Bava Batra 85b

כליו של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח או לא אע"ג דברשות הרבים אמרינן לעיל דלכ"ע לא קנה התם ה"ט משום דלא ניחא להו לבני רה"ר שיניח כליו שם דמאן פייס ודמאן שביק אבל ברשות מוכר מיבעיא דאע"ג דא"ר יוחנן דכל מקום שיש לו רשות להניחו קנה דלמא לא אתא למעט אלא רה"ר אבל מוכר שמא משאיל לו מקום ללוקח שיקנה מה שהוא מוכר לו וא"ת ואמאי לא פשיט מהא דאמר ר' יוחנן לעיל (בבא בתרא דף פד:) מדד והניח ע"ג סימטא קנה ואסיק לעיל במודד לתוך קופתו ודוקא בסימטא אבל ברשות מוכר לא ויש לומר דרבי יוחנן דנקט סימטא היינו משום דברשות מוכר מיבעי ליה וכן משמע בגיטין בהזורק (דף עח. ושם ד"ה כגון) דקאמר אהא דתנן זרקו לה לתוך חיקה או לתוך קלתה מגורשת ודייק אמאי מגורשת כליו של לוקח ברשות מוכר הוא שמע מינה כליו של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח ומשני עלה ר' יוחנן מקום חיקה קנוי לה מקום קלתה קנוי לה:

כגון שהיה בעלה מוכר קלתות וא"ת נהי דנותן לה רשות ומשאילה מ"מ הא בעי חזקה כדאמרינן בהשואל (ב"מ דף צט: ושם) כשם שהקרקע נקנה בכסף בשטר ובחזקה כו' כך שכירות קרקע כו' ותירץ ריב"א דאע"ג דאין המקום קנוי לה דכיון דיש לה רשות להביא קלתה שם קני לה קלתה דכליו של אדם קונה לו בכל מקום שיש לו רשות להניח כמו גבי סימטא אע"פ שאין סימטא קנוי לו מ"מ הכלי עצמו קונה לו:

לא בכליו דמוכר משמע מהכא דמשיכה מועלת ללוקח בכליו של מוכר דקתני דקנה כשמוציאה מרשותו:

בכליו דמוכר אמאי קנה לוקח דכי היכי דכליו של לוקח לא מבטל אגב רשות מוכר ה"נ אית לן למימר דכליו של מוכר לא מבטל אגב רשות לוקח והוי מצי לדחויי אע"ג דכליו של לוקח לא בטל אגב רשות מוכר כלי של מוכר בטל אגב רשות לוקח דניחא ליה למוכר שיתבטל כליו אגב הרשות שיתקיים המקח:

משך חמרין ופועלין בנו"ן ול"ג חמריו ופועליו בוי"ו דאם כן הוה משמע דמיירי בחמריו ופועליו דלוקח ולא יתכן דאם כן בלא פירקן נמי וא"ת הא דבעי ר' אלעזר בפ"ק דבבא מציעא (דף ט: ושם ד"ה משוך) האומר לחבירו משוך בהמה זו וקני כלים שעליה מהו מי מהניא משיכה דבהמה לאקנויי כלים שעליה או לא תפשוט מהכא דלא מהניא דקתני שניהן יכולין לחזור בהן וי"ל דהכא כשמשך החמרים אבל החמורים לא משך אלא החמרים משכו את החמורים עמהן א"נ התם דוקא מיבעי ליה דאמר ליה שע"י משיכת בהמה יקנה הכלים אבל הכא דלא מיירי בהכי אלא דאמר ליה זיל וקני גרידא ומשום הכי לא קנה תבואה במשיכת בהמה:

בין פסק עד שלא מדד בין מדד עד שלא פסק ואפי' מדד ופסק נמי שניהן יכולין לחזור כיון דעדיין לא פירקן אלא נקט הכי משום דבעי לפלוגי בסיפא בין פסק עד שלא מדד למדד עד שלא פסק:

פשוט לך מיהא ברשות מוכר לא קנה וכו' כלומר פשוט מיהא הפך מה שאמרת, ואמור דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח. (האותביה) [הא דאותביה] רב נחמן לרב (פפא) [הונא] מסופא דברייתאד דקקתני ברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח אי בכליו דמוכר אמאי קנה לוקח. תמיה לי, מאי קשיא ליה, אין הכי נמי דאי ברשות לוקח דקנה לוקח, שהכל הולך אחריו, ומדק[תני] כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח שהרשות מעכב, וכליו של מוכר ברשות לוקח קנה לוקח, שהכל הולך אחריו, ומדק[תני] כלי של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח שהרשות מעכב, וכליו של מוכר ברשות לוקח קנה לוקח שרשות קונה לו ואין הכלי מעכב, וכד[אמר] רבא בסמוך דאתא למיפשטא מברייתא דפרקן והכניסן בתוך ביתו, וי"ל דרב נחמן לטעמיה דרב הונא אמר לה, כלומר, לדידך דעבודתך הכלי עיקר, אי נמני כליו של מוכר נמי ברשות לוקח אמאי קנה לוקח, ואי נמי י"ל דתרווייהו לית להו הא דרבא, ואפילו רב נחמן דאמר דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח סבור דבין כלי בין רשות מעכבין, והילכך כליו של לוקח ברושת מכור אי נמי כליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה. כנ"ל.

מאן פסקא סתמא דמילתא בי מוכר שכיחי מאני דמוכר בי לוקח שכיחי מאני דלוקח. מהא שמעינן דהגבהה ומשיכה בכליו של מכור קנה לוקח, דהא קתני ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו, ואוקימנא השתא בכליו של מוכר. וגרסינן בירושלמי (קדושין פץא ה"ד): אמר רב חסדא משוך בהמה זו לקנותה קנה, לקנות ולדותיה לא קנה, לקנותך אותה [ואת ולדותיה קנה. ומה בין זה למשואה. כשלא היתה הבהמה עוברה, אבל אם היתה הבהמה עוברה עשו עוברה כמשואה, וכן מוכח בשבת פרק המצניע (שבת צא, ב) גבי הגונב כיס בשבת, וכן בפרק המוכר את הפועל במסכת ע"ז (עא, ב) דגבי דכאיל ורמי במנא דישראל, ושלא כדברי האומרים דכליו בחצירו ואין הגבהה ומשיכה קונה בכליו, ואי נמי כשהירותב מונחין ועומדין בתוך הכלי ואינן זזין ממקומן. וכל זה איננו שוה.

משך חמריו ופועליו והכניסן לתוך ביתו בין פסק עד שלא מדד בין מדד עד שלא דפסק שניהם יכולין לחזור בהם. פירוש, מפני שהמשיכה היתה קודם פסק, ופסק ולא מדד נמי לא קנה שעדיין הפירות מונחין על חימרין ופועלין ולא על חצר הלוקח ובמה קנה, וכן מדד ולא פסק לא קנה משום דכל שלא פסק לא סמכא דעתייהו, אבל פרקן והן מונחין על גבי חצר הלוקח, מיד שפסקא קנתה לו חצרו, ולא משום דפרקן הוא קונה, כלומר, מדין משיכה או הגבהה שבשעת פריקה, דההיא קודם פסק התה, ואין משיכה והגבהה וחצר קונין לו כלל קודם פסק, וכדאמרינן דלא סמכא דעתייהו, אלא טעמא דפרקן והן מונחין על גבי חצירו, למר כדאית לי אפילו בכליו שלמוכר ולמר כדאית ליה במתאכלי דתומי. ותדע לך דלא משום משיכה הוא, דהא פשוט מינה בבא בכליו של מוכר ברשות לוקח קנה לוקח, [ומאי פשיטותא] הכא משום דפרקן, דהיינו משיכה, הא לאו משום קניית רשות לוקח הוא אלא מדין משיכה דהוא קונה לכולי עלמא שאפילו בכליו של מוכר, וכמו שכתבתי למעלה. ואני תמה על דברי ר"ךְ ז"ל שכתב: פרקן והכניסן בתוך שלו כיון שפסק דמיהן סמכא דעתיה ומקנה דהא משיך. עד כאן.

לענין גיטין אמרו שאע"פ שאמרה תורה ונתן בידה אין סוף הענין דוקא לידה אלא אף בחצרה או איזה מקום המושאל או המושכר לה ומ"מ כל שהיא ברשותו לא קונה עד שיגיע הגט לידה או לתוך חיקה או לתוך קלתה והוא כפיפה קטנה המיוחדת לה לעסקי פלכה אע"פ שאינה קשורה בה ולא מתורת כליה שהרי כליו של לוקח ברשות מוכר אינו כלום אלא לפי שמן הסתם אין הבעל מקפיד על מקומו והוא מושאל לה מן הסתם אפילו לא היה בעלה מוכר קלתות לקלתה מיהא אינו מקפיד על מקומה ואין צריך לומר בשהיה בעלה מוכר קלתות ומכר לה שבהגבהת קלתה קנה גיטה עמה ויש שפרשו בה שאינו מקפיד על מקומם וגאוני ספרד פרשו בה שבאותה הנאה שמכר לה הוא משאילה מקומו מן הסתם ולפי זה אף לענין קנייה אם קנה זה הכלי מן המוכר עצמו והגביהו והניחו לשם ואח"כ קנה ממנו פירות ומדדום לתוך כלי זה קנה אף ברשות מוכר מכיון שקנאו ממנו אינו מקפיד על מקומו והרי מקומו מושכר לו בהנאת מכירתו וכן כתבוה גדולי המחברים ומכאן יצא להם כן ושמא תאמר ולמה הוא צריך להגבהה ונאמר גם כן שיקנהו בשכירות מקום בהנאת המכירה אין זה כלום שאין דעתו של זה סומכת בקניית הכלי אא"כ שכר את מקומו בפירוש או שיקנהו בהגבהה אבל מכיון שקנאו קנייה מפורסמת נהנה הוא במכירתה עד שמתוך אותה הנאה הוא משאילו מקום שהוא מניחו בה אחר הגבהתו:

כבר ביארנו שכל הקניות אינן כלום אא"כ באות אחר פסיקא וכן ביארנו שכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה מעתה חמרים שהיו מביאים פירות ומשכן והביאן לביתו אפילו פסק את הדמים תחלה לא קנה ובמה יקנה משיכה אין כאן שאין משיכה שבבני אדם מועילה למה שעל גבן אחר שאין הוא עצמו נקנה במשיכה רשות לוקח אין כאן שהרי עדין על כתפו של חמר הם ומה שאמרו בגמ' על זה בין פסק עד שלא מדד בין מדד עד שלא פסק פירושו שמדד ופסק תחלה קודם שבאו לביתו ואעפ"כ לא קנה פרקן אחר שהיו בביתו בין הוא בין חמר אם פסק עד שלא מדד קנה שרשותו קונה לו בלא מדידה ואם מדד עד שלא פסק לא קנה עד שיפסוק ויכול לחזור וזה שאמרו שבפסק לבד קנה בלא מדידה דוקא שנשפכו לקרקע ביתו של לוקח או בכליו או שהם דברים שאינן בכלי כגון בצלים ושומים וכיוצא בהם אבל אם עדין הם בכליו של מוכר הואיל ולא משך אין רשותו קונה לו שכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה כמו שביארנו:

בד"ה כגון שהיה בעלה כו' וא"ת נהי דנותן לה רשות ומשאילה מ"מ הא בעי חזקה כו' עכ"ל ק"ק אהך דהכא כליו של לוקח ברשות מוכר דקנה בא"ל זיל קני כדמסיק ובלא א"ל זיל קני נמי קמבעיא ליה דשמא משאיל לו מקום ותקשי להו נמי מ"מ הא בעי חזקה ויש ליישב ודו"ק:

בד"ה בין פסק עד כו' ואפילו מדד ופסק נמי שניהם כו' עכ"ל דמדד דהכא משמע להו דלא הונחו לרשות הלוקח עדיין כפרשב"ם דא"כ היינו מדד עד שלא פסק כו' דקתני בסיפא ועוד דפריך לקמן אסיפא מכדי פריקא קתני מ"ל פסק כו' אהך דהכא דרישא מדד עד שלא פסק כו' נמי ה"מ למפרך הכי מ"ל לא פסק ומ"ל פסק ודו"ק:

והא דומיא דחצר שאינה של שניהם קתני בדין הוא דהוה מצי למפרך מהיא גופא דחצר שאינה של שניהם גופא דינה כרשות הרבים אלא דניחא ליה למפרך הכי לאוקמי פירכיה קמא בדוכתא דפריך מאי לאו ברשות הרבים. הר"ן ז"ל.

אלא דתרווייהו אם תשאל היכי סלקא דעתין מעיקרא דהאי חצר שאינה של שניהם דקתני חצר של אדם אחר הוא דאלמא כליו של לוקח ברשות שאינה של שניהם אלא לאדם אחר קניא והא קתני בהדיא ברשות הלה המופקדים אצלו לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה אצלו ברשותו אלמא כליו של לוקח בחצר שאינה של שניהם לא קנה. תשובתך רשות שאינה של שניהם היינו רשות שאינה של שניהם אלא לאדם אחר ולית ליה בה רשותא לחד מינייהו ולא למוכר ולא ללוקח ומשום הכי סלקא דעתין כלי של לוקח קניא ביה דהא לית ביה רשותא למוכר אבל רשות הלה המופקדים אצלו כיון שהשאילו בעל החצר מקום למוכר להניח שם פקדונו נמצא אותו מקום קנוי למוכר וכרשותו דמי ומשום הכי לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו. תדע דהא גבי רשות מוכר קתני ליה אלמא דיניה כדין רשות מוכר. הרא"ם ז"ל.

בעא רב ששת מרב הונא כליו של לוקח ברשות מוכר קנה או לא קנה אמר ליה לא קנה. כך היא הגירסא בהלכות הריא"ף ז"ל ואינה ברוב הנסחאות. ומיהו אף על גב דלהנך נסחי משמע דלא איפשיטא נקטינן דלא קנה דכיון דאיכפול ואתו כל הנך אמוראי למחויי מאה עוכלי כי היכי דלא נפשוט דקנה משמע דלא קנה ורבא נמי משמע דהכי סבירא ליה מדמפרש טעמא דרבי יוחנן אלמא דהכי הלכתא דלא קנה כיון שהוצרך תנא דההיא ברייתא לומר דטעמא דמגורשת משום דמקום חיקה קנוי לה מקום קלתה קנוי לה ואף על גב דלא פשטינן לה הכא מההיא אשכחן דכוותה בתלמודא והכי נמי משמע בפרק איזהו נשך דאמרינן התם אמר מר זוטרא משמיה דרב פפא האי משכנתא באתרא דמסלקי מסלקים ואפילו מתמרי דאבודיא ואי אגבהינהו בסיסני קני ולמאן דאמר כליו של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח אף על גב דלא אגבהינהו בסיסני נמי קני אלמא דאיהו אליבא דנפשיה סבירא ליה דלא קנה והיינו דמהדרינן מעיקרא דמסלק ליה אפילו מתמרי דעל בודיא הלכך כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה אלא היכא דאמר ליה דליקני וכמסקנא דשמעתין וכן נמי כל היכא שאינו מקפיד על כל מקום כליו ומשאיל לו מקום דומיא דאשה. ולענין כליו של מוכר ברשות לוקח לכאורה משמע דקנה דהא בהא תליא מדאמרינן והא מדכליו של מוכר ברשות לוקח קנה לוקח כליו דלוקח ברשות מוכר נמי לא קנה לוקח ומדמסקינן דכליו דלוקח ברשות מוכר לא קנה דבתר רשות אזלינן מינה דכליו של מוכר ברשות לוקח קנה. אלא שהריא"ף ז"ל פסק בשניהם לא קנה וכן הרמב"ם ז"ל בפרק ד' מהלכות מכירה וצריך טעם למה ואפשר דכי פרכינן הכי בגמרא מכל שכן מקשינן דאי כליו של מוכר ברשות לוקח קנה כל שכן דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה שמרובה מדת לא קנה ממדת קנה לפי שהקונה מוציא מחברו וכן כתב רשב"ם ז"ל.

אבל מלא קנה דמסקינן בכליו דלוקח ברשות מוכר לא שמעינן קנה בכליו של מוכר ברשות לוקח. אבל עדיין צריך עיון דאף על גב דלא איפשיטא לא הוה להו ז"ל לכתוב בהדיא דלא קנה. אלא שאפשר שכיון שהוא ספק ודינו לא קנה כתבוה ז"ל כאלו איפשיטא ויש כיוצא בזו בעיא דסלקא בתיקו. וכתב הריא"ף ז"ל כאלו איפשיטא לפטור וכמו שכתבתי בפרק קמא דבבא מציעא בשמעתא דתקפה אחד בפנינו ושם נתבאר מאי דלא איפשיט בגמרא בדיני ממונות מהו דינו אם בא תובע ותקף. הר"ן ז"ל וכן דעת הרא"ם ז"ל. ולהלן אכתוב לשונו.

תא שמע זרקו לה לתוך חיקה או לתוך קלתה כו' וקסלקא דעתין כגון שמונחת על גבי קרקע. כגון שהיה בעלה מוכר קלתות. פירש הרא"ם ז"ל כגון שמכר לה הבעל קלתה זו דבההיא הנאה דזבנה לה מיניה קא מושאל ביתו לקלתא זו וגבי כליו של לוקח ברשות מוכר לא שייך לומר דמוכר משאיל מקום לכליו של לוקח בההוא הנאה דקא זבין ליה מינה כיון שעדיין לא נגמרה המכירה אינו משאיל מקום לכלי דמה לו למהר הקנאתו ולהשאיל מקום לכליו של לוקח וכדי שיקנה בו הפירות ושמא יותר טוב בעיניו שלא תגמר הקנייה עד שימשוך כדי שיוכל לחזור בו בתוך כך אבל אתר שמכר הכלי משאיל הוא מקום לכלי עד שיקחנו הלוקח. ולי נראה לפרש כגון שהיה בעלה מוכר קלתות וטוב בעיניו שיהיו קלתות של אשתו מצויות בבית שאם יצטרך אדם לקנות בעת שמכר כל הקלתות הנמצאות בידו ימכור לו הקלתא של אשתו ויעשה לאשתו קלתא אחרת ובקלתא חדשה הראויה למכירה מיירי. עליות.

והקשו בתוספות נהי דנותן לה רשות ומשאילה כו' ותירץ ריב"א דאף על גב דאין המקום קנוי לה כו' והשתא ניחא הא דמתרץ לקמן הא דאמר ליה זיל קני דבדיבורא בעלמא שנתן לו רשות להניח כליו שם קונה לו ואף על פי שהמקום אינו קתי לו שהרי המקום אינו יכול להקנותו לו אלא בקנין כדפרישית לעיל. תוספי הרא"ש ז"ל.

רבי יוחנן אמר מקום חיקה קנוי לה פירוש כי היכי דפשיטא מלתא דזרקו לתוך חיקה מגורשת דמקום חיקה קנוי לה והם שולי בגדיה הנגררים לארץ כך מקום קלתה קנוי לה. עליות.

לא בכליו של מוכר מהכא משמע דמשיכה מועלת ללוקח כו' ככתוב בתוספות. ועוד היה נראה להביא ראיה מהא דאמרינן בפרק ב' דעבודה זרה דאמר ליה רב להנהו סבוייתא כי כייליתו חמרא לעכו"ם שקילו זוזי מינייהו והדר כיילן להו משום דמדמשכיה עכו"ם קניה ויין נסך לא הוי עד דנגע ביה וקאמר התם אי דקאי במנא דישראל הכי נמי הכא במאי עסקינן דקאי במנא דעכו"ם משמע דאי אמרינן משיכה בעכו"ם קונה משיכה קונה במנא דישראל אלמא משיכה קניא בכליו של מוכר. ואין ראיה משם דמשיכה דהתם על כרחך לאו דוקא משיכה אלא הגבהה דהא ברשותו של ישראל איירין כדמוכח בתר הכי. תוספות הרא"ש ז"ל. והא דאיבעיא לן בפרק שנים אוחזין קנה בהמה וקני כלים שעליה מהו דוקא בבהמה איבעיא לן ובכפותה כדאיתא התם לפי שאין דרך משיכת כלים בבהמה כפותה אי נמי לפי שאין הבהמה נעשית בסיס וטפלה לכלים הנמשכים אבל כלים נעשים בסיס לפירות ומשום הכי איכפל וקא בעי לה בבהמה כפותה במשיכה ולא בעי לה בכליו של מוכר. ואיכא מאן דאמר דלהכי לא פשטוה התם מהא דקתני הכא עד שיוציאנה מרשותו משום דאיכא למימר דמרשותו ומכליו קאמר ועודן דדלמא בכליו דלוקח מיירי דספוקי מספקא לן מלתא בשמעתין.