Bava Kamma 107a

עירוב פרשיות פסוק שהוא מפרשה אחרת נתערב בזו שאינו מקומו דהאי כי הוא זה באם כסף תלוה הוה ליה למכתביה דהתם קאי דאילו בהך פרשתא דפקדון בלא הודאה במקצת מחייב:

ומאי שנא מלוה דעקרינן לקרא מדוכתיה ומוקמינן ליה עלה:

כדרבה דאמר רבה אין אדם מעיז פניו בפני זה שעושה לו טובה הלכך היכא דכפר הכל פטור משבועה דאי לאו קושטא בהדיה לא הוה מצי למכפר ביה והיכא דמודה מקצת בכולה בעי למכפריה והא דלא כפריה משום דאין אדם מעיז:

אבל בפקדון דאין כאן טובה:

מעיז ומעיז הלכך אפי' כפר בכוליה רמיא רחמנא שבועה עליה:

עירוב פרשיות כתוב כאן וכי כתיב כי הוא זה אמלוה הוא דכתיב פי' בקונט' דפסוק זה דכי הוא זה מפרשה אחרת דבואם כסף תלוה את עמי הוה ליה למיכתב דהתם קאי דאי בהך פרשתא דפקדון בלא הודאה במקצת נמי מחייב וטעמא דעקרינן ליה מדוכתא כדמסיק ומ"ש מלוה כדרבה דאין אדם מעיז פניו לכן כופר הכל פטור אבל בפקדון שלא עשה לו טובה מעיז ומעיז הלכך אפי' כופר הכל חייב וקשה דבריש סנהדרין (דף ב:) משמע דאפילו למ"ד עירוב פרשיות כתוב כאן לא עקרינן ליה לגמרי מפקדון לענין שלשה ומומחין ומיהו יש לדחות דלענין מודה מקצת דאיכא טעמא עקרינן ליה מפקדון לגמרי אבל לענין שלשה ומומחין דליכא טעמא קאי אתרוייהו אבל קשה דבפרק השואל (בבא מציעא צז, ב) גבי הא דמוקי מתניתין דהתם כשיש עסק שבועה ביניהם ומוקי רישא בתרתי וסיפא בתלת משמע דלא מחייב שבועה אלא א"כ יש חדא דקמודה והתם כרבי חייא בר יוסף מדקאמר בתר הכי ולרמי בר חמא אלמא דלא מחייב רבי חייא בר יוסף בלא הודאה מקצת אלמא לא עקר לגמרי כי הוא זה מפקדון ועוד דבכמה משניות משמע דלא מתחייב בפקדון אלא במודה מקצת כי ההיא דשבועות (דף מג.) דסלע הלויתני עליו ושתים היה שוה וכן ההיא דמנורה בת עשרה ליטרין (דף מג.) וההיא דעשר גפנות טעונות מסרתי לך (דף מב:) ובהניזקין (גיטין נא, א) גבי שני כיסין קשורים מצאת לי דמחייבינן מודה מקצת ופטרינן כופר הכל אע"ג שלא עשה לו שום טובה ובפרק שני דכתובות (דף יח.) ובשבועת הדיינים (שבועות מב, א) פטרינן מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס במגו דאי בעי כופר הכל משום דבבנו מעיז ולפירוש הקונטרס אדרבה כופר הכל ה"ל לחיובי התם וכן בפ"ק דב"מ (דף ד:) בשמעתא דהילך גבי סלעין דנרין ומפרש ר"ת דה"ק דכי כתיב כי הוא זה אמלוה נמי הוא דכתיב דבעינן הודאה בהדי שבועה דכפירה והכי נמי בעינן הודאה בהדי שבועה דנאנסו אבל כפירה לא בעינן בההיא דנאנסו ובאותו ענין דקאי כי הוא זה אמלוה קאי נמי אפקדון וכי היכי דמלוה מחייב אשתי פרות לחוד חדא דהודאה וחדא דכפירה מחייב נמי אפקדון אשתי פרות חדא דהודאה וחדא דנאנסו אבל רבי חייא בר אבא ורמי בר חמא בעו שלש פרות חדא דהודאה וחדא דכפירה וחדא דנאנסו דכי הוא זה אפקדון דוקא כתיב ולא אמלוה והא דבעיא כפירה והודאה במלוה שמא במה מצינו ילפינן מפקדון אע"ג דלענין שלשה ומומחין לא ילפינן מלוה מפקדון במסכת סנהדרין (דף ב:) למאן דלית ליה עירוב פרשיות לענין מודה מקצת מסתבר למילף טפי והוא הדין דבפקדון מחייב בכפירה והודאה לחוד בלא נאנסו אבל בנאנסו בלא כי הוא זה לא מחייב דהכי משמע ליה פשטיה דקרא לאצרוכי כי הוא זה בהדי נאנסו ולא נאנסו בהדי כי הוא זה אבל כופר הכל פטור לכ"ע בכל מקום אפילו במקום שיכול להעיז דגזירת הכתוב הוא כי הוא זה דוקא ולא כופר הכל והא דקאמר מ"ש מלוה מפרש ר"ת מאי טעמא דמלוה פירוש [מאי] טעמא דמודה מקצת חייב ולא מהימן במגו דאי בעי כפר. הכל והוי כי ההוא דסוף כל הנשבעין (שבועות מח, ב) גבי נשבעין שלא בטענה דקאמר מאי שנא הני ופירוש מאי טעמא דהני ומה שכתוב בספרים גבי מלוה הוא דאיכא למימר הכי אבל בפקדון מעיז ומעיז לא גריס ליה רבינו תם ובספרים ישנים ליתא והא דאמר בסוף המוכר את הבית (בבא בתרא ע, ב) גבי המפקיד אצל חבירו בשטר אילו אמר נאנסו לאו שבועה בעי דמשמע דנאנסו לחוד בלא הודאה כלל מחייב שבועה אור"ת דההיא שבועה דרבנן שנתקנה קודם שבועת היסת כי הנהו דפרק הכותב (כתובות פז, ב) הפוגמת כתובתה ואינך דסבר רמי בר חמא שבועה דאורייתא ומסיק אלא מדרבנן והא דתנן בפרק השואל (בבא מציעא צז, ב) זה אומר שאולה וזה אומר שכורה ישבע ופריך בגמרא ואמאי מה שטענו לא הודה לו והך פירכא ליתא אליבא דרב נחמן דמוקמא התם מתני' אליביה כשיש עסק שבועה ביניהם ורישא בתרתי וסיפא בתלת או רישא בתלת וסיפא בארבע ויש כאן מה שטענו הודה לו אלא לרב הונא ורב יהודה פריך דליכא אלא הך דשאלה ושכירות ומשני ע"י גלגול דכדרכה מתה ההיא שבועה נמי מדרבנן דמדאורייתא לא מחייב כיון דאין כאן הודאה ומיהו בין לפ"ה ובין לפי' ר"ת קשה מהא דאמרינן בפ' כל הנשבעין (שבועות מה, ב) דאם שכרו בלא עדים מתוך שיכול לומר לא שכרתיך מעולם יכול לומר שכרתיך ונתתי לך שכרך ופריך אלא שבועת שומרים דחייב רחמנא היכי משכחת לה מתוך שיכול לומר להד"ם יכול לומר נאנסו והשתא לפירוש ר"ת אהייא קאי אי אההיא דהודאה קאי אי אמר לא היו דברים מעולם א"כ היה כופר הכל ואין זה מגו דאל"כ ליפרוך אכל מודה מקצת דליפטר במגו דאי בעי כופר הכל ואי אההיא דנאנסו קאי כי קאמר נמי להד"ם מחייב שבועה כיון דאיכא כפירה והודאה ולפי' הקונטרס נמי דליכא הודאה כי אמר אההיא דנאנסו נמי להד"ם בעי שבועה דהא מחייב שבועה בפקדון אכופר הכל ואי הוה אמרינן דלרבי יוחנן ולרמי בר חמא לא מחייב אפקדון אכפירה והודאה בלא נאנסו הוה ניחא דפריך לה התם אבל לא יתכן כלל דע"כ על כפירה והודאה לחוד מחייב אפילו אפקדון כדמוכח במשניות טובא בההיא דסלע הלויתני ומנורה ועשר גפנים ואע"ג דמוקמינן מתניתין דהשואל בכמה פרות אע"ג דלא מתני במתני' הנהו לא מסתבר לאוקמי הכי וכן בהלואה דילפינן מפקדון גבי סלעים דנרים ובשבועות גבי סלע הלויתיך ונראה כפירוש ריב"א דמפרש כי כתיב כי הוא זה אמלוה הוא דכתיב והלכך בפקדון נמי לא מוקמינן ליה אלא בטענה דשייכא במלוה דהיינו בכפירה והודאה אבל טענת נאנסו לא והכי קאמר מאי שנא טענה דשייכא במלוה מטענת נאנסו ומסיק כדרבה וגבי מלוה הוא דאיכא למימר הכי כלומר בטענה השייכא במלוה כגון כפירה והודאה דאין מעיז פניו לכפור במידי דידע בה חבריה אבל בפקדון כלומר טענה השייכא בפקדון כגון נאנסו דלא ידע ביה חבריה מעיז ומעיז ומחייב בלא הודאה דאם כופר הכל היה פטור במקצת נמי יפטר במגו דאי בעי כפר הכל ומיהו בטענות כפירה אפילו במקום שיכול להעיז פטור דגזירת הכתוב היא והשתא ניחא ההיא דכל הנשבעין דקאמר מתוך שיכול לומר להד"ם יכול לומר נאנסו אע"ג דאין זה מגו לגמרי דהאי חשוב העזה והאי לא חשוב דבהאי ידע ובהאי לא ידע מכל מקום מדמה ליה למגו דלעיל דההוא נמי לאו מגו הוא דניחא ליה למימר טפי שכרתיך ונתתי לך שכרך דחושבו טועה משום דטרוד בפועליו ולא כמשקר במזיד ממאי דנימא לא שכרתיך מעולם דליכא למיתלי בטרוד בפועליו וההיא דח"ה (בבא בתרא לו, א) גבי הנהו עיזי דאכלי חושלי בנהרדעא דיכול לטעון עד כדי דמיהם במגו שיכול לומר לקוחים הן בידי ובפ"ב דכתובות (דף יח.) גבי שדה זה של אביך היה ולקחתיו ממנו דאפילו טענו הבן שהיה של אביו אלא שאין לו עדים מהימן לומר לקחתיו במגו שיכול לומר לא היה של אביך מעולם אע"ג דבהאי ידע ובהאי לא ידע לא דמי למידי דכפירה דלכפור ודאי אינו מעיז במידי דידע ביה חבריה והנהו דהתם לאו מידי דכפירה נינהו ומיהו ההיא דהשואל קשה לפירושו דמשמע דר' חייא ב"ר יוסף נמי בעי הודאה בהדי נאנסו דמוקי רישא בתרתי וסיפא בתלתא אם לא נאמר סוגיא דהתם לא כר' חייא בר אבא ולא כר' חייא ב"ר יוסף וא"ת למאן דבעי שלש פרות ליפטריה במגו דאי בעי אמר נאנסו אההיא דכפירה וי"ל כגון דההיא דכפירה קמן וא"ת דליפטריה במגו דאי בעי מודה בה ואההיא דטען דמתה בפשיעה יכפור ובאידך נאנסה דהשתא ה"ל בההיא דמודה בה הילך ופטור משבועה לאו פירכא היא דאם הילך הוא א"כ ה"ל כופר הכל ואין אדם מעיז אי נמי כגון דההיא דקיימא קמן עדיפא ואין רוצה להודות בה ואין להקשות יהא נאמן במגו דאי בעי אמר להד"ם נמי אההיא דנאנסו דבריש כל הנשבעים (שבועות מה, ב) משני לה דאפקיד ליה בשטר:

חזקה אין אדם מעיז הכל מפורש בכמה מקומות:

דאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע פירוש, כיון דכופר בכל פטור כל שכן דהוה ליה למיפטר מודה מקצת דמשיב אבידה הוא. ואם תאמר ומנלן דכופר בכל פטור אדרבא נימא כיון דאפילו מודה מקצת חייב כל שכן כופר בכל. י"ל דמדמחייב רחמנא מודה מקצת ושתק מכופר בכל שמע מינה דכופר בכל פטור דאי לא לכתוב רחמנא בכופר בכל ואנא ידענא דמודה מקצת נמי חייב, דמאי אמרת כיון דמודה מקצת ולא כופר בכל רגלים לדבר דקושטא קאמר, לא היא, דאדרבה קאמר איכא למימר דאיערומי קא מערים סבר אי כפרנא בכל בעינא אישתבע אודה במקצת ואהוי כמשיב אבידה ואפטר וכדאמר בריש פרק שנים אוחזין בטלית (ד, ב) אי ס"ד שתים חייב בשלש היאך פטר ליה רבי עקיבא הא ערומי קמערים סבר אי אמינא שתים בעינא אשתבועי אימא שלש ואהיה כמשיב אבידה ואפטר. ואינו מחוור בעיני, דכיון דע"כ איצטריך למיכתב חד מינייהו לגלויי אחבריה אדרבה נימא מדחייב רחמנא שבועה במודה מקצת ואף על גב דרגלים לדבר דקושטא קאמר שמע מינה דכל שכן כופר בכל. ויש מפרשים דמשבועת עד אחד ילפינן פטורא לכופר בכל דע"כ שבועת עד אחד בכופר בכל היא, דאי מודה מקצת העדות עד אחד למה לי בלא עד אחד מיחייב, וגם בזה יש לגמגם דדלמא עד אחד קאתי בשאין כפירת הטענה שתי כסף (עי' שבועות מ, א) או בשאין בהודאה שוה פרוטה דבלא עד אחד לא משתבע. וי"ל דדוחק הוא לומר שלא הוצרך עד אחד כי אתי אלא בשאין כפירת הטענה שתי כסף.

מעתה אין לפרש אין אדם מעיז במלוה הואיל ועשה לו חסד הא בפקדון הואיל ואין כאן חסד מעיז ולהשביעו בכל פקדון אף בכפירת הכל וכמו שפרשו גדולי הצרפתים אלא כמו שפירשנו שכל שהלה טוענו טענת בריא אין לו מצח לכפור בכל ודברי רבה במה שאמר מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע פירושו מה נשתנה מכופר בכל והלא אין שנוי טענה ביניהם הן בכפירת גוף הלואה הן בכפירת פרעתי ואדרבא היה לנו לומר במקצת שהודה שמשיב אבדה הוא ותירץ שכופר בכל דין הוא שיפטר שאין אדם מעיז פניו לכפור בכל אלא ודאי כדבריו הוא והודאת מקצת אינו משיב אבדה אלא שאינו מוצא עצמו לכפור בכל ובכלם רצה לכפור אלא שלא מצא עצמו ושמא תאמר נאמינהו במקצת שכפר אחר שאינו מעיז ונאמר שאין אדם מעיז במקצתו ככלו והשיב שאדם מוצא עצמו לכפור במקצת דרך השמטה ובכלם הוא רוצה אלא שמתירא ואין בידו ומתוך כך הטילה תורה שבועה עליו:

ויש שפי' ובכוליה בעי דלודי כלומר שמא תאמר אחר שהיה בדעתו לכפור וכופר הוא במקצת לפי דעתך היאך אתם מאמינו בשבועה והלא יש לנו לומר מתוך שחשוד על הממון חשוד הוא על השבועה ואינו כן שאין אומרין מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא כמו שיתבאר בראשון של מציעא אלא עיקר הדברים כמו שפרשנו ובמסכת כתובות פרשנוה בפנים אחרים אלא שהורענו את כחם כמו שבארנו שם בפירושנו:

בד"ה עירוב פרשיות כו' וכן בפ"ק דב"מ בשמעתא דהילך גבי סלעים כו' עכ"ל לא ידענא מאי היא ראייתם מהתם דאיירי בהלואה לכ"ע בעינן כפירה והודאה ודו"ק:

בא"ד ואין להקשות יהא נאמן במגו דאי בעי אמר להד"ם נמי אההיא דנאנסו כו' עכ"ל אין כאן קושיא אלא אי הוה אמר דלר"י ולרמי ב"ח לא מחייב בפקדון אכפירה והודאה בלא נאנסו אבל כבר דחו זה התוס' לעיל כדמוכח במשניות טובא דאכפירה והודאה לחוד מחייב גם לפירוש ריב"א לא אמרינן מגו בכה"ג כיון דהאי לא חשיב העזה ובריש כל הנשבעין נמי לא פריך הכי אלא אההוא מגו דהתם דאינו נמי מגו גמור כמ"ש התוספות לעיל ודו"ק:

בפרש"י בד"ה מעיז ומעיז הלכך אפילו כפר בכוליה רמיא רחמנא שבועה עליה עכ"ל. לכאורה נראה לפרש דמ"ש רש"י אפילו כפר בכוליה לא נתכוון כלל על כופר בכל דפקדון בטענת להד"ם או החזרתי שיהא חייב שבועה כיון שמצינו כמה משניות סותרים זה כמ"ש התוספות ובהכי ריהטא כל סוגית הש"ס וחלילה לומר שנעלם כ"ז מרש"י אשר עיניו משוטטות בכל בפירושיו ועוד דממקומו הוא מוכרע דמהיכא תיתי נאמר לחייב שבועה דאורייתא בלהד"ם דפקדון דנהי שנתן רש"י טעם דכיון שלא עשה לו טובה מעיז ומעיז מ"מ אין לנו לחייב שבועה דאורייתא מסברא כיון דלא רמיזא שבועה זו באורייתא דהא שבועת התורה דשומרים בנאנסו הוא דכתיב ולא בכפירה דלהד"ם ומה לנו להתחכם על גזרת המלך דהא בכה"ג מצינו כמה שבועות המשנה שתקנו חכמים בשכיר וכיוצא בו והכל עפ"י סברות ישרות וחזקות ואפ"ה לא אמרינן שהם מדאורייתא דג' שבועות בלבד מצינו מדאורייתא שנכתבו בפירוש והם שבועת השומרים דנאנסו ומודה במקצת דילפינן מכי הוא זה דכתיב בעניינא דונקרב בעל הבית ושבועה דעד א' דילפינן מלא יקום עד א' וכו' ותו לא וא"כ ה"ה בכופר בכל דלהד"ם בפקדון אף אם נאמר שיש סברא לחייבו שבועה מ"מ כיון דלא כתיב בהדיא באורייתא לא שייך לחייבו שבועה דאורייתא. ועוד דבשביל דבפקדון מעיז ומעיז לא שייך לחייבו שבועה בכופר בכל אלא אדרבא יש לפוטרו אפילו במודה במקצת כיון שהיה יכול להעיז ולכפור בכל ולא העיז משיב אבידה הוא דהכי אמרינן לראב"י דבבנו מעיז ומש"ה פטור משבועה אפילו במודה במקצת לכך נראה דלא איירי רש"י מכפירה דלהד"ם דודאי פטור מגזירת הכתוב אלא מ"ש רש"י אפילו כפר בכוליה רמיא רחמנא שבועה עליה אכופר בכל דנאנסו קאי דביה איירי קרא ובהכי עסקינן נמי בשמעתין לאפוקי מדרחב"א אמר ר"י דכל עיקרו של רש"י לא בא אלא לפרש הסוגיא על מאי דמקשינן ומ"ש מלוה והכוונה בזה דנהי דס"ל עירוב פרשיות מ"מ אמאי עקרינן ליה לגמרי משבועה דנאנסו דאיירי ביה וכמו שהקשו התוספות דאפילו מ"ד עירוב פרשיות מודה דבפקדון נמי איירי לענין ג' ומומחין וע"ז משני בגמ' דשאני הכא שיש סברא לחלק דדוקא בשבועה דכתיב במלוה יש סברא לחלק בין מודה במקצת לכופר בכל משום דאין אדם מעיז אבל האי שבועה דנאנסו דכתיב בפקדון דוקא ובפקדון לא שייך העזה א"כ מוקמינן קרא בדדמי דהאי שבועה שייכא אפילו בכופר בכל וכ"ז בשבועה דנאנסו דכתיב בהדיא בפקדון אבל כופר בכל דלהד"ם דבפקדון לא כתיבא אלא במה מצינו מהלואה ילפינן לה א"כ ע"כ דלגמרי דינו כהלואה דדוקא מודה מקצת חייב ולא כופר בכל דאף על גב דיכול להעיז אפ"ה פטור מגזירת הכתוב וכה"ג כתבו התוספות ג"כ לפי' ריב"א ולפמ"ש יהיה פרש"י לגמרי כמו פריב"א אלא דל' העזה איכא בינייהו דלריב"א הטעם דבפקדון מעיז היינו משום שאין הלוה מכיר בשיקרו ולרש"י לא משמע ליה האי פירושא אי משום מה שהקשו בתוספות בכמה דוכתי על פריב"א ואי משום דלשון הגמרא יותר משמע כפרש"י דהא דבפקדון מעיז היינו משום שלא עשה לו טובה אלא דאכתי קשה א"כ דבלהד"ם דפקדון פטור משום גזירת הכתוב יש לנו לפוטרו ג"כ במודה מקצת במיגו דאי בעי כפר הכל ובמשניות מוכח דחייב וי"ל דהא דחייב היינו היכא דליכא מיגו כגון דבהאי דמודה לא מצי למיכפר דקאי קמן ואיכא סהדי שבא לידו בפקדון או שיש עדים על אותו שמודה וכדר"ח קמייתא וכמ"ש נ"ל נכון ליישב לשון רש"י מכל מה שהקשו התוס' לולי שהקדמונים לא דקדקו כך מלשונו והטוח"מ סי' פ"ז כתב להדיא דלפרש"י בלהד"ם דפקדון חייב שבועה דאורייתא ויש לי לדקדק הרבה על לשון הטור ואין כאן מקומו להאריך ודו"ק. והיותר נכון דר"י נמי אית ליה הך סברא דריב"א דהיכא דאינו מכיר בשקרו מעיז ודוקא בפקדון לפי שלא עשה לו טובה אבל היכא שעשה לו טובה אינו מעיז אע"פ שאינו מכיר בשקרו כדמוכח בסוגיא דגיטין דף נ"א גבי פלוגתא דראב"י ורבנן אי מעיז בבנו אי לאו כמ"ש בחידושי וכן להיפוך היכא שמכיר בשקרו אע"פ שלא עשה לו טובה נמי אינו מעיז כגון דהך דר"י שם בגיטין לענין אבידה כגון שני שוורים מצאתי והלה אומר אינו אלא אחד דחייב שבועה היכא דקטעין ברי: (ועוד נ"ל דמה שהכריח לרש"י ז"ל לפרש כן היינו משום דלא ניחא ליה לפרש כפי' ריב"א דלשון אבל בפקדון היינו בטענה דשייכא בפקדון שזה דוחק ועוד דא"כ מי הכריחו לר"ח ב"י לומר עירוב פרשיות כתיב כאן ואיירי במלוה דהא איכא לאוקמי קרא כפשטי' דאיירי בפקדון ממש ע"י כפירה והודאה ומלוה אתיא במה מצינו משא"כ לפרש"י אתי שפיר דקרא דכי הוא זה דאיירי בהודאה אי אפשר לפרש כלל בפקדון דהא מעיז ומעיז אע"כ דכי הוא זה דהודאה איירי דוקא במלוה אבל רישא דקרא דעל כל דבר פשע שפיר מיתוקמא בפקדון ובטענת נאנסה דוקא מדכתיב ישלם שנים לרעהו וכפל לא שייך אלא בטענת גנב וכדפרישית ובזה מדוקדק היטב לישנא דגמרא דקאמ' דכי כתיב כי הוא זה במלוה הוא דכתיב משמע להדיא דדוקא כי הוא זה דאיירי בהודאה מיתוקמא במלוה ע"י עירוב פרשיות משא"כ רישא וסיפא דקרא דאיירי בכפירה איירי בפקדון ובטענת גנב וכמ"ש נ"ל נכון בעזרת האל יתברך והוא כפתור ופרח דאי אפשר לפרש פשטיה דקרא וסוגית לישנא דגמרא אלא בכה"ג דפירשתי אלא לכאורה הוא קושיא על שיטת הפוסקים הרבה מקדמונים שכתבו דפקדון והלואה תרי מינים נינהו כמו חיטין ושעורין ולמאי דפרישית פשטי' דקרא מיירי בהכי הכפירה בפקדון והודאה בהלוואה אלא דלק"מ ושפיר מיתוקם פשטיה דקרא דאיירי כשתבעו שניהם בפקדון ובהלוואה והוי כמו טענו חיטין ושעורין והודה באחד מהן דחייב ואי תקשי דאכתי קשה עלה דר"ח ב"א אמר ר"י דאמר בפרק שבועות הדיינין דטענו חיטין ושעורין והודה באחד מהן נמי פטור אלא דבאמת לק"מ דר"ח ב"א אמר ר"י אזיל לשיטתו דאמר לעיל בשמעתין דלית ליה עירוב פרשיות אלא כוליה קרא בפקדון מיתוקמא וכדרב"ח וכה"ג גופא יש ליישב במאי דפרישית לעיל לקרא דעל כל אבידה אשר יאמר כי הוא זה למאי דלא קיי"ל כר"ח ב"א אמר ר"י דבטוען טענת גנב באבידה משלם כפל ולפ"ז על כרחך פשטא דקרא דעל כל אבידה איירי שהודה הוא באבידה וא"כ הוי מוכח דפקדון ואבידה הוי ממין הטענה והוי קשה על שיטת הפוסקים הנ"ל ולמאי דפרישי' אתי שפיר דאיירי בתבעו בשניהם ולר"ח ב"א אמר ר"י (בפ' שבועת הדיינים) נמי לא תקשה משום דאזיל לטעמיה דעל כל אבידה היינו בטוען טענת גנב באבידה ודוק היטב כי נכון הוא ובחידושי ב"מ דף צ"ז יבואר יותר עיין שם ותמצא נחת):

תוספות בד"ה עירוב פרשיות וכו' אבל קשה דבפרק השואל וכו' ועוד דבכמה משניות עכ"ל. וכבר כתבתי באריכות ליישב לשון רש"י ועוד יש לי שיטה אחרת בזה ולמימר דע"כ הא דרחב"י ודרחב"א אר"י פלוגתא דתנאי היא אי אמרינן דטעמא דמודה במקצת דוקא במקום שיכול להעיז או לא דאלת"ה היאך פליג ר"ח בר"י דהא רמי בר"ח ברייתא קתני וראיתי בריש מסכת סנהדרין שכתבו התוספות דכיון דהאי ברייתא לא מיתנייא בי ר' חייא ור' אושעיא שפיר מצי למיפלג עליה וקשיא לי על דבריהם דהא בריש ב"מ פליני ר"ח ור"ש לענין הילך ומקשינן עליה דר"ח מהאי ברייתא דרמי בר"ח מכלל דברייתא דייקנא ומתרצתא היא אע"כ דפלוגתא דתנאי היא ואשכח ר"ח בר"י תנא דסבר כוותיה וא"כ יאמר ג"כ דכל הני משניות אתיא כברייתא דרמי בר"ח ואיהו סבר כאידך תנא וכבר יגעתי ומצאתי לומר דתליא בפלוגתא דראב"י וחכמים במנה לאביך בידי בשבועות ובפ' הנזקין ושם יתבאר בעזה"י ואין להאריך כאן:

בא"ד ומפ' ר"ת דה"ק וכו' אבל רחב"א ורמי ב"ח בעי ג' פרות עכ"ל. אין זה ענין לפי' ר"ת דוקא דלכל הפירושים צ"ל כן דהכי אוקמינן בהדיא בהשואל וכ"כ שם רש"י להדיא ע"ש:

שם והא דבעי כפירה והודאה במלוה עכ"ל יש לדקדק דהלשון אינו מדוקדק דמשמע דהשתא דמוקמינן כי הוא זה דוקא בפקדון א"כ י"ל דבמלוה אפי' בכופר בכל חייב ש"ד ולא ידעתי מנין לנו לחייב שבועה כיון דלא כתיבא כלל באורייתא אלא דאדרבא איפכא איכא למימר דכיון דלית להו עירוב פרשיות וכי הוא זה בפקדון כתיב א"כ אין לנו לחייב שבועה במלוה אפי' במודה במקצת וצ"ל דיליף במה מצינו ועיין במ"ש באריכות בלשון רש"י ודו"ק:

בא"ד וה"ה דבפקדון מחייב בכפירה והודאה לחוד בלא נאנסו עכ"ל ואין להקשות א"כ אמאי כתב רחמנא כלל שבועה דנאנסו ותיפוק ליה כיון דיש כאן שבועה דמודה במקצת פשיטא שיכול להשביעו ע"י גלגול דנאנסו דקי"ל גלגול שבועה דאורייתא אפילו בטענת ספק די"ל דהיא גופא קמ"ל דכי אשתבע דנאנסו פטור בש"ח וש"ש ועי"ל דיש חילוק בין עיקר שבועה ובין ע"י גלגול לענין א"א משואי"ל ומשלם ודו"ק. מיהו בפרק השואל כתבו התוספות להיפוך דלר"ת בפקדון אפילו בכפירה והודאה לא מחייב אלא בהדי נאנסו ע"ש:

בא"ד ומיהו בטענת כפירה אפילו במקום שיכול להעיז פטור עכ"ל נראה שנתכוונו בזה כגון שאמר הנתבע איני יודע אם שאולה מתה או שכורה מתה דקיי"ל דפטור משבועה אי לאו ע"י גלגול משום דה"ל כופר בכל ואע"ג דבכה"ג מצי להעיז שאין הלה מכיר בשקרו ע"ז כתבו דאפ"ה פטור מגזירת הכתוב וכוונתו בזה דאע"ג דמהדרינן אטעמא דאין אדם מעיז לאו משום פטור' דכופר בכל דהוי גזירת הכתוב אלא דהטעם דאין אדם מעיז צריך לחיובא דמודה במקצת אמאי דלא פטרינן ליה במגו או נילף בכל דוכתא דלא אמרינן מגו וכמ"ש התוס' בכמה דוכתי וכה"ג כתבתי לעיל בלשון רש"י וק"ל:

בא"ד לא דמי למידי דכפירה דלכפור ודאי אינו מעיז עכ"ל ואלו הדברים קשים להבין לפי הפשוטו דמ"ש דכל הני דלא הוו מידי דכפירה טפי מאינך והתימא ששום מפרש לא כתב בזה כלום וראיתי שהש"ך בסי' פ"ב פי' דבריהם דמידי דכפירה קרי דוקא היכא שהלה מסרו לידו תחילה והאמינו כגון בפקדון ממש אבל בהנך דמייתי כגון חושלא או בשדה שהלה לא מסרו לידו בתורת נאמנות אלא שתפס בעצמו לא שייך לומר דמידי דכפירה הוא ע"ש באריכות וזה הפי' נראה דחוק בעיני מצד הלשון ועוד דא"כ תקשה אהא דאמרינן לעיל טט"ג באבידה חייב כפל וע"כ היינו שנשבע תחילה ואליבא דרחב"א אתיא דאיהו קא"ל וא"כ הא איהו גופא סבר דלא משכחת שבועת שומרים אלא במודה במקצת וא"כ באבידה לא משכחת לה מודה במקצת דלהימן במגו דלהד"ם ולא הוי העזה כיון שלא בא לידו בתורת נאמנות אלא מציאה מצא מיהו יש ליישב כגון שכפר בהאי דאבידה והודה במילתא דפקדון ועוד דבלא"ה נ"ל דפי' ריב"א בחלוקי סברות דהעזה היינו דוקא אליבא דרחב"י דנחית לחלק בהכי דהא מה"ט עקרינן לכי הוא זה ממשמעותו אבל לרחב"א דקאי בשיטתיה דרמי בר"ח לא מחלקינן כלל בהאי סברא דהעזה והמדקדק יראה שדברים ברורים הם אלא דבלא"ה זה הפירוש אין נ"ל אלא כפי' השני שכתב הש"ך שם אלא שקיצר במובן לשון התוספות ולי נראה ליישב דהכי פירושא דבשלמא התם גבי חושלא ושדה ודאי לאו מידי דכפירה הוא שהרי באמת צריך לישבע אלא דזולת המגו לא היה ראוי להאמינו אפי' בשבועה אלא שיפסיד את שלו בכה"ג אמרינן שפיר מגו אע"ג דצריך להעיז כיון שא"א להציל את שלו בענין אחר וא"כ יאמר להתובע קודם שירד לדין אני מודה לך אלא שאני צריך לכפור בב"ד כדי להציל את שלי כיון שאם אטעון האמת לא יאמינו לי הב"ד עפ"י הדין וכה"ג ודאי לא הוי העזה אבל הכא דאיירי מדין מגו לאפטורי משבועה בזה אמרינן שפיר דלא אמרינן מגו היכא שהוא צריך להעיז דהיאך נאמר שיהא נאמן בלא שבועה לומר נאנסו במיגו דלהד"ם וכיוצא בו דא"כ לא שבקת חיי לכל בריה דכל נפקד יטעון נאנסו ויאכל וחדי אבל להד"ם לא חציף למטען כיון שהלה מכיר בשקרו אבל כל היכא דמהימנינן ליה בשבועה ע"י מגו לא שייך לומר כן דלא הוי מידי דכפירה לפי האמת שהרי נשבע על טענתו וזה נ"ל ברור בישוב לשון התוספות ודו"ק וכ"כ הש"ך שם בשם הריב"ש תשובה שצ"ב:

בא"ד ומיהו ההיא דהשואל קשה עכ"ל בפרק השואל כתבו התוספות דלק"מ והדברים פשוטים וברורים ע"ש מיהו יש ליישב דנתכוונו בקושייתם כאן לאותה קושיא עצמה שהקשו שם במשנה דמאן דחייב בנאנסו לחוד שפיר הוי מצי לאוקמי בחדא וע"י הגלגול שמגלגל ששכורה מתה והוא אומר אינו יודע הוי משואיל"מ ותירוצם דהתם לא משמע להו כאן כמו שאבאר שם בע"ה: