Bava Kamma 13b

אבל הכא מי מצי א"ל על הבשר נמצא הנזק יותר מן האימורין הלכך שוה חצי האימורין יפסיד: לשון אחר לא צריכא לגבות מבשרן כנגד אימוריהן - דודאי גובה מבשרן כנגד אימוריהן דהאי גובה מבשרן דקאמר רבי אבא אפי' חלק האימורין קאמר וקא פריך אי אליבא דרבנן אמאי הא אמרינן כו' אי אליבא דר' נתן פשיטא ולא שמעתיה וראשון עיקר דמסתברא דהאי דאותביה קא משני ליה דהא גמרא מסיפא דמילתיה דקאמר אינו גובה מאימוריהן פריך פשיטא אימורין לגבוה סלקי ועלה בעי לשנויי מה אינו גובה מאימוריהן דקאמר אינו גובה מבשרן כנגד אימוריהן:

לחם פשיטא הא לא אזיק:

ניזק אוכל בשר לאחר הקרבת אימורין:

למעוטי זה אומר שורך היזק שאינו יודע שור של מי הזיקו שהיו עמו שוורים של אנשים הרבה ומיוחדין דמתניתין הכי משמע שיהו כל נכסים שהזיקו מיוחדים לאדם אחד שאין בהם ספק:

שנים שהיו רודפין שני שוורים של שני בני אדם שהיו רודפין אחר שור של אדם אחד:

בשקדם וזכה בו אחר לאחר שהזיק:

למעוטי נגח ואח"כ הקדיש דהכי משמע שיהיו מיוחדים לאדם אחד לעולם משעת נגיחה עד שעת העמדה בדין:

והועד בבעליו והמית איש השור יסקל וגם בעליו יומת דמשמע שיהא לו בעל אחד משעת העדאה ועד שעת העמדה בדין:

Rava says [concerning] a thanks-offering that caused damage Rovo here assumes the position that a Todoh offering that damages is liable. This position assumes that kodshim kalim-sacrifices of lesser sanctity are the property of their owners and not the property of the Most High. This of course follows the opinion of R’ Yosee Ha’Gleelee (earlier 12b). If we were to consider the Todoh as temple property, there would be no liability for damages. Earlier on 13a, Rovo disagreed with those who say that our Mishna follows the opinion of R’ Yosee Ha’Gleelee and says that when our Mishna speaks of ‘property that is not subject to m’eeloh violation’, it simply means that it is private property. Our Mishna is not an indication that kodshim kalim is considered private property. It seems that Rovo is not content with saying that our Mishna follows the opinion of R’ Yosee Ha’Gleelee, because this would then be a ruling that the halochoh is in accordance with his opinion. It seems that Rovo does not want to accept R’ Yosee Ha’Gleelee’s minority opinion as the halochoh. This is a bit ironic as Tosafot points out, because here Rovo is clearly following R’ Yosee Ha’Gleelee, while earlier it seems as if he was rejecting that opinion. Tosafot points out the difficulty. Even though Rovo explained that our Mishna when stating that a condition for liability is that the casualty be such property that has no m’eeloh violation, is excluding any property that has even the fundamental requirement for the m’eeloh violation, which is that it possesses any level of sanctity, even if it is only kodshim kalim, and one is liable only for damaging private property, and he does not interpret our Mishna as following R’ Yosee Ha’Gleelee, here, where Rovo is saying that a Todoh that damages is liable, we are compelled to say that this ruling of Rovo was said according to R’ Yosee Ha’Gleelee. According to the Rabonon a Todoh that damages is not liable because it is temple property.

As it is stated “And his owner was forewarned and [the ox] killed [a man].” On the surface it appears that R’ Y’hudoh is saying that the killer ox cannot be ownerless at the time of its trial, because the words ‘ והועד בבעליו- and there will be testimony against the owners’, implies that at the time of the trial the shor must have an owner. This would be effective proof that if one relinquishes ownership or sanctifies the shor after it gored, there is no liability. Tosafot finds difficulty with this understanding of R’ Y’hudoh. Chronologically speaking, the verse והועד בבעליו, occurs prior to the event of והמית איש, because the verse והועד בבעליו is not a description of the testimony that is needed for a death sentence for the ox and its master’s liability for kofer after it kills, rather it refers to the warning of its owner that establishes the ox as a muad which occurs before the ox kills. The verse is not at all discussing the trial after the goring, but rather the process that renders him a muad. There is no indication in this verse that at the trial after the goring there must be an owner. נראה דלאו מוהועד קדריש It appears that R’ Y’hudoh is not expounding the verse והועד – and there was testimony against the shor owner, because this verse והועד is not speaking about the testimony which is done in order to stone the ox after the goring. Rather, it is speaking of the testimony needed to warn the ox owner and establish that the ox is a muad and that his owner is liable for kofer. Tosafot offers an explanation: אלא מסיפא דקרא קדריש דכתיב והשור יסקל Rather, it is the end of the verse, ‘השור יסקל-the ox must be stoned’, that he, R’Y’hudoh, is expounding. וכן משמע לישנא דפריך והא השור יסקל בגמר דין הוא דכתיב And this can be understood from the wording of the Gemara when it challenges the ruling that it is only required that there be an owner when the shor is brought to trial but not throughout the trial – but the words השור יסקל-the ox must be stoned are written about the conclusion of the trial? It is only after the conclusion of the trial that the verdict is carried out. We see that the Gemara refers to the words השור יסקל as the source of the ruling. If the Gemara was introducing a new source, it would have indicated that the words השור יסקל are also a source that must be considered. The Gemara’s reference to these words indicates that it is analyzing the original source, not introducing a new one, which proves that the original derivation was from the words השור יסקל.

[Regarding] a courtyard [of two] partners [one of them is] liable [for damage caused by] eating or trampling. The Gemara presents what seems to be a dispute between Rav Chisdo and R’ Elozor about a jointly owned courtyard. Rav Chisdo says that there is liability for shain and regel and we do not say that since both partners have the right to be here it is equivalent to a public domain where shain and regel are exempt. R’ Elozor holds that a jointly owned courtyard is treated as a public domain and shain and regel are exempt there. During the give and take of the Gemara on 14a, the Gemara will present a Braita that clearly says that there is liability for shain and regel in a jointly owned courtyard. This is clearly a refutation of R’ Elozor. R’ Elozor defends himself by introducing another Braita that says that shain and regel are exempt in a jointly owned courtyard. It is at this point in the Gemara that there are two different texts in the position of R’ Elozor. (A) In our text the Gemara is saying that R’ Elozor holds that these two Braita are disagreeing with each other and that his opinion follows the second Braita. Subsequently, the Gemara shows how Rav Chisdo is of the opinion that the Braitas do not necessarily contradict each other. What emerges according to this text is that R’ Elozor holds that in all cases of a jointly owned courtyard one is exempt for shain and regel. Rav Chisdo differentiates between a jointly owned courtyard where both parties may bring oxen and fruits and a courtyard where they may only store fruit. In the latter there is liability for shain and regel, because one does not have the right to bring his animals into that courtyard. When both have the right to bring their oxen into the courtyard, there is no liability for shain and regel. According to the variant text R’ Elozor is defending himself by saying: there are in fact two Braitas on the subject. (B) Do you think that they disagree with each other? Certainly they do not, and he shows us how to resolve the two Braita by explaining that one Braita is speaking about a courtyard where they can only store fruits and vegetables. In this case we rule that one is liable for shain and regel, because neither partner had the right to bring an animal into the courtyard. The second Braita is speaking of when both partners have the right to bring their oxen and produce into the courtyard. It is then that they are exempt for shain and regel since they had the right to bring their animals into the courtyard. Since R’ Elozor is saying that they are exempt from shain and regel only when both have the right to bring their animals into the courtyard, Rav Chisdo who is arguing with R’ Elozor must be saying that even when both partners have the right to bring their animal into the courtyard, they are liable for shain and regel. It is Rav Chisdo according to this text who believes that the Braita cannot be resolved. At the beginning of our Gemara, in addition to presenting the differing opinions the Gemara shows how each of the disputants will explain the sentence of the Mishna that speaks of a domain that is designated for both the damager and the victim. Rav Chisdo said that it is to be understood as saying: ורשות הניזק והמזיק that a jointly owned courtyard is different than a domain of the damager and when damaging there כשהזיק חב המזיק one is liable for shain and regel. R’ Elozor says that the Mishna is to be understood as follows: ורשות הניזק והמזיק and a jointly owned domain is also like the domain of the damager and one is exempt for shain and regel. The next statement of the Mishna כשהזיק חב המזיק is independent and teaching us about liability for keren. Tosafot will now explain the Gemara according to both texts. The jointly owned courtyard that they, Rav Chisdo and R’ Lozor, argue about is to be used exclusively for produce and not for oxen, as is evident at the end of the Gemara, where the Gemara says: That they are arguing about the question of R’ Zeira, who wondered how even a courtyard where the damager only has the right to store produce can be called ‘another’s field’ and the response of Abaye, who answered that since he is not allowed to bring in his oxen, it is considered ‘another’s field. R’ Elozor holds like R’ Zeira’s question and cannot see how one can be liable for shain and regel in a jointly owned courtyard when he has the right to store his produce there and Rav Chisdo says one is liable, because he may not bring his oxen into the courtyard. The question of R’ Zeira and response of Abaye is relevant only to a courtyard where one may store his produce and not bring his oxen. This courtyard must be the subject of their disagreement. When the courtyard is designated for both produce and oxen, Rav Chisdo agrees that there is no liability for shain and regel. It now emerges that Rav Chisdo agrees that there is a jointly owned courtyard where there is no liability for shain and regel and that is when it is designated for produce and oxen. And according to this understanding of Rav Chisdo’s position, that he does in fact agree that there does exist a jointly owned courtyard where one is not liable for shain and regel, Rav Chisdo could have explained the Mishna as R’ Elozor explained it. And he will explain that the words ורשות הניזק והמזיק-and the domain of the victim and the damager, are a continuation of the previous statement that one is not liable for shain and regel in a jointly owned courtyard, when it is designated for produce and oxen, where Rav Chisdo admits that one is exempt and the words כשהזיק חב המזיק are a new sentence that teaches us about the liability of keren as the Gemara explained according to R’ Elozor. See (A) in our introduction. And our text below (14a) is: R’ Elozor could answer: and if you analyze this properly, aren’t the Braitas disagreeing on this subject. R’ Elozor is not attempting to reconcile the Braitas. It is his opinion that they disagree and he personally follows the second Braita. The resolution that appears in the Gemara is the opinion of Rav Chisdo. R’ Elozor, however, holds that in all cases of a jointly owned courtyard one is exempt for shain and regel. Tosafot now introduces the variant text. See (B) in our introduction. ומיהו לספרים דגרסי לקמן ותסברא מתניתין מי פליגי However, there are manuscripts that emend the Gemara later (14a) as follows: and upon proper analysis, are the Braitas arguing? ובסוף גרסי אלא כי תניא ההיא וכל זה מדברי רבי אלעזר And towards the end, after citing R’ Shimon ben Elozor’s Braita which says that one is exempt for shain and regel in a jointly owned courtyard, they emend ‘אלא כי תניא ההיא’ – ‘rather, what that Braita is saying’ which indicates a reconciliation of the two Braitas, and all this is the words of R’ Elozor, who is reconciling the Braitas. According to this text, it is R’ Elozor who holds that there are two types of jointly owned courtyards. When the courtyard is designated for produce alone, he agrees that one is liable. It is only when it is designated for both produce and oxen that he holds that one is exempt. Perforce, Rav Chisdo who argues with R’ Elozor, must be saying that even when the courtyard is designated for oxen as well, one is liable for shain and regel, for it is only in that case that R’ Elozor holds one exempt. And we must say that they, Rav Chisdo and R’ Elozor, argue about a courtyard that is designated for produce and oxen and even in this case where the damager has the right to bring his oxen into the courtyard, Rav Chisdo holds that he is liable. And this is the explanation of the variant text: And upon analysis do they, the Braitas argue etc. about this matter? Rather, they definitely do not argue and that which it teaches etc. [that they are exempt is when the courtyard is designated for oxen as well and they are liable when it is designated for produce only.] According to Tosafot approach in the variant text, until almost the very end of the Gemara the dispute is about a courtyard designated for produce and oxen. At the very end the Gemara will change its position. And according to this variant text, the beginning of this passage will not be the same as the conclusion, where the Gemara says that they, Rav Chisdo and R’ Elozor, argue about the question of R’ Zeira and the response of Abaye. As explained earlier R’ Zeira asked how can a jointly owned courtyard where the damager has the right to keep his produce be thought of as ‘another’s field’. Abaye answered: that since he may not bring his oxen into the courtyard, it may be considered ‘another’s field. This question and answer is obviously discussing a courtyard which is designated for produce only. There is a clear statement by the Gemara that the dispute is about this courtyard and not about a courtyard that is designated for oxen as well. This contradicts the beginning of the passage where it seems that the dispute is only about a courtyard designated for both.

When one causes damage, the one liable for the damage is obligated; [this clause serves] to add [that this includes] goring. According to R’ Elozor the words כשהזיק חב המזיק, are an independent superfluous sentence. Shmuel holds that it is needed to teach us about the liability of keren, while Rav holds that it comes to teach us about the liability of an ox deposited with a guard as presented by a Braita that explains these words of the Mishna. Rav Chisdo said that these words are the conclusion of a sentence that begins with the discussion of shain and regel in a jointly owned courtyard. It is not a superfluous sentence. If you ask: And according to Rav Chisdo, who says that these words are the conclusion of a sentence and not superfluous, how from where does he know to include keren according to Shmuel, who says that keren was not mentioned earlier in the Mishna, and all these rulings mentioned in the explanatory Braita according to Rav? Rav said that keren was mentioned earlier in the Mishna. כשהזיק חב המזיק is not needed to teach us about keren. It comes to teach us all of the rulings in the explanatory Braita. And furthermore, even if we should find an allusion to teach us about keren and the other rulings of the Braita, the Braita that teaches that כשהזיק חב המזיק is superfluous to include all these rulings, is a contradiction to Rav Chisdo. The Braita is clearly saying that כשהזיק חב המזיק is an independent superfluous sentence, while Rav Chisdo says it is the conclusion of the previous sentence? Tosafot answers: And one can answer: That according to him, Rav Chisdo, there is also a superfluity in the text of the Mishna, for the Mishna could have said: and in a common domain of the victim and the damager, one is liable. It did not have to say ‘ when it damages the damager is liable’. That superfluity is sufficient to teach us the liability of Keren according to Shmuel and all the rulings of the explanatory Braita. There is one point that remains difficult: But this is difficult, that the Braita is a difficulty to Shmuel. The Braita, whose function is to explain the words כשהזיק חב המזיק, does not mention that it comes to teach us about the liability of keren.

For example, where [he] undertook the responsibility of safeguarding the body of [the ox]. The Gemara quoted an explanatory Braita that says כשהזיק חב המזיק, comes to teach us that when an ox is deposited with one of the guards, there is liability. The text of the Braita is very vague. It is not at all clear if the deposited ox was the damager or the victim. The Gemara analyzes all the possibilities. It asks: If the borrowed ox damages an ox belonging to a third party, it is the borrower who is liable. When he borrows an ox, he is not only responsible for damages to the ox, but for damages done by the ox. If so, when it damages the borrower’s ox, why should the lender be liable? The Gemara answers: The Braita is speaking of when the borrower accepted the responsibility of damages that might happen to the borrowed ox but not for the damages that the borrowed ox might cause. Therefore, even when the victim of the borrowed ox is the borrower, the lender is liable, because the responsibility for the ox’s damages remains with him. Tosafot speculates about another situation that the Gemara might have offered as a solution to the problem of the Braita: The Gemara could not have said that the Braita is speaking of the reverse situation. For example: the borrower’s ox damaged the lender’s ox and the borrower accepted responsibility for damages that the ox might do, but did not accept responsibility for harm that might befall his, the ox’s, body. In this case the borrower would not be liable for full payment, because he did not assume responsibility for guarding the ox from being damaged. He would remain liable for half-payment if his ox is a tam, just as he would be liable if his ox damaged any other ox. The reason the Gemara does not consider this possibility is, because it is an unlikely situation. Usually, when one lends his ox to another person he might be lenient about damages that the ox does, but he will insist that the borrower be liable for damages that happen to his ox. Tosafot points to a Gemara that seems to contradict this statement: And even though the Gemara at the end of Shor Shenogach Arbo’oh Va’Chameeshoh (below 45b) says that when the proposed guard was aware that he, the shor, regularly gored, generally, in this type of situation, the guard accepts upon himself responsibility that he, the shor, will not go and damage others. The guard does not accept upon himself responsibility for others that might come and damage him. It is evident that there are situation where one accepts the responsibility for damages that an ox might do to others but not for what might be done to the ox. If so, why doesn't our Gemara consider this possibility as a way of explaining the Braita? Tosafot explains: our Braita is dealing with a borrower, whereas the Gemara on 45b is speaking of other guards. When the guard is a borrower, it is not feasible to say that we are speaking of such a case, because usually a borrower accepts complete responsibility for what might happen to the ox that he borrowed. One might refuse to accept responsibility for what the ox might do to others, especially if the ox has a reputation for goring, but since when borrowing he is the sole beneficiary, he almost always would assume responsibility for what might happen to the ox.

אמר רבא תודה שהזיקה ובא הניזק להשתלם מבשרה מי יביא הלחם המתנדב חייב להביא לחמה דחיובא עליה רמיא או דלמא לחמה הכשירה דזיבחא הוא והרוצה להכשיר הזבח לאכול הבשר והוא הניזק עליו להביא לחמה ואסיקנא המתנדב חייב דלחם חיוב בעלים הוא. כתב גאון זצ"ל אשכחן נוסחא עתיקתא בהאי לישנא אמר רבא תודה שהזיקה לר' יוסי הגלילי משתלם חצי נזק מבשרה אבל לא מאימוריה והניזק אוכל בשר ומתכפר מביא לחמה היינו קמייתא דרבא סיפא איצטריכא ליה מאי דתימא לימא ליה מזיק את אכלתא בישרא אנא אייתי לחמא קמ"ל דאמר ליה הניזק לחם למאי אתי ליה לכפרה אני מי אית לי כפרה בגווה.

נכסין של בני ברית למעוטי דעובד כוכבים כו' נכסים המיוחדין למעוטי זה אומר שורך הזיק וזה אומר שורך הזיק.

במתניתא תנא למעוטי דהפקר וכגון שקדם אחד וזכה בו רבינא אמר למעוטי נגח ואחר כך הקדיש או הפקיר. ואסיקנא בעינן עד שתהא מיתה והעמדה בדין וגמר דין שוין כאחד.

חוץ מרשות המיוחדת למזיק דיכיל למימר ליה תורך ברשותי מאי בעי.

ורשות הניזק והמזיק אמר רב חסדא אמר אבימי חצר השותפין חייב בה על השן ועל הרגל והכי קאמר כו' ר' אלעזר אמר פטור בה על השן ועל הרגל והכי קאמר כו' כשהזיק חב המזיק לאתויי קרן אלא לרב לאתויי מאי לאתויי הא דת"ר כשהזיק חב המזיק להביא שומר חנם והשואל שומר שכר והשוכר דאזיק תורא דמשאיל לתורא דהני וכגון דקבילו עלייהו נטירותא דגופיה ולא קבילו עלייהו נטירותא דנזקין דמרי תורא משלם לשומרין תם חצי נזק ומועד נזק שלם ואם קיבלו עליהן גם שמירת ניזקין בעל השור פטור דיכול למימר להו אילו אזיק לאחריני אתון בעיתו לשלומי השתא דאזיק לתורא דידכו בעינא לשלומי לכו.

הא דאמר רב יהודה למעוטי א' אומר שורך הזיק וא' אומר שורך הזיק. לא ידעתי למה תפס לשון זה שאין המחלוקת בין שני השוורים המזיקים אלא בין שניהם לניזק והו"ל למימר שורו הזיק כלומר דכל חד וחד מצי מדחי ליה ועוד קשיא לי למה ליה לתנא לאשמועינן הכי פשיטא דכל חד וחד מצי מדחי ליה.

אפילו נגח ואחר כך הפקיר נגח ואח"כ הקדיש פטור שנאמר והועד וכו' עד שתהא מיתה והעמדה בדין וגמר דין שוין כאחד מסתברא דלאו כאחד שיהא משעת נגיחה ועד שעת גמר דין מאיש אחד שא"כ אפילו נגח ומת ונפל השור לפני יורשין ועוד היה לו לומר אח"כ הקדיש או מכר אלא משמע עד שיהיו שוין כאחד שיהא מבעלים קרי' ביה מתחלתו ועד גמר דין שור איש כנ"ל.

שנאמר והועד בבעליו ואע"ג דהאי והועד לא מיירי בעדות שמעידין לסוקלו אלא ליעדו כדי שישמרנו דמסיפא דקרא קא דריש דכתיב והשור יסקל וכן משמע מדפריך השור יסקל כתיב.

כגון שקבל עליו שמירת גופו ולא קבל עליו שמירת נזקיו וה"ה דה"מ למינקט איפכא כגון דאזיק תורא דשואל לתורא דמשאיל וכגון שקבל עליו שמירת נזקיו ולא קבל עליו שמירת גופו.

בהמת שלמי תודה שהזיקה גובה מבשרה ולא מלחמה שאין הלחם מכלל גופה ודבר זה לא היה צריך לאמרו אלא שמ"מ צריכין אנו לידע בדין זה שהניזק אוכל הבשר והבעלים מביאין לחם ואינו אומר היאך אני מביא לחם ואתה אוכל בשר שהלחם כפרת הבעלים היא ואחר שהוא נתכפר בו שהרי לשמו הוא קרב אף הוא מביא לחם:

שני שוורים שהיו רודפים אחר אחד והזיק אחד מהם ולא נודע איזהו שניהם פטורין ומ"מ אם היו שניהם של איש אחד משלם מגוף הפחות שבשניהם ואם היו מועדין משלם נזק שלם מנכסיו וכן אפילו היו של שנים אם הזיקו שניהם כאחד אין ספק ששניהם חייבים:

שור של זה שנגח שור של הפקר ובא אחר וזכה בו אין ספק שזה פטור שהרי לא היה שלו בשעה שהוזק הזיק זה של הפקר וקדם אחר וזכה בו קודם שיתפשנו זה שהוזק את שלו פטור מלשלם בשעה שהזיק לא היו לו בעלים גדולה מזו שורו של ראובן שהזיק את שורו של שמעון ובא ראובן והקדישו או הפקירו קודם שעמד בדין או אף לאחר שעמד בדין קודם שנגמר דינו וזכה בו אחר פטור שאין חיוב עד שיהיו לו בעלים בשעת ההזק ובשעה גמר דין וגדולי המחברים פרשו דוקא בשעת ההזק ובשעת עמידה בדין וצריך שתדע שלא נאמר כן אלא במועד אבל בתם אע"פ שהקדישו מוקדש אם הפקירו אינו מופקר וכמו שאמר ר' עקיבא בפרק המניח תורא דשותפי נינהו ושם יתבאר וכן יתבאר שם שאם מכרו הניזק טורפו שלא הופקעו מטלטלין מטירפא אלא משום דלית להו קלא והאי כיון דאזיק קלא אית ליה:

בתוס' בד"ה כגון שקיבל עליו כו' איפכא לא מצי למימר כגון דאזקיה תורא דשואל כו' עכ"ל דהוה ניחא טפי למימר איפכא דהשתא לא תיקשי כלל אימא סיפא נפרצה בלילה כו' ודו"ק:

תוס' ד"ה שנאמר והועד בבעליו והמית נראה דלאו מן והועד קא דריש פירוש להעמדה בדין אלא מסיפא דקרא מהשור יסקל דריש העמדה בדין וק"ל:

ד"ה הצד השותפין וכו' במיוחדת לפירות ולא לשוורים פליגי ר"ל אבל במיוחדת לפירות ולשוורים אפילו רב חסדא מודה דפטור וכו':

בא"ד וגרסינן לקמן ותסברא מתני' מי לא פליגי וכו' דלפי גירסא זו ס"ל לר"א דמתני' פליגי ולא ס"ל דההיא דפטר איירי במיוחדת לזה ולזה בין לפירות ולשוורים אלא בכל ענין ס"ל דפטור בה על השן ועל הרגל ולכך י"ל דרב חסדא לא מחייב אלא במיוחדת לפירות ולא לשוורים אבל לפי הגירסא דגריס ותסברא מי פליגי וכו' וס"ל לרבי אליעזר דלא פליגי אלא ההיא דרב יוסף איירי במיוחדת לפירות ולא לשוורים וההיא דקתני פטור איירי במיוחדת לפירות ולשוורים וא"כ גם רבי אליעזר מודה דחייב במיוחדת לפירות ולא לשוורים והא דפליג ארב חסדא היינו במיוחדת לפירות ולשוורים מכלל דרב חסדא מחייב אפילו במיוחדת לפירות ולשוורים וא"כ לפי גירסא זו לא יהיה התחלת הסוגיא כמו במסקנא וכו' וק"ל:

ד"ה כשהזיק חב המזיק כו' ועוד ברייתא דקתני כשהזיק חב המזיק וכו' קשיא לרב חסדא ד"ל ועוד אפילו את"ל דיש לדב חסדא שום יתור אחר דאתי מיניה קרן לשמואל וכל הני לרב מ"מ הברייתא דקתני דכשהזיק אתי לאתויי כל הני קשיא ליה לרב חסדא דהא לדידיה כשהזיק חב המזיק ארשות הניזק והמזיק דלעיל מיניה קאי אך קשה דלשמואל תקשי הברייתא דהא לשמואל אתי וכשהזיק חב המזיק לאתויי קרן וברייתא מייתי ליה לאתויי כל הני:

למעוטי מאי למעוטי דנכרי הא קתני לה לקמן וכו' גבי נכסים שאין בהם מעילה. לא שייך למיפרך הכי דחידוש אשמועינן לחייב קדשים קלים ואליבא דרבי יוסי הגלילי. אך קצת קשה אמאי בעי למיתני התם בפרק ארבעה וחמשה שור ישראל שנגח שור של הקדש פטור הא שמעינן לה הכא במתניתין נכסים שאין בהם מעילה הוא דחייב הא יש בהם מעילה פטור. ויש לומר משום דרשות הפסוק תני לה התם שור רעהו אמר רחמנא ולא שור של הקדש. מהר"י כ"ץ ז"ל.

אמר רב יהודה למעוטי זה אומר שורך הזיק וכו' לא ידעתי למה תפס לזה שאין המחלוקת בין שני השוורים המזיקים אלא בין שניהם לניזק והוה ליה למימר זה אומר שורו הזיק כלומר דכל חד וחד מצי מדחי ליה. ועוד קשה לי למה ליה לאשמועינן פשיטא דכל חד וחד מצי מדחי ליה. הרשב"א ז"ל.

רבינא אמר למעוטי נגח וכו' דאף על גב דלענין קטלא דשור הלכה כרבי יהודה לענין תשלומין מיהא אם הפקירו או הקדישו קודם העמדה בדין פטור דכתיב ומכרו את השור החי וחצו את כספו אלמא בדאית ליה בעלים בשעת תשלומין מיירי. הראב"ד ז"ל. ותימה לרבי ישמעאל דאמר יוחלט השור בבית דין ואם מכרו אינו מכור דאינו יכול להפקיעו אם כן הוא הדין לענין הפקר והקדש הוי מוחלט ואין בידו להפקירו בכך. ויש לומר דרבינא איירי הכא במועד דכיון דנסקל לא שייך ביה החלטה בבית דין. ותדע דמיירי במועד מדקתני עלה והועד בבעליו דבעינן מיתה והעמדה בדין וכו' ופריך והא שור יסקל בגמר דין הוא דכתיב אלא אימא עד שתהא מיתה והעמדה וכו'. מהר"י כ"ץ ז"ל. ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו שורו של ראובן שהזיק שורו של שמעון ובא ראובן והקדישו או הפקירו קודם שעמד בדין או אף לאחר שעמד בדין קודם שנגמר דינו וזכה בו אחר פטור שאין חייב עד שיהיו לו בעלים בשעת ההיזק ובשעת גמר דין. וגדולי המחברים פירשו דוקא בשעת ההיזק ובשעת העמדה בדין. ודע שלא נאמר כן אלא במועד אבל בתם אף על פי שאם הקדישו מוקדש אם הפקירו אינו מופקר כמו שאמר רבי עקיבא בפרק המניח. ע"כ לשונו. וזה לשון ה"ר יהונתן ז"ל כשקדם וזכה בו. ולהכי מיפטר דבעינן שיהיו לו בעלים משעת נגיחה עד שעת העמדה בדין דאי לאו הכי מיפטר. ואף על גב דאמרינן מכרו מזיק אינו מכור אליבא דדברי הכל לא דמי הפקר למכר לפי שהלוקח הוא דאפסיד אנפשיה כשקנה אותו ונתן לו דמים שאף על פי שנתן לו הדמים עדיין שם בעלים הראשונים עליו והוי כאלו לא מכרו אבל כשהפקיר פקע שם בעליו ממנו ואנן בעינן שיהיו לו בעלים משעת נגיחה עד שעת העמדה בדין דילפינן שור תם שהזיק את השור משור תם שנגח את האדם דהא רבי יהודה גמר שור שנגח את השור מקראי והועד וכו' וזהו שהביא הרא"ש ז"ל הפסוק שנאמר והועד בבעליו והמית עד שתהא מיתה והעמדה בדין וגמר דין שוין כאחד משום דילפינן להו מהדדי. ע"כ לשונו.

שנאמר והועד בבעליו והמית ואף על גב דהועד לא איירי בעדות שמעידים אלא כדי לייעדו מכל מקום מדאסמכינהו קא דריש דלאשמועינן שיהא לו בעלים בנגיחות הראשונות לא אצטריך הקישא דבהדיא כתיב בעליו. תוספות שאנץ ותוספי הרא"ש ז"ל.

יתר על כן אמר רב יהודה אפילו נגח וכו' שנאמר והועד בבעליו וכו' עד שתהא מיתה וכו'. מסתברא דלאו כאחד שיהא משעת נגיחה ועד שעת גמר דין מאיש אחד שאם כן אפילו נגח ומת ונפל לפני יורשים. ועוד לימא אחר כך הקדיש או מכר אלמא משמע עד שיהיו שוין כאחד שיהא מבעלים מתחילתו ועד סופו שור איש. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

חצר השותפין חייבין בה על השן וכו' במיוחדת לפירות וכו' כמו שכתבו בתוספות עד ולפירוש זה היה יכול רב חסדא לפרש המשנה וכו' כמו שכתבו בתוספות. אלא דמשמע ליה דפשטא דמתניתין דרשות הניזק והמזיק קאי אסיפא. הרא"ש ז"ל. ורבי אלעזר לא מצי לאוקמי מתניתין שאינה מיוחדת לא לזה ולא לזה לפירות אלא דחד וגם אינה מיוחדת לא לזה ולא לזה לשוורים ואז הוי חצר הניזק אפילו לרבי זירא כמו שכתבו התוספות לקמן בדיבור המתחיל מי לא פליגי משום דלא שייך למיקרייה רשות הניזק והמזיק כיון שאין רשות ליכנס לשם לא פירות ולא שוורים דבשלמא שותפין תוכל לקרותו דכיון שאין רשות לשניהם להכניס לשם שוורים הם שותפים בזה לאפוקי ממאן דאמר שאין נקראים שותפים כהאי גוונא אבל רשות המזיק והניזק לא שייך לקרותו. גליון.

לאיתויי קרן וניחא ליה לאוקמי הכי משום דנראה לו דוחק כשהזיק חב המזיק יהיה דבר חדש. תלמידי ה"ר ישראל ז"ל.

לאיתויי קרן אף על גב שכבר הובאו במשנה ראשונה ממה שאמר גם כן וכשהזיק וכו' החזירו בכאן לרבות חיובו בחצר השותפים. הרב המאירי ז"ל.

בפרש"י בד"ה חצר השותפין וכו' וכ"ש על הקרן דהא אפי בר"ה נמי חייב כו'. לא שייך לומר דאת' לאשמעינן דלא הוי רשות למזיק דמילתא דפשיטא היא דכיון שהם גם כן רשות הניזק לא שייך לומר תורך ברשותי מאי בעי ולכך פרש"י נמי בסמוך בד"ה ורשות הניזק בקרן פטור וק"ל:

בגמרא וה"ק חוץ מרשות המיוחדת וכו' לאו רב חסדא קאמר ליה אלא סתמ' דהש"ס הוא דמפרש לה הכי לפי מאי דס"ד השתא וכן לר"א בסמוך וק"ל ועיין בק"א:

בתוספות בד"ה חצר השותפין וכו' וגרסינן לקמן א"ל רבי אליעזר ותסברא מתנית' מי לא פליגי וכו'. פי' דלפ"ז דפלוגתא ר"ח ור"א לפי מאי דס"ד השתא הוא בחצר המיוחדת לפירות ולא לשוורים א"כ כי קאמר א"ל ר"א מתניתא וכו' פירושו דבעי ר"א לאוקמי מלתא כתנאי דס"ל דתרווייהו בריית' איירי באינה מיוחדת לשוורים וא"כ איהו דאמר כרשב"א ודחי לה סתמא דתלמודא דלא הוי כתנאי דמצינו לאוקמי בריית' דרשב"א במיוחדת לזה ולזה וא"כ הוי מילתא דר"ח אליבא דכ"ע אך לספרים דגרסי לקמן ותסברא מתנית' מי פליגי וגרסי בסוף אלא כי תניא ההיא משמע מזה דר"א מייתי סייעתיה דלא תקשי ליה ברייתא דר' יוסף דעל כרחך דר' יוסף איירי באינה מיוחדת לשוורים דאל"כ תקשי אידך מתניתא וא"כ שכל עיקר של ר"א להוכיח דברייתא דר"י איירי באינה מיוחדת לשוורים כי היכי דלא תקשי ליה מוכח דאיהו ור' חסדא איירי במיוחדת אף לשוורים ועל זה כתבו דלפ"ז לא יהיה תחילת הסוגיא כמו המסקנא דהא במסקנא משמע דפליגי באינו מיוחדת לשוורים והשתא ס"ד דפליגי במיוחדת וק"ל ועיין מ"ש בסמוך בגמ' שם:

בתוספות כשמזיק חב המזיק וכו' אך קשה דלשמואל תקשה הבריית' עכ"ל ואע"ג דמגופא דברייתא לא קשה על שמואל במאי דקאמר דאתיא לאתויי קרן דהא בברייתא נמי הכי משמע דקאמר תם משלם ח"נ וכו' אלא דלשמואל תקשי מנ"ל בריית' דאתי לאתויי קרן דשומרים דלדידיה משמע דאתי לאתויי קרן גרידא: