Bava Kamma 12b

הא קיימא לן בפ"ק דקדושין (דף כו.) דמטלטלין נקנין עם הקרקע ולא בעינן שיהו עומדין לתוכה:

אלא מאי אית לך למימר כו' והשתא דבעל כרחך אתית להכי אפי' תימא לאידך לישנא דעבדא כמקרקעי דמי ודקשיא לך דשמואל שאני מקרקעי דניידי ממקרקעי דלא ניידי:

מעילה הוא דבעינן דלא להוי בהו בנכסים שאני חייב בנזקין הא אי לית בהו מעילה אע"ג דמקדש קדשי [אני] חייב בנזקין כגון קדשים קלים שאין בהן מעילה מחיים אלא באימורין לאחר זריקת דם כדגרסינן במסכת מעילה (דף ז:):

מאן תנא דמחייב בנזקין אם הזיק שורו שור שלמים של חבירו:

ממון בעלים הן ושור רעהו קרינן ביה:

ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו וגו' גבי שבועת הפקדון כתיב:

לרבות קדשים קלים הא דכתיב בה' לרבות קדשים קלים שאם הפקיד בהמת שלמים אצל חבירו וכפר ונשבע והודה משלם קרן וחומש ואשם ואע"ג דבקדשי שמים אין נשבעין עליהן כדגרסינן בפרק הזהב (ב"מ דף נו.) בקדשים קלים נשבעין:

שהן ממונו של חבירו וקרינן בהו בה' וכחש בעמיתו וכחש:

Moveable property is different From the exchange in the Gemara, it emerges that if we hold that slaves are considered as movable objects, the first Braita says that the slaves are not acquired by one who makes a kinyon on the courtyard because they were not physically on the property. The second Braita that says they are acquired with the kinyon of the land is speaking of when the slaves are on the property when the kinyon is made. The Gemara asks: why should it be so? We have learned that the movable objects need not be on the land for the kinyon of ‘ אגב -together’ to be effective? We are compelled to say that there is a difference between ordinary movable objects that are not self- propelled and slaves that are self-propelled. The term self-propelled can be a bit misleading. Technically it can include animals which are self-propelled. They move by their own power and their own will. Tosafot knows from a Gemara in Masechet Kidushin 26b that kinyon of ‘ אגב -together’, is effective for animals even when they are not on the land that is used for the kinyon. We must find some distinction between slaves and animals that causes the difference in the rules that govern their kinyon. Tosafot expands the literal meaning of movable objects that are self- propelled in order to accommodate the distinction between animals and slaves. The explanation of movable objects that are self-propelled is: that they have intelligence and choose to move wherever they so decide, but animals are not considered movable objects that are self-propelled, and they can be acquired via the kinyon of ‘ אגב -together’, even if they are not upon the land, as the Gemara says in the first chapter of Kidushin (26b) where the Gemara is relating a story about a man who used the kinyon of ‘אגב -together’ to transfer one hundred sheep and he said: a tefach by a tefach of land, is given to p’lonee, and together with it one hundred sheep. Obviously one hundred sheep cannot be placed on a four inch square piece of land, the kinyon was effective even though the sheep were not on the land. Why do sheep differ from slaves, where we say that they must be on the land? The difference must be because the slaves move about as a result of their intelligence and the animals do not have intelligence.

Moveable land is different The Gemara concludes that just as we are compelled to distinguish between movable objects that are self propelled and those that are not according to the one who holds that slaves are considered movable objects, so too, we must distinguish between land that is self propelled, such as slaves and ordinary land which is stationary. It seems that this is the only distinctive characteristic between land and slaves. Tosafot suggests that there is another reason to distinguish between taking possession of ten fields in ten provinces and acquiring slaves that are not on one’s property. The Gemara in Bava Batra 67a discusses acquiring two parcels of land that are utilized for different purposes and says that the חזקה made for one is invalid for the other. When challenged from Shmuel’s rule that one can acquire ten fields in ten provinces with one חזקה, the Gemara responds: Shmuel is speaking of where all ten fields are utilized in the same manner, a sand lot and a river bed are different functions. And if you ask: even if slaves would not be self propelled, but they, the land and the slaves, serve two different functions, and taking possession of them, land and slaves, is similar to a sand lot and a river bed, where we have learned that one who takes possession of one of them, does not acquire the other, so too, one who takes possession of land should not acquire the slaves because they serve different functions, as the Gemara says in chapter HaMochair Es HaBayis (Bava Batra 67a) according to one version. There is an alternate version there that holds one can acquire a sand lot and a river bed with one חזקה. And one can answer: that a slave and land are considered one function because the slave is fit for working the land.

Who [is] the Tanna? The Mishna states that if one damages property that is not subject to the m’eeloh violation, he is liable for damages. If however, the property is subject to the m’eeloh violation, one who damages that property is not liable for damages. That property is not the property of ‘רעהו -his neighbor’ and he is therefore not liable. Our Gemara deduced that since the Mishna mentioned the m’eeloh violation as the determining factor, we can see that even if the property is holy and has been designated for the temple service, one may be liable for damages as long as there is no m’eeloh violation. The Gemara then asks: who is the Tano that holds this position? Tosafot wonders: there seems to be a very simple solution to this question. Land that has been given to the temple treasury is holy, but not subject to the m’eeloh violation. Why doesn't the Gemara present this case as one, which satisfies the conditions, holy but not subject to the m’eeloh violation? What is meant is: that it was plain to the Gemara that the Tano did not intend to exclude those holy properties where there is no m’eeloh violation such as land. For since they are totally the property of the temple, the fact that there is no m’eeloh, would definitely not make any difference. Such property definitely belongs to the Temple Treasury even though there is no m’eeloh violation for benefiting from land that belongs to the Temple Treasury. The Gemara understands that what we are searching for is a situation where lack of m’eeloh violation indicates that the temple ownership is not total and the property still falls within the realm of ‘his neighbor’s’.

But does he say [his opinion] when [it is] alive? Since this Tosafot is a bit lengthy and complicated, we are including a step by step outline of the movements of the Tosafot. Outline of תוספות ד"ה ומחיים מי אמר A) Question: What can the Gemara possibly mean with its question? If not when the animal has been slaughtered and not when it is alive, when then did R’ Yosee say that kodshim kalim is the property of its owner? B) Rejected solution: That the Gemara is asking that perhaps R’ Yosee said that kodshim kalim is the property of its owner only when the sacrifice is not suitable to be offered but if it is suitable to be offered as a sacrifice it is not the property of its owner. This solution is then rejected by Tosafot, because although R’ Nachmon’s explanation of the Mishna tends to support it, the statement of Ben Azzai clearly says that sh’lomim are included in R’ Yosee’s statement and they are suitable to be offered as a sacrifice. C) Solution: The Gemara is questioning whether the entire animal is the property of its owner or perhaps only that portion of the animal that will not be given to the Kohanim. The Gemara will eventually prove that R’ Yosee does not hold that the Kohanic gifts are the property of the owner even while the animal is alive. D) Tosafot challenges his explanation of the Gemara’s question from the Gemara in Masechet Beitzah 21a, where it appears that even the portion of the owner is a gift from the Table of the Most High. E) Tosafot concludes that in fact the portion of the owner is his property even after the animal is slaughtered. F) Tosafot concedes that according to his approach, the conclusion of the Gemara in Kidushin 52b does not concur with the conclusion of our Gemara. The Gemara has just concluded that R’ Yosee’s position that kodshim kalim are considered the property of the owner who has donated the sacrifice, is only true while the animal is still alive. After it is slaughtered it becomes the property of the temple and it is given to the Kohain as a gift to eat, but it is not his property as is evident from the Mishna in Kidushin 52b. The Gemara now questions whether R’ Yosee said this statement about a live animal. This is very perplexing. We know that R’ Yosee did make the statement. How can we even question whether it was said in reference to a live animal, if we know that it hr did not say it about an animal that was already slaughtered, he must have said it about a live animal? Is there any another option? This is bewildering: What is the Gemara thinking? If while they are alive he did not say, that kodshim kalim are the donor’s property, he certainly did not say that after they were slaughtered that kodshim kalim are the property of the Kohain, as we have seen in the Gemara, that post-slaughtering, the meat is a gift to the Kohanim from the Temple. We must conclude that when the Gemara asks: “Does it truly apply when the animal is alive?” The Gemara does not mean to say that perhaps the rule does not apply at all, but rather the Gemara means: perhaps it doesn't apply in all the situations that you have indicated but only in one of them. By saying that it applies when the animal is still alive we are stating that in all cases that the animal is alive it is the property of the owner. When the Gemara now asks: “And did R’ Yosee say his rule when the animal is still alive?” The Gemara means: Did he say it in all cases or perhaps only in one? Tosafot is now trying to determine which circumstances of ownership of kodshim kalim is the one that the questioner wants to reject and which he accepts. Tosafot’ first thought on the matter is that we might differentiate between those animal’s that are suitable to be offered on the altar, which are not the property of the original owner because they are going to be offered on the altar and those that are not suitable to be offered on the altar, which are the property of their original owner. Tosafot rejects this suggestion. And we should not say that the meaning of the Gemara’s question is as follows: and when the animal is alive, was it said that in all instances the animal is the donor’s property even when the animal is fit to be offered on the altar? The Gemara is thus suggesting that R’ Yosee’s rule might only to animals that are not fit to be offered on the altar. Tosafot will first explain why the questioner assumes that R’ Yosee’s statement included animals that are fit for the altar: That R’ Yosee is speaking even about animals that are fit for the altar might be inferred from the fact that the Gemara distinguishes between when the animal is alive and when it has already been slaughtered. This implies that in all instances that the animal is alive, even when it is suitable to be offered on the altar, you consider it his, the donor’s, property, just as the animal spoken of post-slaughtering was suitable for the altar. By virtue of the fact that it was already slaughtered, it is evident that it was in fact suitable to be offered on the altar. Tosafot must now show us why this approach is incorrect: For if it was so, when the Gemara attempts to refute the assertion that R’ Yosee’s rule applies to animals which are fit for the altar, from the fact that Raveeno said that R’ Yosee was discussing a firstborn born outside of Eretz Yisro’ail, the Gemara should have defended it’s position, that sacrifices that are suitable to be offered are the donor’s property by mentioning that Ben-Azzai says that the superfluous word “ לשם ” comes to include sh’lomim for oshom liability when falsely swearing in denial of a claim involving the loss or theft of the sh’lomim, which is clearly speaking about a live animal that is suitable to be sacrificed on the altar. Tosafot here is referring to a portion of the Braita which appear on 13a. The Gemara mentions that there are two opinions clarifying the statement of R’ Yosee. Ben-Azzai says that R’ Yosee was referring to Sh’lomim when he mentioned “minor Kodshim”. Abba Yosee says he is referring to a firstborn. Ben-Azzai and Abba-Yosee are coming to clarify R’ Yosee’s position as Rashi said. Sh’lomim are fit for the altar, and may initially be offered. Ben-Azzai mentioned Sh’lomim which are fit for the altar as a clarification of R’ Yosee’s ruling, so we see that R’ Yosee certainly is discussing animals which are fit for the altar and we cannot say that the questioner meant to distinguish between animals which are fit for the altar, and those which are not. We must now find a distinction that can be made between some instances where we do apply R’ Yosee’s principle that kodshim kalim are the property of the owner who designated them as a sacrifice and other cases where we say that kodshim kalim are the property of the Table of High (Hashem’s). And we can answer: that the explanation of the Gemara’s question is as follows: And did R’ Yosee say that while the animal is alive, it is entirely the owner’s property, even those portions, the breast and right thigh, that Kohanim will receive from the Sh’lomim? As for the portion that belongs to the donor, it was plain to the Gemara that it is the property of the donor. The Gemara’s question at this juncture pertains only to the eventual gifts of the Kohanim. But what is the basis for this understanding that when the Gemara indicated that while the animal is still alive kodshim kalim is the property of the donor; it is referring even to the portion that will eventually be given to the Kohanim? The questioner understood that the ruling ‘kodshim kalim is private property’ refers even to the future Kohanic gifts from the fact that the Gemara did not initially answer when presented with the contradiction from the Mishna in Kidushin that says that the Kohain cannot use his portion to affect Kidushin, that gifts to the Kohain are different, and are not considered the donor’s property since they will ultimately be given to the Kohanim. Tosafot proves that the question was directed at the gifts of the Kohain because he who betroths “with his portion” is a reference to the gifts of the Kohain, the portion that he receives from the sh’lomim. Since the Gemara does not answer that the Kohanic gifts are different, but rather says that after the slaughter of the animal the Kohanim receive their portion as a gift from the temple table and then it is not the property of the owner, is an implication that as long as the animal is alive, even the gifts of the Kohain are the donor’s property. According to Tosafot’ explanation, the Gemara’s question is that the Kohanic gifts should not be considered the property of the owner even while the animal is alive. The Gemara according to Tosafot’ text (see תוספות ד"ה ואם איתא) eventually accepts this argument and concludes that R’ Yosee’s rule does not apply to the Kohanic gifts. This explanation of the Gemara’s question is based on the fact that the Gemara did not initially answer that the Kohanic gifts are different and they are not the property of the donor. Perhaps there is some other reason why the Gemara did not use this answer? And if you ask: Had the Gemara answered that Kohanic gifts are different, the implication would be that only the Kohanic gifts are temple property and that the portion of the donor is privately owned even after the slaughtering of the animal. Perhaps the Gemara did not want to use this answer because we have learned in the second Chapter of Beitzah (21a) that even the portion of the owner is considered a gift from the temple table? Tosafot must show that the Gemara in Beitzah 21a is referring to another aspect of kodshim kalim being the property of its owner: And we can answer: That the statement of Beitzah (21a) pertains to the aspect of sacrifices that are commitments and donations, that may therefore not be offered on the Holidays and are not treated as regular non-sacrificial animals, which may be slaughtered for food, because the primary purpose of the slaughtering of those sacrifices is that they be a sacrifice to Hashem and not to be used as food for the owners (even though that is the secondary purpose) and this is a violation of the rule that work may be performed on the Holidays only “for you, your personal needs, and not for the temple sacrifices”. It is in reference to that ruling that Beitzah (21a) states that the portion of the owners comes from the temple table but not in reference to financial ownership. However, it is plain that the portion of the donor, even after the slaughtering of the animal, is privately owned to be used to betroth a woman and for any other purpose. And so it can be understood that the term one who betroths “with his allocation” refers to the Kohanic portion. For the expression “his allocation” can only refer to the Kohanic portion. For the owner ’s share cannot be referred to, as an “allocation” since the flesh of the sacrifice is mainly theirs and it is they who allocate to the Kohain. The Scripture cited as proof in Perek Ho’ish M’kadesh (Kidushin 52B) in reference to the Mishna about ‘one who betroths with his share’, which is “and this shall be to you from the holy of holies from the fire” was written only in reference to the share of the Kohanim. This also reinforces Tosafot’ conclusion that “his portion”, that cannot be used to affect Kidushin is specifically the allocation of the Kohain. The donor of the sacrifice can use his share of the flesh to betroth a woman. (Rashi ד"ה כי זכו, and many Rishonim clearly disagree with Tosafot on this point.) And that which the Gemara queries there (Kidushin 52B): Let us say that our Mishna that says that one who betroths with his share of a sacrifice does not affect Kidushin, does not follow the opinion of R’ Yosee who says that kodshim kalim is the property of its owner and one can affect Kidushin with them? And the Gemara concludes that R’ Yosee’s statement was said only when the animal is alive. A proof: The Mishna states “one who betroths with his share” which implies that the Mishna is discussing the portion he receives post-slaughtering. The Gemara’s conclusion in Kidushin 52b that “his portion” implies post-slaughtering does not concur with the conclusion of our Gemara but with our Gemara’s original speculation that the Kohanic gifts are the property of their owner when the sacrifice is still alive. For at its conclusion, our Gemara holds that the Kohanic gifts are temple property even while the animal is alive.

Unblemished [and] alive but not slaughtered Notice that in the text of our Gemara the words ולא שחוט appear in the Mishna in parentheses. Tosafot text of the Mishna apparently had the words אבל לא שחוט and Tosafot needs to explain that this ruling that an unblemished firstborn cannot be sold post-slaughtering is simple and not really needed. This information, that an unblemished firstborn may not be sold after it is slaughtered, was not necessary. Because we will soon interpret the Mishna as speaking about a firstborn nowadays, when there is no temple and the firstborn cannot be offered, and so it is not possible to sell it, the flesh of the firstborn, after slaughtering because it is prohibited to benefit from it since it was not offered on the altar as is required of all sacrifices. The firstborn animal is a sacrifice at birth and when it is slaughtered outside of the Temple it is totally forbidden. If so, what is the Mishna teaching us? However, the Mishna informs us that it, the firstborn, can be sold while it is alive even though a similar sacrifice, the tithe may not be sold, because the verse says about the tithe “he may not be sold and he may not be redeemed” (Vayikra 27, 33). And so it is in the first Chapter of T’muroh (5b).

And Rava raised an objection to Rav Naḥman Rav Nachman said that the Mishna which teaches that one may sell a live unblemished firstborn is speaking of a firstborn nowadays, when there is no Temple and the firstborn is not suitable to be offered as a sacrifice. However, during the period of the Temple an unblemished firstborn that is suitable to be offered on the altar, is not the property of its owner. Rovo challenges Rav Nachman’s interpretation of the Mishna, based on the Braita that teaches us that R’ Yosee Ha’Gleelee says that kodshim kalim is the property of its owner. But perhaps R’ Yosee is all speaking about kodshim kalim nowadays, when we have no Temple? Where is it indicated in the Braita that it is speaking about when the Temple stood? Tosafot suggests: And this Braita is speaking of when the Temple stood, because the kodshim kalim the Braita is discussing are comparable to sh’lomim. The Braita is speaking of sh’lomim as well, as can be seen from the statement of Ben Azzai 13a, who is clarifying R’ Yosee Ha’Gleelee. Sh’lomim are in existence only when there is a Temple, and so too the kodshim kalim R’ Yosee is discussing must be those that were in existence when the Temple stood, as the Gemara says in the first Perek of T’muroh (8a). Alternatively, we can say that the Braita is speaking of kodshim kalim when the Temple stood as Rashi explained: That it is in regard to the obligation to bring a sacrifice for violating the property of the Temple that this verse is expounded and that, bringing the M’eeloh sacrifice, is only possible when the Temple stood, thus the concept of kodshim kalim being the property of its owner must be speaking of when there is a Temple and the sacrifice is suitable to be offered on the altar.

[Regarding] a firstborn outside of the Land [of Israel] Rav Nachman explained the Mishna in Maasair Shainee, Perek 2, Mishna 2, that discusses one’s right to sell a live unblemished firstborn as speaking of nowadays when it is not possible to offer it as a sacrifice because there is no Temple. When Raveeno wants to deflect the proof from R’ Yosee Ha’Gleelee’s statement about kodshim kalim, he says that it is speaking of a firstborn outside of Eretz Yisro’ail. Tosafot will explain why Raveeno could not have said that R’ Yosee is speaking of nowadays when there is no Temple and why Rav Nachman did choose to speak of a firstborn nowadays. The reason that Raveeno did not answer that R’ Yosee is speaking about a firstborn nowadays, when there is no Temple, is because that Braita is speaking of kodshim kalim that are comparable to sh’lomim, which exist only when the Temple stood, as we explained earlier in the previous Tosafot, (Tosafot.com, P. 33) as is explained by the Gemara in T’muroh 8a. But R’ Nachmon explained the Mishna in Maasair Shainee as speaking of a firstborn nowadays? However, Rav Nachman earlier when explaining the Mishna that permits selling a live unblemished firstborn, could have said that it is speaking of a firstborn born outside of Eretz Yisro’ail, but that is an awkward explanation, to say that the Mishna is not speaking about all firstborns, but only a small minority of firstborns that are likely to be born outside of Eretz Yisro’ail when the Temple stood. He is more at ease interpreting the Mishna as speaking about a firstborn nowadays, which deals with all firstborns and not only a small minority.

And is in accordance with Rabbi Shimon, who says If [they] came [from outside of Eretz Yisrael to Eretz Yisrael and they are] unblemished, they may be sacrificed. By saying that Raveeno is explaining the Braita of R’ Yosee as speaking of a firstborn outside of Eretz Yisro’ail according to R’ Shimon, it is understood that there is an opposing opinion, which our Gemara does not explicitly mention. Tosafot cites and explains that opposing opinion and also clarifies our Gemara’s hesitation to attribute the Braita of R’ Yosee Ha’Gleelee to the opposing opinion. R’ Akiva argues with him, R’ Shimon, in Perek Ailu Kodshim in T’muroh (21b) and says they, foreign firstborns, may not be offered on the altar even if they were already brought to the Temple. Because he expounds from a comparison in the verse D’vorim 14, 23, where the ‘second tithe’ appears adjacent to the ‘firstborn’, from a place that you do not bring second tithe, outside of Eretz Yisro’ail, you may not bring a firstborn to be offered on the altar. Now that we know that the opposition, R’ Akiva, holds that a firstborn born outside of Eretz Yisro’ail, may not be offered as a sacrifice in the Temple, Tosafot asks: And if you ask: Why does the Gemara say that the Braita of R’ Yosee Ha’Gleelee is speaking of a firstborn born outside of Eretz Yisro’ail and is following R’ Shimon, certainly according to R’ Akiva who says that they may not be offered, even if they have already been brought to Eretz Yisro’ail, they are his, the owner’s, property? It is only when an animal may be offered on the altar that we consider the possibility that it is not the property of its owner since it must be offered as a sacrifice, but when an animal is definitely not suitable to be offered in the Temple as is true of a firstborn born outside of Eretz Yisro’ail according to R’ Akiva, it is definitely not the property of the Temple, but the property of the owner. And we can answer: That Raveeno interprets the Braita of R’ Yosee Ha’Gleelee according to R’ Shimon who says that if the firstborn was brought to Eretz Yisro’ail they are to be offered as a sacrifice in the Temple, because the Braita is speaking of sacrifices that are comparable to sh’lomim, which are eligible to be offered, even though the foreign firstborn is not initially offered in the Temple, it can be offered if it is brought to Eretz Yisro’ail, whereas according to R’ Akiva, the foreign firstborn may not be offered at all even post-facto of its arrival in Eretz Yisro’ail. Furthermore, we can answer: That it is compelling not to interpret the Braita as following R’ Akiva, since the Braita requires a verse to incorporate kodshim kalim as the property of the owner, whereas according to R’ Akiva who holds that the foreign firstborn can never be offered as a sacrifice there is no need for a verse to teach us that it is the property of its owner. It is only according to R’ Shimon who holds that there is a possibility of offering it as a sacrifice that we require a verse to teach us that even so it is the property of its owner.

(מתני') נכסין שאין בהן מעילה כו' פי' המזיק אותם חייב לשלם ודייקי' מינה קדשין הן ואין בהן מעילה כלומר הנהנה מהם אינו חייב קרבן מעילה מאן תנא אמר ר' יוחנן ר' יוסי הגלילי היא דתניא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו בפקדון לרבות קדשים קלים שהן ממונו דברי ר' יוסי הגלילי פי' אם יפקיד אדם קדשים קלים שלו אצל אדם ויכפור בהן וישבע חייב קרן וחומש ואשם וכן הגוזל שנאמר בה' וכחש בעמיתו וגו' כלומר הן לה' ונקראין ממון עמיתך לדברי ר' יוסי הגלילי ואין זה ומעלה מעל שחייב קרבן מעילה אלא פירושו נפש כי תחטא וחטאה חטא בדבר שיש בו לה' והוא ממון בעלים כגון קדשים קלים. ואקשי' עליה מהא דתנן בקידושין פ"ב המקדש בחלקו בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים אינה מקודשת ואי קדשים קלים ממון בעלין הן אמאי אינה מקודשת לימא מתניתין דלא כר' יוסי הגלילי.

ופרקינן כי אמר ר' יוסי ממון בעלים הם מחיים אבל לאחר שחיטה לא אמר ומתני' אחר שחיטה היא ואקשי' ומחיים מי אמר והתנן בתחילת מעשר שני בכור מוכרין אותו תמים חי ובעל מום חי ושחוט ומקדשין בו את האשה ומייתינן לה בשמעתא דרך גררה בתמורה פ"א ואוקמה רב נחמן התם בבכור בזמן הזה דכיון דלא חזי להקרבה אית לכהנים זכייה בגויה אבל בזמן שבית המקדש קיים דחזי להקרבה דלית לכהנים זכייה בגויה אין מוכרין הבכור ומותיב רבא עליה דרב נחמן ומעלה מעל בה' לרבות קדשים קלים שהן ממונו דברי ר' יוסי הגלילי ותנן הבכור והמעשר והפסח קדשים קלים הנה הבכור ממון כהן הוא אפי' בזמן שבהמ"ק קיים וכיון דממונו הוא מצי מזבין ליה.

ושני רבינא בבכור הבא מחוץ לארץ כלומר הא דאמרי' לרבות קדשים קלים שהן ממונו ואוקימנה בבכור ואפי' בזמן שבית המקדש קיים בבכור הבא מחוץ לארץ ואליבא דר' שמעון דאמר בתמורה פ"ג באו תמימין יקרבו ואם בעלי מומין יאכלו במומן לבעלים אמר ר' שמעון מה טעם שהבכור והמעשר יש להן פרנסה במקומן ושאר כל הקדשים אע"פ שנולד בהן מום הרי אלו בקדושתו ש"מ ואפי' ר' שמעון לא אמר אלא אם באו דיעבד אבל לכתחלה לא אמר דקלישא קדושה דידהו ומשום הכי קרי להן ממונו ומצי מזבין להו ואם איתא הא דאמרת דסבר ר' יוסי הגלילי כי אמינא ממונו הוא מחיים לישני רבינא הא ר' יוסי הגלילי כטעמיה. והא דתנן בכור מוכרין אותו תמים חי כו' ואוקמה רב נחמן בזמן הזה אבל בזמן שבית המקדש קיים לית להו לכהנים זכייה בהו לרבנן ופרקי' הכי לא תימא כי אמר ר' יוסי מחיים אלא הכי קאמר אפילו תימא ר' יוסי הגלילי ושאני מתנות כהונה דמשלחן גבוה קא זכו.

בעי' מטלטלין דלא ניידי וא"ת והא אמרינן בפ"ק דקדושין (כו, ב) גבי ארונה שקנה סלע סמוך לירושלים ואמר צפונו נתון לפלוני ועמו מאה צאן ומאה חביות וצאן הא ניידי לא קשיא דניידי לדעתן קאמרינן משא"כ בצאן דניידי אדעתא דרועה וא"ת ואפילו בלא טעמא דעבדים ניידי היאך אפשר להיותן קנויין בחזקת קרקעות והא לא שוו תשמישתייהו להדדי והוה לי' כחולשית ומצולה דאמרינן בפרק המוכר את הבית (ב"ב סז, א) החזיק בחולשית לא קנה מצולה במצולה לא קנה חולשית ואקשינן והא אמר שמואל מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כו' ופרקינן שאני הכא דהאי תשמישתי' לחוד כו' וי"ל דכיון דעבדי' עובדים ומפרנסים את הקרקעות חשבינן להו כתשמישתייהו בהדדי וא"נ אפשר לומר דקי"ל דהחזיק במצולה או בחולשית קנה את השניה כלישנא בתרא דרב נחמן כנ"ל וזה יותר נכון.

ולענין פסק הלכה קי"ל כרב נחמן דעבדים כמטלטלין דמו ועבדי היתומים אינן נגבין בחובת אביהם מדין הגמרא אלא מתקנת הגאונים ז"ל ותדע דהלכה דאין גובין דגרסינן בפרק יש נוחלין (בבא בתרא קכג, ב) שלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא הלכה גובין מן העבדים ורב נחמן אמר אין גובין ואמרינן בשלהי שמעתתא דשלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא (שם קעה, ב) דרש מר זוטרא משמיה דרב שימי בר אשי הלכתא ככל הני שמעתתא דשלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא. אמר ליה רבינא למר זוטרא דרב נחמן מאי אמר ליה אנן אין גובין (מתני') [מתנינן] לה וכן אמר רב נחמן.

ואיכא למידק היאך אפשר לומר דעבדים כמטלטלין והכתיב והתנחלתם אותם הקישן הכתוב לקרקעות ודינן כקרקע לענין אונאה ושבועה ולדיני השומרים תירצו גדולי הראשונים נוחי נפש דלכל מילי דאורייתא הרי הן כקרקע אבל למילי דרבנן עשאום כמטלטלין אלא שקשה בעיני שא"כ נצטרך לומר דשעבודא לאו דאורייתא דאי דאורייתא אף הן נגבין מן היתומים ואלו אנן קי"ל שעבודא דאורייתא וכדאמרינן בשלהי גט פשוט ר' יוחנן ור"ל דאמרי תרוייהו מלו' על פי גובה בין מן היורשין בין מן הלקוחות מאי טעמא שעבודא דאורייתא וכן פסק הריא"ף ז"ל והוא הביא אותה דאין גובין מן העבדים שבפרק [יש] נוחלין.

ומחיים מי אמר י"מ דה"ק מדמשני(ת) ה"מ מחיים אבל לאחר מיתה לא משמע דלעולם כל הקדשים קלים לר' יוסי הגלילי וקודם שחיטה הוי ממונו ואפילו בזמן שבית המקדש קיים דחזי להקרבה ומתני' דקדושין לא מתקומא כר' יוסי הגלילי אלא דוקא בלאחר שחיטה ואמאי והא בכור מוכרין אותו וכו' ומקדשין בו את האשה ואמ"ר נחמן אמר רבה בר אבוה לא שנו אלא בזמן הזה אבל בזמן שבית המקדש קיים דחזי להקרבה לא וכ"ת דרב נחמן אליבא דרבנן קאמר והא אותביה רבא מדר' יוסי הגלילי דאלמא רב נחמן אף לר' יוסי הגלילי קאמר דאי לא מגברא לגברא לא מותיב ומשני רבינא בבכור חוצה לארץ דקלישא ליה קדושתיה דאין מביאין אותו לכתחלה. ואם איתא דמתניתין דבכור מוכרין אותו חי דלא כרבי יוסי ולר' יוסי מקדשין בו אפילו בזמן שבית המקדש קיים ואפילו בבכור שבארץ אמאי לא שני ליה לרבא הא רבנן הא ר' יוסי הגלילי אלא ודאי קים להו לכלהו דההיא אפילו ר' יוסי היא ואפ"ה אוקימנא דוקא בבכור בזמן הזה דלא חזי להקרבה וכרב נחמן א"נ בבכור בחוצה לארץ אלמא אפילו במחיים משכחת לה לר' יוסי הגלילי ומתניתין דקדושין נמי משכחת לה בבכור ואפילו מחיים ובבכור שבארץ ובזמן שבית המקדש קיים ולפי פי' זה ה"ג אלא בכור שאני דכהנים כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו כלומר אלא לא משני' כדמעיקרא כאן מחיים כאן לאחר (מיתה) [שחיטה] אלא הכי קא משנינן מתניתין דקדושין בבכור כלומר בכור דארץ ישראל ובזמן דבית המקדש קיים דכולי' בכור דגבוה הוא וכהני משלחן גבוה קא זכו וכן גירסתו של ר"ח ז"ל שכן כתב ופרקי' הכי לא תימא כי א"ר יוסי מחיים אלא הכי קאמר אפילו תימא ר' יוסי הגלילי ושאני מתנות כהונה דמשלחן גבוה קא זכו לפיכך אינו ממונו וכי קאמר ר' יוסי בקדשים קלים שלו כגון זבחי שלמים שלו ע"כ.

וגירסת הספרים אינה כן אלא ה"ג ברוב ספרים קדושת בכור קאמרת שאני קדושת בכור דכהנים כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו ולפי גירסא זו איכא לפרושי דה"ק ומחיים מי אמר דקרינא בהו לעמיתך וממונו הוא לכלהו מילי לנזקין ולקדושין כדקרינן להו ממונו לגבי קדושין אפילו מחיים והלכך מתניתין דקדושין אפילו מחיים היא ובזמן שבית המקדש קיים ובבכור שבארץ ומשני לעולם כדאמרינן ולכלהו מילי ממונו הוא ודוקא בקדשים קלים דידיה אבל בבכור מודה ר' יוסי דאפילו מחיים אינו ממונו דכוליה בכור מתנות כהונה הוא וכהנים כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו.

ואותביה רבא לרב נחמן ומעלה מעל וגו' וא"ת ומנ"ל לרבא דקרא בזמן שבית המקדש קיים י"ל מדכתיב ביה והביא את אשמו לה' איל תמים.

בבכור חוצה לארץ ואליבא דר' שמעון דאמר אם באו תמימים שנינו בתמורה פרק ואלו קדשים מה בין בכור ומעשר לבין כל הקדשים שכל הקדשים נמכרין באיטלס ונשחטין באיטלס ונשקלין בליטרא חוץ מן הבכור ומן המעשר ובאין מחוצה לארץ חוץ מן הבכור ומן המעשר ואם באו תמימים יקרבו ואם בעלי מומין יאכלו במומן לבעלים א"ר שמעון מ"ט שהבכור והמעשר יש להם פרנסה במקומן הוממו אין צריך לפדות ושאר כל הקדשים אע"פ שנולד להן מום הרי אלו בקדושתן. ופירות יש להן פרנסה במקומן שאם הוממו אין צריך לפדותן ולא להעלותן לירושלים אלא במקומן נאכלין בלא פדיון. וא"ת אמאי לא מוקמינן רבינא כר"ע דאמר שבכור חוצה לארץ אינו קדוש וי"ל דלר"ע פשיטא דחולין גמורין הוא ואפילו בארץ לא יקרב וכדתניא התם ר"ע אומר יכול יעלה אדם בכור מחוצה לארץ בזמן שבית המקדש קיים ויקריבנו ת"ל ואכלת לפני ד' אלקיך מעשר דגנך תירושך ויצהריך ובכורות בקרך וצאנך מקיש בכור למעשר מה מעשר אינו בא אלא מן הארץ אף בכור אינו בא אלא מן הארץ אלמא חולין גמורין הוא ואמרינן התם אנטיגנוס העלה בכורות מבבל ולא קבלו ממנו ואוקימנא כרבי עקיבא.

כבר בארנו שהקדשים שאין בהם מעילה בחיי הבהמה שהיא שעת הנזק אם נהנה בהם אע"פ שהם קדש הרי הם בכלל הנזקים כגון קדשים קלים והם שלמים וכיוצא בהם שהנהנה בהם מחיים לרכיבה או לחרישה או לגיזתה וחלבה אינו מועל ולאחר זריקת הדם מועל באמורין ולא בבשר שדבר שיש בו הכשר אכילה אין בו מעילה אלא שמכל מקום אף הבשר אינו נקרא עוד ממונו שכל שלאחר הקרבת אמוריו משלחן גבוה הוא זוכה שהרי חטאה ואשם מועלין בחייהם בכלן ואחר הקרבת אמוריהן אין מועלין בבשרן הואיל ומותר לכהנים ומכל מקום ממון גבוה הוא ואינו בכלל דינין אלו:

כיוצא בזו אמרו שהכופר לחברו בשר שלמים ונשבע וחזר והודה הרי הוא בדין שבועת הפקדון כחולין גמורין הא לאחר מיתה הם כקדשים גמורין והוא שאמרו שכהן המקדש בחלקו אף בקדשים קלים אינה מקודשת ונראה שישראל שקדשה בבהמת שלמים מחיים מקודשת והיא אוכלת הבשר במקום בעלים:

אף הבכור כקדשים קלים הוא נחשב והרי הוא בדין הקדשים ובדין שבועה הפקדון כשאר קדשים קלים ואם באת לדון ולהחמיר בו מפני שקדשתו מרחם צא ולמד שלא דנת להחמיר בשלמים אע"פ שטעונין סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק:

מכל מקום יש דברים שמחמירין בבכור יותר על שאר קדשים קלים כמו שאנו מבארים עכשו הבכור הרי הוא ממון כהן ואין לישראל בבשרו כלום כשאר קדשים קלים וכשיטפל בו הישראל בשיעור הידוע במקומו נותנו לכהן ושוחטו בעזרה וזורק דמו ומקטיר אמוריו והבשר נאכל לכהנים בירושלם ואם הוא בעל מום בין שהומם ביד כהן בין שהומם ביד ישראל הרי הוא נכסי כהן והרי הוא חולין בידו לאכלו בכל מקום או למכרו או להאכילו למי שירצה אפילו לגוי ומכל מקום כשהוא תם אין מוכרו הואיל ועומד לקרבן אין לו זכות למכרו ובזמן הזה שמצוה זו נוהגת בו בקצת מקומות כמו שיתבאר במקומו מוכרו בין תם בין בעל מום בין חי בין שחוט ומכל מקום כשמכרו תם הלוקח ממתינו עד שיומם ושחוט שאמרנו גם כן דוקא שנשחט בעל מום שאם נשחט תם הרי הוא טעון קבורה וחי מיהא מקדש בו את האשה שהרי הוא נכסי כהן לגמרי כמו שביארנו הא בזמן שבית המקדש קיים אפילו חי אין מקדשין בו את האשה ואינו מוכרו כמו שבארנו הואיל ומעשרים וארבעה מתנות כהנה הוא אין לו בו אלא משלחן גבוה:

בכור הבא מחוצה לארץ אף בזמן שבית המקדש קיים מקדש בו ונכסי כהן הוא לגמרי שהרי אינו ראוי ליקרב כך הלכה שאם הביא אין מקבלין ממנו ולא יקרב אלא הרי הוא כחולין ואף לדעת האומר שאם באו תמימים יקרבו בדיעבד הואיל ומכל מקום לכתחלה אינו קרב ממון בעלים הוא אלא שאין אנו צריכים לדעת זה והרי הוא כחולין לכל דבר כך היא שטת גדולי המחברים אבל גדולי המפרשים כתבו שלא נאמר דבר זה אלא שלא ליקרב מ"מ קדושת בכור יש בו שלא ליגזז ושלא ליעבד:

מעשר בהמה אינו בכלל דין שבועת הפקדון שאין זה נקרא ממונו שאין מוכרין אותו לא תם ולא בעל מום לא חי ולא שחוט ומה שאמרו עליו שאין נמכר באיטליז שהדברים מוכיחים שבצנעה מיהא נמכר פרשוה במסכת בכורות פרק כל פסולי המוקדשין ל"א ב' במעשר בהמה של יתומים ומטעם השב אבדה ליתומים כמו שבארנו בשלישי של יום טוב ואע"פ שאין עשה דוחה לא תעשה והרי בכאן השב אבדה עשה ולא ימכר לא תעשה נראה שהלאו הוא בתם בין חי בין שחוט אבל בעל מום אינו מן התורה וכן נתברר במקומו ר"ל איסור מכירתו בתם ובחי מן התורה ובבעל מום ושחוט מדברי סופרים ומכל מקום יראה שהוא בכלל הנזקים כשאר הקדשים קלים ויש חולקים לומר שבכור תם ומעשר בהמה בין חי בין שחוט אינו בכלל הנזקים הואיל ואין שום זכיה לבעלים לענין מכירה לא קרינא בהו רעהו:

תוס' בד"ה ואם איתא כו' ומשני אלא מתנות כהונה כו' עכ"ל דע"כ צ"ל הכי לפי דרכם דלעיל דלא קאי האי שנויא דמפליג במחיים ובין לאחר שחיטה דהא בחלק של כהנים בכל גוונא הוי ממון גבוה ובחלק בעלים בכל גוונא הוי ממון בעלים אבל רש"י לא גרס כן ומפליג אף לפי המסקנא בין מחיים ובין לאחר שחיטה בחלק בעלים ודו"ק:

ד"ה מאן תנא וכו' מעילה לא מעלה ולא מורדת ר"ל ופשיטא דלכ"ע לא הוי ממון בעלים וליכא למ"ד דכיון דלית ביה שום חלק להדיוט מהיכא תיתי לאסוקי אדעתין שיהא ממון בעלים אבל קדשים קלים כיון שיש לבעלים חלק בו דהיינו הכשר סברא הוא לומר דהוי ממון בעלים לשום תנא לכך מיבעיא ליה מאן הוא התנא וק"ל:

ד"ה ומחיים מי אמר אמר תימה מאי קס"ד אי מחיים לא אמר כ"ש לאחר שחיטה. ד"ל וא"כ הא דקתני ומעלה מעל בה' לדבות קדשים קלים שהן ממונו דברי רבי יוסי הגלילי במאי מוקמת לה:

בא"ד לסייעיה משלמים דקאמר בן עזאי וכו' ר"ל א"כ רבי יוסי הגלילי עכ"פ איירי בשלמים ושלמים לא שייכי אלא בזמן שבהמ"ק קיים דחזיא להקרבה וא"כ ש"מ דאפי' בחזיין להקרבה אית ליה לרבי יוסי הגלילי דהוי ממון בעלים:

ד"ה ואם איתא לשני ליה וכו' דממה נפשך לא הוי כרבי יוסי הגלילי וכו'. ר"ל וכ"ת מאי פריך לישני הא ר"י הגלילי הא רבנן הא ודאי ניחא ליה טפי לאוקמי תרוייהו כרבי יוסי הגלילי לכך קאמר דממ"נ וכו' ר"ל הא עכ"פ לפי סברתו דלעיל דאית ליה דמחיים אפילו במתנות כהונה דחזיא להקרבה ס"ל לרבי יוסי הגלילי דהוי ממון בעלים א"כ לא אתי ההיא דרב נחמן אמר רבה בר אבוה כרבי יוסי הגלילי דאוקמא לה דוקא בבכור בזמן הזה דלא חזי להקרבה ורבי יוסי הגלילי אפילו בחזיא להקרבה ס"ל דהוי ממון בעלים וא"כ ע"כ ההיא דרב נחמן לא אתי אלא כרבנן וא"כ למה ליה לשנויי דההיא דרבי יוסי הגלילי בבכור בחוצה לארץ לישני ליה בקצרה הא רבי יוסי הגלילי הא רבנן:

בא"ד ולפי סברא זו לא יהיה אמת הא דמשמע לקמן וכו' ר"ל לפי סברא זו דבעי השתא לאוקמי ההיא דרב נחמן אמר רבה בר אבוה כרבנן א"כ גם רבנן מודו לרבי יוסי הגלילי בבכור בזמן הזה ולכ"ע הוי ממון בעלים ובכלל רעהו הוא א"כ לא יהיה אמת לפי סברא זו הא דמשמע לקמן בסוף פרק הפרה דבכור לא הוי בכלל רעהו אפי' בזמן הזה אבל לפי המסקנא דהכא דמשני אלא מתנות כהונה שאני וא"כ בבכור בזמן שבהמ"ק קיים דחזיא להקרבה אפילו רבי יוסי הגלילי מודה דלא הוי ממון בעלים ולא קאמר דהוי ממון בעלים אלא בבכור בחוצה לארץ או בבכור בזמן הזה דלא חזייא להקרבה מכלל דלרבנן אפילו בבכור בזמן הזה לא הוי ממון בעלים ולא הוי בכלל רעהו א"כ אתי שפיר ההיא דסוף פרק הפרה כרבנן והיינו דקא מסיימי התוס' והשתא מילתיה דרב נחמן לא מתוקמא אלא כרבי יוסי הגלילי ופלוגתא דאביי ורבא לקמן כרבנן וכו':

שאני מקרקעי דניידי הקשו בתוספות אפילו לא ניידי וכו' ואי נמי אפשר לומר דקיימא לן החזיק במצולה או בחולסית קנה את השני כלישנא בתרא דרב נחמן. כן נראה לי. וזה יותר נכון. ח"מ קצ"ו ולענין פסק הלכה קיימא לן כרב נחמן דעבדא כמטלטלי דמי ועבדי היתומים אינם נגבין אלא מתקנת הגאונים ז"ל. ותדע דאין גובין דגרסינן פרק יש נוחלין שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא הלכה אין גובין מן העבדים וכו' עיין שם. ואיכא למידק האיך אפשר לומר דעבדא כמטלטלי והא כתיב והתנחלתם אותם הקישן הכתוב לקרקעות וכו'. תירצו גדולי הראשונים נוחי נפש דלכל מילי דאורייתא וכו' ככתוב בתוספות. אלא שקשה בעיני שאם כן נצטרך לומר דשעבודא לאו דאורייתא דאי דאורייתא אפילו הם נגבין מן היתומים ואלו אנן קיימא לן שעבודא דאורייתא וכדאמרינן בשלהי גט פשוט רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרווייהו מלוה על פה גובה בין מן היורשין בין מן הלקוחות מאי טעמא שעבודא דאורייתא. וכן פסק הריא"פ ז"ל והוא הביא אותה דאין גובין מן העבדים שבפרק יש נוחלין. הרשב"א ז"ל.

ולענין פסק הלכה כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל הקנה לו הרבה עבדים והחזיק באחד מהן לא קנה כולן וכן אם החזיק בקרקע לא קנה עבדים אף על פי שאם מכר עשר שדות בעשר מדינות וכו'. ומכל מקום יראה שאם מכר לו עשר שדות ועבדים בתוך כולן שאם החזיק בשדה אחת שקנה כולן קנה גם כן העבדים שבתוכם. עד כאן.

מאן תנא כפי זו הסוגיא לא רצה לומר הא מני רבנן דאוסרין בכור בזמן הזה או בעל מום מדקאמר אין בהם מעילה יאמר דלא חזי להקרבה. תלמידי הר"ר ישראל ז"ל.

בקדשים קלים ואליבא דרבי יוסי הקשה ר"מ הא לא קאמר אלא משום בה' ובעמיתו ובא הפסוק לחייבו אשם גזלות בדבר שיש בו לגבוה ולבעלים אבל בנזקין דכתיב רעהו כהאי גוונא לא הוי בכלל רעהו. ועוד הקשה דמשמע דמשום דמוקי מתניתין כרבי יוסי הגלילי מקשה מהמשנה בקדשים בלאו הכי היה יכול להקשות. ותירץ מדאהדריה קרא או עשק את עמיתו אלמא בכהאי גוונא מיקרי עמיתו לחוד והשתא פריך אסוגיא דהכא אלא אם כן דרבי יוסי לא איירי אלא באשם גזלות משום דכתיב ביה בה' ובעמיתו אבל בעלמא לא ומתניתין אין בהם דין מעילה קאמר ואליבא דכולי עלמא אז אתיא מתניתין דקידושין שפיר כרבי יוסי הגלילי אלא כיון דאמרת דרבי יוסי הגלילי בכל דוכתא חשיב ליה ממונו נימא דלא כרבי יוסי הגלילי. הרא"ש ז"ל.

לרבות קדשים קלים שהן ממונו דברי רבי יוסי הגלילי פירוש אם יפקיד אדם קדשים קלים שלו אצל אדם אחר ויכפור בהן וישבע חייב קרן וחומש ואשם. וכן הגוזל שנאמר בה' וכחש בעמיתו בפקדון וגו' כלומר הן לה' ונקראים ממון עמיתך לדברי רבי יוסי הגלילי ואין זה ומעלה מעל שחייב קרבן מעילה אלא פירושו נפש כי תחטא וחטאה חטא בדבר שיש לה' והוא ממון בעלים כגון קדשים. רבינו חננאל ז"ל.

אלא הא דתנן המקדש בחלקו וכו' תימה למה לא העמיד בבכור בחוץ לארץ דלאחר שחיטה הוי ממון גבוה. וי"ל כיון דלכתחילה אינו קרב יכול להיות שאפילו לאחר שחיטה הוי ממון הדיוט. גליון.

וזה לשון תלמידי הר"י ז"ל אלא הא דתנן המקדש בחלקו לא רצה לתרץ כאן בבכור וכו'. שאפילו בכור אתרבי ממעלה מעל בה' כדמשמע בדברי רבי יוסי ובדברי בן עזאי ולהכי חלק בין קודם שחיטה בין אחר שחיטה. ע"כ.

אבל לאחר שחיטה כי זכו משלחן גבוה קא זכו פירש הקונטרס כי זכו הבעלים בבשר וכהנים בחזה ושוק משלחן גבוה קא זכו. והוא הולך לפי שיטתו דגריס בסוף הסוגיא מתנות כהונה קאמרת וכו' דהשתא חילוק דמחיים ולאחר שחיטה לא מתוקם אלא בחלק בעלים. ולא נהירא דגבי חלק בעלים לא שייך למימר משלחן גבוה קא זכו שהרי הקרבן לעולם שלהם. ועוד דהמקדש בחלקו לא שייך גבי חלק בעלים שהרי עיקר הקרבן שלהם. לכך נראה דהכא דוקא בחלק הכהנים קאמר משלחן גבוה קא זכו דכיון דעד עכשיו לא היה לכהנים בקרבן כלום ועכשיו לאחר שחיטת זיכה להם גבוה המתנות הילכך משלהן גבוה קא זכו אבל בחלק הבעלים ודאי גם לאחר שחיטה הוי ממונו. והא בפרק ב' דביצה אמרינן דנדרים ונדבות אין קרבין ביום טוב משום דכי זכו משלחן גבוה קא זכו וכו' ככתוב בתוספות. תלמיד הר"ר פרץ ז"ל.

בגמרא שאני ממטלטלי דניידי פי' דגריעי בחדא מעלה דהתם לא בעי' ציבורין והכא בעי' וכן בסמוך שאני מקרקעי דניידי היינו דגריעי בחדא מעלה דאילו בקרקעות מיקני מדשמואל אפילו כשאין עומדין בתוכה והכא בעי' עומדין בתוכה וכשעומדין מיהו מיקני מדשמואל וכ"נ מל' הרא"ש וק"ל:

בתוס' ד"ה שאני מקרקעי דניידי וא"ת אפילו לא ניידי הא תרי תשמישי נינהו וכו' הא דלא מקשו כן לעיל תיכף על קושי' הגמ' דל"ל עומדין דהתם לא שייך להקשות כן לפי פירושם דהש"ס מקשה מכח הוכחה וא"כ מברייתא דתניא קנה מוכח דחשיב להו בע"כ כחדא תשמישא וא"כ מקשה הש"ס שפיר אבל כאן דנחית הש"ס לומר דגריעא בחדא מעלה והיינו משום דניידי מקשי התוס' שפיר ור"ל משום דתרי תשמישי נינהו לימא דגריעא בחדא מעלה ומשני דאף לפי האמת חשיב לגמרי כחדא תשמישא ודו"ק:

פיסקא נכסים שאין בהן מעילה הא מיקדש קדשי כו' הא דלא מוקי לה כר' שמעון דאמר בפ' הזהב דף ל"ב דקדשים שחייב באחריות מקרי ממונו נ"ל דהכא לענין נזקי בהמתו אין לחייבו מטעמא דאחריותו עליו דלא הוי אלא גרמא בנזקין ובמזיק בהמתו לכ"ע פטור וכ"כ הרמב"ן ז"ל בדינא דגרמי ועיין בסמוך:

בגמרא והתנן המקדש בחלקו וכו' נ"ל לפרש סוגי' דשמעתין לפי שיטת רש"י דהכי פירושו דהא דפריך והתנן המקדש בחלקו לא שייך להקשו' אלא למאי דמוקי מתני' דהכא כר' יוסי נמצא דמוכרח לומר דהוי לר"י לגמרי ממון בעלים כיון דקרי ביה רעהו וא"כ מקשה והא תנן המקדש וכוונת הקושי' דכיון דאמרת דאפילו מחיים דלא נעשה עדיין צורך גבוה מיקרי ממון מכ"ש לאחר שחיטה אבל מגוף הברייתא לא שייך להקשות דלא מוכח משם דהוי לגמרי ממון בעלים אלא נוכל לומר אדרבה דהוה ממון גבוה דאיתרבו מבה' וכיחש דאע"ג דאיכא צד גבוה איתרבו לענין מעילה וכן הוא להדיא בפ' הזהב דאיכא מאן דס"ל הכי דלא מקרי ממון בעלים אלא לפי שחייב באחריותן קרינן בי' נמי וכחש בעמיתו ונרמז כאן בלשון רש"י אבל מדקאמר דקרי' ביה רעהו פריך שפיר דמשום שחייב באחריות לא הוה חייב בנזקי בהמתו אע"כ לגמרי הוה ממון בעלים דחיוב אחריות לא הוה אלא דינא דגרמי ואגרמי דבהמתו לא מחייב וכ"כ הרמב"ן ז"ל בדינא דגרמי:

בפרש"י ד"ה כי קאמר ר"י הגלילי ממון בעלים הוי מחיים שאחריותו עליו עכ"ל. נראה שפי' כן לפי המסקנא דלא מיתוקמ' מילתא דר"י אלא בשלמים או בבכור בזמן הזה והנה לבכור בזמן הזה לא הוצרך שום טעם דכיון שאינן עומדי' להקרבה הוי שפיר ממון כהן אבל בשלמים דאיירי אפי' בזמן הבית הוצרך לפ' דהטעם הוא מפני שאחריותו עליו וזהו לפי המסקנא אבל לפי מאי דס"ד השתא לפי המובן מדברי המקשה ומחיים מי אמר ודאי נראה שסובר דר' יוסי איירי אפי' בבכור בזמן הבית א"כ לא שייך לפ' מפני שאחריותו עליו ואשכחן שלמים שחייב באחריותן כגון שלמי חגיגה ושלמי שמחה ונדרים:

בגמ' ומחיים מי אמר והתנן עד סוף הסוגי' נ"ל לפי סוגיית רש"י דהש"ס חוזר להקשות דע"כ הא דאוקמת למתני' דהכא כר"י ליתא וכן נראה להדי' מלשון רש"י שפיר' בסמוך בד"ה ואי איתא דר"י מחיים אמר כדקתני מתני' דחייבים על נזקם ואוקימנא כר"י הגלילי ע"כ משמע דעל זה קאי הקושיא וכך נ"ל פירושו דהמקשה חוזר לסברתו להוכיח דמתני' דהכא דאיירי מחיים ובזמן הבית מדקתני שאין בהן מעילה לא מתוקמא כר"י הגלילי דלפי סברת המקשן נראה דר"י סובר דאפילו במידי דחזי להקרבה הוי מחיים ממון בעלים מדמוקי סתמא דמתני' כוותיה ולא מסיק אדעתי' דמקשה לומר שהטעם מפני שאחריותו עליו דהא מתני' סתמא נקט משמע דאיירי בין בשלמים בין בבכור ובבכור לא שייך הטעם דאחריות. ועוד דא"כ אפילו נכסים שיש בהן מעילה נמי משכחת דמיקרי רעהו שחייב באחריות אע"כ דסבירא לך דר"י סבר דהוה ממון בעלים לגמרי אפילו מחיים ובמידי דחזי להקרבה וע"ז מקשה דליתא להאי סברא כמו שיתבאר בסוף הסוגי':

שם ואיתיביה רבא לר"נ ומעלה מעל וכו' ומשני רבינא וכו' ואי איתא לישני וכו'. נראה לפי שיטת רש"י דסברת המקשה דקושיית רבא אינו מדמצינו לר"י דמחייב בקרבן מעילה דהא שפיר יש לחלק דלענין מעילה אתרבי מבה' וכיחש אלא כוונת הקושיא מדמסיים בה מפני שהוא ממונו משמע דאית להו לכהנים זכיה בגווייהו דאל"ה אמאי קרי לה ממונו דהא טעמא דאחריות לא שייך בבכור א"ו משום דאית ליה זכיה בגווה ומקשה לרב נחמן דאמר דלית ליה זכיה בזמן הבית ולפ"ז א"ש הא דמקשה רבא בפשיטות מדברי ר"י הגלילי לפי דנראה ליה לרבא דהא דסיים ר"י שהם ממונו אינו מענין הפלוגתא אלא ר"י הוא דיהיב טעמא למילתא דכיון דמצינו שהם ממונו י"ל דחייב ואע"ג דאית בהו צד גבוה איתרבו מבה' כדאיתא בהזהב ורבנן דפליג עליה סברי דכיון דאית בהו צד גבוה איתמעטו מבעמיתו אבל במה דאיקרי ממונו לא פליגי ואם כן מקשה רבא שפיר וכן הוא האמת לפי המסקנא דשני ליה רבינא בבכור בחוץ לארץ ואליבא דרבי שמעון וכו' הנראה מזה דלפ"ז הא דסיים בה שהם ממונו כ"ע מודו בה דכיון דלכתחילה אינו עומד כלל להקרבה פשיטא שהוא ממונו לקדש בו את האשה אלא דרבנן סברי דאפ"ה פטור מקרבן מעילה כיון דאית בהו עכ"פ צד גבוה בדיעבד ואם כן ה"ה דלמאי דאוקמינן מלתא דר"י בשלמים והטעם מפני שהוא ממונו פירושו שאחריותו עליו ודאי דלא פליגי רבנן עליה בהא שאחריות עליו אלא לענין דינא דמעילה פליגי. ולפ"ז מקשה הש"ס שפיר ואי איתא לישני וכו' פי' בשלמא לסברא שלי דר"י במידי דחזי להקרבה לא קאמר דהוי ממון בעלים לגמרי אלא דוקא לענין מעילה איתרבו וא"כ הא דמסיים בה שהם ממונו למאן דמוקי לה בשלמים קרו לה ממון מפני שאחריותו עליו וטעמא הוא דקא יהיב למלתיה וא"כ א"ש דלמאן דמוקי לה בבכור הוצרך רבינא לומר דאיירי בבכור בח"ל ויהיב טעמא למילתיה שפיר שהם ממונו דכ"ע מודו בה וא"כ יש לרבותו לקרבן מעילה אבל בבכור בזמן הבית לא שייך לומר שהם ממונו דהא לית לי' שום זכי' בגוה כיון שעומד להקרבה דהיינו כדר"נ וזו לפי סברא שלי וא"כ קשיא מתני' דהכא אבל לפי סברתך דמוקמת למתני' דהכא כר"י הגלילי וא"כ מפרשת דכל קדשים קלים אפי' בזמן הבית לר"י הוי ממון גמור דקרית לה רעהו וע"כ דאתה אומר דהא דסיים ר"י שהם ממונו היינו מסברא דנפשיה דמקרא דומעלה יליף שהוא ממונו גמור וא"כ רבנן ודאי פליגי עליה בזה וסבירא להו דלאו ממונו הוא כיון דלית ליה זכיה בגוה דלהקרבה קאי והיינו ממש כדר"נ דלא מיתוקמא כלל כר"י כיון דאמרת שר"י סובר שהוא ממון גמור לכל מילי וממעילה ילפינן לה אלא כדרבנן מיתוקמא שפיר וא"כ לישני הא ר"י הגלילי הא רבנן כיון שכן הוא האמת ודוק שזהו נ"ל ברור בכוונת הסוגיא לפרש"י והוא הנכון והא דלא אקשי בפשיטות מדאסקינן שם להדיא דלא הוי ממונו אפילו לר"י הגלילי אלא בבכור בח"ל דוקא דאכתי הוי מצי למימר דנהי דבכור בא"י לא הוי ממונו היינו משום דקדושתו מרחם ואין אחריות עליו משא"כ מתניתין דהכא מוקמינן בשלמים וכבן עזאי אליבא דר"י הגלילי דשלמים הוי ממונו אלא דעיקר קושיית המקשה דע"כ לא אמר ר"י הגלילי ממונו אלא לענין מעילה בלבד והא דסיים שהם ממונו טעמא דקיהיב וקס"ד דרבנן נמי מודו בהכי שהם ממונו לקדש בו האשה ומש"ה מקשה מדר"י הגלילי אדרבנן כדפרישית משא"כ למאי דמוקמי למתני' דהכא כר"י הגלילי משמע דהוי ממון גמור וקרינן ביה רעהו וא"כ ודאי רבנן פליגי עליה בהא דקאמר שהן ממונו א"כ ה"ל לשנויי הא ר"י הגלילי הא רבנן כדפרישית ודו"ק:

ומשני בגמ' מתנות כהונה קאמרת פי דמתני' דהכא גופיה לא איירי בבכור אלא בשלמים והטעם מדמצינו לר"י דסבר כיון שחייב באחריותו קרינן ביה בעמיתו וכיחש כמו כן יש לחייבו שפיר בנזקין דרעהו קרינן ביה אבל במתנות כהונה לא שייך לו לומר כן וק"ל:

גמ' אלא מאי אית לך למימר בבא בתרא דף קנ ע"א: