Commentary page
Bava Kamma 106a
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerBava Kamma 106a
Bava Kamma 106a. The full printed text of this folio side — 19 numbered segments, about 501 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
בפקדון פסול לעדות ומוקמינן לה בריש שנים אוחזין כגון דאמרי סהדי דההיא שעתא דכפר ליה נקיט בידיה ומפסיל אף ע"ג דלא אשתבע דאי באשתבע מה לי מלוה מה לי פקדון:
שבועה קונה קס"ד להתחייב באונסים משעה שנשבע לשקר קאמר:
ואיבעית אימא שבועה קונה דקאמר אילפא לגמרי קאמר דתו לא משלם כדרב הונא:
שבועה קונה קס"ד להתחייב באונסים משעה שנשבע לשקר קאמר:
דלהוצאה ניתנה ובעיא תשלומין ואיכא למימר דבשבועה אפטר ליה מתשלומין כדכתיב ולא ישלם:
אבל פקדון ברשותיה דמריה קאי ואין כאן ולא ישלם דהא כל היכא דאיתיה דמריה הוא:
בפקדון כתיב גבי שומר שכר:
להא שמעתא דרב הונא:
17 more comments on this page.
Rashi on Bava Kamma 106a · Sefaria
Tosafot
איתיביה רב אחא בר מניומי פי' בקונט' דלא פריך אלא מרישא והעדים מעידין כו' ולא מסיפא ואין נראה דהא רבא מקשה לקמן בהדיא מהודה דאכתי לא מחלק בין הודה לעדות עד דמתרץ לקמן הכי וא"ת א"כ אמאי לא פריך נמי מסיפא ונראה דהא ודאי פשיטא דלא אמר בטוען טענת גנב ונשבע ובאו עדים שיהא פטור דא"כ לא משכחת כפל. דכתיב באורייתא אבל בהודה ס"ד דרב פוטר ואע"ג דבשבועה והודאה כתיב חומש רב הוה מוקי לקרא בקפץ ונשבע דחומש ואשם מחייב אף אשבועת עצמו אבל בנשבע ע"פ ב"ד והודה בעי למימר רב דפטור דאשבועת ב"ד כתיב ולקח בעליו ולא ישלם:
כאן שקפץ תימה אם כן אמאי נקט ברישא טוען טענת אבד אפי' בטוען טענת גנב ה"מ למנקט דלא מחייב כפל כיון שקפץ:
קפץ לא מצית אמרת דהשביע עליו קתני ותימה דלעיל קתני משביעך אני ומוקי לה בקפץ ויש לומר דהשביע עליו משמע ע"י ב"ד אבל משביעך אני משמע שקפץ והשביעו:
Tosafot on Bava Kamma 106a · Sefaria
Rashba
הכא במאי עסקינן בשנשבע חוץ לבית דין דכי קאמר רב דכל שלקח בעליו שבועה שוב לא ישלם היינו בשבועה אלימתא כי הך שבועה שנשבע בפני בית דין, דשבועה המחייבתו כפל או פוטרתו מן התשלומין היכי שנעשה בפני בית דין כדכתיב ונקרב בעל הבית אל האלקים ואמרינן (לעיל בבא קמא סג, ב) ונקרב לשבועה.
יכילנא לשנויי לך רישא חוץ לבית דין וסיפא בבית דין קשיא לי, ואי משום סיפא בבית דין מכל מקום תיקשי לרב היכי משלם דכיון שקבלו בעליו בבית דין שוב לא ישלם. וליתא, דעל כרחין כולהו אית להו דלא אמר רב בשבועה המחייב את הכפל, דאם לא כן טוען טענת גנב דמשלם תשלומי כפל לרב היכי משכחת לה דהא טוען טענת גנב אינו משלם תשלומי כפל אלא בשנשבע וכדאיתא בריש פרק מרובה (בבא קמא סג, ב) ואיתא נמי בסמוך, וכן אית ליה לרב נחמן כדרבא דאמר דמודה רב היכי דהודה מעצמו שמשלם את הקרן ותדע לך מדאותביה רב אחא בר מניומי לרב נחמן מרישא דהיכן פקדונו ולא אותביה מסיפא דקתני הודה מעצמו משלם קרן וחומש משום דבהודה פשיטא להו דלא אמרה רב.
ולית הלכתא כרב אלא כרב נחמן דלית ליה כוותיה כדאמר רמי בר חמא לרב נחמן מכדי דרב לא סבירא לך משכוני נפשך אדרב למה לך. וכתב הרי"ף ז"ל אתא חד סהדא דאית ליה גביה מנה ואשתבע שבועה דאורייתא ובתר הכי אתא חד סהדא אחרינא מצטרף בהדי סהדא קמא ומחייב לשלומי'.
לא קשיא כאן בקפץ כאן בלא קפץ פירוש, קטן שהשביעו הבעלים או שנשבע הוא שלא מדעת בעלים ואף על פי שנשבע בפני בית דין. וכתב ר"ח ז"ל שמע מינה מאן דקפץ ונשבע אינה שבועה. והא דגרסינן בגיטין (לה, ב) מודה רב בקופצת, לאו שנחשבת כשבועה אלא רב דלא מגבי כתובה לארמלתא בקופצת מודה שמשביעה ומגבי לה כתובה ע"כ. וי"ל דבעלמא שבועה היא וגובה כתובה באותה שבועה אלא כאן הוא לפוטרו מתשלומין כדרב ואי נמי לחייבו כפל אינה לא פוטרת תשלומין ולא מחייבת כפל אלא שבועה אלימתא שהשביעוהו בית דין בפניהם, וכבר הארכתי בדבר זה במקומה בגיטין פרק השולח.
Rashba on Bava Kamma 106a · Sefaria
Meiri
הכופר בפקדון אפילו לא נשבע על כפירתו ובאו עדים שהיא בידו נעשה עליו גזלן משעת כפירה וחייב באונסין מפני שקנאו בכפירתו ואע"פ שלא הגביהו על דעת גזלה ודוקא שכפר בבית דין וכן דוקא בשהיה הפקדון ברשותו בשעה שכפר אבל אם היתה באגם או במקום אחר אינה כפירה אין זה אלא שהוא נשמט עד שיביאהו לו נשבע עליה אפילו היתה באגם או במקום אחר נעשה עליו גזלן אם הוכחש בעדים ואם הודה חייב בקרן וחומש ואשם:
כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין ויש מהם בתקנת חכמי המשנה שנשבעין ונוטלין כמו שיתבאר במקומו ואחד מהם שכנגדו חשוד על השבועה ולא סוף דבר שנחשד על שבועה שבממון כגון שבועת הפקדון אלא אף בשבועת העדות ובשבועת שוא שאלו רבותי בשבועת העדות היאך אנו יודעין וכי דנין אותו בחשוד על ידי הודאת פיו ופרשוה בשבאו עדים שהיו עמהם באותו מעשה ואיני מודה בזו אלא אף על ידי מה שהוא מודה אחר כן הואיל ואינו סבור לעשות עצמו חשוד בכך הרי הוא נעשה חשוד מאליו:
הכופר במלוה ולא נשבע ובאו עדים שהוא חייב כשר הוא לעדות ר"ל שלא נפסל בכפירה זו שמלוה להוצאה נתנה ואינה עכשיו בידו ומתכוין לדחותו עד שיהא מזומן בידו לפרעו ואפילו היו המעות שלוה בעין מ"מ לא להעמידם בעין הוא לוה אלא לפרוע הקפותיו או להוציא והרי זה כמי שנעשה שאף זה נשמט ממנו כדי לפרעם למי שהוא קשה לו יותר ממנו:
כפר בפקדון פסול לעדות ויתבאר בבבא מציעא פרק ראשון כגון שבאו עדים שהפקדון בביתו בשעת כפירתו הא מ"מ אם נשבע אף במלוה פסול לעדות:
מי שתבע לחברו מנה ונתחייב בו או במקצתו שבועה כגון שהודה במקצת או שהוציא הלה עד אחד ונשבע ויצא זכאי ואחר כך באו עדים על המקצת האחר או בא עד שני ונצטרף עם הראשון הרי זה סותר את הדין וחוזר ותובעו ובית דין מחייבין אותו ואין צריך לומר במי שלא נתחייב שבועת התורה כגון כופר בכל ונשבע ואחר כך באו עדים שהוא חייב:
מעתה אמר לחברו היכן פקדוני ואמר לו אבד משביעכני ואמר אמן ובאו עדים שהוא גנבו משלם את הקרן ואפי' השביעו בבית דין ואם הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם היכן פקדוני אמר לו נגנב משביעכני ואמר אמן ובאו עדים שהוא גנבו משלם תשלומי כפל אם השביעו בבית דין ולא חומש ואשם כמו שהתבאר ואם הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם ומ"מ קפץ הוא והשביעו שלא על ידי דיינין ובאו עדים אין כאן כפל אבל לענין קרבן בהודה אפילו השביעו שלא בבית דין וכפר ואחר כך הודה משלם קרן וחומש ואשם ואפי' השביעו ארבעה או חמשה פעמים וכפר ונשבע על כל אחת מהן חייב קרבן על כל אחת ואחת שאלו הודה אחר שכפר היה חייב לשלם ואע"פ שכפר בבית דין ונמצא שהוא פוטר עצמו בכל כפירה וכפירה מן התשלומין וכל שמשלם כפל אינו משלם חומש ואשם וכבר בארנו מקצת דברים אלו בפרק מרובה:
כשם שטוען טענת גנב בפקדון ונשבע ובאו עדים חייב בכפל כך אם טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה ואם שחט ונמצאת טרפה כבר בארנו ששחיטה היא ומשלם עליה ארבעה וחמשה:
בן פקועה כבר בארנו במסכת חולין שיש צדדין שהוא טעון שחיטה וכל שהוא טעון שחיטה שחיטתו נקראת שחיטה לענין תשלומי ארבעה וחמשה:
3 more comments on this page.
Meiri on Bava Kamma 106a · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
תוס' בד"ה איתיביה רב אחא כו' וא"ת א"כ אמאי לא פריך נמי מסיפא ונראה דהא ודאי כו' אבל בהודה ס"ד כו' עכ"ל ר"ל כיון דהשתא לא אסיק אכתי הא דמחלק רבא דמודה רב בהודה א"כ לא מחלק נמי האי דאסיק רבא דרב מודה בטוען טענת גנב וא"כ אמאי לא פריך הכא מסיפא דא"ל נגנב כו' ותירצו דודאי הך מלתא דמסיק רבא לחלק דמודה רב בטוען טענת גנב אסיק נמי המקשה הכא אדעתיה דאל"כ לא אשכחת כפל כו' אבל בהודה ס"ד כו' ופירוש בהודה דגבי טענת אבד אבל בהודה דגבי טענת גנב הא נמי פשיטא ליה למקשה דרב מודה ביה ומשום דלא מחייב חומש בהודה אלא בדוכתא דמחייבין ביה כפל דאל"כ תקשי אכתי אמאי לא פריך ליה מהודה דגבי נגנב דהא כיון דקתני לה גבי נגנב ודאי מיירי בלא קפץ ובב"ד דומיא דתשלומי כפל כדמוכח בהך דאותיב רבא דבחד מלתא ליכא לפלוגי כדקאמר הכא רישא בב"ד וסיפא חוץ לב"ד מיהו לפי זה ק"ק אמאי לא אמרי דרב מוקי נמי לקרא בהודה בלא קפץ ובב"ד ובטענת גנב ויש ליישב ודו"ק:
Chidushei Halachot on Bava Kamma 106a · Sefaria
Shita Mekubetzet
הכא במאי עסקינן בשנשבע חוץ לבית דין דכי קאמר רב דכל שלקח בעליו שבועה שוב לא ישלם היינו שבועה אלימתא דהיינו שבועה שנשבע בפני בית דין דשבועה שמחייבתו כפל או פוטרתו מן התשלומין היינו שנעשית בפני בית דין כדכתיב ונקרב בעל חבית ואמרינן ונקרב היינו לשבועה. הרשב"א ז"ל.
יכילנא לשנויי לך רישא חוץ לבית דין וכו' וליכא לאקשויי מרישא כלל וליכא למימר היכי מוקים רב נחמן לסיפא בבית דין אם כן תיקשי ליה מסיפא דקתני והעדים מעידים אותו שגנבו משלם תשלומי כפל כי היכי דקא מותיב ליה רבא לקמן מטוען טענת גנב. הא לא קשיא משום דאיכא לתרוצי דרב נחמן לא דייק לה מסיפא אלא מרישא דקא מותיב ליה רב אחא הוא דקא מדחי ליה רב נחמן לרב אחא. ועוד דאיכא למימר דסבירא ליה לרב אחא ולרב נחמן דבטוען טענת גנב לא אמר רב דפטור. גאון ז"ל. וזה לשון הרשב"א ז"ל יכילנא לשנויי לך רישא חוץ לבית דין וסיפא בבית דין. וקשה לי וכי משני סיפא בבית דין מכל מקום תיקשי לרב היכי משלם דכיון דקבל עליו שבועה בבית דין שוב לא ישלם. וליתא דעל כרחך כלהו אית להו דלא אמר רב בשבועה המחייבתו כפל דאם לא כן טוען טענת גנב דמשלם תשלומי כפל לרב היכי משכחת לה דהא טוען טענת גנב אינו משלם תשלומי כפל אלא בשנשבע וכדאיתא בפרק מרובה ואיתא נמי בסמוך וכן אית ליה לרב נחמן כרבא דאמר דמודה רב היכא דהודה מעצמו שמשלם את הקרן. ותדע לך מדאותביה רב אחא לרב נחמן מרישא דהיכן פקדוני ולא אותביה מסיפא דקתני הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם משום דבהודה פשיטא להו דלא אמר רב. ע"כ. לא קשיא כאן בשקפץ כאן בשלא קפץ כי קאמר רב דפטור כגון בלא קפץ אלא בית דין השביעוהו הילכך אלימי לאפקועי ממונא והאי דקתני משביעך אני ואמר אמן והעדים מעידים אותו שאכלו משלם את הקרן בשקפץ ונשבע הילכך הוא חייב וסיפא לא מתוקמא אלא בלא קפץ משום דכפל קתני וכפל לא משכחת לה אלא בלא קפץ בבית דין והאי דלא אותביה מסיפא משום דאיכא למימר דבטוען טענת גנב לא אמר רב כדמפרש לעיל. גאון ז"ל.
וזה לשון הרשב"א ז"ל כאן בקפץ וכו' פירוש קפץ שהשביעו הבעלים או נשבע הוא שלא מדעת בית דין ואף על פי שנשבע בפני בית דין. וכתב רבינו חננאל ז"ל שמע מינה מאן דקפץ ונשבע אינה שבועה. והא דגרסינן בגיטין מודה רב בקופצת לאו כי נחשבת להשביעה אלא רב דלא הוה מגבי כתובה לארמלתא בקופצת מודה שמשביעה ומגבי לה כתובה. ע"כ. ויש לומר דבעלמא שבועה היא וגובה כתובה באותה שבועה אלא כאן הוא לפוטרו מתשלומין וכדרב ואי נמי לחייבו כפל אינה לא פוטרת תשלומין ולא מחייבת כפל אלא שבועת ארמלתא שהשביעוה בית דין ובפניהם וכבר הארכתי בדבר זה במקומה בגיטין פרק השולח. ע"כ. והרמ"ה ז"ל כתב בפרטיו וז"ל קפץ ונשבע מעצמו לא משלם כפל ואפילו נשבע בבית דין דלא חייב רחמנא כפל לטוען טענת גנב ונשבע אלא היכא דפטר נפשיה בההוא שבועה אבל היכא דלא קא פטר נפשיה בההוא שבועה לא מחייב כפל ושמע מינה דמאן דמשתבע ליה לחבריה חוץ לבית דין אי נמי בבית דין ואשתבע ליה מקמי דליחייבוה בי דינא שבועה לא מיפטר בההיא שבועה אלא מחייב לאשתבועי ליה זימנא אחריתי אפומא דבי דינא. וכן הלכה. ע"כ. והכא בקפץ לא מצית אמרת שהשביע עליו קתני והשביע משמע דהשביע עליו ונתבע קבל עליו לישבע דמשביעך אני ואמר אמן אפשר לאוקמה בין בקפץ בין בלא קפץ דאיכא למימר קפץ וענה אמן ואיכא למימר דלא קפץ אבל השביע עליו ונתבע קבל עליו לישבע ונשבע לא מתוקמא אלא בלא קפץ דהא איכא המתנה ביני ביני. אלא אמר רבא וכו' רבא מעיקרא סבר דרב קפסיק למילתיה דשבועה קונה בין בטוען טענת אבדה בין בטוען טענת גנב ובין בהודה הדר אמר רבא כל הודה לא שנא וכו' דהאי קרא בטוען טענת גנב ונשבע כתיב דבעי שלומי כפל דאמרינן לעיל בפרק מרובה אם לא ימצא הגנב בטוען טענת גנב הכתוב מדבר והכי משמע אם לא ימצא כמו שטען וכו' ובשבועה דכתיב ונקרב בעל הבית וגו'. גאון ז"ל.
אלא אמר רבא כל הודה וכו' מכלל דמרישא נמי פריך ולא הוה מצי למימר לצדדין קתני אם שלא באו עדים וכו' ונשבע חוץ לבית דין דאם כן מאי עד שלא באו עדים אפילו הודה משבאו עדים משלם קרן דכיון דנשבע חוץ לבית דין לא משלם כפל ומשלם חומש דממון המשתלם בראש הוא. ואם תאמר למאי דקס"ד דרבא דאפילו בהודה דבר רב אדמותיב ליה מברייתא לותביה ממתניתא מסיפא דסיפא דמתניתא דאייתי לעיל הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם. ויש לומר דאיכא לאוקמי רישא וסיפא חוץ לבית דין מציעתא בבית דין. אי נמי רישא וסיפא בקפץ ומציעתא בלא קפץ. ורב אחא נמי דלא הקשה לעיל מסיפא משום דכיון דאוקי רישא בקפץ סיפא בלא קפץ ידע דמצי לשנויי נמי סיפא בקפץ וכי תימא אמאי איירי מתניתא בהכי רישא וסיפא בקפץ ומציעתא בלא קפץ דיש לומר דחיובא אתא לאשמועינן ובטענת אבד לא משכח חיובא אלא בקפץ ודוקא קרן וחומש ולא כפל אבל בלא קפץ פטור וכן בהודה בלא קפץ בטענת גנב פטור ובטוען טענת גנב חיוב שבו דהיינו כפל היינו דוקא בלא קפץ. הרא"ש ז"ל.
כי קאמר כגון שטען טענת אבד ונשבע ובאו עדים וקשיא לי והא האי קרא ולקח בעליו ולא ישלם בפרשת שומר שכר הוה ושומר שכר הא לא פטר נפשיה בטענת אבד. וי"ל כגון שטען שומר חנם אני עליו ואבד ונשבע על טענתו ובאו עדים והכחישוהו ואמרו שומר שכר הוא וחייב באבדה כיון שנשבע פטור. הראב"ד ז"ל.
Shita Mekubetzet on Bava Kamma 106a · Sefaria
Penei Yehoshua
גמרא והאלקים אמר רב אפי' בפקדון דכי כתיב קרא בפקדון כתיב נ"ל דלא הוצרך להביא ראיה ע"ז דע"כ דרב בפקדון נמי איירי דהא רב המנונא תלמידיה דרב הוי וידע מאי אמר רב כדאמרינן בסמוך ומדמותיב רב המנונא בסמוך מהשביע עליו דאיירי בשבועת הפקדון מוכח דרב איירי אפי' בפקדון דאל"כ לא הוי מקשה מידי וא"ל משום דבשבועת הפקדון נכלל נמי כשתבעו הלואה וגזילה דהא כתיב גזל ותשומת יד וכן במתני' דהתם נקט בהדיא כל מילי מ"מ הא ע"כ בלא"ה צ"ל דאיירי כגון שיחד לו כלי להלוואתו או לגזילו דדומיא דפקדון בעינן דהוי בעינא כדאמרינן להדיא בפרק הזהב (דף מ"ח ע"א) וא"כ אי ס"ד דרב מודה הכא במידי דאיתא בעינא בכה"ג נמי הוי מודה אע"כ מדמותיב רב המנונא מוכח דבפקדון נמי איירי רב והא דקאמר רבא דכי כתיב קרא בפקדון כתיב טעמא הוא דקיהיב אליבא דרב דלא תקשה לרב גופא מנ"ל האי סברא כיון דמקרא קא יליף נוקי קרא בדדמי דהיינו בהלוואה מש"ה קאמר דקרא גופא בפקדון כתיב ודו"ק:
בפרש"י בד"ה הודה מעצמו וכו' ומסיפא לא פריך דבהודה לא קאמר רב עכ"ל. נ"ל כוונתו בזה דאי ס"ד דמסיפא נמי שייך להקשות א"כ אמאי פריך עליה דרב ממתני' ותיפוק ליה דקשה לרב מקרא גופא דכתיב והשיב את הגזילה ובנשבע והודה איירי וא"ל דאיירי בחוץ לב"ד או בקפץ דא"כ מאי מקשה ממתני' דהא איכא לאוקמי נמי בכה"ג ע"ז כתב רש"י דידע שפיר דבהודה לא קאמר רב ומרישא לחוד פריך וזה ברור:
בתוספות בד"ה איתיביה רב אחא פי' בקונטרס וכו' ואין נראה דלקמן מקשה רבא בהדיא מהודה עכ"ל. ואף על גב דלקמן איירי נמי בסיפא כשבאו עדים ואח"כ הודה וא"כ איכא למימר דמהאי בבא מקשה רבא לקמן דס"ד דבכה"ג פוטר רב ודוקא בהודה מעצמו מודה דחייב מגזירת הכתוב אלא שלא נ"ל להתוספות סברא זו כלל דכיון שהודה לבסוף אין לנו לגרע כח הנתבע ע"י עדים שהביא בתחילה ועוד דקרא נמי מחייב אפי' בכה"ג קרן וחומש דהא לקמן בברייתא נמי הוי מחייבינן ליה חומש אפילו בבאו עדים ואח"כ הודה אי לאו משום דמשלם כפל וחומשו עולה בכפילו כדפרישית והכי איתא להדיא במרובה וק"ל:
בא"ד וא"ת א"כ אמאי לא פריך נמי מסיפא וכו' עכ"ל אין כוונתם בזה על סיפא דרישא שהרי כתבו דבאמת פריך מתרווייהו אלא כוונתם אסיפא דמייתי בסמוך בטוען נגנב ומשני בגמרא בסמוך רישא בקפץ וסיפא בשלא קפץ וא"כ אכתי תקשה מסיפא גופא כיון שלא קפץ אמאי חייב בקרן לרב וע"ז מתרצים התוספ' דודאי בטוען נגנב ונשבע ובאו עדים סליק אדעתיה דמודה רב דחייב מגזירת הכתוב דאל"כ לא משכחת כפל וכוונתם דהא לענין כפל לא שייך לומר דבקפץ איירי קרא או חוץ לב"ד דבהדיא כתיב ונקרב בעל הבית אל האלקים ומוקמינן האי קריבה לשבועה וא"כ משמע שהב"ד משביעין אותו אבל בהודה ס"ד דפוטר רב וקרא איכא לאוקמי בחוץ לב"ד או בקפץ ומה שהקשה מהרש"א דא"כ אכתי תקשה מסיפא דסיפא דקתני הודה מעצמו משלם קרן ואיירי בלא קפץ דומיא דרישא דהאי בבא ותירץ שם דבטוען נגנב ודאי ידע דאפי' הודה מעצמו מודה רב דחייב עכ"ל ע"ש באריכות. ולא נהירא דבשלמא בבאו עדים שייך שפיר לחלק בין טוען נגנב ובין טוען אבד לענין הקרן כיון דע"כ יש חילוק ביניהם לענין כפל אבל בהודה מעצמו לא שייך לחלק בין טענת נגנב לשאר טענות דבכולם פטור מכפל וחייב בחומש מיהו למאי דמשני מהרש"א לאו שפיר קמותיב לנפשיה שכתב עוד וז"ל מיהו לפ"ז קשה אמאי לא כתבו התוספות דרב מוקי לקרא דהודה בשבועה בב"ד ובלא קפץ ובטוען נגנב עכ"ל. ולא ידעתי איך אפשר לומר כן דהא מקרא מלא הוא או גזל או עשק או בתשומת יד דהיינו הלואה ועלייהו קאמר קרא והשיב את הגזילה וכו' ובנשבע על שקר והודה כתיב וא"כ בכל הנך ע"כ הנתבע לא מצי למיפטר נפשיה בטענת נגנב דהא ברשותיה קאי וחייב באונסין ואף על גב דמוקמינן להו בשייחד כלי להלוואתו ולגזילו מ"מ לא מצי למיפטר נפשיה בטענה שנגנב הכלי שייחד לו אע"כ דבהנך איירי שטוען להד"ם או החזרתי ואפ"ה חייביה רחמנא בקרן וחומש בנשבע והודה ותקשה לרב לכך הוצרכו התוספות לפ' דרב מוקי לה בקפץ וכן נראה מלשון הכתוב דהיינו דומיא דגזל ותשומת יד דלא שייך בהו שבועת הדיינין כלל כיון שטוען להד"ם או החזרתי ושבועת הדיינים מדאורייתא לא מחייב בהנך טענות וממודה במקצת לא איירי קרא אע"כ דבקפץ איירי וא"כ בפקדון נמי דשייך שבועת הדיינים בטוען נגנב או אבד אפ"ה מפרשינן ליה בקפץ וכל זה לשיטת מהרש"א אבל לענ"ד לא נראה לחלק כלל במודה מעצמו בין טענת נגנב לשאר טענות כמ"ש אלא דהא דלא מקשה התלמודא מסיפא דסיפא היינו משום דמוקמינן לה נמי בקפץ אע"ג דרישא דסיפא לא איירי בקפץ אין זה דוחק דכל חדא כדאיתא דבלא"ה ידעינן דשבועה המביאה לידי כפל היינו שבועת הדיינים דוקא בלא קפץ ושבועה המביאה לידי חומש עיקרה בקפץ כדכתיבנא. ועוד דאדרבה מאי דמוקי הש"ס רישא דרישא בקפץ ורישא דסיפא בלא קפץ נראה יותר דוחק דקשה כמו שתמהו התוספות דא"כ אמאי נקט ברישא אבד ולתני נגנב ואפ"ה מוקי לה הש"ס בהכי כי היכי דלא תקשה עליה דרב ומכ"ש שיש לתרץ כן בבבא דסיפא גופא וכמו שכתבתי ומה שהקשה מהרש"א בפשיטות דלא שייך לומר כן מדמקשה רבא בסמוך מברייתא ולא מוקי רישא דברייתא בקפץ וסיפא דמחייב בכפל היינו בלא קפץ זה אינו נ"ל קושיא כלל דהתם מרישא גופא איכא למידק דלא איירי בקפץ דאי בקפץ מאי איריא דקתני אם עד שלא באו עדים הודה דמשלם קרן וחומש ותיפוק ליה דאפילו כשבאו עדים ואח"כ הודה נמי מחייב קרן וחומש כיון דלא שייך כפל בהאי גוונא דהא קפץ אע"כ דבלא קפץ איירי אבל הכא במתניתין שפיר איכא לאוקמי טפי בסיפא גופא דרישא דידה בדלא קפץ וסיפא דידה בקפץ ודוק היטב שכל זה נ"ל נכון וברור בעזה"י:
בד"ה כאן שקפץ תימא א"כ אמאי נקט ברישא עכ"ל ולולי תמיהתם יש ליישב דבלא"ה התנא לא נחית הכא להשמיענו דין הקרן דלא איירי בחילוקי מימרא דרב אלא עיקר הכוונה לחלק בכפל בין טענת נגנב לטענת אבד וא"כ שפיר קתני ברישא דבאבד לעולם לא משכחת דין כפל אפי' היכא דאיכא תשלומי הקרן כגון בקפץ אפ"ה פטור מכפל כיון שטוען אבד ובסיפא קתני דבטענת נגנב שפיר מצינו כפל והיינו בדלא קפץ וזה לא הוצרך להשמיענו דבקפץ פטור אפילו בטוען נגנב דמקרא מלא הוא ונקרב בעל הבית וכו' ומוקמינן לה בשבועת הדיינים דוקא ועיקר החידוש דבטענת אבד לא שייך כפל ועי"ל דאורחא דמלתא נקט דהא האי קפץ לאו אנתבע קאי שהרי התובעו השביעו דמשביעך אני קתני אלא אתובע קאי שמיהר להשביעו בלא ידיעת ב"ד וא"כ בטוען נגנב לאו אורחא להשביעו אלא ע"י ב"ד כדי שיתחייב בכפל אם ימצא עדים וק"ל:
בגמרא והא רב קרא קאמר האי לכל הנשבעין שבתורה כו' ולכאורה יש לתמוה ורב נמי הא מיבעיא ליה להכי ונראה ליישב דרב סובר דלא איצטריך קרא למעט נשבע ונוטל דבלא"ה לא שייך נשבע ונוטל דנימא מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא כיון דבנוטל לא שייך אשתמוטי והיינו לפי מה שכתבתי בכמה דוכתי דלרבה מדאורייתא אמרינן מיגו דחשיד לפי שיטת רש"י בריש ב"מ במימרא דרבה ע"ש בחדושינו שכתבתי דלרבה לית ליה חששא דמלוה ישנה משא"כ סתמא דתלמודא בפרק כל הנשבעין וכאן נמי בשמעתין דמצרכינן קרא למעט נשבע ונוטל היינו משום דקיימ"ל כאביי דאמר בריש פ"ק דב"מ דחיישינן למלוה ישנה א"כ שפיר איצטריך קרא למעט נשבע ונוטל דהו"א דחייב לישבע כיון דלא שייך מיגו דחשיד כמו שאבאר באריכות בסוגיא דשכיר נשבע ונוטל בפרק המקבל ובפ' כל הנשבעין:
בפירש"י בד"ה אלא אמר רבא לא תשנייה לתיובתא דרב המנונא כו' עכ"ל עיין מ"ש הת"ח בזה ודבריו נכונים ומתיישבים יותר עפמ"ש לעיל בפרש"י בהכרח דהמקשה דלעיל נמי הוי ידע דבהודה לא קאמר רב אע"כ דרבא אתיובתא דרב המנונא קאי ודו"ק:
Penei Yehoshua on Bava Kamma 106a · Sefaria
Gilyon HaShas
גמ' אמר רבא מסתברא מילתיה דרב גיטין דף יג ע"ב וש"נ:
שם הודה מעצמו עיין לקמן דף קח ע"א תוס' ד"ה ובאו עדים:
Gilyon HaShas on Bava Kamma 106a · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Bava Kamma, daf 106, Amud Aleph, about 501 words in 19 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 19 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 14 words
Opens “בְּפִקָּדוֹן – פָּסוּל לְעֵדוּת.…”
- Segment 216 words
Opens “וְהָאָמַר אִילְפָא: שְׁבוּעָה קוֹנָה: שְׁבוּעָה הִיא דְּקָנְיָא,…”
- Segment 342 words
Opens “וְאִיבָּעֵית אֵימָא: מַאי ״שְׁבוּעָה קוֹנָה״ – כִּדְרַב…”
- Segment 434 words
Opens “גּוּפָא. אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: ״מָנֶה…”
- Segment 527 words
Opens “אָמַר רָבָא: מִסְתַּבְּרָא מִילְּתֵיהּ דְּרַב – בְּמִלְוָה,…”
- Segment 637 words
Opens “יָתֵיב רַב נַחְמָן וְקָאָמַר לְהָא שְׁמַעְתָּא. אֵיתִיבֵיהּ…”
- Segment 752 words
Opens “אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן…”
- Segment 830 words
Opens “אֲמַר לֵיהּ, יָכֵילְנָא לְשַׁנּוֹיֵי לָךְ: רֵישָׁא חוּץ…”
- Segment 926 words
Opens “אֲמַר לֵיהּ רָמֵי בַּר חָמָא לְרַב נַחְמָן:…”
- Segment 1025 words
Opens “וְהָא רַב קְרָא קָאָמַר! אָמְרִי: קְרָא לְ״כׇל…”
- Segment 1133 words
Opens “מֵתִיב רַב הַמְנוּנָא: הִשְׁבִּיעַ עָלָיו חֲמִשָּׁה פְּעָמִים,…”
- Segment 1220 words
Opens “וְהָכָא, קָפַץ לָא מָצֵית אָמְרַתְּ – ״הִשְׁבִּיעַ…”
- Segment 1318 words
Opens “הוּא מוֹתֵיב לַהּ, וְהוּא מְפָרֵק לַהּ; לִצְדָדִין…”
- Segment 1431 words
Opens “מֵתִיב רָבָא: בַּעַל הַבַּיִת שֶׁטָּעַן טַעֲנַת גַּנָּב…”
- Segment 1511 words
Opens “וְהָכָא חוּץ לְבֵית דִּין וְקָפַץ לָא מָצֵית…”
- Segment 1628 words
Opens “אֶלָּא אָמַר רָבָא: כֹּל הוֹדָה, לָא שְׁנָא…”
- Segment 1725 words
Opens “טוֹעֵן טַעֲנַת גַּנָּב וּבָאוּ עֵדִים נָמֵי לָא…”
- Segment 1829 words
Opens “אֲזַל רַב גַּמָּדָא, וְאַמְרַהּ לִשְׁמַעְתָּא קַמֵּיהּ דְּרַב…”
- Segment 1913 words
Opens “אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא סָבָא לְרַב אָשֵׁי,…”
Sages named on this page
- Rav Acha Sava · Amoraim · Sixth Generation Amoraim
Rav Acha Sava was the son of Rav Mari bar Rachel, grandson of Shmuel, and brother of Mar Zutra.
Source: Bava Kamma 106a · Segment 19 — “אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא סָבָא לְרַב אָשֵׁי, רַב הַמְנוּנָא…”
- Rav Aha · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim
Rav Aha, a prominent sage of the fourth generation of Amoraim, served as a Dayan in Lod and was highly influential, contributing…
Source: Bava Kamma 106a · Segment 6 — “…לְהָא שְׁמַעְתָּא. אֵיתִיבֵיהּ רַב אַחָא בַּר מִנְיוֹמֵי לְרַב נַחְמָן:…”
Original text
בְּפִקָּדוֹן – פָּסוּל לְעֵדוּת.
but one who denies a claim concerning having taken a deposit is disqualified from bearing witness, because if it is clear that the deposit is in his possession, yet he denies it, he must be lying.
וְהָאָמַר אִילְפָא: שְׁבוּעָה קוֹנָה: שְׁבוּעָה הִיא דְּקָנְיָא, אֲבָל כְּפִירָה לָא קָנְיָא! הָכָא נָמֵי – דְּקָיְימָא בַּאֲגַם.
The Gemara raises a further difficulty with regard to Rav Sheshet’s opinion: But didn’t Ilfa say that an oath effects acquisition, meaning that once he testified falsely that he did not become a bailee, the item in question becomes his property, rendering him liable as a robber even for damage or loss resulting from accidents? The Gemara infers: It is the taking of an oath that effects acquisition, but mere denial of having become a bailee does not effect acquisition. The Gemara rejects this distinction: Here too, Ilfa must be referring to a case where the deposit stands in a place not in the bailee’s possession, e.g., a swamp, and as long as he does not take an oath, it can be assumed that his intention is simply to be evasive. But if the animal was standing in his house, then he acquires it as soon as he denies the claim.
וְאִיבָּעֵית אֵימָא: מַאי ״שְׁבוּעָה קוֹנָה״ – כִּדְרַב הוּנָא; דְּאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: ״מָנֶה לִי בְּיָדְךָ״, וְהַלָּה אוֹמֵר: ״אֵין לְךָ בְּיָדִי״; וְנִשְׁבַּע, וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ עֵדִים – פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלָקַח בְּעָלָיו וְלֹא יְשַׁלֵּם״ – כֵּיוָן שֶׁקִּבְּלוּ הַבְּעָלִים שְׁבוּעָה, שׁוּב אֵין מְשַׁלֵּם מָמוֹן.
And if you wish, say instead: What is the meaning of Ilfa’s statement that an oath effects acquisition? It is in accordance with the statement of Rav Huna, as Rav Huna says that Rav said that if one party says: I have one hundred dinars in your possession, and the other party says: You do not have any money in my possession, and the latter took an oath to that effect, and later, witnesses came and testified that his oath was false, he is exempt, as it is stated: “The oath of the Lord shall be between them both, to see whether he has not put his hand unto his neighbor’s goods; and the owner thereof shall accept it, and he shall not make restitution” (Exodus 22:10); teaching that once the owner received an oath, the one who took the oath no longer pays monetary restitution. Ilfa’s statement that an oath effects acquisition means that the bailee will no longer have to pay monetary restitution, and it does not relate to Rav Sheshet’s statement that the bailee becomes responsible for damage resulting from accidents as soon as he denies the claim.
גּוּפָא. אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: ״מָנֶה לִי בְּיָדְךָ״, וְהַלָּה אוֹמֵר: ״אֵין לְךָ בְּיָדִי כְּלוּם״; וְנִשְׁבַּע, וּבָאוּ עֵדִים – פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלָקַח בְּעָלָיו וְלֹא יְשַׁלֵּם״ – כֵּיוָן שֶׁקִּבְּלוּ בְּעָלִים שְׁבוּעָה, שׁוּב אֵין מְשַׁלְּמִין מָמוֹן.
§ Having mentioned Rav’s ruling, the Gemara addresses the matter itself: Rav Huna says that Rav says that if one party says: I have one hundred dinars in your possession, and the other party says: You do not have any money in my possession, and the latter takes an oath to that effect, and later, witnesses came and testified that his oath was false, he is exempt, as it is stated: “And the owner thereof shall accept it, and he shall not make restitution” (Exodus 22:10); teaching that once the owner received an oath, the one who took the oath no longer pays monetary restitution.
אָמַר רָבָא: מִסְתַּבְּרָא מִילְּתֵיהּ דְּרַב – בְּמִלְוָה, דִּלְהוֹצָאָה נִיתְּנָה; אֲבָל פִּקָּדוֹן – בִּרְשׁוּתֵיהּ דְּמָרֵיהּ קָאֵי. וְהָאֱלֹהִים – אָמַר רַב אֲפִילּוּ בְּפִקָּדוֹן; דְּכִי כְּתִיב קְרָא – בְּפִקָּדוֹן כְּתִיב.
Rava said: Rav’s statement is reasonable in the case of one who denies having taken a loan, which is intended for expenditure. Since the money is no longer in his possession, the Torah exempts him from monetary restitution once he takes an oath. But in the case of one who denies having accepted a deposit, it remains in the owner’s possession and must be returned intact, and it is not considered to be monetary restitution. Rava continues: But, by God, Rav said his statement even in the case of one who denies having accepted a deposit, as when this verse exempting him from payment is written, it is written in the case of one who denies having accepted a deposit.
יָתֵיב רַב נַחְמָן וְקָאָמַר לְהָא שְׁמַעְתָּא. אֵיתִיבֵיהּ רַב אַחָא בַּר מִנְיוֹמֵי לְרַב נַחְמָן: ״הֵיכָן פִּקְדוֹנִי?״ אָמַר לוֹ: ״אָבַד״. ״מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי״, וְאָמַר: ״אָמֵן״, וְהָעֵדִים מְעִידִים אוֹתוֹ שֶׁאֲכָלוֹ – מְשַׁלֵּם אֶת הַקֶּרֶן. הוֹדָה מֵעַצְמוֹ – מְשַׁלֵּם קֶרֶן וָחוֹמֶשׁ וְאָשָׁם!
§ The Gemara relates that Rav Naḥman was sitting and saying this halakha . Rav Aḥa bar Minyumi raised an objection to Rav Naḥman from that which was taught in a mishna (108b): If the owner asked the bailee: Where is my deposit, and the bailee said to him: It is lost, and the owner said: I administer an oath to you, and the bailee said: Amen, thereby accepting the oath, and the witnesses testify about the bailee that he consumed the deposit, then he must pay the principal. If he admitted of his own accord that he had taken a false oath, then he must pay the principal and the additional one-fifth payment, and bring a guilt-offering. This indicates that one is required to pay monetary restitution for a deposit even after taking an oath.
אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן דְּנִשְׁבַּע חוּץ לְבֵית דִּין. אֲמַר לֵיהּ: אִי הָכִי, אֵימָא סֵיפָא: ״הֵיכָן פִּקְדוֹנִי״? אָמַר לוֹ: ״נִגְנַב״. ״מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי״, וְאָמַר: ״אָמֵן״, וְהָעֵדִים מְעִידִים אוֹתוֹ שֶׁגְּנָבוֹ – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל. הוֹדָה מֵעַצְמוֹ – מְשַׁלֵּם קֶרֶן וָחוֹמֶשׁ וְאָשָׁם. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ חוּץ לְבֵית דִּין, מִי אִיכָּא כֶּפֶל?
Rav Naḥman said to him: With what are we dealing here? We are dealing with a case where one takes an oath outside of court, which does not exempt him from paying restitution. Rav Aḥa bar Minyumi said to him: If so, say the latter clause of the mishna: If the owner asked the bailee: Where is my deposit, and the bailee said to him: It was stolen, and the owner said: I administer an oath to you, and the bailee said: Amen, thereby accepting the oath; and the witnesses testify about the bailee that he stole it, he must pay the payment of double the principal. If he admitted of his own accord that he had taken a false oath, then he must pay the principal and the additional one-fifth payment, and bring a guilt-offering. And if it enters your mind that this oath was taken outside of court, is there an obligation of double payment in such a circumstance?
אֲמַר לֵיהּ, יָכֵילְנָא לְשַׁנּוֹיֵי לָךְ: רֵישָׁא חוּץ לְבֵית דִּין, וְסֵיפָא בְּבֵית דִּין; מִיהוּ שִׁינּוּיָא דְּחִיקָא לָא מְשַׁנֵּינָא לָךְ. אִידֵּי וְאִידֵּי בְּבֵית דִּין – וְלָא קַשְׁיָא; כָּאן בְּקָפַץ, כָּאן בְּשֶׁלֹּא קָפַץ.
Rav Naḥman said to him: I am able to answer you by saying that the first clause of the mishna is referring to one who took an oath outside of court, and the latter clause of the mishna is referring to one who took an oath in court, but we will not answer you with a forced answer. Instead, I will explain it in this manner: Both this clause and that clause are referring to an oath taken in court, and it is not difficult. Here, the ruling of the first clause is with regard to one who leaped to take an oath as soon as the other litigant stated his claim, even though the court had not yet required him to do so, which is not considered a full-fledged oath. There, the ruling of the latter clause is with regard to one who did not leap but took an oath only when required by the court.
אֲמַר לֵיהּ רָמֵי בַּר חָמָא לְרַב נַחְמָן: מִכְּדֵי דְּרַב לָא סְבִירָא לָךְ, מַשְׁכּוֹנֵי נַפְשָׁךְ אַדְּרַב לְמָה לָךְ? אֲמַר לֵיהּ: לְפָרוֹשַׁהּ לִדְרַב, דְּרַב הָכִי מְתָרֵץ לַהּ לְמַתְנִיתִין.
Rami bar Ḥama said to Rav Naḥman: After all, you do not hold in accordance with the statement of Rav; why are you pledging yourself to explain the statement of Rav so that it not be contradicted by the mishna? Rav Naḥman said to him: I said this not to justify Rav’s ruling but to clarify the statement of Rav, as Rav would explain the mishna in this manner, as I did.
וְהָא רַב קְרָא קָאָמַר! אָמְרִי: קְרָא לְ״כׇל הַנִּשְׁבָּעִין שֶׁבַּתּוֹרָה – נִשְׁבָּעִין וְלֹא מְשַׁלְּמִין״ הוּא דַּאֲתָא, ״וְלָקַח בְּעָלָיו וְלֹא יְשַׁלֵּם״ – מִי שֶׁעָלָיו לְשַׁלֵּם, הוּא נִשְׁבָּע.
The Gemara asks: But Rav quoted a verse, so how could Rav Naḥman not agree with his statement? The Sages said in response: This verse was not written to teach the ruling of Rav; rather, it comes to teach the halakha that all those discussed in the Torah who are required to take oaths, take oaths and do not pay; as the verse should be interpreted as follows: “And the owner thereof shall accept it, and he shall not make restitution” (Exodus 22:10), teaching that one who has the obligation to pay is the one who takes an oath, and not the one demanding payment.
מֵתִיב רַב הַמְנוּנָא: הִשְׁבִּיעַ עָלָיו חֲמִשָּׁה פְּעָמִים, בֵּין בִּפְנֵי בֵּית דִּין וּבֵין שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵּית דִּין, וְכָפַר עָלָיו – חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת. וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: מָה טַעַם? הוֹאִיל וְיָכוֹל לַחֲזוֹר וּלְהוֹדוֹת!
Rav Hamnuna raises an objection to Rav’s statement from a different mishna ( Shevuot 36b), which states: If an owner requested the return of his deposit and the purported bailee denied having received it, and the owner administered an oath to the bailee about the deposit five times, whether before the court or not before the court, and the bailee denied the claim each time, he is liable for each and every one of the oaths and must pay the additional one-fifth payment and bring a guilt-offering for each one. And Rabbi Shimon says: What is the reason? Since he is able to retract and admit after each oath, at which point he would be liable to pay, therefore each subsequent false oath is a denial of that liability. It can be seen from this mishna that one who admits liability after having taken a false oath is liable to pay, counter to the statement of Rav.
וְהָכָא, קָפַץ לָא מָצֵית אָמְרַתְּ – ״הִשְׁבִּיעַ עָלָיו״ קָתָנֵי; חוּץ לְבֵית דִּין לָא מָצֵית אָמְרַתְּ – ״בִּפְנֵי בֵּית דִּין״ קָתָנֵי!
And here, you cannot say that the mishna in Shevuot is referring to a case where the bailee leaped to volunteer his oath, because it teaches explicitly that the owner administered an oath to the bailee about the deposit. And you cannot say that the mishna in Shevuot is referring to a case where the bailee took his oath outside of court, because it teaches explicitly that the halakha applies whether the oath was taken before the court or not before the court.
הוּא מוֹתֵיב לַהּ, וְהוּא מְפָרֵק לַהּ; לִצְדָדִין קָתָנֵי: הִשְׁבִּיעַ עָלָיו – חוּץ לְבֵית דִּין, וּבְבֵית דִּין – קָפַץ.
The Gemara explains: He, Rav Hamnuna, raised the objection and he resolved it: The tanna teaches it disjunctively, i.e., the rulings of the mishna are stated with regard to different circumstances. Where it teaches that the owner administered an oath to the bailee about the deposit, that is referring to outside of court, and when it discusses an oath taken before the court, it is referring to a case where the bailee leaped and volunteered his oath. Therefore, the mishna does not discuss the case with regard to which Rav issued his ruling, where the bailee was forced to take an oath before the court.
מֵתִיב רָבָא: בַּעַל הַבַּיִת שֶׁטָּעַן טַעֲנַת גַּנָּב בְּפִקָּדוֹן וְנִשְׁבַּע, וְהוֹדָה, וּבָאוּ עֵדִים – אִם עַד שֶׁלֹּא בָּאוּ עֵדִים הוֹדָה, מְשַׁלֵּם קֶרֶן וָחוֹמֶשׁ וְאָשָׁם; וְאִם מִשֶּׁבָּאוּ עֵדִים הוֹדָה, מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל וְאָשָׁם.
Rava raises an objection to Rav’s statement from a baraita : In the case of a homeowner acting as a bailee who falsely claimed, with regard to a deposit, that a thief stole it, and he took an oath to that effect and subsequently admitted that he was lying and that in fact he took the item himself, and witnesses came and testified that the bailee himself indeed took the item, then if he admitted his guilt before the witnesses came and testified, he pays the principal value of the item and the additional one-fifth payment, and he must also bring a guilt-offering. But if he admitted his guilt after the witnesses came and testified, he pays the double payment and brings a guilt-offering. This baraita rules that one who takes an oath is not exempt from payment, counter to the statement of Rav.
וְהָכָא חוּץ לְבֵית דִּין וְקָפַץ לָא מָצֵית אָמְרַתְּ – ״כֶּפֶל״ קָתָנֵי!
And here, in this baraita , you cannot say that it is referring to an oath taken outside of court or that he leaped and volunteered his oath, because double payment is taught in the baraita , and one is obligated to pay double payment only when the accused has an oath administered to him before the court.
אֶלָּא אָמַר רָבָא: כֹּל הוֹדָה, לָא שְׁנָא טוֹעֵן טַעֲנַת אָבַד, וְלָא שְׁנָא טוֹעֵן טַעֲנַת גַּנָּב – נָמֵי לָא אָמַר רַב, דְּהָא כְּתִיב ״וְהִתְוַדָּה״ – דְּבָעֵי שַׁלּוֹמֵי קֶרֶן וָחוֹמֶשׁ.
Rather, Rava said: In any case where one admits to having taken a false oath, there is no difference whether one falsely states the claim that the deposit was lost, and there is no difference whether one falsely states the claim that a thief stole the deposit as well; in these cases, Rav did not say that taking an oath exempts the bailee from restitution, because it is written in the Torah portion discussing a false oath taken with regard to a deposit: “And they shall confess the sin that they performed, and he shall return the principal for his guilt, and he shall add to it one-fifth, and he gives it to the one with regard to whom he is guilty” (Numbers 5:7), teaching that anyone who admits to a false oath concerning a deposit is required to pay the principal and the additional one-fifth payment.
טוֹעֵן טַעֲנַת גַּנָּב וּבָאוּ עֵדִים נָמֵי לָא אָמַר רַב – דְּהָא כְּתִיב תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל. כִּי קָאָמַר, כְּגוֹן שֶׁטּוֹעֵן טַעֲנַת אָבַד, וְנִשְׁבַּע וְלֹא הוֹדָה, וּבָאוּ עֵדִים.
The Gemara continues Rava's statement: Additionally, in a case where one falsely states the claim that a thief stole the deposit and takes an oath to that effect and witnesses come and say that he had stolen it, as well, Rav did not say that taking an oath exempts the bailee from restitution, because double payment is written in the Torah (see Exodus 22:8). When he says that taking an oath exempts the bailee from restitution, it is in a case where one falsely states the claim that the deposit was lost and takes an oath to that effect, and did not admit it, and witnesses come and testify that he had stolen it.
אֲזַל רַב גַּמָּדָא, וְאַמְרַהּ לִשְׁמַעְתָּא קַמֵּיהּ דְּרַב אָשֵׁי. אֲמַר לֵיהּ: הַשְׁתָּא וּמָה רַב הַמְנוּנָא, תַּלְמִידֵיהּ דְּרַב – וְיָדַע דְּאָמַר רַב הוֹדָה, וְקָמוֹתֵיב הוֹדָה; וְאַתְּ אָמְרַתְּ: הוֹדָה לָא אָמַר רַב?!
The Gemara relates that Rav Gamda went and said that halakha before Rav Ashi. Rav Ashi said to him: Now consider: And even Rav Hamnuna, who was Rav’s student and knew that Rav says that one who takes a false oath is exempt from paying restitution even in a case where he admitted it; and Rav Hamnuna therefore challenged him from a mishna that teaches that one is not exempt in a case where he admitted it. And you say that Rav did not say his halakha in a case where one admitted that he took a false oath? Presumably, Rav Hamnuna, as Rav’s student, was aware of the scope of his teacher’s ruling. How, then, can you limit it as being narrower than Rav Hamnuna’s interpretation?
אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא סָבָא לְרַב אָשֵׁי, רַב הַמְנוּנָא הָכִי קָא קַשְׁיָא לֵיהּ:
Rav Aḥa the Elder said to Rav Ashi: Rav Hamnuna did not raise a difficulty against Rav with regard to the case of one admitting to having taken a false oath, rather, with regard to the case where witnesses came after he took the oath, and this is what is difficult for him: