the cushions or blankets, or if the individual who threw the vessel went quickly before it landed and removed the cushions or blankets himself, and as a result the vessel shattered, the one who threw the vessel is exempt from liability even though the vessel broke as a consequence of his actions. What is the reason? At the time that he threw the vessel, his arrows were stopped, i.e., what he did at the time he threw the vessel, which is an act comparable to the shooting of an arrow, did not have the capacity to break the vessel. Therefore, he is not viewed as having broken the vessel, and is exempt.
וְאָמַר רַבָּה: זָרַק תִּינוֹק מֵרֹאשׁ הַגָּג, וּבָא אַחֵר וְקִבְּלוֹ בְּסַיִיף – פְּלוּגְתָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא וְרַבָּנַן. דְּתַנְיָא: הִכּוּהוּ עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם בַּעֲשָׂרָה מַקְלוֹת – בֵּין בְּבַת אַחַת בֵּין בָּזֶה אַחַר זֶה, כּוּלָּן
And Rabba says: If one threw a child from a roof and another came along and impaled him on his sword and the child died, the question of who is liable to receive the death penalty for killing the child is dependent upon the dispute between Rabbi Yehuda ben Beteira and the Rabbis. As it is taught in a baraita : If ten people beat a victim with ten sticks, whether they did so simultaneously or sequentially, they are all