Commentary page
Bava Kamma 10b
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerBava Kamma 10b
Bava Kamma 10b. The full printed text of this folio side — 28 numbered segments, about 436 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
פשיטא ולמה הוה לן למיתנייה הרי הראשון לא סייע כלום דכל מה דשביק ליה מעמיא ואזיל אבל חופר בור תשעה רוב מיתתו הוא עושה אלא האחרון מקרבה:
כגון פפא בר אבא שהיה בעל בשר:
פשיטא דלא דמי לבור שהראשון גרם נזקין והרג חציו או רובו אלא משום הכי הוא דמפטר דאמר ליה אי לאו אתה הוה מתזיק ולא הוה מיית אבל אלו לא שברו כלום כל זמן שלא בא זה:
מתניתא דספסל:
היכא מיתרצא הואיל ומותבת הכי אבל מוסר שורו ומרבה בחבילות לא מתנייתא נינהו אלא מסברא הוו מקשי להו:
דבלאו איהו הוה מיתבר בתרי שעי ולהכי אצטריך למיתנייה לאשמועינן דאפי' הכי חייב ומיהו בהדי ההיא דחופר בור לא מצי למיתנייה דתהוי הך כהכשר במקצת נזקו דמתני' דהאי לא מקצת נזק הוא אלא כל נזק שהראשונים לא התחילו לשברן כי היכי דחופר בור ט' הזיקתו הבל חום של ט' והבל חום של י' הרגו:
ולימא להו אי לאו אתון בדידי לחוד לא הוה מיתבר ואתם כשישבתי היה לכם לעמוד ומדלא עמדתם אתם כמוני שברתם וגבי משלים בור לעשרה ליכא לאקשויי הכי דמאי הוה ליה לקמא למיעבד:
לא צריכא דבהדי דסמיך עלייהו לעולם דבלאו איהו לא הוה מיתבר כלל ודקאמרת פשיטא לא צריכא דלא ישב עליו אלא עמד על רגליו ונסמך עליהם ואתא לאשמועינן דכחו כגופו דמי:
21 more comments on this page.
Rashi on Bava Kamma 10b · Sefaria · CC0
Tosafot
כגון פפא בר אבא מפרש רשב"ם דנקט פפא בר אבא לפי שלסתם בני אדם הוא שאול לכל הבא מאיליו לישב עליה כי סתם ספסל עשוי לכך והוי כמתה מחמת מלאכה אבל פפא בר אבא שהוא משונה וכבד משאר בני אדם סתמא אין שאול לו ולפי' צ"ל כגון פפא בר אבא אכולהו קאי מדקאמר בסמוך דא"ל אי לאו את הוה יתבינן פורתא וקיימין משמע דאם היה נשבר היו חייבין ומיהו לפי המסקנא דמשני דבהדי דקסמך עלייהו אין צריך לפרש דחייב אלא אחרון בלבד ומתוך כך פטר ארבעה בני אדם שישבו על ספסל אחד של אלמנה ושברוהו והר"ר עזריאל חייב לשלם ור"ת מפרש דנקט פפא בר אבא משום דקאמר במסקנא דכחו כגופו דמי ודוקא פפא בר אבא שהוא אדם כבד ומתוך כבדו מונען לעמוד אבל שאר בני אדם שאין כבידין כל כך ואין סמיכתן מעכב מלעמוד אינהו נמי פשעו שלא עמדו וכולן חייבין ולפי זה צריך לומר דרב פפא עצמו בא לתרץ מה שהקשה ותו ליכא:
מאי קעביד בכולה שמעתין צ"ל מאי קעביד טפי מאחריני וישלם כל אחד חלקו ואין לומר דליפטר דתניא פרק הפרה (לקמן בבא קמא נא.) אחד החוקק בור לי' ובא אחר והשלימו לעשרים ובא אחר והשלימו לשלשים כולם חייבין אע"ג דבלאו איהו הוה מתה מיהו בזה צריך לדקדק וכי בשביל שהשליך איש עץ בתוך אש גדולה יתחייב הא לא דמי אלא לאחד שחופר בור י' ובא אחר והשלימו לי"א:
כולן פטורין וביש לראשון כדי להמית דבשאין בו כדי להמית אפילו לרבנן אחרון חייב כדמוכח בפ' כל הנשרפין (סנהדרין דף עח.):
ישלימנה בעל הבור ישלם אין לדרוש ישלם ישלים אבל ישלמנה משמע שהבהמה עצמה ישלם וזה אי אפשר שכבר מתה לפיכך יש לדרוש ישלימנה:
לא ישלם אע"ג דקרא בשומר שכר כתיב דפטור מאונסין מ"מ מדכתיב עד הטרפה לא ישלם יש ללמוד דהיכא דישלם לא ישלם כלום בשביל הטרפה עצמה:
הא משום דממילא כו' כלומר מחד מינייהו לא אתיא אבל מתרוייהו אתיא במה הצד ולא חש להאריך ולדקדק בזה:
לא נצרכא אלא לפחת נבילה אע"ג דבפ' המניח (לקמן בבא קמא לד.) אמרינן כיחשה כשעת העמדה בדין משום דקרנא דתורא קבירא בי' התם משום דלא מתה ויש לו להמתין עד שתתרפא אבל הכא מיד היה לו למוכרה:
Tosafot on Bava Kamma 10b · Sefaria · CC-BY
Rabbeinu Chananel
פי' מרבה בחבילות מרבה חבילי עצים לחזק הדליקה ואקשי' וכי אין מכשיר מקצת נזק וחייב בכל אלא זה והתניא חמשה שישבו על ספסל אחד ולא שברוהו ובא אחר וישב עמהן ושברו אחרון חייב. ואתינן לדחויה כדדחינן מסר שורו לה' בני אדם ומרבה בחבילות ואוקימנא דזגא מיזגא ובלא איהו לא מיתבר מהו דתימא כחו לאו כגופו דמי קמ"ל.
אוקימנא להא דת"ר הכשרתי מקצת נזקו כו' כרבנן ודלא כרבי ואקשי' והתניא הכוהו עשרה בני אדם בעשרה מקלות בין בבת אחת בין בזה אחר זה [ומת] פטורין ר' יהודה בן בתירא אומר אחרון שקירב מיתתו [חייב] הנה ר"י בן בתירא סבר המכשיר במקצת נזק חייב בכולו נוקמיה לדידיה ומפרקינן דחינן לה מיחידאה ומוקמינן לה כרבים שפיר אבל לדחויה מרבנן ולוקמה כר' יהודה בן בתירא דהוא יחיד לא:
פיס' חבתי בתשלומי נזקו דייקינן ממתני' שאינו חייב בכל הנזק אלא בתשלומו כגון הא דתניא תשלומי נזק מלמד שהבעלין מטפלין בנבילה ואפקה ר' אמי ממכה [נפש] בהמה ישלמנה דריש ביה ישלימנה.
רב כהנא מפיק לה מהא הטרפה לא ישלם כלומר מה שהיתה שוה עד שנעשית טרפה לא ישלם רב חזקיה אמר והמת יהיה לו לניזק.
וכן תנא דבי חזקיה ואסיקנא אי סלקא דעתך נבילה דמזיק הוי ליכתוב רחמנא שלם ישלם שור תחת השור ולישתוק והמת יהיה לו למה לי ש"מ לניזק.
Rabbeinu Chananel on Bava Kamma 10b · Sefaria
Rashba
ואמר רב פפא כגון פפא בר אבא כלומר שהיה עב ביותר פי' רשב"ם ז"ל דמש"ה נקט פפא בר אבא לפי שהספסלין מושאלין הן מן הסתם לישיבה לסתם בני אדם אבל לא לעבים ביותר כמו פפא בר אבא ולפיכך אם ישבו עליו שאר בני אדם ושברוהו פטורין כמתה מחמת מלאכה וכן מעשה בא לידו ופטרם אבל אם ישב עליו פפא בר אבא ודכותיה חייב ולפי דברי הרב ז"ל הא דאמרינן דאמרי ליה אי לאו את הוה יתבי' פורתא וקיימי' למה להו למימר הכי דמשמע שאלו נשבר מחמת ישיבתם היו חייבים והא אינהו ברשות יתבי ביה ולית להו למיקם מיניה ואם נשבר פטורין ולפיכך נצטרך לומר לפי פירושו של הרב ז"ל דבכלהו אינך נמי כפפא בר אבא, אבל ר"ת אחיו ז"ל פירש דכולן ישבו בו שלא ברשות, דאינו מושאל מן הסתם אפילו לשאר אנשים, ולא נקט פפא בר אבא אלא לאשמועינן דטעמא דברייתא משום דכחו כגופו כדמפרשינן בתרצתא דברייתא. ולפי פירושו נצטרך לומר דרב פפא דנקט פפא בר אבא איהו הוא דקא מקשה ומתרץ לה.
ולימא להו אי לאו אתון בדידי לחודי לא מיתבר כלל לא צריכא דזגא מיזגא עלייהו. ומתוך כבדו לא היו יכולין לקום וא"ת א"כ בחופר בו תשעה נמי ובא אחר והשלימו לעשרה אמאי חייב לימא ליה לראשון אי לאו אתה טפח דידי מאי קא עביד לא היא דהכא הוה להו למיקם דהא אפשר אבל התם לא הוה להו למיעבד מידי.
אל תיקרי ישלמנה אלא ישלימנה פירוש אל תפרש ישלמנה כולה כלומר חיה תחת זו דהא בדידה קא משתעי כלומר ישלם אותה עצמה ואי אפשר דהא מתה, אלא פירוש ישלימנה ומחמת כינוי שבישלמנה קא דריש הכי אבל בכל מקום שנאמר ישלם או משלם לא מצינן למידק מינ' כלום.
Rashba on Bava Kamma 10b · Sefaria
Meiri
מי שיצא אשו ובא אחר והרבה סמוך לו בחבילות ונתלכד האש בחבילות ויצא לשדה אחר והזיק אם הדבר ניכר לבית דין שאף בלא אותן חבילות היה האש יוצא ומזיק כמה שהזיק בעל האש חייב ובעל חבילות פטור ואם לא היה האש יוצא אלא שהחבילות גרמו בעל חבילות חייב ובעל האש פטור:
חמשה בני אדם שישבו על ספסל אחד ולא שברוהו ובא אחר וישב עליו ונשתבר אם הדבר ניכר לבית דין שאף בלא ישיבתו של זה היה נשבר פטור זה לגמרי והאחרים חייבים ואם נכר להם שלא היה נשבר אלא מצד ישיבתו של זה הוא חייב והאחרים פטורים נכר להם שבישיבתו של זה נשבר לשעתו ולולא ישיבתו לא היה נשבר עד שעה או שתים כלם חייבים וכן יראה לי בשור ואש שהזכרנו שאפשר שעמדו הם או נסתלק ההיזק קודם שיגיעו לאותה שעה וגדולי המחברים מחייבים בכאן זה את האחרון לבד ולא יראה כן מסוגיא זו:
וכן חדשו בשמועת חבילות פירוש אחר והוא שכתבו חמשה שהניחו חמש חבילות על הבהמה ולא מתה ובא אחר והניח חבילתו ומתה אם היתה מהלכת באותן חבילות ומשהניח חבילתו זה עליה עמדה ולא הלכה האחרון חייב ואם מתחלה לא היתה מהלכת האחרון פטור ואם אין ידוע כלם משלמין בשוה:
חכמי הצרפתים הורו שסתם ספסל עשוי הוא לכך ולעולם פטור ושאול הוא לישיבה לכל והרי מחמת מלאכתו נשבר אלא אם כן בבעל בשר מרובה שמן הסתם אינו שאול אצלו והוציאו דין זה ממה שאמרו בגמרא בכאן כגון פפא בר אבא וכו' ומ"מ לדעתנו לא נאמר כן אלא דרך צחות ומלי דבדיחותא:
לא ישב זה האחרון על הספסל אלא שנסמך על היושבים הרי סמיכה זו נדונת כישיבה לכל עניניה אין הפרש בין שבר בכחו בין שבר בגופו:
מי שהכוהו עשרה בני אדם בעשר מקלות ומת מכחם כלם פטורים מדיני אדם ולא סוף דבר בבת אחת שאין הדבר מוכיח אי זה קרב מיתתו אלא אף בזה אחר זה פטור אף האחרון אע"פ שקרב את מיתתו שנאמר כל נפש אדם עד שיהרוג אחד כל הנפש ויראה לי שאם לא היה בכלן כדי להמית והכהו אחרון מכה שיש בה כדי להמית נהרג עליו ממה שהתבאר במקומו שאם זרקו עשרה אבן זה אחר זה ולא היתה באחת מהן כדי להמית ואחרון זרק אבן שיש בה כדי להמית האחרון נהרג עליו:
Meiri on Bava Kamma 10b · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
תוס' בד"ה כולן פטורין כו' אפי' לרבנן אחרון חייב כו' עכ"ל להאי שנויא בפלוגתא לא קמיירי ליכא לאוקומי מתני' בכה"ג ואפי' כרבנן דכיון דאין בראשון כדי להמית אין זה הכשרתי במקצת נזקו אלא דאחרון עשה כל המיתה לחייב עלה קטלא ואין כאן שום חיוב על הראשון משא"כ בבור תשעה דהראשון נמי חייב מיהת בתשלומי נזק ודו"ק:
Chidushei Halachot on Bava Kamma 10b · Sefaria
Maharam
גמרא לא צריכא דבהדי דסמך בהו תבר וכו' ופירש רש"י סמך בהו נסמך עליהם ולא יוכלו לעמוד וכו' נראה דרש"י פי' כן כדי לתרץ הקושיא דפרכא הגמרא לעיל מזה ולימא להו אי לאו אתון בדידי לא הוה מתבר ר"ל והוה להו לעמוד והואיל ולא עמדו כולן חייבין וכן משמע בתוס' לכך פירש דסמך בהו ולא היו יכולים לעמוד וכ"ת א"כ למה ליה לרש"י לפרש לא צריכא וכו' לעולם דבלאו איהו לא הוה מתבר כלל וכו' ולמה ליה למהדר משינויא קמא דמשני לא צריכא דבלאו איהו הוה מתבר בתרי שעי וכו' דאמר ליה אי לאו אתון וכו' ומה דהוה פריך עליה ולימא להו אי לאו אתון וכו' לשני לא צריכי דסמך בהו ולא היו יכולין לעמוד י"ל דהשתא דאתית להכי ניחא ליה לשנויי כפשוטו כפום ריהטא וכסברת המקשה דלעיל דאיירי דבלאו איהו לא הוה מתבר כלל וק"ל:
אמר ליה בב כהנא לרב אלא טעמא דכתב רחמנא והמת יהיה לו וכו'. יש להקשות תקשה ליה לרב כהנא בעצמו דאמר לעיל מזה רב כהנא אמר מהכא אם טרף יטרף וכו' ובאשר"י מצאתי א"ל רב כהנא לרבא וא"כ י"ל דלאו היינו רב כהנא דלעיל אלא תלמידו דרבא הוה וק"ל:
תוס' ד"ה כגון פפא בר אבא וכו' פירש רשב"ם דנקט פפא בר אבא וכו'. משום דקשיא ליה למה ליה למנקט פפא בר אבא לימא דאיירי בסתם בני אדם אלא שהספסל היה סובל וחזק לישב עליה ה' בני אדם ולא היה חזק כל כך בכדי שישבו עליו ששה בני אדם:
בא"ד ולפירושו צ"ל כגון פפא בר אבא אכולהו ר"ל גם החמשה הראשונים שישבו כבר על הספסל היו כפפא בר אבא מדקאמר בסמוך דאמרי ליה אי לאו את וכו' ואין לומר דלא קאמר זה אלא שלא יפטר האחרון אבל הראשונים היו פטורים בלא זה דא"כ אמאי נקטא הגמרא האי לישנא דאמרי ליה דמשמע דהחמשה הראשונים היו טוענין עמו לא הל"ל אלא דאמר ליה ר"ל בעל הספסל דאיהו ה"ל למטען בהדיה וק"ל:
בא"ד והר"ר עזריאל חייב לשלם משום דאיהו מפרש כפירושו של ר"ת שכתבו התוס' סמוך לזה:
Maharam on Bava Kamma 10b · Sefaria
Shita Mekubetzet
כגון פפא בר אבא לא נאמר כן אלא דרך צחות ומילי דבדיחותא. מאירי ז"ל.
פירש רשב"ם דלכך נקט רב פפא בר אבא וכו' ומאי דקאמר ואי דבלאו איהו מיתבר מאי קא עביד פירוש וחייבין כלם מיירי נמי דהוו כלהו כפפא בר אבא. תלמיד ה"ר פרץ ז"ל. ורבינו ישעיה ז"ל כתב וז"ל וכן צריך לומר דכלם אבות הוו כגון פפא בר אבא דאי לאו אכלהו קאמר אמאי אחרון חייב אפילו היה פפא בר אבא ראשון היה חייב. ע"כ.
כתבו בתוספות מדקאמר בסמוך דאמר ליה אי לאו את וכו' וקשה נימא שלעולם פטורין ונקט הכי לחייבו. וי"ל אם כן יאמר דאמר להו פירוש דאותו בעל הספסל יאמר להם. לוקמה שאינם כולם כן כפפא בר אבא ויעמיד הברייתא כן. וי"ל דאם כן למה נקט האחרון חייב הראשון נמי חייב. ע"כ. תלמיד ה"ר ישראל ז"ל.
כגון פפא בר אבא פירש בתוספות כגון פפא בר אבא אכלהו קאי מדקאמר בסמוך דאמר לית אי לאו את וכו'. תימא למה צריכין התוספות להביא ראייה מזה שכלם היו כבדים יביאו ראיה דעל כרחך היו כלם כבדים דאי לאו הכי יאמר שכלם היו קלים וראשון היה כבד וראשון היה ראוי להיות חייב ולא אחרון ולמה אמרה הברייתא שאחרון חייב אלא מדאמרי הברייתא שאחרון חייב שמע מינה שכלם היו כבדים. וי"ל שאין להביא ראייה מזה שאם כן כשאמר התלמוד ולימא להו אי לאו אתון לדידי לחודיה לא מיתבר למה לא תירץ לו התלמוד ויעשה ממנו מסקנא כגון שכלם היו קלים וישבו ברשות ואף על פי שלא עמדו היו פטורים וממה שלא עשה מסקנא מזה ועשה מסקנא ממזגא שמע מינה שאין לומר כמו שאמרנו. גליון. וזה לשון תלמידי הר"י ז"ל ושמא בשביל דאמסקנא דבהדי דסמך בהו תבר אז הוי דוקא האחרון חייב משום הכי לא הביאו ראיה מדאמרה הברייתא שאחרון חייב דאיכא למימר דעדיפא מינה פריך תלמודא ולמסקנא לא קשיא מידי. ע"כ כתוב בתוספות. ומיהו לפי המסקנא וכו'. וא"ת מאי שנא מעיקרא דסלקא דעתיה דקאי אכלהו. יש לומר דהיינו משום שלא היה יודע לתרץ הברייתא בענין אחר. ועוד דכיון דהוה מוקי לה דהוה מיתבר בתרתי שעי על ידי אחרים אם כן אינם כסתם בני אדם וכן מעיקרא דקאמר ואלא דבלאו איהו נמי מיתבר אם כן אינם כסתם בני אדם. ע"כ. תלמיד הר"ר פרץ ז"ל.
ותו ליכא והאיכא הכוהו עשרה בני אדם וכו' וצריך עיון אמאי לא מוקי לה בשלא היה בראשון כדי להמית דבהא אפילו רבנן סברי דאחרון חייב דדמי לבור אף על פי שלא היה בו כדי להמית מכל מקום קירב מיתתו ורוב ההיזק עשה. הרא"ש ז"ל. וי"ל דאינו קרוי זה מקצת נזקו. גליון. וזה לשון הרב מאירי ז"ל לענין פסק הלכה הכוהו עשרה בני אדם בעשרה מקלות אף בזה אחר זה פטור אף האחרון אף על פי שקירב את מיתתו שנאמר כל נפש אדם עד שיהרוג אחד כל הנפש. ויראה לי שאם לא היה בכולן כדי להמית והכהו אחרון מכה שיש בה כדי להמית נהרג עליו ממה שהתבאר במקומו שאם זרקו עשרה אבן זה אחר זה ולא היתה באחת מהן כדי להמית ואחרון זרק אבן שיש בה כדי להמית האחרון נהרג עליו. עד כאן לשונו.
בין בבת אחת וכו' בין בבת אחת פטורין משום דאין ידוע על ידי מי נהרג בזה אחר זה פטורין משום דדרשינן כל נפש כוליה נפש משמע. אבל ליכא למימר דמאי דפטרי רבנן בבת אחת היינו משום כל נפש דאם כן רבי יהודה דפליג עלייהו דרבנן ודריש כל דהו נפש ליחייב נמי בבת אחת. תלמיד הר"ר פרץ ז"ל.
חבתי בנזקו לא קתני וכו' הקשה ר"מ אמאי לא דקדק מרישא דקתני חב המזיק לשלם תשלומי נזק וכו' ולא קתני לשלם נזק. ותירץ דמרישא ליכא למידק דאיכא לאוקמה שיחזיר לו הנבלה ויוסיף עליה לשלם כל תשלומי נזקו אבל פחת נבלה אימא לך דמזיק הוא ומייתורא דסיפא שמעינן דפחת נבלה דניזק הוי וברייתא דמייתי תלמודא בתוספות מתניי' בהדיא חבתי בתשלומי נזקו מלמד שהבעלים מטפלין בנבלה אלא שדרך התלמוד לקצר הברייתא שמביא. תוספי הרא"ש.
תנינא להא דתנו רבנן כלומר שנינו במשנה מה שנזכר בברייתא וכיון שמצינו במשנה כמותה שוב אין לנו לדחותה כדאמרינן בעלמא כל ברייתא דמתנייא בי רבי חייא ורבי אושעיא שהם עיקר כל הברייתות ולא פשיטנא לה ממתניתין טבענה בימא נמצא אותן שאינן מתפרשות מן המשנה יש לדחותן. רבינו יהונתן ז"ל.
7 more comments on this page.
Shita Mekubetzet on Bava Kamma 10b · Sefaria
Penei Yehoshua
בגמרא וא"ר פפא כגון פפא בר אבא וכו' הוצרך להביא הא דר"פ בל' הקושיא דאי לאו הא דר"פ היינו מוכרחים לפ' הברייתא הא דאחרון לבד חייב היינו שהוא לבדו עשה השבירה וא"כ לא שייך להקשות ותו ליכא דהא בכה"ג לא שייך לומר הכשרתי במקצת נזקו שהרי כל הנזק נעשה מכחו לכך מייתי הא דר"פ דאמר כגון פפא בר אבא וא"כ שפיר יש לפרש דבדידיה לחודא לא הוי מיתבר וכולם שיברוהו אלא שהם פטורים לפי שלא פשעו כלום שאינם משונים משאר בני אדם כמוהו ומקשי שפיר ועי' בתוספות וק"ל:
שם בגמרא ולימא להו אי לאו אתון בדידי לחוד לא הוי מיתבר וכו' נראה דאגופיה דברייתא לא שייך להקשות כן לפי מה שפרש"י דעיקר הקושיא הוא שהיה לכם לעמוד כשישבתי והיינו לפי מאי דמשני דאי לאו איהו הוי מיתבר בתרי שעי וא"כ דאסקו אדעתייהו שהספסל קרוב לשבור היה להם להרגיש כשישב זה שיתקרב השבירה אבל בגופיה דברייתא לא שייך להקשות כן כיון דס"ד דאיירי בספסל חזק דלא מסקי אדעתייהו כלל שתשבר מהיכא תיתי נתחייבו כיון שלא היה להם לעמוד ועי בת"ח שפי' דאגופ' דברייתא פריך ומחמת זה הקשה על הטור ורמ"א ופסק לדינא דלא כוותייהו ולפמ"ש א"ש ודו"ק:
בפרש"י בד"ה פשיטא דלא דמי לבור וכו' דאמר ליה אי לאו את הוי מיתזק ולא הוי מיית עכ"ל. פי' כן אליבא דר"פ דאוקמיה למיתה ח"ה אבל לפי מה דאוקמינן לנזקין ורבנן לא שייך בבור כלל לומר אי לאו איהו לא הוי מיתזק דט' ודאי עבדי נזקין אלא דחייב מגזירת הכתוב וק"ל:
בא"ד סמיך עלייהו ולא יכלו לעמוד עכ"ל לפמ"ש בסמוך דאי לא מסקי אדעתייהו כלל ענין שבירה לא שייך לומר היה לכם לעמוד לא הוצרך רש"י לפר' ולא יכלו לעמוד דהא פרש"י בסמוך דאיירי כשלא היה נשבר כלל בלאו איהו אלא דיש ליישב דמה שפרש"י דאיירי דאי לא הוי איהו לא הוי מתבר כלל אין הפירוש דדוקא בהכי מיתוקמא הברייתא דהא לא קאמר בגמרא אלא לא צריכא וכו' ומדלא קאמר אלא משמע שלא חזר בו לגמרי מתי' הראשון אלא דעתה מיתוקמ' הברייתא בכל גווני בין שלא היה נשבר כלל אי לאו איהו ובין שהיה נשבר בתרי שעי אי לאו איהו ועכשיו בחדא לכך הוצרך רש"י לפ' שלא יכלו לעמוד דאל"ה לא הוי מיתוקמא באיתבר בתרי שעי אלא בלא איתבר כלל אבל לפרש"י מיתוקמא בכל גווני שפיר ועיין במהר"ם ודו"ק:
בגמרא חבתי בנזקו לא קתני וכו' תנינא להא דתנו רבנן תשלומי נזק מלמד שהבעלים מטפלין הא דלא דקדק כן בתשלומי נזק דריש מכילתין היינו משום דלשון חכמים כך הוא כמו תשלומי כפל וד' וה' אבל כאן דקדק לשון המשנה שאמרה בל' בני אדם הקובל על חומר חיוב נזקין דאף על גב שהכשיר מקצת נזק מחויב בכולו וא"כ שייך טפי לומר חבתי בנזקו דמשתמע החומר שמחייב לטפל עצמו בנבילה כפרש"י דלישנא דחבתי בנזקו משמע הכי ומדלא נקט הכי משמע דהאמת הוא שהניזק מחויב לטפל לכך נקט לשון תשלומי נזק וק"ל:
בתוספות בד"ה הא משום דממילא כו' אבל מתרווייהו אתיא במה הצד ולא חש להאריך כו'. ויש לתמוה דאכתי קראי קשיין ולענ"ד נ"ל דלא מצו למילף במה הצד כיון דקראי חד בנזקי אדם המזיק וחד בנזקי ממונו וחד בשומרין וא"כ מה הצד השוה יש כאן אם לא שנאמר דבכל הכ"ד נזיקין הניזק מטפל בפחת נבילה והא ודאי ליתא דהא איכא למיפרך גנב וגזלן יוכיח דפחת דמזיק הוה כדלקמן וכיון דליכא צד השוה פרכינן מה להנך שיש בהן צד תמות כמו שהארכתי בפ' אלו נערות דף ל"ג ע"ש ובחידושי מהר"ם שי"ף ז"ל ודוק היטב:
שם בגמרא א"ל רב כהנא לרב טעמא דכ' רחמנא והמת יהיה לו וכו' וכ' מהר"ם והת"ח דגרסינן א"ל רב כהנא לרבא וא"כ אין זה רב כהנא דלעיל וכן נראה מלשון הרא"ש ע"ש. וכ"כ דלא תקשי אמאי לא מקשי רב כהנא אדנפשיה דהא איהו דריש בסמוך לבעלים מטפלין מיביאהו עד הטריפה וכו' אמנם נ"ל דאף אי גרסינן רב כהנא לרב לק"מ לפי מ"ש בסמוך דהני תלת קראי צריכי וא"כ כל הני אמוראי לא פליגי לכך ניחא ליה לרב כהנא להקשות מנזקין אנזקין דקרא והמת יהיה לו וקרא דישיב לבעליו דדרשינן מיניה אפילו סובין תרווייהו בנזקין כתיבי אבל עד הטרפה כתיב גבי שומרים ואפשר לומר עוד דר"כ הקשה כן דוקא לרב לפי מה דאמר בסמוך דף י"א דרב ס"ל דלשואל אין שמין וא"ל ר"כ דינא הכי נמצא נוכל לומר שהבין ר"כ דרב ס"ל דלאו דוקא בשואל אלא בכל השומרים אין שמין אלא דוקא בנזקין (והטעם דבשומרים אין שמין מדאיצטריך למכתב יביאהו עד הטריפה לבעלים מטפלין משמע דנבילות דידיה) לכך לא היה יכול להקשות לו מעד הטריפה והקשה לו מוהמת יהיה לו דכתיב גבי נזקין ובנזקין כ"ע מודים דשמין ודו"ק:
בפרש"י בד"ה אלא לפחת נבילה דהכי אמר רחמנא דמשעת מיתה קאי ברשותיה דניזק וכו' כתבו כן ליישב דלא תיקשי א"כ דלפחת נבילה אתי אכתי מנ"ל דוהמת יהיה לו לניזק דלמא למזיק ולפחת נבילה ולכך כ' דעיקר הילפותא אתי לפחת נבילה דזו סברא בעלמא הוא כיון דאוקמי ברשותיה אלא עיקר קרא לגופיה שהניזק יטפל וממילא דפחת נבילה דידיה הוא כמ"ש התוספות שהיה לו למכרה אבל אי הוי ילפינן לה מישיב בע"כ דפחת נבילה היא של מזיק כמו בכל שוה כסף שנותן לו כדהשתא וא"כ לא נוכל לומר דקרא אתי לפחת נבילה דמזיק דא"כ לישתוק מיניה וק"ל:
Penei Yehoshua on Bava Kamma 10b · Sefaria
Gilyon HaShas
גמרא קמ"ל דכחו כגופו לקמן דף יז ע"ב:
Gilyon HaShas on Bava Kamma 10b · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Bava Kamma, daf 10, Amud Bet, about 436 words in 28 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 28 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 115 words
Opens “אִי דִּבְלָאו אִיהוּ לָא אָזְלָא – פְּשִׁיטָא!…”
- Segment 230 words
Opens “מַתְקֵיף לָהּ רַב פָּפָּא, וְהָא אִיכָּא הָא…”
- Segment 317 words
Opens “הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דִּבְלָאו אִיהוּ לָא אִיתְּבַר…”
- Segment 45 words
Opens “סוֹף סוֹף, מַתְנִיתָא הֵיכָא מִתָּרְצָא?…”
- Segment 523 words
Opens “לָא צְרִיכָא; דִּבְלָאו אִיהוּ הָוֵי מִיתְּבַר בִּתְרֵי…”
- Segment 610 words
Opens “וְלֵימָא לְהוּ: אִי לָאו אַתּוּן – בְּדִידִי…”
- Segment 76 words
Opens “לָא צְרִיכָא, דְּבַהֲדֵי דְּסָמֵיךְ בְּהוּ, תְּבַר.…”
- Segment 81 words
Opens “פְּשִׁיטָא!…”
- Segment 921 words
Opens “מַהוּ דְּתֵימָא, כֹּחוֹ – לָאו כְּגוּפוֹ דָּמֵי;…”
- Segment 1038 words
Opens “וְתוּ לֵיכָּא? וְהָא אִיכָּא הָא דְּתַנְיָא: הִכּוּהוּ…”
- Segment 113 words
Opens “בִּקְטָלָא לָא קָמַיְירֵי.…”
- Segment 1224 words
Opens “וְאִיבָּעֵית אֵימָא: בִּפְלוּגְתָּא לָא קָמַיְירֵי. וְלָא?! וְהָא…”
- Segment 1310 words
Opens “חַבְתִּי בְּתַשְׁלוּמֵי נִזְקוֹ. ״חַבְתִּי בְּנִזְקוֹ״ לָא קָתָנֵי,…”
- Segment 1411 words
Opens “תְּנֵינָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: תַּשְׁלוּמֵי נֶזֶק –…”
- Segment 1518 words
Opens “מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי אַמֵּי, דְּאָמַר…”
- Segment 1620 words
Opens “רַב כָּהֲנָא אָמַר, מֵהָכָא: ״אִם טָרֹף יִטָּרֵף…”
- Segment 178 words
Opens “חִזְקִיָּה אָמַר, מֵהָכָא: ״וְהַמֵּת יִהְיֶה לוֹ״ –…”
- Segment 1820 words
Opens “וְכֵן תָּנָא דְּבֵי חִזְקִיָּה: ״וְהַמֵּת יִהְיֶה לוֹ״…”
- Segment 194 words
Opens “מַאי ״לֹא כָּךְ הָיָה״?…”
- Segment 2023 words
Opens “אָמַר אַבָּיֵי: אִי סָלְקָא דַעְתָּךְ נְבֵילָה דְּמַזִּיק…”
- Segment 2118 words
Opens “וּצְרִיכָא; דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״מַכֵּה בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה״…”
- Segment 2213 words
Opens “וְאִי אַשְׁמוֹעִינַן טְרֵפָה – מִשּׁוּם דְּמִמֵּילָא; אֲבָל…”
- Segment 2321 words
Opens “וְאִי אַשְׁמוֹעִינַן הָנֵי תַּרְתֵּי – הָא מִשּׁוּם…”
- Segment 2418 words
Opens “וְאִי אַשְׁמוֹעִינַן ״הַמֵּת יִהְיֶה לוֹ״ – מִשּׁוּם…”
- Segment 2521 words
Opens “אֲמַר לֵיהּ רַב כָּהֲנָא לְרַב: אֶלָּא טַעְמָא…”
- Segment 2621 words
Opens “הַשְׁתָּא אִי אִית לֵיהּ לְדִידֵיהּ כַּמָּה טְרֵיפוֹת…”
- Segment 275 words
Opens “לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לִפְחַת נְבֵילָה.…”
- Segment 2812 words
Opens “לֵימָא פְּחַת נְבֵילָה תַּנָּאֵי הִיא? דְּתַנְיָא: ״אִם…”
Sages named on this page
- Chizkiya · Others · Chizkiya's Academy
Chizkiya, son of Rabbi Chiya the Great, was a pivotal sage, marking the transition from Tannaim to Amoraim.
Source: Bava Kamma 10b · Segment 18 — “וְכֵן תָּנָא דְּבֵי חִזְקִיָּה: ״וְהַמֵּת יִהְיֶה לוֹ״ – לַנִּיזָּק.…”
- Rav Kahana [the Second] · Amoraim · First Generation Amoraim
Rav Kahana was a preeminent student of Rav and Shmuel.
Source: Bava Kamma 10b · Segment 16 — “רַב כָּהֲנָא אָמַר, מֵהָכָא: ״אִם טָרֹף יִטָּרֵף יְבִאֵהוּ עֵד,…”
- Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim
Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.
Source: Bava Kamma 10b · Segment 20 — “אָמַר אַבָּיֵי: אִי סָלְקָא דַעְתָּךְ נְבֵילָה דְּמַזִּיק הָוְיָא, לִיכְתּוֹב…”
Original text
אִי דִּבְלָאו אִיהוּ לָא אָזְלָא – פְּשִׁיטָא! אֶלָּא דִּבְלָאו אִיהוּ אָזְלָא – מַאי קָא עָבֵיד?
If the fire would not have spread to another person’s field without him adding bundles the fire, it is obvious that he alone is liable for the damage because he alone did everything that led to the damage. Rather, the case must be one where the fire would have spread even without him. The Gemara asks: But if that is the case, what did he do by adding bundles of wood? The fire would have spread without him, so he did not cause even part of the damage. It is apparent, then, that the mishna is not referring to this case.
מַתְקֵיף לָהּ רַב פָּפָּא, וְהָא אִיכָּא הָא דְּתַנְיָא: חֲמִשָּׁה שֶׁיָּשְׁבוּ עַל סַפְסָל אֶחָד וְלֹא שְׁבָרוּהוּ, וּבָא אֶחָד וְיָשַׁב עָלָיו וּשְׁבָרוֹ – הָאַחֲרוֹן חַיָּיב. וְאָמַר רַב פָּפָּא: כְּגוֹן פָּפָּא בַּר אַבָּא.
Rav Pappa objects to the claim of the baraita that the mishna refers only to one specific case: But isn’t there also that which is taught in a baraita : With regard to a case in which five people were sitting on one bench [ safsal ] and it did not break, and then one additional person came and sat upon it and broke it with his added weight, the latter individual is liable for all the damage. And Rav Pappa said by way of clarification that this applies in a case where the last individual to sit down was as heavy as Pappa bar Abba. Since he could have potentially broken it even on his own, he had no right to use it. In this case, even though the weight of the first five individuals was presumably a contributing factor in causing the damage, since the damage was ultimately caused by the additional weight of the last individual, he is liable for all of the damage. Seemingly, this is an additional example of the mishna’s principle, and the baraita should have mentioned it.
הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דִּבְלָאו אִיהוּ לָא אִיתְּבַר – פְּשִׁיטָא. אֶלָּא דִּבְלָאו אִיהוּ נָמֵי אִיתְּבַר – מַאי קָעָבֵיד?
The Gemara rejects this suggestion: What are the circumstances? If we say that without him the bench would never have broken under the weight of the first five people, then it is obvious that the last individual is liable for all the damage, as ultimately it was his action alone that caused the damage. Rather, it must be that even without him the bench would have broken under the weight of the first five people, and the last individual sat down just as it was about to break. The Gemara asks: But if that is the case, what did he do, i.e., why should he be liable at all? It is apparent, then, that the mishna is not referring to this case.
סוֹף סוֹף, מַתְנִיתָא הֵיכָא מִתָּרְצָא?
The Gemara asks: Ultimately, how is the baraita cited by Rav Pappa to be explained? As the Gemara explained, the ruling of the baraita is understandable only if it is referring to a case where the bench would not have broken without him. But if that is the case, as the Gemara noted, it is obvious and therefore unnecessary to state it.
לָא צְרִיכָא; דִּבְלָאו אִיהוּ הָוֵי מִיתְּבַר בִּתְרֵי שָׁעֵי, וְהַשְׁתָּא אִיתְּבַר בַּחֲדָא שָׁעָה; דְּאָמְרִי לֵיהּ: אִי לָאו אַתְּ – הָוֵי יָתְבִינַן טְפֵי פּוּרְתָּא, וְקָיְימִין.
The Gemara explains: No, it is necessary in a case where without him it would have broken in two hours, and now it broke in one hour. The baraita teaches that the last individual alone is liable and not the first five, as they can say to the last individual: Were it not for you, we would have sat a little bit more and then stood up; consequently, the bench would never have broken. Therefore, it was ultimately you who caused the bench to break, and therefore only you are liable.
וְלֵימָא לְהוּ: אִי לָאו אַתּוּן – בְּדִידִי לָא הֲוָה מִיתְּבַר!
The Gemara rejects this suggestion, because in that situation the last individual would have a valid counterclaim: But let him say to them: Were it not for you continuing to sit on the bench after I sat down, the bench would not have broken, as under my weight alone it would not have broken. Accordingly, we should share the liability for damaging it.
לָא צְרִיכָא, דְּבַהֲדֵי דְּסָמֵיךְ בְּהוּ, תְּבַר.
The Gemara offers a different suggestion: No, it is necessary in a case where instantaneously, as he was leaning upon the other five people, the bench broke.
פְּשִׁיטָא!
The Gemara asks: If so, it is obvious that he alone is liable, as his action alone caused the damage, and the other five could not have done anything to prevent it as he was leaning upon them.
מַהוּ דְּתֵימָא, כֹּחוֹ – לָאו כְּגוּפוֹ דָּמֵי; קָא מַשְׁמַע לַן דְּכֹחוֹ כְּגוּפוֹ דָּמֵי, דְּכֹל הֵיכָא דְּגוּפוֹ תָּבַר – כֹּחוֹ נָמֵי תָּבַר.
The Gemara explains: The ruling is necessary lest you say that when one causes damage with one’s direct force it is not equivalent to a situation where one causes damage with one’s body. If he broke the bench by actually sitting down upon it, his action would be considered a direct act of damage completed with his body and he alone would be liable even though the other peoples’ weight was a contributing factor. In this case, since he broke the bench by merely leaning upon the others sitting there, it is his force that led to the damage, not his body, and one might have thought that since the weight of the others certainly contributed to the breakage they should share liability. Therefore, the baraita teaches us that causing damage with one’s direct force is equivalent to causing damage with one’s body. And it teaches that the halakha is that anywhere that one would be liable if his body broke something, one is also liable if his force broke something.
וְתוּ לֵיכָּא? וְהָא אִיכָּא הָא דְּתַנְיָא: הִכּוּהוּ עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם בְּעֶשֶׂר מַקְלוֹת, בֵּין בְּבַת אַחַת בֵּין בָּזֶה אַחַר זֶה, וָמֵת – כּוּלָּן פְּטוּרִין. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר: בְּזֶה אַחַר זֶה – הָאַחֲרוֹן חַיָּיב, מִפְּנֵי שֶׁקֵּירַב אֶת מִיתָתוֹ!
The Gemara continues to consider the possibility that there are additional cases covered by the mishna’s ruling aside from the one listed in the baraita : And are there not more cases? But isn’t there also the case of that which is taught in a baraita : If one was beaten by ten people with ten sticks, whether they beat him simultaneously or one after the other, and he died, they are all exempt from liability for killing him. Rabbi Yehuda ben Beteira says: Where they beat him sequentially, the last individual to beat him alone is liable, because he hastened his death. In this case, the other individuals contributed to the man’s death, but the last one alone is liable. Why didn’t the baraita also mention this case?
בִּקְטָלָא לָא קָמַיְירֵי.
The Gemara explains: The baraita is not speaking of one’s liability to receive the death penalty, only of one’s liability to pay damages.
וְאִיבָּעֵית אֵימָא: בִּפְלוּגְתָּא לָא קָמַיְירֵי. וְלָא?! וְהָא אוֹקֵימְנַן דְּלָא כְּרַבִּי! דְּלָא כְּרַבִּי – וּכְרַבָּנַן, מוֹקְמִינַן; כְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא – וְלָא כְּרַבָּנַן, לָא מוֹקְמִינַן.
And if you wish, say instead that the baraita is not speaking of an issue that is the subject of a dispute. The Gemara asks: But isn’t it? But didn’t we uphold that the case stated in the baraita concerning a pit is subject to a dispute, and it is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, but of the Rabbis? The Gemara explains: We will interpret the baraita to be in accordance with the opinion of the Rabbis and not to be in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, but we will not interpret it to be in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda ben Beteira and not in accordance with the opinion of the Rabbis. In other words, although we will interpret the baraita as referring to a case that is subject to a dispute, that applies only if it is in accordance with the majority opinion in that dispute.
חַבְתִּי בְּתַשְׁלוּמֵי נִזְקוֹ. ״חַבְתִּי בְּנִזְקוֹ״ לָא קָתָנֵי, אֶלָּא ״בְּתַשְׁלוּמֵי נִזְקוֹ״,
§ The mishna teaches: In any case in which I facilitated part of the damage it caused, I am liable for payments of restitution for damage it caused, as if I were the one who facilitated the entire damage. The Gemara notes that the mishna does not teach: I am liable for the damage it caused, rather: I am liable for payments of restitution for damage it caused. The Hebrew terms: Payments of restitution [ tashlumim ], and: To complete [ lehashlim ], share the same Hebrew root. This alludes to the halakha that the payment of damages is required only in order to complete the injured party’s compensation, which is already partially accounted for, as the injured party is able to recover his dead animal’s current value by selling its carcass. Accordingly, the one liable for the damage is not required to pay the animal’s prior value; rather, he must pay only the difference in its value from before it was damaged and its current state.
תְּנֵינָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: תַּשְׁלוּמֵי נֶזֶק – מְלַמֵּד שֶׁהַבְּעָלִים מִטַּפְּלִין בַּנְּבֵילָה.
The Gemara notes: We already learned this, as the Sages taught in a baraita : The mishna uses the term: Payments of restitution for damage, as opposed to simply stating: One is liable for the damage caused, to allude to the halakha that the one who is liable must pay only for the decrease in the value of the animal. This assumes that the injured party is able to recover his animal’s current value by selling the carcass. Therefore, the mishna teaches that the owner of the injured animal attends to, i.e., retains ownership of, the animal carcass so that, if he wishes to, he may sell it and keep the proceeds.
מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי אַמֵּי, דְּאָמַר קְרָא: ״מַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה, יְשַׁלְּמֶנָּה״ – אַל תִּקְרֵי ״יְשַׁלְּמֶנָּה״, אֶלָּא ״יַשְׁלִימֶנָּה״.
The Gemara asks: From where are these matters derived? Rabbi Ami said: As the verse states: “One who strikes an animal shall pay for it [ yeshallemenna ]” (Leviticus 24:18). Do not read the final word yeshallemenna , meaning he shall pay for it; rather, read it as though it were vocalized as yashlimenna , meaning he shall complete it, to teach that he shall complete the injured party’s compensation, which is already partially accounted for by the injured party’s right to sell his animal’s carcass.
רַב כָּהֲנָא אָמַר, מֵהָכָא: ״אִם טָרֹף יִטָּרֵף יְבִאֵהוּ עֵד, הַטְּרֵפָה לֹא יְשַׁלֵּם״ – ״עַד טְרֵפָה יְשַׁלֵּם״, טְרֵפָה עַצְמָהּ לֹא יְשַׁלֵּם.
Rav Kahana said that this halakha is derived from here: The verse states with regard to a case where an animal was entrusted with a paid bailee who did not fulfill his duty to safeguard it, and the animal was attacked by a wild beast: “If it be torn in pieces, let him bring a witness, the torn animal he shall not pay” (Exodus 22:12). Rav Kahana expounds the verse to mean that he shall pay only up until the value of the torn animal; but he shall not pay for the torn animal itself. In other words, he pays only the difference in value between the animal before it was injured and its current torn state. If the owner of the injured animal wishes to fully recover his loss he must sell the animal’s carcass and keep the proceeds.
חִזְקִיָּה אָמַר, מֵהָכָא: ״וְהַמֵּת יִהְיֶה לוֹ״ – לַנִּיזָּק.
Ḥizkiyya said that this halakha is derived from here: The verse states with regard to a person’s ox that fatally gored another ox: “He shall pay an ox for the ox, and the carcass shall be his” (Exodus 21:36), meaning the carcass belongs to the injured party, the owner of the gored animal.
וְכֵן תָּנָא דְּבֵי חִזְקִיָּה: ״וְהַמֵּת יִהְיֶה לוֹ״ – לַנִּיזָּק. אַתָּה אוֹמֵר לַנִּיזָּק, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא לַמַּזִּיק? אָמַרְתָּ: לֹא כָּךְ הָיָה.
And similarly, the school of Ḥizkiyya taught in a baraita : The verse states: “And the carcass shall be his” (Exodus 21:36). The verse means the carcass belongs to the injured party. Do you say it belongs to the injured party? Or perhaps it belongs only to the one liable for the damage? To this suggestion, you should say: It could not have been that.
מַאי ״לֹא כָּךְ הָיָה״?
The Gemara asks: What does the baraita mean by: It could not have been that?
אָמַר אַבָּיֵי: אִי סָלְקָא דַעְתָּךְ נְבֵילָה דְּמַזִּיק הָוְיָא, לִיכְתּוֹב רַחֲמָנָא ״שׁוֹר תַּחַת הַשּׁוֹר״, וְלִישְׁתּוֹק; ״וְהַמֵּת יִהְיֶה לוֹ״ לְמָה לִי? שְׁמַע מִינַּהּ – לַנִּיזָּק.
Abaye said: If it enters your mind to say that the animal carcass is the property of the one liable for the damage, let the Merciful One write: “He shall pay an ox for the ox,” and then be silent and state no more. Why do I need the verse to continue: “And the carcass shall be his”? Conclude from it that the carcass belongs to the injured party.
וּצְרִיכָא; דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״מַכֵּה בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה״ – מִשּׁוּם דְּלָא שְׁכִיחָא; אֲבָל טְרֵפָה, דִּשְׁכִיחָא – אֵימָא לָא; צְרִיכָא.
The Gemara notes: And it is necessary to have multiple sources for this halakha , as if the Merciful One wrote only: “One who strikes an animal shall pay for it,” I could claim that only in that case does one have to pay for only part of the damage because it is an uncommon occurrence. But in the case of a torn animal, which is a common occurrence, I will say that his liability should not be limited to the difference in value between what the animal had been worth and the carcass, but he should pay for the entire value of the injured animal. Therefore, it is necessary to explicitly state the halakha also in that case.
וְאִי אַשְׁמוֹעִינַן טְרֵפָה – מִשּׁוּם דְּמִמֵּילָא; אֲבָל מַכֵּה בְּהֵמָה, דִּבְיָדַיִם – אֵימָא לָא.
And if the Torah had taught us only the case of a torn animal, I could claim that only in that case does one have to pay for only part of the damage because the damage occurred by itself, i.e., it was not directly caused by the one liable for it. But in the case of one who strikes an animal, who does so by direct action, I will say that his liability should not be limited. Therefore, it is necessary to explicitly state the halakha also in that case.
וְאִי אַשְׁמוֹעִינַן הָנֵי תַּרְתֵּי – הָא מִשּׁוּם דְּלָא שְׁכִיחָא, וְהָא מִשּׁוּם דְּמִמֵּילָא; אֲבָל ״וְהַמֵּת יִהְיֶה לוֹ״ – דִּשְׁכִיחָא וּבְיָדַיִם, אֵימָא לָא.
And if the Torah had taught us only these two cases, I could claim that only in those cases does one have to pay for only part of the damage, this one because it is an uncommon occurrence, and that one because the damage occurred by itself. But in a case where one’s ox gores another’s ox, of which the Torah states: “And the carcass shall be his,” which is a common occurrence, and the damage is considered to have been inflicted by its owner’s direct action, since it was under his guard, I will say his liability should not be limited.
וְאִי אַשְׁמוֹעִינַן ״הַמֵּת יִהְיֶה לוֹ״ – מִשּׁוּם דְּמָמוֹנָא קָא מַזֵּיק; אֲבָל הָכָא, דִּבְגוּפָא מַזֵּיק – אֵימָא לָא, צְרִיכָא.
And if the Torah had taught us only the case in the verse “And the carcass shall be his,” I could claim that only in that case does one have to pay for only part of the damage because it is one’s property that causes damage. But here, in the case of one who strikes another’s animal, where one causes damage with one’s own body, I will say his liability should not be limited. Therefore, it is necessary to explicitly state the halakha in each case.
אֲמַר לֵיהּ רַב כָּהֲנָא לְרַב: אֶלָּא טַעְמָא דִּכְתַב רַחֲמָנָא ״וְהַמֵּת יִהְיֶה לוֹ״, הָא לָאו הָכִי הֲוָה אָמֵינָא: נְבֵילָה – דְּמַזִּיק הָוְיָא?
Rav Kahana said to Rav: But according to the statement of Ḥizkiyya, as explained by Abaye, the only reason the injured party retains ownership of the carcass is that the Merciful One wrote: “And the carcass shall be his,” but were it not for that I would say that the carcass is the property of the one liable for the damage.
הַשְׁתָּא אִי אִית לֵיהּ לְדִידֵיהּ כַּמָּה טְרֵיפוֹת – יָהֵיב לֵיהּ, דְּאָמַר מָר: ״יָשִׁיב״ – לְרַבּוֹת שָׁוֶה כֶּסֶף, וַאֲפִילּוּ סוּבִּין; דִּידֵיהּ מִבַּעְיָא?!
Rav Kahana questions the need for the Torah to teach this: Now, if the one liable for the damage had in his possession the carcasses of several torn animals, he could give the injured party a carcass as payment, as the Master said above (7a): The verse states: “He shall recompense” (Exodus 21:34), to include items worth money, and even bran, a relatively inferior commodity, as valid items with which to pay restitution. Is it necessary for the Torah to teach that he can pay restitution with his, i.e., the injured party’s, animal carcass? Granting ownership of the carcass to the injured party seems pointless, because even had the Torah granted it to the one liable for the damage, he could give it to the injured party as payment.
לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לִפְחַת נְבֵילָה.
The Gemara explains: It is necessary only for the issue of who sustains the loss due to the diminishing value of the carcass between its death and when the case is brought before the court. By granting ownership of the carcass to the injured party from the moment of the animal’s death, the Torah limits the damages to the difference between the value of the animal when it was alive and its value immediately after it is killed, irrespective of what happens to the carcass afterward.
לֵימָא פְּחַת נְבֵילָה תַּנָּאֵי הִיא? דְּתַנְיָא: ״אִם טָרֹף יִטָּרֵף יְבִיאֵהוּ עֵד״ –
The Gemara asks: Shall we say that the issue of the diminishing value of the carcass is a dispute between tanna’im ? As it is taught in a baraita : The verse states with regard to a case where an animal was entrusted with a paid bailee and was attacked by a wild beast: “If it be torn in pieces, let him bring a witness [ ed ]” (Exodus 22:12).