Bava Kamma 23a

בנזקי ממונו דכתיב כי תצא אש דמשמע מעצמה:

בנזקי גופו דקרי ליה מבעיר:

היכי משכחת לה אילו אדם זורק חץ והזיק בטמון לא מיחייב בנזק הא קיימא לן בהאי פירקין (דף כו:) פצע תחת פצע לחייב את השוגג כמזיד ואונס כרצון. לישנא אחרינא האי חץ לעולם בטמון הוא נכנס ומזיק. ולא שמעתי:

וניחא ליה ומשני לה הכי:

ונפלה גדר של חצר:

שלא מחמת דליקה דאי מחמת דליקה חציו הם:

דכלו לו חציו שבשעה שהדליק האש דהיינו זריקת חץ לא היה ראוי להזיק בחצר אחרת:

אית ליה נמי משום ממונו והיכא דליכא לחיוביה משום חציו ואיכא לחיוביה משום ממונו מחייבינן ליה הלכך לענין גלוי אע"ג דכלו לו חציו חייב משום ממונו:

טמון באש דפטר רחמנא היכי משכחת לה פי' בשלמא למ״ד אשו משום ממונו אין תימה דפטור טמון ואע״ג דבכל נזקי ממונו כמו קרן שן ורגל חייב טמון שבממון מצינו חילוקים בקרן שן ורגל להלכותיהן אבל באדם המזיק לא חלק הכתוב דכתיב פצע תחת פצע ודרשינן בסוף פירקין (בבא קמא דף כו:) לחייב על השוגג כמזיד ואונס כרצון לפיכך אין סברא לדרוש אשו משום חציו:

מאי בינייהו הוה מצי למימר איכא בינייהו כל הני דלעיל כלב שנטל חררה ואנחי אנוחי בגדיש דלרבי יוחנן משלם על שאר הגדיש חצי נזק ולר"ל על שאר הגדיש פטור ולרבי יוחנן אפילו לא הצית בגופו של עבד קם ליה בדרבה מיניה וטמון היכא שלא כלו חציו חייב לרבי יוחנן:

וליחייב בעל הגחלת פירוש גם בעל הגחלת ולא שיפטר בעל הכלב לגמרי כדפ"ל (דף כב. ד"ה ואי) גבי חנוני אמאי חייב ועוד אי בשלא שמר גחלתו ומפטר בעל הכלב אמאי קאמר (לעיל בבא קמא יט:) מתני' באדייה אדויי ודרב הונא בעלמא איתמר לימא דרב הונא קאי אמתני' קשרו אדם חייב הקושר נ"ש ובעל התרנגול פטור כמו הכא דפטור בעל הכלב אלא ודאי בשלא שימר גחלתו חייב נמי בעל הכלב ולכך לא מיתוקמא דרב הונא אמתני' דקשרו אדם חייב משמע דחייב הכל הקושר ובעל התרנגול יש לו להתחייב כמו כן:

ולחייב בעל הגחלת האי לישנא לאו דוקא דהא מיתוקמא דאכלה בגדיש דבעל החררה אלא כלומר שיפטר בעל הכלב מחלקו של בעל הגחלת ולא ישלם כי אם הרביע וא"ת ואמאי לא פריך וליפטר בעל הכלב מן החררה ונראה מכאן לדקדק דיותר יש לאדם ליזהר עצמו שלא יזיק אחרים משלא יוזק שמחויב לשמור גחלתו מן הכלב אע"פ שאין לו רשות ליכנס לביתו כדי שלא יזיק אחרים ואפשר לשמור עצמו כדי שלא יכנוס כלב כדי ליטול חררתו וכן משמע בהמניח (לקמן בבא קמא דף לא.) בשמעתין דקדרין דפריך אי נתקל פושע שני נמי ליחייב אלמא חשיב שני פושע לחייבו בנזק שלישי ואינו פושע לענין שיפטר ראשון בנזקיו:

בששימר גחלתו וא"ת ומה שמירה היא זו כיון שיכול הכלב ליכנס שם בחתירה דסתם דלתות חתורות הן אצל הכלב וי"ל כיון דנטר כדנטרי אינשי לא אטרחוהו רבנן טפי:

בשחתר ואם תאמר ולישני כגון דנפלה גודא בליליא וידע בעל הכלב ובעל הגחלת לא ידע ויש לומר דאין זה רגילות דבעל הכלב ידע ובעל הגחלת לא ידע ולקמן גבי עיזי דבשדות רגילות הוא לפעמים:

סתם דלתות חתורות הן תימה דלמא משום דהוי תחילתו בפשיעה וסופו באונס תחילתו בפשיעה משום פתיחה ויש לומר דא"כ לא מיחייב בחתירה כ"א רביע כי היכי דהוה מתחייב בפתיחה שהיה בעל הגחלת מתחייב מחצה אבל אין לתרץ דלא אמרינן תחלתו בפשיעה בבתים פתוחים וסופו באונס בנעולים כיון דגבי נעולים לא הוי שום פשיעה כדאמרינן בהפרה (לקמן בבא קמא דף נב:) דלא אמרינן מגו דהוי פושע לענין חרש הוי פושע לענין פקח כו' ומגו דהוי פושע לענין גמלים הוי פושע לענין שוורים דלא דמי דהתם ודאי לא אמרינן מגו משום דלגבי פקח או לגבי שוורים הניזקין לא פשעי כלל אבל הכא פושע הוא בכלב זה לענין זה הגדיש להיות ניזוק בגחלתו בפשיעה היכא שלא שמר גחלתו לכך יש להתחייב אפילו נזוקין באונס למאן דמחייב תחילתו בפשיעה וסופו באונס:

תפשוט דפי פרה כחצר הניזק דמי תימה דאמאי לא פשיט משאר בבי דמתני' דתנן השן מועדת לאכול הראוי לה ומההיא דאכלה מצידי הרחבה ומתוך החנות ועוד אותם שהיו מדקדקין משיסה בו את הכלב למה לא הביאו מתניתין כלב שנטל חררה דדייק מינה השתא ועוד מאי קאמר מאי בעי ריפתך בפומא דכלבאי כיון שהכלב לקחה ונראה לר"י דמכל הנהו דמתניתין לא מצי למפשט ולא מההיא דנטל חררה משום דס"ד דאם לקחה הבהמה פירות בחצר הניזק ואכלה ברשות הרבים [או בחצר המזיק] חייב דמחייבינן בלקיחה לחודא וכן הסברא נוטה דכיון דפשע בלקיחה מה לנו באכילה והא דממעטינן משדה אחר רשות הרבים היינו לקיחה וקמבעיא ליה כגון אם הושיט פירות בפי פרה חש"ו ועכו"ם דלאו בני תשלומין נינהו וכגון שהבהמה לא היתה יכולה ליקח אם לא שהושיט לה ואי כחצר הניזק דמי חייב בעל הפרה ואי כחצר המזיק דמי פטור כיון שנתנו אחר לתוך פיה והא דקאמר תפשוט לאו ממתני' אלא מסוגיא דשמעתין דאוקמה אכלה בגדיש דבעל החררה שמע מינה דבעו לקיחה ואכילה בחצר [הניזק] אף על פי שאין טעם בדבר זה מה צורך באכילה אלא דגזירת הכתוב הוא ותפשוט כשנתן אחר לתוך פיה דחייב דכחצר הניזק דמיא דאי כחצר המזיק דמיא ומצי אמר ליה מאי בעי ריפתך בפומא דחיותאי ה"נ מצי א"ל מאי בעי ריפתך בפומא דכלבאי וזה הלשון לאו דוקא דהכא לא שייך לשון זה שהכלב לקח מעצמו אלא כלומר כיון דגזירת הכתוב דבעי' אכילה בחצר הניזק ואי פי פרה כחצר המזיק אפילו כי אכלה בגדיש דבעל החררה הוי אכילה בחצר המזיק ואגב דשייך לשון זה בנתן אחר לתוך פיה נקט ליה ומייתי משיסה בו את הכלב דשסוי מיקרי אפילו הכניס יד חבירו בפי הכלב או הנחש והשיך היינו דתחב ודחק שיני הכלב ונחש בבשר חבירו וא"כ אמאי חייב בעל הכלב והלא ידו בחצר המזיק הוא ולימא ליה מאי בעי ידך בפומא דכלבאי והא דקאמר שן דחייב רחמנא היכי משכחת לה אף על גב דמשכחת לה שפיר כגון שהלקיחה היתה בחצר הניזק אלא משום דפשטיה דקרא משמע שהביעור היתה בחצר הניזק קבעי היכי משכחת לה ובריש מסכת שבת (דף ג:) איכא נמי תפשוט מסוגיא דשמעתין דקאמר תפשוט מדבעי רב ביבי בר אביי:

אמר רבא קשיא ליה לר' אמי לר' יוחנן דאמר אשו משום חציו טמון באש דפטרי חכמים שחולקין על ר' יהודה היכי משכחת לה ובאנו לומר כגון שהצית אש בחצר ונפלה גדר שלא מחמת הדליקה והלכה האש והזיקה בחצר אחרת דכלו חציו בחצר ראשונה ואילו לא נפלה הגדר לא היתה האש עוברת באותה החצר.

ומקשי' אי הכי אפי' בגלוי פטור הוא דכלו חציו וכל שכן על הטמון. ופרקי' מאן דאית ליה משום חציו אית ליה נמי משום ממונו וכגון שהיה לו לגדור בפניה שלא תעבור ולא גדר.

ואקשי' וכי מאחר דמאן דאית ליה משום חציו אית ליה נמי משום ממונו בגלוי דכיון דהוה ליה לשמור ולגדור שלא תעבור הדליקה כמו שחייב לשמור בהמתו שלא תצא ותזיק ואם יצאה והזיקה חייב באשו שהוא כממונו. ואמרי' אי הכי מאי בינייהו איכא בינייהו לחייבו בד' דברים צער ריפוי שבת ובושת. ר' יוחנן דאמר אשו משום חציו אע"ג דאית ליה נמי אשו משום ממונו חייב בד' דברים הללו וכל שכן בנזק אבל ריש לקיש דאמר אשו משום ממונו אמר לך כשם שאינו חייב בנזקי שורו אלא בנזק בלבד כדבעינן למימר לקמן. כך אינו חייב באשו אלא נזק בלבד. בתר דאקשי' על ריש לקיש הני כולהו תיובתא ושנינהו ואוקימ' דר' יוחנן נמי אית ליה משום ממונו והלכה כר' יוחנן הדרינן לשמעתין ואמרי' תנינן במתני' על החררה משלם נזק שלם. מאן משלם בעל הכלב או בעל הגחלת ופשיטא לן דבעל הכלב [משלם] מפני שבעל הגחלת שימר גחלתו והכלב חתר והוציאה אורחיה הוא לחתור ולא שינה כי כן דרכו ואם לא חתר אלא לא שמר בעל הגחלת כראוי חייב בעל הגחלת ואוקי' דאכלה בגדיש דבעל חררה.

למאן דאמר אשו משום חציו טמון באש דפטר רחמנא באשא היכי משכחת איכא למידק מאי קשיא ליה דלמא גזרת הכתוב הוא כדפטר כלים בבור י"ל דה"ק למ"ד משום ממונו שפי' דבנזקי ממונו אשכחן דחלק אבל בנזקי גופו בחציו לא אשכחן ורש"י פירשה בענין אחר.

הכי גרסינן מאי בינייהו איכא בינייהו לחייבו ד' דברים. וה"ה דכל הנך דלעיל איכא בינייהו כגון שכלב שנטל את החררה וגמל טעון פשתן וכולה סוגיא דלעיל אלא דניחא ליה למימר דאף זו איכא בינייהו דלמ"ד משום חציו חייב בד' דברים כאלו חבל בו ידיו ממש ואיכא ספרים דגרסי א"ה מאי איכא בינייהו וא"א להולמה.

ולחייב נמי בעל גחלת לאו דוקא נקט האי לישנא דהא גחלת של בעל חררה הוא ואוקי' דאכלה על גדיש של בעל חררה דאי לא הא בעינן ובער בשדה אחר וא"כ בעל הגחלת שהוא בעל הגדיש מאי משלם אלא ה"ק כל שלא שמר גחלתו ונטלה כלב והדליק בה גדישו של חברו פושע הוא וחייב לשלם ח"נ א"כ הכא לפטור לבעל הכלב מרביע הנזק כנגד מה שהיה חייב בעל הגחלת בעלמא ולומר דפושע חשבינן ליה אבל הראב"ד ז"ל פירש משנתינו כגון שהגחלת אינה של בעל החררה והכלב לא נטל את החררה מרשות בעל החררה ובדוקא נקט שישלם עמו בעל הגחלת.

זאת אומרת סתם דלתות חתורות הן אצל הכלב ולפיכך בעל הכלב חייב דהו"ל לאסוקי אדעתי' שאין לו שמירה אלא קשירה אבל בעל גחלת פטור כל שנעל דלת בפני גחלתו תמיהא לי נעילת דלת מאי מהני' דהא לגבי כלים לא מהניא ולא מידי ואי לאו חשש כלבים נעילת דלת אינו צריך ולמה אטרחוה לנעול דלת כיון דלא מעלה ולא מורידה לגבי חתירת כלבים. עוד קשיא לי דהא בכולה שמעתין לא מחייבינן באשו אלא משום רוח מצויה אבל היכא דלא אפשר דאזלא ומזקא ברוח מצויה פטור ואמאי ליחייב אפילו בדאזלא ומזקא ברוח שאינה מצויה למ"ד מיהא תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב דהא פושע הוא אצל כלבים. ונראה דלא אמרה רוח מצויה ורוח שאינו מצויה אלא במקום שאין כלבים מצויין שם ומצאתי להראב"ד ז"ל דלגבי בעל גחלת בשמור נעילת דלת סגי ליה ואפילו בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה שהתורה מעטה בשמירתה דכתיב המבעיר את הבעירה עד דעביד כעין מבעיר ויש מקשים כיון דשכיחי כלבים אע"ג דנעל בעל הגחלת מאי הוי פשיעותא הוא דמאי שנא מהא דאמרינן בפרק שור שנגח את הפרה כסהו כסוי שיכול לעמוד בפני שוורים ואינו יכול לעמוד בפני גמלים וארעיה ונפלו שוורים דאמרינן כיון דשכיחי גמלים פשיעותא הוא אפילו לגבי שוורים הכא נמי מאי שנא.

וכתב הרב ז"ל ולאו מלתא היא דהתם בור ברשות הרבים היא ואי שכיחי דעברי גמלים התם ודאי פשיעותא היא אפילו לגבי שוורים אבל התם אי שכיחי כלבים אית להו בעלים ומנטרי להו דלא ליזקו אלו דברי הרב ז"ל.

ועדיין לא נתיישב בעיני דאם משום דאית להו בעלים דמנטרי להו ומשום הכי מפקת ליה לבעל גחלת מדין פושע למה אתה מחייבו לנעול דלא בפני גחלתו ומדמחייב בעל הכלב מנא לן מינה דסתם דלתות חתורות הן אצל כלבים ושלא תהא שמירה לכלב אלא קשירה דלמא בעל גחלת פטור כל שאין גחלתו עשויה לילך ולהזיק ברוח מצויה דאי משום כלבים סתם כלבים יש להם בעלים ובעלים משמרין אותם ומינה דאף בעל הכלב פטור כל שנעל בפניו את הדלת. ועוד צריכא לי תלמוד.

מי שהדליק בחצרו והרחיק בכדי שאין הדלקה ראויה לעבור לתוך של חברו ועברה פטור מכה בידי שמים היא וכן אם היה גדר הראוי לעכב את האש בנתים ונפל הגדר שלא מחמת הדלקה אם היה יכול לגדור קודם שתעבור הדלקה חייב שאע"פ שאין כאן חציו כל שאין חיוב מצד חציו יש בו חיוב מצד ממונו ומכיון שהיה לו לגדור ולא גדר שורו הוא ולא נעל בפניו ואם לא היה יכול פטור:

כבר ידעת שחיוב דלקה אינה בכלים הטמונים בתוך הגדיש אלא שיש בדבר הזה תנאים ומתבארים בקצת פרקים של מסכתא זו:

כבר בארנו שחיוב אשו לא מצד חציו הוא לבד אלא אף מצד ממונו אם כן כל זמן שאין שם חיוב מצד חציו שהיה גדר בנתים ונפל שלא מחמת הדלקה אלא שהיה בידו לגדרו ולא גדר שאין כאן חיוב חציו שהרי כבר כלו בשהגיע לגדר חייב מ"מ משום ממונו ובזו הוא שפטרו בו את הכלים הטמונים הא כל שחייב בו משום חציו חייב הוא על הכלים כמזיק בידים וכשאין חיוב משום ממונו והוא לדעת קצת כגון שהדליק בגחלת שאינה שלו ושלא ברשותו שלא נעשית הגחלת שלו מצד רשותו חייב משום חציו וכן אע"פ שבנזקי ממונו אין אדם מתחייב אלא בגוף הנזק באשו חייב בנזק וצער ושבת ורפוי כל שנשרף איזה אבר של חברו באשו ולא היה יכול לברוח ומ"מ בבשת מיהא פטור עד שיתכוין לו כמו שיתבאר וארבעה דברים אלו שנתחייב בהם יש אומרים דוקא בכפות הא בשאינו כפות פטור מכל וכל שהיה לו לברוח ויש אומרים שלא נאמר היה לו לברוח אלא לענין מיתה הא לענין נזקין חייב וכן יש מפרשים שכל זמן שאין חייב משום ממונו כגון נכסי הקדש ומטעם רעהו חייב משום חציו ואדם אין בו ספק שחייב בנכסי הקדש כבנכסי הדיוט ויש אומרין שאף משום ממונו חייב בנכסי הקדש לא נתמעט מרעהו אלא נזקי השור ואין זה נראה:

שמא ממה שכתבנו אתה למד שלדעת האומר אשו משום ממונו לבד לא יהא חייב אלא במדליק בגחלת שלו או שמדליק בשלו שנעשית שלו מצד רשותו ואף גדולי הרבנים וראשוני הגאונים כתבוה כן אלא שבתוספות כתבו שאף מדליק באש של אחרים ואף בשלו חייב ואף הכופף קמתו של חברו בפני הדלקה כמו שיתבאר בפרק הכונס אלא פירושו שחייב בו כנזקי שורו ושאר ממונו ואף באש של אחרים ושהוא מדליק בשלו ממונו הוא שאם הוא מדליק בגדיש של אחרים אין צריך בה לממונו שנזקי גופו הם ולדעתם קשה למצוא צד שלא יהא נאמר עליו חיוב ממונו ולענין פסק אין לנו שהרי הלכה שחיובו משום חציו וכל שאין שם חציו חייב משום ממונו:

תוספות בד"ה מאי בינייהו המ"ל כו' כלב שנטל כו' עכ"ל מהסוגיא דלעיל נראה דלא פליגי ר"י ור"ל בכלב אלא בגחלת שאינו שלו כדקאמר האי אש לאו ממונו דבעל כלב הוא ואם נראה להם דלא כפרש"י ואפי' בגחלת שאינו שלו המ"ל איכא בינייהו לא ידענא אמאי שבקי גמל וק"ל:

בד"ה ולחייב בעל הגחלת כו' ולא ישלם כ"א הרביע כו' עכ"ל צ"ע לר"ל אמאי דחיק לאוקמא בדאדייה אדוייה וחייב ח"נ על מקום גחלת לוקמא נמי באנחי אנוחי וחייב חצי נזק על מקום גחלת משום דבעל גחלת נמי חייב וקושטא הוא דאיירי בשלא שימר גחלתו ודו"ק:

בד"ה סתם דלתות כו' תימה דלמא משום דהוי תחילתו בפשיעה כו' עכ"ל לפרש"י דסתם דלתות חתורות ולא תימא משונה הוא כו' עכ"ל אין מקום לתמיהתם כפי מה שכתבו לעיל דלא אמרינן משום דתחילתו בפשיעה לגבי אורחיה דשן ורגל לחייב נזק שלם בקרן דלאו אורחיה וע"כ נראה שהם מפרשים דסתם דלתות חתורות הן ולא תימא אונס גמור הוא וליפטר וק"ל:

בגמ' וכי מאחר דמאן דאית ליה משום חציו וכו' מאי בינייהו ופרש"י היכי דהגחלת שלו היתה מאי איכא בינייהו וכו' והשתא לפרש"י אפילו לפי המסקנא היכי דאין הגחלת שלו גמי פליגי דלר"י חייב משום חציו ולריש לקיש פטור דלאו ממונא הוא אלא דפליגי נמי אגחלת שלו וא"כ קשה מה שכתב רש"י לעיל ריש ע"א דף כ"ב בתחלת סוגיא זו וז"ל וקא ס"ד דאיכא בינייהו כגון שהדליק בגחלת שאינו שלו וכו' דמשמע מדבריו דלפי המסקנא לא קאי הכי אבל כד מעיינת בפרש"י ובפסקי הראשונים תמצא שיש כאן בדברי רש"י לשונות אחרים אשר לפיהן יתיישב לשון רש"י דלעיל וכן משמע בדברי ספר ח"ש שהיה כאן בדברי רש"י עוד לשון אחר:

בתוס' ד"ה סתם דלתות חתורות וכו' תימה דלמא משום דהוי תחלתו בפשיעה וסופו באונס וכו'. נ"ל דהתוס' אינם מפרשים כפירש"י דהזאת אומרת קאי אמדמחייב נ"ש אלמא לאו שינוי חוא וכו' דא"כ איך מקשין דלמא משום דהוי תחלתו בפשיעה וכו' הא לעיל (בבא קמא דף כ"ב) ד"ה דאפיך מיפך כתבו התוס' דלא אמרינן משום דהוי תחלתו בפשיעה לגבי רגל לשלם נ"ש לגבי קרן וכו' ע"ש וגם התירוץ של התוס' דקאמר דא"כ לא מהייב בחתורה כ"א רביע וכו' לא יתיישב שפיר ע"כ נראה לי רהתוס' מפרשים רהזאת אומרת קאי אמתני' כלה רמחייב בעל הכלב כשחתד הכלב הדלת ונטל החררה והגרלת על הרררה ועל הגדיש ולא אמרי' דאונס הוא וליפטר מהכל ש"מ סתם דלתות חתורות הן אצל כלב והשתא מקשין התוס' בפשיטות דלמא לא הוי חתורות אצל כלב והא דמחייב בעל הכלב משום דהוי תחלתו בפשיעה וסופו באונס ועל זה יתיישב תירוצו של התוס' באופן נאות:

ד"ה תפשוט דפי פרה וכו' ונראה לר"י וכו' דס"ד דאם לקחה הבהמה פירות וכו' ואכלה בר"ה או בחצר המזיק חייב וכו' וקא מבעיא ליה וכו' אלא מסוגיא דשמעתין וכו' ש"מ דבעי לקיחה ואכילה בחצר הניזק וכו' כצ"ל וכן בסוף הדבור אע"ג דמשכחת לה שפיר כגון שהלקיחה היתה בחצר הניזק אלא משום דפשטא דקרא וכו' שהביעור היתה בחצר הניזק וכו' כצ"ל:

טמון באש דפטר רחמנא היכי משכחת לה איכא למידק מאי קשיא ליה דילמא גזירת הכתוב הוא כמו למאן דאמר אשו משום ממונו. ורש"י פירש הא כתיב פצע תחת פצע ומרבינן שוגג ואנוס משמע שר"ל שטמון פטור משום שאין אדם מכיר בו וחשבינן ליה כשוגג ואונס ואי אפשר לומר כן דהא בכל נזק ממון כגון קרן ושן ורגל חייבין בטמון אף על גב דלא כתיב בהו פצע תחת פצע. ושמא רצה לומר דלמאן דאמר משום חציו אין לפטור טמון מידי דהוה אזורק חץ והזיק בטמון שחייב מדכתיב פצע תחת פצע. ועוד יש לומר דאי משום ממונו אין תימה דפטר בו טמון שמצד שהקל הכתוב בנזקי ממונו קרן לחצי נזק ושן ורגל להלכותיהן אבל אדם המזיק וכו' ככתוב בתוספות. הרא"ש הרשב"א ז"ל ותוספות שאנץ. וזה לשון ה"ר ישעיה ז"ל טמון באש דפטר רחמנא היכי משכחת לה. פירש רש"י ז"ל הא כתיב פצע תחת פצע וכו' משמע אבל ממונו דלא מחייב על השוגג כמזיד לא מחייב בטמון. וקשה דהא שן ורגל וקרן חייבין בטמון וצריך לפרש טמון דחייב רחמנא היכי משכחת לה דבשלמא אי משום ממונו הוא אשכחנא דחלק רחמנא באש להלכותיהן דשן ורגל פטורין ברשות הרבים ובור פטור מכלים הכי נמי יש לומר דאש פטור מטמון אלא למאן דאמר משום חציו הרי באדם לא מצאנו שום פיטור שהרי אדם מועד לעולם בין ער בין ישן. ע"כ. וכן פירש הראב"ד ז"ל וז"ל בשלמא למאן דאמר אשו משום ממונו היינו דפטר ביה רחמנא טמון דאשכחן פלוגתא בנזקי ממונו כדאשכחן בבור דפטר ביה אדם וכלים ופסולי המוקדשין והוא הדין הכא נמי פטור טמון באש אלא למאן דאמר משום חציו היכן מצינו פטור בנזקי אדם והלא אף ישן חייב דהוה ליה כטמון. ע"כ.

מאי בינייהו כלומר קא סלקא דעתיה דבין לקולא בין לחומרא קאמר דמאן דאית ליה משום חציו אית ליה משום ממונו אם כן מאי בינייהו ושני לה דיהבינן ליה חומרי חציו וחומרי ממונו ומאי איכא לחייבו בארבעה דברים ואיכא נמי טמון באותה חצר וכל הנך דשנינן לריש לקיש אלא שבא להוסיף על מה שאמרנו. הראב"ד ז"ל.

וזה לשון ה"ר יהונתן ז"ל אם תשאל הרי בינייהו חילוק גדול לענין טמון דלמאן דאמר משום ממונו מיפטר על הטמון לעולם ולמאן דאמר משום חציו אינו פטור אלא היכא דנפלה דליקה וכו'. וכן נמי לא שייך למימר מאי בינייהו היכא דליכא טמון דהא איכא בינייהו היכא דאדליק בגחלת של חבירו. תשובתך האי דשאיל הכי מאי בינייהו כאלו כך אומר אנו צריכין שיהא הפרש ביניהם בכל צד שיש בו היזק מן האש ומצינו ביניהם הפרש לענין טמון וכן נמי היכא דליכא טמון והיא גחלת של חבירו אבל היכא דליכא טמון והיא גחלת שלו מאי בינייהו. ע"כ. וזה לשון ה"ר יהוסף הלוי ז"ל אבן מיגש בתשובותיו וששאלת היכי אמרינן מאי בינייהו והא קא חזינן דאיכא בינייהו טובא דמאן דאית ליה משום חציו טמון באש באותה חצר חייב בחצר אחרת ולמאן דאמר משום ממונו אפילו באותה חצר נמי פטור ואם היה עבד כפות וגדי סמוך לו ונשרף עמו למאן דאמר משום חציו פטור דקם ליה בדרבה מיניה למאן דאמר משום ממונו חייב ושאר הנך דאמרינן לענין כלב וגמל. תשובה. הכין חזינא דהא מילתא ליכא לאקשויי דהא בכמה דוכתי בתלמוד איכא כהאי גוונא דאמרינן מאי בינייהו ואף על גב דחזינן דאיכא בינייהו אנפי טובא וטעמא דמילתא דכיון דאיכא נמי אנפי אחריני דאיתא בינייהו מוסף אהנך אנפי אחריני אתא דהא חזינן מגמרא דאיתנהו בינייהו קאמר בדרך שאלה מאי בינייהו כי היכי דליהדר בתשובה איכא בינייהו כך וכך ופירש כלומר איכא בינייהו נמי כך וכך. ועוד כד מעיינת להו להנהו אנפי דמתחזיאן מגמרא דאיתנהו בינייהו משכחת דכלהו לאו בעיקר דין חיוב האש נינהו ומשכחת להו בכלהו נמי היזק אש אלא מילי דמייתי לדון ממעשה ההיזק כהאי גוונא נינהו דלא משכחת לה אלא היכא דהוי ההיזק כהאי גוונא בלחוד ואלו הוה בגוונא אחרינא לא הוה משכחת בה הפרש בדין בין משום חציו בין משום ממונו הלכך בעי לאהדורי אמילתא דאיכא בה הפרש בינייהו בעיקר דין חיוב האש דמשכחת לה בכלהו גווני היזק אש. ע"כ לשונו ז"ל. והרב ר' ישעיה ז"ל כתב וז"ל מאי בינייהו. הוה מצי למימר כוליה סוגיין דלעיל איכא בינייהו דגבי כלב שנטל חררה למאן דאמר אשו משום ממונו צריך לאוקמיה בדאדייה אדויי ואי לא לא מחייב כלל אגדיש ולרבי יוחנן אפילו אנחה אנוחי מחייב אמקום חררה ואמקום גחלת נזק שלם ואגדיש חצי נזק וכן בגמל לריש לקיש צריך לאוקמי במסכסכת ולרבי יוחנן בלא מסכסכת נמי מחייב בעל הגמל וכן ההיא דגדי צריך לאוקמי לריש לקיש בהצית בגופו ועוד איכא בינייהו טמון. ורש"י ז"ל פירש פירוש אחר דמפרש מאי בינייהו משום דמשמע ליה דפליגי אף באש שהוא שלו מדקאמר תלמודא אשו משום מאי מחייב רבי יוחנן וכו' והיינו דבעי היכא שהוא שלו מאי בינייהו. ה"ר ישעיה ז"ל. וכן יש מפרשים אשו משום חציו דהיינו אש דומה לחציו ולהכי נקט אשו אבל מאחר דמחייב דבר שאינו חציו אם כן לא לימא אשו. תלמידי הר"י ז"ל. ועוד פירוש אחר מאן דאית ליה חציו אית ליה משום ממונו דבעי רבי יוחנן תרתי דלא מחייב משום חציו אם לא יהא ממונו והשתא ליכא בינייהו כל הני אבל מאן דאית ליה משום ממונו מחייב משום ממונו לחודיה. ה"ר ישעיה ז"ל.

