Bava Batra 31b

וזו באה בפני עצמה ומעידה‎—And this one comes by itself and testifies OVERVIEW When two group of עדים contradict each other we believe neither group. רב הונא and רב חסדא (merely) argue what is the future status of these two groups. תוספות will argue that the latter group should be believed over the former group; since the בתראי had other options to discredit the קמאי‎. ------------------------ תוספות asks: תימה בין לרב הונא בין לרב חסדא נהמנינהו לבתראי‎ – And it is astounding! For either according to ה"ר or according to ח"ר we should believe the latter group of עדים who contradicted the former group. The דין should be that the former group of עדים becomes פסול ודאי and the latter group of עדים should be כשר ודאי‎. The reason we should believe the בתראי over the קמאי, is that the בתראי have במיגו דאי בעי פסלינהו לקמאי בגזלנותא‎ – a מיגו, they could have disqualified the קמאי by testifying that the קמאי are robbers. If the בתראי, who wish to discredit the testimony of the קמאי, would claim that they know that the קמאי committed robbery, the ruling would be that the קמאי become עדים פסולים and their testimony is automatically discredited. Therefore, on account of this מיגו, the בתראי should be believed when they dispute the testimony of the קמאי‎. תוספות anticipates a tangential question. There is seemingly another מיגו that can be employed in order to believe the בתראי‎. The בתראי could have refuted (been מזים) the קמאי by saying that at the same time that they testified that this occurrence took place in טבריה, they were actually with us in צפורי‎. If the בתראי would have been מזים the קמאי, the בתראי would be believed and the קמאי would become פסולים עדים‎. Why is תוספות choosing the מיגו of גזלנותא as opposed to the מיגו of הזמה‎? תוספות explains: ומיהו במיגו דאי בעי הוי מזמי להו ליכא להמנינהו‎ – However, with the מיגו that the בתראי could have been מזים the קמאי; with that מיגו we cannot believe the בתראי‎. The מיגו of הזמה is not a valid מיגו‎. תסופות explains why הזמה is not a valid מיגו‎ – דיראים להזימן פן יוזמו גם הם‎ – for the בתראי are reluctant to be מזים the קמאי lest they themselves (the בתראי) will also become מוזם through another group of עדים‎. In order for the מיגו of הזמה to function, the בתראי would be required to say that at the time that the קמאי are testifying that the incident (in טבריה) took place, they were actually with us at a different place (צפורי). However it is possible that the בתראי were actually in the same place (טבריה) where the קמאי were, at the same time. If they would falsely claim that they (and the קמאי) were at another place (צפורי) at that time, there is the concern that another group of עדים would be מזים the בתראי (by saying we saw you then in טבריה). תוספות will answer the original question: the בתראי should be believed, since they have a מיגו‎. They could have disqualified the קמאי by claiming that they are גזלנים‎. ונראה לי דמיגו במקום עדים לא אמרינן‎ – And it seems to me that we do not believe a מיגו where it contradicts עדים‎. The question was that the מיגו that the בתראי have should completely nullify the testimony of the קמאי‎. A מיגו does not have the ‘strength’ to nullify עדים‎. (ועוד) דמיגו לא יוכל לסייעם יותר משני עדים‎ – (And furthermore) [for] a מיגו cannot assist them (the בתראי) any more than two (additional) witnesses who will agree to what the בתראי say. A מיגו is certainly no more powerful than two witnesses. If two more עדים will come and testify that the בתראי are saying the truth; that will not change anything. It will still be considered an מוכחשת עדות‎ – ואפילו היו עמהן ק' עדים אין נאמנין דתרי כמאה‎ – And even if a hundred עדים would be with the בתראי, they will not be believed any more than the קמאי, who consist of two עדים, for two עדים are like a hundred עדים. Therefore, since even if there were additional עדים supporting the בתראי, they still would not be believed any more than the קמאי, then certainly a מיגו which is not as strong as two עדים, cannot substantiate their testimony. תוספות offers an additional answer: ועוד אומר רבינו יצחק דלא שייך מיגו – And furthermore, says the ר"י a מיגו is (not) applicable [only by one person, however by two people, a מיגו is not applicable] – דאין דעת שניהם שוה ומה שירצה זה לטעון לא יטעון זה: for the minds of both עדים are not the same and that which this witness may want to claim the other witness may not claim it. A מיגו is not applicable by עדים‎. Perhaps the בתראי are indeed liars; and are coming to בי"ד to falsely contradict the עדות of the קמאי by saying that their testimony is not true. The reason they are not saying the ‘better lie’ of גזלנותא is because each one of them is concerned that perhaps his partner will not think of saying the lie of גזלנותא SUMMARY We do not believe the בתראי with a מיגו that they could פסל the קמאי with a claim of גזלנותא because; a) אמרינן לא עדים במקום מיגו (f)or כמאה תרי; or b) a מיגו cannot function with two people. THINKING IT OVER 1. תוספות question is on רב חסדא as well. תוספות previously cited that רב חסדא maintains אמרינן עדים במקום לשקר לי מה‎. How can we explain תוספות answer here, that אמרינן לא עדים במקום מיגו‎? 2. Why is the ר"י not satisfied with תוספות previous answer(s)? 3. In a case of ותרי תרי, if we were to follow the חזקה, would that contradict תוספות assertion that כמאה תרי‎? 4. תוספות states that אמרינן לא תרי בי מיגו‎. How can we reconcile this with a previous תוספות, which claims that the עדים have a מיגו concerning payment of rent? 5. Why is תוספות asking his question of מיגו here by the מחלוקת between ר"ה ור"ח‎? This is a general question concerning every ותרי תרי‎.

ורב נחמן כרב הונא‎—And ר"נ is according to ר"ה OVERVIEW Our גמרא (initially) attempts to explain the opinion of רב נחמן who maintains that the עדות אבהתא is accepted, even though these עדים were contradicted concerning the עדות אכילה‎. The reason is because רב נחמן agrees with רב הונא that in a case of תרי ותרי, even though both groups of עדים are ספק פסול, nevertheless we disregard this ספק פסול and maintain the original חזקת כשרות of both groups of עדים‎. They are believed in any other testimony (besides the contradictory testimony, where we cannot believe either of them). According to רב נחמן this applies even to a (different) testimony (עדות אבהתא) in the very same case where they were contradicted (עדות אכילה) and considered a ספק פסול‎. ----------------------- תוספות asks: תימה דבפרק ב' דכתובות (דף יט, ב) תניא שנים שהיו חתומין על השטר ומתו‎ – And it is astounding! For we have learnt in a ברייתא in the second פרק of מסכת כתובות; Two witnesses that were signatories on a document, and they died subsequently before the document was authenticated – ובאו שנים ואמרו שכתב ידם הוא אבל קטנים או פסולי עדות או אנוסים היו – And two other people came and stated [we know] that this is the handwriting of the deceased witnesses; they are authenticating the signatures – however they were minors when they signed this שטר or they claimed that the deceased were disqualified witnesses or they were coerced to sign this document. On one hand the second group authenticated the חתימות; however they maintain that the document is invalid for the reasons given. The ruling is as follows: אם כתב ידם יוצא ממקום אחר אין נאמנין‎ – if the signatures of the deceased can be authenticated from another source; there are certified copies of their signatures available which compare favorably with the signatures on this document, then the second group of עדים are not believed to disqualify the שטר‎. This concludes the quote from the ברייתא‎. תוספות continues: ופריך ומגבינן ביה בשטרא תרי ותרי נינהו – And the גמרא there challenges this ברייתא, which states that the second group is not believed, which implies that we collect with this contested שטר‎! How can this be?! It is two against two! The two latter עדים are disqualifying the two עדים on the שטר‎. Therefore even if we authenticate their signatures from elsewhere, nevertheless the two latter עדים are claiming that it is an invalid שטר‎. It is ותרי תרי‎! After some discussion in the גמרא‎ – ומסיק התם (כרב) נחמן דלא מגבינן בשטרא‎ – And נחמן רב concludes there that we cannot collect with this שטר‎ – ואוקי תרי להדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה – For we place two עדים who disqualify the שטר against the two עדים who validate the שטר and we place the money in the possession of its owner. Whoever has the money gets to keep it, regardless of what it says in the שטר‎. This concludes the citing of the גמרא in כתובות‎. תוספות now presents the difficulty: ואמאי לא מגבינן ביה והא סבירא ליה הכא כרב הונא דכשרים הם לעדות אחרת‎ – And why do we not collect with this שטר‎?! For the same נ"ר maintains here as ה"ר does that the המוכחשים עדים are כשרים עדים for any other testimony where they are not being contradicted. The reason for this is – דמוקמינן להו אחזקת כשרות – For we place each group of these המוכחשים עדים on their original presumption of כשרות‎. והתם כעדות אחרת דמי‎ – And there [also] the testimony concerning the loan is similar to another testimony from the testimony concerning their qualification as עדים – דהא אין מכחישים אלו את החתומים בזאת המלוה שהיו אומרים אין חייב לו כלום‎ – For these עדים who claim קטנים היו וכו' are not discrediting those עדים that signed on this loan that the הפוסלים עדים should be saying that the לוה owes nothing to the מלוה‎. The הפוסלים עדים are not saying this – אלא שאמרו אינכם נאמנים בדבר זה דפסולים הייתם‎ – But rather the הפוסלים עדים claimed that you are not to be believed concerning this matter for you were disqualified; either by being קטנים or 'וכו אנוסים‎. Therefore – והוה לן למימר דנאמנים‎– We should have maintained that the השטר עדי be believed concerning the loan – The השטר עדי since they were authenticated are (presumed to be) testifying that they were עדים כשרים‎. In addition, they testify to the veracity of the loan. The הפוסלים עדים are only testifying concerning the כשרות of the השטר עדי‎. They are not testifying whether the loan is true or not. These two groups of עדים are זה את זה מכחישים concerning one thing only; whether or not the עדים were כשר when they signed the שטר‎. We cannot come to any conclusion since it is ותרי תרי‎. However concerning the loan there is no contention. The השטר עדי testify that there was a loan and no one is contradicting them. Therefore according to נחמן רב (and רב הונא) the עדות on the loan should be considered an אחרת עדות than 'וכו היו קטנים, and the השטר עדי should be believed concerning the loan. כמו הכא דכשרים‎ – just like here in the מחלוקת between נ"ר and רבא, where נ"ר maintains that the אבהתא עדי are כשר‎ – אף על גב דאלו מכחישים אותם ופוסלים וחושבין אותן כשאר פסולים לכל דבר עדות‎ – even though that these other חזקה עדי are contradicting them concerning the חזקה, and by this contradictory testimony they disqualify the (וחזקה) אבהתא עדי and the חזקה עדי consider the (וחזקה) אבהתא עדי like all other disqualified עדים for any matter of testifying. In the eyes of the חזקה עדי the עדי אבהתא (וחזקה) are liars and should be disqualified from ever testifying again. Nevertheless, we do not accept their implication; for the עדי אבהתא (וחזקה) have a חזקת כשרות, and are believed in all other testimony, even concerning אבהתא which is affecting the same case in which they were contradicted. The same should be true in the case of קטנים היו וכו' that the עדי השטר should be believed concerning the loan. תוספות answers: ואומר רבינו יצחק דכי אמרו קטנים היו ליכא לאוקמינהו אחזקייהו‎ – And the ר"י says when the disqualifying עדים said that the signatories were minors when they signed the שטר; so even though it may be considered ותרי תרי, nevertheless we cannot establish them on their presumption of כשרות‎. The question here is whether or not these עדים were קטנים when they signed this שטר‎. There is no חזקה that they we not קטנים; on the contrary every person was previously a קטן‎! If there is a question if they are liars or not (as in our גמרא), then they have a חזקת כשרות, but not concerning if they were קטנים or גדולים‎. Therefore the ספק remains. תוספות continues to explain the next case וכן אנוסים נמי לא מפקי להו מחזקת כשרות דאמרינן אנוסים היו מחמת נפשות‎ – And similarly when the עדים claim that the חתומין were אנוסים they also did not exclude the החתומין עדים from their כשרות חזקת for we assume that they meant that the עדים החתומין were coerced to sign under the threat of death. One is not permitted to sign falsely if threatened by monetary loss. If he does he becomes לעדות פסול‎. However if one is threatened with his life, he is permitted to sign falsely, and certainly does not become פסול לעדות‎. The עדים are claiming that the החתומין עדים were נפשות מחמת אנוסים; the השטר עדי (presumptuously) claim that they were not אנוסים‎. It is ותרי תרי‎. However there is no חזקה that can tell us that they were not נפשות מחמת אנוסים‎. תוספות now explains the last case: When the הפוסלים עדים stated that the החתומין עדים‎ – ופסולי עדות היו איכא למימר כגון שפוסלים אותן משנולדו‎ – were disqualified עדים which could seemingly mean that they are רשעים; in that case there would be a כשרות חזקת, that they are not רשעים‎. Nevertheless there is no difficulty for we can say that פסולים means for instance that they disqualify the עדים החתומין from when they were born; meaning – שאומרים קרובים היו ועכשיו נתרחקו : that the הפוסלים עדים say that the החתומין עדים were relatives (either to each other or to the מלוה or לוה) from birth and now they became distanced; the relationship no longer exists. It was a relationship due to a marriage for instance and the marriage dissolved and they are no longer relatives. In this case also since the עדים claim that they were relatives from birth, there is no כשרות חזקת that tells us they were never relatives. Therefore even though it is ותרי תרי, it remains a ספק‎. That is why נחמן רב there concludes that מריה בחזק ממונא אוקי for there is no כשרות חזקת that can resolve the ותרי תרי‎. SUMMARY The דין (of נ"ור ה"ר) that ז"זא המכחישים עדים are permitted to testify for other עדויות, is limited to situations where a כשרות חזקת can resolve the פסול ספק created by the ותרי תרי‎. If however there is no חזקה that can resolve the תרי ותרי, the ספק remains (and the עדים certainly cannot testify in the same case even for a different עדות). THINKING IT OVER 1. Is תוספות asking that the עדים should be believed concerning the loan, or that the שטר should be כשר‎? (What is the difference between these two options?) 2. It would seem that if they claim אנוסים היו, they are also implying that there was no loan. Why does תוספות include this in his question and answer? 3. In the case of קטנים היו why do we not say there is a חזקה that אין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשה בגדול‎? 4. What changed in תוספות understanding, from the קשיא to the תירוץ‎?

ורבא כרב חסדא‎—And רבא is according to ר"ח Overview The גמרא explained that the reason רבא maintains that we cannot accept theעדי אבהתא since these עדים were already contradicted concerning אכילה, is because רבא agrees with רב חסדא that המוכחשים עדים are פסול for all testimony. תוספות finds this assumption to be in contradiction with another ruling of רבא‎. --------------------- תוספות asks: ואם תאמר אם כן אמאי חשיב רבא במרובה (בבא קמא דף עב, ב ושם דיבור המתחיל אין) – And if you will say; if this is true; that רבא agrees with ח"ר that עדים who contradict each other are פסול for all עדויות, then why does רבא consider inפרק מרובה‎ – ובפרק זה בורר (סנהדרין דף כז, א ושם דיבור המתחיל אין) עד זומם חידוש הוא‎ – And in פרק זה בורר that an זומם עד is a novelty. The novelty of זומם עד is that you believe the עדים who are being מזים over the עדים who are being מוזם‎. – ואין לך בו אלא משעת חידושו – And therefore, since it is a חידוש, you cannot retain in this חידוש of believing the מזימין and discrediting the מוזמים only from the time of its חידוש‎. The זוממים עדים become discredited from the time of the testimony of the מזימים and onwards. However any testimony they gave prior to becoming זוממין עדים, even if it was given after the testimony for which they ultimately became עדים זוממים, that testimony is valid. This is the basis for s'רבא ruling (according to one opinion) that עד זומם מכאן ולהבא הוא נפסל‎. The question is; if רבא agrees with רב חסדא, what is the חידוש of זוממים עדים‎ – והלא מה שהוא נפסל אינו חידוש‎ – For is it not so, the fact that the זומם עד becomes פסול is not a חידוש‎ – דהא מן הדין היה להיות לשניהן פסולים כמו בשני כתי עדים המכחישות זו את זו‎ – For rightfully the ruling should be that they should both be פסול; the עדים המזימים and the זוממים עדים for they are contradicting each other. Therefore they are just like two groups of עדים who contradict each other. In that case both groups are פסול; this is the ruling of רב חסדא, to which רבא agrees. The same should apply to the זוממים עדים and the המזימים עדים‎. אם כן לא הוי חידוש אלא מה שהמזימין כשרים‎ – Therefore there is no חידוש in the פסול of the זוממין עדים‎. It is to be expected; for every הזמה is also implicitly a הכחשה but rather the only חידוש is that the מזימים are כשרים; even though the עדים זוממין contradict the מזימין, nevertheless the מזימין are believed and are עדים כשרים‎. This should not affect the פסול of the עדים זוממין‎. Since there is no חידוש in their פסול they should be פסול למפרע, from the time they gave the testimony which leads to their הזמה‎. Why therefore does רבא maintain that עד זומם מכאן ולהבא הוא נפסל since it is a חידוש, when in reality it is not a חידוש‎. תוספות answers: ואומר רבינו יצחק דרבא דאמר חידוש הוא לא הוי אלא לפי המסקנא דאתי שפיר כרב הונא: And the ר"י says that when the גמרא maintains that רבא said that עד זומם is a חידוש, this applies only according to the conclusion of our גמרא that רבא can rightfully agree with הונא רב, who maintains that the המכחישים עדים כתי שני remain עדים כשרים (except for עדות באותה, where they are פסול). If רבא agrees with הונא רב, then the fact that the זוממין עדים are פסול for all עדות, that is a חידוש, therefore חידושו משעת אלא בו לך אין, and that is why נפסל ולהבא הוא עד זומם מכאן‎. SUMMARY The idea that הוא חידוש זומם עד follows the ruling of הונא רב that by ותרי תרי the עדים remain כשרים עדים‎. THINKING IT OVER From תוספות answer it seems that when the גמרא assumed that חסדא כרב רבא, then רבא could not maintain הוא חידוש זומם עד‎. However in a previous תוספות, it is clearly stated (according to one answer) that our entire סוגיא (including that חסדא כרב רבא) must follow the view of הוא חידוש זומם עד‎?

אנן אחתינן ליה אנן מסקינן ליה‎—We lowered him, we will raise him OVERVIEW The case at hand: ראובן had עדי אכילה and עדי אבהתא; שמעון had only עדי אכילה‎. ר"נ ruled that the property belongs to ראובן‎. Afterwards שמעון bought עדי אבהתא as well. ר"נ ruled that we will change the ruling. We removed שמעון from this property; now we will reinstate שמעון to this property. תוספות will be discussing under what circumstances will we actually rule that אנן אחתינן ואנן מסקינן‎. --------------------------- ואם היה אותו דלית ליה חזקת אבהתיה מוחזק תחילה‎ – And if that one, who did not originally have עדים that the property was in his father’s possession; if he was the original מוחזק; he was in possession of the property when they came to this תורה דין (where the other litigant [ראובן] had ואכילה אבהתא עדי and he [שמעון], the מוחזק had אכילה עדי only), then the expression of – אתי שפיר אחתינן ומסקינן שנעמידה בידו כאשר היה בתחלה‎ – ‘We brought him down and we pick him up’ is properly understood. רב נחמן is saying: we originally brought שמעון down, and evicted him from the property, replacing him with ראובן (who had עדי אכילה ואבהתא). However now that שמעון also brought עדי אבהתא, we will pick שמעון up and evict ראובן (who had the original עדי אבהתא) from this property, which in effect will cause that we will place it in the possession of שמעון the original מוחזק as it originally was. Since it is ותרי תרי, we place the property in its original חזקה; it was in s'שמעון possession. The expression of ומסקינן אחתינן (concerning שמעון) is appropriate; he was displaced and reinstated. If however, the original מוחזק was ראובן and the original פסק of נ"ר is that ראובן retains the property, there is a difficulty. What would the term 'מסקינן' mean? Granted that שמעון also bought אבהתא עדי so it is a complete תרי ותרי; each litigant having אכילה ועדי אבהתא עדי, nevertheless the property should still remain in the possession of ראובן, the original מוחזק‎. There is no reason to evict ראובן if it is ותרי תרי‎. In a case of ותרי תרי we follow the חזקה, which in this case it should belong to ראובן, the original מוחזק‎. Therefore it is best that we assume that the original מוחזק was שמעון, the one who did not have אבהתא עדי, and was subsequently evicted. Now that שמעון brought אבהתא עדי, we evict ראובן the current occupant, and restore שמעון, the original מוחזק, to his property. תוספות offers an alternative explanation of ומסקינן אחתינן: ואפילו לא היה מוחזק לא זה ולא זה‎ – And even if there was no מוחזק in this property not for this one and not for the other one. Neither of the litigants was מוחזק in this property; it remained unoccupied, for instance – מצי לפרש אחתינא ליה לתתה לזה ומסקינא ליה שנוציאנה מידו – It is also possible to explain the phrase ומסקינן אחתינן, differently; we bring down ראובן who has אבהתא עדי into the property to give it to him. ראובן now becomes the מוחזק‎. After שמעון brings עדי אבהתא, then we pick ראובן up from this property, meaning we will take the property out of s'ראובן possession, in which case the original status quo will remain; that neither is in possession of this property – ויהא דין כל דאלים גבר. And the ruling in this case will be: ‘whoever is more powerful will prevail’. This is the ruling which is applied when two people argue over property, and neither is in possession. If neither has more proof than the other, בי"ד rules that גבר דאלים כל; they fight it out amongst themselves. רבינו יצחק: These explanations were said in the name of the י"ר. SUMMARY The phrase מסקינן אנן אחתינן אנן refers to either: a) שמעון, where שמעון is the original מוחזק and ultimately retrieves the property, or b) ראובן, were there is no original מוחזק, and ultimately the ruling is גבר דאלים כל‎. THINKING IT OVER 1. In תוספות second scenario, what are the arguments pro and con that we should remove it from the present 'מוחזק' in order to rule גבר דאלים כל‎? 2. What is the דין if it is ותרי תרי originally and neither was the מוחזק‎?

ואם ניסת לא תצא‎—And if she married she need not leave OVERVIEW The ברייתא states that if there were two עדים who testified that the husband died and two other עדים contradict them and claim that he did not die, the ruling is that if the wife remarried she is not required to leave her new husband. The גמרא in כתובות מסכת asks a question on the ברייתא: How may this new couple remain together? It is a case of ותרי תרי; she is a ספק אשת איש‎. It is a ספק איסור מדאורייתא‎. If they have relations with each other, they are both required to bring an אשם תלוי; for they may have transgressed an איסור ערוה‎. Our תוספות will cite the answers offered in the גמרא‎. ---------------------- בפרק ב' דכתובות (דף כב, ב ושם דיבור המתחיל כגון) מוקי כשניסת לאחד מעדיה ואומרת ברי לי – The גמרא in the second פרק of מסכת כתובות establishes that this ruling applies in a case that she remarried to one of the witnesses who testified on her behalf. As far as the wife is concerned there is also no איסור ספק for we are discussing a case where she said I am certain that I am no longer married. Since they are both certain that there is no איסור (ספק), therefore we allow them to remain married. There still remains the question of suspicion. Perhaps this עד and this woman are in collusion. They want to marry each other and therefore each claims that the husband died. תוספות answers – וחשדא ליכא כדפירשתי התם: And there is no room for suspicion as I explained there in כתובות 'מס‎. In a case where two witnesses testify (as is the case here), there is never any concern of collusion. The second עד would never testify falsely so that his fellow עד could achieve his illegitimate goal. חוטא ולא לו אדם אין‎. No person sins on behalf of someone else SUMMARY In a case of ותרי תרי the new couple may remain married if she remarried an עד and claims that she is certain her husband is dead. THINKING IT OVER Why can they not get married לכתחילה‎?

אבל ניסת ואחר כך באו עדים הרי זו לא תצא‎—However, if she remarried and the witnesses came afterward, she need not leave. OVERVIEW The case at hand: Two עדים testify that the husband died, and two other עדים testify that he is alive. All agree that initially she may not remarry. If she remarried (her עד), the חכמים maintain that she may remain married to him. ברבי יוסי רבי מנחם maintains that she is required to leave him (since it is תרי ותרי). However, if she married (her עד) before the second group of עדים testified, ר"ימב agrees that she need not leave him. רבא infers from ר"ימב that we are concerned for דינא דבי זילותא‎. ------------------- וטעמא משום זילותא דבי דינא‎ – And the reason why יוסי ברבי מנחם 'ר claims that she need not leave, is because it is demeaning for the ד"בי to change a ruling. תוספות has a difficulty: וקשה לרבינו שמשון בן אברהם דעל כרחך לאו טעמא משום זילותא דבי דינא הוא‎ – And the רשב"א has a difficulty with this interpretation that the reason רבי מנחם ברבי יוסי says לא תצא is on account of זילותא דבי דינא for perforce you must say that the reason for תצא לא is not because of זילותא דבי דינא‎ – דאם כן אפילו לא נשאת אלא התירוה לינשא תנשא – for if it is indeed so; that the reason of תצא לא is because of דינא דבי זילותא, then the ruling should be that even if she did not remarry yet but rather בי"ד permitted her to remarry on the basis of the (first group of) עדים she should be permitted to remarry, even after the second group of עדים came and testified. If בי"ד will change its original ruling on account of the second group of עדים, it will be a דינא דבי זילותא‎. It is the opinion of תוספות that there is a דינא דבי זילותא, not only when the original פסק of בי"ד was acted upon (i.e. the woman remarried), but even if no action was taken. The mere fact that בי"ד changes its ruling is considered a דינא דבי זילותא‎ – כדמשמע בכל הסוגיא דאיכא זילותא אפילו לא נעשה מעשה – As is indicated in the entire discussion here in the גמרא that there is a זילותא דבי דינא even if no action was taken, based on the בי"ד פסק‎. The fact that ר"ימב says תצא לא only if נשאת but not if it was only לינשא התירוה proves that the reason of תצא לא נשאת ואם is not on account of דינא דבי זילותא‎. There must be a different explanation. How then, can רבא prove from ר"ימב that we are concerned for זילותא‎? תוספות anticipates a possible rebuttal to his question and rejects it: וכי תימא דאין הכי נמי ונשאת דקאמר היינו שהתירוה לינשא‎ – And if you will say, indeed it is so; that on account of זילותא we allow her to remarry even if לינשא התירוה, for when it says in the ברייתא ‘and she remarried’, it does not mean that she actually remarried; but rather it means that בי"ד permitted her to remarry. תוספות will now explain what would the term 'תצא לא' mean if נשאת means לינשא התירוה‎ – ושוב לא תצא מהיתרה הראשון‎ – And she will furthermore ‘not be required to depart’ from her original permissible status. The term 'תצא לא' will mean that once she was given permission to remarry, she never leaves that status that she acquired; the status of a woman permitted to remarry. If we were to interpret נשאת and תצא לא in this manner, the objection of the א"רשב will have been addressed. If she retains her היתר, this certainly proves that we are concerned for זילותא‎. The א"רשב rejects this rebuttal: We cannot say that the term נשאת means לינשא התירוה: דבאו עדים ואחר כך נשאת לא מצי לפרושי התירוה לינשא אלא נשאת ממש‎ – because when the ברייתא mentions the case of when the עדים came and then she was נשאת, in that case we cannon interpret the term 'נשאת' to mean that they permitted her to remarry; for since it is ותרי תרי then בי"ד will certainly prohibit her from remarrying, but rather in the case of נשאת כ"ואח עדים באו, the term 'נשאת' means she actually remarried (without permission from ד"בי). Therefore we must assume that the term 'נשאת' in the case of נשאת ואח"כ באו עדים also means ממש נשאת‎. That only if she actually remarries does ר"ימב maintain that תצא לא‎. However if it was merely לינשא התירוה, then the ruling would be that she cannot remarry if the other עדים came. This should prove that we are not concerned for דינא דבי זילותא‎ – ועל כרחך טעמא דמספיקא לא מפקי לה מבעל ולא משום זילותא‎ – And perforce you must say that the reason for תצא לא עדים באו כ"ואח ניסת is not on account of זילותא, but rather the reason why it is תצא לא is because we cannot take her away from her husband just on the basis of a doubt; that maybe she is still married to the original husband. A ספק is not powerful enough to allow us to take such a drastic step. We are not however, concerned with זילותא‎. If we would be concerned for זילותא, then she would be able to remarry once בי"ד permitted her. The question remains; how did רבא derive from ר"ימב that we are חושש for דינא דבי זילותא‎? תוספות answers: ויש לומר לעולם טעמא משום זילותא‎ – And one can say; really the reason of תצא לא is because of זילותא‎. There was a difficulty however; if the reason is because of זילותא then even if לינשא התירוה she should retain this היתר even after the other עדים came. תוספות will explain that there is a זילולתא only if נשאת ממש but not if לינשא התירוה‎ – ודוקא כשנשאת ואחר כך באו עדים איכא זילותא דבי דינא‎– And only if נשאת ואח"כ באו עדים is there a דינא דבי זילותא, if בי"ד will force her to leave her new husband,– שכבר נאסרה לכל העולם כיון שנשאת‎ – For this woman is already presently forbidden to have relations with the whole world, since she remarried. Her present status is that of a married woman, so – נמצא מה שחוזרין לאסרה לעד שנשאת לו אין חוזרין אלא בעבורו‎ – It turns out, that which בי"ד is rescinding its permission and forbidding her to this witness whom she married; we are rescinding our permission only in regards to the עד‎. This is the only accomplishment that this new prohibition will effect. This is considered a זילותא‎. First בי"ד says she is permitted to remarry, then בי"ד says you must leave this עד, whom you married. For the rest of the world this rescinding is meaningless; they were not able to marry her while she was married to the עד and they cannot marry her now either, on account of the ותרי תרי‎. The חזרה is only in regard to this עד‎. אבל אם באו עדים קודם שנשאת ליכא זילותא‎ – However, if the עדים came before she remarried; then even though she had a היתר to remarry it will not be a זילותא if בי"ד voids that היתר‎. The reason is – דעל כרחך צריכין לחזור מהיתרה הראשון כדי לאסרה לכל העולם‎ – For perforce בי"ד is required to rescind the first blanket היתר in order to prohibit her from remarrying to anyone. Originally when only one group of עדים came, בי"ד gave her a היתר to remarry whomever she pleases, since no one contradicted the עדים‎. However now since she did not remarry and a second group of עדים came who contradict the first group, then obviously בי"ד must retract the first היתר She certainly cannot marry now whomever she pleases, for it is ותרי תרי; there is a דאורייתא איש ספק אשת‎. She (at most) can only remarry the עד‎ – הלכך ליכא זילותא אם אוסרים אותה נמי לעדיה‎. ר"י: Therefore [the ר"י maintains] there is no זילותא if בי"ד will also prohibit here from marrying her witnesses. A זילותא דבי דינא is only if it seems that בי"ד made a mistake. If new עדים come then everyone understands that the original פסק of בי"ד cannot remain. בי"ד cannot permit a ספיקא דאורייתא‎. Once בי"ד changes its פסק concerning everyone, there is no זילותא if we include her עדים in this איסור‎. People will understand it is part of the general איסור‎. However if she actually married one of the עדים and then the second group of עדים came, then if בי"ד will change its פסק it will affect only the עד whom she married; everyone else is already אסור from before (since she was married to the עד) and will continue to be אסור since it is תרי ותרי‎. There is no compulsion for בי"ד to prohibit the עד and the woman to remain married, for they both maintain there is not even a ספק איסור‎. If בי"ד will change their פסק it is a זילותא דינא דבי‎. SUMMARY There is no זילותא if the change of a פסק to an individual is included in a general necessary change to the community at large. THINKING IT OVER Perhaps the reason for ואם ניסת לא תצא is because of מספיקא לא מפקי לה מבעלה and the reason it does not apply to ניסת ואח"כ באו עדים is because there, they transgressed the prohibition of בי"ד, therefore we say תצא as a קנס‎?

אמר רב נחמן אנן אחתינן ליה ואנן מסקינן ליה ולזילותא דבי דינא לא חיישינן. פירש ר"ח ז"ל, כגון שמתחלה היתה ביד ראובן, והביא עדים שמעון שהוא של אבותיו, ובקש ראובן ולא מצא ועכשיו מצא, והילכך, כיון שהיתה תחת ידו, אלא שמחמת שלא מצא עידי אבות סלקנוהו והורדנו בו שמעון, עכשו שמצא מסלקין שמעון ומורידין בה ראובן, מפני שאלו מתחילה מצא היה הדין שישאר הקרקע ביד ראובן שהוא עומד בתוכו, אבל אלו לא היתה מתחלתה ביד אחד מהם והורדנו בה שמעון שהביא עידיו, אף על פי שהביא ראובן עכשיו עדים, אין מסלקין אותו כדי לדון ביניהם כל דאלים גבר. וכן דעת הרמב"ן ז"ל, והביא ראיה שכך הוא אמור בירושלמי דגרסינן התם (ה"ד): ראובן היה אוכל שדה בחזקת שהיא שלו, והביא שמעון עדים שמת אביו מתוכה, מפקינן מראובן ויהבינן לשמעון, הלך ראובן והביא עדים שלא מת אביו מתוכה, אמר רב נחמן ב"ר יעקב אנן אפקיניה ואנן מהדרינן ליה, אלמא כשהיתה מוחזקת ביד ראובן קאמרינן. אבל הר"ש ז"ל כתב לא נחזיק זה יותר מזה הואיל ועדי שניהן שוין, ואין לזה בה יותר מזה, ומפקינן לה מיניה וכל דאלים גבר. וכן כתב גם הרב אלפסי ז"ל.

ולענין פסק הלכה בעיקר המעשה קיימא לן כרב נחמן. דאף על גב דאיתכחוש באכילתה באבהתא לא איתכחוש, דרבא באותו זמן תלמיד יושב לפני רבו הוה, ואין הלכה כתלמיד במקום הרב. ועוד דהא משמע דעשה בה רב נחמן מעשה, וכדאמר אנן מחתינן ליה ואנן מסקינן ליה ואמרינן נמי נפיק ונעביד בה עובדא, אלמא דאחתיה והשתא מסלק ליה, וקיימא לן דמעשה רב. ואם תאמר תיקשי לן הילכתא אהילכתא, דקיימא לן כרב נחמן דהכא, וקיימא לן דעדים זוממין למפרע הן נפסלין כאביי, וכי איתזום אטבילה ומכירה, אף על גב דלא איתזום אגנבה חשבינן להו כמוזמין על הכל ואפילו אגניבה דלא איתזום. וי"ל דשאני עדים זוממין דהן גופן נפסלין מכאן ולהבא מיהא לכולי עלמא ואפילו למפרע לאביי, אבל עידי הכחשה כשרין הן אפילו מכאן ולהבא וזו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה, הילכך על אכילה דאיתכחוש איתכחוש על אבהתם דלא איתכחוש לא איתכחוש.

ואם נשאת לא תצא וכו' לא מדרבנן קא מקשה, דטעמא דרבנן לא משום זילותא הוא, דהא לרבנן אפילו באו עדים ואחר כך נשאת לא תצא, דטעמא דידהו דאין מוציאין אותה מספק וכשנשאת לאחד מעידיה ובאומרת בריא לי, דאשה דיקא ומנסבא, כדאמרינן בכתובות (כב, ב). ועוד דאם איתא דמדרבנן נמי קא מקשה, מאי קאמר דאשכחה דתליא באשלי רברבי, דהאי נמי תליא באשלי רברבי בדרבי מנחם ב"ר יוסי ורבנן, ומאי אולימייהו דהני מהני. אלא מדרבי מנחם ב"ר יוסי קא מקשה, דלדידיה ודאי הוי טעמא משום זילותא, שהרי אם באו עדים ואחר כך נשאת לדידיה תצא, וכי אשכחה דתליא בדרבי אלעזר ורשב"ג שביק רבי מנחם ב"ר יוסי ועביד כותייהו. ואם תאמר אם כן דטעמא דרבי מנחם ב"ר יוסי משום דהאי לזילותא הוא, אפילו התירוה לינשא ואחר כך באו עדים לא תצא מהיתרא הראשון וניחוש לזילותא. וליכא למימר דאין הכי נמי, ומאי נשאת שהתירוה לינשא, וכדאמרינן בכתובות (כג, א) וביבמות (קיז, ב) גבי עד אחד, דהתם דוקא לפי שכל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים, וכיון שהתירוה לינשא על פי עד אחד אף על פי שבא עד אחד קודם שנשאת אין מוציאין אותה מהיתרה הראשון, דאין דבריו של אחד, דהיינו העד שבא באחרונה, במקום שנים דהיינו העד הראשון שהתרנוה על פיו. אבל לגבי תרי ותרי לא אמרינן. ואיכא למימר דכל זמן שלא נשאת ממש ליכא זילותא דבי דינא כלל, דהא לא עשו מעשה, אבל כשנשאת, שעשו מעשה, איכא זילותא. ואם תאמר והא גבי בן גרושה ובן חלוצה לא עשו מעשה, דלא שייך ביה, ואפילו הכי אמרינן לקמן דאין מעלין משום זילותא דבי דינא, י"ל דהתם הא איתעביד בה כל מעשה דאיפשר למעבד ביה, אבל הכא דאפשר למעבד בה מעשה, כל שלא עשו אין חוששין לה.

לפי דרכך למדת שאין חוששין לזילות בית דין ואע"פ שהעמידו זה בקרקע חוזרין ומוציאין אותו להעמידו כשהיה ואין חוששין לכבודם כלל אף בזו שהיה לנו לומר הואיל והעדים כלם מוכחשין ואין הדבר מתברר יהא זה מוחזק לו עד שיתברר ואין צריך לומר במה שבית דין עושה מעשה היום ואח"כ מביא חברו ראיה הראויה לסתור מה שנעשה מאתמול שהוא סותר את הדין אפילו אלף פעם שהרי בזו לא חלק בה אדם מעולם והדבר פשוט כמו שיתבאר במסכת סנהדרין ל"א א' בענין הבא ראיה ואין בזה משום קם דינא כמו שהתבאר:

שתי כתי עדים המכחישות זו את זו כגון שזאת אומרת כך היה וזאת אומרת כך היה אע"פ שאין כאן עונש הזמה שאין הזמה אלא במזים גוף העדים מ"מ עדותם בטלה ואין דנין לא על פי עדותם של אלו ולא על פי עדותן של אלו באו אלו כלם כאחד והעידו בדבר אחר אין כאן עדות שהרי מקצתם שקרים בודאי וכן אם באו אחד מכת זו ואחד מכת זו והעידו ומ"מ אם באה כת זו בפני עצמה והעידה על דבר אחד ובאה כת אחרת בפני עצמה והעידה על דבר אחר מקבלין כל אחד מהם בפני עצמה ומ"מ באותה עדות בעצמה שהוכחשו בה אין דנין על פיהם כלל ואפילו בדבר שלא הוכחשו בו הואיל ובקצת דברים שבאותה עדות בעצמה הוכחשו בטלה כל אותה העדות מכל וכל:

אשת איש שבאו שנים ואמרו מת בעלה ושנים אחרים באו והכחישום ויצא מדבריהם שלא מת בעלה כגון שהראשונים אומרים שבאחד בניסן מת ואלו אומרים שראוהו חי לאחר כן וכיוצא בזה הרי זו לא תנשא ואם נשאת אפילו נשאת תחלה ואח"כ באו עדים שניים תצא ואין צריך לומר כשנשאת אחר שבאו עדים שניים ולא אמרו בכאן לדעת חכמים שהלכה כמותם לא תצא אלא בשנשאת לאחד מעדיה המעידים שמת וכן שהיא אומרת שבריא לה שמת הא כל שאין ברור למי שנשאה או שאין ברור לה תצא כמו שיתבאר במקומו שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה אם אלו שאומרים נתגרשה מעידים שמקרוב נתגרשה אפילו נשאת לאחד מעדיה ושהיא טוענת כן בבריא תצא מפני שאומרים לה אחוי גיטיך והולד ממזר ואפילו אמרה בפניו גרשתני שמאחר שיש עדים מסייעים לה מעיזה ומעיזה אבל אם אלו שאומרים שגרשה מעידים שמכמה ימים גרשה הואיל והדבר מצוי שאבד גיטה אם נשאת לאחד מעדיה ושהיא אומרת גם כן שנתגרשה לא תצא אבל כל שנשאת למי שלא נתברר לו או שהיא אינה יודעת שכן בבירור תצא והולד ממזר ובמסכת כתבות יתרחבו הדברים בענינים אלו בע"ה:

בד"ה וזו באה כו' ונ"ל דמגו במקום עדים לא אמרינן ועוד דמגו לא יוכל כו' עכ"ל בפ' מרובה בתוס' מלת ועוד אינו וכל זה חד תירוצא הוא ע"ש וק"ל:

בד"ה ורב נחמן כרב הונא כו' והתם כעדות אחרת דמי דהא אין מכחישין אלו את החתומים בזאת המלוה כו' ואומר ר"י דכי אמרו קטנים כו' עכ"ל הא דלא תקשי להו בעלמא בבאו והעידו על ב' עדים שהם גזלנים הא הוי עדות הגזלנים כעדות אחרת שאין מכחישים אותם בעדותם די"ל דשאני התם כיון שיש עדים שהם גזלנים הם אינן נאמנין להכחיש אותן העדים ולומר שאינן גזלנים שהם אינן נאמנין על עצמן וע"כ פסולים לכל עדות אבל הכא אלו קטנים היו והשתא גדולים וכן קרובים היו ונתרחקו ושפיר הם נאמנים להכחיש העדים שלא היו קטנים וקרובים וק"ל:

בד"ה ורבא כרב חסדא כו' ואומר ר"י דרבא דאמר חידוש הוא לא הוי אלא לפי המסקנא כו' עכ"ל ולפי חד תירוצא שכתבו התוס' לעיל דקרי ליה רבא עדות מוכחשת כיון דלא איתכחש מאבהתא דהיינו דוקא ללישנא דחידוש הוא ע"כ למאי דבעי למימר נמי הכא דרבא כרב חסדא הוי טעמא משום חידוש וצ"ל אהך קושיא שהקשו הכא וא"ת א"כ אמאי חשיב רבא כו' תירוצים אחרים ועיין עליהם בתוס' בפ' מרובה ובפ"ק דסנהדרין ודו"ק:

ורבא דאמר כרב חסדא משמע דסבר רבא כרב חסדא וכן בפרק כל הנשבעים משני רבא מלתיה דרב חסדא. וקשה דאם כן אמאי חשיב רבא עד זומם חדוש כו'. ויש לומר כו' ככתוב בתוספות. ומיהו משמע הכא דמתרץ דברי רבא אף לדברי רב הונא וכל שכן דסבר כרב חסדא. עד כאן מתוספי הרא"ש ז"ל. ובגליון תוספות כתוב על מה שתירצו בתוספות וזה לשונו: תימה לי דהא כי מוקי רבא כרב חסדא לא אתי אלא ללישנא דחדוש דללישנא דהוי טעמא דרבא דהתם משום פסידא דלקוחות לא פליג הכא רבא אדרב נחמן כדפירשו בתוספות. עד כאן מהגליון. וריצב"א ז"ל תירץ דלעולם סבר כרב חסדא ועד זומם חדוש הוא הוי כמו בשר וחלב חדוש הוא דאי תרו ליה כולי יומא בחלבא שרי וכי מבשיל ליה אסור פירוש על ידי שרייה הוא בולע ואפילו הכי הוא מותר ועל ידי בשול הוא אסור והיינו חדושו דמה לי בליעת בשול מבליעת שרייה והכי נמי חדוש הוא מה שהמזימים כשרים אם המוזמים פסולים דמה לי הני ומה לי הני הלכך כיון שהמזימין כשרים ראוי היה שיהיו גם המוזמים כשרים הלכך חדוש הוא. תוספי הרא"ש ז"ל. ולענין פסק הלכה בעיקר המעשה קיימא לן כרב נחמן דאף על גב דאתכחוש באכילתיה באבהתיה לא אתכחוש דרבא באותו זמן תלמיד יושב לפני רבו הוה ואין הלכה כתלמיד במקום הרב. ועוד דהא משמע דעשה בה רב נחמן מעשה וכדאמר אנן מחתינן ליה ואנן מסקינן ליה ואמרינן נמי נפיק ועביד בה עובדא אלמא דאחתיה והשתא מסלק ליה וקיימא לן דמעשה רב. ואם תאמר תקשי לן הלכתא אהלכתא דקיימא לן כרב נחמן דהכא וקיימא לן דעדים זוממים למפרע הם נפסלים כאביי וכי איתזום אטביחה ומכירה אבל לא איתזום אגנבה חשבינן להו כמוזמים על הכל ואפילו אגנבה דלא איתזום. ויש לומר דשאני עדים זוממין דהן גופן נפסלים מכאן ולהבא מיהא לכולי עלמא ואפילו למפרע לאביי אבל מידי הכחשה כשרים הן אפילו מכאן ולהבא וזו באה בפני עצמה ומעידה הלכך על אכילה דאתכחוש אתכחוש על אבהתיה דלא אתכחוש לא אתכחוש. הרשב"א ז"ל.

אנן אחתיניה ואנן אסקיניה וכיון דשניהם שוים אמרינן כל דאלים גבר כלומר בין בראיות לפסול עידיו של זה אי נמי בכח ואם מכרו אחד מהם מכור ואין חברו רשאי לתבוע ממנו פלגא במעות דהמוציא מחברו עליו הראיה. רבינו יהונתן ז"ל.

מתיב רבא שנים אומרים מת ושנים כו' אבל נשאת ואחר כך באו עדים הרי זו לא תצא אלמא אף על גב דאתו סהדי השתא דאשת איש היא ואלו אתו מעיקרא מקמי דתנסיב לא הוה שבקינן לה לנסובי כיון דלבתר דאינסיב הוא דאתו ליה הני סהדי ואכתי ספק אשת איש היא מספק לא מפקינן לה מתותי גברא דהא איכא סהדי דנשאת על פיהם דקא מסהדי דלאו אשת איש היא ולא מפקינן לה מתותיה האי בעל שני אלא בראיה ברורה דהך בעל ראשון לא מת אי נמי לא גרשה הכא נמי אף על גב דאתו סהדי השתא דאבהתיה היא ואלו אתו מעיקרא לא הוה נחתינן ליה להאיך כיון דלבתר דאחתי ליה להאיך הוא דאתו להו הני סהדי ואכתי ספיקא היא דהא איכא סהדי אחריני דקא מסהדי דאבהתיה דהאיך הוא אמאי מסלקינן ליה מספיקא נוקמא בידיה כדאיתא עד דמייתי ראיה ברורה דאבהתיה היא ולא דאבהתיה דהך והוה עליה אידך המוציא מחברו עליו הראיה. הר"י ן' מיגש ז"ל.

אילימא ערער חד כו' נראה לריצב"א דהכי פירושו אי לימא מערער דחד ובדלית ליה חזקה דכשרות פליגי דמר אית ליה דאפילו הכי מעליא דכל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים כי ההיא דנאמנת חיה לומר זה כהן בפרק בתרא דקדושין לחד לישנא ומר אית ליה כיון דליכא חזקה דכשרות דאפילו בערער חד אין מעלים כדאידך לישנא דהתם ואהא פריך והא רבי יוחנן כו' וטעמא דרבי יוחנן לההוא לישנא דאפילו ליכא חזקה דכשרות בעי רבי יוחנן ערער תרי אם כן לא מסתבר לפלוגינהו בהא אלא לכולי עלמא בעינן תרי ולאידך לישנא ליכא לפלגינהו בהא דכולי עלמא ערער חד הוי אם כן לא משכחת פלוגתייהו אלא כדמפרש ואזיל. עד כאן גליון תוספות.