Bava Kamma 118a

פרה רבוצה כו' וגזלן לא משכה והוי כקרקעות ולר"א דאמר שדה נגזלת קונה פרה עמה וחייב לשלם דמטלטלין נקנין אגב קרקע ולרבנן לא קנה שדה ולא פרה שבה:

מתני' לא יחזיר לו במדבר אם אין זה תובעו אין זה יכול לכופו לקבל חובו או פקדונו במדבר דלאו מקום שימור הוא:

על מנת לצאת למדבר קס"ד שאמר לו לוה זה על מנת שנצא למדבר ושם אפרע לך להכי פריך פשיטא והא מתנה בהדיא לקבלו במדבר:

גמ' ניתנה ליתבע אם ירצה מלוה דידו על העליונה:

אי בעית לאהדוריה ניהלך התם מהדרנא לך ואשמועינן תנא דאע"ג דלא תנאי גמור הוא דהא אי בעית קאמר אפ"ה כיון דידע דאיהו נמי למדבר נפיק על כרחו יקבלם:

רב הונא ורב יהודה אמרי חייב לשלם:

פטור ומיהו ישבע כדאמר שאין יודע שחייב לו כלום דלא עדיף שמא מברי דהא א"נ הוה טעין ליה אין לך בידי כלום הוי משביעין ליה שבועת היסת:

דקא תבע ליה וא"ל גזלתני דהוי טענת ברי:

והלה אומר איני יודע פי' אם הפקיד אצלי אבל איני יודע אם החזרתי לך חייב לכ"ע כמו רישא דמתני' ולסיפא דמתני' הוא דמדמה לה בסמוך:

רב נחמן ורבי יוחנן אמרי פטור וקי"ל כרב נחמן בדיני ופירש בקונטרס דמשביעין אותו שבועת היסת שאין יודע דלא עדיף מאילו היה כופר לגמרי ונראה דסובר בקונטרס כלישנא קמא דרב נחמן דפרק שבועת הדיינין (שבועות מ: ושם מא. ד"ה מאן) דארישא דקתני התם מנה לי בידך אין. לך בידי כלום פטור קאמר רב נחמן ומשביעין אותו. שבועת היסת אבל איכא דמתני לה אסיפא אמנה לי בידך וא"ל הן למחר א"ל תנהו לי נתתיו לך פטור דדוקא בסיפא דאיכא דררא דממונא קאמר ר"נ דמשביעין אותו שבועת היסת אבל ארישא לא וכן נראה הלכה כלשון הראשון דלישנא קמא סתמא דגמרא קאמר אבל לישנא בתרא רב חביבא הוא דמתני לה ובפ"ק דב"מ (דף ה. ושם ד"ה אין) גבי ההוא רעיא מייתי נמי לישנא קמא דר"נ אבל ר"ת אומר דמספק אין לחייבו שבועה היכא דליכא דררא דממונא כיון שיש ב' לשונות ובפ"ק דב"מ (שם) לאו דוקא נקט לישנא קמא דהא התם איכא דררא דממונא דאתו סהדי דאכיל תרי מינייהו ושמע ר"י שר"ת היה מניח לדיינין לחייב היכא דליכא דררא דממונא רק שהוא לא היה רוצה לדון כן היכא דמודה שחייב לו אלא שטוען לו פרעתי ראה ר"י ר"ת לחייב שבועה אע"ג דליכא עדים בההיא הודאה והיה יכול לכפור בשעה שטען שפרעתי ואמר דחשיב שפיר דררא דממונא כמו ההיא דנתתיו לך אע"ג דבהך הודאה יש עדים ולפי פשט הלכה משמע דלמאן דמתני אסיפא חשיב לה דררא דממונא משום דאיכא עדים בהודאה שא"ל אתמול הן ואין יכול עתה לכפור ורב האי גאון פי' כמו כן דלא משביעין ליה היכא דליכא דררא דממונא ומיהו משמתינן ליה על תנאי שיהא בשמתא אם הוא חייב ואינו מודה לו:

שלא לדעת מנין נמי לא צריך והא דאמר ר' אלעזר לעיל בהכונס (בבא קמא ד' נז.) הכל צריכין דעת בעלים חוץ מהשבת אבידה אין צ"ל דפליג. אהא אלא יש לפרש הכל צריכין דעת בעלים היכא דהוי לדעת חוץ מהשבת אבידה שאין צריך אפי' הוי לדעת שידוע שאבדה לו אותה אבידה:

אלא לאו דקא תבע ליה וקתני סיפא פטור כלומר דכולה מתניתין בדתבע ליה ודינא קתני. ודחה לא דכוליה מתניתין לאו דינא קתני אלא בדלא תבע ליה ובבא לצאת ידי שמים. לפיכך סיפא דפטר ליה משום דליכא תובע, וכיון דבסיפא כיון דלא ברי ליה שלוה פטור אפילו בבא לצאת ידי שמים, ורישא דקאמר חייב בכא לצאת ידי שמים כיון דברי לו שלוה או שהפקיד אצלו, ואף על גב דמסיפא דלא ברי ליה שלוה פטור דקתני היינו דאינו חייב, בבא לצאת ידי שמים לאו דוקא רישא אלא כולה מתניתין, אלא משום דברישא קאמר חייב קא פריש דחיובא דרישא בבא לצאת ידי שמים דאילו בסיפא דקא פטר לא שייך בבא לצאת ידי שמים. והא דאמרינן אתמר נמי אמר חייא בר אבא אמר רבי יוחנן וכו' הכי קאמר כי היכי דרב הונא ורב יהודה מחייבי ברישא בבא לצאת ידי שמים אף על גב דבדיני אדם פטור הכי אתמר נמי משמיה דרבי יוחנן במנה לי בידך והלה אומר אינו יודע דאף על גב דלדידיה פטור מדיני אדם בבא לצאת ידי שמים חייב. ובין ברישא ובין בסיפא בבא לצאת ידי שמים ליכא פלוגתא בין רב הונא ורב יהודה לרב נחמן ורבי יוחנן וברישא אף על גב דלא תבע ליה חייב לצאת ידי שמים ובסיפא פטור ואפילו בבא לצאת ידי שמים.

אמר רב לדעת צריך דעת שלא לדעת מנין פוטר וכי קתני ומנו את הצאן אסיפא. ומתניתין אתיא כפשטא דהכי קאמר הגונב טלה מן העדר כלומר שידעו בו הבעלים כגון שראוהו הבעלים בשנטלו מן העדר והחזירו לעדר שלא לדעת הבעלים לעולם חייב באחריותו אבל אם לא ידעו לא בגניבתו ולא בחזרתו חייב באחריותו אבל אם מנו את העדר והיא שלמה פטור מלשלם. ומסתבר לי דלדעת דגניבה ולדעת דחזרה בכולה שמעתין בחד גוונא נינהו. ולדעת דגניבה אינה שמנו את העדר ונמצא חסרה דהא אם הצאן חסרה לא הויא דעת בעלים, אלא לדעת דגניבה היינו שראו אותו הבעלים כשנטלו מן העדר וכדאמר רבא בסמוך האי מאן דחזייה לחבריה דגנב אימרא מעדרא ורמא ביה קלא וכו' ואף על גב דחזוהו לאו גזלן הוא דכיון דמיטמר גנב הוא וכדאמר בפרק מרובה (בבא קמא עט, ב) אמר רבי אלעזר ראוהו שהטמין בחורשין וטבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה ואקשינן כיון דראוהו גזלן הוא ופרקינן כיון דמיטמר מנייהו גנב הוא והיכי דמי גזלן אמר אבהו כגון בניהו בן יהוידע שנאמר ויגזול את החנית מיד המצרי. ולדעת דחזרה נמי בשראוהו הבעלים שהחזירו לתוך העדר. וראיתי מי שפירש לדעת דגניבה אפילו בשלא ראהו בעלים אלא שמנו את הצאן ונמצא חסר, ולדעת דחזרה שיאמר זה גנבתי. וזה קשה בעיני שנאמר דלדעת דגניבה אינו כדעת דחזרה ולא דעת דחזרה כדעת דגנבה. ורב דאמר לדעת צריך דעת משמע דכעין שהיתה גנבה כך תהא חזרה. ועוד הוצרכו לומר דטעמא דלדעת בחזרה משום קנס שקנסוהו לומר זו גניבתי, ואיני רואה בכל שמועתינו טעם לקנס דאי משום דקנסו בגנב מה לי ידעו הבעלים מה לי לא ידעו הבעלים נקנס לכל גנב, ועוד שהן צריכין לדחוק הרבה בהא דאמרינן בסמוך מודה רב ברקיעא ואי צריך דעת לומר זו גניבתי ומשום קנס מה לי אימרא בעלמא מה לי רקיעא ובעלמא נמי כל שראו הבעלים שהחזירו לתוך העדר הוי כרקיעא, אלא נראה לי כמו שפירשתי.

אלא שבעיקרן של דברים קשיא לי, למה צריך דעת ואפילו מנין דכל שהחזירו למקום שנטל כבר קיים והשיב את הגזלה אשר גזל, ואי משום דאנקטה ניגרי ברייתא הא ליכא מאן דאית ליה הכין אלא ר"ח ואדרבא בשלא לדעת הוה לן לאצרוכי טפי משום דאנקטה ניגרי ברייתא. וי"ל דכל שנטל וידעו בו קסבר רב דבעינן השבה כעין הגזלה כדי שיצא זה מהשבה שאם לא כן פעמים יחשבו הבעלים שזה אחר הוא, אבל שלא לדעת שלא נודע מי גנבו אלא שפעמים הבעלים מונין הצאן ומצאו אותו חסר כיון שלא ידעו מי גנבו לא נחשד בו וכשידעו הבעלים שהוחזרו גנבתו דהיינו בשמנו את הצאן וידע שהיא שלמה יוצא הגנב סתם מידי חשד הגניבה, ושמואל סבר דבין לדעת בין שלא לדעת די במנין שעם המנין הזה ידעו הבעלים שעשה הגנב תשובה והחזירו, והא דקתני ומנו את הצאן אכולה מתניתין קאי. ומדקתני במתניתין מנו את הצאן ונמצאת שלמה משמע דקודם חזרה הרגישו הבעלים בגניבה וכגון שמנו ונמצאת חסרה ועכשיו חזרו ומנו ונמצאת שלמה כמו שפירשתי למעלה, דלדעת דגניבה אינה ידיעה שמתוך מנין ואם כן לא צריך דעת דכשהחזיר כבר קיים והשיב את הגזלה שהרי ממקום שנטל החזיר ולא נחשד הוא בגניבה כדי שיצטרך לצאת מידי חשדו ובין למר ובין למר אין הפרש בין בעלי חיים לשאר דברים שאינן בעלי חיים. כנ"ל.

המשנה השמינית והכונה לבאר בה ענין החלק השביעי ואמר על זה הגוזל את חבירו או שלוה הימנו או שהפקיד בישוב לא יחזיר לו במדבר על מנת לצאת במדבר יחזיר לו במדבר אמר הר"ם תקנה זו היא לבעל הממון ולפיכך אם אמר בעל הממון לאשר הוא בידו תן לי מה שיש לי אצלך בכאן במדבר יש לו לפרעו ממונו:

אמר המאירי הגוזל את חברו או שלוה הימנו או הפקיד לו בישוב הרי זה לא יחזיר לו במדבר כלומר אם הלוה והנפקד והגזלן רוצים להחזיר למלוה או למפקיד או לנגזל במדבר ואין הלה רוצה לקבל מפני פחד הדרך או טורח המשוי הדין עמו שלא לקבל ואם החזיר לו על כרחו אחריות הדרך עליו ומ"מ פרשו בגמרא שאם הדבר בהפך שהמלוה או המפקיד או הנגזל תובעין במדבר אין הדין כן בכלן אלא מלוה נתנה ליתבע בכל מקום כיון שיש לו ממון לשם והמלוה צריך מעות אין לו השמטה בזה אבל גזל ופקדון לא ניתנו ליתבע אלא במקומו שאין הדברים הללו עמו מן הסתם ומ"מ אם היו עמו אין ספק שנתנו ליתבע ואבדה לענין זה כגזלה ופקדון ויראה לי בגזלה הנקנית בשנוי מעשה שדינה כדין הלואה:

על מנת לצאת במדבר יחזיר לו במדבר פרשו בגמ' שלא סוף דבר בשהתנה עמו כן אלא שבשעה שהפקיד אמר לו הילך פקדון זה שאני רוצה לצאת למדבר והוא משיבו אף אני למדבר אני הולך וקבלו על דברים אלו ודאי דעתו היה שאם רצה להחזיר לו במדבר יחזירנו ולא יעכב על ידו:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמ' דבר שלא ביארנוהו:

המשנה התשיעית והכונה לבאר בה ענין החלק השמיני ואמר על זה האומר לחברו גזלתיך והלויתני הפקדת אצלי ואיני יודע אם החזרתי לך אם לאו חייב לשלם אבל אם אמר איני יודע אם גזלתיך אם הלויתני אם הפקדת אצלי פטור מלשלם אמר הר"ם יהיה חייב לשלם כשטענו חברו טענת בריא גזלת אותי והלויתי אותך אבל אם היה חברו גם כן מסופק ואמר איני יודע אם הלויתי אותך אם לא הלויתי והוא אומר הלויתני ודאי אבל איני יודע אם החזרתי או לא החזרתי אינו חייב לשלם אבל אם בא לצאת ידי שמים יתן לו כמה שהודה שלוהו ומה שאמר פטור ואפי' טענו חברו טענת בריא ויאמר הוא איני יודע פטור ואינו חייב אלא שבועת היסת שהוא אינו יודע באמת שיש לו אצלו ממון:

אמר המאירי האומר לחברו גזלתיך או הלויתני או הפקדת אצלי ואיני יודע אם החזרתי אם לאו חייב לשלם פי' בדיני שמים הא בדיני אדם לא הואיל ואין כאן תובע אבל אם תבע זה ואמר גזלתני הלויתיך והלה אומר כן אבל איני יודע אם החזרתי אם לאו חייב בדיני אדם וכתבו גדולי המחברים שאין משביעין בכיוצא בזה התובע אפילו היסת:

אמר איני יודע אם גזלתיך אם הלויתני אם הפקדת אצלי פטור מדיני אדם אף על ידי תובע ואין כאן היסת לנתבע שהרי אינו יודע ומ"מ גדולי הרבנים כתבו בפירושיהם שנשבע שאינו יודע הואיל ועל ידי תביעה הוא אומר כן שאם לא כן כל הנטען יפטור עצמו באיני יודע וכן מצאתיה לגאוני הראשונים ואם בלא תובע פטור אף בדיני שמים מעתה מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור כמו שיתבאר במקומו:

זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה דבר שלא ביארנוהו:

בפרש"י בד"ה איבעית לאהדורי ניהלך כו' דלאו תנאי גמור הוא דהא אי בעית כו' עכ"ל נראה מפירושו דה"ג בגמרא אי בעית לאהדרינהו כו' וכל זה מדברי הנפקד אבל בכל נוסחת גמרות שלפנינו גרסינן אי בעינא לאהדרינהו כו' והוא לישנא דתלמודא דכיון דקא"ל אנא נמי למדבר קאזלינן אנן סהדי דה"ק ליה אי בעינא לאהדרינהו כו' וק"ל:

מתניתין הגוזל את חברו או שלוה הימנו וכו' לא יחזיר לו במדבר כלומר שאם רצה הלוה והגזלן והשומר להחזיר לו במדבר אין כופין את בעל הממון לקבל ואם החזירו לו בעל כרחו לא יצאו ידי השבה ואם נאנסו נאנסו ללוה ולגזלן ולשומר דכיון דגזל מיניה או יזיף מיניה או קביל מיניה פקדון בדוכתא דמצי לנטורי מחייב לאהדורי ליה בדוכתא דמצי מארי ממונא לנטורי ממוניה. ומסתברא דהוא הדין נמי היכא דאהדר ליה בההוא דוכתא גופיה דקביל מיניה צריך לאהדורי ליה בשעתא דמנטר ליה כי ההיא שעתא דקביל מיניה דאי קביל עליה בשעת שלום לא מצי לאהדורי ליה בשעת מלחמה. הרמ"ה ז"ל בפרטיו.

גמרא ורמינהי מלוה משתלמת בכל מקום וכו' קא סלקא דעתך דמקשה מפני שאינה בעין המלוה ויכול לומר עכשיו נזדמנו לו מעות תטול אותם אבל אבדה ופקדון בעין הם. מכל מקום קשיא מלוה אמלוה ושני ליה ניתנה ליתבע קאמר. הראב"ד ז"ל.

אבדה ופקדון לא ניתנו להתבע אלא במקומן מיהו אי איתנהו בהדיה בדברא מצי האיך למתבעינהו מיניה על כרחיה דנפקד ולא מפלגינן בין מלוה ופקדון אלא דאי אפקיד בהדיה זוזי ושבקינהו בביתיה אף על גב דאפיק איהו זוזי אחריני בהדיה לדברא לא מצי מפקיד למתבעיה וכן באבדה. צריך עיון היכא דגזל זוזי או פירי ואנחינהו בביתיה ואפיק בהדיה לדברא זוזי אחריני או פירי אחריני כהנהו דגזל אי מצי האיך למתבעיה בדברא בעל כרחיה כיון דגזלה בעין דאי אפקה פשיטא דמצי תבע ליה במדבר וכן נמי בפקדון אי אפקיה לדברא אמרינן הכי אלא בגזלה דהויא בעין קמיבעיא לי אי קנסינן ליה לאהדוריה אפילו בדברא כיון דאיכא גביה זוזי או פירי כהנהו פירי או זוזי דגזל. ונראה לומר דכיון דהוא חוזר בתשובה ליכא למקנסיה וכמשיב אבדה איכא למידייניה ואי ליתנהו בעינייהו ואית ליה ממונא בדברא ודאי כמלוה דמי וחייב. הרמ"ך ז"ל. וזה לשון הרב המאירי ז"ל גזל או פקדון לא ניתנו ליתבע אלא במקומן שאין דברים הללו עמו מן הסתם. ומכל מקום אם היו עמו אין ספק שניתנו ליתבע ואבדה לענין זה כגזלה ופקדון. ויראה לי בגזלה הנקנית בשנוי מעשה שדינה כדין הלואה. ע"כ. (כאן חסר מן ההעתקה כמו שני דפים ואמרתי למלאות החסרון בלשון המאירי ז"ל הנמצא אצלנו כתיבת יד וז"ל).

המשנה השמינית והכוונה לבאר בה ענין החלק השביעי ואמר על זה הגוזל את חברו או שלוה הימנו או שהפקיד בישוב לא יחזיר לו במדבר על מנת לצאת במדבר יחזיר לו במדבר. אמר הר"מ תקנה זו היא לבעל הממון ולפיכך אם אמר בעל הממון לאשר הוא בידו תן לי מה שיש לי אצלך בכאן במדבר יש לו לפרעו ממונו. אמר המאירי הגוזל את חברו או שלוה הימנו או שהפקיד לו בישוב הרי זה לא יחזיר לו במדבר אם הלוה והנפקד והגזלן רוצים להחזיר למלוה או למפקיד או לנגזל במדבר ואין הלה רוצה לקבל מפני פחד הדרך או טורח המשאוי הדין עמו שלא לקבל ואם החזיר לו על כרחו אחריות הדרך עליו. ומכל מקום פירשו בגמרא זה הדבר בהיפך שהמלוה או המפקיד או הנגזל תובעין במדבר אין הדין כן בכולן אלא מלוה ניתנה ליתבע בכל מקום כיון שיש לו ממון לשם והמלוה צריך מעות אין לו השמטה בזה אבל גזלן ופקדון לא ניתנו ליתבע אלא במקומו שאין דברים הללו עמו מן הסתם ומכל מקום אם היו עמו אין ספק שניתנו ליתבע. ואבדה לענין זה כגזלה ופקדון. ויראה לי בגזלה הנקנית בשנוי מעשה שדינה כדין הלואה. על מנת לצאת במדבר יחזיר לו במדבר. פירשו בגמרא שלא סוף דבר כשהתנה עמו כן אלא שבשעה שהפקיד אמר לו הילך פקדון זה שאני רוצה לצאת במדבר והוא משיבו אף אני למדבר אני הולך וקבלו על דברים אלו ודאי דעתו היה שאם רצה להחזיר לו במדבר יחזירנו ולא יעכב על ידו. זהו ביאור המשנה וכן הלכה. ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא בארנוהו.

המשנה התשיעית והכוונה לבאר בה ענין החלק השמיני ואמר על זה האומר לחברו גזלתיך הלויתני הפקדת אצלי ואיני יודע אם החזרתי לך אם לאו חייב לשלם אבל אם אמר איני יודע אם גזלתיך אם הלויתני אם הפקדת אצלי פטור מלשלם. אמר הר"מ יהיה חייב לשלם כשטענו חברו טענת ברי גזלת אותי והלויתי אותך אבל אם היה חברו גם כן מסופק ואמר איני יודע אם הלויתי אותך אם לא הלויתי והוא אומר הלויתני ודאי אבל איני יודע אם החזרתי או לא החזרתי אינו חייב לשלם אבל אם בא לצאת ידי שמים יתן לו כמה שהודה שהלוהו. ומה שאמר פטור אפילו טענו חברו טענת ברי ויאמר הוא איני יודע פטור ואינו חייב אלא שבועת היסת שהוא אינו יודע באמת שיש לו אצלו ממון. אמר המאירי האומר לחברו גזלתיך או הלויתני או הפקדת אצלי ואיני יודע אם החזרתי או לאו חייב לשלם פירוש בדיני שמים הא בדיני אדם לא הואיל ואין כאן תובע אבל אם תבע זה ואמר גזלתני הלויתיך והלה אומר כן אבל איני יודע אם החזרתי אם לאו חייב בדיני אדם. וכתבו גדולי המחברים שאין משביעין בכיוצא בזה התובע אפילו היסת. אמר איני יודע אם גזלתיך אם הלויתני אם הפקדת אצלי פטור מדיני אדם אף על ידי תובע ואין כאן היסת לנתבע שהרי אינו יודע. ומכל מקום גדולי הרבנים כתבו בפירושיהם שנשבע שאינו יודע הואיל ועל ידי תביעה הוא אומר כן שאם לא כן כל הנטען יפטור עצמו באיני יודע וכן מצאתיה לגאונים הראשונים. ואם בלא תובע פטור אף מדיני שמים. מעתה מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור כמו שכתבנו במקומו. זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה דבר שלא ביארנוהו.

המשנה העשירית והכוונה לבאר בה ענין החלק התשיעי ואמר על זה הגונב טלה מן העדר או סלע מן הכיס והחזירו ומת או נגנב חייב באחריותו לא ידעו הבעלים לא בגנבתו ולא בחזרתו ומנו את הצאן והיא שלימה פטור מלשלם. אמר הר"מ אמרו ומנו את הצאן וכו' על הענין הראשון והוא כשגנב וידע בעל הצאן שנגנב לו אבל אם לא ידעו הבעלים לא בגנבתו ולא בחזרתו אינו פוטרו אלא אם כן יחזיר וידעו הבעלים שהחזיר לפי שלמד זה הטלה דרך אחר זולתי דרך הצאן ולכן צריך להודיע לבעלים כדי שישמרהו כאשר יוכל ואז יפטר מאחריותו. אמר המאירי הגונב טלה מן העדר ונודע לבעלים שנגנב מהם והחזירו להם אין זו השבה גמורה ועדיין הוא באחריותו עד שאם מת או נגנב חייב באחריותו הואיל ולא הודיע את חזרתו לבעלים ואם לא ידעו הבעלים לא בגנבה ולא בחזרה כל שמנו את הצאן והיא שלימה רצה לומר שמצאו מניינה משלם פטור מלשלם. זהו ביאור המשנה ואין הלכה כן ודברים שנכנסו תחתיה להודעת פסק הדברים אלו הן

דברים אלה יש בהם הפרש בין דבר שיש בו רוח חיים לדבר שאין בו רוח חיים. וכיצד הוא הדין כל שגנב דבר מחברו שאין בו רוח חיים כגון שגנב סלע מכיסו או כלי מביתו והחזיר הגנב את הגנבה במקומה בבית הנגנב אם נודעה הגנבה לבעלים ולא נודעה החזרה עדיין הגנב חייב באחריותו ומכל מקום אם מנה סלעיו ומצא חשבונו ממש בכליו ומצא את כולן הרי ידיעה זו מספקת אף על פי שמפקפק שטעה בחשבונו או שהחליף רע בטוב ונפטר הגנב מאחריותו ואם לא נודעה הגנבה לבעלים כיון שהחזירה פטור אפילו בלא מנין. ואם הגנבה היא מבעלי חיים כגון טלה מן העדר אם נודעה הגנבה לבעלים ולא נודעה החזרה חייב הגנב באחריות עד שימנה הוא ומשמנה ומצא מנין שלם פטור הואיל וידע הגנבה והרגיש שהוחזר הרי הוא נותן לב עליה לשמרה ואם לא נודעה הגנבה לבעלים אף על פי שחחזירה ומנו את הצאן ומצאן שלימות לא נפקע מחיוב אחריותה מפני שהורגל עם הגנב בדרכים זרות ומתפרד משאר הצאן והולך באותן הדרכים ומתוך כך הוא חייב עד שיודיעהו חזרתו בפירוש. היה טלה זה הגנוב ניכר בין האחרים להדיא כגון שהוא נקוד וטלוא וכיוצא בזה כל שהחזירו לעדר נפטר הואיל וסימנים מובהקין חסרונו וחזרתו ידועים בודאי ויש חולקין בזו. שומר שנגנב מרשותו הן טלה מעדר שנמסר לו הן סלע מכיס שהופקד לו והחזיר הגנב הסלע למקומה והטלה בעדרו חייב באחריותו עד שיודיע את הבעלים שהרי כלתה שמירתו מזה כאילו לא החזיר כלום עד שיודיע את בעליו. למדת ממה שכתבנו שהגוזל את חברו והבליע לו בחשבון אם החזירו בידו פטור שבודאי הוא מונה אותם ומנין פוטר. החזירו לכיסו אם היו שם מעות אף זה פטור אדם עשוי למשמש בכיסו הואיל ויש בה מעות ומונה אבל אם אין שם מעות אינו ממשמש ואחר שאינו ממשמש אינו מונה והרי הם באחריות הנגזל אם נגנבו או נאבדו כך פירשו רבים. ועיקר הדברים בהיפך שכל שלא היו לו מעות בכיסו מרגיש בחזרתן מתוך משמושו. ובפרק איזהו נשך התבאר שהמקבל מעות מחברו ומצא שם יתר בחשבונו אם בכדי שהדעת טועה יחזיר כגון שטעה בעשיריות או בזוגות וכיוצא בזה ואם בכדי שאין הדעת טועה אינו צריך להחזיר שמא מתנה נתן לו ואפילו היה אדם שאין מן הדומה ליתן לו זה מתנה שמא גזלו והבליע לו בחשבון ואפילו לא נשא ונתן עמו מעולם שמא אחר גזלו והבליעו על ידי זה אלמא כל כיוצא באלו הוי חזרה מצד שהמנין פוטר כמו שכתבנו.

בגמרא ורמינהו מלוה משתלמת בכל מקום אבידה ופקדון אין משתלמין אלא במקומן ולכאורה יש לדקדק דלמאי דס"ד עכשיו תקשה ליה מ"ש מלוה מפקדון ולמה יוגרע כח המלוה שצריך לקבלם במדבר טפי מבמפקיד ואדרבא הרי הלוה חייב באונסין עד שיבא ליד המלוה משא"כ בפקדון ויש ליישב דשאני הלואה שאפי' אם קבע לו זמן יכול הלוה לפורעו תוך הזמן כדאמרינן בטור ח"מ סי ע"ד והטעם משום דעיקר קביעת הזמן לטובת הלוה הוא וא"כ ה"ה הכא דקס"ד כיון שאין הסכנה ידועה במקום התשלומין ומש"ה יכול לפרוע בע"כ דפרעון בע"כ הוי פרעון אבל בפקדון שעיקרה לטובת המפקיד היא דמה"ט אין להחזיר הפקדון תוך זמנו בע"כ וקס"ד דמה"ט גופא א"י להחזיר לו במדבר מיהו לענין אבידה לא שייך לחלק בכה"ג דאבידה ודאי יכול להחזיר בכל זמן שירצה דהתורה ריבתה השבות הרבה לכך נראה כפירוש הרמב"ן בספר המלחמות דהמקשה ס"ד דבאבידה ופקדון כיון דמעיקרא עשו בפשיעה שהוליכו החפץ המוטל עליהם לשומרו למקום מדבר וסכנה לכך אינם יכולים להחזיר ג"כ אבל בהלוואה לא שייך תחילתו בפשיעה דמלוה להוצאה ניתנה וברשותיה קאי וע"ש באריכות:

תוספות בד"ה והלה אומר איני יודע כו' אבל איני יודע אם החזרתי לך חייב לכ"ע כמו רישא דמתני' כו' עכ"ל. נראה כוונתם דלא תימא דלמסקנא דאוקמינן אליבא דר"ה ורב יהודה דמתני' איירי בבא לצאת י"ש א"כ יש לומר דה"ה לרב נחמן ור' יוחנן נמי מפרשינן רישא דמתני' בבא לצאת ידי שמים דפשטא דמילתא איירי בדלא תבעו ליה וקס"ד דדוקא בכה"ג דלא תבע ליה דה"ל שמא ושמא שייך לחלק בין א"י אם הלוויתני לא"י אם החזרתי לך לענין בא לצאת י"ש וכמ"ש רש"י בד"ה לצאת ידי שמים אבל בדתבע ליה דה"ל ברי ושמא ואפ"ה פטרי ר"נ ור"י מדיני אדם והטעם שאין הב"ד יכולין להוציא ממון מחזקתו מספק וא"כ י"ל לכאורה דמהאי טעמא שייך ליפטור מדיני אדם אפי' בא"י אם החזרתי וע"ז כתבו התוס' דלא אמרינן הכי אלא דר"נ ור"י גופייהו מודו באיני יודע אם החזרתי דאינהו מוקי למתני' בדיני אדם ואפ"ה מחלק בין איני יודע אם הלויתני לאיני יודע אם החזרתי ומייתי ראיה מלשון המקשה דלא ס"ד אוקימתא דלצאת ידי שמים ואפ"ה מקשה דוקא מסיפא לר' הונא ור' יהודה ולא מקשה מרישא לר' נחמן ור"י אע"כ דפשיטא ליה דרב נחמן ור"י מודו באיני יודע אם החזרתי וא"כ לתרצן נמי הכי הוא דהא לא אשכחן דפליגי בזה ודו"ק מיהו בירושלמי מצאתי דר"י גופא מוקי למתני' דהכא בבא לצאת ידי שמים ולפ"ז היינו כדפרישית דפשטא דמתניתין משמע דאיירי דלא תבע ליה אפ"ה עיקר הדין שכתבו התוספות דבאיני יודע אם החזרתי חייב כשהלה תבעו ומוכרח מכמה משניות ומסוגיא ערוכה בש"ס והטעם כמ"ש הרי"ף ז"ל דאין ספק מוציא מידי ודאי (ועי' במהדורא בתרא):

בגמרא איתמר נמי אמר רחב"א א"ר יוחנן כו' וקשה דמאי ראיה מייתי דלמא שאני התם שהתובע אומר ברי מש"ה חייב לצאת ידי שמים משא"כ בשמא ושמא ורש"י כתב ליישב בדוחק ועדיין צ"ע ולכאורה יש לפרש דסיוע אאוקימתא דר"ה קאי משום דמשמע דהא דלר' יוחנן לא משמע ליה לפרש רישא דמתני' בבא לצאת ידי שמים ע"כ היינו משום דקשיא ליה דא"כ בסיפא נמי יש לחייב לצאת ידי שמים אבל בלא"ה הוי מוקי ר' יוחנן נמי רישא לצאת ידי שמים אבל מדיני אדם פטור באיני יודע אם החזרתי כמו באיני יודע אם הלויתני כמ"ש לעיל דמסברא אין לחלק אע"כ משום סיפא לא מפרש לצאת ידי שמים וע"ז מייתי הש"ס סיוע דלא אמרינן הכי אלא לר"י גופא פטור בסיפא אפי' לצאת ידי שמים ומוכח כן מדקאמר ר"י במנה לי בידך דחייב לצאת ידי שמים ולא אשמעי' אפי' שלא ע"י תביעה אע"כ דבכה"ג פטור לכ"ע ודו"ק:

בפירש"י בד"ה ושמואל אמר כו' ורישא בשהכירו בה הבעלים וכו' מדקתני סיפא לא ידעו עכ"ל. לכאורה יש לתמוה למה לא כתב רש"י כן לעיל במילתא דרב דלדידיה נמי צריך לפרש כן ויש ליישב דלרב כיון דחיובא דרישא היינו אפי' כשמנה את הצאן ובסיפא קתני דמנין פוטר א"כ מילתא דפשיטא היא דרישא איירי בדידע וסיפא בדלא ידע דזה עיקר החילוק דהכא חייב והכא פטור אבל אליבא דשמואל דלדינא אין חילוק בין רישא לסיפא אלא רישא איירי בלא מנין וסיפא במנין וא"כ לא משתמע כלל מלישנא דמתני' דאיירי מגונב לדעת לכך הוצרך רש"י לפרש דאפ"ה משמע שפיר דרישא בלדעת והיינו מדנקט בסיפא לא ידע ולא נקט לה ברישא והוי קאי שפיר אכולה מתניתין אע"כ משום דעיקר דינא דרישא היינו בלדעת וק"ל: