Talmud Builders

    Commentary page

    Bava Batra 3a

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Batra 3a

    Bava Batra 3a. The full printed text of this folio side — 24 numbered segments, about 615 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    דאיצטנע מינך דברי הצנע אבל חצר החלוקה לתרוייהו קביעא תשמישתי' לכל אחד בחלקו כל שעה ולא עבדי בה מילי דצנעא:

    כיון דרצו לחלוק ולקמן פריך מאי איריא רצו אפילו לא רצו הרי הן יכולין לכוף זה את זה:

    בונין כותל של אבנים:

    גודא כותל אבנים ובחצר שיש בה דין חלוקה ועל כרחן חולקים:

    וטעמא דרצו שהתנו לחולקה בכותל אבנים הא לא רצו אין מחייבין אותו אלא מסיפס בעלמא:

    כדאמרי אינשי כו' תירוצא הוא:

    שאין בה דין חלוקה ח' אמות לא יחלוקו:

    ובכתבי הקדש ספר תורה שהוא בכרך אחד וכן נביאים וכתובים הכתובים בגליון כס"ת:

    14 more comments on this page.

    Rashi on Bava Batra 3a · Sefaria · CC0

    Tosafot

    מאי קא משמע לן בשאין בה דין חלוקה אע"ג דקא משמע לן דשמיה היזק ה"פ מאי קמ"ל במאי דאיירי באין בה דין חלוקה לישמעינן בשיש בה דין חלוקה [אע"ג דלא רצו] (כשרצו) פלגי תימה הא קמ"ל דאפילו באין בה דין חלוקה דאיכא למימר על מנת לעשות גודא לא איתרצאי כדפירש לעיל:

    כי רצו מאי הוי ניהדרו בהו למ"ד מחיצה גודא לא פריך דאיכא למימר דקנו ושיעבדו נכסיהן לבנין הכותל אלא למ"ד פלוגתא לא מהני קנין דקנין דברים בעלמא הוא דלא מסיק אדעתיה שקנו ברוחות:

    קנין דברים בעלמא הוא בפרק השוכר את הפועלים (ב"מ דף צד.) דתנן מתנה ש"ח להיות כשואל ומוקי לה בקנו מידו התם לאו קנין דברים הוא אלא קנין גמור הוא שמשעבד את עצמו שאם יאנס שישלם:

    רב אשי אמר כגון שהלך כו' תימה לר"י מה בא רב אשי להוסיף וכי איצטריך לאשמועינן דחזקה מועלת כמו קנין ונראה לר"י דהא קמ"ל דאע"ג דקאמר לקמן בחזקת הבתים (בבא בתרא דף נג.) שלא בפניו צריך למימר. לו לך חזק וקני הכא כיון שאמרו אתה תקח רוח צפונית ואני רוח דרומית והלך והחזיק לו כל אחד בשלו זה שלא בפני זה נעשה כמי שקנו מידם ברוחות אע"פ שלא אמרו זה לזה לך חזק וקני:

    ארבע אמות גובה אפותיא דה' קאי טפי לא קאי וקשיא לר"ת הא לבינין דגריעי קאי בשלשה טפחים ועוד הא קא חזינן דקאי בגזית טפי אפורתא ותירץ דהכי קאמר טפי לא קאי כמשפט גזית שרוצים בני אדם לבנותו שיעמוד ימים רבים כשבונים בגזית:

    טרקסין אומר ר"ת דטרק הוי כמו טרוקי גלי ברכות (דף כח.) וסין הוי סיני כלומר שהיה מפסיק וסוגר את הלוחות שנתנו בסיני שהיו מונחות בארון שהיה בבית קדשי הקדשים וי"מ טרקסין פנים וחוץ שאותה אמה היתה ספק אם מקודשת פנים או חוץ ולכך היו שם שתי פרוכת כדאמרינן ביומא (דף נא:):

    שאני התם דאיכא טפח יתירא ה"מ לשנוי דאגב תקרה ומעזיבה קאי טפי כדאמרי' בסמוך:

    Tosafot on Bava Batra 3a · Sefaria · CC-BY-NC

    Rashba

    משנתינו דלית בה דין חלוקה ומאי קא משמע לן. כלומר הא דנקיט לה בדלית בה דין חלוקה, אי לאשמועינן דהיזק ראיה שמיה היזק, לישמעינן בחצר שיש בה דין חלוקה וליתני כופין בני חצר זה את זה לבנות כותל ביניהן, ואי לאשמועינן דכי רצו פלגי, תנינא אין חולקין את החצר וכו'. יש מפרשים כי רצו לחלוק פלגי בכותל, וגרסי הכי תנינא אין חולקין וכו' אבל בזמן ששניהם רוצין אפילו פחות מיכן יחלוקו, מאי לאו כותל לא מספס. ואינו מחוור בעיני, דאם איתא מאי קאמר תנינא אין חולקין את החצר וכו', דהא קתני נמי בההיא אין חולקין את השדה עד שיהא בה תשעה קבין לזה ותשעה קבין לזה, ומי איכא למימר הא רצו חולקין בכותל, והא תנן סתם בקעה כמקום שנהגו שלא לגדור ואין מחייבין אותו. ויש לומר דקא סלקא דעתך דהאי מקשה השתא דמתניתין דאין חולקין וכו' אבל בזמן ששניהם רוצין אפילו פחות מכן חלוקו, דהראוי לכותל כותל והראוי למספס מספס קאמר, וכיון שבחצר תנן לעיל בונין את הכותל, אף כאן חולקין בכותל קאמר ובשדה דתנן לעיל דאין מחייבין בכותל חולקין במספס קאמר. ודחינן לא מספס, כלומר דאי מהתם הוה אמינא כולה במספס קאמר וחצר דומיא דשדה מה התם במספס אף חצר במספס, קא משמע לן מתניתין דהכא דיון דרצו חולקין אפילו בכותל, ואין האחד יכול לומר לחבירו כיון דמעיקר דינא חצר זו לאו בת חלקה יא כי איתרצאי לך לחלוק בלחוד הוא דאיתרצאי לך, ואדעתא דאי בעית למעבד כותל תבנה בדידך, אבל לחלוק ולבנות כותל באמצע לא אתרצאי לך, אלא בונין את הכותל באמצע. והיינו שלא הוצרך מעתה להקשות באמצע פשיטא כמו שהקשה למעלה. ואפשר לי לפרש עוד, דהכי קאמר, מאי אתי לאשמועינן כי נסיב לה תנא בחצר שאין בה דין חלוקה ולא נסיב לה בחצר שיש בהן דין חלוקה דכי רצו פלגי, ואינן יכולים לחזור בהן ולומר סבור הייתי שאני יכול לקבל ועכשיו איני יכול לקב מפני שצר המקום, וכל שהן חולקין כופין זה את זה לעשות כותל דהיזק ראיה שמיה היזק, תנינא אין חולקין אימתני בזמן שאין שניהם רוצין אבל בזמן ששניהם רוצין אפילו פחות מיכן חלוקו, וכל שחולקין במקום שהיזק ראייתו היזק חולקין בכותל, אם כן לישמעינן הכא בשיש בה דין חלוקה דהיזק ראיה שמיה היזק, וממתניתין דלקמן (בבא בתרא יא, א) דאין חולקין את החצר שמעינן דאפילו בשאין בה דין חלוקה כי רצו לחלוק חולקין בעל כרחן ואין יכולין לחזור בהן, וכל שחולקין בונין בכותל דהיזק ראיה שמיה היזק. ודחינן אי מהתם הוה אמינא במספס בעלמא, דאמר ליה כי אתרצאי לך למעוטי בתשמישתא דחצי חצר ולמעוטי נמי מחלקי בכדי חצי מספס, אבל לבנות כותל באמצע ולמעט בתשמישתא כולי האי לא איתרצאי לך, קא משמע לן. ולא גרסינן מאי לאו כותל, אלא הכי גרסינן אי מהתם הוה אמינא במספס בעלמא קא משמע לן. וכן הגירסא ברוב הספרים.

    וכי רצו מאי הוי ליהדרו בהו פרש"י ז"ל דבין להאי לישנא בין ללישנא דמחיצה גודא קא פריך, דהתם נמי כי רצו לעשות כותל והתנו כן אם רוצין לחזור בהן חוזרין דבמה נשתעבדו, ופריק בשקנו מידן. והדר פריך וכי קנו מידו ללישנא דמחיצה פלוגתא מיהא מאי הוי ליהדרו בהו, דקנין אינו חל אלא או בקרקע או במטלטלין אי נמי בשעבוד, אבל בדברים בעלמא לא חיל, וכי קנו לחלוק, קנין דברים בעלמא הוא, שהחלוקה אינו דבר שיש לו גוף. ויש מפרשים דללישנא דמחיצה גודא לא הוה קשיא ליה ולא מידי, ומסתמא היה יודע שקנו מידן כיון דאיפשר בקנין, אבל ללישנא דפלוגתא הוא דקא קשיא ליה, לפי שלא היה קנין חל עליה, ודאקשי למאי דפריך בשקנו מידן. וכי קנו מידן מאי הוי קנין דברים בעלמא הוא, כלומר והיינו דקשיא ליה למהדר ביה. ופריך בשקנו מידן ברוחות. והוי יודע דאפי' למאן דאמר גודא לא בשקנו מידן לעשות כותל קאמר, דהכא נמי מצו הדר בהו, דהא לא נתחייב חד מינייהו לדבריה במידי, אלא בשקנו מידן ונתחייב כל אחד לחבירו בדמי מחצית הכותל. וכן פי' הראב"ד ז"ל.

    ורב אשי אמר כגון שהלך זה לעצמו והחזיק והלך זה לעצמו והחזיק יש מפרשים [דרב אשי לא בא לחדש דבר, אלא דשתי אוקמתות הן ואין חידוש ביניהם, ובעלי הגמרא סדרום שניהם בגמרא לרווחא דמילתא; וי"מ] דרב אשי לחדש דאף על גב דבעלמא קיימא לן במוכר שדה לחבירו דשלא בפניו צריך למימר ליה לך חזק וקני, הכא דאינו זוכה בשל אחרים, אלא בירור חלקים בלחודא הוא, כיון שנתרצו ברוחות והלך זה בעצמו והחזיק אפילו שלא בפני חברו ואף על פי שלא אמר לו לך חזק וקנה, והלשון נאות לזה, דקאמר שהלך זה בעצמו והחזיק ולא קאמר כגון שהלך זה והחזיק. ויש מפרשים דרב אשי אתא לאשמועינן דאפי' לא החזיק אלא אחד מהן, כיון שהחזיק זה זכה האחר בחליפין, וקא משמע לן דחליפין קונין בקרקע כמו שקונין במטלטלין, וכדתניא בתוספתא (קידוישן פ"א ה"ו) החליף מטלטלין במטלטלין קרקע בקרקע מטלטלין בקרקע קרקע במטלטלין כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו.

    וקיימא לן כלישנא בתרא דהיזק ראיה שמיה היזק, וכדאמר אביי [י. ב] וכדאמר אביי בשני גגין הסמוכין לרשות הרבים זה עשה מעקה לחצי גגו וזה עשה מעקה לחצי גגו, ותניא בברייתא [שם] דשתי חצרות זו למעלה מזו לא יאמר העליון הריני בונה מכנגדי ועולה, אלא מסייע מלמטה ובונה היתה חצרו למעלה מגגו של חבירו אין זקוק לו. וליכא למימר דההיא בשרצו, דאם כן אף בשהיתה חצרו למעלה מגגו של חבירו כן, אם נתרצו זה לזה. והשתא סידורא דמתניתין כולה אתיא שפיר, דמעיקרא תנא דאפילו בחצר שאין בה דין חלוקה כי רצו לחלוק עושין כותל באמצע שאין בה דין חלוקה כי רצו לחלוק עושין כותל באמצע בעל כרחן, משום דהיזק ראיה שמיה היזק, והדר תני דאפילו בגגה נמי יש בה היזק ראיה, ובונין גם זה בגויל וגזית במנהג המדינה. אבל בקעה סתם אין מחייבין אותו, לפי שאין בה היזק ראיה. אבל ללישנא דמחיצה גודא קשה לי קצת סדורא דמתניתין דמאי קאמר סתם בקעה אין מחייבין אותו, הא אשמעינן ברישא דאפילו חצר אין מחייבין דדוקא רצו הא לא רצו לא, כל שכן בקעה. וי"ל דאיצטריך, דכיון דסתם גינה יש בה משום היזק ראיה ומחייבין אותו לגדור, וטעמא משום דאסור לעמוד על שדה חבירו בשעה שהיא עומדת בקמותיה, הייתי סבור דהוא הדין והוא הטעם לבקעה, קא משמע לן דלא, כיון דאינה עומדת בקמה בכל עת כגנה.

    אימא מאי גויל פלגי דגזית ונפקא מינה למקח וממכר ולמקבל עליו לבנות לחבירו כותל גויל. והוא הטעם למה שאמרו שמע מינה כל ביני ירכי טפח, ולכולה שמעתין.

    Rashba on Bava Batra 3a · Sefaria

    Meiri

    כבר ייעדנו בפירוש המשנה שבפרק זה יתבאר בכל הדברים איזהו שיעור חלוקה שבהם ושכלם אם נתרצו זה לזה חולקין והוא שאמרו במשנה אחרונה אימתי בזמן שאין שניהם רוצים אבל בזמן ששניהם רוצים יחלקו וכתבי הקדש אע"פ ששניהם רוצים לא יחלקו כמו שיתבאר במקומו למטה:

    קנין דברים זה שפסקנו שאינו קנין ענין הדברים כל שאינו קונה עכשיו בעיקר הענין אלא שמבטיח על עיקר הענין שיעשהו וקונין ממנו על כך כגון שהוא מבטיחו שימכור לו קרקע פלוני למחר או אחר זמן אין קונין ממנו על גוף המכירה שהרי אינו מוכרו עכשיו אלא קונין ממנו שימכור לאחר זמן או שישתתף עם פלני או שיקדש את בתו של פלני או שיחלוק עמו קרקע פלני המשותף לשניהם אע"פ שאין בו דין חלוקה הא כל שהוא עושה עכשו עיקר הענין וממשו וקונין ממנו על עיקר הענין שיתקיים זהו קנין הגמור והוא ענין קנו מידם ברוחות ר"ל שחולקים ובוררים להם איזה רוח לפלני ואיזה רוח לפלני חברו וקונין זה מזה להסתלק כל אחד מחלק חברו וכן כל כיוצא בזה:

    הרי שהיה אחד מן השותפין עני ואין לו השג יד לבנות את הכותל ראיתי לקצת מפרשים שדנין בה שהשני בונה ודר אף בחלק חברו עד שיפרע הוצאותיו כדין בית ועליה של שנים האמור בפרק הבית והעליה קי"ז א' ואי אפשר לאמרו שהרי בית ועליה לא היה בעל הבית יכול לדור בו כלל אבל עני זה שדר בביתו מהיכן בא לגרשו מביתו בשביל היזק ראיה אלא או יבנה הלה על הדרך שירצה או ידור על דרך זה שדרים בה היום וכן אם שניהם עניים יש אומרים שיכול לומר אחד לחברו דור אתה ששה חדשים ואני אדור אח"כ ששה חדשים אחרים וזה אי אפשר אלא דרין בתוכו על הדרך שהורגלו ומרחיקין מן הנזקין כמה שאפשר להם:

    Meiri on Bava Batra 3a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה מאי קמ"ל כו' אע"ג דקמ"ל דשמיה היזק כו' ביש בה דין חלוקה אע"ג דלא רצו פלגי ותימה כו' עכ"ל כצ"ל ופי' לדבריהם דודאי מהך מתני' דבזמן ששניהם רוצים אפי' פחות מכאן יחלוקו ליכא לאוכוחי דשמיה היזק דא"כ אדמקשה הכא תנינא לפרוך לעיל להאי לישנא דלא שמיה היזק אלא דהך מתניתין אף לפי סברת המקשה דלא ידע דאיירי במסיפס גרוע מ"מ הוה ידע דמצי איירי יחלוקו במסיפס גויל וגזית מלא חלונות כמ"ש התוס' לעיל ולזה כתבו התוספות אע"ג דאיכא למימר דמתניתין דהכא אשמעינן דשמיה היזק והך מלתא הא לא שמעינן ליה מהך דהתם כמ"ש דאיכא לאוקמי במלא חלונות ותירצו דה"פ והכי פריך דאי בעי לאשמועינן הך מלתא דשמיה היזק לישמעינן ליה ביש בה דין חלוקה אע"ג דלא רצו אלא ע"כ דלא בא לאשמעינן עיקר מלתא במתני' אלא הך מלתא דכי רצו פלגי בע"כ ולא אמרי' דלא הוי אלא קנין דברים וכדמסיק לקמן ואהא פריך דהך מלתא תנינא בסיפא בזמן ששניהם רוצים כו' ומשני דאי ממתני' דהתם ה"א דכי רצו פלגי במסיפס של קנים תקועים בארץ קמ"ל הכא דבעינן כותל גמורה כמנהג המדינה בגויל וגזית כו' ואהא הקשו התוס' דאכתי מאי פריך מעיקרא דאימא שפיר דקמ"ל דשמיה היזק באין בה דין חלוקה דלא נימא ע"מ לעשות גודא כו' אך יש לדקדק לתמיהתם דהך סברא דע"מ לעשות גודא לא איתרצאי שפירשו לעיל הוא מכח תמיהת ר"י דלעיל והשתא הא אין מקום לתמיהת ר"י דהא קושטא הוא דתלמודא מסיק הכא דלא אתא כלל לאשמועינן דשמיה היזק אלא דאשמעינן דרצו פלגי בע"כ אף לעשות גודא ולא סגי במסיפס ובמקצת גמרות הגיהו במקום ותימה ותירץ ור"ל דקושטא הוא דהמתרץ השיב כתירוץ ר"י דלעיל וצ"ל לפ"ז שגם כל זה לא היה בנוסחת גמרא דר"י שהרי תמיהתו ותירוצו הוא בעצמה קרובה לקושיית התלמוד ותירוצו הכא ולפי שראיתי שרבו הגהות ופירושים כאן בדברי התוס' הארכתי בזה קצת כי הדברים כמ"ש ברורים הם בלי גמגום ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Bava Batra 3a · Sefaria

    Maharam

    גמ' ואי היזק ראייה שמיה היזק מאי איריא וכו' אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן משנתינו כשאין בה דין חלוקה והוא דרצו מאי קמ"ל דכי לית ביה דין חלוקה וכו' כן צריך להגיה ולא גרסי' לישנא אחרינא הכא כלל אלא ה"ג והוא דרצו מאי קמ"ל וכו' תנינא אי מהתם וכו' הך סיפא אצטריכא ליה וכתבי הקודש אע"פ ששניהם רוצים לא יחלוקו לישנא אחרינא אדאשמועינן בשאין בה דין חלוקה וכו' כצ"ל ולא גרסינן הכא וכי רצו מאי וכו' דכפל הוא בספרים דהא בתר הכי איתא במאי אוקימתא למתני' בשאין בה דין חלוקה וכו' ופירוש המשך הפשט ה"פ מאי קמ"ל דכי לית בה דין חלוקה כי רצו פלגי ר"ל דמיד שנתרצו ע"י קנין כדלקמן פלגי ואין אחד מהם יכול לחזור ולא אמרינן דהוה קנין דברים תנינא וכו' אבל בזמן ששניהם רוצים אפילו פחות מכאן חולקים וע"כ הכי פריך בזמן ששניהם רוצים ר"ל שנתרצו על ידי קנין אפי' פחות מכאן חולקין ואין אחד מהם יכול לחזור דאל"כ מאי קמ"ל דאטו לא ידעי' דאם נתרצו דיכולים לחלוק דכיון דרוצים לחלוק מי ימחה בידם ומשני אי מהתם הוה אמינא אפי' פחות מכאן במסיפס בעלמא דאע"ג דנתרצו ע"י קנין יכול לומר ע"מ שיחלוקו ע"י מסיפס נתרציתי ולא ע"מ שיחלוקו בכותל קמ"ל הכא כותל וכו' ובלישנא אחרינא ה"פ אדאשמועינן בשאין בה דין חלוקה והוא דרצו ואז מחייבינן לחלוק בכותל משים היזק ראייה לישמעינן ביש בה דין חלוקה ואע"ג דלא רצו מחייבינן לבנות כותל משום היזק ראייה ומשני אי אשמועינן ביש בה דין חלוקה וכו' הוה אמינא באין בה דין חלוקה אפילו רצו נמי לא מחייבינן אותן לחלוק בכותל ופריך מי מצית אמרת הכי וכו' מאי לאו בכותל וכו' ר"ל לישמעינן ביש בה דין חלוקה דחייבין לחלוק בכותל משום היזק ראייה ואנן ידעינן ממילא דכיון דתנן אבל בזמן ששניהם רוצים אפילו פחות מכאן חולקים על כרחך ר"ל חולקין בכותל משום היזק ראייה דכיון דכבר אשמועינן דהיזק ראייה שמיה היזק ביש בה דין חלוקה ממילא ידעינן דגם באין בה דין חלוקה לאחר שנתרצו לחלוק חייבין לחלוק בכותל משום היזק ראייה ומשני לא במסיפס בעלמא ר"ל דאע"ג דכבר הוה שמעינן ביש בה דין חלוקה דהיזק ראייה שמיה היזק אפילו הכי הוה אמינא דבאין בה דין חלוקה אע"ג דנתרצו לחלוק לא מחייבינן ליה לחלוק בכותל דמצי אמר דעל מנת לחלוק בכותל לא נתרציתי אלא על מנת לחלוק במסיפס בעלמא כן נ"ל המשך פשט הסוגיא ובדרך זה מתורצים כמה קושית אשר אין להאריך כהן:

    תוס' ד"ה מאי קמ"ל וכו' ה"פ מאי קמ"ל במאי דאיירי באין בה דין חלוקה לישמעינן ביש בה דין חלוקה כי רצו פלגי תנינא וכו' ומשני הא קמ"ל דאפילו באין בה דין חלוקה דאיכא למימר וכו' כן נראה לי להגיה ומה שכתב בספרים ותימה הא קמ"ל טעות סופר הוא או יש להגיה במקום ותימה ותירץ שהיה כתוב ותי' שהוא ותירץ וכתב הסופר במקום זה ותימה והמשך דברי התוס' כך הם אע"ג דקמ"ל דשמיה היזק רוצה לומר דלא אתי התנא לאשמועינן דכיון דרצו חולקין דזה כבר תנינן אלא אתא לאשמועינן דכיון דרצו בונין את הכותל בעל כרחן משום היזק ראייה דשמיה היזק א"כ מאי פריך מאי קמ"ל הא טובא קמשמע לן ופירשו התוס' דהכי פריך מאי קמ"ל במאי דאיירי באין בו דין חלוקה וביה אשמועינן דהיזק ראייה שמיה היזק לישמעינן דשמיה היזק ביש בה דין הלוקה אלא ודאי הא אתא לאשמועינן דבאין בה דין חלוקה אפי' הכי כי רצו פלגי ואין אחר מהם יכול לחזור והא תנינא חדא זימנא אימתי וכו' ומשני התרצן הא קמשמע לן וכו' ר"ל דלעולם שמיה היזק אתא לאשמועינן ואי הוה אשמועינן ביש בה דין חלוקה הוה אמינא דבאין בה דין חלוקה אע"ג דנתרצו לחלוק לא מחייבינן לחלוק בכותל אלא במסיפס בעלמא משום דמצי למימר על מנת לעשות גודא לא אתרצאי קמ"ל דאפי' באין בה דין חלוקה מחייבינן להו לחלוק בכותל וזה ר"ל במאי דקאמר בגמרא אי מהתם הוה אמינא אפי' פחות מכאן במסיפס בעלמא קמ"ל הכא כותל וקל להבין אלא שלפי זה שאנו מפרשים דברי התוס' והגמרא כן א"כ גם לפי גירסא זו הראשונה מקשה ומתרץ בגמ' הא דאשמועינן תנא דמתני' דשמיה היזק באין בו דין חלוקה ולא אשמועינן זה ביש בו דין חלוקה ולעיל בד"ה כיון דרצו כתבו התוס' ותימה לר"י אמאי נקט תנא דמתניתין באין בו דין חלוקה וכו' ויש ספרים דמקשין ומתרצין כן בשלהי שמעתין עכ"ל ולפי מה שפירשנו דברי התוס' והגמרא לכל גירסות הספרים מקשה ומתרץ כן בשמעתין וי"ל דביש ספרים איתא כן בהדיא בגמרא דפריך אדאשמועינן באין בו דין חלוקה וכו' משא"כ לגירסא הראשונה דלא מקשה כך בהדיא ועוד יש לפרש דר" דלעיל מפרש סוגיא דשמעתין בגירסא הראשונה באופן אחר ממה שכתבו התוס' כאן בדבור זה ולא פריך בגמרא לפירוש גירסא זו הראשונה לאשמועינן ביש בה דין חלוקה דהיזק ראייה שמיה היזק אלא ה"פ מאי קמ"ל דכי לית ביה דין חלוקה כי רצו פלגי ר"ל דמחייבינן להו לחלוק בכותל משום היזק ראייה תנינא אימתי וכו' אבל בזמן ששניהם רוצים אפי' פחות מכאן חולקין וס"ד דמקשה דר"ל חולקין בכותל משום היזק ראייה ומשני אי מהתם ה"א וכו' במסיפס בעלמא וכו' והיא ע"ד דאיתא לעיל ת"ש אין חולקין וכו' הא יש בה כדי לזה וכו' חולקים מאי לאו בכותל ומשני לא במסיפס וכן יש לפרש על דרך זה בלישנא אחרינא דפריך אדאשמועינן באין בה דין חלוקה וכו' ומשני אי מהתם וכו' ופריך מי מצית אמרת הכי והא קתני סיפא אימתי וכו' מאי לאו בכותל לא במסיפס בעלמא וקל להבין אבל התוס' בדבור זה ע"כ אינם מפרשים כן כאשר מובן מעצמו מדבריהם אלא צריך לפרש דברי התוס' בדבור זה וסוגיית המקשה לפי פירושם בדרך אשר כתבנו בראשונה ודוק נ"ל:

    תוס' ד"ה רב אשי אמר וכו' תימה לר"י מאי בא רב אשי להוסיף וכו'. ר"ל דהא לרב אשי נמי ע"כ איירי שזה בורר לו רוח וחלק מזרח וזה בורר לו רוח וחלק מערב ואח"כ הלך כל אחד והחזיק בחלקו א"כ לא הוסיף רב אשי מידי אלא שבמקום קנין שאמר ר"י אמר איהו חזקה ולכך הקשו וכי אצטריך לאשמועינן דחזקה מועלת כמו קנין ופשיטא כמי דקאמר ר' יוחנן שאחר הברירה מועיל קנין ה"ה דמועיל חזקה:

    Maharam on Bava Batra 3a · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    לישנא אחרינא וכו' וכיון דרצו בונים את הכותל בעל כרחם. איכא למידק למה ליה למימר וכיון דרצו וכו' דהיזק ראיה לא תלי ברצו והכי הוה ליה למימר מאי מחיצה פלוגתא דכתיב ותהי מחצית וגו' ובונים את הכותל בעל כרחם. ועוד מאי אלמא דקאמר. ועוד מאי קאמר ואלא מאי פלוגתא הכי הוה ליה למימר ולדידך לעשות לחצות מבעי ליה. ועוד מאי טעמא אמר הכא אי הכי ובאידך לישנא כי קאמר ואלא מאי גודא לא קאמר ליה. ועוד למה ליה למימר ואי היזק ראיה וכו' לימא מאי איריא רצו וכו' אי הכי. ועוד לא שייך כלל דמשמע דמשום דקאמר דהיזק ראיה שמיה היזק משום הכי הוא דפריך אפילו רצו נמי וליתא דאפילו אי הוה אמינא לא שמיה היזק כיון דמחיצה פלוגתא ורצו קאי אחלוקה שפיר איכא למפרך מאי איריא רצו כיון דאכתי לא אסיק אדעתיה דמיירי כשאין בה דין חלוקה. ויש לפרש דהא דאמרינן מאי מחיצה פלוגתא לאו היינו פלוגתא לחוב אלא מאי מחיצה פלוגתא כלומר מחיצה של חלוקה שדרך השותפים לחלוק בה כשבאין לחלוק דהיינו מסיפס בעלמא שאי אפשר לחלוק בלא הוא כדי שיתברר חלקו של כל אחד ואחד כיון דרצו לעשות שם מחיצה אף על גב דהויא מחיצה גרועה בונים את הכותל באמצע כלומר כותל של אבנים אלמא היזק ראיה שמיה היזק כיון דכייפינן ליה למעבד כותל של אבנים ולא סגי להו במסיפס לברר חלק כל אחד ואחד אלמא היזק ראיה וכו'. ופריך ואימא מאי מחיצה גודא כלומר כיון דלדידך נמי מחיצה היינו מסיפס דלא כייפינן להו למיבני כותל משום היזק ראיה אלא אם כן נתרצו במסיפס אימא מאי מחיצה גודא לחוד בלא שם פלוגתא ודוקא שנתרצו לעשות כותל אבנים בפירוש הא לא רצו אף על פי שנתרצו במסיפס לא מחייבינן להו דהיזק ראיה לא שמיה היזק. ופריך אי הכי בונים אותו מבעי ליה. ואהדר ליה ואלא מאי פלוגתא כלומר מדמקשת לי בונים אותו מיבעי ליה שמע מינה דלא סבירא לך דמחיצה היינו מסיפס אלא פלוגתא לחוד דאי הוה סבור לך דמחיצה היינו מסיפס לא הוה קשה לך בונים אותו מיבעי ליה דאי תנא אותו הוה אמינא במסיפס בעלמא כדלעיל אלא ודאי סבירא לך דמחיצה משמע פלוגתא לחוד אי הכי לחצות מיבעי ליה. ומשני כדאמרי אינשי כלומר לדידי סבירא לי דמחיצה היינו נמי מסיפס והיינו דקתני שרצו לעשות מחיצה והאי דפריכנא לך אי הכי בונים אותו מיבעי ליה היינו לדידך דאמרת דמחיצה לא משמע אלא גודא. ופריך ואי היזק ראיה שמיה היזק מאי איריא רצו כלומר בין אי סבירא לך דמחיצה היינו פלוגתא לחוד בין אי סבירא לך דמחיצה היינו נמי מסיפס כיון דהיזק ראיה שמיה היזק מאי איריא רצו דאי מחיצה היינו נמי מסיפס אמאי בעינן שרצו לעשות מתחלה מסיפס אפילו לא רצו כיון דהיזק ראיה שמיה היזק ואי מחיצה היינו פלוגתא בלחוד קשה נמי מאי איריא רצו אפילו לא רצו נמי כופין זה את זה לחלוק. ומשני משנתנו בשאין בה דין חלוקה וכיון שאין בה דין חלוקה דוקא כשנתרצו לעשות שם כותל כייפינן להו לעשות כותל גמור אבל אם לא הזכירו שם כותל אלא פלוגתא לחוד מצי למימר ליה כי אתרצאי לך לחלוק על מנת שלא לעשות גודא וכו'. אי נמי יש לומר דהכי קאמר וכיון שנתרצו לחלוק ונתפשרו לקחת זה מקום פלוני וזה מקום פלוני לא סגי להו במסיפס אלא בונים את הכותל של אבנים באמצע אלמא היזק ראיה וכו' כלומר אף על גב דכבר בירר כל אחר חלקו מצינו למימר דהיינו טעמא דכופין לבנות כותל גמור משום דכיון שכבר בירר כל אחד חלקו ולא ניחא ליה דלישתמש חבריה ביה משמע דקפידי אהיזק ראיה אבל היכא דלא ביררו ולא קפדי כולי האי לא דהיזק ראיה לא שמיה היזק להכי קאמר אלמא וכו'. ופריך ואימא מאי מחיצה גודא כלומר כיון דריצוי מוקמת ליה לתרי מילי דרצו לחלק ולברור המקומות לימא שכבר חלקו ורצו לברור המקומות ולעשות כותל אבנים וטעמא דרצו בשניהם הא לא רצו בעשיית הכותל אף על פי שרצו לברור המקומות אין מחייבים אותו אלמא היזק ראיה לאו שמיה היזק. אי הכי בונים את הכותל וכו'. אלא מאי פלוגתא כלומר אף על גב דאמרת דרצו דמתניתין היינו דרצו לחלוק ובררו המקומות מכל מקום פירוש מחיצה דקאמר תנא לא הוי אלא פלוגתא ולא בירור המקומות דנימא דמשום הכי נקט תנא מחיצה לאשמועינן דרצו וביררו המקומות גם כן ולא נשאר כי אם לעשות מחיצה יהא אמרת דמחיצה הוי פירושא פלוגתא לבד ואם כן אי הכי שרצו לחצות מיבעי ליה ונפרש נמי שרצו לחצות וביררו המקומות גם כן. ומשני כדאמרי אינשי תא נעביד פלוגתא כלומר לא כדקא סברת עד השתא דרצו היינו שרצו לחלוק וביררו המקומות דתנא לישנא דאמרי אינשי נקט דאמרי תא נעביד פלוגתא ולא הזכירו בירור המקומות. ופריך ואי היזק ראיה שמיה היזק כלומר אי רצו דמתניתין קאי אתרוייהו דהיינו לחלוק ולברר המקומות היינו דקתני רצו דדוקא רצו דבלא רצו אי אפשר לבנות כותל דאמר ליה מאי חזית דפלגת הכי פלוג הכי אלא לדידך דאמרת דרצו אחלוקה בלחוד קאי ולא קמשמע לן מתניתין אלא דהיזק ראיה שמיה היזק מאי איריא רצו אפילו לא רצו לחלק נמי ומשני בשאין בה דין חלוקה. ומשני פירושים אלו הולך ונשמר רש"י ז"ל ולפירושו יש לתרץ הקושיות של מעלה הכי וכו'. גליון.

    משנתנו דלית בה דין חלוקה ומה קמשמע לן. כלומר הא דנקיט לה בדלית בה דין חלוקה אי לאשמועינן דהיזק ראיה שמיה היזק לשמעינן בחצר שיש בה דין חלוקה וליתני כופין בני חצר זה את זה לבנות ביניהם ואי לאשמועינן דכי רצו פלגי תנינא אין חולקים את החצר וכו'. יש מפרשים כי רצו לחלוק פלגי בכותל וגרסי הכי תנינא אין חולקים וכו' אבל בזמן ששניהם רוצים אפילו פחות מכאן יחלוקו מאי לאו כותל לא מסיפס ואינו מחוור בעיני ואם איתא מאי קאמר תנינא אין חולקים את החצר וכו' דהא קתני נמי אין חולקים את השדה עד שיהא בה תשעה קבין וכו' ומי איכא למימר הא רצו חולקים בכותל והא תנן סתם בקעה כמקום שנהגו שלא לגדור ואין מחייבים אותו. ויש לומר דקסלקא דעתיה דהאי מקשה השתא דמתניתין אין חולקים וכו' אבל בזמן ששניהם רוצים אפילו פחות מכאן יחלוקו דהראוי לכותל כותל הראוי למסיפס מסיפס קאמר וכיון דבחצר תנן לעיל בונים את הכותל אף כאן חולקים בכותל קאמר ובשדה דתנן לעיל דאין מחייבין בכותל חולקים במסיפס קאמר. ודחינן לא מסיפס כלומר דאי מהתם הוה אמינא כולה במסיפס קאמר וחצר דומיא דשדה מה התם במסיפס אף חצר במסיפס קא משמע לן מתניתין דהכא כיון דרצו חולקים אפילו בכותל ואין אחד יכול לומר לחברו כיון דמעיקר דינא חצר זו לאו בת חלוקה היא כי איתרצאי לך לחלוק בלחוד הוא דאיתרצאי לך ואדעתא דאי בעית למיעבד כותל תבנה בדידך אבל לחלוק ולבנות כותל באמצע לא איתרצאי לך אלא בונים את הכותל באמצע והיינו שלא הוצרך מעתה להקשות באמצע פשיטא כמו שהקשה למעלה. ואפשר לי לפרש עוד דהכי קאמר מאי אתא לאשמועינן כי נסיב לה תנא בחצר שאין בה דין חלוקה ולא נסיב לה בחצר שיש בה דין חלוקה דכי רצו פלגי ואינם יכולים לחזור בהם ולומר סבור הייתי שאני יכול לקבל ועכשיו איני יכול לקבל מפני שצר המקום וכל שהם חולקים כופין זה את זה לעשות כותל דהיזק ראיה שמיה היזק. תנינא אין חולקים כו' אימתי בזמן שאין שניהם רוצים אבל בזמן ששניהם רוצים אפילו פחות מכאן יחלוקו וכל שחולקים במקום שהיזק ראייתו היזק חולקים בכותל אם כן לישמעינן הכא בשיש בה דין חלוקה דהיזק ראיה שמיה היזק וממתניתין דלקמן דאין חולקים את החצר שמעינן שאפילו בשאין בה דין חלוקה כי רצו לחלוק חולקים בעל כרחם ואין יכולים לחזור בהם וכל שחולקים בונים הכותל דהיזק ראיה שמיה היזק. ודחינן אי מהתם הוה אמינא במסיפס בעלמא דאמר ליה כי איתרצאי לך למעוטי בתשמישתא דחצי חצר ולמעוטי נמי מחלקי בכדי חצי מסיפס אבל לבנות כותל באמצע ולמעט בתשמישתא כולי האי לא איתרצאי לך קמשמע לן. ולא גרסינן מאי לאו כותל אלא הכי גרסינן אי מהתם הוה אמינא במסיפס בעלמא קא משמע לן וכן הגירסא ברוב הספרים הרשב"א ז"ל.

    וכי רצו מאי הוה ליהדרו בהו פירש רש"י ז"ל דבין להאי לישנא בין ללישנא דמחיצה גודא קא פריך דהתם נמי כי רצו לעשות כותל והתנו כן אם רוצים לחזור בהם חוזרים דבמה נשתעבדו. ופריק כשקנו מידם. והדר פריך וכי קנו מידם ללישנא דמחיצה פלוגתא מיהא מאי הוי ליהדרו בה דקנין אינו חל אלא או בקרקע או במטלטלים אי נמי בשעבוד אבל בדברים בעלמא לא חייל וכי קנו לחלוק קנין דברים בעלמא הוא שהחלוקה אינו דבר שיש לו גוף. ויש מפרשים דללישנא דמחיצה גודא לא הוה קשיא ליה ולא מידי דמסתמא היה יודע שקנו מידם כיון דאפשר בקנין אבל ללישנא דפלוגתא הוא דקשיא ליה לפי שלא היה הקנין חל עליה וכדאקשינן למאי דפריך בשקנו מידם וכי קנו מידם מאי הוי קנין דברים בעלמא הוא כלומר והיינו דקשיא למהדר ביה. ופריק בשקנו מידם ברוחות. והוי יודע דאפילו למאן דאמר גודא לא בשקנו מידם לעשות כותל קאמר דהכא נמי מצי הדרי בהו דהא לא נתחייב חד מינייהו לחבריה במידי אלא בשקנו מידם ונתחייב כל אחד לחברו בדמי מחצית הכותל וכן פירש הראב"ד ז"ל. הרשב"א ז"ל.

    רב אשי אמר כגון שהלך זה לעצמו והחזיק וזה לעצמו והחזיק יש מפרשים דרב אשי לא בא לחדש דבר אלא דשתי אוקמתות הן ואין חדוש ביניהם ובעלי הגמרא סדרום שניהם בגמרא לרווחא דמלתא. ויש מפרשים דרב אשי בא לחדש דאף על גב דבעלמא קיימא לן דצריך שיאמר לו לך חזק וקנה וכו' ככתוב בתוספות. והלשון נאות לזה דקאמר שהלך זה לעצמו והחזיק ולא קאמר כמו שהלך זה והחזיק ויש מפרשים דרב אשי אתא לאשמועינן דאפילו לא החזיק אלא אחד מהם כיון שהחזיק זה זכה האחר בחליפין וקמשמע לן דחליפין קונים בקרקע כמו שקונים במטלטלים וכדתניא בתוספתא החליף מטלטלים במטלטלים קרקע בקרקע מטלטלים בקרקע כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו. וקיימא לן כלישנא בתרא דהיזק ראיה שמיה היזק וכדאמר אביי בשני גגין הסמוכים לרשות הרבים זה עושה וכו' ותניא בברייתא שתי חצרות זו למעלה מזו לא יאמר העליון וכו' עד אין זקוק לו וכו'. וליכא למימר דההיא כשרצו דאם כן אפילו כשהיתה חצרו למעלה מגגו של חברו אם נתרצו זה לזה. והשתא סדורא דמתניתין כולה אתי שפיר דמעיקרא תנא דאפילו בחצר שאין בה דין חלוקה כי רצו לחלוק עושין כותל באמצע בעל כרחם משום דהיזק ראיה שמיה היזק והדר תני דאפילו בגנה נמי יש בה היזק ראיה ובונים גם בה בגויל וגזית כמנהג המדינה אבל בקעה סתם אין מחייבים אותו לפי שאין בה היזק ראיה. אבל ללישנא דמחיצה גודא קשה לי קצת סדורא דמתניתין דמאי קאמר סתם בקעה אין מחייבים אותו הא אשמועינן ברישא דאפילו חצר אין מחייבים דדוקא רצו הא לא רצו לא כל שכן בקעה ויש לומר דאצטריך דכיון דסתם גנה יש בה משום היזק ראיה ומחייבים אותו לגדור וטעמא משום דאסור לעמוד על שדה חברו בשעה שהיא עומדת בקמותיה הייתי סבור דהוא הדין והוא הטעם לבקעה קא משמע לן דלא דכיון דאינו עומד בקמותיה בכל עת כגנה. הרשב"א ז"ל.

    אימא מאי גויל פלגו בגזית ונפקא מינה למקח וממכר ולמקבל עליו לבנות לחברו כותל גויל והוא הטעם למה שאמרו שמע מינה כל ביני אורבי טפח ולכולה שמעתין. הרשב"א ז"ל.

    למימרא דכל גזית בארבע אמות בגובהה אי איכא חמשה טפחים בפותיה קאי ואי לא לא קאי. והטעם מפני שהוא אבן על אבן ואין ביניהם ריכסא או סיד שיעמיד אותם והם כבדות והלבנים אף על פי שהם לבנה על גבי לבנה ואין ביניהם ריכסא אינם כבדות כאבנים. ועוד כי הסיד שבין נדבך לנדבך הוא מחבר אותם יותר מן האבנים לפיכך די להם בשלשה טפחים לגובה ארבע אמות. חדושי הרשב"א ז"ל. והא אמה טרקסין דהוה במקדש ראשון דהוה גבוה תלתין אמין וקאי על רוחב אמה בת ששה טפחים ואם איתא דגבוה ד' אמות לא קאי אלא ברוחב חמשה טפחים כותל טרקסין דהוה גבוה תלתין ניבעי טפי. ופריקנא כיון דאיכא טפח יתירה קאי ואף על גב דגבוה טפי. ה"ר יוסף הלוי ן' מיגש ז"ל.

    Shita Mekubetzet on Bava Batra 3a · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמרא כגון שהלך זה עי' בתשובת רשב"א סי' אלף רכ"ו וצ"ע:

    Gilyon HaShas on Bava Batra 3a · Sefaria

    Ben Yehoyada

    "גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן" (חגי ב, ט) רַב וּשְׁמוּאֵל, וְאַמְרִי לָהּ רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי יוֹחָנָן, חַד אָמַר: בְּבִנְיָן. וְחַד אָמַר: בְּשָׁנִים (חגי ב, ט). נראה לי בס"ד כבודו בבנין בכתוב הזה עצמו כי בבית הראשון היה ההיכל גבהו שלושים אמה ובבית השני היה גבהו מאה אמה נמצא נתגדל שבעים אמה יותר מן הראשון וזה נרמז באותיות יִהְיֶה במילואם כזה יו"ד ה"י יו"ד ה"י [70] עולים מספר שבעים ולזה אמר גָּדוֹל 'יִהְיֶה' מספר שבעים כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן וגודל השנים שהם עשר שנים נרמז בשני ההי"ן יתרים אשר בשתי תיבות הַ בַּיִת הַ זֶּה דהוה ליה למימר בַּיִת זֶּה וכתב שני ההי"ן שהם מספר יתרים באומרו הַבַּיִת הַזֶּה שהוא הָאַחֲרוֹן שיתר על הָרִאשׁוֹן עשרה שנים זה ת"י וזה ת"ך. והנה ידוע דבית שני היה בזכות יצחק אבינו ע"ה ונראה לי לכך נרמז גודלו בשנים שהם עשר באות ראשונה של י צחק שהיא מספר עשר וגודלו בבנין שהוא היה מאה אמה נרמז באות אחרון של יצח ק שהוא אות ק' ונמצא עתה בבית שני היה ההיכל גבהו מאה וארכו מאה ורחבו מאה הרי כאן שלש מאות שהוא מספר אות שי"ן הרומזת ליצחק דמתקפי ביה אברהם מהאי גיסא ויעקב מהאי גיסא ולא נפקין דינוי וכמו שאמרו בזוהר הקדוש בסוד השופר וכן אות ש' היא תלת קוין. ועל פי הקדמה זו דאמרו בית ראשון היה בזכות אברהם ובית שני בזכות יצחק ובית שלישי בזכות יעקב בזה יובן בס"ד לפרש הטעם דקרי הכתוב לבית שני בשם אַחֲרוֹן והיינו כי בסדר הקוין של הספירות אברהם אבינו ע"ה בקו ימין שהוא קו ראשון חסד ויעקב אבינו ע"ה בקו האמצעי תפארת שהוא שני לראשון ויצחק אבינו ע"ה בקו שמאל גבורה שהוא אחרון לשני הקוין ההם לכך בית שני שנבנה בזכות יצחק קראו הכתוב אַחֲרוֹן. ועל פי הקדמה הנזכר דבית שני היה בזכות יצחק פירש בני ידידי יעקב נר"ו לכן היה אורך מאה אמה כי יצחק הוא גבורה שיונק מן הבינה ששם המאות עד כאן דבריו נר"ו. והנה הגאון תוספות יום טוב (דמאי פרק ז' משנה ג׳) כתב מפי השמועה מה שאמר לבית שני אחרון כך דרכו של מקרא לקרא לאמצעי אַחֲרוֹן מפני שהוא אחרון לראשון כדמצינו בפרשת וישלח דכתיב וַיָּשֶׂם אֶת הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת יַלְדֵיהֶן ראשונה וְאֶת לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים וְאֶת רָחֵל וְאֶת יוֹסֵף אַחֲרֹנִים (בראשית לג, ב) נמצא קורא לאמצעים אחרונים. והרמ"ז [הרב משה זכות] ז"ל פקפק בהוכחה זו דשאני התם דנקיט אחרונים אבל הכא לא קאמר אלא 'רִאשׁוֹן וְאַחֲרוֹן' עיין שם. ואחר המחילה אין זו קושיא דהכי כונת המפרש אי איתא דלשון אַחֲרוֹן מורה יותר דאין אחריו עוד למה נקיט 'אַחֲרֹנִים' דאין זה לשון ברור והוה ליה למימר וְאֶת לֵאָה וִילָדֶיהָ 'שְׁנִיִּים' וְאֶת רָחֵל וְאֶת יוֹסֵף אַחֲרֹנִים, אלא ודאי אין קפידא בלשון זה של אחרון כלל ונקטי ליה שפיר על האמצעי שהוא אחרון לראשון דקודם אליו. מיהו הא קשיא לי על תירוץ הנזכר דדילמא התם הוכרח הכתוב לומר וְאֶת לֵאָה וִילָדֶיהָ 'אַחֲרֹנִים' ולא אמר 'שְׁנִיִּים' ללמדינו שלא העמיד את לאה וילדיה בשורה אחת עם השפחות וילדיהן וכן רחל ויוסף עמדו אחר לאה וילדיה ותיבת אַחֲרֹנִים רצונו לומר אחור ואינו רצונו לומר 'אחר' והתוספות יום טוב מדידיה הוכיח מפסוק וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ לָךְ וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקֹל הָאֹת הָרִאשׁוֹן וְהֶאֱמִינוּ לְקֹל הָאֹת הָאַחֲרוֹן (שמות ד, ח) ואף על גב דהוה אות שלישי קרי ליה לשני אחרון. וגם על פקפוקו של הרמ"ז ז"ל בתירוץ זה יש לישב כאשר ישבנו לתירוץ ראשון דאי איתא להאי אמאי לא נקיט לְקֹל הָאֹת 'הַשֵּׁנִי' דהוא ברור טפי? אלא ודאי לא אכפת בדקדוק זה והרמ"ז מדידיה דקרי אַחֲרוֹן לגבי בשר ודם אבל השלישי הוא בנין בידי שמים. והסבא קדישא ע"ה בזוהר (חלק ב' דף קג) אמר קרי ליה אַחֲרוֹן משום דלא יהא פתיחו דפומא דההוא בניינא ינפול ויתהדר כמלקדמין עיין שם. ולי אנא עבדא נראה לי בס"ד לתרץ דהכתוב נשמר לתקן הדבר באומרו תיבת הזה דהוא יתיר וסגי לומר גָּדוֹל יִהְיֶה הַבַּיִת הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן ונקיט הַזֶּה למידק דאיכא עוד אחרון אחר על דרך שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק וְלֹא תִהְיֶה זֹאת לְךָ לְפוּקָה וכו' (שמואל א' כה, לא) 'זֹאת' מכלל דאיכא אחריתי וכן כאן אמר הזה מכלל דאיכא עוד אחרון אחר והוא בית שלישי שיבנה בב"א [במהרה בימינו אמן].

    Ben Yehoyada on Bava Batra 3a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Bava Batra, daf 3, Amud Aleph, about 615 words in 24 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 24 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 12 words

      Opens “דְּאִיצְטַנַּע מִינָּךְ.…”

    2. Segment 226 words

      Opens “לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא אָמְרִי לַהּ: סַבְרוּהָ, מַאי ״מְחִיצָה״…”

    3. Segment 328 words

      Opens “אֵימָא: מַאי ״מְחִיצָה״ – גּוּדָּא; דִּתְנַן: מְחִיצַת…”

    4. Segment 415 words

      Opens “וְטַעְמָא דְּרָצוּ, הָא לֹא רָצוּ – אֵין…”

    5. Segment 527 words

      Opens “אִי הָכִי, ״בּוֹנִין אֶת הַכּוֹתֶל״?! ״בּוֹנִין אוֹתוֹ״…”

    6. Segment 627 words

      Opens “וְאִי הֶיזֵּק רְאִיָּה שְׁמֵיהּ הֶיזֵּק – מַאי…”

    7. Segment 745 words

      Opens “מַאי קָא מַשְׁמַע לַן – דְּכִי לֵית…”

    8. Segment 819 words

      Opens “וְלִיתְנֵי הָא וְלָא לִיתְנֵי הָךְ! סֵיפָא אִיצְטְרִיכָא…”

    9. Segment 917 words

      Opens “(לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא: וְכִי רָצוּ מַאי הָוֵי? לִיהְדַּר…”

    10. Segment 1045 words

      Opens “אַדְּאַשְׁמְעִינַן בְּשֶׁאֵין בָּהּ דִּין חֲלוּקָהּ – וְהוּא…”

    11. Segment 1125 words

      Opens “וּמִי מָצֵית אָמְרַתְּ הָכִי?! וְהָא קָתָנֵי סֵיפָא:…”

    12. Segment 1219 words

      Opens “לִיתְנֵי הַאי וְלָא לִיתְנֵי הַאי! סֵיפָא אִצְטְרִיכָא…”

    13. Segment 1327 words

      Opens “בְּמַאי אוֹקֵימְתָּא לְמַתְנִיתִין – בְּשֶׁאֵין בָּהּ דִּין…”

    14. Segment 1425 words

      Opens “וְכִי קָנוּ מִיָּדָן מַאי הָוֵי? קִנְיַן דְּבָרִים…”

    15. Segment 1527 words

      Opens “מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִבְנוֹת כּוּ׳. גְּוִיל – אַבְנֵי…”

    16. Segment 1630 words

      Opens “אֲמַר לֵיהּ רַבָּה בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי:…”

    17. Segment 1713 words

      Opens “כִּדְקָאָמְרִינַן: כְּפִיסִין – אַרְחֵי, לְבֵינִין – לִיבְנֵי,…”

    18. Segment 1820 words

      Opens “אֲמַר לֵיהּ: וְלִיטַעְמָיךְ, כְּפִיסִין – אַרְחֵי, מְנָלַן?…”

    19. Segment 1952 words

      Opens “אִיכָּא דְאָמְרִי, אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ…”

    20. Segment 2019 words

      Opens “אֲמַר לֵיהּ: וְלִיטַעְמָיךְ, גְּוִיל – אַבְנֵי דְּלָא…”

    21. Segment 2127 words

      Opens “אָמַר אַבָּיֵי, שְׁמַע מִינַּהּ: כָּל בֵּינֵי אוּרְבֵי…”

    22. Segment 2237 words

      Opens “לְמֵימְרָא דִּבְגָזִית; דְּכֹל אַרְבַּע אַמּוֹת גּוֹבַהּ, אִי…”

    23. Segment 2316 words

      Opens “וּבְמִקְדָּשׁ שֵׁנִי מַאי טַעְמָא לָא עֲבוּד אַמָּה…”

    24. Segment 2427 words

      Opens “וּמְנָלַן דַּהֲוָה גָּבוֹהַּ טְפֵי? דִּכְתִיב: ״גָּדוֹל יִהְיֶה…”

    Sages named on this page

    • Rav Aha · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Rav Aha, a prominent sage of the fourth generation of Amoraim, served as a Dayan in Lod and was highly influential, contributing…

      Source: Bava Batra 3a · Segment 19 — “…דְאָמְרִי, אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אַוְיָא לְרַב…

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Bava Batra 3a · Segment 21 — “אָמַר אַבָּיֵי, שְׁמַע מִינַּהּ: כָּל בֵּינֵי אוּרְבֵי – טֶפַח;…

    Original text

    דְּאִיצְטַנַּע מִינָּךְ.

    so that I can hide from you at that time and avoid coming under your gaze.

    לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא אָמְרִי לַהּ: סַבְרוּהָ, מַאי ״מְחִיצָה״ – פְּלוּגְתָּא, דִּכְתִיב: ״וַתְּהִי מֶחֱצַת הָעֵדָה״; וְכֵיוָן דְּרָצוּ – בּוֹנִין אֶת הַכּוֹתֶל בְּעַל כּוֹרְחָן, אַלְמָא הֶיזֵּק רְאִיָּה שְׁמֵיהּ הֶיזֵּק.

    § The Gemara has so far presented one version of the discussion of the mishna. A different version relates the discussion as follows: The Sages initially assumed: What is the meaning of the term meḥitza mentioned in the mishna? A division, not a partition, as it is written: “And the division of [ meḥetzat ] the congregation was” (Numbers 31:43). According to this interpretation, the mishna means to say: Since they wished to divide the jointly owned courtyard, they build a proper wall in the center even against the will of one of the partners. Apparently, it may be concluded that damage caused by sight is called damage.

    אֵימָא: מַאי ״מְחִיצָה״ – גּוּדָּא; דִּתְנַן: מְחִיצַת הַכֶּרֶם שֶׁנִּפְרְצָה – אוֹמֵר לוֹ: ״גְּדוֹר״. נִפְרְצָה – אוֹמֵר לוֹ: ״גְּדוֹר״. נִתְיָאֵשׁ הֵימֶנָּה וְלֹא גְּדָרָהּ – הֲרֵי זֶה קִידֵּשׁ, וְחַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָהּ.

    The Gemara objects to this conclusion: But why not say: What is the meaning of the term meḥitza mentioned in the mishna? It means a partition. This usage would be as we learned in a baraita : Consider the case where a partition of [ meḥitzat ] a vineyard which separates the vineyard from a field of grain was breached, resulting, if the situation is not rectified, in the grain and grapes becoming items from which deriving benefit is prohibited. The owner of the field of grain may say to the owner of the vineyard: Build a partition between the vineyard and the field of grain. If the owner of the vineyard did so, and the partition was breached again, the owner of the field of grain may say to him again: Build a partition. If the owner of the vineyard neglected to make the necessary repairs and did not properly build a partition between the fields, the grain and grapes are rendered forbidden due to the prohibition of diverse kinds planted in a vineyard, and he is liable for the monetary loss.

    וְטַעְמָא דְּרָצוּ, הָא לֹא רָצוּ – אֵין מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ, אַלְמָא הֶיזֵּק רְאִיָּה לָאו שְׁמֵיהּ הֶיזֵּק!

    The Gemara concludes stating the objection: And according to the understanding that the term meḥitza means a partition, one can infer: The reason that they build a wall is that they both wished to make a partition in their jointly owned courtyard. But if they did not both wish to do so, the court does not obligate the reluctant partner to build such a wall, although his neighbor objects to the fact that the partner can see what he is doing in his courtyard. Apparently, it may be concluded that damage caused by sight is not called damage.

    אִי הָכִי, ״בּוֹנִין אֶת הַכּוֹתֶל״?! ״בּוֹנִין אוֹתוֹ״ מִבְּעֵי לֵיהּ! אֶלָּא מַאי – פְּלוּגְתָּא? אִי הָכִי, ״שֶׁרָצוּ לַעֲשׂוֹת מְחִיצָה״?! ״שֶׁרָצוּ לַחֲצוֹת״ מִבְּעֵי לֵיהּ! כִּדְאָמְרִי אִינָשֵׁי: תָּא נַעֲבֵיד פְּלוּגְתָּא.

    The Gemara rejects this argument: If so, the words: They build the wall, are imprecise, as the tanna should have said: They build it, since the wall and the partition are one and the same. The Gemara retorts: Rather, what is the meaning of the term meḥitza ? A division. If it is so that the term meḥitza means a division, the words: Who wished to make a division, are imprecise, as the tanna should have said: Who wished to divide. The Gemara answers: The phrasing of the mishna is as people commonly say: Come, let us make a division. Consequently, the mishna can also be understood as referring to two people who wished to divide a jointly owned area.

    וְאִי הֶיזֵּק רְאִיָּה שְׁמֵיהּ הֶיזֵּק – מַאי אִירְיָא רָצוּ? אֲפִילּוּ לֹא רָצוּ נָמֵי! אָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִשְׁנָתֵנוּ – כְּשֶׁאֵין בָּהּ דִּין חֲלוּקָהּ, וְהוּא דְּרָצוּ.

    The Gemara asks, according to the understanding that meḥitza means division: But if damage caused by sight is called damage, why does the tanna specifically teach that if they wish, they build a wall? Even if they did not both wish to do so, it should also be possible to compel the reluctant party to build a wall between them. Rabbi Asi said that Rabbi Yoḥanan said: Our mishna is referring to a courtyard that is not subject to the halakha of division. Joint owners of a courtyard cannot be compelled to divide the courtyard unless each party will receive at least four square cubits of the courtyard. And therefore, this ruling of the mishna applies only in the case where they both wished to divide the courtyard.

    מַאי קָא מַשְׁמַע לַן – דְּכִי לֵית בֵּיהּ דִּין חֲלוּקָהּ, כִּי רָצוּ – פְּלִיגִי?! תְּנֵינָא: אֵימָתַי – בִּזְמַן שֶׁאֵין שְׁנֵיהֶם רוֹצִים, אֲבָל בִּזְמַן שֶׁשְּׁנֵיהֶם רוֹצִים – אֲפִילּוּ פָּחוֹת מִכָּאן חוֹלְקִין! אִי מֵהָתָם, הֲוָה אָמֵינָא אֲפִילּוּ פָּחוֹת מִכָּאן – בִּמְסִיפָס בְּעָלְמָא; קָא מַשְׁמַע לַן הָכָא, כּוֹתֶל.

    The Gemara asks: According to this understanding, what is the tanna teaching us? Is he teaching us that when a courtyard is not subject to the halakha of division, if they nevertheless wished to do so, they divide it? But we already learned this in the latter clause of a different mishna (11a): When do they not divide the courtyard because it is not large enough to compel division? When the joint owners do not both wish to divide it. But when both of them wish to divide it, they divide it even if it is smaller than this, i.e., smaller than four square cubits for each party. The Gemara answers: If we had learned this halakha only from there, I would say that they divide the courtyard even if it is smaller than this by constructing a mere partition of pegs, which does not prevent invasion of privacy. Therefore, the tanna teaches us here in this mishna that if they wish to divide the courtyard they can be compelled to build a proper wall.

    וְלִיתְנֵי הָא וְלָא לִיתְנֵי הָךְ! סֵיפָא אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ – וְכִתְבֵי הַקֹּדֶשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁנֵיהֶם רוֹצִים – לֹא יַחְלוֹקוּ.

    The Gemara asks: If so, let the tanna teach this mishna and not teach that other mishna, as this mishna teaches more details than the later one. The Gemara answers: It was necessary for the tanna to teach the other mishna to introduce the last clause of that mishna, which states: And jointly owned sacred writings that are contained in a single scroll should not be divided even if both owners wish to do so.

    (לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא: וְכִי רָצוּ מַאי הָוֵי? לִיהְדַּר בֵּיהּ! אָמַר רַב אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בְּשֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ כּוּ׳.

    The Gemara brings a different version of the previous discussion: And if they wished to divide the courtyard, what of it? What forces them to build the wall? If one of the parties does not wish to build a wall, let him retract. Rav Asi said that Rabbi Yoḥanan said that the mishna is not discussing a case where they merely reached a verbal agreement to divide the courtyard, but rather with a case where each party performed an act of acquisition with the other, confirming their respective commitments. Therefore, neither side can retract.

    אַדְּאַשְׁמְעִינַן בְּשֶׁאֵין בָּהּ דִּין חֲלוּקָהּ – וְהוּא דְּרָצוּ, לַישְׁמְעִינַן בְּיֵשׁ בָּהּ דִּין חֲלוּקָהּ – וְאַף עַל גַּב דְּלֹא רָצוּ! אִי אַשְׁמְעִינַן בְּיֵשׁ בָּהּ דִּין חֲלוּקָהּ – וְאַף עַל גַּב דְּלֹא רָצוּ, הֲוָה אָמֵינָא: שֶׁאֵין בָּהּ דִּין חֲלוּקָהּ – אֲפִילּוּ רָצוּ נָמֵי לָא; קָא מַשְׁמַע לַן.

    The Gemara asks: Rather than teaching us a case where the courtyard is not subject to the halakha of division, but nevertheless they wished to divide it, let the mishna teach us a case where the courtyard is subject to the halakha of division, even if they did not both wish to divide it. The Gemara answers: Had it taught us only a case where the courtyard is subject to the halakha of division that applies even if they did not both wish to divide it, I would say that in a case where the courtyard is not subject to the halakha of division then even if they both wished to divide it, if one of the parties does not wish to build a proper wall he cannot be compelled to do so. Therefore, the mishna teaches us that he is compelled to participate.

    וּמִי מָצֵית אָמְרַתְּ הָכִי?! וְהָא קָתָנֵי סֵיפָא: אֵימָתַי – בִּזְמַן שֶׁאֵין שְׁנֵיהֶם רוֹצִים, אֲבָל בִּזְמַן שֶׁשְּׁנֵיהֶם רוֹצִים – יַחְלוֹקוּ. מַאי, לָאו אַכּוֹתֶל? לָא, אַמְּסִיפָס בְּעָלְמָא.

    The Gemara asks: But how can you say this? Doesn’t the latter clause of the mishna (11a) teach: When do they not divide the courtyard because it is not large enough to compel division? When the joint owners do not both wish to divide it. But when both of them wish to divide it, they divide it even if it is smaller than this. What, is this clause of the mishna not referring to the fact that either one can force the other to build a proper wall? The Gemara answers: No, it is referring to a mere partition of pegs and not to an actual wall.

    לִיתְנֵי הַאי וְלָא לִיתְנֵי הַאי! סֵיפָא אִצְטְרִיכָא לֵיהּ – וּבְכִתְבֵי הַקֹּדֶשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁנֵיהֶם רוֹצִים – לֹא יַחְלוֹקוּ).

    The Gemara asks: If so, let the tanna teach this mishna and not teach that other mishna, as this mishna teaches more details than the later one. The Gemara answers: It was necessary to teach the other mishna for the last clause of that mishna, which states: And jointly owned sacred writings that are contained in a single scroll should not be divided even if both owners wish to do so. This concludes the alternative version of the discussion.

    בְּמַאי אוֹקֵימְתָּא לְמַתְנִיתִין – בְּשֶׁאֵין בָּהּ דִּין חֲלוּקָהּ; אִי בְּשֶׁאֵין בָּהּ דִּין חֲלוּקָהּ, כִּי רָצוּ מַאי הָוֵי? נֶהְדְּרוּ בְּהוּ! אָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁקָּנוּ מִיָּדָן.

    The Gemara continues its analysis of the mishna: To what case did you interpret the mishna to be referring? To a case where the courtyard is not subject to the halakha of division. But if there is no halakha of division, then if they wished to divide the courtyard, what of it; how can either one force the other to build a wall? If the parties no longer want to build a wall, let them retract. Rabbi Asi said that Rabbi Yoḥanan said: It is referring to a case where each party performed an act of acquisition with the other, confirming their respective commitments. Therefore, neither party can retract.

    וְכִי קָנוּ מִיָּדָן מַאי הָוֵי? קִנְיַן דְּבָרִים בְּעָלְמָא הוּא! בְּשֶׁקָּנוּ מִיָּדָן בְּרוּחוֹת. רַב אָשֵׁי אָמַר: כְּגוֹן שֶׁהָלַךְ זֶה בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ וְהֶחֱזִיק, וְזֶה בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ וְהֶחֱזִיק.

    The Gemara asks: But even if each party performed an act of acquisition with the other, what of it? It is merely a verbal acquisition, meaning there was no actual transfer of property, but only a verbal agreement to act in a certain manner in the future and not a true act of acquisition. The Gemara answers: They performed an act of acquisition with the other with regard to directions, i.e., not only did they verbally agree to divide the courtyard, they also determined which of them would get which part of the courtyard. Consequently, the acquisition related to actual property, a particular plot of land. Rav Ashi said: For example, this one walked through his designated portion and performed an act demonstrating ownership there, and that one walked through his designated portion and performed an act demonstrating ownership there.

    מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִבְנוֹת כּוּ׳. גְּוִיל – אַבְנֵי דְּלָא מְשַׁפְּיָא. גָּזִית – אַבְנֵי דִּמְשַׁפְּיָא, דִּכְתִיב: ״כָּל אֵלֶּה אֲבָנִים יְקָרוֹת כְּמִדּוֹת גָּזִית (וְגוֹ׳)״ כְּפִיסִין – אַרְחֵי. לְבֵינִין – לִיבְנֵי.

    § The mishna teaches: In a place where it is customary to build such a wall with non-chiseled stone [ gevil ], or chiseled stone [ gazit ], or small bricks [ kefisin ], or large bricks [ leveinim ], they must build the wall with that material. The Gemara identifies the various building materials: Gevil refers to stones that are not planed. Gazit means stones that are planed, as it is written: “All these were of costly stones, according to the measures of chiseled stones [ gazit ], sawed with saws, within and without” (I Kings 7:9). This teaches that chiseled stones are those that have been planed and smoothened. Kefisin refers to small bricks. Leveinim means large bricks.

    אֲמַר לֵיהּ רַבָּה בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: מִמַּאי דִּגְוִיל אַבְנֵי דְּלָא מְשַׁפְּיָא נִינְהוּ, וְהַאי טֶפַח יַתִּירָא – לְמוּרְשָׁא דְקַרְנָתָא? דִּילְמָא פַּלְגָא דְגָזִית הוּא, וְהַאי טֶפַח יַתִּירָא – לְבֵינֵי אוּרְבֵי הוּא;

    Rabba, the son of Rava, said to Rav Ashi: From where do you know that gevil refers to stones that are not planed, and this extra handbreadth that a wall of gevil has compared to what a wall of gazit has is for the protruding edges? That is, a wall of gevil is six handbreadths thick because the stones have not been planed and smoothened, and therefore protrude somewhat outward. Perhaps gevil refers to planed stones that are half the thickness of gazit , namely, just two and a half handbreadths, as compared to gazit , which is five handbreadths thick; and this extra handbreadth in a wall of gevil is for the space between the two rows [ urbei ]. That is, a wall of gevil is actually two walls of planed stones that are each two and a half handbreadths thick; and the two walls are separated by one handbreadth, which is later filled in with mortar for added strength.

    כִּדְקָאָמְרִינַן: כְּפִיסִין – אַרְחֵי, לְבֵינִין – לִיבְנֵי, וְהַאי טֶפַח יַתִּירָא – לְבֵינֵי אוּרְבֵי!

    A proof for this explanation can be brought from what we say, i.e., that kefisin are small bricks, whereas leveinim are large bricks, twice the thickness of small bricks. And this extra handbreadth of thickness that a wall of kefisin has compared to what a wall of levinim has is for the space between the two rows of small bricks.

    אֲמַר לֵיהּ: וְלִיטַעְמָיךְ, כְּפִיסִין – אַרְחֵי, מְנָלַן? אֶלָּא גְּמָרָא גְּמִירִי לַהּ, גְּוִיל נָמֵי – אַבְנֵי דְּלָא מְשַׁפְּיָא, גְּמָרָא גְּמִירִי לַהּ.

    Rav Ashi said to him: And according to your reasoning, from where do we derive that kefisin are small bricks? Rather, the Sages learned this as a tradition. And so too, they learned as a tradition that gevil refers to non-planed stones.

    אִיכָּא דְאָמְרִי, אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אַוְיָא לְרַב אָשֵׁי: מִמַּאי דְּהַאי כְּפִיסִין – אַרְחֵי נִינְהוּ, וְהַאי טֶפַח יַתִּירָא – לְבֵינֵי אוּרְבֵי? דִּילְמָא מַאי כְּפִיסִין – אַבְנֵי דְּלָא מְשַׁפְּיָין, וְהַאי טֶפַח יַתִּירָא – לְמוּרְשָׁא דְקַרְנָתָא; כִּדְקָאָמְרִינַן: גְּוִיל – אַבְנֵי דְּלָא מְשַׁפְּיָין, גָּזִית – אַבְנֵי דִּמְשַׁפְּיָין, וְהַאי טֶפַח יַתִּירָא – לְמוּרְשָׁא דְקַרְנָתָא!

    The Gemara presents a different version of the discussion. There are those who say that Rav Aḥa, son of Rav Avya, said to Rav Ashi: From where do you know that kefisin are small bricks, one-half the width of large bricks, and this extra handbreadth of thickness that a wall of kefisin has compared to what a wall of leveinim has covers the space between the two rows of kefisin ? Perhaps you should say what are kefisin ? Stones that are not planed, and this extra handbreadth of thickness that a wall of kefisin has in comparison to what a wall of leveinim has is for the protruding edges. And proof for this explanation can be brought from what we say, i.e., that gevil refers to stones that are not planed, whereas gazit means planed stones, and this extra handbreadth of thickness that a wall of gevil has compared to what a wall of gazit has is for the protruding edges.

    אֲמַר לֵיהּ: וְלִיטַעְמָיךְ, גְּוִיל – אַבְנֵי דְּלָא מְשַׁפְּיָין, מְנָלַן? אֶלָּא גְּמָרָא גְּמִירִי לַהּ, הָכָא נָמֵי – גְּמָרָא גְּמִירִי לַהּ.

    Rav Ashi said to him: And according to your reasoning, from where do we derive that gevil are stones that are not planed? Rather, the Sages learned this as a tradition. Here too, they learned as a tradition that kefisin are small bricks.

    אָמַר אַבָּיֵי, שְׁמַע מִינַּהּ: כָּל בֵּינֵי אוּרְבֵי – טֶפַח; הָנֵי מִילֵּי בְּטִינָא, אֲבָל בְּרִיכְסָא בָּעֵי טְפֵי. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: הָנֵי מִילֵּי בְּרִיכְסָא, אֲבָל בְּטִינָא לָא בָּעֵי כּוּלֵּי הַאי.

    Abaye said: Learn from it that the space left between the two rows of a wall is always a handbreadth. The Gemara comments: This matter applies only when the two rows of the wall are filled in with mortar. But when they are filled in with gravel [ berikhsa ], more space is required. And there are those who say that this matter applies only when the two rows of the wall are filled in with gravel. But when mortar is used to fill in the space, not as much space is required, and less than a handbreadth suffices.

    לְמֵימְרָא דִּבְגָזִית; דְּכֹל אַרְבַּע אַמּוֹת גּוֹבַהּ, אִי הָוֵי פּוּתְיָא חַמְשָׁא – קָאֵי, אִי לָא – לָא קָאֵי?! וְהָא אַמָּה טְרַקְסִין; דַּהֲוַאי גָּבוֹהַּ תְּלָתִין אַמְּהָתָא, וְלָא הֲוָה פּוּתְיָא אֶלָּא שֵׁית פּוּשְׁכֵי; וְקָם! כֵּיוָן דְּאִיכָּא טֶפַח יַתִּירָא – קָאֵי.

    § The Gemara asks: Is this to say that in the case of a wall of chiseled stone, if for every four cubits of height there are five handbreadths of thickness the wall will stand, and if not it will not stand, as this is the required ratio between a wall’s height and its thickness? But wasn’t there the one-cubit-thick wall separating the Holy of Holies from the Sanctuary of the Temple [ amah teraksin ] separating the Holy of Holies from the Sanctuary, which was thirty cubits high and its thickness was only six handbreadths and nevertheless stood? The Gemara answers: Since there was an extra handbreadth of thickness, it was able to stand even to such a great height.

    וּבְמִקְדָּשׁ שֵׁנִי מַאי טַעְמָא לָא עֲבוּד אַמָּה טְרַקְסִין? כִּי קָאֵי – בִּתְלָתִין קָאֵי, טְפֵי לָא קָאֵי.

    The Gemara asks: And what is the reason that in the Second Temple they did not fashion an amah teraksin to separate between the Holy of Holies and the Sanctuary, as they had done in the First Temple? The Gemara answers: When a partition stands even though it is only six handbreadths thick, it is able to remain standing up to thirty cubits in height. But it will not be able to stand if it is more than that height. The Second Temple was taller than the First Temple, and therefore the partition separating the Holy of Holies from the Sanctuary also had to be higher.

    וּמְנָלַן דַּהֲוָה גָּבוֹהַּ טְפֵי? דִּכְתִיב: ״גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן״ – רַב וּשְׁמוּאֵל; וְאָמְרִי לַהּ רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֶלְעָזָר; חַד אָמַר: בְּבִנְיָן, וְחַד אָמַר:

    The Gemara comments: And from where do we derive that the Second Temple was taller than the First Temple? As it is written: “The glory of this latter house shall be greater than that of the former” (Haggai 2:9). Rav and Shmuel disagree about the meaning of this verse, and some say it was Rabbi Yoḥanan and Rabbi Elazar who disagreed as to its meaning. One of them said that it means that the Second Temple will be greater in the size of its structure, i.e., taller. And one of them said