Talmud Builders

    Commentary page

    Bava Batra 42b

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Batra 42b

    Bava Batra 42b. The full printed text of this folio side — 7 numbered segments, about 152 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Tosafot

    אבל שותף יש לו חזקה‎—However a partner has a presumptive status OVERVIEW The גמרא cited a dispute between אבוה דשמואל ולוי, who maintain that a partner has no חזקה, and שמואל who maintains שותף יש לו חזקה‎. According to שמואל the text in the משנה reads, אומן אין לו חזקה [indicating that שותף יש לו חזקה]. The גמרא will shortly state that in certain instances even שמואל agrees that שותף אין לו חזקה‎. Our תוספות discusses why indeed the משנה did not state שותף אין לו חזקה‎. ---------------------------------- יש ענין לשותף דאין לו חזקה כדמפרש לקמן – There is merit to say even according to שמואל that שותף אין לו חזקה in certain cases as the גמרא explains shortly. תוספות (therefore) asks: ואם תאמר אם כן ליתני במתניתין שותף אין לו חזקה‎ – And if you will say; if indeed this is the case that in certain instances שמואל agrees that שותף אין לו חזקה, let the משנה states שותף אין לו חזקה‎ – אף על פי שיש שותף שיש לו חזקה‎ – And even though there is a שותף שיש לו חזקה, nevertheless since there are cases where שותף אין לו חזקה, the משנה can state שותף אין לו חזקה‎ – כי היכי דתני אריס אף על פי ששאר אריס שאינו אריסי בתי אבות יש להן חזקה‎ – Just like the משנה states, a sharecropper has no חזקה, even though that other אריסים that are not אריסי בתי אבות do have a חזקה‎ – תוספות responds: ויש לחלק: And it is possible to differentiate between אריסים and שותפין‎. However תוספות does not explain the difference. SUMMARY We can distinguish between אריסים (where the משנה states אין להם חזקה and שותפין (where it does not mention it [according to שמואל]). THINKING IT OVER תוספות writes 'ויש לחלק', without being specific as to how we differentiate. Is it because the difference is obvious (as the מהר"ם explains it [in footnote # 3], or because of the exact opposite that the answer is not sufficiently satisfying?

    שותף כיורד ברשות דמי לאו למימרא דאין לו חזקה‎—A partner is like one who enters with permission; does that not mean that he has no Chazokoh OVERVIEW שמואל ruled that a שותף has a חזקה‎. The גמרא challenged this since שמואל ruled that a שותף is considered like an אריס (who has the right to work the field). Presumably this means that the שותף has no חזקה, just like an אריס who has no חזקה‎. Our תוספות has a difficulty in understanding this challenge. ----------------------------- תוספות asks: ואם תאמר מנא ליה דילמא לענין שנוטל בשבח המגיע לכתפים כדאמר בסמוך – And if you will say [and it is astounding] how does the גמרא derive this (that שותף כיורד ברשות means that אין לו חזקה), perhaps this ruling is only regarding that a שותף takes the שבח המגיע לכתפים, just like an אריס, as the גמרא states shortly, but it does not mean that אין לו חזקה, so what is the challenge to sשמואל' ruling that שותף אין לו חזקה‎?! תוספות anticipates a possible solution to his question: וכי תימא דמשמע ליה דבכל ענין מדמי ליה לאריס‎ – And if you will say that it seems to the גמרא that שמואל compares a שותף to an אריס in all respects (not only for שבח המגיע לכתפים) and therefore just as an אריס אין לו חזקה (as our משנה states), so too a שותף אין לו חזקה, and there is a contradiction in sשמאול' ruling. This would seemingly explain the question on שמואל‎ – תוספות negates this solution: דלמא כשאר אריסים קאמר שיש להן חזקה ולא כאריסי בתי אבות: Perhaps שמואל meant to say that a שותף is like other אריסים who do have a חזקה, but the שותף is not like אריסי בתי אבות (who do not have a חזקה). Then there is no contradiction in the rulings of שמואל‎. SUMMARY There is seemingly no proof from sשמואל' statement of שותף כיורד ברשות דמי, that he maintains שותף אין לו חזקה‎. THINKING IT OVER 1. תוספות initial question was how do we know that when שמואל ruled שותף כיורד ברשות, he meant that אין לו חזקה, perhaps he only meant the he is נוטל the שבח המגיע לכתפים. Why did not תוספות ask initially that perhaps when שמואל said שותף כאריס he meant like שאר אריסים that he is נוטל the שבח המגיע לכתפים and יש לו חזקה like שאר אריסים?! 2. תוספות initial question was how do we know that when שמואל ruled שותף כיורד ברשות, he meant that אין לו חזקה, perhaps he only meant the he is נוטל the שבח המגיע לכתפים. However if that is all that שמואל meant, he should have just said שותף נוטל בשבח המגיע לכתפים, why say שותף כיורד ברשות דמי?!

    שבח המגיע לכתפים‎—The improvement that reaches the shoulders OVERVIEW The גמרא concluded that when שמואל stated that a שותף is כיורד ברשות דמי he meant to say that he receives the שבח המגיע לכתפים in a field which is not intended for planting trees, just as he would receive it in a field that is intended for planting trees. There are two interpretations as to the meaning of שבח המגיע לכתפים‎. ------------------------------- מפרש רש"י בכמה מקומות וכן רבינו שמואל דמגיע לכתפים כגון ענבים הראויין ליבצר – רש"י explains in many places and similarly the רשב"ם here that שבח המגיע לכתפים is for instance grapes which are fit to be harvested – תוספות asks: וקשה דאמרינן בפרק קמא דבבא מציעא (דף טו, ב) – And there is a difficulty with the aforementioned explanation, for the גמרא states in the first פרק of מסכת ב"מ – והא מעשים בכל יום וקא מגבי שמואל לבעל חוב בשבח המגיע לכתפים – But it happens every day where שמואל allows a creditor to collect from the שבח המגיע לכתפים‎ – ואי סלקא דעתך היינו ענבים הראוים ליבצר אם כן בעל חוב לא גבי מינייהו – And if we are to assume that שבח המגיע לכתפים means grapes which are ready to be harvested (like רש"י), if indeed it is so, the lender cannot collect from them – כדאמר בכתובות פרק נערה (דף נ, ב) אמר ליה זיל הב ליה מתמרי דעל בודיא‎ – As the גמרא relates in מסכת כתובות in פרק נערה; רב יוסף said to the sons, give her from the dates which are on the mats – אמר ליה לא יהא אלא בעל חוב דחזו לבודיא קאמינא‎ – [אביי] said to רב יוסף, ‘let them even be considered as a creditor’; could he collect from the מטלטלין of יתומים, so how can the daughter (who is weaker than a מלוה) collect from the מטלטלין of the יתומים‎? רב יוסף replied, ‘I meant from the dates which are ready to be harvested and fit to be placed on the mat’. However, אביי persisted – סוף סוף כל העומד ליגדר כגדור דמי דצריכי לדקלא קאמינא‎ – ‘Nonetheless since they are ripe and ready to be harvested we have the rule, whatever is ready to be harvested is like it was already harvested’, so it is still considered מטלטלין; to which רב יוסף replied, ‘I meant only those dates which still need to be on the tree’; they are not ripe yet, so they are considered as קרקע‎ – אלמא לא גבי מאותם העומדים ליגדר – It is evident that even a מלוה cannot collect from those fruits which are ready to be harvested. How can we understand פרש"י‎?! תוספות dismisses this question on רש"י: ולאו פירכא היא דהא רש"י נמי לא בעי למימר מאותן העומדים ליבצר מיד – And this is no refutation of פרש"י, for even רש"י did not mean to say that המגיע לכתפים are (only) those fruits which are ready to be harvested immediately, for they are certainly not considered קרקע‎ – אלא כלומר כל דבר שסופו ליתלש כגון פגין או בוסר‎ – Rather רש"י meant anything which will eventually be harvested, for instance unripe figs or grapes is (also) called שבח המגיע לכתפים‎. It is self-understood that in our גמרא the שבח המגיע לכתפים which the שותף takes are the ripe foods. שבת המגיע לכתפים therefore generally means all produce that grows; ripe or unripe. תוספות offers an alternate explanation of שבח המגיע לכתפים: ורבינו תם מפרש מגיע לכתפים היינו דבר שבא על ידי טורח – And the ר"ת explains that מגיע לכתפים means an improvement that comes about through toil, but not an improvement where it improved on its own without toil – ומייתי ראיה מהא דתנן בסוף יש נוחלין (לקמן דף קלד, א) האומר זה אחי אינו נאמן‎ – And the ר"ת brings proof to his explanation from the משנה in the end of פרק יש נוחלין; one (ראובן) who says, ‘this (לוי) is my brother’, he is not believed so that the newcomer (לוי) should inherit equally with his other brothers – ויטול עמו בחלקו מת יחזירו נכסים למקומם נפלו לו נכסים ממקום אחר יירשו אחיו עמו – But rather לוי takes a partial share with ראובן‎. If לוי dies his property is returned to its place (to ראובן). If לוי inherited property from elsewhere (not from his father), and he died, all his brothers inherit from him. This concludes the משנה – ובעי רבא (שם קלה, ב) שבח ששבחו נכסים מאליהם מהו – And רבא queried; what is the ruling regarding an improvement that the properties (which לוי initially received from his father) improved on their own. The גמרא clarifies the query – בשבח המגיע לכתפים לא תבעי לך דכי נפלו ממקום אחר דמי – If it was שבח המגיע לכתפים there is no query, for it is like the case where he received assets from elsewhere, where the rule is that all the brothers inherit him – כי תיבעי לך בשבח שאינו מגיע לכתפים כגון דקלא ואלים ארעא ומסקא שרטון – When should you query, in a case of שבח שאינו מגיע לכתפים, for instance, the tree in the field became thicker, or a land on which a river deposited soil making it more fertile. In any event – משמע שבח שאינו מגיע לכתפים היינו בא מאליו – It seems that שבח שאינו מגיע לכתפים means that it came by itself, and by implication שבח המגיע לכתפים would mean that it came through one’s toil, as the ר"ת explained. תוספות negates this proof and argues that on the contrary it disproves the ר"ת: ולרבינו אלחנן נראה דאדרבה משם קשה לרבינו תם דלמה שינה בלשון‎ – However it appears to ר"א the opposite; that the גמרא there poses a difficulty for the ר"ת; for why did the גמראchange its language, meaning – דמעיקרא קאמר נכסים ששבחו מאליהם מהו‎ – That initially רבא stated, ‘what is the rule regarding נכסים ששבחו מאליהם’ – ובתר הכי קאמר כי תיבעי לך בשבח שאין מגיע לכתפים‎ – And afterwards the גמרא changes and says, ‘you should query regarding שבח שאין מגיע לכתפים’; and if they are the same thing – דמעיקרא נמי הוה ליה למימר שבח שאין מגיע לכתפים‎ – Initially רבא should have asked regarding שבח שאין מגיע לכתפים, the fact that he did not use the same language as the גמרא uses later, indicates that they are not the same – אלא משמע דשבח המגיע לכתפים נמי הוי נכסים ששבחו מאליהם – Rather it seems that שבח המגיע לכתפים is also considered נכסים ששבחו מאליהם‎ – תוספות has an additional difficulty with פי' ר"ת: ועוד קשה לרבינו תם אמאי קאמר כגון דקלא ואלים הוי ליה למימר כגון פירות הבאות מאליהם‎ – And there is an additional difficulty with the explanation of the ר"ת (who maintains that שבח המגיע לכתפים means profit from work and שבח שאינו מגיע לכתפים means שבח which comes by itself without work); why does the גמרא state (in פרק יש נוחלין) that a שבח שאינו מגיע לכתפים is for instance a tree which became larger, the גמרא should have said, for instance fruits which grow on their own without additional work – תוספות clarifies פרש"י: ואומר רבינו שמשון בן אברהם דאין תימה לפירוש רש"י דשבח המגיע לכתפים היינו פירות‎ – And the רשב"א says that one cannot wonder and ask according to פרש"י that שבח המגיע לכתפים refers to פירות; if so – אמאי חשיב להו כנכסים שנפלו לו ממקום אחר ויטלו אחיו עמו – Why does the גמרא in ב"ב consider them like assets which he received from elsewhere, and so therefore all the brothers can share in it – הלא גם להם יש פירות בארצם שהיתה כנגד זו – Is it not so that they also have fruits in their land corresponding to the fruits which grew on sלוי' land – The רשב"א explains, why there is no difficulty לפרש"י: דהא מבעי ליה בדקלא ואלים ארעא ומסקא שרטון אי חשיב כנפלו לו נכסים ממקום אחר‎ – For we see that רבא there in ב"ב queried regarding a tree which became larger, and land upon which a river placed new topsoil, whether they are considered as נכסים הבאים ממקום אחר (and the brothers should share), so if (even) by דקלא ואלים וכו' there is a סברא that it should be considered like נכסים שנפלו לו ממקום אחר, then – כל שכן פירות דאית לן לאחשובינהו טפי כנפלו לו ממקום אחר‎ – Surely regarding פירות which grew on the property that we should consider it even more like נכסים שנפלו לו ממקום אחר‎ – תוספות proves this point that פירות are considered more ממקום אחר than דקלא ואלים: כדמוכח גבי בכור (לקמן דף קכד, א) דפליגי רבי ורבנן בחפירה והוו שיבלי (שלחופי) והוו תמרי‎ – As is evident later regarding a firstborn, where רבי and the רבנן argue in a case where fodder became sheaves of grain, or date trees which produced dates; the issue there is – אי בכור נוטל פי שנים אי לא ואפילו הכי מודו בדקלא ואלים וארעא ומסקא שרטון דשקיל‎ – Whether the בכור takes a double portion of the grown produce or not, but nevertheless all agree regarding דקלא ואלים וארעא ומסקא שרטון that he takes a double portion in the improved assets – אלמא חשבינן פירות טפי בנפלו לאחר מכן מדקלא ואלים – It is evident from that גמרא that we consider fruits to be more in the category of נפלו לאחר מכן than דיקלא ואלים‎ – ומצינן למימר שפיר שיטלו אחיו בפירות – And so therefore we can properly assume that the brothers (ראובן ושמעון) should share equally in the פירות of לוי‎ – תוספות now resolves logically the ואין תימה mentioned previously: ואף על פי שגם לקחו נגדם בחלקם דהם טרחו והם אכלו – And even though that they (the brothers -שמעון) also took a corresponding share of פירות in their portion, nevertheless they all share in sלוי' fruits, since regarding their פירות, they toiled and they ate the work of their toil – אבל מה שהמת טרח למה לא יקחו בטורח המת כמותו וכתלושים חשיבי‎ – However regarding what the deceased brother לוי toiled, why should they not receive the toil of the deceased like him (ראובן). And the פירות should be considered as if they were detached (harvested) – ואי תלשם ואחר כך מת זה דבר פשוט שיטלו עמו – And it is obvious that if לוי harvested the פירות and died afterwards that שמעון would share with ראובן‎. תוספות asks on פרש"י: ומיהו קשה לפירוש הקונטרס למה הוצרך כאן להאריך ולומר בשבח המגיע לכתפים‎ – However, there is a difficulty with פרש"י, why was it necessary here to elaborate and say that שותף כיורד ברשות דמי means that he takes בשבח המגיע לכתפים‎ – דהיינו פירות שבכל שנה ושנה כדין אריס – Which means that the שותף receives the fruits of each year, like the rule by a sharecropper; why mention שבח המגיע לכתפים‎ – לא היה לו לומר אלא שנוטל בשדה שאינה עשויה ליטע כשדה העשויה ליטע‎ – Rather he should have only said that he takes his share in a field which is not intended for planting trees just as he takes his share in a field which is intended for planting trees – דהיינו כדין אריס - Which (the amount he receives in a שדה העשויה ליטע) is the rule concerning an אריס, therefore in our case by a שותף it makes no difference whether it is a שדה העשויה ליטע or not, he takes his allocated share like an אריס in both cases. תוספות proves that one who plants without permission, a field that is עשויה ליטע, he receives payment like an אריס‎ – דיורד שלא ברשות שקיל בשדה העשויה ליטע כדין אריס‎ – For a יורד שלא ברשות takes payment in a שדה העשויה ליטע like an אריס‎ – כדאמר בהשואל (בבא מציעא דף קא, א) היורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות כולי‎ – As the גמרא states in פרק השואל, one who is יורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות, etc. – ומסיק דבשדה העשויה ליטע אומדים כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו ולנוטעה‎ – And the גמרא concludes regarding היורד שלא ברשות that by a שדה העשויה ליטע we assess how much a person is willing to pay in order to plant trees in this field – ופרש"י דהיינו כדין אריסי העיר – And רש"י explained there that this means that he is paid like the rate of the sharecroppers of that city – אבל לפירוש רבינו תם אתי שפיר דהכי פירושו שנוטל דוקא בשבח המגיע לכתפים‎ – However according to the פר"ת it is properly understood why he mentions שבח המגיע לכתפים, for this is the explanation in the גמרא that it is only by שבח המגיע לכתפים that he receives בשדה שאין עשוי ליטע כשדה העשויה ליטע‎ – דהיינו בא על ידי טורח בשדה שאין עשויה ליטע כשדה העשויה ליטע כדין אריס‎ – Meaning the improvement that come through his toil, only then does he receive the שבח like an אריס, by a שדה שאין עשויה ליטע כשדה העשויה ליטע אבל באין מגיע לכתפים לא יטול כדין אריס‎ – However if it is a שבח which is not מגיע לכתפים (but it comes by itself), so then he will not take like an אריס‎ – תוספות anticipates a difficulty on פר"ת: ואף על גב (דאדם) נוטל בשבח דאתי מעלמא ממילא כדמשמע בפרק מי שאחזו (גיטין דף עד, ב) – And even though that an אריס receives his share from improvements that come on their own from elsewhere, as is indicated in פרק מי שאחזו, so since here we treat the שותף like an אריס, why should he not receive from שבח דאתא ממילא‎?! תוספות responds that nevertheless – הכא שיורד שלא ברשות סבר גמרא דאין לו ליטול בשבח הבא מאליו כדין אריס‎ – Here where he was יורד שלא ברשות, the גמרא assumes that he should not take from the שבח הבא מאליו like an אריס, for an אריס is יורד ברשות. תוספות asks (on פר"ת): ומכל מקום קשה דבכל מקום גרס ובשדה (שאינו שלו) בוי"ו – But nonetheless there is a difficulty (according to פר"ת), for everywhere the text reads ובשדה שאין עשוי ליטע with a וי"ו preceding the word שדה‎ – ולפירוש זה הוה ליה למימר בשדה בלא וי"ו כיון דחדא מילתא היא‎ – However according to פי' ר"ת it should read בשדה without a וי"ו preceding, since it is one matter; he collects the שבח המגיע לכתפים by a שדה שאין עשויה ליטע וכו' – תוספות resolves a previous difficulty on פרש"י: ויש ליישב פירוש הקונטרס ונפרש ההיא דהשואל כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו ולנוטעה‎ – And we can justify פרש"י and explain why the גמרא states שבח המגיע לכתפים, by explaining that גמרא in פרק השואל, which states regarding היורד שלא ברשות בשדה העשויה ליטע, that we assess how much is a person willing to give for this field in order to plant trees in it; that this assessment – דלאו היינו כדין אריס דלאריס נותנין יותר למחצה ולשליש כי עוסק בה לתקנה כמה צרכים‎ – Is not like the rule of an אריס, for an אריס we give even more; we pay him half or a third of the produce, since he works there continually to improve many things which are necessary, and that is not what is meant by כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו ולנוטעה‎ – אלא הכי פירושו כמה אדם רוצה ליתן לקבלן ליטע שדה זו ולא ירד בה לאריסות‎ – But rather this is the explanation of כמה אדם וכו', that is how much will a person be willing to give to a contractor to plant trees in this field, but will not enter into it as an אריס, who remains continually in the field כי עוסק בה לתקנה כמה צריכים, and who receives his payment after the field produces – אלא מיד נוטל שכרו ונוטל יותר משכיר יום כי שכיר יום אין עליו לתקן אם יתקלקל‎ – But rather the קבלן receives his payment immediately, but does not remain in the field like an אריס. However he receives more than a day laborer, for a שכיר יום has no obligation to repair if it is ruined, but the קבלן must stand behind his work and is responsible to repair any problems – והכי קאמר שנוטל בשבח המגיע לכתפים כאריס שלא יסתלקו אותו כמו קבלן‎ – And this is what the גמרא means here, the שותף takes in the שבח המגיע לכתפים (meaning the fruits) like an אריס (למחצה ולשליש), who receives his payment when the fruit is grown (מגיע לכתפים), for they cannot remove him and pay him like a קבלן‎ – כמו שעושין לנוטע שלא ברשות שמסלקין אותו בכך אפילו משדה העשויה ליטע – As we do to one who is נוטע שלא ברשות that we remove him from the field with this payment as a קבלן, even if it is a שדה העשויה ליטע; however this שותף remains as an אריס‎. This is the explanation of שנוטל שבח המגיע לכתפים, where we are discussing a שדה העשויה ליטע‎. The גמרא then continues, additionally – ובשדה שאין עשויה ליטע כולי פירוש ועוד שגם בשדה שאין עשויה ליטע‎ – And by a שדה שאין עשוי ליטע, etc., meaning that additionally that even by a שדה שאין עשויה ליטע‎ – נוטל כמו בעשויה ליטע מה שאין כן בנוטע שלא ברשות: The שותף takes like by a שדה העשויה ליטע, which is not the case by a יורד שלא ברשות‎. The second ruling is that the first ruling by a שדה העשויה ליטע that he is treated like an אריס applies even to a שדה שאין עשויה ליטע‎. SUMMARY According to רש"י the meaning of שבח המגיע לכתפים are fruits that ripen (which can be carried away on the shoulder), however according to the ר"ת it refers to any improvement that came through toil. THINKING IT OVER תוספות asked on פרש"י why does it need to say שבח המגיע לכתפים; it should have only said נוטל בשדה שאין עשויה ליטע כשדה העשוי ליטע (which means כאריס). Why did not תוספות simply ask, it should have said נוטל בשדה שאין עשויה ליטע כאריס, without mentioning שדה העשויה ליטע?!

    Tosafot on Bava Batra 42b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Rashba

    רבינא אמר הא והא דנחית לכולה כתב ר"ח ז"ל ואפירושא דידיה סמכינן, ואמרינן הא דנחית לכולה ואית בה דין חלוקה מחזיקין זה בזה בין בכולה בין בחציה, ואי לית בה דין חלוקה כיורד ברשות דמי ולית ליה חזקה, לומר שנוטל בשבח המגיע לכתפים ובשדה שאינה עשויה ליטע כשדה העשויה ליטע. נראה שר"ח ז"ל פירשה לצדדין: נוטל השותף האחד בשבח שהשביח זה בכתפיו ובעמל ידיו, ונוטל זה היורד בה ונטעה בשדה שאינה עשויה ליטע כשדה העשויה ליטע, וזה לשון הרב ז"ל: חולק השותף האחר במה שיגע זה והשביח בגופו ובכתפיו בשדה השותפות ואף על פי שהוא לא טרח כלום, וכן אם נטע שדה שאינה עשויה ליטע והוציא הוצאות אין יכול שותפו למחות על ידו ולומר לו לא הייתי רוצה ליטע דהא אינה ראויה ליטע, אלא כשם שנוטל בשבח כן משלם בהוצאה, דקא חשיב כיורד ברשות ליטע אפילו בשדה שאינה עשויה ליטע. עד כאן. ורבי שמעון ז"ל ושאר המפרשים ז"ל לא פירשו כן.

    Rashba on Bava Batra 42b · Sefaria · Edition: Gerlitz edition, published by Oraita · Public Domain

    Meiri

    זה שביארנו שהשתף יש לו חזקה בכל שיש בו דין חלוקה ואין בו חזקה במקום שאין בו דין חלוקה אין בזה חלוק בין שירד לכל הקרקע וטען שכל חלקו מכר לו בין שירד לחציה אלא שהחזיק בצד היפה שבו וטען שחלק עמו ועלה בדמיו אלא בכל אחת מטענות אלו בכל שיש שם דין חלוקה החזיק וכל שאין שם דין חלוקה לא החזיק ויש פוסקים שביורד לחציה אף במקום שאין בו דין חלוקה החזיק הדבר מוכיח שחלקו ורוב מפרשים מסכימין לדעת ראשון ומה שאמרו בגמ' הא והא דנחית לכולה פירוש הא והא אע"ג דנחית לכולה וכל שכן שבמקצתה דנין אותה בדין זה וכן הדברים נראין:

    זה שביארנו בשתף שכל שיש בו דין חלוקה מחזיקין זה על זה אין דנין ממנו למטלטלין אלא כל שנודע שהוא של שניהם אע"פ שהוא ברשות אחד מהם אינו יוצא מחזקת האחר כמו שביארנו בפרק הבית והעליה:

    כבר ביארנו בפרק השואל שהיורד לתוך שדה חברו שלא ברשות ונטעה שאם היתה שדה עשויה ליטע שמין לו וידו על העליונה ר"ל שאומדין לו כמה אדם רוצה ליתן על שדה זו לנטעה ונוטל מבעל השדה משלם ואם אינו שדה העשויה ליטע כגון שהיא יפה יותר לזרעים או שבעליהם די להם בקרקעות נטועים שמין לו וידו על התחתונה ר"ל שאם שבח יתר נוטל הוצאה ואם הוצאה יתרה נוטל שבח ומ"מ אינו כאריס ליטול חלק בשבח המגיע לכתפים ר"ל בפירות ומ"מ היורד ברשות ר"ל שנתן לו רשות להשתדל בעניני קרקע זה אע"פ שלא פירש לו ליטע אף בשאין עשויה ליטע שמין לו על העליונה ואע"פ שלא היה נותן זה כלום ליטע מ"מ אם שבח יתר נוטל שבח ואם הוצאה יתרה נוטל הוצאה ואם נטל רשות בפרט ליטע נעשה כאריס ליטול חלק בפירות השותף הרי הוא מן הסתם כיורד ברשות אצל חלק חברו ואם הוא שדה שאינה עשויה ליטע דנין לו כשדה העשויה ליטע להיות ידו על העליונה ואם היא שדה העשויה ליטע דנין אותו כאריס ליטול בפירות כאריס דעלמא ויש בענין זה פירושים אחרים וזה הוא הנכון:

    Meiri on Bava Batra 42b · Sefaria · Edition: Meiri on Shas · unknown

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה שותף כיורד כו' וא"ת מנ"ל ודלמא כו' וכ"ת דמשמע כו' דלמא כשאר אריסי קאמר שיש כו' עכ"ל ובפשיטות לא קשיא להו דאימא שותף כיורד ברשות ויש לו חזקה כמו שאר אריסי קאמר דמהיכא פסיקא ליה בשאר אריסי דיש להן חזקה דתלה בהן שותף אבל אי אין לשותף חזקה שפיר תלה ליה באריס דקתני במתניתין דאין לו חזקה אבל הא קשיא להו דאימא דעיקר מלתא הכא לאשמועינן בשותף שבח מגיע לכתפים כמו באריס אבל בשאר דברים דהיינו לענין חזקה לא נחית לאשמועינן ומיהו גם בזה הוא שוה לאריסי שאינן בתי אבות ודו"ק:

    בד"ה שבח המגיע כו' וע"ק לר"ת כו' הל"ל כגון פירות הבאות מאליהן כו' עכ"ל ממה שכתבו שם בשם רשב"א דאין תימה לפי' רש"י כו' אמאי חשיב להו בנכסים כו' הלא גם להן יש פירות כו' משמע דלפר"ת לא קשיא להו מידי דפשיטא דאיכא למימר דקושטא הוא דלא חשיב להו בנכסים שנפלו לו ממקום אחר ואם כן מאי קשיא להו הכא דהל"ל כגון פירות הבאות מאליהם כיון דבפירות פשיטא להו לפר"ת דלא הוו כנכסים שנפלו לו ממקום אחר ויש ליישב דבעיקר קושייתם הכא לפר"ת סמכו עצמם לפי מה שהוכיח רשב"א לקמן דאי בדיקלא ואלים כו' חשיב כנכסים שנפלו לו ממקום אחר מכ"ש בפירות דאית לן לאחשבינהו כנפלו לו ממקום אחר וא"כ למאי דמבעיא לן לפר"ת בדיקלא ואלים כו' ה"ל למבעי הכי בפירות ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Bava Batra 42b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Maharam

    תוס' ד"ה אבל שותף יש לו חזקה וכו' וא"ת א"כ ליתני במתני' שותף וכו'. התוס' לא ס"ל כסברת ר"ג שכתב הרשב"ם בשמו אלא דס"ל דגם לפי המסקנא לא תני שמואל שותף אלא אומן ולכך הקשו כיון דגם לפי המסקנא אפילו לשמואל יש ענין לשותף דאין לו חזקה ואם כן גם לשמואל ליתני במתניתין שותף אין לו חזקה ואע"ג שאינו בכל ענין שיש גם כן ענין שותף שיש לו חזקה אעפ"כ ה"ל למיתני שותף אין לו חזקה בשביל ההוא ענין שאין לו חזקה כמו שתני אריס וכו' ויש לחלק ר"ל שיש לחלק בין אריס ובין שותף ר"ל דבשלמא אריס דקתני משום דמצינו בו ענין שלם דאין לו חזקה כמו אריס בתי אבות ולכן תני לה במתני' אע"ג דיש בו ענין ג"כ דיש לו חזקה כגון שאר אריסים אבל שותף הוא הכל ענין אחד ופעמים שיש לו חזקה ופעמים שאין לו חזקה דיש בו חילוק בין היכי דנחית לכולה ובין היכי דנחית לפלגא וגם חילוק זה בעצמו אמרי לה להאי ניסא ואמרי לה להאי ניסא ולרב אשי אפילו בנחית לכולה יש בו חילוק בין היכא דיש בו דין חלוקה ובין היכא דאין בו דין חלוקה וכיון דיש בו כמה חלוקי דינים לא תני ליה במתניתין משום דאיכא למטעי ביה:

    ד"ה שותף כיורד ברשות וכו' דלמא לענין שנוטל בשבח המגיע לכתפים וכו' ר"ל דמסתמא גם המקשה הזה לא נעלם ממנו הקושיא שקשיא על דברי שמואל לימא שותף אין לו חזקה וע"כ צריך לשנויי דקמ"ל שנוטל בשבח המגיע לכתפים וכו' כדלקמן ואם כן קשה מאי מקשה לאו למימרא דשותף אין לו חזקה מנ"ל הא דלמא הא דקאמר שמואל שותף כיורד ברשות לאו למימרא דשותף אין לו חזקה אלא הא לחוד אתא לאשמועינן שנוטל בשבח המגיע לכתפים וכ"ת דמשמע ליה דבכל ענין מדמה ליה לאריס ר"ל דמשמע למקשה כיון שאמר שמואל שותף כיורד ברשות כלו' דינו כדין אריס משמע ליה בכל דיני אריס בין לענין חזקה בין לענין שבה המגיע לכתפים דאל"כ היה הלשון דחוק שיאמר שמואל שותף הוי כאריס ולא יהא דומה לו ממש דאריס אין לו חזקה ושותף יש לו חזקה אלא ודאי גם לשותף אין לו חזקה זה אינו דיוק דדלמא שמואל יש לו חזקה ס"ל ושמואל לא איירי באריס בתי אבות אלא בשאר אריסי וכשאמר שותף כיורד ברשות דהיינו כאריס לא אתי לאשמועינן דין חזקה אלא שנוטל בשבח המגיע לכתפים ואין הלשון שאמר כיורד ברשות דחוק שהרי דומה ממש לשאר אריסי הן בחזקה הן בשבח המגיע לכתפים דשאר אריסי נמי יש להם חזקה ולפי דרך זה יתורץ מה שמקשין העולם דלמה להו להתוס' להקשות מתחלה דלמא לענין שבח המגיע לכתפים איירי ולבסוף פריך דלמא בשאר אריסי קאמר ר"ל להקשות בקצרה הקושיא השניה דמנ"ל להמקשה למיפרך משמואל דאמר שותף כיורד ברשות דמי לאו למימרא דשותף אין לו חזקה דלמא אדרבה שמואל איירי בשאר אריסי דיש להם הזקה ואתא לאשמועינן דשותף הוי כיורד ברשות דהיינו שאר אריסים ויש לו חזקה אבל לפי הדרך שכתבנו לא קשיא מידי משום דאי לא אתא שמואל לאשמועינן שום דין אחר כ"א דין חזקה ע"כ צריכין אנו לומר שאיירי באריס בתי אבות ואתא לאשמועינן דכמו שאריס בתי אבות אין לו חזקה כדתנן במתני' אריסין אין להם חזקה דמוקמינן לה באריס בתי אבות ה"נ שותף אבל ליכא למימר דאיירי בשאר אריסי ואתא לאשמועינן דשותף יש לו חזקה כמו אריס דא"כ תלי שותף בדלא תניא דאריס גופיה לא תנן בשום מתני' דיש לו חזקה ולכך מקשו התוס' מתחלה דדלמא שמואל לא אתי לאשמועינן מדין חזקה כלל אלא אתא לאשמועינן שנוטל בשבח המגיע לכתפים וכ"ת מ"מ משמע ליה למקשה מינה נמי דאין לו חזקה דאל"כ היה לשונו דשמואל דחוק דאמר שותף כיורד ברשות דמי ולא יהיה דומה לו ממש וע"ז מקשה דדלמא איירי בשאר אריסים דיש להם חזקה ואם כן הוה דומה לו ממש אבל מ"מ שמואל לא אתא לאשמועינן דרך חזקה אלא דין שנוטל בשבח המגיע לכתפים דיש לו חזקה לא שמעינן מאריס משום דאריס גופיה לא תנן דיש לו חזקה ודו"ק נ"ל:

    ד"ה שבח המגיע לכתפים וכו' ולאו פירכא היא וכו' אלא כלומר כל דבר שסופו ליתלש כגון פגין או בוסר וכו'. אבל יש לדקדק הא הכא בשמעתין דקאמר שנוטל בשבח המגיע לכתפים וכו' פשוט הוא שהשותף נוטל כדין אריס אפי' בפירות גמורים העומדים ליבצר א"כ ש"מ דאפי' פירות גמורים מקרו שבח המגיע לכתפים ונראה דכל פירות מקרו שבח המגיע לכתפים ר"ל שהוא שבח הראוי לשאת אותו מן השדה בכתף אבל מ"מ אין ענינם שוה בכ"מ אלא הכל לפי הענין בפ"ק (דב"ק) [דב"מ] דאיירי בב"ח דלא גבי מטלטלים דלוקח הוי פי' שבח המגיע לכתפים פירות שעדיין צריכין לקרקע ואין עומדין עדיין ליבצר כגון פגין או בוסר ובשמעתין דאיירי בשותף דנוטל בשבח כאריס הוי פירושו שבח המגיע לכתפים אפילו פירות גמורים העומדים ליבצר וק"ל:

    בא"ד ולרב אלחנן נראה וכו' אלא משמע דשבח מגיע לכתפים נמי הוי נכסים ששיבחו מאליהם. ר"ל והכי הוי שיטת בעייתו דרבא שבח ששבחו נכסים מאליהן מהו ובאיזה מאליהן קמיבעיא להו בשבח הבא מאליהן כגון שבח המגיע לכתפים ר"ל שראוי לשאת מן השדה בכתף דהיינו פירות אותו מאליהן לא קמיבעיא לי כי מבעיא לי שבח הבא מאליהן שאינו ראוי לשאת בכתף כנון דיקלא ואלים וכו':

    בא"ד ואומר רשב"א דאין תימה לפירוש רש"י כו' אמאי חשיב להו וכו' הלא גם להם יש פירות בארצם וכו'. נראה דהוי כאילו הן ב' תמיהות אחד דאמאי חשיב לפירות כמו נכסים שנפלו ממקום אחר הלא הן באים מאליהן מהקרקע כן נראה מדברי הישוב שמיישב התמיהה דהא מיבעיא ליה בדיקלא ואלים כ"ש פירות דאית לאחשבינהו טפי וכו' כדמוכח גבי בכור דפליגי רבי ורבנן וכו' ומסיים ומצינו למימר שפיר שיטלו אחיו בפירות וכו' וק"ל. אלא שמה דקאמר ואע"פ שגם אחיו לקחו נגדם (חסר):

    בא"ד אבל לפר"ת א"ש דה"פ שנוטל דוקא בשבח המגיע לכתפים וכו' מקשין העולם הא לפירוש רש"י נמי יש ליישב סוגיא דהכא מפ' יש נוחלין שהביאו התוס' לעיל משמע דפירות חשובים טפי שבח הבא מעלמא יותר מדיקלא ואלים וכו' דדקלא ואלים הוי שבח הכא מאליו ממש וא"כ יש לישב סוגיא דהכא דה"ק שנוטל דוקא בשבח המגיע לכתפים דהיינו פירות כפירוש הקונטרס בזה נוטל דוקא בשדה שאינה עשויה ליטע כשדה העשויה ליטע כדין אריס אבל באין מגיע לכתפים דהיינו דיקלא ואלים וכו' אינו נוטל כדין אריס אבל לי נראה דאין זו קושיא כלל דאין לפרש סוגיא דהכא הכי משום דסבירא ליה לגמ' דאפי' אריס גמור אינו נוטל בשבח דיקלא ואלים וכן דייקא לישנא דהתוס' דקאמר ואע"ג דאריס נוטל בשבח דאתי מעלמא ממילא וכו' משמע אבל בשבח דאתי ממילא ולא מעלמא כמו דיקלא ואלים אין אריס נוטל:

    Maharam on Bava Batra 42b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Shita Mekubetzet

    אבוה דשמואל ולוי תנו שותף אין לו חזקה פירוש שאף על פי שאין לו לירד אלא לחציה בלבד והא חזינן דקא נחית לכולה אפילו הכי כיון דאית ליה בה פלגא לא הויא ליה חזקה בכולה דאיכא למימר כיון דאית ליה בה פלגא לא קפיד עליה חבריה ושבקיה למיחת לכולה ושקיל בכל שתא פירי דפלגא דיליה וכל שכן אומן שאין לו חזקה שהרי יש לו דרך להיות הכלי כולו בידו ולא מצי אומן למימר ליה אי לאו דזבינתה מינך מאי בעי גבאי. שמואל תני אומן הוא דאין לו חזקה לפי שיכול בעל הכלי לומר לו לתקנו נתתיו לך אבל שותף יש לו חזקה לפי שיכול לומר לו כיון שאין לי בה אלא חציה למה הנחת אותי שארד לכולה אלא שלקחתיה ממך שמואל לטעמיה דאמר שמואל השותפים מחזיקים זה על זה. ואקשינן ומי אמר שמואל שותף אין לו חזקה והאמר שמואל שותף כיורד ברשות דמי וכיון דכיורד ברשות דמי אמאי מחזיק והא אמרת כי דרכו של שותף לירד בחלקו של חברו וכיורד ברשות דמי. לא קשיא הא דנחית לכולה הא דנחית לפלגא. אמרי לה להאי גיסא ואמרי לה להאי גיסא. אמרי לה להאי גיסא הא דנחית לכולה מחזיק דאמרי ליה להאיך אמאי שבקתיה למיחת לפלגא דידך אלא משום דזביני זבנתיה ניהליה ואי משום דהוה שותפך הוא דשבקתיה למיחת לפלגא דידך איבעי לך למחולי הא דנחית לפלגא לא מחזיק ביה ולא מצי אמר ליה כבר פלגינא בהדך ושקילנא ליה להאי חולקא דבידי בחולקאי ואחזיקנא ביה משום דאמר ליה חבריה אכתי לא פליגא ולא אתברר חולקא דידי מחולקא דידך והאי דאכלת את הך חולקא משום דאכילנא אנא נמי חולקאי חולקא אחרינא וקמה לה אכילה כנגד אכילה אבל חולקאי דארעא אכתי לא ברירנא להו ואכתי שותפי אנן בהו. ואמרי לה להאי גיסא הא דנחית לפלגא מצי אמר ליה מדשקלת את פלגא ושקילנא אנא פלגא שמע מינה דקפדינן אהדדי הילכך האי דשקילנא אנא להאי פלגא ושקילת את להך אינך פלגא בתר דפלגינא להו לחולקי ודקדיקנא להו לחושבנא ואתברר כל חולקא מינייהו ושקילנא אנא האי חולקא ואחזיקנא ביה ושקלת את האי חולקא ולא מצי האיך למימר אכתי לא פלגינא בהדך ולא אתברר חולקי מחולקך אבל אי נחית לכולה מצי אמר ליה האי דנחתת לכולה לאו משום דזבנת ליה מינאי היא אלא משום דלא קפידנא אהדדי ולא הויא ליה חזקה. רבינא אמר הא והא דנחית לכולה ולא קשיא הא דאית בה דין חלוקה הא דלית בה דין חלוקה היכא דאית בה דין חלוקה אית ליה חזקה דמדהוה ליה למפלג בהדיה ושבקיה למיחת בכולה שמע מינה זבוני זבבה ניהליה ואחזיק בה והא דלית בה דין חלוקה לית ליה חזקה דמצי אמר האי דלא פלגינא בהדיה משום דלית בה דין חלוקה ולהכי שבקתיה למיחת בכולה ובכל שתא ושתא הוה שקילנא מיניה פלגי פירי ומשום הכי לית ליה חזקה עד דמפיק שטרא או ראיה דזבנה מינה. עד כאן לשון הר"י ן' מיגש ז"ל.

    שותף כיורד ברשות דמי לאו למימרא דאין לו חזקה ואם תאמר מנא לן דילמא בשאר אריסי קאמר שיש להם חזקה ולא באריסי בתי אבות ולפי הספרים דגרסי למימרא ולא גרסי לאו למימרא ניחא דסלקא דעתך דמילתא דשמואל לא אתמר אלא לענין זה ולא אצטריך לאשמועינן אלא חזקה ומשום חזקה נקט כיורד ברשות ומדמה שותף לאריסי בתי אבות. תוספות הרא"ש ז"ל. לומר שנוטל בשבח המגיע לכתפים ובשדה שאינה עשויה ליטע כשדה העשויה ליטע נראה שרבינו חננאל ז"ל פירש לצדדין נוטל השותף האחד בשבח שהשביח זה בכתפיו ובעמל ידיו ונוטל זה היורד בה בשדה שאינה עשויה ליטע. וזה לשון הרב ז"ל: חולק השותף האחר במה שיגע זה והשביח בגופו ובכתפיו בשדה השותפות ואף על פי שהוא לא טרח כלום. וכן אם נטע שדה שאינה עשויה ליטע והוציא הוצאות אין יכול שותפו למחות על ידו ולומר לא הייתי רוצה ליטע דהא אינה ראויה ליטע אלא כשם שנוטל בשבח כן משלם בהוצאה דקא חשיב כיורד ברשות ליטע אפילו בשדה שאינה עשויה ליטע. עד כאן. ור"ש ושאר המפרשים ז"ל לא פירשו כן. הרשב"א ז"ל.

    וזה לשון תוספות שאנץ בפרק קמא דמציעא ומכל מקום קשה דבכל הספרים גרסינן ובשדה כו'. ככתוב כאן בתוספות. ושני הלשונות שפירשתי פירש שם רבינו חננאל ז"ל כמו כן ודקדק ליישב הא דאצטריך למימר תרווייהו דחד קאי לאותו שירד בשדה אחר וחד קאי לחברו שלא ירד ולא טרח בו וזה לשונו: מדלא קאמר שמואל אין לו חזקה אלא אמר שותף כיורד ברשות דמי שמע מינה שחולק השותף היורד עמו אפילו בשבח המגיע לכתפים כמו הענבים העומדות ליבצר וכיוצא בזה דאמר חולק השותף היורד עמו במה שיגע זה והשביח בגופו וגם בכתפו בשדה השותפות אף על פי שהוא לא טרח כלום ואם נטע שדה שאינה עשויה ליטע והוציא הוצאות אין יכול שותפו למחות שלא לומר לו לא הייתי רוצה ליטע דהא אינה עשויה ליטע אלא שנוטל בשבת בו משום יציאה דחשיב כיורד ברשות ליטע אף על פי שאינה עשויה ליטע. עד כאן לשונו. ואין לדקדק שיסבור כפירוש רש"י דשמעתין ממה שפירש כמו בשבח ענבים העומדות ליבצר המגיע לכתפים דלא פירש בו משום דלא צריכי לארעא אלא מטעם אחר מפרש למה קורא אותם מגיע לכתפים אפילו הם פגים או בוסר לפי שסופן ליבצר כשיתבשלו אז ישאם בכתפיו. עד כאן. וזה לשון הר"י ן' מיגש ז"ל: גופא אמר שמואל שותף כיורד ברשות דמי מאי קמשמע לן דשותף אין לו חזקה משום דכיורד ברשות חברו לשם שותפות דמי ולימא שותף אין לו חזקה. אלא אמר רב נחמן הא קמשמע לן שנוטל בשבח המגיע לכתפים ובשדה שאינה עשויה ליטע כשדה העשויה ליטע. פירוש קיימא לן היורד לשדה של חברו שלא ברשות ונטעה אם היתה שדה העשויה ליטע שמין לו את ההוצאה וידו על העליונה ואם היתה שדה שאינה עשויה ליטע שמין לו וידו על התחתונה והכא כיון דכיורד ברשות דמי שמין לו ההוצאה וידו על העליונה וגם נוטל בשבח המגיע לכתפים עם ההוצאה שכיון שברשות ירד נוטל ההוצאה וידו על העליונה ואם היה שם שבח שכבר הגיע לכתפים נוטל גם מן השבח שהשביח בחלק שותפו כמו שנוטל האריס אבל אם לא הגיע לכתפים אין לו אלא הוצאה וידו על העליונה אבל שבח לא לפי שאינו כיורד ברשות לשום אריסות אלא כיורד ברשות לנטעה וליקח ההוצאה שהוציא בחלקו של שותפות הוא וזה הפירוש בשבח המגיע לכתפים עדיין לא נתברר אצלנו כהוגן וגם הפירוש שפירשה רבינו חננאל ז"ל אינו נכון אצלנו. ע"כ.

    הא דאקשינן מעידים זה על זה אמאי נוגעים בעדותם הן קשיא לי לשון נוגעים בעדותם דקאמר דהכא בעלי דבר הן ומעיד לעצמו הוא ולא נוגע בעדות. ויש לי לומר דאורחא דתלמודא הוא דמרגיש בתירוץ שיכול לתרץ המתרץ דהיינו שמסתלק ממנה ונותנה לחברו ולפיכך מקשה ואזיל בלשון נוגע בעדות וכשמקשה לבסוף והלא מעמידה בפני בעל חובו כן נראה לי. הכא במאי עסקינן דכתב לה דין ודברים אין לי על שדה זו. והוה מצי למימר כגון שנתנה לו במתנה ממש אלא להגדיל תורה ולהאדיר ולאשמועינן דאפילו בכותב לו דין ודברים אין לי על שדה זו אי קנו מידו קנה דלא מדין ודברים קנו אלא מגופה של קרקע קנו מידו וכדמפרש בהדיא בריש פרק הכותב. הרשב"א ז"ל.

    Shita Mekubetzet on Bava Batra 42b · Sefaria · Edition: Vilna Ed · Public Domain

    Gilyon HaShas

    גמרא הא דנחית לכולא עיין לקמן דף נז ע"ב תד"ה בשותפין:

    שם אמרי לה להאי גיסא שבת דף קה ע"א פסחים דף קח ע"א גיטין דף סז ע"ב:

    Gilyon HaShas on Bava Batra 42b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Rashi

    No commentary stored for this folio side — none of the reliable print editions we draw on carries it.

    What this page contains

    A full text unit for Bava Batra, daf 42, Amud Bet, about 152 words in 7 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 7 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 143 words

      Opens “גְּמָ׳ אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל וְלֵוִי תָּנוּ: שׁוּתָּף אֵין…”

    2. Segment 237 words

      Opens “רָמֵי לֵיהּ רַבִּי אַבָּא לְרַב יְהוּדָה בִּמְעָרְתָּא…”

    3. Segment 38 words

      Opens “אָמְרִי לַהּ לְהַאי גִּיסָא, וְאָמְרִי לַהּ לְהַאי…”

    4. Segment 419 words

      Opens “רָבִינָא אָמַר: הָא וְהָא דִּנְחֵית לְכוּלַּהּ; וְלָא…”

    5. Segment 522 words

      Opens “גּוּפָא – אָמַר שְׁמוּאֵל: שׁוּתָּף – כְּיוֹרֵד…”

    6. Segment 620 words

      Opens “אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ:…”

    7. Segment 73 words

      Opens “וּמְעִידִין זֶה לָזֶה.…”

    Sages named on this page

    • Ravina [the Last] · Amoraim · Sixth Generation of Amoraim

      Ravina was a prominent sixth-generation Amoraic sage, a student-colleague of Rav Ashi, who played a crucial role in the sealing of the…

      Source: Bava Batra 42b · Segment 4 — “רָבִינָא אָמַר: הָא וְהָא דִּנְחֵית לְכוּלַּהּ; וְלָא קַשְׁיָא –…

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Bava Batra 42b · Segment 1 — “…וְכׇל שֶׁכֵּן אוּמָּן. שְׁמוּאֵל תָּנֵי: אוּמָּן אֵין לוֹ חֲזָקָה,…

    Original text

    גְּמָ׳ אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל וְלֵוִי תָּנוּ: שׁוּתָּף אֵין לוֹ חֲזָקָה, וְכׇל שֶׁכֵּן אוּמָּן. שְׁמוּאֵל תָּנֵי: אוּמָּן אֵין לוֹ חֲזָקָה, אֲבָל שׁוּתָּף יֵשׁ לוֹ חֲזָקָה. וְאַזְדָּא שְׁמוּאֵל לְטַעְמֵיהּ – דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: הַשּׁוּתָּפִין מַחְזִיקִין זֶה עַל זֶה, וּמְעִידִין זֶה עַל זֶה, וְנַעֲשִׂים שׁוֹמְרֵי שָׂכָר זֶה לָזֶה.

    GEMARA: Shmuel’s father and Levi taught: A partner does not have the ability to establish the presumption of ownership of property in his possession, and, all the more so, this inability applies to a craftsman as well. But Shmuel teaches: A craftsman does not have the ability to establish the presumption of ownership of property in his possession, but a partner does have the ability to establish the presumption of ownership. The Gemara comments: And Shmuel follows his line of reasoning, as Shmuel says: Partners establish the presumption of ownership with regard to the property of each other, and they testify for each other and become paid bailees of their joint property with regard to each other. In terms of these issues, Shmuel considers partners to be independent parties.

    רָמֵי לֵיהּ רַבִּי אַבָּא לְרַב יְהוּדָה בִּמְעָרְתָּא דְּבֵי רַב זַכַּאי, מִי אָמַר שְׁמוּאֵל: שׁוּתָּף יֵשׁ לוֹ חֲזָקָה? וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל: שׁוּתָּף כְּיוֹרֵד בִּרְשׁוּת דָּמֵי. לָאו לְמֵימְרָא דְּשׁוּתָּף אֵין לוֹ חֲזָקָה? לָא קַשְׁיָא; הָא דִּנְחֵית לְכוּלַּהּ, הָא דִּנְחֵית לְפַלְגָא.

    Rabbi Abba raises a contradiction to Rav Yehuda in the case of Rav Zakkai’s house: Did Shmuel actually say that a partner has the ability to establish the presumption of ownership? But doesn’t Shmuel say: A partner is considered as one who enters the field with permission, such as a sharecropper? Isn’t that to say that a partner does not have the ability to establish the presumption of ownership? The Gemara answers: It is not difficult. This is referring to where he enters all of the field, and that is referring to where he enters half of the field.

    אָמְרִי לַהּ לְהַאי גִּיסָא, וְאָמְרִי לַהּ לְהַאי גִּיסָא.

    The Gemara explains: Some say it in this manner and some say it in that manner. On the one hand, it is possible to explain that if he entered half of the field he establishes the presumption of ownership with regard to that half, but if he entered the entire field he is merely acting as a partner. On the other hand, one could explain that entering half of the field does not establish the presumption of ownership at all, while entering the entire field does establish it.

    רָבִינָא אָמַר: הָא וְהָא דִּנְחֵית לְכוּלַּהּ; וְלָא קַשְׁיָא – הָא דְּאִית בָּהּ דִּין חֲלוּקָהּ, הָא דְּלֵית בָּהּ דִּין חֲלוּקָהּ.

    Ravina stated a different resolution to the contradiction: Both this and that are referring to a case where he enters the entire field, and it is not difficult. This is referring to a case where the field is of sufficient area to be subject to the halakha of division. In this case, his being in possession of the other half of the field as well, which belonged to his partner, establishes the presumption of ownership. That is referring to a case where the field is not of sufficient area to be subject to the halakha of division. Since the property will not be divided but will remain co-owned, he is merely possessing it as a partner and does not establish the presumption of ownership.

    גּוּפָא – אָמַר שְׁמוּאֵל: שׁוּתָּף – כְּיוֹרֵד בִּרְשׁוּת דָּמֵי. מַאי קָא מַשְׁמַע לַן, שׁוּתָּפוּת אֵין לוֹ חֲזָקָה? לֵימָא: שׁוּתָּף אֵין לוֹ חֲזָקָה!

    § The Gemara addresses the matter itself. Shmuel says: A partner is considered as one who enters the field with permission. What is this teaching us, that there is not the presumption of ownership in the context of partnership? If so, let him say explicitly: A partner does not have the ability to establish the presumption of ownership of property in his possession.

    אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: לוֹמַר שֶׁנּוֹטֵל בַּשֶּׁבַח הַמַּגִּיעַ לִכְתֵפַיִם – בְּשָׂדֶה שֶׁאֵינָהּ עֲשׂוּיָה לִיטַּע, כְּשָׂדֶה הָעֲשׂוּיָה לִיטַּע.

    Rav Naḥman says that Rabba bar Avuh says: Shmuel’s intent was to state that a partner who proactively works to improve their mutual property collects the enhancement that reaches shoulders, i.e., when the produce that grew due to the efforts of the partner is fully grown and ripened and can be harvested and carried upon one’s shoulders. He is not considered as one who entered another’s field without permission and improved it, who collects only for his expenditures. This is the halakha if he planted trees in a field that is not commonly used for planting trees, just as it is if he planted in a field that is commonly used for planting trees.

    וּמְעִידִין זֶה לָזֶה.

    The Gemara continues its discussion of Shmuel’s statement: And testify for each other. A partner may join another witness in testifying with regard to the fact that his partner owns a share of their field in order to counter the claim of a one who claims ownership of the field, and his testimony is not disqualified due to being biased.