Bava Batra 4a

אהדר ליה כלילא דיילי האנקה מתרגמינן ילא (ויקרא יא) והוא שרץ שקורין הרצו"ן ושערו קשה כמחטין ועשה לו עטרה מעורו סביבות עיניו:

השתא מיהא [דאנא ואת] אנא ואת שנינו כאן ואין שומע:

הנני מחלל את מקדשי סיפיה דקרא מחמד עיניכם:

מסתפינא ממלכותא כפופים היו למלכות רומיים:

מתמלכין נוטלין רשות:

אי זיינך עלך ספרך כאן אם נתגאית בכלי מלחמתך שהרגת בית אדוניך ספר יוחסין שלך בידינו הוא [ידענו] שאתה עבד:

לא רכא כו' לא מלך ולא בן מלך:

קלניא מתעביד נעשה בן חורין מאליו:

שכל דברי מלכות נחתכין על פיו‎—For all the royal matters were decided by his word. O VERVIEW The גמרא is discussing what punishment דניאל incurred for offering נבוכדנצר advice. The גמרא offers two opinions; either his stature was diminished (therefore his name was changed to התך), or he was thrown to the lions (which he ultimately survived unscathed). תוספות will argue that we find that he suffered a more sinister fate. -------------------------- לפי תרגום [של] אחשורוש נענש הרבה שנהרג‎ – According to the תרגום of דניאל מגילת אחשורוש was greatly punished ; for he was killed – דכתיב ויגידו למרדכי את דברי אסתר ולא כתב התם התך‎ – As it is written in the מגילת אסתר; they related to מרדכי the words of אסתר; however it does not say in that פסוק, that התך told מרדכי‎. After the מגילה relates that אסתר told התך to explain to מרדכי why she cannot go to אחשורוש on behalf of the Jews; the פסוק merely states that מרדכי was told what אסתר said, but it did not say that התך himself actually told מרדכי‎. The reason that התך did not tell מרדכי is – לפי שהרגו המן על שהיה משיב דברים בין אסתר למרדכי‎ – For המן killed התך (before he was able to tell מרדכי what אסתר said), for he was the liaison between אסתר and מרדכי‎. We see from the תרגום that (דניאל) התך paid with his life. This would seem to contradict our גמרא that the extent of his punishment was to have his stature diminished or to be thrown into the lion’s den. תוספות explains why our גמרא does not mention the punishment of death: ומיהו גמרא שלנו אין תופס כן‎ – However, our גמרא does not maintain this; that המן killed התך (therefore they mention other punishments for דניאל) – דדרשינן במגילה (דף טו, א) והתך להיכן הלך ומפרש לפי שאין משיבין על הקלקלה: For the גמרא offers a דרשה in מגילה מסכת, concerning this very issue. The גמרא there asks and where did התך go? Why did he not deliver s'אסתר message to מרדכי (that she cannot seek an audience with the king)? And the גמרא explains; the reason התך did not carry this message to מרדכי, was because we do not respond for a disastrous matter. Since אסתר refused to go to אחשורוש, and this was detrimental for the Jews, התך did not want to be the bearer of bad tidings S UMMARY There are two opinions why (דניאל) התך did not deliver s'אסתר message (of refusal to seek an audience with אחשורוש) to מרדכי; and consequently the punishment דניאל received for advising נבוכדנצר‎. According to the גמרא it is because התך did not want to bring a disturbing message to מרדכי‎. The punishment he received was that his stature was diminished or that he was thrown into the lion’s den. According to the תרגום, however, התך was killed by המן for being the intermediary between מרדכי and אסתר‎. T HINKING IT OVER Would it not have been more appropriate that the המתחיל דיבור of this תוספות should have been either 'ודניאל מנלן דאיענש', or 'איכא למימר מאי'; why choose שכל דברי מלכות פיו על נחתכין for the ד"ה‎? It seemingly has no connection to the issue at hand.

הכי קתני וכן בגינה סתם כולי‎—This is what the משנה is teaching; ‘And similarly in an unclassified garden’, etc. O VERVIEW אביי attempted to resolve the apparent contradiction in the משנה as follows: That when the משנה stated ‘וכן בגינה מקום שנהגו לגדור מחייבין אותו’, it meant that in a גינה סתם and a מקום שנהגו לגדור בבקעה one is obligated to build a wall. תוספות anticipates the following question. How would we then understand the סיפא of the משנה which states ‘אבל בבקעה מקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבין אותו’? Seemingly it is telling us that by a בקעה in a מקום שנהגו לא לגדור one is not obligate to build a wall. This implies, however, that by a בקעה סתם one is obligated to build a wall. However from the רישא we imply that a בקעה requires a wall only by a מקום שנהגו לגדור and not by a בקעה סתם‎. The original contradiction remains (as far as a בקעה is concerned). ---------------------- תוספות resolves this problem: וסיפא נמי יש לפרש כן אבל סתם בקעה ומקום שלא נהגו לגדור בגינה אין מחייבין אותו: And we can similarly interpret the סיפא likewise. תוספות now quotes and interprets the סיפא of the משנה according to אביי: however an unclassified valley and in a place where it is not customary to fence in the gardens we do not obligate him to build a dividing wall. S UMMARY When אביי interpreted the רישא, the same applies to the סיפא that by a סתם בקעה and מקום שלא נהגו לגדור בגינה he is not obligated to build a wall. T HINKING IT OVER How did we understand s'רבא question; 'א"כ מאי אבל' originally, and how do we understand it according to תוספות‎?

והא מבחוץ קתני קשיא‎—But the משנה teaches, ‘from the outside’; this is a difficulty O VERVIEW There is a difference between the terms 'קשיא' (a difficulty) and 'תיובתא' (a refutation). תיובתא means that we cannot accept this opinion, it is completely refuted. קשיא, however, means that there is a difficulty in accepting this opinion. However it can be justified, albeit with some difficulty. תוספות explains why the term קשיא is used here and not the term תיובתא‎. ----------------------- ותיובתא אינה דמצינן למימר היינו שבולט חוץ לחומה‎ – It is not, however, a complete refutation of the 'איכא דאמרי', who maintain the חזית is placed on the builder’s side for the איכא דאמרי can say that the word 'מבחוץ' does not mean that the builder places the חזית on the other side (the side of his partner), rather it means that the חזית protrudes outside of the wall. It is indeed placed on the builder’s side but the חזית protrudes. The term מבחוץ does not necessarily (only) mean ‘from the other side’; it can also mean (protruding from) ‘outside’ (the regular wall). This prevents the question from being a refutation. תוספות explains that even though it is not a תיובתא, it is still a קשיא: מכל מקום קשיא היא דאם כן מחוץ הוה ליה למיתני: Nonetheless it is a difficult to interpret 'מבחוץ' to mean the ‘outside’, as opposed to the ‘other side’ for if that is true (that we mean the outside) the משנה should have stated 'מחוץ'. It would have been clear that it means the ‘outside’. The fact that the משנה wrote 'מבחוץ' indicates that it means the ‘other side’. S UMMARY We can, with difficulty, answer the question of 'מבחוץ קתני'. We can say that it means the חזית protrudes outside from the face of the wall. However the משנה then should have stated clearly 'מחוץ' – from the outside. T HINKING IT OVER If the משנה means merely (protruding) ‘outside’. Why mention 'מבחוץ' at all? It is seemingly obvious that a חזית will protrude from the wall!

לפיכך נפל הכותל המקום והאבנים שלהם ללישנא דמחיצה גודא על כרחין נראה שצריך לפרשה למשנתינו דדוקא בשיש עדים שנתרצו לעשות מחיצה וקנו מידם, הא לאו הכי בחצר שיש בה דין חלוקה פשיטא אי פנינהו חד לרשותיה שיכול לומר לא נתרצית לי לבנות עמי ולא יכולתי לכופך, משום דהיזק ראיה לא שמיה היזק, והוצרכתי לכנוס לתוך שלי בענין שיכול לטעון בבקעה. ואפילו בחצר שאין בה דין חלוקה שאי אפשר לחלוק אלא על ידי רצוי, כיון דהיזק ראיה לא שמיה היזק, יכול לומר לא נתרצית לי אלא לחלוק אבל לא למעט תשמישך ולבנות עמי כותל באמצע. והילכך על כרחין מתניתין דוקא בשיש עדים שנתרצו לעשות מחיצה וקנו מידם, ולפיכך כיון שכל אחד יכול לכוף את חבירו, חזקה לא ויתר אחד מהם על דינו. וקשיא לי, כיון שכן, מאי שנא חצר ומאי שנא בקעה. דבקעה נמי בשיש עדים שנתרצו לעשות מחיצה וקנו מידם אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם, ומאי שנא דבחצר לא תנא תקנתא דחזית ובבקעה תנא תקנתא דחזית. וסבור הייתי לומר, דללישנא דמחיצה גודא אין הכי נמי אלא דתנא רישא דינא בנתרצו ואיכא סהדי והוא הדין לבקעה, ותנא סיפא תקנתא בלא נתרצו והוא הדין לחצר. ואי קשיא לך אם כן ליתני דינא ותקנתא גבי חצר, ואמאי נדי מחצר ותנא בקעה, י"ל דעל כרחין איצטריך לאשמועינן ברישא דאף על גב דבחצר היזק ראיה לא שמיה היזק בגנה שמיה היזק, משום דאסור לעמוד על שדה חברו בשעה שעומדת בקמותיה, וכיון דתנא בגנה דהיזק ראיה שמיה היזק משום קמותיה, איצטריך לאשמועינן ברישא דאף על גב דבחצר היזק ראיה לא שמיה היזק בגנה שמיה היזק, משום דאסור לעמוד על שדה חברו בשעה שעומדת בקמותיה, וכיון דתנא בגנה דהיזק ראיה שמי היזק משום קמותיה, איצטרך לאשמועינן דבבקעה לא אף על גב דאיהי נמי אית בה האי טעמא, וכיון דסליק מבקעה ואשמעינן דבקעה וחצר חד דינא אית להו, תנא בה תקנתא והוא הדין לחצר. אלא דקשיא לי, דאם איתא דבחצר נמי איכא תקנתא דחזית ואם רצה לכנוס לתוך שלו כונס ועושה חזית, אם כן מאי לפיכך, דאפילו לא היתה משנתינו מלמדת אותנו דין כפיה בנתרצו, הייתי יודע כשאין בה חזית לא מכאן ולא מכאן דבין שניהם בנאוהו, דאילו האחד בנאו היה עושה חזית, כדרך שאמרו בגמרא בבקעה ולא יעלֹה לא לזה ולא לזה, כלומר דכיון דכשאחד כונס לתוך שלו תקנו לו חזית, כשאין שם חזית כלל ידוע הוא דבין שניהם עשאוהו. על כן נראה דלא תקנו חזית כלל בחצר, ואפילו האחד עשה לו חזית ואפילו מבחוץ אינו ראיה כלל, וכדאמר אביי בהוצא דלית ליה תקנתא בחזית אלא בשטרא (ד. ב). ונראה לי טעמא דמילתא, משום דלא איפשר, דאילו בבקעה הרבה נכנסין שם ורואין ויודעין כשיש שם חזית [ו]אם יסירנו משום או יקלפנו מצוי הוא הרבה ברב הפעמים יודע הענין אבל בבית אי אפשר דמי נכנס בביתו של חבירו לראות אם קלפו האבנים אם לאו, הילכך לא איפשר, אלא תנא דינא בחצר והוא הדין לבקעה, ולא תנא בחצר תקנתא משום דלא איפשר ותנא ליה בבקעה משום דאיפשר. וכן כתב הרב ר' יוסף הלוי אבן מיגש ז"ל שאין דין חזית בחצר. וללישנא דמחיצה פלוגתא, יש שפרשו, דלפיכך נמי דקתני במתניתין היינו דוקא בשיש עדים שנתרצו שניהם לחלוק וקנו מידם ברוחות, דאי לאו הכי, כיון דמתני' בחצר שאין בה דין חלוקה הוא יכול לומר לא נתרצית לי לחלוק אלא אם כן אני בונה משלי, וכיון שנתרצו לחלוק הדין נותן שכופין זה את זה לבנות כותל באמצע. ויש מי שפירשה אפילו כשאין שם עידי רצוי כלל, משום דכיון שאי אפשר לחלקה אלא ברצוי ואנו רואין אותה מוחלק כבר, נודע על כרחנו שנתרצו בחלוקה, וכל שנתרצו בחלוקה על כרחם בונין את הכותל באמצע, וזה שטוען שחלוקה זו בתנאי היתה, עליו הראיה. וכל שכן בחצר שיש בה דין חלוקה. ואפילו מה שלמעלה מארבע אמות נמי, משום דכל שעמד בחצירו, דהיינו הכותל שלמטה מארבע אמות, הרי הוא בחזקת שלו, וכן דעת הרמב"ן נּ"ר.

גמרא פשיטא. כלומר אפילו לא היתה משנה זו מלמדת אותנו דין כפיה, הייתי יודע שהמקום והאבנים של שניהם, דאיזה יד מהם תגבר, כן פרש"י ז"ל. וקשיא לי דודאי איצטריך, דאי לאו הכי, אם זה טוען כולה שלי ומשלי בניתיו וזה אומר חציו שלי ושנינו בנינו אותו, היה הדין נותן שיטול זה שלשה חלקים וזה נוטל רביע, וכמו ששנינו (ב"ב ב, א) גבי שנים אוחזין בטלית זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי זה ישבע שאין לו בה פחות משלושה חלקים וזה ישבע שאין לו בה פחות מרביע זה נוטל שלשה חלקים וזה נוטל רביע, וכמו שאמרו גם כן ביבמות פרק החולץ (ל"ח, ע"א) גבי ספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי סבא פלגא דקא מודי להו שקלי (דנקא) [תלתא] דקא מודו ליה שקיל, אידך דנקא הוה ליה ממון המוטל בספק וחולקין, וניחא לי דהתם הוה ליה ממון המוטל בספק חולקין. וניחא לי דהתם בשלא היו תפושין בשוה זה כזה בכל הנכסים, וכיון שכן דנין אותו בו כן, אבל כאן שהמקום על כרחנו מוחזק ביד שניהם להיותו מחצה על מחצה, דמי מהם מוחזק בו יותר, ומסתמא חלק חצרו של זה מתפשט עד מחציתו וזה עד מחציתו, והרי האבנים כאלו מוחזקין ותפושין כולן ביד שניהם בשוה זה כזה, וכל שביד אחד ואחד מהם הרי הוא כאלו הוא שלו, וכדאמרינן התם בפרק קמא דמציעא (ד, א) האי דידיה הוא ומאי דתפיס האי דידיה הוא, ואלו היו שניהם אדוקין בטלית זה במחציתו וזה במחציתו אף על פי שזה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי אין מוציאין הרביע מתחת ידו של זה ונותנין לחבירו, והכא נמי דכותה היא כדאמרן.

ופרקינן לא צריכא דנפל לרשותא דחד מיניהו ואם לא שלמדנו תנא שיכולין לכוף זה את זה. [זה] שהאבנים ברשותו היה נאמן לומר אני בניתיו, דמספק אין מוציאין את האבנים מתחת ידו. והמקום דקתני, פשיטא, אלא אגב גררה דאבנים נקטיה. והא דאקשינן מעיקרא פשיטא, לאו למימרא שהיה סבור המקשה דמסתמא נחבס הכותל ונפל תחתיו ולא נתפזרו האבנים חוץ ממקום הכותל, כי זה אי אפשר בשום פנים, אלא שבא להשמיענו דרך קושיא ותירוץ, דאפילו יטעון עליהן אותו שהן כברשותו שהם שלו, אין שומעין לו, דכיון שהדין נותן מתחלה שיכולין לכוף זה את זה, אנן סהדי דבין שניהם בנאוהו. ואיכא למידק אכתי מאי לפיכך, דאפילו בעלמא נמי דינא הכי, דכיון דכותל זה חוצץ בין חצרו של ראובן זה לחצרו של שמעון, מספקא אם באו לפנינו אנו דנין בו שיחלוקו, דכיון שתחלת הדין לחלק אפילו כשנפל לרשותא דחד מיניהו מוציאין אותן מידו וחולקין, סוף דינא כתחלת דינא, וכדקימא לן בשנים אוחזין בטלית (ו, א) שאם תקפה אחד בפנינו מוציאין אותה מידו ויחלוקו. סוף דינא כתחלת דינא. ויש לומר דשאני התם דבעוד שהיו שניהם תפושין בה היו מתעצמין עליה והיה הדין שיחלוקו, ואחר שהדין כן, כבר הוחזק בפנינו לשניהם לזה כזה, ואם תקפה בפנינו לאחר מיכן נעמיד הדין הראשון על מה שהיה, אבל כאן לא יצא הספק עד שבא לידו של זה, וכיון שבידו של זה נולד הספק, מספק אין מוציאין אותן מידו. ואכתי קשיא לי, דמ"מ המקום לשניהם, וכיון שהמקום לזה כזה, גם האבנים העומדים בכל חלק ממנו מוחזקות לבעל המקום, וכיון שכן הרי זה כמו שנפל כלי מחצירו של ראובן לחצרו של שמעון ושמעון טוען שהיא שלו שאין שומעין לו. וי"ל דאפילו המקום אין אנו דנין בו בבירור שהוא של שניהם אלא מפני שנפל בו המחלוקת, וכיון שאין אחד מהם מוחזק בו יותר מן השני, מן הספק אנו דנין בו שיחלוקו ככל דבר המוטל בספק, וכיון שלא נפל המחלוקת גם על המקום מתחלה עד שנפלו האבנים לרשותו של זה הרי אבנים אלו בספק ביד זה, ואין מוציאין אותן מידו.

אי נמי דפנינהו חד לרשותיה יש מפרשים דפנינהו בעדים. ואינו מחוור בעיני, שאי אפשר לומר בשנפלו במקום הכותל ממש ופינן משם, לפי שאי אפשר לאבני הכותל ליפול במקומו של כותל ממש, ועל כרחנו הם נופלין או ברשותו של זה או ברשותו של זה, וכיון שכן אם נפלו ברשות ראובן ועמד שמעון ופנן לרשותו, בכי הא ודאי נראין הדברים דאפילו בעלמא מוציאין אותו מידו, דאף על פי שאין המקום והאבנים ידועין לאחד מהן ולא לשניהם בשתוף, מכל מקום כיון שנפלו ברשותו של זה ולא היה שמעון מוחזק בהן מתחלתון, הרי זה ככלי הנמצא בביתו של ראובן ובא שמעון והוציאו משם בעדים, שהדין נותן שמוציאין אותו מידו ומחזירין אותו לראובן, וזה דין נסכא דר' אבא, ואף על פי שלא נחלקו עליהן מתחלה, מכל מקום כיון שברשותו של ראובן היו, הדין היה נותן שיהו שלו וראובן מוחזק בהן. ויש מי שפירש דפנינהו שלא בעדים, אלא שאנו רואין אותן עכשיו יוצאות מתחתיו ומכירין אנו אותן שהן אבני אותו כותל, וטוען לקוחות הן בידי, דבעלמא ודאי נאמן, אבל הכא אנן סהדי דשותפי נינהו ושותפין לא מחזקי אהדדי. וכן נראה שפירשה הרב אלפסי ז"ל בהלכות. גם זה אינו מחוור בעיני, דמתניתין לא מיירי בטענת לקוח הוא בידי, אלא בטענת כולה שלי, ויגד עליו רעו דקתני המקום והאבנים, דאי משום טענת לקוח הוא בידי מה שייך בכי הא המקום. ועוד דאם איתא, מאי שנא משום דשותפי לא קפדי אהדדי, אפילו בעלמא נמי דלאו שותפי דינא נמי הכי, דאילו כותל ידוע לראובן החוצץ בין חצרו לחצרו של שמעון ונפל והרי למחר אבניו יוצאות מתחת ידו של שמעון, ויש עדים שמכירין אותן וטוען לקוחות הן בידי אינו נאמן, דכיון שהכותלים מצויין ליפול וכשנופל איפשר דנפיל לרשותו של שמעון, אין תפישתו בהן ראיה, והוו להו כגודרות דאין להן חזקה (ב"ב לו, א) הואיל ואזלן מנפשיהו. ומיהו בזה יש לומר גון שנפלו תחלה ברשותו של ראובן ובפני עדים, ומחר ראינו אותן יוצאות מתחת ידו של שמעון. ומכל מקום אינו מנחוור, דלאו בטענמת לקוחות הן בידי קא מיירי מתניתין, וכמו שכתבתי. ועוד דאי הויט טעמא משום דשותפי לא מחזקי אהדדי, הוה ליה למימר קא משמע לן שותפי כי האי גונא לא קפדי אהדדי, כדאמרינן בריש פרק הבית והעליה. ונראה לי לפרש, כגון דפנינהו לרשותיה וליכא עדים ולא ראיה דאפילו בעלמא נאמן לומר אני בניתיו משלי ואפילו פנן מרשות ראובן, משום מיגו דאי בעי אמר לא היו דברים מעולם, אבל עכשיו ששנינו ששניהם יכולין לכוף זה את זה לבנותו, אנן סהדי דלא ויתר אחד מהם על דינו, והרי זה כמגו במקום עדים, דטפי עדיף מחזקה וכעדים משוינן ליה. וכן כתבו גם בתוספות דדבר זה כעדים משוי ליה ולא אמרינן ביה מגו. אי נמי יש לפרש, כגון שנפלו לרשות חבירו ופנינהו שלא בעדים, אבל איכא עדים דראיה, וטוען אני בניתיו, ואילו בעלמא נאמן במגו דאי בעי אמר לקוחות הן בידי, אבל השתא אינו נאמן, דמגו במקום עדים הוא. ואם תאמר מאי טעמא לא קא מסיים הכא טעמא משום דשותפי כי האי גונא לא קפדי אהדדי, וכמו שאמרו שם בפרק הבית והעליה, תרצו בתוספות דהכא במאי עיסיקינן כששיהו תחת ידו של זה זמן רב, דאף על פי שאמרו דשותפי לא קפדי אהדדי, אין הדעת נותנת שלא יקפידו אם יעמדו ביד השותף לעולם, אלא שאינן מקפידים לקצת ימים, והכא לרווחא דמילתא קא מתרץ, דאפילו פנן לרשותו ועמדו תחת ידו יתר מכדי שיעור שהשותפין אינן מקפידין, אפילו הכי אינו נאמן. משום דאנן סהדי דבין שניהם בנאוהו, שלא ויתר בכי האי גונא אחד מהם על דינו, וכמגו במקום עדים משוי ליה.

