Bava Batra 38b

דסתם יהודה וגליל כשעת חירום דמי ואם תאמר ומאי שנא דגבי גט אמר בריש גיטין (ד' ד: ושם ד"ה כיון) המביא גט ממדינה למדינה בארץ ישראל אין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם משום כיון דאיכא עולי רגלים משכח שכיחי לקיימו ואפי' בזמן שאין בהמ"ק כיון דאיכא בתי דינים דקביעי משכח שכיחי וי"ל דודאי גבי גט מצויין לקיימו אפי' מיהודה לגליל לפי שהאשה רגילה לחזר אחר עדי קיום אבל הכא אי לאו דשכיחי טובא לעולם לא ישמע מחאתו שאין המחזיק רגיל לחזר אם מוחה לו ואם לאו הלכך בשיירות דעולי רגלים ובתי דינין לא סגי וא"ת והא דאמרי' התם (דף ו.) רב ששת מצריך (מערסא לערסא) ורבא מצריך אפי' באותה שכונה ופריך והא רבא הוא דאמר לפי שאין עדים מצויין לקיימו ומשני שאני בני מחוזא דניידי אטו מי נימא דבמחוזא מחאה שלא בפניו לא הוי מחאה ויצטרך לבא לפניו למחות וי"ל דלא דמי דכשחותמים על הגט במחוזא והולכין להן אין דרך שיצעקו בעיר אנחנו חתמנו על גט פלוני אבל במחאה דרך הליכתם רגילות לומר פלוני מיחה ושומעין אחרים עד שנשמע בבית המחזיק:

אין מחזיקין בנכסי בורח בבורח מחמת ממון איירי דאי מחמת מרדין בהא לא פליג שמואל כדמוכח בסמוך ודוקא בבורח אבל באיניש דעלמא הויא חזקה שיכול לבא למקום שמחזיק שם ולמחות אבל בורח אינו רשאי לבא במקום שעומד לא הויא מחאה שלא בפניו וסבר לה כר' יהודה דקתני ויבא לשנה אחרת וימחה משמע שצריך למחות בפניו וא"ת ודלמא ר' יהודה נמי לא בעי מחאה בפניו וה"ק ויבא במדינה שהמחזיק בה וימחה כגון אם הוא ביהודה יבא ביהודה וימחה שאז תשמע מחאתו וכי תימא וכיון שחזקה נשמעת עד אספמיא גם המחאה תשמע עד אספמיא ואי מחאה שלא בפניו הוי מחאה ליתיב אדוכתיה ולימחי הא ליתא דאי כל מקום שחזקה נשמעת גם המחאה נשמעת אם כן היכי מוכח לעיל דלרבנן מחאה שלא בפניו הויא מחאה אימא דלעולם דלא הוי מחאה והיה ביהודה והחזיק ביהודה הוי חזקה לפי שהיא נשמעת ויבא וימחה לפני המחזיק אבל מיהודה לגליל אין החזקה נשמעת ומשום הכי לא הויא חזקה אלא ודאי פשיטא ליה לגמרא דהחזקה נשמעת מרחוק אבל מחאה לא ולהכי מוכח לעיל שפיר דסברי רבנן דהויא מחאה שלא בפניו דאי לא הויא מחאה אלא צריך לבא לפני המחזיק א"כ מיהודה לגליל תהא חזקה כמו שביהודה יש לו לילך ולמחות מיהודה לגליל נמי ילך לפניו וימחה וי"ל מדלא תני ר' יהודה אומר ויבא לשנה אחרת וימחה ויודיעהו שמע מינה שצריך למחות לפניו. ר"י:

רב לטעמיה דתנא קאמר קאמר וליה לא סבירא ליה כלומר, אלא כרבי יהודה דאמר וילכו ויודיעוהו שנה ויבא לשנה אחרת, וקא סבר דרבי יהודה דוקא יבא קאמר, וכסברא דרבא דאותיב מינה לרב נחמן בסמוך, ולהכי נקט רב בורח, משום נמי בהא דרב יהודה דצריך הוא לבא, דאף על גב דממחאה שלא בפניו לא הויא מחאה, לא מצי טעין להכין לא מחינמאט משום דמחאתי לא הויא מחאה ולא הוה ליה למיתי, וכדסברי רבנמן כשהוא במקום חרום, אלא צריך הוא לבהא ולמחות, והילכך דוקא בורח דאינו יכול לבא, ואפילו ברוח מחמת ממון, אבל איניש דעלמא דאינו עמו במדינה כמחזיקין עליו, דהיה לו לבא ולמחות. והא דפריש רב לטעמיה דתנא קמא דסבירא ליה מחאה שלא בפניו הויא מחאה, ולא אוים ליה נמי לתנא קמא כותיה דמחאה שלא בפניו לא הויא מחאה, ולא פליג תנא קמא אדרבייהודה, אלא דכיכון דאיכא חירום או דהוי סתמיה כשעת חירום לא נצריכהו לבוא ולמחות במקומו אינו יכול, דמחאה שלא בפניו לא הויא מחאה, אבל יהודה ויהודה צריך צבא ולמחות ור' יהודה סבר שצריך לבא ולמחות ואפילו מיהודה לגליל, וכדקאמר ויבא לשנה אחרתוכסברתיה קמייתא דרגא דלקמן דאקשה לרב נחמן וכדבעינן למכתב קמן בס"ד. וי"לּ דרב מתניתין קשיתיה, דאם ככן מאי שנא יהודה וגליל דנקט, דמשמע הא יהודה ויהודה עלתה לו חזקה דהיה לו למחות במקומו, לימא אין מחזיקין בנכסי בורח והיה הכל בכלל. ורבא דלא אקשיתיה לקמן, לא דייקינן בה כוטלי האי, כיון דלא קמה ולאפוקי הלכתא מניה דרב נחמן הוה מקשי ואזיל וכששמעה מרב נחמן רביה הדר ביה ותו ליכא לאקשויי עלה.

קא משמע לן דאפילו מיחה בפני בני אדם שאינן יכולין לומר לו הויא מחאה. יש לפרש דהכי קאמר, שאפילו ברוח מחמת מרדין, שהוא מתירא מלמחות בפני בני אדם שיכולין להגיד לו, כדי שלא ידע גואל הדם וירדוף אחריו, ואינו מוחה אלא בפני בני אדם זקנים וכיוצא בזה כגון שאינן מכירין אותו שהן בעצמן אינן יכולים להגיד לו, אף על גב דאמרינן חברך חברא אית ליה, אפילו הכי אינו נמנע מלמחות בפני אלו, שהאחרים שיגידו להם אלו שמחיה בפניהם אינן יודעין היכא הוא וגם גואל הדם אינו קם אחריו לרדוף מן הספק, ולפיכך מוחה בפניהן על אלו ומחאתו מחאה. ושמואל סבר דכל שהוא מוחה בפני בני אדם שהן בעצמן אינן יכולין להגיד לו אינה מחאה. ולפי פירוש זה לית הילכתא כרב אלא כשמואל, חדא דהילכתא כשמואל בדיני, ועוד דקם ליה רבא כותיה, דקאמר הלכתא אין מחזיקין בנכסי בורח ומחאה שלא בפניו הואי מחאה, ואוקימנא כאן בבורח מחמת ממון כאן בבורח מחמת מרדין, אלא דקשיא להדין פירושא, דאם כן מאי קשיא להו, אדרבא דאמר אין מחזיקין בנכסי בירה ומחאה שלא בפניו הויא מחאה, ואוקימנא כאן בבורח מחמת ממון כאן בבורח מחמת מרדין. אלא דקשיא להדין פירושא, דאם כן מאי קשיא להו, אדרבא דאמר אין מחזיקין בנכסי בורח ומחאה שלא בפניו הויא מחאה, דאקשינן עליה לתרתי, הא שמואל נמי הרי אמר וכי היכי דניחא להו ההיא דשמואל תינח להו הא דרבא. וי"ל דבורח סתם אפילו ברוח מחמת טימון משמע, והיכינו דקשיא להו עליה דרבא ומשמע דלפיכך אין מחזיקין בנכסי בורח משום דמחאה שלא בפניו לא הויא מחאה, והדר אמר מחאה שלא בפניו הויא מחאה, ולפיכך הקשו עליו טפי מדשמואל. ואינו מחוור. ורבנו אלפסי ז"ל פסק במיחה בפני בני אדם שאינן יכולין לומר לו כרב, ואמר דהא דרב בההיא דרב פפא שייכא, דאפילו אמן להן לא תימרו ליה הויא מחאה, דהכי קאמ' להו לדידיה לא תימרו אבל לאחריני אמרו חברך חברא אית ליה, וקיימא לן כרב פפא. ולפי דברי נצטרך לפרש, דהא דאמר רב מחזיקין בנכסי בורח, ואוקימנא דקא משמע לן דאף על פי שאינו יכול למחות בפני בני אדם שיכולין לומר לו, לאו בברוח מחמת מרדין קאמר, דההוא אפילו בפני בני אדם שאינן יכולין לומר לו אינו מוחה, דמתירא הוא פן ירדפו אחריו, אלא בבורח מחמת ממון קאמר, אלא שהוא מתיירא שם שמא יגלו באיזה מקום הוא, ולפיכך אינו מוחה אלא בפני בני אדם שאינן יכולין להגיד לו, ומיהו בפני בני אדם שאינן יכולין לומר לו הוא מוחה, שאין דרכן של בעלי הלואות לקום על הספק ולשוטט אחריו, כדי שלא יוציא מאתים על מנה, ובהא קיימא לן כרב משום דחברך חברא אית ליה לומר למחזיק שבורח זה מיחה עליו בפני עדים.

פלניא הוא לא הויא מחאה פירוש ואפילו אמר גזלנא דאכיל ארעא בגזלנותא, פירוש כי שמא לא נתכוון אלא לבזותו ואינו מתכוין לערער עליו, עד שיאמר למחר תבענא ליה בדינא. והא לאו דוקא אלא במחאה דגזלנותא, אבל מחאה דמשכנתא ושכירות דמכירת פירות אינו צריך אלא כל שאמר פלניא אוכל קרקעי בתורה משכונה ומחר אסלקנו הויא מחאה.

אע"פ שביארנו שמחאה שלא בפניו הויא מחאה מ"מ בורח מחמת סכנת נפשות אין מחזיקין בנכסיו ואפילו אכלה המחזיק כמה שנים וטען בה שלקחה אין אכילתו ראיה הואיל וזה עומד על נפשו אינו בוטח בעצמו למחות ואפילו היו במקום בטוח כגון במלכות אחרת מ"מ רוצה הוא להתעלם ומתירא שאם ימחה יגיעו הדברים ויודע מקום תחנותו וכל שכן אם מחמת רציחה הוא שמתירא מגואל הדם וחבריו אבל הבורח מחמת ממון הואיל ומחאה שלא בפניו הויא מחאה הרי הוא כשאר בני אדם ואם לא מיחה הפסיד:

המחאה צריך שתהיה בפני שנים ומ"מ אין אנו צריכים שיהו אותן השנים בני אדם שיכולין לילך ולהודיע למחזיק שמיחה זה ויזהר בשטרו אלא אפילו היו בני אדם שאין יכולים לילך כגון חגרים או זקנים הרבה מחאתו מחאה לא נאמר ענין מחאה אלא שיתפרסם הדבר ויודע מזה לזה עד שיגיעו הדברים לאזני המחזיק והוא שאמרו חברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה:

מחאה זו שהזכרנו שהיא אף שלא בפני המחזיק צריך שיביא שנים ויאמר בפניהם פלני שמשתמש בחצרי או בביתי גזלן הוא ודעו שבתורת גזל הוא מחזיק בה ולכשאפנה אעמיד אותו בדין ואם לא ירד בה בתורת גזלה מ"מ הוא מודיעם הסבה שהורידתו באותו קרקע כלומר שכורה היא בידו או ממושכנת ואם יטעון שלקוחה היא בידו הריני מעמידו בדין על כך וכן כל כיוצא בזה אבל אם לא אמר שיעמידנו בדין אלא שאמר גזלן הוא ושעומד בקרקע שלי בגזלה אין זה כלום שאף זה אומר כשהגיעו דבריו לאזני הייתי סבור שדרך הכעסה וחירוף הוא אומר כן להבאישני ביושב הארץ ולא הייתי סבור שלכונת העמדה בדין היה אומר כן וכן אם אמר שרצונו להעמידו בדין אם לא הודיעם על מה לא אמר כלום:

בפרשב"ם בד"ה א"ל פשיטא בו' קרא מסייע ליה למר ויתן לה כו' עכ"ל פירוש למר דהיינו שמואל שהיה רבו של רב נחמן וכ"ה בהדיא בירושלמי דמסייע הוא לשמואל ויש לפרש דה"ק דמשמע דע"פ המלך השיבו לה אבל מדינא לא היו משיבין לה דמחזיקים בנכסי בורח כשמואל וק"ל:

בד"ה אפי' מיחה בפני ב' שאין כו' משום הכי מחזיקין בנכסי בורח דתיהני ליה מחאה כי הך כו' עכ"ל כצ"ל נראה לי ופירוש דאשמועינן רב דאפילו אין במקומו של בורח שיוכל למחות בפניהם אלא חגרין אם לא מיחה בפניהם הויא חזקה אי נמי דירא למחות בפני שאינן חגרין שירא שילכו לשם וידעו מקומו וירדפו אחריו בעל חוביו מ"מ ה"ל למחות בפני חגרין ומשו"ה הויא חזקה וק"ל:

הא קמשמע לן דסתם יהודה וגליל כשעת חירום דמי ואיכא למידק דהא תנינן המביא גט בארץ ישראל אינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם ואוקימנא טעמא התם משום דמצויין לקיימו דשכיחי שיירתא ויש לומר התם בזמן שהיו השיירות מצויות ושהיו ישראל מצויין על אדמתם והכא לאחר מכאן שנתקלקלו המקומות והיינו דקאמר הכא סתם יהודה וגליל כשעת חירום דמי דאלמא משמע דיש זמנים שידוע שאין שם חירום כלל ויש שלום ואז השיירות מצויות ואינו מחוור בעיני דמשנת המביא ומשנתנו זאת בזמן אחד נשנו והיאך שנאן רבי סתם זו בזמן אחד וזו באחר. ויש מפרשים דגבי גיטין כל מאן דאית לה גיטא לבי דינא קאזלה לקיומיה ואינהו דקו במילתא ומשכחי דשכיהי שיירתא קצת עד שמצויים לקיימו על ידי חקירת בית דין אבל לגבי חזקה כל מאן דאית ליה חזקה במקום אחד לא אזיל לבי דינא לחקור אם בא אדם להודיעו מי עומד בקרקעו וגם המחזיק אינו חוקר אם יש מגיד שיערער אדם עליו. רב לטעמיה דתנא קמא קאמר וליה לא סבירא ליה. כלומר אלא כרבי יהודה דאמר וילכו ויודיעוהו שנה ויבא לשנה אחרת וקסבר דרבי יהודה דוקא בא קאמר כסברא קמא דרבא דאותיב מינה לריש לקיש בסמוך ולהכי נקט רב בורח משום דסבירא ליה נמי בהא כרבי יהודה דצריך הוא לבא דאף על גב דמחאה שלא בפניו לא הויא מחאה לא מצי טוען להכי לא מחינא משום דמחאתי לא הויא מחאה ולא הוה ליה למיתי וכדסברי רבנן כשהוא במקום חירום אלא צריך הוא לבא ולמחות והלכך דוקא בורח דאינו יכול לבא ואפילו בורח מחמת ממון אבל איניש בעלמא דאינו עמו במדינה מחזיקים עליו דהיה לו לבא ולמחות. והא דפירש טעמיה דתנא קמא דסבירא ליה מחאה שלא בפניו הויא מחאה ולא אוקים ליה נמי לתנא קמא כותיה דמחאה שלא בפניו אינו מחאה ולא פליג תנא קמא אדרבי יהודה אלא כיון דאיכא חירום או דהוי סתמיה כשעת חירום לא נצריכהו לבא ולמחות ובמקומו אינו יכול למחות דמחאה שלא בפניו לא הויא מחאה אבל יהודה ויהודה צריך לבא ולמחות ורבי יהודה סבר שצריך למחות ואפילו מיהודה וגליל ויבא לשנה אחרת וכסברתיה קמייתא דרבא דלקמן דאקשי לרב נחמן וכדבעינן למכתב קמן בסייעתא דשמיא. יש לומר דרב מתניתין קשיתיה דאם כן מאי שנא יהודה וגליל דנקט דמשמע הא יהודה ויהודה עלתה לו חזקה דהיה לו למחות במקומו לימא אין מחזיקים בנכסי בורח והיה הכל בכלל ורבא דלא אקשיתיה לקמן לא דייקינן בה כולי האי כיון דלא קמה ולאפוקי הלכתא מיניה דרב נחמן הוה מקשי ואזיל וכששמעה מרב נחמן רביה הדר ביה ותו ליכא לאקשויי עליה. הרשב"א ז"ל. ובעליות תירצו דלהכי לא אוקי רב טעמיה דתנא קמא כוותיה משום דאי איתא דאמרינן הוה ליה לבא ולמחות בפניו ומשום הכי הויא חזקה ביהודה ויהודה אפילו יהודה וגליל הוה לן למימר הכי וכמו שאמר רבי יהודה ויבא לשנה אחרת לפי שאי אפשר שלא ימצא שיירא לבא עמה מעיר לעיר אף על פי שאין השיירות מצויות מיהודה לגליל וכיון דאית ליה לתנא קמא דאינה חזקה עד שיהא עמו ביהודה אלמא לא אמרינן הוה ליה לבא ולמחות הלכך ביהודה ויהודה דהויא חזקה לתנא קמא על כרחך משום דקסבר מחאה שלא בפניו הויא מחאה וזה שהוצרך רב להעמיד דברי תנא קמא שלא כדבריו עצמו. עד כאן לשונו. קמשמע לן דאפילו מיחה בפני בני אדם שאינם יכולים לומר לו הויא מחאה יש לפרש דהכי קאמר שאפילו בורח מחמת מרדין שהוא מתיירא מלמחות בפני בני אדם שיכולים להגיד לו כדי שלא ידע גואל הדם וירדוף אחריו ואינו מוחה אלא בפני בני אדם זקנים וכיוצא בזה או שאינם מכירים אותו שהם בעצמם אינם יכולים להגיד לו אף על גב דאמרינן חברך חברא אית ליה אפילו הכי אינו נמנע מלמחות בפני אלו האחרים שיגידו להם שאלו שמיחה בפניהם אינם יודעים היכן הוא וגם גואל הדם אינו קם אחריו מן הספק ולפיכך מוחה בפניהם של אלו ומחאתו מחאה. ושמואל סבר דכל שהוא מוחה בפני בני אדם שהם בעצמם אינם יכולים לומר לו אינו מחאה. ולפי פירוש זה לית הלכתא כרב אלא כשמואל חדא דהלכתא כשמואל בדיני. ועוד דקם ליה רבא כוותיה דקאמר הלכתא אין מחזיקין בנכסי בורח ומחאה שלא בפניו הויא ממאה ואוקימנא כאן בבורח מחמת ממין כאן בבורח מחמת מרדין. אלא דקשיא להדין פירושא דאם כן מאי קשיא להו אדרבא דאמר אין מחזיקים בנכסי בורח ומחאה שלא בפניו הויא מחאה דאקשינן עלה תרתי הא שמואל נמי הכי קאמר וכי היכי דניחא להו ההיא דשמואל תינח להו הא דרבא. ויש לומר דבורח סתם אפילו בורח מחמת ממון משמע והיינו דקשיא להו עליה דרבא דמשמע דלפיכך אין מתזיקים בנכסי בורח משום דמחאה שלא בפניו לא הויא מחאה והדר אמר מחאה שלא בפניו הויא מחאה ולפיכך הקשו עליו טפי מדשמואל. ואינו מחוור. וריא"ף ז"ל פסק במיחה בפני בני אדם שאין יכולים לומר לו כרב ואמר דהא דרב כההיא דרב פפא היכא דאפילו אמר להם לא תימרו ליה הויא מחאה דהכי קאמר להו לדידיה לא תימרו אבל לאחריני תימרו חברך חברא אית ליה וקיימא לן כרב פפא. ולפי דבריו נצטרך לפרש דהא דאמר רב ממזיקים בנכסי בורח ואוקימנא דקמשמע לן שאף על פי שאינו יכול למחות בפני בני אדם שיכולים לומר לאו בבורח מחמת מרדין קאמר דההוא אפילו בפני בני אדם שאינם יכולים לומר לו אינו מוחה דמתיירא הוא פן ירדפו אחריו אלא בבורח מחמת ממון קאמר שהוא מתיירא שם שמא יגלו באיזה מקום הוא ולפיכך אינו מוחה אלא בפני בני אדם שאינם יכולים להגיד לו ומיהו בפני בני אדם שאינם יכולים לומר לו הוא מוחה שאין דרכם של בעלי הלוואות לרדוף על הספק ולשוטט אחריו כדי שלא יוציא מאתים על מנה ובהא קיימא לן כרב משום חברך חברא אית ליה לומר למחזיקים שבורח זה מיחה עליו בפני עדים. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הר"י בעליות הא קא משמע לן שאפילו מיחה בפני בני אדם. יש מפרשים דהכי שמעינן ליה מיניה דמסתמא בורח אף על פי שאינו בורח מחמת נפשות אלא מחמת ממון אינו רוצה לגלות עצמו לבני אדם שיכולים ללכת לאותה העיר שברח משם ומכל מקום הוא מוחה בפני בני אדם שאין יכולים לילך שם אף על פי שהן אומרים לאחרים וחברך חברא אית ליה. ואין הפירוש הזה נכון דכיון דאמרינן דבורח מחמת ממון אינו ירא למחות אף על פי דחברך חברא אית ליה ויודע מקומו מאי שנא דאינו מוחה אלא בבני אדם שאינם יכולים לומר לו. ויש מפרשים דממילתא יתירה אשמועינן רב הכי דתרי זימני לא הוצרך ללמרנו דמחאה שלא בפניו הויא מחאה. ואם תאמר היכי שייך לומר דשמעינן לה בכלל הא דקאמר מחזיקין בנכסי בורח אף על גב דהויא מימרא יתירה דאלו אידך דרב דאמר גבי מתניתין לעולם מחאה שלא בפניו הויא מחאה לא הויא יתירה דהא אצטרכינן ליה לפרושי מתניתין. יש לומר בני אדם שאין דרכם לעולם ללכת מאותה העיר קרו בני אדם שאין יכולים לומר לו ואשמועינן רב מחזיקין בנכסי בורח בכל ענין אף על פי שאין יכולים לומר לו ואף על פי שאין שם בני אדם שרגילים לבא באותה העיר. והלכתא כרב דמחאה בפני בני אדם שאינם יכולים לומר לו הויא מחאה דסוגיין כוותיה כו' וכן פסק הריא"ף ז"ל. עד כאן. וזה לשון הר"י ן' מיגש ז"ל: הא קמשמע לן דאפילו מיחה בפני בני אדם שאינם יכולים הם עצמן לומר לו כיון שיכולים לומר לאחרים הויא מחאה דחברך חברא אית ליה. וזה הטעם אינו מפורש מדברי רבא אלא ממשנה יתירה הוא דשמעת ליה שאנו אומרים שזה שאמרה פעם אחרת לא אמרה אלא להוסיף בה טעם כדאמרינן במציעא שמע מינה ממשנה יתירה קמגביה מציאה להברו קנה הברו דהתם ודאי לא מפרש במתניתין מהיכא שמעת מינה אלא ממשנה יתירה בעלמא הוא דשמעת לה. ויש לפרש דמדקאמר מחזיקים בנכסי בורח הוא דשמעת דאפילו מיחה בפני בני אדם שאינם יכולים לומר לו שאלו אמר מחאה שלא בפניו הויא מחאה ולא אמר מחזיקים בנכסי בורח הוה אמינא דוקא עד שיהא עמו במדינה שילכו העדים עצמם ויאמרו לו מה שאמר להם ואפילו שלא בפניו הויא מחאה אבל היכא דמיחה בפני בני אדם שאינם יכולים לומר לו שהרי אינו עמהם במדינה לא קמשמע לן מחזיקין בנכסי בורח והא ודאי אין יכולים לומר שהרי אינו עמהם במדינה ואפילו הכי קאמר מחזיקים משום דהוה ליה למחות ולא מיחה אלמא מיחה בפני אדם שאינם יכולים לומר לו הויא מחאה. עד כאן לשונו.

לא קשיא כאן בבורח מחמת ממון כאן בבורח מחמת מרדין ואם תאמר ולעיל דאמר רב בלישנא קמא אין מחזיקים בנכסי בורח וכי אתמר קמיה דשמואל אקשי וכי למחות בפניו הוא צריך ומקשינן נמי מדרב גופיה דאמר מחאה שלא בפניו הויא מחאה אמאי לא משנינן כי הכא דכי אמר רב אין מחזיקים בנכסי בורח מחמת מרדין קאמר. יש לומר דהתם אינהו הוה קים להו במילתיה דרב דאפילו בבורח מחמת ממון קאמר ומשום הכי משני דכי אמר רב מחאה שלא בפניו הויא מחאה טעמא דתנא קמא מפרש וליה לא סבירא ליה אבל במילתיה דרבא ליכא למימר הכי דאיהו גופיה פסיק ואמר מחאה שלא בפניו הויא מחאה. הר"ן ז"ל.