Bava Kamma 2b

And one who is impure by a corpse one who touches a corpse is a primary source of impurity. The corpse itself, however, is a super-primary source of impurity; one who touches it becomes a primary source of impurity who can then impurify people and vessels. The verse states: "Whatever that impure person touches shall be impure" [Numbers 19:22]; this verse is discussing one who is impure by a corpse, and implies that he can impurify people, since it states "and the person who touches..." [Numbers 19:22]

Here what the subcategories of Shabbat [labors] are equivalent to the primary categories; the subcategories of impurity are not equivalent to the primary categories. Here, what [is the relationship to] the subcategories of damages? Do we say that the subcategories are equivalent, and there is no difference between a primary category and a subcategory, in that in each case the one who causes damage must pay, or perhaps not?

There are among, etc - later on in our discussion of this topic [the gemara] will explain the statement of Rav Pappa.

The Horn for goring.

The Tooth for eating.

The Foot trampling resulting in breaking vessels.

With these shall you gore the Arameans / with them he shall gore the nations - so we see that goring is done with the horn.

Texts of the tradition the Prophets and the Writings.

For concerning the primary category [of ritual impurity], it impurifies a person and vessels. For that expression implies that the person becomes tomay and causes his clothing to become tomay as he is wearing them. This is not true in the case of a dead rodent, semen and one who has been in contact with a corpse. They cause a person to become tomay, he becomes a Rishon, a first level of tumoh, but the clothes he is wearing do not become tomay. Since the wearer is only a Rishon and not an av, his clothing which are treated as vessels do not become tomay. As the Gemara says vessels (and clothing) can only become tomay from an av. The Gemara has stated that an av of tumoh does not make its toldoh as itself. The toldoh has a reduced level of tumoh. It can only cause tumoh to foodstuff, but not to people and vessels. Although this is generally true for an av coming in contact with a person and with most utensils, there is an area where this is not true and the utensil will have a degree of tumoh as great as the av. And if you ask: There is a tomay mais, a person who came in contact with a corpse, who causes a metal vessel to have the same degree of tumoh as the tomay mais himself, for we have a rule that the sword is the same level of tumoh as the corpse. We see that there is a toldoh of tumoh which has the same level of tumoh as the av. Tosafot points out that although the statement is generally true, there still is a difference between a tomay mais and the metal vessel with which it comes in contact. And we can answer: the metal vessel is still not entirely like the tomay mais, because that metal vessel will not cause a second metal vessel to become tomay, as the tomay mais does, as Rabbeinu Tam deduces at the beginning of Masechet Oholos.

The Sages taught three primary categories. The Gemara asked a question: do the derivatives of damagers have the same laws as the avos? Now, the Gemara introduces a lengthy Braita that explains all the avos of shor and how they are derived. It seems as if the Gemara forgot to answer the question. Tosafot explains: The Gemara interrupted its flow by citing this Braita, so that eventually he can explain, using this Braita as a basis, which are their toldos that are not like the avos, of which Rav Papa spoke.

But with [a horn] attached, say [that in] all [cases the legal status] is [that of] a forewarned [ox]. If we only had a verse that spoke of an unattached horn, we would say that the difference of tam and muad applies only to an unattached horn, but when goring with an attached keren, I would say it is totally, even the first time, muad. Tosafot tells us the practical difference that would result from what I might have thought: That one must pay full payment even the first time. This requires some explanation. At this point in the Gemara full payment for an attached keren is not mentioned in the Torah. That I might have thought that there is reason to pay in full, is not an adequate reason to require full payment. There must be some means of deriving a new rule, to require a payment that is not mentioned in the Torah. As we have already seen in Tosafot (2a ד"ה ולא) the Gemara later (5b) discusses the possibility of learning one av from the other. It is that Gemara that Tosafot uses to search for a source for the new ruling that an attached keren must make full payment. The Gemara there concludes that all of the avos could be known, had the Torah only written bor and one other av. The Gemara there goes on to explain why the Torah did in fact write all of the Avos. There is one exception, keren, which may not be able to be derived from bor and one of the others. The Gemara says that the derivation of keren depends on a dispute among the amoraim. One holds that we could not learn keren from the other avos because all the others are initially muadim, it is usual for them to damage, whereas keren is not. It is therefore less likely to be liable, and we therefore cannot derive keren from the others. There is a second opinion there, that keren is more likely to be liable than the other avos, because of all the avos, it is the only one that harms intentionally. This amoro views the characteristics of keren as more likely to be liable than the others, so the others can be used as a source for keren. Tosafot will now show us how our Gemara which says that I would think that an attached keren should initially be a muad should be viewed in light of the Gemara on (5b). And if you ask: From where would we derive that an attached keren makes full payment? Tosafot suggests two possible sources for the attached keren, first: if from the unattached keren by a kal v’chomer and say that if the unattached keren is liable then the attached keren should certainly be liable? Then it should be sufficient to give it the rule of an unattached keren and it should only pay half. The second possible source for an attached keren: If you want to learn attached keren from the other avos, as the Gemara says on (5b) that all the avos could be derived from bor and one of the others, that makes sense according to the one who says that keren is stronger than the other avos and is more likely to be liable, because keren has intent to destroy, and even keren can be derived from the other avos, as Rabbeinu Tam has explained that the opinion referred to on (5b) as saying keren is stronger, is actually the one who is mentioned later on (15a) as the one who holds that half payment of keren is a financial obligation, for he holds that ordinary oxen are not assumed to be guarded. That means that we cannot assume that they will not gore others and that there is no need to take measures to prevent them from goring. Rather, we must anticipate the possibility that they might gore, and one is responsible to prevent them from doing so. When he does not take those measures, he is liable for not fulfilling his responsibility. According to this opinion the likelihood of attached keren damaging is no less that the other avos and we could derive the attached keren from the other avos. As opposed to a financial obligation because of his negligence of not guarding his oxen to prevent them from goring. The one, who holds that half payment is a fine, believes that essentially one need not take precautions to prevent oxen from goring. The torah’s insistent on half payment is a fine, not a financial obligation. The differences between the nature of the obligation, financial or fine will be discussed later in the Gemara. However, according to the one who says that half payment is a fine, because he holds that ordinary oxen are assumed to be guarded, and it is not necessary to take precautions to prevent oxen from goring, an attached keren cannot be derived from the other avos, as the Gemara says later on (5b), if you put bor together with any one of the other avos, the other avos could be derived from the combination, with the exception of keren, because one can refute the attempt to learn it from the other avos by arguing that it is not a fair comparison, since all the other avos are initially muadim, which means that it is the norm for them to cause damage as opposed to keren, which is assumed to be guarded, and not likely to cause damage. We are now faced with the problem of understanding how according to the one who holds that half payment is a fine, our Gemara says that I would say that an attached keren is fully liable? There seems to be no source for such a conclusion. Tosafot question is based on the understanding that when the Gemara says “I would say” that attached keren pays in full, is that the conclusion would be correct. Thus, Tosafot has attempted to show why that conclusion would in fact be correct. In Tosafot solution, he will say that this understanding of “I would say” is not necessarily so. “I might say” can mean that I might erroneously say. And one can answer: That according to the one who says half payment is a fine, and that ordinary oxen can be assumed to be guarded, that which the Gemara says: but as a far as an attached keren, I might say that it is initially a muad and pay in full even the first time it damages, do not mean to say that a special verse is actually needed to teach me that attached keren is not a muad, and that if not for the verse I would correctly conclude that an attached keren is required to make full payment. If one were to follow the regular systems of deriving one av from another, one could not logically reach the conclusion that an attached keren must make full payment, as we have already explained in Tosafot question. Rather, what is meant is the tanna needed to teach us by citing proof from a verse, that an attached keren as well is included in the term “goring”, so that you might not erroneously conclude that the term “goring” is limited to only an unattached keren, such as the iron horns of Tzidkiyah, but with an attached keren, it is initially the norm for an ox to damage, ror.and we could learn from bor and one of the other avos that attached keren is initially liable for full payment. To avoid making such an error the Braita cited the verse of “the horns of a r’aim are his horns”, with them he shall gore etc. This shows that goring with an ordinary attached keren is included in the term goring. There is no room for a possible error.

And the Torah teaches us, in passing, a concept By using different verbs to describe the goring of a person as opposed to the goring of another animal, the Torah is teaching us that there is an inherent difference between killing a person and killing an animal. A greater effort and viciousness is required to kill a person. Therefore if an animal is muad to kill people, it is automatically muad to kill animals, but if the animal is muad to kill other animals it is not muad to kill people. Tosafot points out that there seems to be a Gemara later that contradicts our conclusion. On (37a) Rav Papa clearly says that an animal that is muad to kill people is not muad to kill animals. Tosafot will attempt to reconcile this apparent contradiction. And even according to Rav Papa who says later in Shor Shenogach Daled V’hay (37a) that a muad to kill people ordinarily is not muad to kill animals, which seems to contradict our Gemara and the lesson taught by the Braita, that is only when he killed only three people, by doing that he does not become muad to kill animals, but if he gored a person, an ox and a donkey which are three species he becomes muad for all including people. However, if he gores an ox, a donkey and a camel, he does not become muad for people, even though he is muad for all animals, even according to Rav Papa as the Gemara says there (37a). That according to Rav Papa an ox who killed three different animals is a muad for all animals. The lesson of the Braita is still in effect, animals are more readily killed than humans. Tosafot offers a second solution to this contradiction: And R’ M’nachem explained that the Gemara means to say as follows: An animal that is muad for people, who was a muad for everything including animals, and he retracted from animals, he saw an animal three times and did not attack it, but he remained a muad for people, there was no evidence that he retracted from killing people, remains a muad for animals, for the retraction from killing animals is inconclusive, as long as he remains a muad for people. However, a muad for everything, people and animals, who retracted from killing people, is no longer muad to kill people, for his retraction from killing people is a retraction. According to this answer as well, we see that an animal is more likely to kill animals than humans, therefore his retraction from killing animals is inconclusive as long as he remains muad for people, but his retraction from killing people is a retraction even though he remains a muad for killing animals.

As one who consumes with the tooth Why is tooth referred to as golol? Rabbeinu Chananel explains that the word golol is related to tooth as we see in Ezra 6, “rows of marble stone.” We see that golol is used to describe marble. For a tooth is similar to marble stone. We therefore translate “as the golol consumes”- as the tooth consumes. The word y’vaer is used to describe the activity of the tooth, so too, the verse in the Torah u’vee’air refers to the activity of the tooth.

אמר ר' פפא יש מהן תולדות כיוצא באבותם ויש מהן לאו כיוצא בהן:

ת"ר ג' אבות נאמרו בשור הקרן והשן והרגל הקרן דת"ר כי יגח אין נגיחה אלא בקרן כו' מהו דתימא כי פליג רחמנא בין תמה למועדת בתלושה. פי' בקרן תלושה כמו קרני צדקיה בן כנענה שהן קרני ברזל. אבל קרן המחוברת שהוא קרן השור אימא מתחילה מועדת היא.

ת"ש וקרני ראם קרניו וגו' תולדה דקרן כל דבר שכוונת הבהמה להזיק ואין הזיקה מצוי. כגון נגיפה נשיכה רביצה ובעיטה.

ופשטי' תולדה דקרן כקרן כי קאמר רב פפא תולדות לאו כיוצא בהן אתולדה דשן ורגל.

גמרא הכי גרסינן: דאלו אב מטמא אדם וכלים. ול"ג אדם ובגדים דכל דוכתא לא נקט בגדים אלא במת דמטמא אדם לטמא בגדים כלומר בגדים שהוא לבוש ותולד' אוכלין ומשקין מטמא אדם וכלים לא מטמא וא"ת זמנין דמטמא אף אדם וכלים וה"ז כיוצא בו כדאמרינן (חולין ג, א) חרב הרי הוא כחלל כבר תירץ ר"ת דמ"מ אותו כלי מתכות אינו עושה כלי מתכות אחר כיוצא בו וכדאמרינן בפ"ק דפסחים (....) כלי מתכות אי נגע בדיקריב בדיקרב טהור וכן שנינו במסכת אהלות פ"ק ד' טמאים במת ג' טמאים ט"ז ואחד טמא טומאת ערב כיצד ד' כלים במת אדם בכלים וכלים באדם טמאין טומאת שבעה הרביעי בין אדם בין כלים טמאים טומאת ערב.

ת"ר שלשה אבות נאמרו בשור הקרן והשן והרגל הא ברייתא לאו אשור דמתני' קאי לשמואל דמפרש שור דמתניתין רגל לחוד אלא אשור דקרן קאי אלא שאני תמיה איך הקדים שן לרגל ובכתוב הרגל מוקדם ואלו דרך גדולתו שנאו.

אבל במחוברים אימא כולה מועד' הוא וכו' קשיא לי אדרבה אימא וכולה תמה היא לשלם חצי נזק בלחוד דכל לאפוקי קולא לתובע וחומרא לנתבע וי"ל דאדרבה בנזיקין ספיקו דידהו להחמיר כאיסורין ועוד יש לי לומר דלפחות מן התלוש' אי אפשר דק"ו היא.

ואי קשיא לך הא דמשמע דאין עונשין מן הדין אף בנזיקין וכדאמרינן במכילתין תניא כי יפתח איש בור וכי יכרה אם על פותח חייב על כורה לא כ"ש ללמדך שאין עונשין מן הדין מסתברא לי דלא אמרו כן אלא בנזקי בור מפני שהוא חדוש וליכא בכלהו נזיקין דכותייהו לפי שאין דרכו לילך ולזיק ועוד שאינו שלו אפ"ה עשאו הכתוב כשלו ועוד שהניזק בא לרשותו של מזיק דהיינו חלל הבור ואין עונשין מדין כזה שאין לך בו אלא חדושו אבל שאר נזיקין שממונו הולך ומזיק עונשין בהן מן הדין וכן אמרו בגמרא (ד, א) באוקימתא דרב דמפרש אליבא דשמואל שור לקרנו ומבעה לשנו מאי לא ראי זה כראי זה כו' ולא ק"ו הוא ומה שן שאין כונתה להזיק חייבת קרן שכונתה להזיק לא כ"ש וכן במתניתין דקתני לא ראי זה כראי זה משמע נמי דעונשין מן הדין דלא אמר אלא שאין ללמוד הקל מן החמור הא החמור מן הקל ילפינן. ועדיין יש להקשות מאי קאמר דמחוברת כולה מועדת היא דמנא תיתי (אי מקרא דצדקיהו) [אי מתלושה] דייה להיות כמוהו ואי משאר נזיקין הא אמרינן לקמן דקרן אי לא כתיבא לא אתיא מכלהו משום דאינה מועדת מתחלתה ותירץ ר"ת ז"ל דודאי ילפינן לה מן השאר למ"ד פלגא נזקא ממונא דלדידיה אף הקרן מועד מתחלתה דכלהו שיורים לאו בחזקת שימור קיימי והיינו דקאמר לקמן (בבא קמא ה, ב) כלהו אתיין לבר מקרן דאיכא למיפרך מה להנך שכן מועדין מתחלתן ולמ"ד אדרבה קרן עדיפא שכונתה להזיק קרן נמי אתיא דלמ"ד פלגא נזקא קנסא כלהו שוורים בחזקת שימור קיימי הלכך לא אתי' מכלהו אבל מ"ד קרן עדיפא היינו מאן דאית ליה פלגא נזקא ממונא דכולהו שוורים לאו בחזקת שימור קיימי אלא מועדין לכוין ולהזיק מתחלתן ולא כרש"י ז"ל שפירש שם מ"ד קרן עדיפא לא אתפרש היכא והכא ה"ק למ"ד קרן עדיפא ה"א דמחוברת כולה מועדת היא מ"מ השתא נמי דכתיב קרני ראם קרניו אף התלושה בתמה משלם חצי נזק ובמועדת נזק שלם חדא דהא לא קאמר והשתא דכתיב וקרני ראם קרניו תלושה כולה תמה היא ועוד דכל הפחות הויא ליה תולדה דקרן נגיפה נשיכה רביצה בעיטה וכלהו אפילו ברשות הרבים משלמין את הנזק כקרן אם תמין פלגא נזקא ואם מועדין נזק שלם ומסתברא דמיירי במועדין לכך אבל מועד לנגיחה אינו מועד לנשיכה ומועד לנשיכה אינו מועד לנגיחה שאין חזקת האב מחזקת התולדות במועדין ולא לנגוף ולא לישוך וכו' ומפרשי' בגמרא (טז, א) דה"ק ה' תמין הן ואם הועדו חמישיתן מועדין משמע אומר הן בעצמן צריכי להיות מועדין ואוקימנ' נגיפה דהכא שלא בקרן אלא בראשה או באחד מאבריה אבל נגיפה בקרן היינו נגיפה היינו נגיחה.

ירושלמי (פ"א ה"א) תולדות הקרן נגיפה נגיחה נשיכה רביצה בעיטה דחיה ר' יצחק מקשה נגיפה נגיחה עיקר ואת עבד לון תולדות אלא מתחיל בעיקר ומסיים בתולדות.

אגב אורחיה קמ"ל המועד לאדם הוי מועד לבהמה וא"ת והא איכא מ"ד לקמן בפ' ארבעה וחמשה (בבא קמא לז, א) מועד לאדם לא הוי מועד לבהמה לא היא דהתם בשנגח שלשה בני אדם דאינן אלא מין אחד אבל נגח אדם ונגח שור ונגח חמור דג' מינין הן הוי מועד לכל המינין משא"כ בנוגח שור וחמור וגמל לא הוי מועד לאדם אע"ג דהוי מועד לכל מינין אחרים וכדאיתא התם.

נשיכה תולדה דשן היא כלומר לא אתחייב אלא ברשות הניזוק אבל ברשות הרבים או ברשות אחר פטור וכן נמי נחמיר עליו להתחייב אפילו פעם אחת בנזק שלם כשן.

ופריק אמ״ר ה״מ היכא דיש הנאה להזיקה הא אין הנאה להזיקה וכו' מדקאמר ה״מ היכא דיש הנאה להיזיקה דאנשיכה מפה קמהדר ומודה הוא דיש נשיכה שהיא תולדה דשן והיכי דמי כגון בהמה שנשכה בדבר להנאתה כדי לאכלו ולא הספיקה לאכלו עד שנפל מפיה ולכלכו שנשיכה זו יש הנאה להזיקה וכן חתול בחתיכת בשר ומשלם נזק שלם בפעם אחת ודוקא ברשות הניזק ומיהו דוקא באורחייהו בכך הא לאו אורחייהו בכך משונה הוא ותולדות קרן הוא וכדאמרינן בסוף פרקין (בבא קמא טו, ב) הני כלבא דאכל אימרי ושונרא דאכל תרנגולי משונה היא ולא מגבינן בבבל וה״מ ברברבי אבל בזוטרי אורחיה הוא וסבור אני שאף הנחש שנשך הוי תולדה ואע״פ שאינו אוכל לפי שנהנה בנשיכתו ואף ע״פ שאמרו בפ״ק דתענית (ח, א) שמתקבצות כל החיות אצל הנחש ואומרות לו מה הנאה יש לך ואומר להם ומה יתרון לבעל הלשון לאו למימרא שאין לו הנאה כלל קאמר אלא שאין הנאה לאכול ומ״מ כיון דאורחיה בהכי לא נפיק מתולדה דשן א״נ מתולדה דרגל ואינה תולדת קרן שלא להתחייב נזק שלם שלא ברשות הניזק וכן נמי רביצה להנאתה תולדות רגל וכדאמרינן בשלהי פרקין (טז, א) הבהמה אינה מועדת לרבוץ א״ר אלעזר לא שנו אלא פכין גדולים אבל פכים קטנים אורחיה הוא.

הרבה אבות הוזכרו לענין טומאה כגון טמא מת ושרץ ושכבת זרע שהם מטמאין אדם וכלים במגע ואחרים שהם חמורים מאלו כמו שיתבאר במקומו ויש גורסין אדם ובגדים ואינו כלום שלא מצינו לעולם אדם ובגדים אלא במקום שמטמא אדם לטמא בטומאתו בגדים שהוא לבוש אלא האבות מטמאין אדם וכלים והמיטמא בהן נקרא תולדה ואין התולדות כיוצא בהם שאין התולדה שבהן מטמאה אדם וכלים אלא שהיא נקראת ראשון לטמא אוכלין טומאה שניה וכן השני עושה שלישי לתרומה והשלישי עושה רביעי לקדש כמו שהתבאר במקומו ואע"פ שבכלי מתכות אמרו חרב הרי הוא כחלל מכל מקום אותו כלי של מתכת אינו עושה כלי מתכת אחר כמו שהתבאר בראשון של פסחים ובראשון של אהלות:

אחר שבארנו על אבות שהזכרנו שתולדותיהן כיוצא בהן למה נקראו אלו אבות ואלו תולדות אלא אותן שנכתבו בתורה נקראו אבות והם אותן השש שהזכרנו שהקרן הוזכר בתורה באמרו כי יגח שור שאין נגיחה אלא בקרן כמו שאמור בצדקיה בן כנענה ויעש לו צדקיה בן כנענה קרני ברזל ויאמר לו באלה תנגח את ארם עד כלותם ואע"פ שאין למדין דברי תורה מדברי קבלה אין זה אלא הוראה על ביאור הדבר וכל שנעלם ביאורו למדין את ביאורו מכל מקום ושמא תאמר מכיון שאותן הקרנים תלושין היו מתחלתן אף אני אומר שלא חלקה תורה בקרן בין תם למועד אלא בקרן תלושה כגון שנתחב הקרן בין שניה וכונה והזיקה שזהו דבר זר וראוי להקל בקצת עניניו אבל במחברת שהוא ענין הרגיל נחמיר בו בתם כבמועד הרי הוא אומר וקרני ראם קרניו בהם עמים ינגח יחדו אלמא שלשון נגיחה אף במחברת היא ושמא תאמר כלך לדרך זו שלא לחלק בין תם למועד בקרן אלא במחובר מעקרו אבל תלושה לא תהא בכלל נגיחה כלל לכך הוצרכו שניהם לחלק בקרן בין תם למועד בין במחובר מעיקרו בין בתלוש ולבסוף חברו:

שמא תאמר אחר שלא נקראו האבות אבות אלא מצד שנכתבו בתורה הרי הנגיפה נכתבה בתורה שנא' כי יגוף שור איש את שור רעהו והיאך אתה קורא את הנגיפה תולדה תדע שנגיפה זו נגיחה היא והוא שסיים בה בלשון נגיחה שנאמר או נודע כי שור נגח הוא אלא שבאדם קראו נגיחה הואיל ואימתו מוטלת עליו ואי אפשר לנגחו פתאום כל כך אלא שהיא צריכה כונה ואומד בשעת נגיחתה בו ואף הוא יש לו צד להשתדל בהצלה כאדם המכוין למלחמה שהנגיחה לשון מלחמה הוא כדמתרגם אונקלוס יי' ילחם לכם יגיח לכון קרב והדומים לו אבל בבהמה אחרת הואיל ואינה צריכה לשום אומד אלא שנוגחה פתאום ואין לשכנגדה צד או טבע להשתדל בהצלה הוא קוראה נגיפה על דרך שמיתה הפתאומית הבאה מצד עונש קרויה כן כגון ויגוף יי' את נבל המתים במגפה:

ולפי דרכנו למדנו שאין נגיחתו בבהמה שוה לנגיחתו באדם ויראה מזו שמועד לבהמה אינו מועד אצל אדם ואינו משלם כפר אבל מועד לאדם שלא נגמר דינו כגון שברח ונגח את השור הרי הוא מועד לבהמה ומה שאמרו בפרק ארבעה וחמשה שאף מועד לאדם אינו מועד לבהמה פירושו כשנגח שלשה בני אדם שאינו אלא מין אחד אבל ראה אדם ונגחו שור ונגחו חמור ונגחו הואיל ונגח שלשה מינין ואדם בכללן נעשה מועד לכל המינין אבל נגח שור וחמור וגמל אע"פ שהוא מועד לכל המינין אינו נעשה מועד לאדם כמו שיתבאר שם:

ד"ה דאלו אב מטמא כלים וכו' דחרב הרי הוא כחלל וכו' פירוש דחרב וכל כלי ברזל הוא לעולם כמו הדבר שהוא נוגע בו שאם נגע החרב במת עצמו שהוא אבי אבות הטומאה הוא ג"כ אבי אבות ואם נגע החרב באב כגון בטמא מת אז החרב ג"כ אב כן הוא שם באהלות ע"ש:

ד"ה אבל במחוברת וכו' וכדמפרש ר"ת לקמן דהיינו למ"ד פלגא נזקא ממונא וכו' הא דהוצרכו התוס' להביא בקושייתם פירושו של ר"ת משום דלפי פשוטה דהגמרא דאיתא לקמן דקאמר רבא אתיא כולהו במה הצד לבר מקרן משום דאיכא למיפרך מה לכולהו שכן מועדין מתחילתן ולמ"ד אדרבה קרן עדיפא וכו' אפילו קרן נמי אתיא ואם תפרש הא דקאמר לבד מקרן משום דאיכא למפרך מה לכולהו דמועדין מתחילתן כפשוטו דר"ל שמתחילתן משלמין נזק שלם משא"כ בקרן אין כאן מקום כלל לקושית תוס' שבכאן דמה מקשו מהי תיתי דמחוברת תהא כולה מועדת לשלם נזק שלם בפעם ראשונה אי מתלושה וכו' ואי משאר האבות תינח למ"ד קרן עדיפא ואפילו קרן אתי במה הצד אלא למ"ד דכולהו אתו לבד מקרן משום דאיכא למיפרך מה לכולהו שכן מועדין מתחילתן ר"ל שמשלמים נזק שלם בפעם ראשונה אם כן לא אתי מחוברת משאר אבות דיהא ג"כ מועדת מתחילתן ולמה לא אתיא דהא היא עצמה שתהא מחוברת מועדת מתחילתן אנו באים עתה למילף משאר אבות ומה שייך למיפרך עלה מה לכולהו שכן מועדין מתחילתן אבל לפירוש ר"ת דלקמן וכו' דמפרש דהא דקאמר לבד מקרן משום דאיכא למיפרך שכן מועדין מתחילתן הוי פירושו שכן כולהו דרכן להזיק משא"כ בקרן דסתם שוורים בחזקת שימור קיימי מקשין התוס' שפיר מהי תיתי דתהא קרן מחוברת כולה מועדת לשלם נזק שלם בפעם ראשונה אי משאר אבות תינח למ"ד קרן עדיפא דהוא המ"ד דאית ליה פלגא נזקא ממונא ולא קנסא משום דסתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי אבל למ"ד דכולהו אתיא לבד מקרן משום דס"ל פלגא נזקא קנסא משום דסתם שוורים בחזקת שימור קיימי א"כ היכי אתי קרן מחוברת משאר אבות הא איכא למיפרך מה לשאר אבות שכן דרכן להזיק מה שאין כן בקרן מחוברת וכו' וטעמו של ר"ת דמפרש לקמן כן עיין לקמן:

בא"ד לאו משום דאיצטריך קרא לאשמועינן וכו' אלא התנא איצטריך לאשמועינן וכו' כתבו התוס' כן משום דאם באנו לפרש דהקרא איצטריך שלא תטעה לומר דפלגא נזקא ממונא הוא א"כ תקשה לך דהשתא נמי דאשמועינן דאפילו קרן מחוברת לא משלמת מתחילתה אלא חצי נזק עדיין איכא למיטעי לומר שהחצי נזק הוא ממון דהא מ"ד דס"ל דפלגא נזקא ממונא גם ס"ל דאין חלוק בין תלושה ובין מחוברת ואפילו מחוברת אינה מועדת מתחילתה לשלם נזק שלם ואפ"ה ס"ל דפלגא נזקא ממונא הוא אבל אי על התנא קאי אתי שפיר וק"ל:

דאלו אב מטמא אדם וכלים גרסינן ולא גרסינן אדם ובגדים שלשון זה משמע בגדים שהוא לבוש אבל אדם וכלים משמע או אדם או כלים ואף על גב דמשקים נמי מטמו כלים היינו מדרבנן גזירה משום משקה דזב וזבה. תוספות שאנץ.

כתוב בתוספות והרי טמא מת עושה כלי מתכות וכו' ונראה דלא קשה דתלמודא מבעיא ליה בנזקין דילמא כולהו כיוצא בהן או לא והיינו דאמר גבי טומאה קיימא לן דכולהו לאו כיוצא בהן כי אם אחד דיוצא מהכלל גבי חרב וגבי שבת כלהו כיוצא בהן גבי נזיקין מאי והוזקק רב פפא לומר דכלהו כיוצא בהן לבד מצרורות לפי שאינה משנה בשום מקום אלא ברייתא היא ופלוגתא דסומכוס בצדה אבל בטומאות מת היה צריך לפרש דיש כיוצא בהן והלא משנה פשוטה היא דארבעה מטמאין במת במסכת אהלות דמשמע בהדיא חרב כחלל. גליון.

אמר רב פפא יש מהם וכו' נראה לי הא דלא קאמר כולהו כיוצא בהן לבד מצרורות דרגל משום דכשנשאלה שאלה בבית המדרש אם תולדותיהם כיוצא בהם או לא השיב רב פפא יש מהם וכו' והיה סבור למצוא תולדות שאינן דומין לאבות מלבד צרורות דרגל דההיא פשיטא דמשנה היא לקמן בפרק כיצד ונשא ונתן בכל התולדות אם ימצא אחת מהם שאינה כיוצא באב כי היכי דשקיל וטרי תלמודא ולא מצא אלא תולדה דרגל. ומצאתי כתוב בשם ה"ר יונה דלהכי קאמר יש מהם לאו כיוצא בהן משום דשלשה אבות שנאמרו בשור צרורות דכולהו לאו כיוצא בהן כדתניא לקמן בפרק כיצד וצרורות משלמין חצי נזק וחזיר שהיה נובר באשפה והתיז והזיק משלם חצי נזק והיינו צרורות דשן וצרורות דקרן מועדת נמי כגון צרורות מחמת ביעוט ובתם מיבעיא ליה אם יש שנוי בצרורות לרביע נזק לרב אשי בפרק כיצד והא דקאמר כי קאמר רב פפא אתולדה דרגל משום דתולדה דרגל שכיחא טפי משאר לפי שיטתיה הולכת. ע"כ תוספי תוספות להרא"ש ז"ל.

תנו רבנן שלשה אבות נאמרו בשור וכו' הא ברייתא לאו אבור דמתניתין קאי לשמואל דמפרש שור דמתניתין רגל לחוד אלא אשור דקרא קאי אלא שאני תמה איך הקדים שן לרגל ובכתוב הרגל הוקדם ואולי דרך גדלתו שנאו. הרשב"א ז"ל.

אין נגיחה אלא בקרן שנאמר וכו' הקשה הר"מ אמאי לא פריך הכא כדפריך לקמן גבי שן ורגל הכי אמאי איצטריך קרא הא בלאו הכי נמי בקרן איירי דאי לאו במאי מוקמינן ליה אי רגל כתיבא אי שן כתיבא. תוספי הרא"ש. ובגליון הקשה על קושיא זו וז"ל תימה נימא דכי יגח איירי בקרן וברגל דברשות הניזק נזק שלם וברשות הרבים חצי נזק. וי"ל נמצא שהיינו מחלקים בחצי נזק של תם דברשות הרבים חצי נזק וברשות הניזק נזק שלם וזה אי אפשר לומר דאין חצי נזק חלוק כדאמרינן בפרק כיצד הרגל. ותירץ ה"ר מאיר ז"ל דקרא דויעש לו צדקיהו איצטריך לאשמועינן דשייך נגיחה בתלוש וכיון דאייתי קרא דשייכא נגיחה בקרן תלושה איצטריך נמי בכור שורו דלא תימא מחוברת כולה מועדת היא. ונראה לי דלא קשה דגבי שן ורגל אינו מפרש מהו שלוח וביעור. אלא מייתי קרא דאשכחן דכתיב שלוח גבי רגל וביעור גבי שן אבל הכא דמפרש דנגיחה היינו נזק שעושים בקרנים לא שייך למיפרך. תוספי הרא"ש ז"ל.

ותלמיד רבינו פרץ תירץ כתירוץ הר"מ ועוד תירצו דנגיחה סלקא דעתך אמינא דחיפת הגוף קאמר מדפתח הכתוב בנגיפה וסיים בנגיחה. מיהו קשה מכל מקום ידעינן שפיר דמיירי או בקרן או בתולדה דקרן. ע"כ.

ובגליון תוספות תירצו דהכא ליכא למיפרך הא לאו הכי וכו' דודאי בקרן איירי אבל לא ידענא אי בתלושה אי במחוברת. ע"כ.

מדברי קבלה דברי נביאות קרי להו דברי קבלה על שם שהנביאים קובלים וצועקים על צרות הנראות להם בחזון כדמתרגמינן אם צעק יצעק אלי אם מקבל יקביל. ויש מפרש קבלה שכלם קבלו נבואותם ממשה רבינו ע"ה וכן אמר ישעיה קרבו אלי שמעו זאת לא מראש בסתר דברתי מעת היותה שם אני ועתה ה' אלקים שלחני ורוחו. ע"כ תלמיד ה"ר פרץ.

בפרש"י בד"ה באלה תנגח את ארם בהם עמים ינגח אלמא נגיחה בקרן נראה דכוונתו בזה דלא תקשה אכתי מנ"ל דאין נגיחה אלא בקרן דנהי דאשכחן דקרן אקרי נגיחה דלמא נגיפת הגוף נמי אקרי נגיחה כדאשכחן דפתח הכתוב בנגיפה וסיים בנגיחה לכן פרש"י באלה תנגח וכו' בהם עמים ינגח פירוש דמלת באלה וכן מלת בהם מורים ע"ז שהרי מה שאמר צדקיה באלה תנגח ע"כ לאו דוקא הוא אלא באמת משל היה וא"כ למה אמר באלה וכן מ"ש הכתוב בהם עמים ינגח וכי ס"ד דבקרני ראם ינגחו ישראל את האומות וא"כ למה אמר בהם א"ו דאין לשון נגיחה נופל אלא בקרן לכך הוצרך לומר באלה ובהם וק"ל:

בד"ה אלא להכי איצטריך ואומר דמ"ד כי חלק רחמנא בין תם למועד דבתם משלם ח"נ ומועד נ"ש אף על גב דהשתא בקרא דכי יגח קיימינן דאיירי בשור דאזיק אדם לא ניחא לרש"י לפרש לענין כופר דמ"ד כי פליג רחמנא דשור תם דאזיק אדם פטור מן כופר ומועד חייב ה"מ בתלושה אבל במחוברת כולה מועדת אפילו תם לשלם כופר דהא ליתא דכיון דכופר לא מצינו בשום נזק אלא גבי קרן לא מצינן להחמיר במחוברת יותר מבתלושה דדיו לבא מן הדין מה תלושה בג' פעמים הוי מועד אף מחוברת בג' פעמים לכך ניחא ליה לפרש לענין נ"ש דאשכחן בכל הניזקין כמ"ש בסמוך וסמיך אקרא דכי יגוף וסיים כי נגח הוא וה"א דאיירי דוקא בתלושה אבל קצת קשה לפי מאי דמסקינן לקמן בדף כ"ו דרגל שדרסה על גבי תינוק משלם כופר וכן שן א"כ הוי מצי לפרש שפיר לענין כופר וכדפרישית. ואפשר דכיון דלא מצינן בהדיא דמשלמי אלא מסברא אמרינן הכי ולקמן נמי אתמר בפלוגתא בפ' שור שנגח דף מ"ה מש"ה לא רצה לפרש כן וק"ל:

בד"ה אבל במחוברת דאורחא היא כוונתו לתרץ קושיית התוספות דמהיכא תיתי נחמיר במחוברת יותר מתלושה דאי מתלושה יליף נאמר דיו ואי משאר נזקין איכא למיפרך מה להנך שכן מועדין מתחילתן לכך פירש דמחוברת אורחא היא וה"א דגם זה מועד מתחילתו כמו שאר נזקין והוי ילפינן שפיר מינייהו והא דקאמר לקמן דמחוברת אינה מועדת מתחילתה היינו אחר שגילה הכתוב שאין חילוק בינה לתלושה ואינה מועדת אלא בג"פ פריך שפיך וק"ל ועמ"ש בתוספות בזה:

בתוספות בד"ה אבל במחוברת וכו' וא"ת דמהי תיתי וכו' אבל למ"ד פלגא נזקא קנסא וכו'. פי' תורף הקושיא לפי סוגית הש"ס דאמרינן לקמן דאי לא כתב רחמנא קרן לא הוי ידעינן לה משאר נזקין דאיכא למיפרך מה להנך שכן מועדין מתחילתן פי' אבל קרן לאו אורחא משמע להדיא דאם לא נאמר שום קרא בקרן ה"א דפטור כיון דלאו אורחא ובמחוברת איירי והיאך קאמר כאן להיפך דאילו לא גילה לנו הכתוב הוי אמרינן דמחוברת אורחא הוא והאריכו תוספות בלשונם לפי שיש לנו לומר באמת שיש לדחות סברא חיצונה לכאן ולכאן זיל הכא קא מדחי ליה דאילו לא נאמר קרא ה"א דחייב נ"ש דאורחא היא והתם קא מדחי דאם לא נאמר קרא ה"א דפטור מכלום דה"א לאו אורחא לכך פי' התוספות שהביא ר"ת לקמן בדף ה' ראיה לדבריו על הא דאמרינן דקרן לאו אורחא דהיינו כמ"ד פלגא נזקא קנסא וקשה מאי ראיה היא דלמא האי דס"ל פלגא נזקא קנסא דלאו אורחא היינו לאחר שגילה לנו הכתוב שיש חילוק בין תם למועד כדפרישית ברש"י בסמוך אבל התם דף ה' ע"ב אילו לא נאמר קאמר וא"כ מאי ראיה מייתי א"ו דס"ל לר"ת דאי לאו דס"ל למ"ד פלגא נזקא קנסא שזו היא סברא מוכרחת דקרן לאו אורחא ואין לזוז ממנה לא הוי אמר דפ"נ קנסא ואי משום דגילה הכתוב לחלק בין תם למועד אפשר לפרש כדמפרש מ"ד פלגא נזקא ממונא דחס רחמנא עליה ומנ"ל לשנות נזק זה משאר נזקין ולומר שהוא קנס א"ו דס"ל שזו היא סברא מוכרחת דקרן לאו אורחא ור"ל דסברא חיצונה היא כך וא"כ מקשו שפיר. ותירצו התוספות דבאמת לא אמרינן הכא שהכתוב הוצרך לגלות כן דהאי לאו מילף הוא והפסוקים אינן מיותרין אלא הש"ס מפרש שהוצרכה הברייתא להביא ראיה מהפסוק כדי שלא נטעה בסברא של טעות ונאמר דסברא נותנת דאורחא היא וחייב נ"ש מבור וחד מהנך לכך הביא הברייתא שלא יטעה הטועה בשום ענין ודוק היטב כי נכון הוא. ועיין בחדושי מהרש"א שפירש בענין אחר:

בגמרא מ"ש גבי אדם דכתיב כי יגח וכו' אגופיה דקרא לא קשיא ליה כיון דהוי ס"ד דנגיחה ונגיפה שני מיני נזקין הן וה"א דגזירת הכתוב הוא דלא מחייבי אלא בהכי דהיינו במין הקל לא מחייב אלא בנגיחה החמורה ובאידך מחייב בתרווייהו אבל עכשיו שאומר שמין א' הם למה שני בלישנא:

גמ' דברי תורה מדברי קבלה ע' חולין קלז ע"א תוס' ד"ה אתי':

רש"י ד"ה כתיב כי יגח כו' אית ליה מזלא עיין שבת נג ע"ב ברש"י ד"ה מזלא:

שם ד"ה ואגב אורחיה כשלא עמד בדין. לקמן ד' ה ע"א:

דִּבְרֵי תּוֹרָה מִדִּבְרֵי קַבָּלָה לָא יַלְפִינָן הא דקרי לפסוקי נביאים 'דִּבְרֵי קַבָּלָה' נראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל (פסיקתא במדבר קלז, ב) כל הנביאים נתנבאו בכה דכתיב כֹּה אָמַר הֳ' (ירמיה ב, ב) ומשה רבינו ע"ה נתנבא בזה דכתיב זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה הֳ' (ויקרא ט, ו) וכתב הרב מהרי"ם (רבי יעקב קראנץ - המגיד מדובנא) ז"ל באהל יעקב הכונה כי משה רבינו ע"ה שכינה מדברת מתוך גרונו ולכן אמר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה הֳ', 'זה' דייקא כאלו שומעים הדבר מפי אור השכינה ממש אבל הנביאים הם שמעו מפי השכינה ואחר כך מוציאין דברים חדשים מפיהם כאותם הדברים ששמעו ומשמיעין אותם לישראל. נמצא הם קבלו הדברים האלה מפי השכינה לעצמן וחוזרים ומגידים אותם לישראל לכך אומרים כֹּה אָמַר הֳ' כלומר כאלה הדברים אמר ה' לנו משל לאדם שלוה מחבירו מאה דנרים והוציאן בהוצאה לצרכו ואחר כך פורע מאה דנרים כמותם ממש משלו ולזה ידמה דברי הנביאים אך דברי משה רבינו ע"ה דומין לאדם שלקח מאה דנרים מאחד והוא מחזיר לו אותם הדנרים ממש עד כאן דבריו. ולכן דברי הנביאים נקראים 'דִּבְרֵי קַבָּלָה' כלומר דברים אלו אשר קבלו הנביאים לעצמן וחוזרים ומגידים כמותם לישראל שנמצא ישראל לקחו מהנביאים דברים אשר קבלו מהשכינה לעצמן אבל פסוקי תורה קבלו אותם ישראל מפי השכינה ממש דהשכינה היתה מדברת מתוך גרונו וממנה לקחו דברים אלו. ובאופן אחר נראה לי בס"ד מה שנקראים דברי הנביאים 'דִּבְרֵי קַבָּלָה' על פי מה שכתב רבינו מורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל (בשער קדושה חלק ג' שער וא"ו) וזה לשונו וזהו סוד מה שאמרו רבותינו ז"ל ששים רבוא נביאים עמדו בישראל ומשה רבינו ע"ה כולל כולם ושקול ככולם, ואמנם דרך כללות נבאר מדרגתם כי משה רבינו ע"ה היה עולה עד האצילות ומשם רואה ממש אלא הוא על ידי התלבשו בבריאה לבדה וגם זה אינו אלא דרך מעבר לבד כי האצילות לבדו הוא נמנע וזהו סוד כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי (שמות לג, כ) ושאר נביאים היו רואין באצילות על ידי התלבשות גמור באורות הבריאה ואחר החרבן היה יחזקאל והתנבא מן האצילות אחר התלבשו בבריאה והבריאה ביצירה התלבשות גמור ומאז ואילך אין עוד אור אצילות ובריאה נראין כלל עד כאן לשונו עיין שם. נמצא משה רבינו ע"ה רואה אור האצילות בנבואה על ידי אורות הבריאה אך אינו בסוד התלבשות אלא דרך מעבר בלבד וכיון דאינו בהתלבשות ממש אלא דרך מעבר בלבד לכך אין דברי נבואתו נקראים דִּבְרֵי קַבָּלָה כי לא קיבלם על ידי אמצעי שהוא הבריאה אבל שאר הנביאים דרואין דבר הנבואה שהם מן האצילות על ידי התלבשות גמור בבריאה נקראים דברים אלו 'דִּבְרֵי קַבָּלָה' כי קבלום על ידי אמצעי שהוא הבריאה ולא באו מן האצילות בלתי אמצעי אלא כאדם המקבל המים בכלי ושותה מן פיו של כלי. ועוד נראה לי בס"ד קרוב לזה דאמרו רבותינו ז"ל משה רבינו ע"ה נתנבא מאספקלריא המאירה שהוא סוד שם הוי־ה ושאר נביאים מאספקלריא שאינה מאירה שהוא סוד שם אדנ־י. (ועיין מה שכתב רבינו ז"ל בזה בשער מאמרי רשב"י פרשת תרומה ועוד מה שכתב בריש שער רוח הקודש עיין שם.) וידוע כי אספקלריא המאירה נותן ושאינה מאירה מקבל כי בבחינת שם הוי־ה נותן ו בחינת שם אדנ־י מקבל ולכן הנביאים שנתנבאו מאספקלריא שאינה מאירה נקראים דבריהם 'דִּבְרֵי קַבָּלָה'.

תָּא שְׁמַע "בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ" (דברים לג, יז). קשא למה הביא מעיקרא פסוק של נביאים ולא הביא האי קרא שהוא פסוק תורה? ונראה לי בס"ד כי מפסוק דנביאים איכא הוכחה טפי כי על פסוק זה יש לומר לעולם שייך לשון נגיחה בידים ורגלים ומה שנאמר (דברים לג, יז) וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח, משום שכבר דמהו לשור ודרכו של שור לנגח בקרניו ולכן נקיט קרן גבי נגיחה זו דשור אבל בפסוק (מלכים א' כב, יא) וַיַּעַשׂ לוֹ צִדְקִיָּה, איכא הוכחה טפי כיון דטרח לעשות קרנים מברזל כדי לעשות בהם פועל דמיוני לומר 'בְּאֵלֶּה תְּנַגַּח אֶת אֲרָם' ולמה טרח כולי האי הא איכא כלים עשויים מברזל שיש להם יד וכן איכא כסאות של ברזל שיש להם רגל ברזל יקחם בידו ויאמר 'בְּאֵלֶּה תְּנַגַּח אֶת אֲרָם' כיון דשייך נגיחה בידים או ברגלים גם כן אלא ודאי לא שייך נגיחה אלא בקרן וליכא קרן ברזל מוכן ומזומן לכך טרח ועשה.