אמר אביי הכי קאמר וכן בגנה ומקום שנהגו לנדור בבקעה מחייבין אותו פירוש דקסבר אביי דהאי מקום שנהגו דקתני במתניתין לא אגנה קאי אלא אבקעה.

אי הכי מאי אבל פרש"י ז"ל, אי הכי דהאי מקום שנהגו אבקעה קאי, מאי קא מהדר אבל בבקעה, דהא מבקעה סליק, והכי הוה ליה למתני אבל מקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבין אותו. וקשה לי קצת, דאם כן הוה ליה לרבא לאקשויי נמי מדוקיא דרישא אדוקיא דסופא, כיון דעיקר קושיא ראשונה אדוקיא דרישא וסופא קא מהדר לאקשויי, והוה ליה למימר מקום שנהגו לגדור מחייבין אותו הא סתמא לא אימא סופא מקום שנהגו שלא לדור אין מחייבין אותו הא סתמא כמקום שנהגו לדור דמי ומחייבין אותו ושמא עדיפא מינה אקשי ליה. ואפשר לפרש דרבא אדויוקי דרישא וסופא קא מהדר, והכי אקשי ליה, אי הכי מאי אבל בבקעה מקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבין אותו, דמשמע הא סתמא מחייבין, ומדיוקא דרישא לדיוקא דסופא קפריך. ומאי אבל דקאמר רישא דסופא נקט, ודכותה אמרינן לעיל סופא איצטריכא ליה למעלה מארבע אמות אין מחייבין אותו, ואף על פי שעיקר הצריכותא אינו אלא מסופא דסופא דהיינו סמך לו כותל אחר, וכמו שכתבתי למעלה.

ור' יוחנן לישייעיה באמתא מלבר כתב מורי הרב ז"ל דר' יוחנן ודרב הונא לא פליגין, אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ואיתא להא ואיתא להא.

כבר ידעת בהרבה עברות שמדרכי השם בעונשיהן שלא להספיק בידו לעשות תשובה לרוב הפלגת המרי וכבד רוע הפעלה היוצאת ממנו ומ"מ כל שעשה תשובה מ"מ אין הפרגוד ננעל בפניה לעולם וכבר ביארנו דבר זה בארכה בחיבור התשובה כל שנתברר לחכם או למוכיח או למנהיג על איזה שהוא מזה הכת אין ראוי לו להשיאו עצה למרוק חטאיו ולהדריכו בדרכי התשובה אלא יתנהג בו במדת קונו והוא שאמרו לא נענש דניאל בירידתו מגדלתו או בהשלכת לגוב אריות אלא מפני שהשיא עצה לנבוכדנאצר דכתוב להן מלכא מלכי ישפר עלך וחטאך בצדקה פרוק ועוייתך במיחן עניין ומ"מ כל שהוא מוטבע בעשיית המצות אפילו באותן שהנשים חייבות בהן לבד אי אפשר להיותו מזה הכת רק על צד רחוק וברוך בעל המאזנים:

כבר בארנו במשנה שכל שהוא נודע ומבורר אצל עדים שהוא משותף בין שנים אע"פ שישנו עכשיו ברשות אחד מהם אינו יוצא בחזקת חברו ואין לו בה חזקה אא"כ הביא ראיה שמכרה או נתנה לו או לאחר חלוקה ר"ל שאם נודע שחלקו הרי הוא כשאר מטלטלין בחזקת אותו שהם תחת ידו ומ"מ כתבו גאוני ספרד שלא נאמר כן אלא שנתברר שבשעה שהעמידו זה בדין על אותן הדברים היו אותן הדברים ברשותו של זה ולא היה יכול לטעון אינן בידי אבל אם אין עדים בכך אע"פ שיש עדים שקודם לכן ראו אותם הדברים בביתו הואיל ואפשר לו לומר לא היו דברים מעולם אלא שכבר החזרתי כשהוא אומר שלי הם או ממך לקחתים נאמן ובשבועה טען ואמר של שתוף הם אלא שאני מעכבם מצד שאני פרעתי הוצאת הכותל אע"פ שהוא בחזקת שנתן כמו שיתבאר יש שכתב שהוא נאמן בשבועת היסת הואיל והיה יכול לטעון לא היו דברים ויש חולקין בזו הואיל וחזקה שנתן:

לפי מה שכתבנו ראוי לשאול שהרי בפרק חזקת הבתים מ"ב ב' אמרו שהשותפין יש להם חזקה זה על זה ומ"מ יש שפרשוה בשלא נודע שתופו לעדים או שלא נודע שהוא ברשותו ומתוך שיכול לומר אין אנו שותפין בה יכול לומר לקחתים ממך ויש שפרשוה דוקא בקרקעות ובחזקת שלש שנים שכיוצא בזו ודאי קפדים זה על זה אבל במטלטלין שחזקתם לאלתר לענין שתוף אינה חזקה:

כבר בארנו במשנה לדעת גאוני ספרד שאין חזות מועיל בו ומ"מ יש מקומות שנוהגין ביניהם שהחזות מועיל בו ודנין לפי המנהג הקבוע לשם ויש מקומות שנוהגין בחלון סתום על ראש הכותל:

הרי שנפל כותל חצר שיש בו חזות לדעת האומר שהחזות מועיל בו או שהיה ידוע על הכותל מ"מ שהוא לאחד מהם ואמר בעל הכותל לחברו נחזור ונבנה הכותל בשתוף בנין ובשתוף מקום יש מי שאומר שאינו כופה בזה את השני אלא החזיק הלה בכך ויחזור לבנותה עמו במקום שהיתה ומביאים ראיה ממה שאמרו למעלה שכל שנתרצו לחלוק במקום שאין בו דין חלוקה שהלך זה והחזיק וכן הלך זה והחזיק אין אחד מהם יכול לחזור ואין זו ראיה כלל ואדרבה חוב היה עליו כמו שכתבתי למעלה וכל שנפל ודאי והיה בידו של זה ספק לעשות כופהו ובונין בשתוף וכך נראה ברור:

תד"ה הכי קתני כו' וסיפא נמי יש לפרש כן אבל סתם בקעה כו' עכ"ל משום דקשיא להו דהשתא נמי תיקשי דיוקא דרישא דקאמר ובמקום שנהגו לגדור בבקעה מחייבין אותו הא סתמא אין מחייבין אדיוקא דסיפא דקתני ומקום שלא נהגו לגדור בבקעה אין מחייבין אותו הא סתמא מחייבין מש"ה הוצרכו לומר דבסיפא נמי יש לפרש כן אבל סתם בקעה כו' ומיהו רבא שפיר קא מקשה ליה מאי אבל כיון דברישא נמי מבקעה קסליק לא הל"ל אבל בבקעה כו' אלא אבל סתם כו' ובגינה מקום שלא כו' וממילא ההוא סתמא אבקעה הוה קאי דמיניה קסליק ודו"ק:

רש"י ד"ה פשיטא דהאבנים של שניהם דאפי' לא פסק לן דינא דמתני' וכו'. צ"ע מפני מה דחק רש"י לפרש דברי המקשה כן ולמה לא פירש דפריך בפשיטות פשיטא דהאבנים של שניהם כיון דברשות שניהם מונחים ולא היה צריך התנא למיתני שהאבנים הן של שניהם ולמה ליה לרש"י הא דפירש דאפי' לא פסק לן דינא דמתניתין המלמדנו שמתחלה בין שניהם עשאוה וכו' דמשמע דמפרש דפריך אלפיכך דקתני מתניתין כמו שפירשו התוס' לעיל במתניתין ד"ה לפיכך וכו' דבשלמא התוס' דפירשו דהמקשה ידע שפיר דמונחים ברשותא דחד ואפי' הכי פריך פשיטא והמתרץ חשיב לו דאתא לאשמועינן דאפילו שהו הרבה ברשותו אפילו הכי הוו של שניהם ואינו נאמן לומר שלי הן במגו דלקוח מטעם דאנן סהדי שלא עשאה לבדו כיון דמעיקרא החיוב על שניהם לבנות בעל כרחם והוי כמגו כמקום עדים וכו' ולכך הוצרכו התוס' לפרש דהמקשה פריך מתחלה על תנא דמתניתין דקתני לפיכך דתלי הטעם במה שמעיקרא מתחלת הבנין היה יכול כל אחד לדחוק את חברו כדי שיתיישב התירוץ על דברי המקשה שהשיב לו התרצן דהאי דקתני לפיכך אתא לאשמועינן אפילו שהו הרבה אבל רש"י שלא פירש כן א"כ למה לא פירש דפריך המקשה פשיטא בפשיטות בלא לישנא דלפיכך ונ"ל דפירש רש"י כן משום דאפי' הוה ס"ד דהמקשה דמונחים ברשות שניהם לא הוה שייך למפרך פשיטא דהוו של שניהם בפשיטות דבשלמא בעלמא הוי הסברא דכל דבר המונח ברשות של שנים הוי של שניהם דאם איתא דהוי של אחד היה לו להיות מונח ברשות שהוא שלו לבדו והואיל והוא מונח ברשות שהוא של שניהם מכלל שהוא של שניהם דאל"כ היאך בא לרשות של שניהם אבל הכא אפילו היה הכותל של אחד מהם אין מן חתימה שמונח עתה ברשות של שניהם שבמקרה הנפילה אירע כן שנפלה לרשות של שניהם שהרי הכותל היתה עומדת בין רשות שניהם וא"א לצמצם שתפול לרשות אותו האחד שבנה אותו וכיוצא בזה כתבו התוס' דיש פרק הבית והעלייה ולכך לא שייך להקשות פשיטא ל"ל למתני' למיתני כלל דהוא של שניהם דשפיר אצטריך למיתני לכך פי' רש"י דלא פריך דלא ליתני כלל שהוא של שניהם א"א דפריך שלא ה"ל להתנא לתלות הדין בלפיכך וכו' דהיינו במה שפסק לן דינא המלמדנו שמתחלה בין שניהם עשאוה בע"כ בלא זה בע"כ היו חולקים בשוה וכו' וא"כ ה"ל לתנא דמתני' למיתני בקצרה אם נפל הכותל המקום והאבנים היא של שניהם ולא ה"ל למיתני לפיכך דר"ל משום דמתחלה בונים הכותל בע"כ וק"ל. ומשני התרצן דאתא לאשמועינן דאפי' נפל לרשות דחד וכו' דלא אמרינן המע"ה ולכך תני לפיכך ונ"ל דהספדים חסרים לפנינו וכצ"ל ברש"י פשיטא וכו' דאפילו לא פסק וכו' שמתחלה בין שניהם עשאוהו בע"כ ע"כ היו חולקים בשוה:

תוס' ד"ה הכי קתני וכן בגינה סתם וכו' וסיפא נמי יש לפרש כן וכו'. משום דקשה להו דהא השתא נמי קשיא דיוקא דסיפא ארישא דרישא קתני במקום שנהגו בבקעה מחייבין אותו לגדור הא סתמא לא ובסיפא קתני אבל בבקעה במקום שנהגו שלא לגדור וכו' הא סתמא מחייבין אותו לכך כתבו וסיפא נמי יש לפרש כן וכו' דלא תקשי דיוקא כלל וק"ל:

ואי בעית אימא מהכא ויקראו לפניו אברך ומתרגמינן דין אבא למלכא כלומר אָבִי רַךְ. ה"ר יוסף הלוי ן' מיגש ז"ל.

פשיטא כלומר אפילו לא היתה משנה מלמדת אותנו דין כפייה הייתי יודע שהמקום והאבנים של שניהם דאיזה יד מהם תגבר כן פירש רש"י ז"ל. וקשיא לי דודאי אצטריך דאי לאו הכי אם זה טוען כולה שלי ומשלי בניתיו וזה אומר חציה שלי ושנינו בנינו אותה היה הדין שיטול זה שלשה חלקים וזה נוטל רביע וכמו ששנינו גבי שנים אוחזים בטלית זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי וכו' עד וזה נוטל רביע וכמו שאמרו גם כן ביבמות פרק החולץ גבי ספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי סבא פלגא דקא מודה להו שקלי דנקא דקא מודו ליה שקיל אידך דנקא הוה ליה ממון המוטל בספק חולקים. וניחא דהתם בשלא היו תופסים בשוה זה כזה בכל הנכסים וכיון שכן דנים בו כן אבל כאן שהמקום על כרחך מוחזק בין שניהם להיותו מחצה דמי מהם מוחזק בו יותר ומסתמא חלק חצרו של זה מתפשט עד מחציתו וזה עד מחציתו והרי האבנים כאלו מוחזקות ותפוסות כולם ביד שניהם בשוה זה כזה וכל שביד כל אחד ואחד מהם הרי הוא כאלו שלו וכדאמרינן התם בפרק קמא דמציעא גבי טלית אנן סהדי דמאי דתפיס האי דידיה הוא ומאי דתפיס האי דידיה הוא. ואלו היו שניהם אדוקים בטלית זה במחציתו וזה במחציתו אף על פי שזה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי אין מוציאין את הרביע מתחת ידו של זה ונותנים לחברו והכא נמי דכוותה היא כדאמרן. ופרקינן לא צריכא דנפל לרשותו דחד מינייהו ואם לא שלמדנו תנא שיכולים לכוף זה את זה שהאבנים ברשותו היה נאמן לומר אני בניתי דמספק אין מוציאין האבנים מתחת ידו והמקום דקתני פשיטא ואגב גררא דאבנים נקטיה. והא דאקשינן מעיקרא פשיטא לאו למימרא שהיה סבור המקשה דמסתמא נחבס הכותל ונפל תחתיו ולא נתפזרו האבנים חוץ ממקום הכותל כי זה אי אפשר בשום פנים אלא שבא להשמיענו דרך קושיא ותירוץ דאפילו יטעון עליהם אותו שהם ברשותו שהם שלו אין שומעין לו כיון שהדין נותן מתחלה שיכולים לכוף זה את זה אנן סהדי דבין שניהם בנאוהו. ואיכא למידק אכתי מאי לפיכך דאפילו בעלמא נמי דינא הכי דכיון דכותל זה חוצץ בין חצרו של ראובן לחצרו של שמעון מספקא אם באו לפנינו אנו דנים בו שיחלוקו וכיון שתחלת הדין לחלוק אם כן אפילו כשנפל לרשותיה דחד מינייהו מוציאים אותה מידו וחולקים סוף דינא כתחלת דינא וכדקיימא לן בשנים אוחזים בטלית שאם תקפה אחד בפנינו מוציאים אותה מידו ויחלוקו סוף דינא כתחלת דינא. ויש לומר דשאני דבעוד שהיו שניהם תפוסים היו מתעצמים עליה והיה הדין שיחלוקו ואחר שהדין כן כבר הוחזק בפנינו לשניהם לזה כזה ואם תקפה בפנינו לאחר מכאן נעמיד הדין הראשון על מה שהיה אבל כאן לא יצא הספק עד שבא לידו של זה וכיון שבידו של זה נולד הספק מספק אין מוציאים אותו מידו. ואכתי קשיא לי דמכל מקום המקום לשניהם הוא וכיון שהמקום לזה כזה גם האבנים העומדים בכל חלק ממנו מוחזקים לבעל המקום הזה וכיון שכן הרי זה כמי שנפל כלי מחצרו של ראובן לחצרו של שמעון ושמעון טוען שהוא שלו שאין שומעים. ויש לומר דאפילו המקום אין אנו דנים בו בבירור שהוא של שניהם אלא מפני שנפלה בו המחלוקת וכיון שאין אחד מהם מוחזק בו יותר מן הספק אנו דנים בו שיחלוקו ככל דבר המוטל בספק וכיון שלא נפלה המחלוקת גם על המקום מתחלה עד שנפלו האבנים לרשותו של זה הרי האבנים אלו בספק ביד זה שאין מוציאים אותם מידו. הרשב"א ז"ל.

אי נמי דפנינהו חד לרשותיה יש מפרשים דפנינהו בעדים. ואינו מחוור בעיני שאי אפשר לומר כשנפל במקום הכותל ממש ופינן משם לפי שאי אפשר לאבני הכותל ליפול במקומו של כותל ממש ועל כרחנו הם נופלים או ברשותו של זה או ברשותו של זה וכיון שכן אם נפלו ברשותו של ראובן ועמד שמעון ופינן לרשותו בכי הא ודאי נראים הדברים דאפילו בעלמא מוציאים אותם מידו דאף על פי שאין המקום והאבנים ידועים לאחד מהם ולא לשניהם בשתוף מכל מקום כיון שנפלו לרשותו של זה ולא היה שמעון מוחזק בהם מתחלתו הרי זה ככלי הנמצא בביתו של ראובן ובא שמעון והוציא משם בעדים שהדין נותן שמוציאים אותו מידו ומחזירים אותו לראובן וזהו דין נסכא דרבי אבא ואף על פי שלא נחלקו עליהם מתחלה מכל מקום כיון שברשותו של ראובן היה הדין נותן שהיו שלו וראובן מוחזק בהם. ויש מי שפירש דפנינהו שלא בעדים אלא שאנו רואים אותן עכשיו יוצאות מתחת ידו ומכירים אנו אותם שהם אבני אותו כותל וטוען לקוחות הן בידי דבעלמא ודאי נאמן אבל הכא אנן סהדי דשותפים נינהו ושותפי לא מחזקי אהדדי וכן נראה שפירש הריא"ף ז"ל בהלכות. וגם זה אינו מחוור בעיני דמתניתין לא מיירי בטענת לקוח הוא בידי אלא בטענת כולה שלי ויגיד עליו רעו דקתני המקום והאבנים ואי משום טענת לקוח הוא בידי מה שייך בכי הא המקום. ועוד דאם איתא מאי שנא משום דשותפין לא קפדי אהדדי אפילו בעלמא נמי דלאו שותפי דינא נמי הכי דאלו כותל ידוע לראובן החוצץ בין חצרו לחצרו של שמעון ונפל והרי למחר אבניו יוצאות מתחת ידו של שמעון ויש עדים שמכירים אותן וטוען לקוחות הן בידי אינו נאמן דכיון שהכתלים מצוין הן ליפול וכשנופל אפשר דנפל לרשותו של שמעון אין תפיסתו בהם ראיה והוי להו כגודרות דאין להם חזקה הואיל ואזלין מנפשייהו. ומיהו בזה יש לומר כגון שנפלו תחלה לרשותו של ראובן ובפני עדים ומחר ראינו אותם יוצאות מתחת ידי שמעון. ואינו מחוור דלאו בטענת לקוחות הם בידי מיירי מתניתין וכמו שכתבתי. ועוד דאי הוי טעמא משום דשותפי לא מחזקי אהדדי הוה ליה למימר קמשמע לן שותפי כהאי גוונא לא קפדי אהדדי כדאמרינן בריש הבית והעליה. ונראה לי לפרש כגון דפנינהו לרשותיה וליכא עדים ולא ראה דאלו בעלמא נאמן לומר אני בניתיו משלי ואפילו פינן מרשות ראובן משום מגו דאי בעי אמר לא היו דברים מעולם אבל עכשיו ששנינו ששניהם יכולים לכוף זה את זה לבנות אנן סהדי דלא ויתר אחד מהם על דינו והרי זה כמגו במקום עדים דטפי עדיף מחזקה וכעדים משוינן להו כן כתבו בתוספות דדבר זה כעדים משוינן ליה ולא אמרינן ביה מיגו. אי נמי יש לפרש כגון שנפלו לרשות חצרו ופנינהו שלא בעדים אבל אי איכא עדים דראיה וטוען אני בניתיו ואלו בעלמא נאמן במגו דאי בעי אמר לקוחות הם בידי אבל השתא אינו נאמן במגו דמגו במקום עדים הוא. ואם תאמר מאי טעמא לא קא מסיים הכא טעמא משום רשות פירוש כהאי גוונא לא קפדי אהדדי וכמו שאמרו בפרק הבית והעליה. תירצו בתוספות דהכא במאי עסקינן בששהו תחת ידו של זה זמן רב דאף על פי שאמרו דשותפי לא קפדי אהדדי אין הדעת נותנת שלא יקפידו אם יעמוד ביד השותף לעולם אלא שאינם מקפידין לקצת ימים והכא לרווחא דמילתא קמתרץ דאפילו פינן לרשותו ועמדו תחת ידו יתר מכדי שיעור שהשותפים אינם מקפידים אפילו הכי אינו נאמן דמשום דאנן סהדי דבין שניהם בנאוהו שלא ויתר בכהאי גוונא אחד מהם על דינו וכמגו במקום עדים משוינן ליה. הרשב"א ז"ל.

אמר אביי הכי קאמר וכן בגנה ומקום שנהגו לגדור בבקעה מחייבים אותו דקסבר אביי דהאי מקום שנהגו דקתני במתניתין לא אגינה קאי אלא אבקעה. אי הכי מאי אבל פירש רש"י ז"ל אי הכי דהאי מקום שנהגו אבקעה קאי מאי קא מהדר אבל בבקעה דהא מבקעה סליק והכי הוה ליה למיתני אבל מקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבין אותו. וקשה לי קצת דאם כן הוה ליה לאקשויי נמי מדיוקא דרישא אדיוקא דסיפא כיון דעיקר קושיא ראשונה אדיוקא דרישא וסיפא קא מהדר לאקשויי והוה ליה למימר מקום שנהגו לגדור מחייבים אותו לבנותו הא סתמא לא אימא סיפא מקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבים אותו הא סתמא כמקום שנהגו לגדור דמי מחייבים אותו. ושמא עדיפא מינה מקשי ליה. ואפשר לפרש. דרבא אדיוקיה דרישא וסיפא קא מהדר והכי אקשי ליה אי הכי מאי אבל בבקעה מקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבים אותו דמשמע הא סתמא מחייבינן ומדיוקא דרישא לדיוקא דסיפא קפריך ומאי אבל דקאמר רישא דסיפא נקטי. ודכוותה אמרינן לעיל סיפא איצטריכא ליה למעלה מארבע אמות אין מחייבים אותו ואף על פי שעיקר הצריכות אינו אלא מסיפא דסיפא דהיינו סמך לו כותל אחר וכמו שכתבתי למעלה. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הרא"ש ז"ל פירש רש"י ז"ל אי הכי אבל וכו' קשה אי הוה תני הכי היה קשה דיוקא דרישא לסיפא דברישא תני מקום שנהגו לגדור בבקעה מחייבין אותו ומשמע הא סתמא לא ובסיפא קתני מקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבין ומשמע הא סתמא מחייבין. ועוד מאי קפריך רבא דודאי הוה מפרש סיפא כמו רישא אבל סתם בקעה ומקום שנהגו שלא לגדור בגנה אין מחייבים. ונראה לי מאי אבל כלומר מאי אבל וכו' דכל הסיפא משנה דלא צריכא הוא דמרישא שמעינן גנה סתם מחייבים הא מקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבים ובקעה דוקא מקום שנהגו לגדור מחייבים אותו ודוקא סתם גינה הא מקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבים אותו. עד כאן לשונו.

עלה בידינו סתם חצר וסתם גנה כמקום שנהגו לגדור וכיון שחלקו והיו יכולים לכוף זה את זה לבנות באמצע מפני היזק ראיה אם נפל הכותל אף על פי שנפל לרשות אחד מהם או שפינה האבנים לרשותו בעדים אינו נאמן לטעון לתוך שלי כנסתי ומשלי בניתי כל הכותל אלא הואיל והיו יכולים לכוף זה את זה בבנין חזקה בין שניהם בנאוהו אבל בקעה סתם כמקום שנהגו שלא לגדור ואם כנס אחד מהם לתוך שלו ואין עדים בדבר ונפל הכותל לרשות אחד מהם או שפינה האבנים בעדים לרשותו נאמן לומר ולטעון לתוך שלי כנסתי והאבנים האלו שלי שהמוציא מחברו עליו הראיה. ודוקא שלא רצו על הכותל שלא הוחזק לשניהם שעה אחת שהוא אפשר שהיו שניהם מודים תחילה בכותל זה אם היה כולו לראובן או לשמעון אבל אם רצו עליו קודם לכן הרי הוחזק לשניהם ואם נפל אחר כך לרשות אחד מהם חולקים האבנים כמו שאמרו לענין שנים אוחזים בטלית שאם תקפה אחד בפנינו מוציאים אותו מידו. ובחצר ובגנה אם פנה אחד מהם האבנים לרשותו שלא בפני עדים והם מכירים את האבנים שהם אבני הכותל שהיה בנוי באמצע ונפל אינו נאמן לטעון לתוך שלי כנסתי כיון שהיו יכולים לכוף זה את זה בבנין וכן אינו נאמן לטעון לקוחות הם בידי דכיון שהיו האבנים האלה משותפות אין תפיסת אחד מהשותפים חזקה לפי שאין השותפים מחזיקים בכך שדרך השותפים שכל אחד לוקח הדברים המשותפים ומניחם ברשותו ואין חברו מקפיד עליו בכך. אבל אדם אחר שפינה אבני כותל חברו לרשותו שלא בפני עדים אף על פי שאנו מכירים האבנים האלו שהם אבני כותל חברו נאמן לומר לקוחות הן בידי דאחזוקי אינשי בגזלנותא לא מחזקינן אבל אם אין אנו מכירים את האבנים נאמן אפילו שותף שהם ברשותו לטעון לקוחות הם בידי מתוך שיכול לומר לקוחות הם ואינן מאבני כותל חברו. ברם צריך תלמוד אם טען השותף בתוך שלי כנסתי אם הוא נאמן בטענה זו מתוך שיכול לטעון לא היו דברים מעולם או שמא אינו נאמן על טענה זו מתורת מגו לפי שיש לומר כיון שהיו יכולים לכוף זה את זה בבנין חזקה בין שניהם בנאוהו. ונראה הדברים שהוא נאמן לטעון בתוך שלי כנסתי להעמיד האבנים בחזקתו ובפרק זה איבעיא לן אי אמרינן מגו במקום חזקה או לא ולא איפשיטא הלכך המוציא מחברו עליו הראיה. ולענין בקעה אם יטעון כל אחד לתוך שלי כנסתי המקום של שניהם ואין אומרים כל דאלים גבר שלא אמרו כן אלא כשיש דררא דממונא לאחד מהם כגון זה אומר של אבותי וכו' אבל כאן יש דררא דממונא לשניהם שהרי כותל זה בנוי בתוך מצרם הדין בה שיחלוקו וכדתנן המחליף פרה בחמור ועד כאן לא נחלקו שם רבנן אלא לפי שהולכים אחר חזקת בעלים הראשונים וכן מפורש בפרק חזקת הבתים. עד כאן. מעליות ה"ר יונה ז"ל.

יוֹמָא חַד אָתָא וְיָתִיב קַמֵּיהּ הוצרך לפרש יוֹמָא חַד ללמדינו שנתחכם הורדוס שלא הלך אצלו תכף אחר שסימא עיניו בו ביום כי אמר עתה גדל הכאב מאד ויתכן מרוב הצער יקלל ואין נעשה מבחן בכך על זכות טוב לבבו ומדתו לכן אמר יוֹמָא חַד אחר שעשה לו כן אתא ויתיב קמיה.

הוּא כִּבָּה אוֹרוֹ שֶׁל עוֹלָם יֵלֵךְ וְיַעֲסֹק בְּאוֹרוֹ שֶׁל עוֹלָם נראה לי בס"ד כי הבדל שיש בין חכמי ישראל ובין הפילוסופים הוא מָשָׁל לאחד שהיה יושב בתוך ארמון גדול אך הוא עיניו פתוחות ויש לו אור גדול שם שרואה בו הנה זה הוא רואה הפתח של הארמון בעיניו ותכף ומיד הוא יוצא ונכנס בו ואף על פי שיש באותו ארמון כמה פתחים של חלונות גדולים או של חדרים שפתוחים לתוך אותו ארמון לא ישגה ויטעה ללכת באחד מהם שיחשוב שזה הוא פתח העיקרי של הארמון כי עיניו פתוחות והאור מאיר להם הנה הם רואים בהשקפה ראשונה איה הוא פתח העיקרי של הארמון ולמה ישגו ויטעו. מה שאין כן הפילוסופים שאינם מאמינים בקבלה ומסורת שהיא תורה שבעל פה המאירה לעינינו אשר באורה ידע האדם מטרת האמת בהשקפה הראשונה בכל דבר ודבר ורק רוצים לידע האמת על ידי השערת שכלם ואומדן דעתם הנה הם ידמו ליושב בתוך ארמון גדול ובארמון זה יש כמה חלונות גדולים שיש להם פתחים ושערים גדולים במדת שער פתח העיקרי של הארמון ועוד יש חדרים שלש וארבע שיש להם פתחים ושערים בתוך הארמון מפתח העיקרי שלו הנה ממשש בידיו בכותלי הארמון למצא הפתח העיקרי כדי לצאת בו והנה הוא פוגע בפתח של החלון הגדול וחושב שזה הוא פתח העיקרי ונכנס בו ארבע וחמש טפחים והנה כותל סתום לפניו אז ידע שזה פתח של חלון הוא וחוזר לארמון וימשש בכותל בהלכו וימצא גם כן פתח גדול ויחשוב בודאי זה פתח הארמון העיקרי ונכנס בו והולך שתים ושלש אמות ורואה כותל סתום אז ידע שזה הוא פתח החדר שיש בתוך הארמון וימשש בכותלי הארמון וגם כן טועה בפתחים של חלונות ושל חדרים לחשוב שהם פתח העיקרי והולך ומסבב כל כותלי הארמון מבפנים בכל רוחותיו ואינו מוצא פתח העיקרי כי לפעמים יבא אצל פתח העיקרי ויחשוב שאין זה פתח העיקרי ויעבור מאצלו באופן חוזר והולך כמה פעמים ולא ימצא פתח האמיתי העיקרי. כן אלו הפלוסופים תֶּחְשַׁכְנָה עֵינֵיהֶם מֵרְאוֹת (תהלים סט, כד) ורוצים להשיג הדברים על ידי השערת השכל והם טועין כי מחטיאין המטרה ואינם משיגים האמת ואמרתי עליהם אמר הכתוב בפרשת וירא וְאֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר פֶּתַח הַבַּיִת הִכּוּ בַּסַּנְוֵרִים מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל וַיִּלְאוּ לִמְצֹא הַפָּתַח (בראשית יט, יא) והכונה לאלו הפילוסופים שאינם מודים בדברי תורתינו הקדושה שהיא תורת אמת רשות היחיד אלא עומדים חוצה מהאמת שהוא רשות הרבים וזהו בְּפֶתַח הַבַּיִת שלא נכנסו למקום האמת המכונה בשם 'בַּיִת' הִכּוּ אותם מן השמים בַּסַּנְוֵרִים שמולידים סברות בהשערת שכלם שהם נגד האמת אלא בנויים על דברי תוהו וכזב ומחמת כן נִלְאוּ לִמְצֹא הַפֶתַח של מקום האמת. נמצא לפי זה הקבלה והמסורת שהיא תורה שבעל פה היא אור המאיר לעיני האדם כדכתיב וְתוֹרָה אוֹר (משלי ו, כג) וכן דרשו חז"ל (מגילה טז:) לַיְּהוּדִים הָיְתָה 'אוֹרָה' (אסתר ח, טז) זו 'תורה' ועל ידי אור תורה תחזנה עיני האדם פתחו של דבר האמת בהשקפה הראשונה שיכוין אל דבר אמת ולא ישגה ולא יטעה בדברי הבל ותוהו. ולכן על הרג חכמי ישראל אשר הרגם אמר לו הוּא כִּבָּה אוֹרוֹ שֶׁל עוֹלָם המאיר מן אור התורה המאיר בהם אשר מפיהם תצא אורה זו תורה לדעת האדם מטרת האמת אשר יֵלֵךְ בו ויסמוך עליו ונתן לו עצה בעבור זאת שֶׁיַּעֲסֹק בְּאוֹרוֹ שֶׁל עוֹלָם זה בית המקדש כי גם הוא מאיר לאדם ללכת בדרך אמת שהוא דרך שדורכים בו חז"ל בדרך אמת וימאס בדרך ואמונה של הפילוסופים שהם כופרים בקבלה ומסורת ולא יודו אלא רק בדבר טבעי שמחייב השכל שלהם. והוא דאמרו רבותינו ז"ל (משנה אבות ה, ה) עֲשָׂרָה נִסִּים נַעֲשׂו לַאֲבוֹתֵינוּ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, אשר כולם דברים שהם הפך הטבע ולא יחייבם השכל האנושי ולכן כשרואה אותם האדם בחוש הריאות בעל כרחו צריך לכפור ולמאוס בתורת הפילוסופים אשר תכחיש ותהביל כל דברים שהם לא יחייבם השכל האנושי! ומאחר שיכפור בתורתם של אלו בעל כרחו יודה בתורת אמת ונמצא עיניו מאירים להשיג האמת מכח דברי תורתינו הקדושה.

אִיכָּא דְּאַמְרֵי הָכִי אָמַר לֵיהּ: הוּא סִמֵּא עֵינוֹ שֶׁל עוֹלָם וכו'. נראה לי בס"ד הכונה דאומר לו אל תאמר למאי נפקא מינה נבנה בית המקדש כיון דקרוב שיחרב על ידי עכו"ם ויגלו ישראל! לזה אמר הוּא סִמֵּא עֵינוֹ שֶׁל עוֹלָם ומזה אפשר שיוולד סנגורייא של הצלה כי עבד יוצא לחירות בשן ועין (קידושין כד:) ולכן אתה שסמית עינו של עולם יהיה די בזה לבטל הגזרה ויהיה חירות מגזרה זו של חרבן וגלות ותתבטל.

אִם לֹא סָתַרְתָּ אַל תִּסְתֹּר קשה למה ניחא להו שלא יסתור? אדרבה חפצים בחרבן! ונראה לי בס"ד דהם היו יודעים על ידי כלדאים דהם עתידין להחריב בית המקדש ולגלות את ישראל אך עדיין לא הגיע הזמן ולכן חוששים אם יסתור אותה עתה תתבטל הגזרה לגמרי כי תתקיים בזאת הסתירה של הורדוס והם כל שמחתם ותשוקתם להחריבו בידם ורוצים שיבואו על מקדש בנוי ויחריבוהו. ובזה ניחא לתרץ דקדוק אחר איך כששמעו שסתר ובנה לא הענישו אותו? ובזה ניחא כי ניחא להו בזה הבנין שעשה כדי שאחרי זה יחריבו בנין נאה ויתפארו בזה ויצערו בזה את ישראל ביותר.

וּמְנָא לָן דְּהַאי 'רַכָּא' לִישְׁנָא דְּמַלְכוּתָא הוּא? (שמואל ב' ג, לט) נראה לי בס"ד הא דהמלך נקרא רַכָּא לשון רכות כי מלך קשה אין סובלים אותו ואפשר שיעבירו אותו ממלכותו וכאשר עשו ישראל עם רחבעם (מלכים א' יב, יד) אבל אם הוא רך יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב כל ישראל ולכך נקרא המלך רַכָּא לשון רכות רצונו לומר שיהיה רך ועל ידי כן יאריך בממלכתו כי רַכָּא בהפוך אתוון ארך.

דְּמֶחֱזִי כִּי אָדְוְתָא דְּיַמָּא פירש רש"י גלי הים שהם נעים ונדים כן זה העין מתעששת בראייתן. נראה לי כיוונו בזה שיהיה ההידור הזה במקדש מצד ראית העינים לתקן מה שסימא עינו של עולם. גם גלים לשון גַּלְגַּל לאמור גלגל הוא שחוזר בעולם שעתיד מקום זה להיות נמסר ביד זרים ועוד יתגלגל לחזור לישראל. גם הגוונים הם י רוק ל בן כ חול ראשי תיבות 'יֵלֵךְ' רמז דסוף ילך זה מידם. גם ראשי תיבות שלשה גוונים אלו הם 'כְּלִי' שהם ראשי תיבות כ הנים ל ויים י שראלים אשר עוסקים בקרבנות באותו מקום שאי אפשר שיחסר מהם מין אחד שצריך כהנים בעבודתם ולויים בדוכנם וישראל במעמדם. ונראה לי בדרך נס נגלו להם אבנים יקרות אלו במקום אחד בים ומעשה שמים הם מששת ימי בראשית ולכן כתיב ביה (חגי ב, ט) גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן.

וְהָאָמַר רַב חִסְדָּא לָא לִסְתּוֹר אִינִישׁ בֵּי כְּנִישְׁתָּא עַד דְּבָנִי בֵּי כְּנִישְׁתָּא אַחֲרִיתִי. הקשה הרב עיון יעקב ז"ל בשלמא בית הכנסת אפשר לבנותה במקום אחר לכך בונין ואחר כך סותרין אבל בית המקדש אי אפשר לבנות במקום אחר ומוכרח לסתור תחלה כדי שיבנה והניח בצריך עיון. ונראה לי בס"ד דפריך איך אסביה עצה לסתור כולו בבת אחת ואחר כך יבנהו לימא ליה לסתור ולבנות פורתא פורתא קמא קמא ופשוט.