וזה לשון הגליון מאי בינייהו איכא בינייהו לחייבו פירש רש"י דהא על כרחך בגחלת שלו נמי פליגי. נראה למורי הרב שבכאן מסתלק הסלקא דעתיה שפירש רש"י ז"ל לעיל דלעיל פירש איכא בינייהו גחלת שאינה שלו והכא פירש דבגחלת שלו נמי פליגי. הילכך נראה שכך דעתו דמעיקרא סלקא דעתיה דליכא בינייהו אלא בגחלת שאינה שלו אבל בגחלת שלו לרבי יוחנן נמי היה חייב משום ממונו ולא משום חציו והשתא אמרינן דבגחלת שלו נמי פליגי לרבי יוחנן דמחייב משום חציו חייב בארבעה דברים ולריש לקיש פטור מארבעה דברים ואינו חייב אלא דוקא נזק נמצא לפי זה מסתלק הסלקא דעתיה דלעיל. ויש פירושים של רש"י שכתוב בהם למאן דאמר משום חציו אית ליה נמי משום ממונו משמע דאינו חייב לרבי יוחנן אם לא שיהא חציו וממונו הילכך קודם שכלו לו חציו שיש בו חציו וממונו חייב בין על הגלוי ובין על הטמון ולאחר שכלו חציו חייב על הגלוי ופטור על הטמון. וקשה כיון דכלו לו חציו למה יתחייב על הגלוי והרי לרבי יוחנן אינו חייב אם לא שיהיה בו חציו וממונו והכא כבר כלו חציו ולא נשאר אלא משום ממונו. וי"ל כיון שהתחיל על ידי חציו אף על פי שכלו לו חציו הוה ליה כאלו השלים בחציו וממונו וחייב על הגלוי וגם לפי זה מסתלק הסלקא דעתיה דלעיל. ע"כ לשונו. וכן פירשו תלמידי ר"י ז"ל דעכשיו רצה לומר שצריך תרווייהו אי משום חץ לבד לא היה חייב אם לא שיהיה ממונו וגם משום ממונו לא היה חייב אם לא שהיה חץ שברי בהיזק כמו חץ משום דפתח הכתוב בנזקי ממונו וסיים בנזקי גופו ומכל מקום פטור טמון ואינו כמו ארבעה דברים שחייב כי נימא שחיוב ממונו בא להחמיר ולא להקל. ולפירוש האחר שפירש רבינו ישעיה ז"ל דמשום חציו לחודיה לא מחייב עד דאיכא בהדיה ממונו אבל משום ממונו לחודיה מחייב איכא לאקשויי למה צריך תרתי מאחר דמשום ממונו לחודיה מחייב. ואפשר לתרץ דסבירא ליה לרבי יוחנן כטעמא דריש לקיש דחציו מכחו אזלי והאי לאו מכחו קא אזיל כיון שאני רואה דאפילו דלית ליה ממשא מחייב רבי יוחנן כגון היכא דכלו חציו אם כן סברא הוא דמשום ממונו לחודיה יתחייב אבל לא משום חציו לחודיה. אבל קשה נימא דלעולם לא סבירא ליה כטעמא דריש לקיש ולא מחייב היכא דכלו חציו אלא משום דהיה מזיק קודם משום הכי חייב משום ממונו וכו' כמו שכתוב בגליון דלעיל. ע"כ.

לחייבו בארבעה דברים פירש רבינו חננאל ז"ל דהיינו צער רפוי שבת ובושת דלרבי יוחנן אף על גב דאית ליה נמי אשו משום ממונו חייב בארבעה דברים הללו וכל שכן בנזק אבל לריש לקיש דאמר משום ממונו כשם שאינו חייב בנזקי שורו אלא בנזק לבד הכי נמי באש. ע"כ. ורש"י ז"ל לא פירש כן. ח"מ תק"ו ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל חיוב אשו לא משום חציו הוא לבד אלא אף מצד ממונו ובמקום דליכא חציו יתחייב משום ממונו כגון היכא דכלו חציו ובזו הוא שפטרו טמון הא כל שחייב בו משום חציו חייב הוא על הכלים כמזיק בידים וכשאין חייב משום ממונו והוא לדעת רש"י ז"ל כגון שהדליק בגחלת שאינה שלו ושלא ברשותו שלא נעשית הגחלת שלו מצד רשותו חייב משום חציו. וכן אף על פי שבנזקי ממונו אין אדם מתחייב אלא בגוף הנזק באשו חייב בנזק וצער ושבת וריפוי כל שנשרף איזה אבר של חבירו באשו ולא היה יכול לברוח ומכל מקום בבושת יהא פטור עד שיתכוון לו. וארבעה דברים אלו שנתחייב בהם יש אומרים דוקא בכפות הא כשאינו כפות פטור מכל וכל שהיה לו לברוח. ויש אומרים שלא נאמר היה לו לברוח אלא לענין מיתה הא לענין נזקין חייב. וכן יש מפרשים שכל זמן שאין חייב משום ממונו כגון נכסי הקדש ומטעם רעהו חייב משום חציו ואדם אין בו ספק שחייב בנכסי הקדש כבנכסי הדיוט. ויש אומרים שאף משום ממונו חייב בנכסי הקדש לא נתמעט מרעהו אלא נזקי השור ואין זה נראה. שמא ממה שכתבנו אתה למד שלדעת האומרים אשו משום ממונו לבד לא יהא חייב אלא במדליק בגחלת שלו או שמדליק בשלו שנעשית שלו מצד רשותו. ואף גדולי הרבנים וראשוני הגאונים ז"ל כתבוה כן. אלא שבתוספות כתבו שאף מדליק באש של אחרים ואף בשלו חייב אלא פירושו שחייב בו נזקי שורו ושאר ממונו ואף באש של אחרים ושהוא מדליק בשלו ממונו הוא שאם הוא מדליק בגדיש של אחרים אין צריך בו לממונו שנזקי גופו הם. ולדעתם קשה למצוא צד שלא יהא נאמר על זו חיוב ממונו. ולענין פסק אין לנו שהרי הלכה שחיובו משום חציו וכן שאין שם חציו חייב משום ממונו. ע"כ לשונו.

וליחייב נמי בעל הגחלת פירש רש"י ז"ל דהא בין למר ובין למר משום ממונו אית להו. ולא ידעתי מה דחקו לפרש כן דאפילו אי הוי אשו משום חציו שייך לאקשויי הכי דהולכת הכלב הוי כרוח מצויה וקרוב לודאי כמו חציו כי דרכו ליטול חררה עם הגחלים. ועוד פירש רש"י ז"ל הילכך לרבי יוחנן דאמר לעיל על הגדיש משלם חצי נזק דצרורות הן לשלם בעל הגחלת חצי האחר ומשמע דניחא ליה דבעל הכלב משלם חצי הגדיש. ונראה לי דאין לו לשלם אלא רביע נזק דהא אית ליה שותפא ובעל הגחלת משלם שלשה רביעים לרבי נתן דאית ליה היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי ולרבנן משלם בעל הכלב ריבעא ובעל הגחלת פלגא ואידך ריבעא מפסיד. הרא"ש ז"ל. וזה לשון הראב"ד ז"ל מאן חייב בעל הכלב וליחייב בעל הגחלת. נראה לי לריש לקיש הוא מקשה דאמר על שאר גדיש כוליה פטור והכי מקשינן לחייב נמי בעל הגחלת בשאר הגדיש דממונו הוא. וי"ל דאפילו לרבי יוחנן מקשה דכל אשו בפשיעה חציו הן כדכתיב כי תצא אש מעצמה וקרי ליה מבעיר הילכך שניהם פשעו בגחלת זו וחיצי שניהם הן. ע"כ. ועוד פירש רש"י ז"ל דקא סלקא דעתיה דגחלת דחד וחררה וגדיש דחד. ולשון ולחייב דחקו לפרש כן דאם הגחלת היא של בעל הגדיש מה שייך לשון וליחייב בעל הגחלת ולמי יתחייב והלא הכל שלו והיה לו לומר וליפטר בעל הכלב מחלקו של בעל הגחלת. על כן הוצרך לומר שהגחלת היא של אחר דאז שייך לשון וליחייב כי מה שאמרו התוספות דלשון וליחייב לאו דוקא וכו' הוא דוחק. גליון. וכן כתב תלמיד הר"פ ז"ל וז"ל ואם תאמר מאי פריך וליחייב בעל גחלת והלא הוא שלו. פירש רש"י ז"ל דמיירי כשהגחלת לא הויא דבעל חררה אלא החררה של בעל הבית שעשאה בבית האופה ונטלה הכלב בבית האופה. ע"כ. אי נמי על כן פירש רש"י ז"ל קא סלקא דעתיה דגחלת דחד לפי שהתוספות הקשו על פירוש רש"י ז"ל לעיל שפירש דמספקא ליה אי אזלינן בתר מקום אכילה או בתר מקום לקיחה והביאו ראיה מדפריך הכא והא בעינן ובער בשדה אחר וליכא לפי שדעת התוספות שהגחלת היא של בעל הגדיש על כן מקשים עליו מאי פריך והא בעינן ובער בשדה אחר וליכא והא הלקיחה היתה בחצר הניזק ומכח זה סותרים פירוש רש"י לעיל אבל רש"י דעתו שהגחלת היא לאחר כמו שפירש הכא הילכך הלקיחה לא היתה בחצר הניזק וגם לא האכילה אי אכלה בגדיש דעלמא. על כן מקשה התלמוד והא בעינן ובער בשדה אחר דלא לקיחה ולא אכילה היתה בחצר הניזק ומשני לא צריכא דאכלה בגדיש דבעל חררה שהאכילה היתה בחצר הניזק. גליון. וזה לשון הראב"ד ז"ל הוה מצי לתרוצי אין הכי נמי אלא הכא כגון דחררה וגחלת וגדיש דחד נינהו אלא דאתא לאשמועינן דשימור יתירה בעי במקום שנזקי כלב מצויים שם דלא סגי בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה כדסגי ליה בשן דעלמא כדאיתא בפרק הכונס מפני שהכלב רעב ודרכו לחתור ולחפש אחר מאכלו. ע"כ.

וליחייב בעל הגחלת פירוש גם בעל הגחלת וכו' כדפ"ל גבי חנוני וכו' וכן כתבו תוספות. וקשה דלעיל הביאו ראיה מזה והכא הביאו ראיה מלעיל ומנין יש להם דהכי פריך נימא דפריך שיפטר בעל הכלב לגמרי וגם לעיל פריך שיפטר בעל חנוני לגמרי. וי"ל דלכך אמרו הכא ועוד דאם לא כן יאמר רב הונא דבריו אמתניתין וכו'. ועוד יש לומר דבעל הגחלת וחנוני הם שוים שהתחילו בהיזק ובעל הכלב ובעל הגמל הם שוים שעשו סוף ההיזק על כן אומרים התוספות שאין לומר שיפטר לגמרי בעל הכלב שהרי למעלה הקשה התלמוד שגם בעל הגמל יתחייב שהוא שוה לבעל הכלב גם לעיל הביאו ראיה מכאן שאין לפרש דבעל גמל יתחייב הכל שהרי בכאן פריך שיתחייב בעל הגחלת שהוא שותף לחנוני שהתחלת הנזק היה ממנו. גליון. ועוד אומר ר"י דמצינן למימר דליחייב בעל הגחלת הכל הואיל ופשע בתחילת הדבר דלא דמי לההיא דלעיל דפריך דלחייב בעל גמל שפשע ואף על פי שלא היה לו בדעתו להעלות שיניח חנוני נרו מבחוץ מכל מקום מיד כשראה האש היה לו להרחיק בהמתו מן הבירה שרגיל הוא כל שעה להלך עם גמלו ויש לו לשמרה אבל הכא אין בעל הכלב רגיל להלך עם כלבו לשמרו שלא יזיק כשיהא אש בידו. ולפי טעם זה מצינו לפרש שפיר לעיל עמדה וסכסכה כל שכן דחנוני פטור לגמרי לפי שעמדה ולא היה לו ליזהר וחשוב לגביה כאונס מה שעמדה וסכסכה. הא דמשני כגון שעמדה להטיל מימיה דמשמע הא לא עמדה להטיל מימיה לא אמאי תחילתו בפשיעה וסופו באונס הוא דמתחילה פשע חנוני דאיבעי לאסוקי אדעתיה שלא יניח נרו מבחוץ שמא תעבור גמל טעון פשתן ותעמוד להטיל מימיה ותסכסך. וי"ל כיון דבעל הגמל פושע גמור שדין חיובא עליה אף על גב דתחילתו דחנוני בפשיעה כיון דסופו באונס. ולפי מה שפירשתי לעיל דרבי שמעון דחנוני פטור לאו לגמרי קאמר אלא מן החצי אתי שפיר בלאו הכי. תוספות שאנץ. עיין לעיל גבי ואי במסכסכת וכו'.

וליחייב בעל הגחלת אף על גב דגבי שולח את הבערה לא מחייב עד דמסר ליה שלהבת לריש לקיש ולרבי יוחנן עד דמסר ליה גווזא פעמים שיש גחלים לוחשות מרובין בחררה דהוו אפילו כמסר לו גווזא לרבי יוחנן. וכי תימא מנא לן דאיירי בהכי משום דאי לאו הכי לא מחייב בעל הכלב. תוספות שאנץ. והרב ר' ישעיה ז"ל כתב וז"ל אפילו לרבי יוחנן דלא מחייב עד דמסר ליה גווזא וסילתא. יש לומר דחררה מסייעת בביעור האש כמו סילתא וגווזא ולריש לקיש דבעי שלהבת יוכל לומר בלא חררה נמי דמיירי שהגחלת לוחשת ואית בה שלהבת. ע"כ. וזה לשון הראב"ד ז"ל קשיא לי בעל הגחלת אמאי חייב והא אמרינן שאם מסר גחלתו לחרש שוטה וקטן פטור. ונראה מכאן שלא פטרו בגחלת ליד חרש שוטה וקטן אלא היכא דאיכא צוותא דחרש שוטה וקטן אבל היכא דליכא צוותא אחרינא וגחלת דידהו בלחוד עביד היזקא חייב ומשום הכי אקשי ליה וליחייב נמי בעל גחלת. ע"כ. עוד כתבו בתוספות ואמאי לא פריך וליפטר בעל הכלב מן החררה. וקשה לפי מאי דקא סלקא דעתך השתא שיש לו לאדם לשמור עצמו שלא יוזק אם כן שן ורגל דחייביה רחמנא היכי משכחת לה והלא כל אדם יש לו לשמור עצמו שלא יוזק. ויש לומר דמשכחת לה כגון שהבהמה בשדה והיה גדר בפני הבהמה ונפל וידע בעל הבהמה ובעל השדה לא ידע כי דוקא בבית אין רגילות אבל בשדה רגילות הוא שזה ידע וזה לא ידע כמו שאומרים התוספות בסמוך. עוד כתבו ונראה מכאן לדקדק דיותר יש לאדם ליזהר עצמו שלא יזיק משלא יוזק. וקשה אמאי יפטר בעל הכלב מחלקו של בעל גחלת בענין גדיש והלא הגדיש והגחלת של אחד ואין לו לשמור גדישו שלא תלך הגחלת ותדליק הגדיש כי אין לו לשמור עצמו שלא יוזק כמו שאמרנו שאין לו לשמור חררתו מן הכלב. ויש לומר דבשלמא גבי חררה שייך לומר שאין לו לשמור חררתו מן הכלב לפי שמן החררה לא יבא היזק לחררות אחרים אבל הגדיש יש לו לשמור גדישו שלא ידלקו גדישות אחרים. גליון.

בתוס' בד"ה מאי בינייהו וכו' עד סוף הדיבור יש לתמוה למה השמיטו תו' לומר דאיכא בינייהו האי דגמל דלר' יוחנן מחייב אפי' בלא מסכסכת ולר"ל דוקא במסכסכת ונראה ליישב דהתו' לא נקטי אלא כל הני דמשמע להדיא מסוגיא דשמעתין שמשתנה פי' משניות וברייתא בין ר"י לר"ל אבל הא דשני לעיל מתני' דגמל במסכסכת סברי התו' דאף לר"י מתוקמא הכי משום דלא קתני חייב ח"נ וכמ"ש לעיל ולא נחתו לאותן חלוקים שכתבתי שם ואף דלענין דינא ודאי דנ"מ ג"כ בגמל לא חש להאריך:

בפרש"י בד"ה ה"ג וליחייב נמי בעל גחלת דהא בין למר ומר משום ממונו אית להו עכ"ל. משמע מפירושו דלפי מאי דס"ד מעיקרא דר"י לית ליה משום ממונו אלא משום חציו לחוד לא שייך להקשות וליחייב נמי בעל גחלת וע"כ היינו טעמא דלא מחייב משום חציו כל היכא שהנזק נעשה ע"י דבר אחר הגורם וקשה דא"כ אמאי לא מקשי לעיל לר"י מהא דקתני שאם הדליק החנווני נרו מבחוץ שהחנוני חייב ואמאי חייב כיון שהנזק נעשה ע"י גרמת הגמל שאינו שלו אבל באמת לא קשה מידי לפי דרש"י נחית כאן לסברת התוס' דלעיל דלטעמא דאשו משום חציו לא מחייב אלא ברוח מצויה גמור אבל לטעמא דמשום ממונו לא בעינן רוח מצויה כולי האי וא"כ א"ש דבשלמא החנווני שפיר מחייב אפילו משום חציו לחוד דכיון שהניחה בחוץ לר"ה הוי רוח מצויה גמור שהרי הרבה עוברים ושבים עם בהמתם ומשאם טעונים עליהם בר"ה ונוח לידלק ומוטל על החנווני לשומרו מזה אבל כאן גבי כלב דאיירי ע"כ שהחררה עם הגחלת היא ברשות הניזק מדמחייב על החררה משום שן וא"כ לא חשיב רוח מצויה כל כך דאינו מצויה שיכנס הכלב לרשות הניזק דמאי בעי ברשותיה לכך לא שייך לחייב בעל הגחלת משום חציו כיון דלא הוי רוח מצויה כל כך לכך פירש רש"י דעיקר הקושיא כיון דבין למר ומר משום ממונו אית להו וא"כ יש לחייבו שפיר אף ברוח שאינה מצויה כל כך כיון שעכ"פ מצויה קצת וכמ"ש תוס' לעיל:

בא"ד וקס"ד דגחלת דחד וגדיש דחד עכ"ל כוונתם ליישב הל' וליחייב בעל גחלת משמע שהגדיש אינו שלו וק"ל:

בתוס' בד"ה וליחייב בעל הגחלת פי' גם בעל הגחלת וכו' ועוד אי כשלא שימר וכו'. עי' מ"ש לעיל בדף הסמוך גבי חנווני אמאי חייב ועי' ג"כ מ"ש בסוגיא דדליל:

בד"ה וליחייב בעל הגחלת האי לישנא לאו דווקא וכו' וא"ת ואמאי לא פריך ולפטור בעל הכלב מן החררה וכו' עכ"ל. כוונתם להקשות שיפטור בעל הכלב לגמרי ולא ישלם אפילו ח"נ דכיון דקס"ד דמקשה דאיירי שלא שימר הגחלת א"כ גם החררה היא במקום שאינו משתמר אלא במקום גלוי והפקר לכך אין לנו לחייבו כלל משום שן וכן משמע לקמן בסוגיא דשמעתין דחיוב שן אינו אלא כשהפירות מונחים במקום המשתמר וע"ז תירצו דלענין חררה ודאי הוי מקום המשתמר ולפי שרבים נדחקו לפ' דכוונת התוס' ישלם ח"נ ולכך הוצרכתי לפרש כן וק"ל:

רש"י ד"ה דסתם דלתות כו' ולא תימא משונה עיין בהרא"ש בפרקי' סי' ג':

תוס' ד"ה וליחייב כו' האי לישנא כו' ונראה מכאן לדקדק עי' לקמן דף כז ע"ב תד"ה אמאי פטור:

תוס' ד"ה וליחייב כו' האי לישנא כו' ונראה מכאן לדקדק עי' לקמן דף כז ע"ב תד"ה אמאי פטור: