Bava Kamma 10a

This is not so with regard to a fire with regard to a fire, one is not liable [to pay ransom] for burning a person [to death], since he should have escaped; and if he had been restrained, the one who lit the fire would be liable for the death penalty, and "he receives the greater [punishment]" [would apply], as is explained later in the chapter "One Who Brought His Sheep into the Pen" [Rashi on Bava Kamma 61b:9:1].

And something that is not fitting for it later on it will explain that all instances of "ox" that are mentioned here [in this baraita ] are referring to Horn [goring], and not to Tooth or Foot.

Is liable for the vessels if it broken them by goring or by kicking (which is a subcategory of Horn [goring]). Vessels are not "fitting for" fire, since it is not typical to fuel [a fire] with vessels.

The disagreement between Rabbi Yehuda and the Rabbis appears in the chapter "An Ox that Gored a Cow." [Bava Kamma 53b:13]

Rather, actually, [the baraita is in accordance with the opinion of] the Rabbis - and as to that which you had objected -- let the baraita teach that a stringency of Ox is that one is liable for [its breaking of] the vessels, etc. -- [the answer is that the tanna ] taught [certain cases] and omitted [others].

Omitted [the case of a] concealed [item] it ought to have taught that a stringency of Ox and Pit with respect to Fire is that if an ox kicked a sack full of vessels, he is liable; or if a donkey carrying a sack full of grain fell into a pit, he is liable -- even though [the vessels] are concealed in the sack. This is not the case with Fire, as we derive [Bava Kamma 60a:11] from "or standing grain" [Exodus 22:5] that he is only liable for exposed [items].

An ox [that is in the category of] disqualified consecrated [animals] which had been redeemed [for profane use] and then fell into a pit -- the owner of the pit is exempt, as scripture states: "the one responsible for the pit must make restitution... but keeping the dead animal." [Exodus 21:34] This excludes this case where the dead animal does not [fully] belong to him -- even though it had been redeemed, if it dies, it is forbidden to feed it to the dogs, as is stated in Bekhorot [Bekhorot 15a:20]: "you may slaughter it" [Deuteronomy 12:15] -- but not shear it; "flesh" -- but not its milk; "you may eat" -- but not the dogs. That verse was dealing with disqualified consecrated [animals]. But, [on the other hand,] if an ox gored it, [as opposed to it falling into a pit, the owner of the ox] is liable, since scripture states "a neighbor's ox" [Exodus 21:35] -- even though it was [a disqualified consecrated animal that was] redeemed, it is [still] called "a neighbor's ox", and even though it states regarding Ox that "he shall keep the dead animal," [Exodus 21:36] [which ought to make the outcome like the case of a disqualified consecrated animal falling into a pit], we later on [Bava Kamma 10b:14] will establish that that refers to the owners attending to the carcass [and not that the carcass is free to be used for all purposes like shearing, milking, etc.]

Granted, if you say [that the baraita is in accordance with the opinion of] the Rabbis, then since [the tanna ] omitted - [the case of damage done by an ox to] concealed [items] and [damage done to] vessels, [the tanna ] also omitted this case [of disqualified consecrated animals].

[There is] a stringency that applies to ox, as opposed to fire Here again Tosafot wants to know why the Braita did not mention the chumros used by our Mishna. The reason that the Braita does not mention that the shor is alive, is because that is included in the chumro that if one hands over an ox to a deaf mute, an idiot or a minor he is liable. For the exemption for handing over an aish to a minor depends on this fact that the aish is not alive.

[He] omitted a concealed [item] The source for the exemption of hidden items that are burned is in Sh’mos 22, 5. The Torah mentions among the things that are destroyed by fire, או הקמה or a standing crop. Our Rabanan understand that this comes to teach us that just as a standing crop is visible, so too, one is liable only for the destruction of items that are visible. In regard to bor the Torah speaks of the victims as an ox and a donkey. The Gemara expounds the verse as follows: an ox- and not a person, a donkey- and not vessels. When vessels are damaged by a bor the bor owner is exempt. Rashi and Tosafot disagree about what the exclusion of vessels encompasses. The Tano of the Braita did not mention the rule of hidden object for which one is exempt when damaging them by aish and liable when damaging them by shor and bor. And Rashi explained how a shor and a bor might damage a hidden object. For example, an ox kicked a sack full of utensils and broke them and so too if a sack full of wheat fell into a bor and was destroyed, the shor and bor owners are liable. Rashi when discussing shor speaks of a sack of utensils. He undoubtedly changed the scenario for bor and speaks of a sack of wheat, because bor is not liable for utensils in any case. Rashi therefore said that a sack of wheat fell into the bor. Rashi is saying that ordinarily bor is liable for wheat. It is only in this instance that the wheat is hidden that the bor is not liable for damaging the wheat. Tosafot disputes Rashi on this ruling. And Rashi was not precise, because all things that are not alive are excluded from the word donkey in the verse of bor, just as utensils are excluded from that word. The exclusion applies to anything that is not alive as the donkey is alive. This excludes vessels and all things that are not live. Tosafot offers proof of his ruling that a bor is always exempt when it damages wheat. The Mishna on 47b discusses one who brings his ox into another person’s premises. The ox falls into a bor and pollutes the water; the ox owner must pay for the water. On 48b the Gemara comments that this is only true if the ox polluted the water as it fell into the bor, but if it pollutes the water after it fell, the ox owner is exempt. The Gemara explains that the body of the ox in the pit is considered a bor and when it damages the water it is exempt because the water is the equivalent of vessels. As the Gemara says at the end of haporoh (48b) in regard to an ox that fell into a bor and polluted the water, if the water was polluted only after the ox fell in and not as it fell in, the ox owner is exempt. The Gemara there explains because the ox as its body lies in the water is a bor and the water that was polluted is the equivalent of vessels, and we do not fin that one is ever liable for damaging vessels by a bor. We see that the Gemara says that water is also excluded from bor because of the same exclusion as vessels. Obviously any object that is not alive is excluded by expounding the verse, a donkey and not vessels.

[A fire] scorched [another person’s] plowed field or singed his stones Rashi does not say here how fire licking one’s plowed field or singeing one’s stones is not applicable to bor. Tosafot cites Rashi’s explanation later about a similar situation. Later in our Gemara in regard to the Gemara’s discussion of an ox is liable for trampling on a plowed field when the Gemara says that this is not so of bor Rashi explains that it is not possible for a bor to damage land since the bor cannot move to where the land is. It seems that here as well in regard to licking plowed fields and scorching stones Rashi wants to explain the phrase that this is not so of bor, that the bor cannot damage a plowed field or stones. Although it is definitely true that a bor cannot damage a field or stones, Tosafot finds this explanation faulty. And this is difficult. For if it was so, that the phrase means that bor cannot damage a plowed field or stones, the Gemara might have mentioned many damages that aish does to a stationary object such as burning one’s house and other stationary things. If the crux of the issue is that bor cannot damage stationary objects, the Gemara did not have to single out a plowed field or stones which are relatively unusual. The Gemara could have spoken about burning a house which is far more common. Tosafot offers a radically different explanation of the phrase “that is not so of bor”. Rather, one can say, The Gemara is showing the contrast between aish and bor by pointing out that aish is liable for licking one’s plowed field even though it is not usual for aish to damage a plowed field or stones at all. Aish is liable even when it damages in an uncommon way. That is not so of bor, it is not liable when damaging in an unusual manner, for when the bor is less than ten tefachim deep, bor is exempt for the death of an animal, since it is unusual for a bor to cause death when it is less than ten tefachim deep. The contrast between aish and bor is not that aish can damage stationary objects and bor cannot. It is that aish is liable for the unusual and bor is not.

That one is liable [if his ox damages an] ox [that is in the category of] disqualified consecrated [animals]; this is not so with regard to [damage caused by] a pit. As the Gemara expounds from the verse “and the carcass shall belong to him” (Sh’mos 21, 33), the verse is speaking of a carcass that belongs to him, its owner. This exclude an ox that was an unfit sacrifice, for although one may slaughter it and eat it, once it is an unslaughtered carcass the owner may not benefit from it. Thus it no longer belongs to him. We see that the Gemara understands that any thing from which one may not derive any benefit after its death is though of as if it does not belong to its owner and is excluded from being a victim of bor. Earlier we learned of the exclusion of a person as the victim of bor from the teaching, “shor” can be a victim of bor- but a person cannot be a victim of bor. And if you ask: why do I need the teaching, “shor” can be a victim of bor but not a person. That a person cannot be a victim of bor should be derived from the verse, “and the carcass shall belong to him” which indicates that the carcass must belong to its owner, as we exempt the ox that is an unfit sacrifice because it no longer belongs to its owner since it is forbidden to benefit from it. For it is also prohibited to benefit from a human corpse, as the Gemara expounds a textual similarity of the words שם that appears in the Torah at the death of Miriam (Bamidbar 20, 1), and from the שם that appears in the Torah about the decapitated calf (D’vorim 21, 4) in perek Ain Maameedin (Avodoh Zoroh 29b). Just as it is prohibited to benefit from the decapitated calf, so too, it is forbidden to benefit from the body of a dead person. Now that we know that one may not benefit from a human corpse, the same source for excluding an unfit sacrifice should be used to exclude a person. Tosafot suggest a possible solution to his question. Perhaps it is not totally forbidden to benefit from a human corpse? And if you should argue that it is because benefiting from the hair of a human corpse is permitted as the Gemara says in the first perek of Arochin (7a), and that usability of the hair satisfies the condition that one must have ownership of the corpse, so too, it is permissible to benefit from the hair of an ox that is an unfit sacrifice as the Gemara says in the third perek of B’choros (25a), and even so, since the primary part, the body, is prohibited it is considered as a carcass that does not belong to him. So too, a human corpse, although the hair may be used, since the primary part, the body, is prohibited it should be considered as not belonging to its owner. It should be excluded by means of the verse “and the carcass shall belong to him”. And we can answer: that the verse “and the carcass shall belong to him” is discussing an ox as it is written in the verse “and it will fall into it an ox or a donkey, and a person cannot be excluded from that verse. Since the verse itself only stipulates this condition of ownership of the carcass in reference to an animal we may not draw the conclusion that the same condition would apply to a human. Tosafot offers proof that the conditions required for an animal are not necessarily required for a human. The phrase “and the carcass shall belong to him” appears in the Torah in two places, once in regard to shor and once in regard to bor. The Gemara says that the one that is mentioned by shor teaches us that the carcass belongs to the victim and the shor owner need only pay the difference between the value of the ox when it was alive and when it was killed. The verse that is written about bor teaches us that the bor owner is not liable for an unfit sacrifice that is killed by his bor. I will prove this to you, from the Gemara’s question in Haporoh (53b). The Gemara concluded that the verse dealing with shor teaches us that the carcass is the property of the victim’s owner and the verse dealing with bor teaches us that bor is not liable when its victim is an unfit sacrifice. The Gemara asks: And allow me to reverse the understanding of the two verses “and the carcass shall belong to him”, the explanation: the verse “and the carcass shall belong to him” that is written about shor, we will expound to teach us that the carcass must belong to the owner of the victim shor. The Gemara entertained this suggestion. Tosafot will analyze the ramifications of this suggestion in order to prove his point, that the requirements for a victim shor are not necessarily the same conditions as a victim person. And how could the Gemara possibly say so, that the condition of a victim shor is that the carcass must belong to its owner, for shor when killing a person must pay kofer, even though the corpse does not belong to its owner. If you insist that the conditions of an animal carcass and a human corpse are the same, that if their owner cannot benefit from them they do not qualify as victims of shor, we have an inherent contradiction to the Gemara’s suggestion that “and the carcass shall belong to him” comes to teach us that an unfit sacrifice cannot be a victim of shor because it does not belong to its owner. The fact that shor does pay kofer for killing a person even though one may not benefit from the corpse proves that the Gemara’s suggestion that one must be able to benefit from the corpse of the shor is incorrect. It is clear that shor pays for killing a person even though one may not benefit from the victim’s corpse. Rather, you are compelled to conclude that we are not concerned with this difficulty, that the human corpse cannot satisfy the requirement of belonging to its owner and even so there may be a requirement for an animal carcass that the owner must be able to benefit from it. The reason is as we have explained, that the requirement that one must be allowed to benefit from the carcass refers exclusively to shor and we do not say that the conditions for a human victim are the same as the conditions of an animal victim. Although Tosafot is convinced of the truth of his answer to the original question, why do we need a teaching of shor and not a person, Tosafot now tells us that the original question can be deflected in another manner. And even without this answer, the original difficulty is not a difficulty at all, according to what we explained earlier, (Tosafot 9b ד'ה מה שאין כן בבור) that shor and not a person is needed to exclude a slave and a gentile who is owned by a Jew who fell into a bor, for that slave or gentile’s corpse is permitted for benefit and certainly satisfies the condition that the victim’s corpse belong to its owner.

The last one is liable When the Rabanan of the Braita say that the last one, who added the tenth tefach is liable, this refers also to damages and the first one who dug nine tefachim is exempt from everything, death and even damages that occur to animals that fall into the bor. Why should this be so? After all, the first digger who dug nine tefachim created a hazard that could cause damage if not death to animals that fall into the bor. Why should he not be liable for damages that his bor caused to passerby animals? His labors certainly contribute to the damage of the animals. And in perek Haporoh (51a) the Gemara explains the reason for the exemption of the first digger. For it is written (Sh’mos 21, 33), “if a man will dig” this implies that one man who digs is liable for the damage his bor causes and two people are not liable for the damage that their bor causes. This comes to make the last one liable and not the first one. For that very verse says “and the carcass shall belong to him” which shows us that the verse is defining he who dug an amount that causes death is the one who is liable. It is the last one who added the tenth tefach that made the bor into a potential killer. He alone is liable for any damage that the bor causes. Rashi there explains that it is not necessary to have a verse to teach me that the one who made the last tefach is liable for death caused to the animal. The first digger who only dug nine tefachim is not a partner in the killing that the bor does, since he only dug nine tefachim which cannot kill. It is only to teach me that he alone is liable for damages that the bor causes that a special verse is required. As far as damages are concerned there is every reason to believe that the first digger should be equally liable, because he dug a potential damager. The verse teaches me that even so the first digger is exempt and the last digger liable.

But are there no more [cases]? The Braita gave an example of what is meant by the statement “I caused some of the damage and I am liable as if I caused all the damage”. The example is a person who added one tefach to a nine tefachim bor. Logically he should be considered a partner to the damage, but he is treated as if he caused the entire damage himself and he alone must pay. The Gemara then asks: are there no other such cases that a person does part of the damage and is liable as if he did the entire damage? The Gemara proceeds to reject all the cases that were suggested. Tosafot is concerned about the question. And if you ask: granted that there are many other such cases, is the Tano like a salesman who must continuously list all his wares. One example should be sufficient to illustrate the law. And we can answer: that the reason the Gemara is searching for another illustration is because the Gemara resorted to an awkward solution, to set up the Mishna a way that it is not in accordance with Rebbe or as Rav Popo suggested that the Mishna is discussing when the bor cause the death of the animal and not when it damages the animal. And according to the suggestions now proposed by the Gemara, the Mishna could be set up to be speaking about damages as well. The Braita’s use of this awkward solution indicates that perhaps there are no other applications of this rule. That is why the Gemara asks; are there no alternatives to the example offered by the Braita? And if you ask: and let the Gemara set up the Mishna, for example when there is no foul air that can cause death and no foul air that can cause damages, which is when the width of the bor is greater than its depth. And another person came and plastered and engraved pictures on the wall, by adding the plaster he minimized the width of the bor and it is now deeper than wider and the foul air can even cause death. For in this case Rebbe agrees that the last one, who added the plaster, is liable for both death caused to the animals and for damages as Rav Popo says in perek Haporoh (later 51a). And we can answer: that this is not a case of causing partial damage, for the last one who plastered the walls and caused the foul air to gather in the bor did all the damage. The first one who dug a bor that was wider than deeper caused no damager whatsoever. The bor’s capability to cause damage and death is solely the work of the last one who added plaster and engraved pictures on the plaster.

חומר בשור מבאש כו' עד מסר לחרש שוטה וקטן חייב מה שאין כן באש. חומר באש [מבשור] שהאש מועדת מתחילתה מה שאין כן בשור.

חומר בבור מבאש שהבור תחלת עשייתו לנזק ומסרו לחרש שוטה וקטן חייב מה שאין כן באש. חומר באש [מבבור] שדרכה לילך ולהזיק ומועד לאכול בין דבר הראוי לה כגון עצים וכיוצא בהן ובין דבר שאין ראוי לה כגון כלים וכיוצא בהן מה שאין כן בבור וסתמא כרבנן דפטרי בנזקי כלים בבור והאי דלא תני שהשור חייב בו את הכלים מה שאין כן בבור שיירה כמו ששייר הטמון שחייב כן השור מה שאין כן באש. וזה מפורש בפרק הכונס צאן לדיר (דף סא:) משנה המדליק את הגדיש והיו בו כלים ר' יהודה אומר ישלם כל מה שבתוכו וחכמים אומרים אינו משלם אלא גדיש של חטין כו' ושייר נמי חומר בשור שחייב בו שור פסולי המוקדשין מה שאין כן בבור עיקרו בפ' שור שנגח את הפרה (דף נג:) דגרסי' התם פסולי המוקדשין אדם ושור חייבין ובור פטור מאי טעמא אמר קרא והמת יהיה לו במי שהמת שלו יצא זה שאין המת שלו. הני הוו שיורא אבל דש בנירו לא הוי שיורא דשמעינן ליה מדקתני ודרכו לילך ולהזיק ודבריו פשוטין הן ולא הוצרכנו לכתבם בלשון קצרה אלא להיותם נוחים לעמוד בהן המפרש להיותם בידו כללות:

פיסקא הכשרתי במקצת נזקו חבתי בתשלומי נזקו כו' ת"ר הכשרתי מקצת נזקו חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו. פי' היה הבור חפור ט' טפחים והוספתי לו טפח נתחייבתי לשלם נזק כאלו אני חפרתי הבור כולו. וזהו כיצד זה החופר בור ט' כו' ודלא כרבי דתניא [החופר בור ט' טפחים ובא אחר והשלימו לי' טפחים האחרון חייב] רבי אומר אחר אחרון למיתה אחר שניהן לנזקין. ואוקמה ר' פפא למיתה ודברי הכל:

שייר טמון כלומר שישנו בקרן ובבור ואינו באש ופרש"י ז"ל אם בעט (בקרן) [שור] בשק מלא כלים ושברן א"נ שק מלא תבואות שנפל לבור חייבין וליתא דכל מידי דלאו בעלי חיים ככלים לגבי (שור) [חמור] וכלהו ממעט מחמור וכדאמרינן בפרק הפרה (מח, ב) גבי נפל לבור והבאישו מימיו לאחר נפילה שהוא פטור משום דהוי שור בור ומים כלים.

ליחכה נירו וסכסכה אבניו יש לפרש משא"כ בבור דלא שייך ביה היזק ניר ואבנים ויש מקשים דכל דלא שייך ביה לא מיקרי חומרא מיהו מן הירושלמי שכתבתי למעלה נראה שהוצרכו הקרקעות להוציא (נזקי) [מנזקי] בור מוהמת יהיה לו אלא שזה ודאי קשיא שאם אי אפשר למצוא נזקי בור בקרקע שאינו מטלטל למה הוצרך הכתוב למעטו ואולי אם מחמת בורו נפלה כותלו של חברו וצ"ע וי"מ לאתויי ליחכה נירו דחייב אע"פ שאין רגילות שהזיק אש בנירו ובאבנים משא"כ בבור דפחות מעשרה פטור מן המיתה לפי שאין עשוי להמית בפחות מעשרה ולענין מה שמנה כאן בברייתא שיש בזה מה שאין בזה הוא תימא מפני מה מנה אלו והניח אותן שיש במשנה נראה שכל אותן שבמשנה נכללין באלו דהא קתני בברייתא שדרכו לילך ולהזיק וכלל בו שיש בו ר"ת וכונתו להזיק דלא שייך בבור והראב"ד ז"ל יש לו ענין אחר בזה ואינו מחוור כל הצורך לפי שהוא פירש שלא שנה בברייתא כחות ומדות הנזיקין (שראו) [שראוי] כל אחד להתחייב עליו אלא חומרות וחלקו הלכות וצריך לדחוק בזה הרבה לפי ששנה בברייתא שדרכו לילך ולהזיק וכן בבור שתחלת עשייתו לנזק וכל אלו מדות וכחות ולא חומרות.

ותו ליכא והא איכא מסר שורו לחמשה בני אדם איכא למידק מאי קא קשיא דאפילו איכא טובא כי רוכלא אזיל ומחשיב וי"ל דמשום דמוקי לה דלא כר' א"נ ככ"ע למיתה ולא לנזיקין קא קשיא ליה דהא איכא אחרים לנזקין וככ"ע וקשיא לי דהא בסוף שמעתין אקשינן מההיא דתניא הכוהו עשרה בני אדם וההיא למיתה ולא לנזיקין וכר"י ודלא כרבנן ונ"ל דהתם ה"ק מדלא משכחת לה בעלמא בנזיקין ככ"ע מוקמת לה בחופר בור ודלא כר' ואמאי לא (מוקי) [מוקמת] לה בשהכוהו עשרה בני אדם ואהדר ליה כיון דעל כרחין מוקמינן לה בנזיקין וכרבנן וההיא בקטלא ויחידאה וא"ת אכתי אמאי לא אוקמה בנזיקין ואפילו לרבי וכגון שחפר הראשון בור רחבו יתר על עמקו ובא אחר וסיירו וכיירו עד שנעשה עמקו יתר על רחבו דבכי הא אפילו ר' מודה דשני חייב והראשון פטור לגמרי וי"ל דבכי הא לא מיקרי מכשיר מקצת נזקו אלא האחרון הכשיר כל נזקו.

הא דאמרינן אלא דבלאו איהו מינטר מאי קא עביד. לאו לפוטרו לגמרי קאמר דאיהו נמי נעשה שומר עליו וכולן הכשירו נזקן והו"ל כחופר בור י' ובא אחר והשלימו לכ' ובא אחר והשלימו לל' דכולן חייבין כדתניא לקמן בפרק הפרה (בבא קמא נא, א) ואע"ג דבלא האחרונים הוה מתה אלא ה"ק מאי קא עביד שישלם את הכל והאחרים פטורים וכן כל מאי קא עביד אם באנו לפרש מאי קא עביד לשלם את הכל אבל משלם הראשון וכי אפשר לומר שאם השליך קיסם במדורה גדולה שיתחייב בכך י"ל דלא אמרו אלא במרבה (חבלות) [חבילות] שיש בהם כדי לילך ולהזיק דומיא דההיא דהשלימו לעשרים אבל אם אין בו כח כדי לילך ולהזיק פטור דהו"ל כחופר בור עשרה ובא אחר והשלימו לאחד עשר ובא אחר והשלימו לשנים עשר שהראשון חייב והאחרים פטורין.

חומר בקרן מבאש שהקרן דינו באלו שהזכרנו ושאם מסרו לחרש שוטה וקטן חייב כמו שהזכרנו מה שאין כן באש והאש מועד מתחלתו מה שאין כן בקרן:

חומר בבור מבאש שהבור תחלת עשייתו לנזק ושאם מסרו לחרש שוטה וקטן חייב כמו שהזכרנו וחייב על הטמון כבמגולה כגון אם נפלה שם תבואה טמונה בשק מה שאין כן באש והאש מועדת אף לדבר שאין ראוי לה כגון כלים אי לחכה נירו וסכסכה אבניו ודרכו לילך ולהזיק מה שאין כן בבור:

שמא תאמר מפני מה אי אתה מונה בשור כונתו להזיק והיזקו מצוי ויש הנאה להיזקה ואותן שהוזכרו למעלה תדע שאין להזכיר בכאן אותן שכתבנו למעלה ואע"פ שמנו בסוגיא זו דרכו לילך ולהזיק ותחלת עשייתו לנזק אגב גררא הוא שהובאו בכאן ואף בדרכו לילך ולהזיק אפשר שהביאה לחדש בו דין והוא לחייב דש בנירו כמו שיתבאר למטה ומכל מקום אין הכונה במנין זה אלא למנות דברים שבהם נמצאו דברים אלו חמורים אבל אותם שלמעלה הם כעין טעם לחיובן ויש בהם שהם משותפות לשני הטעמים והוא מה שבארנו באש שהוא מועד לאכול בין ראוי בין שאין ראוי ולכך נמנה בשני המקומות ויש מפרשים שלא מנה בכאן אלא חומרות השוות בכל השאר:

שור של פסולי המוקדשין שנפדה ונפל בבור בעל הבור פטור שנאמר והמת יהיה לו וזה אין המת שלו שאע"פ שנפדה טעון הוא קבורה שנאמר ואכלת ולא לכלביך ואם נגחו שורו של חברו חייב הואיל ונפדה הרי הוא בכלל שור רעהו בין שהזיק בין שהוזק ואע"פ שאף בשור נאמר והמת יהיה לו לא בא אלא ללמד שהבעלים מיטפלין בנבלה כמו שיתבאר הא אם לא נפדה פטור אע"פ שעומד לכך מכל מקום עדין הקדש הוא ויש חולקים בזו:

שור שדש בנירו של חברו ונתכון לכך הרי זה תולדה של קרן:

מה שביארנו במשנה שהחופר בור תשעה ובא אחר והשלימו לעשרה שהאחרון חייב לא סוף דבר למיתה אלא אף לנזקין ואע"פ שאף במעשה הראשון יש בכדי להזיק מ"מ האחרון חייב אף לנזקין הואיל ומ"מ חדש בו שיעור מיתה הא אם חפר זה שמנה והשני תשעה הואיל ולא חדש בו שיעור מיתה שניהם חייבים אחר שיש בחפירות שניהם בכדי להזיק וכן אם חפר זה עשרה וזה עשרים שניהם חייבים כמו שיתבאר בפרק הפרה:

מי שמסר שורו לחמשה בני אדם ופשע אחד מהם בשמירתו ויצא והזיק אם פשיעתו גרמה את ההיזק כגון שהשור עסקיו רעים כל כך עד שאין שמירת הארבעה שנשארו מספקת לו הרי זה שפשע לבד חייב והאחרים פטורים ואם לא גרמה פשיעתו כלום והוא שכבר היה משתמר בארבעה הרי זה לא פשע כלל והאחרים הוא שפשעו ולפיכך זה פטור מכל וכל והאחרים חייבים כך יראה לי מסוגיא זו במה שאמרו אלא דבלאו איהו מינטר מאי קא עביד וגדולי המחברים כתבו שכלם חייבים בין הוא בין האחרים וכן כתבו גדולי המפרשים ומה שאמרו בגמ' מאי קא עביד איהו שנראה משם ליפטר מכל וכל הם מפרשים מאי קא עביד איהו בפשיעה שלהם כדי לחייבו מן הכל יתחייבו כלם שכלם שומרים וכלם פושעים:

תוס' בד"ה ליחכה נירו כו' משמע דה"נ רוצה לפרש כן משא"כ בבור כו' עכ"ל הכי משמע להו דשייר חומר שור בדש בנירו איירי בהך מלתא גופא דאיירי לאתויי ליחכה נירו בחומר באש דומיא לפי מאי דסבר מעיקרא דשייר כלים בחומר בשור ותני ליה בחומר באש ודו"ק:

בד"ה ותו ליכא וא"ת כו' וי"ל משום דדחיק לאוקומי מתני' כו' עכ"ל בהך דהכוהו י' בני אדם כו' ליכא לתרוצי הכי אלא דעיקר קושייתם דאטו כי רוכלא כו' לא הוה אלא אהך דר' זירא ורב ששת דהקשו מסברא אבל מהנך דעשרה בני אדם הכהו כו' כיון דתניא בברייתא שפיר פריך בפשיטות דה"ל לתלמודא לאתויי נמי אמתני' דהכא ודו"ק:

בתוס' בד"ה כגון פפא בר אבא כו' ומיהו לפי המסקנא כו' אין צריך לפרש דחייב כו' עכ"ל ר"ל דאין צריך לפרש במסקנא דהוה כולהו פפא בר אבא דהרי לא חייב אלא אחרון ועיין בהגהת מרדכי:

ד"ה חומר בשור וכו' משום דהוי בכלל מסרן לחרש שוטה וקטן וכו'. מקשין התלמידים והיאך נוכל לומר שדין מסרן לחש"ו תלי בבעל חי והא בור אינו בעל חי ואפ"ה חייב היכא דמסר לחש"ו כדלעיל י"ל דלהכי דייקי התוס' בלישנייהו וכתבו דבהכי תלי טעמא דפטור באש ולא כתבו דבהכי תלי טעמא דחייב בשור אלא רוצה לומר דטעמא דחיוב יש בכמה דרכים כגון בור דחייב מטעם דדרכו לנתורי ולר"ל בלא צוותא דחרש היזקו מצוי ליפול שם אבל טעמא דפטור באש דלאו ב"ח הוא ואי לאו צוותא דחרש לא היה הולך ומזיק אלא הוה מעמיא עמיא ואזלא וק"ל:

חומר בשור מבאש וכו' כתבו בתוספות הא דלא תני שהשור בעלי חיים וכו' דבהכי תלי טעמא דפיטור באש. וקשה דמאי טעמא פטור באש משום שאין בו רוח חיים והרי בבור שאין בו רוח חיים ואף על פי כן במסרו לחרש חייב. וי"ל דלהכי לא חשיב הך חומרא דהוי בכלל כופר כדפירש רש"י לעיל. מהר"י כ"ץ ז"ל. ותלמידי ה"ר ישראל ז"ל כתבו וז"ל ונראה לבאר דאף על גב דבבור נמי חייבין מכל מקום כאן באש פטור בשביל שאין בו רוח חיים. ע"כ.

מה שאין כן באש וכו' פירש הקונטרס דבאש פטור מן הכופר אף כשאין יכול לברוח דקם ליה בדרבה מיניה. ואין נראה דלא מיירי אלא באש שכלו חציו דבלא כלו חציו לא הוי אש אלא אדם ממש. ע"כ גליון תוספות.

מה שאין כן באש וכו' פירש בקונטרס דאש לא מיחייב בה שריפת אדם שהיה לו לברוח ואם כפות הוא פטור דקם ליה בדרבה מיניה דשייך ביה חיוב מיתה. וקשה דהא תינח למאן דאמר אשו משום חציו אלא למאן דאמר משום ממונו אם כן לא שייך פיטור מקם ליה בדרבה מיניה. ועוד קשה למאן דאמר אשו משום חציו נמי ליכא חיוב מיתה בתר דכלו חציו דהתם מודה דמחייב משום ממונו כדקאמר לקמן בפרק כיצד. ועוד קשה דקם ליה בדרבה מיניה לא שייך רק לפטור ממון שעת מיתה כגון קרע שיראין אבל דמי נהרג כגון כופר לא שייך פטור דקם ליה בדרבה מיניה. וי"ל דלכך אש פטור מכופר דלא אשכחן חיוב בכופר רק בשור דכתיב אם כופר וכו' ודרשינן עליו ולא על האדם והכי נמי דרשינן עליו ולא על נזקין כגון אש ובור דמשמע עליו דוקא ולא על האחרים. ומכל מקום שן ורגל לא מימעטי מעליו כיון דהוו משור גופיה ואף על גב דהאי מועד מתחילתו וקרן לאו מועד מתחילתו כיון דכולהו איתנהו בשור כך לי מועד מתחילתו כמו מועד בשלש פעמים כיון דסופו להיות מועד. וא"ת למה לי מיעוט שור ולא אדם גבי בור תיפוק ליה מעליו דאמעוטי להו כל הניזקין. ויש לומר דאיצטריך למעוטי נכרי הקנוי לישראל שנפל לבור דפטור דהתם לא שייך כופר והשתא פטור משור ולא אדם. תלמיד רבינו פרץ ז"ל. וזה לשון ה"ר ישעיה ז"ל מה שאין כן באש. תימה מנא ליה דאש פטור מכופר למאן דאמר אשו משום חציו ניחא דנפקא ליה מעליו ולא על האדם אבל למאן דאמר משום ממונו מנא לן דפטור. וצריך לומר כי היכי דדרשינן עליו ולא על האדם נדרוש עליו ולא על האש. ותימה הכי נמי נדרוש עליו ולא על הבור ואם כן למה לי למעוטי אדם. וי"ל דאיצטריך למעוטי גוי או עבד דמעליו לא ממעטי אלא בן חורין דשייך ביה כופר. אי נמי בבן חורין ולפטור מדמים איצטריך דמעליו לא פטרנא אלא מכופר. ותירוץ זה למאן דמחייב אש בדמי אדם ניחא דאיצטריך שור לפטור דמי אדם בבור אבל למאן דפטר אש מדמי אדם על כרחך מעליו נפקא ואם כן בבור נמי נפטריה מעליו. וי"ל דהא דפטר אש מדמי אדם לאו מעליו נפקא אלא לבתר דגלי לן בבור פיטור בדמי אדם משור ולא אדם גמר ליה אש מבור. ע"כ.

ליחכה נירו גבי דש בנירו פירש רש"י ז"ל מה שאין כן בבור דלא שייך ביה היזק קרקע וכו' ככתוב בתוספות. וקשה לפירושו דאין זו חומרא כיון דמה שבבור פטור היינו משום דלא שייך ביה האי היזקא ואף על גב דקתני נמי שדרכו לילך ולהזיק מה שאין כן בבור אף על גב דהתם נמי לא שייך לא דמי דהכא קתני ומועדת לאכול בין ראוי לה בין שאינו ראוי לה ולשון מועדת משמע לענין חיוב. ואף על גב דלעיל גבי כי שדית בור בינייהו וכו' דפריך מה להנך שכן מועדין מתחילתן וההוא מועדין פירוש רבינו תם דרכן להזיק קאמר ולאו לענין חיוב קאמר כדפירשתי לעיל. מכל מקום בלשון ברייתא ומשנה לא מצינו לשון מועד כי אם לענין חיוב ואף על גב דלעיל קאמר נגמר דינו אסור בהנאה דבר דלא שייך בבור מכל מקום לעיל לא קאמר אלא דשייך בזה מה שאין בזה אבל הכא לענין חיוב הוא דקאמר דמשמע מילי דשייך הוא אבל אינו חייב וזה קשה דאפילו שייכות נמי אין בו. לכך נראה לפרש ליחכה נירו דחייב אף על פי שאין רגילות שתזיק וכו' ככתוב בתוספות. וא"ת כיון דלענין פיטור שאינו ראוי לו קאמר דזה חשוב אינו ראוי לו כשימות בפחות מעשרה אם כן לעיל נמי היה לו לתרץ דשאינו ראוי לו גבי בור רצה לומר בענין זה ולא בכלים. וי"ל דודאי לעיל שהיה מפרש שאינו ראוי לו דאש בכלים וזה שייך בבור אם כן סברא הוא לפרש שאינו ראוי דבור דומיא דאש כיון דשייך בו אבל השתא דמפרשים שאינו ראוי לו דאש בליחכה נירו וכו' דלא שייך בבור לכך מוקמינן שפיר גבי בפחות מעשרה כדפירשתי. אי נמי לעיל דמוקי לה בכלים אף על גב דקצת ראוי הוא אצל אש אלא שאין ראוי לגמרי כמו עצים הילכך ליכא לאוקומי דכוותה גבי בור בהמית בפחות מעשרה דאינו ראוי כלל לבור אבל השתא דמוקמינן גבי אש בליחכה נירו דגבי אש אינו ראוי כלל לכך איכא לאוקומי דכוותה בבור בדבר שאינו ראוי כלל דהיינו המית בפחות מעשרה ולא בכלים דראוי קצת. כך נראה למורי שיחיה. תלמידי הר"ר פרץ ז"ל. ולמורי הרב נראה ליישב פירוש הקונטרס דאף על גב דלא שייך בהו היזיקא שייך לומר מה שאין כן בבור דחיובא דאש אתא לאשמועינן ולא פיטוריה דבור דהא לא בא התנא לאשמועינן חומרות משום דלא ילפי מהדדי אלא חומרא דבור וכל חד אתא לאשמועינן. ועוד תדע דשייך לומר מה שאין כן בבור אפילו היכא דלא שייך ביה ההוא היזיקא מדאמרינן לקמן בנירו לאו שיירא הוא דקתני דרכו לילך משמע הא לאו הכי הוי שיורא ומיחשיב בשור מבבור אף על גב דלא שייך כלל בבור וליחכה נירו אינו בכלל דרכו לילך ולהזיק דהא לאו דרכו הוא. מהר"י כ"ץ ז"ל.

ליחכה נירו וסכסכה אבניו פירש רש"י מה שאין כן בבור דלא שייך ביה היזק קרקע וכו'. ויש מקשים לפירוש זה דכל דלא שייך ביה לא מיקרי חומרא. מיהו בירושלמי גרסינן א"ר הילא צריך הוא שיאמר בכל אחד ואחד והשור מלמד על כולהון שהבעלים מטפלים בנבלה דכתיב והמת יהיה לו וכתיב בבור והמת יהיה לו תני רבי ישמעאל יצאו קרקעות שאינם מטלטלים יצא אדם שאין לו הנאה ממתו משמע שהוצרכו הקרקעות להוציא מנזקי הבור מוהמת יהיה לו ואם אי אפשר למצוא נזקי בור בקרקע שאינו מטלטל למה הוצרך הכתוב למעט. ואולי אם מחמת בורו נפלה כותלו של חבירו. וצריך עיון. הרשב"א ז"ל.

שהשור חייב בו פסולי המוקדשין מה שאין כן בבור הקשו בתוספות דלמה לי שור ולא אדם מוהמת יהיה לו נפקא שהמת אסור בהנאה וכן לקמן בפרק הפרה דפריך ואיפוך אנא וכו' ותירצו וכו'. וקשה לי תירוץ זה דהא לקמן בפרק הפרה בסמוך לאיפוך אנא אמרינן והמת יהיה לו כל דבר מיתה אלמא אפילו אדם במשמע ולא בשור בלחוד משתעי קרא. ועוד דאקשינן בין לרבנן דממעטי להו לכלים בין לרבי יהודה דמרבה להו כלים בני מיתה נינהו ומאי קושיא לרבנן ודאי איצטריך למעוטינהו דאי מוהמת הא אמרינן דלא נפיק מיניה מיעוטא דאדם וכלים דבשור בלחוד קא משתעי קרא. ולרבי יהודה נמי לא קשיא דוהמת לא מיעט הכלים ועוד דלא אשכח פירוק לקושיא אלא דכלים בכלל דוהמת יהיה לו דשבירתן זו היא מיתתן. אלא ודאי משמע דכלן משמע אכלל והמת יהיה לו הן. והא דאמרינן איפוך אנא לא קשיא דהא אשכח פירוקא דמסתברא ומן הדין הוה מצי למימר ליה ולטעמיך שור דלא משלם כופר ושלשים של עבד ובהרבה מקומות יכול להקשות כן ואינו מקשה וכל דלא קאי לא חיישינן לדקדק ביה כולי האי ושור ולא אדם איצטריך לעבד ולנכרי הקנוי וכו'. הרשב"א ז"ל לקמן בפרק הפרה. וזה לשון הרר"א ז"ל יש לומר דוהמת יהיה לו לא משמע אלא מי שהוא שלו כשהוא חי מה שאין כן באדם ואפילו עבד ואמה דלית ליה בהו אלא שעבוד. אי נמי יש לומר דלרבי יהודה דמחייב על נזקי כלים בבור אי לאו דכתב רחמנא פיטורא דאדם מקמיה דלכתוב והמת יהיה לו לא הוה מוקמי ליה להאי והמת יהיה לו דבור למי שהמתה שלו אלא בההוא דשור דמסתברא פיטורא בשור שכן פטר בו חצי נזק דהשתא לא חזית דפטר בבור כולו נזק. ולרבנן נמי לא קשיא דאי לאו דכתב רחמנא שור וחמור תרווייהו אלא חד מינייהו הוה אמינא דההוא דכתיב למעוטי אדם הוא דאתא ולאו למעוטי כלים. וכי תימא למאי איצטריך שור ולא אדם ממי שהמתה שלו נפקא הא לא קשיא כדאמר דאי לאו דכתב רחמנא בהדיא פיטורא בבור הוה אמינא דההוא והמת יהיה לו דבור לבעלים מטפלים בנבלה הוא דאתא כדכתיבנא. ע"כ. כן כתב לקמן בפרק הפרה. ושם האריכו המפרשים בזה עיין שם.

הא דלא קאמר חומר בבור דשלא ברשות דאש נמי פעמים שלא ברשות והא דלא קתני דבור מעשיו גרמו לו אפשר דהוא בכלל תחילת עשייתו לנזק. ע"כ גליון תוספות.

אלא אי אמרת רבי יהודה היא מאי שייר דהאי שייר מכאן משמע דאין לו לעולם לתנא לשייר דבר אחד. ולא כמו שפירש רשב"ם בכל דוכתא דדייק הכי מנא לך ששייר התנא שום דבר שאתה עושה אותו שיירן ומפרש שכך דרכו לשייר דבר אחד כמו שניים וכאן אי אפשר לומר כן דממה נפשך תנא זה שיירן ששייר שור פסולי המוקדשין ואפילו הכי אין מתיישב אם לא שייר עוד דבר אחר. תוספות שאנץ.

בפרש"י משא"כ באש ואם כפות הוא המבעיר חייב מיתה וכו' היינו כשהתרו בו אבל מתשלומין פטור לעולם אפילו אם לא התרו בו מטעם קלב"מ ועי' ברש"י פרק הכונס ואף על גב דחיוב מיתה חומרא היא מ"מ כאן לא איירי ממיתה אלא בחומר התשלומין של הנזקין ק"ל:

בד"ה ובין שאינו ראוי לקמן מפ' דשור היינו קרן וכו' עכ"ל כוונתו דאי בשן לא שייך לומר דחייב בשאינו ראוי כדאיתא לקמן פ' כיצד דשן אינו מועד אלא לראוי לה:

בתוספות בד"ה חומר בשור מבאש הא דלא קתני שהשור ב"ח משום דהוי בכלל מסרן לחש"ו וכו' עכ"ל עי' במהר"ם. ול"נ ליישב דאף על גב דבבור חייב ג"כ מסרו לחש"ו אף שאינו ב"ח היינו משום שפשע בתחילת עשייתו לנזק לכך עליה דידיה רמיא לסותמו בסתימה מעליא ולא למוסרו לחש"ו דההוא בירא איהו כריא אבל בשאר מילי דלאו בעלי חיים אין סברא לחייבו כל היכא שהנזק עתה אינו מוכן אלא שאח"כ מתרבה וכבר אינו בידו אלא ביד חש"ו ולכך פטור גבי אש דהא נעשה הנזק ביד חש"ו אבל בשור חייב כיון שהוא ב"ח ודרכו לנתוקי והולך אנה ואנה לא סגיא במה שמסרו לחש"ו אלא צריך לשמרו בשמירה מעולה כמו בור כנ"ל בכוונת התוס' אבל בחנם נדחקו התוס' כאן וכן בעמוד הסמוך בד"ה ודרכו לילך אבל העיקר נראה מאי דלא תנא חומר בשור שהוא ב"ח היינו משום דלא חשיב כאן אלא מה שהוא חומר לענין תשלומין או מצד הדין או מצד המעלה משא"כ מה שהשור הוא ב"ח אין בו חומר כלל לענין תשלומין ואף ע"ג דלענין דלא ילפינן הנזקין זה מזה אמרו בריש מכילתין לא זה וזה שיש בו רוח חיים היינו משום דלענין פירכא פרכינן אפי' כל דהו כדאיתא בכמה דוכתי אבל חומרא גמורה ודאי לא הוי דמה בכך שהוא בעל חי לענין תשלומין ודו”ק:

בתוספות בד"ה שייר טמון כו' ופ"ה כגון שבעט השור שק מלא תבואה וכן אם נפל בבור כו' ולא דק דכל מילי דלאו ב"ח ממעטינן מחמור דבור כמו כלים כו' עד סוף הדיבור. ואף דלקושטא דמילתא אפשר דלא דק רש"י בזה כיון שלא כתב אלא לדוגמא בעלמא מ"מ הואיל ונפיק מפומיה דרש"י יש ליישב דבריו דלא פסיקא כ"כ דממעטי' כל מילי מחמור ולא כלים אלא כלים דוקא ממעטי' מדכתיב חמור יתירא משמע שבא למעט כלים שעליו כגון אוכף כמ"ש לקמן דף כ"ד חמור וכליו ונתקרעו ובעלמא נמי דרשי' חמור לסימני אוכף והיינו משום שדרכו בכך ועוד דלא ממעטי' מחמור אלא דמידי דכוותיה ממעט ובעלי חיים נמי מיקרי כלי כמ"ש התוספות פרק הזהב דף מ"ו לפי שראוי להשתמש למלאכה ע"ש וכן לענין שבת איכא מ"ד דשביתת כלים דאורייתא כמו בעלי חיים משא"כ תבואה ופירות לא שייכי כלל למעטינהו מחמור וממילא דמרבינן להו מונפל כל דבר נפילה ולכאורה הדבר מוכרח דהא למאי דבעי למילף לקמן דף נ"ד מעיקרא בכלל ופרט וכלל נמי הוה מרבי תבואה ופירות מכעין הפרט דשור וחמור דדמי להו דהוי' פרי מפרי וגידולי קרקע ובעלי חיים נמי פרי מפרי וגידולי קרקע נינהו לענין כופו"כ כדאיתא בר"פ בכל מערבין א"כ כ"ש למסקנא דלקמן דף כ"ד דדרשי' בריבוי ומיעוט וריבה דיש לרבות יותר תבואה ופירות דדמו בפרי מפרי וג"ק דריבוי ומיעוט מרבה טפי מכופו"כ כנודע ובזה נתיישב ג"כ מה שהקשו התוספות מדפטור מנזקי מים בבור די"ל דשאני מים דלאו פרי מפרי וג"ק הוא כדאיתא פרק בכל מערבין לענין דאין ניקחין בכסף מעשר ע"ש:

בגמרא ליתני חומר בשור שחייב בו פסולי המוקדשין משא"כ בבור אא"ב רבנן וכו' אלא א"א ר' יהודא מאי שייר וכו' עכ"ל. קצת קשה אמאי משמע להש"ס בפשיטות דר"י מודה דפטור פסולי מוקדשין בשור אף על גב דחייב על כלים דהא לקמן דף נ"ג מקשי בגמ' מאי חזית דוהמת יהיה לו דבור אתי לפסולי מוקדשין ודבור לבעלים מטפלין איפוך אנא ומשני מסתברא דפסולי מוקדשין פטר בבור שכן פטר בו כלים וא"כ לר"י מנלן ועי' בת"ח שתירץ דא"כ תקשי ליתני איפכא אבל אין זה תי' מספיק למ"ש בד' נ"ג שם אבל בלא"ה לק"מ דהאמת הוא דטפי מצי לשנויי מסתברא שכן פטר בו אדם וזהו אפי' לר"י והא דלא משני הכי יתבאר שם ועיין מה שאכתוב בדברי תוס' בסמוך:

בתוספות בד"ה שהשור חייב בו פסולי המוקדשים וכו' וא"ת ל"ל שור ולא אדם תיפוק ליה מוהמת יהיה לו מי שהמת שלו וכו' עכ"ל. מקשים העולם דאי לא נכתב שור ולא אדם נימא דאיפוך אנא ולא שייך לשנויי שכן פטר בו הכלים דנימא כלים גופא מחייבי וחמור איצטריך למעט אדם ואף לפי מ"ש בסמוך דשייך לומר מסתברא שכן פטר בו אדם מ"מ עכ"פ איצטריך למכתב אדם לגופיה ואכתי כלים לא ידענו לפוטרם ואיצטריך למכתב שור וחמור אבל האמת דלק"מ דלפי סברת תוס' עכשיו דאדם שייך ג"כ למעט מוהמת יהיה לו לא שייך כלל להקשות איפוך אנא דוהמת יהיה לו דשור בא ללמד על מי שהמת שלו דוקא דאיך נוכל לומר כן דהא גלי רחמנא בשור בהדיא דאדם חייב אף ע"ג שאין המת שלו והא דמקשי שם בגמ' איפוך אנא היינו לפי תי' התוספות דוהמת יהיה לו לא משתעי כלל באדם כמו שכתבו תוס' כאן להדיא ועי' עוד מזה שם בדף נ"ג אי"ה ודוק היטב:

בא"ד וי"ל דוהמת יהיה לו משתעי בשור ולא ממעטי' מיניה אדם תדע מדפריך ואיפוך אנא כו’ והא בשור משלם כופר כו'. עכ"ל ולמאי דפרישית לעיל בל' התוספות ד"ה משא"כ בבור דלא שייך למעט כופר ממיעוט דכתיב בבור א"כ שפיר מקשה התם ואיפוך אנא דנהי דשיור חייב בכופר אכתי מצינן למעט שור פסולי המוקדשין מדין נזק דנזק לחוד וכופר לחוד וליכא למימר דהיינו נמי דמשני ההוא דמוהמת יהיה לו לא שייך למעט אדם והיינו מה"ט גופא דכופר לחוד ונזק לחוד ואהא מייתי שפיר תדע הא ליתא דא"כ משור ולא אדם נמי לא שייך למעט כופר לפי פירושי בכוונתם לעיל אע"כ דלפרושי צ"ל דהשתא קיימי התוספות בשיטת רש"י דמשור ולא אדם ממעטי' כופר. וכן נראה ממה שכתבו התוס' בסוף הדיבור ובלא"ה לק"מ למאי דפרישית לעיל כו' מבואר להדיא שדבריהם בתחילת הדיבור היינו לפי שיטת רש"י וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה וצ"ע ליישב ודוק היטב:

בא"ד ובלא"ה לק"מ למאי דפרישית לעיל דאיצטריך לעבד ולעכו"ם הקנוים לישראל כו' עכ"ל וקשיא לי דלהאי פירושא קשה טפי מאי מקשה הש"ס בסמוך לר' יהודא מאי שייר דהאי שייר הא שייר נמי עבד ועכו"ם הקנוי' לישראל דבשור חייב ובבור פטור ונהי דלענין עבד אפשר לומר דהיינו בכלל שלשים של עבד ואף למאי דפרישית לעיל האי עבד דממעטי בבור לפי' התוס' לא איירי מל' סלעים אלא מתורת דמים ממש אפשר דלא חשיב שיורא אלא דמעכו"ם הקנוי לישראל הקושיא במקומה וליכא למימר דהויא בכלל כופר הא ליתא דכופר ממעטינן מעליו והך ממעטי' משור ולא אדם וצ"ע ודו"ק:

גמ' לאתויי כלים עי' לעיל ה ע"ב תוס' ד"ה כי שדית:

תוס' ד"ה שהשור כו' וא"ת ל"ל עי' תשובת ח"צ סי' קלו:

בא"ד ואי משום וכו' עי' זבחים דף עא ע"ב תוס' ד"ה ובטרפה: