Bava Batra 28a

מתני' בית השלחין מתוך שהמעיין בתוכו שמשקים אותה ממנו תדיר עושה פירות תדיר וכל דבר שעושה פירות תדיר חזקתן ג' שנים מיום ליום אם החזיק בה שלש שנים שלימות אין צריך להביא שטר מכירה ואם ערערו עליה בעלים הראשונים וזה אומר מכרת לי ואבד שטרי חזקתו מועלת לו ואם לאו אין חזקתו מועלת לו לפי שכשאמרו ג' שנים לחזקה כל הראוי לצאת ממנה בג' שנים אמרו:

שדה בית הבעל המסתפקת במי גשמים אינה עושה פירות אלא פעם אחת בשנה חזקתה ג' שנים ואינה צריכה מיום ליום ומה היא חזקתה רבי ישמעאל אומר שלשה חדשים אחרונים של שנה ראשונה ושלשה חדשים ראשונים של שנה אחרונה ואמצעית שלימה שיש הממהרים לזרוע לפני ראש השנה וכיון שהחזיק בה סוף שנה ראשונה ג' חדשים ויש לו עדים שזרעה באותן ג' חדשים וכן בג' חדשים ראשונים של אחרונה הרי זו חזקת שלש שנים רצופות שאין לך אדם הרואה את חבירו שזורע את שדהו לאכול פרי העשוי לשנה ושותק:

ר"ע אומר כו' מפרש בגמרא במאי פליגי:

בד"א שצריך י"ח חדש לשדה בית הבעל:

בשדה הלבן שכל פירותיה נלקטין בפרק אחד לפיכך צריך ג' שנים:

אבל בשדה האילן שפירותיה נלקטים לפרקים ענבים בפרק אחד וזיתים בפרק אחר ותאנה בפרק אחר:

כנס את תבואתו יין של גפנים:

ומסק את זיתיו וכנס את קייצו תאנים ליקט וייבשן בה ועשה קציעות והכניסן לבית הרי זו חזקה כאילו הן ג' שנים:

מתני' חזקת הבתים ובית הבדים פי' ר"י בר מרדכי דהא דתנן בפרק חומר בקדש (חגיגה כד:) עברו הגיתות והבדים דמשמע שיש להן זמן קבוע היינו שרוב העולם דורכים אז בזמן לקיטה אבל יש בני אדם שמצניעין כל השנה ודורכין במעט מעט:

שלשה חדשים בראשונה מתוך פ"ה משמע דבעי רבי ישמעאל שהוא יזרע ויקצור באותן שלשה חדשים ראשונים וכן באחרונים ואין תימה שתהא תבואה הנזרעת אחר ניסן גדילה בג' חדשים ואין זמנה עד ניסן הבא דמצינן כעין זה דאמרי' בר"ה (יג.) כל תבואה הנקצרת בחג בידוע שהביאה שליש לפני ר"ה אלמא גדלה פעמים באותו זמן אבל קשיא לר"י דא"כ אמאי צריך י"ח חדשים בט"ו חדשים סגי שיזרע ג' חדשים לפני ניסן ויקצור בניסן ושניה בסוף הקיץ ושלישית בניסן הבא וי"ל דצריך אכילה חשובה של י"ב באמצע אע"ג דאמרי' בגמ' אכל תלת פירי לתלתא ירחי כגון אספסתא לרבי ישמעאל הויא חזקה שאני התם לפי שהוא זמן שלה אבל קשה לר"י דאמרי' בגמ' (לקמן בבא בתרא דף לו:) פירא רבה ופירא זוטא איכא בינייהו דר' ישמעאל ור"ע ופ"ה דר' ישמעאל סבר פירא רבה כגון שעורים ושבולת שועל שגדלים בג' חדשים ור"ע סבר פירא זוטא כגון ירק הגדל בחדש אחד והא אמרי' בגמרא (לקמן ע"ב) דאספסתא בחדש אחד הויא חזקה לרבי ישמעאל ונראה לר"י דלא בעי רבי ישמעאל שיזרע התבואה ויקצור אלא אפי' זרעה הראשון או הוא יזרענה בשלשה חדשים אחרונים אע"פ שלא קצרה ובהא פליגי דרבי ישמעאל סבר בעינן שיהא גדל הפרי ברשותו הרבה כגון ג' חדשים והיינו פירא רבה ור"ע סבר דאין צריך שיגדל ברשותו אלא חדש אחד והיינו פירא זוטא וא"ת היאך יהא ניכר שיחזיק בה כל ג' חדשים ראשונים או אחרונים כי ביום אחד או בב' יוכל לקצור או לזרוע וכי תימא שמנכש את השדה ומתקנו הא לא הויא חזקה מידי דהוה אניר דאמר לקמן (בבא בתרא דף לו:) דלא הויא חזקה משום דמימר אמר כל שיבא דכרבא. ניעול בה וי"ל כגון שאוכלה שחת והא דאמרי' (שם.) אכלה שחת לא הויא חזקה ה"מ כשאוכל בענין זה שאין התבואה חוזרת לבא דשייך לומר לאו אחזקת כדמחזקי אינשי לפיכך לא חש למחות אבל אם אכלה שחת בענין שאין התבואה מתקלקלת כדרך שבני אדם עושים בעוד שהוא ירק ולא בא עדיין גבעול שלה הויא חזקה ובשדה אילן דבעו רבנן דפליגי אר' ישמעאל בגמרא מיום ליום ג' שנים אע"ג דלא שייך התם אכלה שחת מ"מ איכא למימר כגון שזומר ומעכב העצים לעצמו ואע"ג דמתקן בכך והוי כמו ניר כיון (שמתקן) העצים לעצמו לא שייך למימר כל שיבא דכרבא ניעול בה ועוד אומר ר"י דאחזיק בה בכה"ג שנעל וגדר את השדה ונועל במפתח ואין מניח אדם ליכנס והא דאמר בגמרא (דף כט:) צונמא במאי קני לה ולא קאמר כגון שנעלה וגדרה איכא למימר דאין נעילה מועלת אא"כ איכא אכילה בהדה או זריעה אבל נעילה גרידא לא מהני מידי והשתא אתי שפיר נמי לרבנן דרבי ישמעאל:

שהן י"ח חדש תימה וכי מניינא אתא לאשמועינן וכה"ג פריך בכמה דוכתי וליכא למימר דרצופין אתי לאשמועינן דא"כ מאי קמ"ל רב הונא ובגמרא משמע דממתניתין לא הוה שמעינן דבעינן רצופים אי לא דאשמועינן רב הונא [עי' תוי"ט שתמה על זה]:

כנס את תבואתו להכי קרי ליה לכרם תבואה משום דכתיב (דברים כב) ותבואת הכרם וא"ת תינח הא דתנא תבואה קודם זיתים דיין קודם לשמן כדאמרינן באיזהו נשך (ב"מ סג.) הגיע זמן יין למכור ובתר הכי קאמר הגיע זמן למכור שמן אלא כנס את קייצו אמאי תני ליה בתר הכי הא תאנים קדמי דהא אמר בהמקבל (שם קו:) חצי ניסן ואייר וחצי סיון קציר חצי סיון ותמוז [וחצי] אב קיץ ואילו בציר היה בתשרי כדאמרינן בברכות (דף לה:) דאמר להו רבא לרבנן במטותא מינייכו לא תיתחזיאו קמאי לא ביומי ניסן ולא ביומי תשרי ואמרינן נמי בסנהדרין (דף כו:) גנב ניסן וגנב תשרי לא שמיה גנב וה"מ באריסא ודבר מועט ואמרינן באיזהו נשך (ב"מ דף עג:) חזי מר להנהו רבנן דיהבי דמי אחמרא בתשרי ומבחרי להו בטבת מכל אלו משמע דבציר הוי בתשרי וכבר כלה הקיץ וי"ל דהא דקרי קיץ לחצי סיון ותמוז וחצי אב לפי שאז עיקר יובש של תאנים באילן ומיהו אין קוצצין אותו מן האילן עד לאחר הבציר א"נ לוקטין אותו קודם חצי סיון ומניחים אותו לייבש ולא זמן כניסתו לבית עד לאחר תבואת הכרם והא דלא הויא לקיטה חזקה כי שמא היו רגילין לייבשן באותו שדה שגדלו שם ולכך לא הויא חזקה עד שיביאם לביתו ור"ח מפרש כנס תבואתו בתשרי ומסק את זיתיו בשבט וכנס קייצו באב הרי זו חזקה נמצאת חזקה בשנה אחת ונקט כסדר זה משום דתשרי הוא תחלת השנה אבל יותר מיושב אי הוה תני להו כסדר גשמי שנה שהן גדילין עליהן:

אי מה שור המועד עד נגיחה רביעית כו' מכאן חזר בו רש"י ממה שהיה מפרש בב"ק (דף כג: ושם ד"ה ולא) גבי דפליגי אביי ורבא דאמר אביי תמול חד מתמול תרי שלשום תלת ולא ישמרנו בעליו אתאן לנגיחה רביעית ורבא אמר תמול מתמול חד הוא כו' דאביי סבר דעד נגיחה רביעית לא מיחייב ורבא סבר דחייב בנגיחה שלישית דא"כ הוה מסיק הכא גמרא דלא כהלכתא דקי"ל כרבא לגבי אביי וחזר רש"י ופירש דמשמעות דורשין איכא בינייהו וה"ר עזרא מפרש דודאי לכ"ע לא מיחייב עד רביעית אבל בהא פליגי דלאביי דמפיק נגיחה רביעית מקרא דלא ישמרנו אם נגח נגיחה רביעית ביום ג' לא מיחייב עד שיגח ביום רביעי דלא ישמרנו קאי אימים דומיא דתמול שלשום אבל לרבא דנגיחה רביעית לא כתיבא בהדיא אפילו ביום שלישי אם נגח נגיחה רביעית מיחייב:

עד נגיחה רביעית לא מיחייב תימה לר"י דמאי פריך הא הכי יליף משור המועד מה התם הוחזק נגחן שלש פעמים ה"נ הוחזק שתקן בשלש שנים א"כ משלש שנים ואילך קמה ליה ברשותיה ואומר ר"י דס"ד דמקשה דהכי יליף מה התם מכי נגח ג' פעמים נפק ליה מחצי נזק לנזק שלם ה"נ כיון שאכלה שלש שנים ולא מיחה נפקא ליה מרשות מוכר לרשות לוקח אע"ג דמילתא בלא טעמא הוא:

ובית הבדים איכא למידק, היכי קרי בית הבדין דבר שעושה פירות תדיר, והא אמרינן במסכת חגיגה (כד, ב) עברו הגתות והבדים אינן נאמנין. וי"ל דרוב מסיקתן בזמן קבוע, ומפני שאין רוב הצבור יכולין לעמוד באותו זמן בתקנה זו שיזהרו מעמי הארץ, הקלו והאמינום, אבל מכל מקום כשעבר זמן מסיקתן עדיין משתמשין בהן כל השנה פעמים לזיתים פעמים לשומשמין, וכיון שעבר רוב המסיקה אפשר לעמוד על הדבר ולהזהר מעמי הארץ וגזרו עליהן.

והעבדים קשיא לי, אמאי תנא הכא העבדים, דמשמע דדוקא משום שעושין פירות חזקתן שלש שנים, הא לאו הכי לא בעינן שלש שנים, ואמאי, והא מנפשייהו קא אזלן והוו להו כגוזרות דאין חזקתן לאלתר אלא לאחר שלש שנים, וכדאמרינן בגמרא (לו, א). ויש לומר, דגודרות אין להם חזקה לאלתר, אבל לאחר שנה או שנתים, שדרך הבעלים להקפיד בכך ואינן מניחין אותן ביד אחרים, יש להן חזקה, ועבדים נמי אי משום האי טעמא לאחר שנה או שנתים סלקא להו חזקה, אבל משום דעבדי פירות תדיר אין להם חזקה עד לאחר שלש. וכי אקשינן בגמרא (שם) והעבדים יש להם חזקה והא אמר ריש לקיש הגודרות אין להן חזקה, ופרקינן אין להם חזקה לאלתר אבל יש להן חזקה לאחר שלש, אעבדים קא מהדר, והכי קאמר העבדים אין להם חזקה לאלתר כגודרות, אבל לאחר שלש יש להן לעבדים, ולעולם גודרות לאלתר הוא דאין להן חזקה, הא לאחר זמן שדרך הבעלים להקפיד ושלא להניחן ביד אחרים יש להן חזקה. וכך נראה מלשון ר"ח ז"ל, שכך כתב שם: הא דאמר ריש לקיש אין להם חזקה לאלתר, וזה ששנינו העבדים יש להן חזקה לאחר שלש, דאמרינן כיון דמשמש לזה שלש שנים והניחו בעלים ולא מיחה הרי זה קנאו בחזקה. עד כאן. אי נמי יש לומר דעבדים תרי טעמי אית בהו, חד משום דאזלי מנפשייהו, ועוד משום שעושין פירות תדיר. וכיון דעבדים הוקשו לקרקעות, תנא להו הכא בהדי חזקת קרקעות, הואיל ואית בהו נמי משום דעושין פירות תדיר.

וכל דבר שעושה פירות תדיר חזקתו שלש שנים מיום ליום לאו למימרא שיהא צריך לאכול פירות בכל יום, שאין אדם אוכל פירות שובכו בכל יום ואין דרך הבעלים להשתמש בעבדו ביום ובלילה. אלא תדיר כדרך שהבעלים רגילין לאכול, עלה לו חזקה. וכן כתב הרב בעל העטור ז"ל (דין מודעה ד"ה מחאה) משמו של רבינו תם ז"ל.

שדה הבעל חזקתה שלש שנים ואינה מיום ליום רבי ישמעאל אומר שלשה חדשים בראשונה ושלשה באחרונה ושנים עשר חדש באמצע וכו'. פירש רש"י ז"ל כיצד רבי ישמעאל אומר וכו'. נראה מדבריו, דרבי ישמעאל ורבי עקיבא לא לאפלוגי אתו אתנא קמא, אלא פרושי הוא דקא מפרשי, כיון דלא בעינן שלש שנים מיום ליום במאי סלקא ליה חזקה. ולדבריו, הא דאמרינ לקמן בגמרא אמר רב יהודה אמר רב זו דברי רבי ישמעאל ורבי עקיבא אבל חכמים אומרים חזקתן שלש שנים מיום ליום, הני חכמים דקאמרי לאו חכמים דמתניתין קאמר, דמתניתין כולה רבי ישמעאל ורבי עקיבא תנו לה. ולדבריו גם כן כללא דכיילינן ומפלגינן בין עושה פירות תדיר לשאין עושה פירות תדיר ליתיה, אלא קיימא לן כחכמים דבין כך ובין כך שלש שנים מיום ליום. ורבא דקא מפרש טעמא דתלת שנין דחזקה, משום דתלת שנין מיזדהר איניש בשטריה, לדבריהם דחכמים דפליגי עלייהו דרבי ישמעאל ורבי עקיבא קאמר והכין סבירא ליה, ושמואל דקאמר דקל נערה, כלומר שעושה דיופרין בשנה אחת, שעלתה לו חזקה בשלש גדרות, אתיא דלא כהלכתא, ולא קיימא לן כותיה, אלא כרב דאמר חזקתן שלש שנים מיום ליום דקאי כרבא דאמר טעמא דתלת שנין מזדהר איניש בשטריה. וכן כתב (רש"י) [ר"ש לו, ב ד"ה זו] ז"ל לקמן דכותיה דרב מסתברא, דהנכי חכמים אליבא דרב קיימי, כדמוכח סויא דמכילתין דלא אזיל בתר לקיטת פירות של שלש שנים אלא שלש שנים שלמות בעינן בכל דבר ומשום דלא איזדהר בשטרו יותר משלש שנים. עד כאן לשונו. ותמיהא לי טובא, דאם כן כי מהדרינן בגמרא לגלויי טעמא דחזקת שלש ושיילינן לרבנן מאי, לאו לרבנן דמתניתין קא אמרינן, אלא לרבנן דקא אמרי רב ושמואל דפליגי עליה דרבי ישמעאל ורבי עקיבא מדקא מפרש רבא טעמייהו משום דתלת שנין מיזדהר איניש בשטריה, ואילו במתניתין תניא חזקתן שלש שנים ואינן מיום ליום ורבי ישמעאל ורבי עקיבא תנו לה, וזה מן התימה היכי בעי להדיא לרבנן מאי ואכתי לא איתפרש הכא דפליגי רבנן עלי, והכין הוה ליה למימר, ולרב דאמר זו דברי רבי ישמעאל ורבי עקיבא אבל חכמים אומרים שלש שנים מיום ליום לחכמים מאי. ואיפשר לומר דכלפי מאי דקאמרי מאן הולכי אושא רבי ישמעאל ורבי ישמעאל הכי נמי שמע מינה דפליגי רבנן עליה, ואם כן לרבנן מאי. ומיהו אכתי קשיא לי, דאם איתא דרב ושמואל נמי פליגי אי בעינן תלת שנין או תלתא פירי דתלת שנין, היכי איבעיא להו התם מאי בינייהו, דטובא איכא בינייהו, דלרב בעינן תלת שנין שלימות מיום ליום ולשמואל בשלש גדרות בלחוד סלקא ליה חזקה. ורוב הפוסקים הביאו משנתינו כצורתה וחלקו בין עושה פירות תדיר לשאין עושה פירות תדיר. וגם הרב אלפסי ז"ל כן כתב משנתינו בצורתה, וגם הביא בהלכותיו דברי שמואל ולא הביא דברי רב, משום דהלכתא כשמואל בדיני. ונראה שהוא ז"ל סובר דההיא דשמואל לא פליגא אטעמא דתלת שנין מיזדהר איניש בשטריה דקאמר רבא וקיימא לן כותיה. ונראה לי דרב ושמואל חכמים דמתניתין קאמרי, לומר דרבי ישמעאל ורבי עקיבא טעמא דנפשייהו קאמרי, אבל חכמים דמתניתין דקאמרי ואינה מיום ליום, לאו משום דסבירא להו דתסגי להו במפרנס את השדה שלשה חדשים בראשונה ושלשה באחרונה ואוכל ממנה באותן שלשה חדשים אפילו פירא רבא כגון קשואים ודלועין הנעשים בשלשה חדשים, וכל שכן חדש אחד בראשונה וחדש אחד באחרונה ואוכל ממנה פירא זוטא כאספסא, אלא במפרנס את השדה ומחזיק בה שלש שנים שלימות ואוכל ממנה פירא רבא הצריך שנים עשר חדש בין עדור ונכוש וזריעה וקצירה והכנסת פירות, דשדה הבעל לא לדלועין וקשואין ולאספסתא קיימא אלא לחטים ושעורים וצריך שינכש ויעדיר ויעבוד את השדה כדרך הבעלים ויאכל ממנה פירא רבא כחטים ושעורים שהיא עומדת לכך. ואי נמי אם שדה אילן הוא לא תיסגי ליה בשלשה פירות מוחלקין בשנה אחת, אלא בשלשה פירות של שלש שנים שצריכין גם כן עבודת שנה תמימה, שאף האילנות חורשין את השדה בשבילן ומזבלין ומנכשין אותן ומזהמין אותן, וכמו שאמרו במועד קטן (ג, א). ונמצא עכשיו דבין לדברי רב בין לדברי שמואל תבואות הצריכות שלש שנים מיום ליום בעינן, ולאפוקי אכילת פירות שאינן צריכין לקרקע אלא שלשה חדשים, וכן צריך לעדר ולנכש ולפרנס את השדה כדרך שהבעלים מפרנסין אותה, כדי שלא יראה כאוכל דרך גזלה ואינה מיום ליום דקתני במתניתין (אין) פירושו כמיום ליום דקאמר רב, דאילו אינה מיום ליום דקתני במתניתין, פירושו, ואינו צריך לאכול פירותיה תדיר בכל יום כדרך שהוא אוכל בשדה בית השלחין, אבל מכל מקום צריך הוא שיחזיק בה שלש שנים בין עדור ונכוש ושאר עבודותיה כמו שאמרנו, והיינו פירושא דמיום ליום דקאמר רב. והכין איתא בירושלמי דגרסינן התם: אמר רב עיקר חזקה הכנסת פירות ולא מודה רב במנכש ומעדר מניהו הדה דאמר רב עיקר חזקה הכנסת פירות אלא כשראו אותו חורש וזורע וקוצר ומעמר ודש וזורה ולא ראו אותו מכניס פירות אינה עיקר חזקה אלא אם כן ראו אותו מכניס פירות. וכן כתב ר"ח ז"ל. וקיימא לן דלית הלכתא כרבי ישמעאל ורבי עקיבא אלא כסתמא דמתניתין דקתני חזקתן שלש שנים ואינה מיום ליום, פירוש, אלא צריך לאכלה שלש פירות גמורין בשלש שנים. עכ"ל. ועתה הא דאמרינן בגמרא לרבנן מאי אתי שפיר, דלרבנן דמתניתין קאמר, ובין לרב בין לשמואל שלש פירות גמורין הצריכין שלש שנים בין עבודותיהן ולקיטתן בעינן, ומשום הכי קא בעי מאי בינייהו, ולא אשכח דאיכא בינייהו אלא דקל נערה שעושה שני פירות בשנה אחת, ומיהו שמואל נמי כטעמיה דרבא דתלת שנין מיזדהר איניש בשטריה סבירא ליה, אלא דסבירא ליה דמספר שני תבואות גדולות מיזדהר איניש בשטריה טפי לא מיזדהר, דהא על כרחין טעמיה דשמואל עיקריה בלקיטת פירות תלי, והיינו דאמרינן דניר לא הוי חזקה ותפתיחא לא הוי חזקה, וכן נמי אפיק כורא ועייל כורא, ודקל נערה לא דמי לשדה העומדת לאספסתא דאמרינן בגמרא דאם אכלא תלת פירי בתלתא ירחי לרבנן אינה חזקה, דהכא שאני שדקל זה מושבח ומוציא בטבעו מחמת שבחו בשנה אחת מה ששאר דקלים מוציאין בשתי שנים, ולפיכך לוקח בוטח בעצמו ואומר כיון שזה לא מיחה באכילת שלשה פירות גמורין, שוב לא ימחה, ולפיכך לא נזהר בשטרו. והלכתא כשמואל דקיימא לן כותיה בדיני. ומה שאמרנו דבין לרב בין לשמואל אכילת שלשה פירות גמורין הצריכין עבודת שלש שנים בעי, מסתברא דהיינו דוקא בשדה העומדת לחטים ושעורים, אבל בשדה העומדת לאספסתא בשלש אסתפתות של שלש שנים סגיא ליה, והוא שלא היה ביד אחרים בכל אותם שלש שנים ודלא כרבי ישמעאל דאמר דשדה העומדת לאספסתא בתלתא פירי בתלתא ירחי בחדא שתא סגי, משום דגמר לה לחזקה משור המועד כדאמרינן בגמרא, אבל לרבנן דלא גמרי משור המועד אלא משום דתלת שנין מיזדהר איניש בשטריה, לא סלקא לה חזקה אלא בשלש שנים, והוא דאכיל מינה תלתא אספסתי בתלת שנין. ומיהו בהכין סגיא, דאי לא תימא הכי, שדה עומדת דלאספסתא במאי קני לה. וכי תימא ליזרע וליזיל כל תלתין יומין, אם כן הויא לה כבית השלחין, ואפילו לרבי ישמעאל ליבעי תלת שנין ופירי תדירי, דבדבר שעושה פירות תדיר ליכא מאן דפליג דשלש שנים מיום ליום בעינן. אלא משמע דאפילו לרבנן בתלתא אספסתי בתלת שנין סלקא לה חזקה, ולא דמי לשדה בית השלחין, דשדה העומדת לאספסתא ודאי משמע דמתוך שהוא קרקע כחוש ואינו מוסיף לתת כח מעמידין אותו לאספסתא, ואלו זורעו תמיד נמצא מכחישו ומפסידו, ומי שמוברו משביחו וכדרך הבעלים הוא. כנ"ל.

שלשה חדשים בראשונה ושלש באחרונה ושנים עשר חדש באמצע וכו' ואמרינן בגמרא (לו, ב) דפירא רבא ופירא זוטא איכא בינייהו. ופירש ר"ש(י) ז"ל שם, דרבי ישמעאל בעי פירא רבא, כגון חטים ושעורים ושבולת שועל וכיוצא בהן, שגדלין בשלשה חדשים, ורבי עקיבא סבר פירא זוטא, כגון ירק, דגדל בחדש אחד. והקשו עליו בתוספות מדאמרינן עליו בגמרא ולרבי ישמעאל אספסתא שגדלה בחדש אחד הויא חזקה, ודחקו בזה הרבה. ולי נראה דאינו קשה כלל, דההיא דאמרינן בגמרא דתלתא אספסתי בתלתא ירחי דהויא חזקה, היינו דוקא בשדה העומדת לאספסתא, אבל בשדה לבן שאינו עומד לכך, פירא רבא בעי. ותדע לך, דאם כן שמונה עשר חדש למה בשלשה חדשים ואפילו בחדא שתא תיסגי ליה, אלא דכל חד וחד כדרך הבעלים הוא צריך לאכלו, שדה בית השלחין בפירות תדירין ושדה הבעל לרבי ישמעאל בפירא רבא שלשה פירות בין שמונה עשר חדש, ולרב עקיבא אפילו פירא זוטא, ושדה העומדת דלאספסתא אפילו בתלתא אספסתי בתלתא ירחי.

שמונה עשר חדש איכא למידק וכי מנינא אתא לאשמועינן, וכי הא גוונא דייק ביומא בפרק אמר להם הממונה (יומא לה, א) גבי הא דתנן היה לבוש פילוסין של שמונה עשר מנה ובין הערבים של שנים עשר מנה הכל שלשים מנה, ופריך בגמרא מנינא אתא לאשמועינן, וכן בפרק קמא דכתובות (ו, ב) דפריך והא עד מוצאי שבת ארבעה לילות קתני. וי"ל דהא קמ"ל דשלמים בעינן ולא מקוטעים, דאי לא אשמועינן הכי הוה אמינא וחדשים כשנים, מה שנים אפילו מקוטעות אף חדשים אפילו מקוטעים, לפיכך קא משמע לן שמונה עשר חדש, כלומר שלמים.

אסף את תבואתו ומסק את זיתיו וכנס את קצו ופירש ר"ח ז"ל, אסף אחד תבואת הכרם בתשרי ומסק את הזתים בשבט וכנס את קצו באב הרי זו חזקה, נמצאת חזקה בשנה אחת. נראה שרוצה לומר דנקט בסדר הזה משום דתשרי הוא תחלת השנה.

חזקת הבתים וכו' כבר ביארנו בראש המסכתא שכונת זה הפרק אמנם היא בביאור עניני החזקות ר"ל המחזיק בנכסי אחרים וטוען שהם שלו בטענת מכירה וכבר עמדו הנכסים בידו זמן ידוע שחזקתו מועלת בכך וזו היא הנקראת חזקת טענה וכן שמחזיק בקצת דברים שהיה חברו יכול למחות בידו מצד היזק המגיע לו בכך ולא מיחה והרי זה טוען שזכה בה מצד מחילה והיא הנקראת חזקת מחילה או שלא טען כיום אלא שעמד שם והיא מהדברים שאין עשויין לימחל והיא חזקה שאין עמה טענה ושאר דינין שבעניני החזקות ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשבעה חלקים הראשון לבאר בדין חזקת טענה איזה זמן מועיל לכך ועל איזה צד הוא משתמש בה אותו זמן שתהא החזקה מועלת ואם כל הדברים שוים לשיעור זמן זה השני להודיע שיש צדדין שאין חזקה מועלת מצד שאין בעל הקרקע במקום שיוכל למחות ולבאר הארצות שהם חלוקות זו מזו לענין זה עד שאם הוא באחת מהן והמחזיק באחרת לא תהא החזקה מועלת השלישי לבאר שיש צדדין אחרים שאין החזקה מועלת הן מצד שאין שם טענה הן מצד שיש בין המחזיק ובין בעל הקרקע סבה שאין בעל הקרקע מקפיד בחזקתו הן מחמת קורבה הן מחמת צדדין אחרים הרביעי שיש חזקה אחרת שאינה בכלל אלו החזקות והיא חזקת קנין ר"ל שהקרקע נקנה בה כגון נעל וגדר ונמצאו מ"מ שלשה מיני חזקה חזקת טענה וחזקת מחילה וחזקת קנין החמישי בעדות חזקה שהוכחש או הוזם היאך הוא דינו הששי בדין חזקה שאין עמה טענה אלא שטוענין בה חזקת מחילה לאיזה דבר תועיל חזקה זו ולאיזה דבר לא הועיל השביעי יתגלגל בפרק זה שלא מכונת הפרק והיא מקצת עניני החלק הראשון בדיני היזק ראיה בשתפין שרצה אחד מהם לפתוח בחצר שיש לו בה שתפות או בחצר אחרת ויתגלגל עם זה בקצת דברים שבעל הבית רוצה להשתמש ברשות הרבים על איזה צד רשאי בכך ועל איזה צד מוחין בידו זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיבאו בה הרבה דברים על ידי גלגול כמשפט סוגית התלמוד על הדרך שקדם:

והמשנה הראשונה ממנו תכוין לבאר עניני החלק הראשון והוא שאמר חזקת הבתים והבורות והשיחין והמערות והמרחצאות והשובכות ובית הבדין ובית השלחין והעבדים וכל דבר שהוא עושה פירות תדיר חזקתן שלש שנים מיום ליום שדה הבעל חזקתה שלש שנים ואינה מיום ליום ר' ישמעאל אומר שלשה חדשים בראשונה ושלשה באחרונה ושנים עשר חדש באמצע שהם שמנה עשר חדשים ר' עקיבא אומר חדש אחד בראשונה וחדש אחד באחרונה ושנים עשר חדש באמצע שהם ארבעה עשר חדש אמר ר' ישמעאל בד"א בשדה לבן אבל בשדה אילן אסף את תבואתו מסק את זיתיו וכנס את קייצו הרי אלו שלש שנים אמר הר"ם טעם אלו השלש שנים לפי שאדם שומר שטר המכר או של מתנה שנה ראשונה ושניה ושלישית לא יותר אחר כן לא ישים לבו לשטר ואם אבד השטר לא יאבד ממונו ולפיכך כשיביא ראובן ראיה שאכל פירות זה השדה שלש שנים רצופות תתקיים בידו אותה השדה ואע"פ שהיתה אותה השדה ידועה לשמעון ויש עדים לשמעון שהיא ידועה לו טענת ראובן שטוען שלקחה ממנו נאמן בזה ולא נאמר לראובן הבא שטרך על כל פנים לפי שאבדו ואנחנו נאמר לשמעון אם לא מכרת לו כמו שאתה טוען למה הנחתו לאכול פירותיו ואם אמר לא ידעתי לפי שהלכתי בדרך רחוקה נאמר לו בתוך זמן שלש שנים אי אפשר שלא הגיע לך הדבר שפלני משתמש בשדך ואוכל פירות ובשעה שהגיע לך הדבר היה לך למחות באיזה מקום שתהיה לפי שמעקרנו מחאה שלא בפניו הויא מחאה ואי אפשר שלא הגיע אליו הדבר לשמעון שראובן אוכל פירות שדהו לפי שחברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה וענין המחאה שאמר לשנים דעו כי אני לא מכרתי קרקע פלני לפלני ולא נתתיו לו במתנה אבל הוא אוכל פירותיו כמו שאמרו לי בתורת גזלנות וכיון שלא עשה כן נתקיימה החזקה וזה כשלא יהיה חירום שאין השיירות מצויות מחמת מלחמות וכיוצא בהם אבל אם הדרכים נפסקים יש לו לטעון לא הגיע לי דבר ומה שאמר העבדים יש בם חזקה הלכה היא ואע"פ שאמרנו הגודרות אין להם חזקה הוא קורא הגודרות כל דבר שהוא מתנועע מעצמו והם בעלי חיים כי כשיהיה זה העבד ידוע שהוא לאיש פלני או זה השור ואח"כ אנו רואים אותו בבית איש אחר לא תהיה לשני חזקה לפי שנאמר הוא הולך ובא לזה מחמת עצמו אבל אמרו אין להם חזקה לאלתר אבל יש להם חזקה לאחר שלש שנים שמנה עשר חדש רצופות וכמו כן ארבעה עשר חדש לדעת ר' עקיבא והטעם לכל אחד מהם בזה כדי שיאכל שלש תבואות ר' ישמעאל אומר פירות הקטניות אינם באים בפחות משלשה חדשים ר' עקיבא אומר אפילו פירות הירקות והם באים לשלשים יום ואמר אבל בשדה אילן ר"ל שיש בה עם הזרע אילן כי כשאסף כל תבואתו כאלו אכל פירות כל הקרקע מתבואות חטים וכן כשמסק את זיתיו מאותה השדה עצמה הוא כאלו אכל פירות כל הקרקע מפירות הזיתים וכן כשכנס את קייצו כאלו אכל אותה כלה מפירות תאנים וענבים ונתקיימה לו חזקה בזה הקרקע שאכל ממנו שלשה פירות ואע"פ שאכלן בשנה אחת ואין הלכה כר' ישמעאל ולא כר' עקיבא אלא כמו שאמרנו שלש שנים:

אמר המאירי חזקת הבתים וכו' וענין הדברים הוא שכל קרקע שנתברר לנו שהוא לראובן והוא מוחזק עכשו ביד שמעון ואם יבא ראובן ויערער קובל עליו בבית דין ובית דין מחזירין לו ומעמידין אותה בידו אחר שבירר שהיתה שלו ואפילו עמדה ביד שמעון כמה הואיל ואין שמעון טוען אתה מכרתה או אתה נתתה לי או איזו טענה שעליה ראוי לעמד קרקע זה בידו אלא שאומר כך החזקתי בה מכמה שנים ולא ערער אדם עלי בה וזו היא חזקה שאין עמה טענה הא מ"מ אם טען אתה מכרתה או נתתה לי וכיוצא בזה אם הוציא שטרו או עדיו מעמידין אותו על חזקתו ואם אין בידו שטר הדבר תלוי בזמן שאם עמד בה שלש שנים מעמידין אותו על חזקתו ופירשו הטעם בגמ' ששלש שנים אדם נזהר בשטרו ולא יותר הא אם לא עמד בה שלש שנים מוציאין אותה מידו הואיל ואין בידו שטר ובא לבאר על שלש שנים אלו שיש דברים שהמחזיק צריך להביא ראיה שעמדה בידו שלש שנים שלמים מיום ליום ונשתמש באותו קרקע כל אותו זמן כאדם שמשתמש בשלו ואם היה חסר מזה אפילו יום אחד הראוי לאותו תשמיש פקעה חזקתו ששלש שנים אלו צריכים חזקה מיום ליום בכל יום הראוי לכך כדי שיאכל כל הראוי לצאת ממנה בשלש שנים אלו ויש דברים שאינו צריך בהם אלא לשלש שנים מ"מ אבל לא מיום ליום ובאה על זה משנה זו לומר שחזקת הקרקעות שאדם דר בהן או משתמש בהם או מוציאין פירות מהם תמיד ובכל יום אף הוא צריך להביא ראיה על כל יום שבהם ובדין זה בתים וחצרות בורות שיחין ומערות מרחצאות ושובכות וכן בתי הבדים שהרי מכמה פירות עושין שמנים שזמנו של זה אינו זמנו של זה ותשמישן כל השנה וכן שדות של בית השלחין שאדם צריך להשקותם תמיד ובכל יום חול וכן העבדים שהוקשו לקרקעות ועל כל אלו וכיוצא בהם הוא צריך להביא עדים שראוהו משתמש בדבר ושלא היה יום בנתים שיהא הדבר נראה להם שהוא משתמש בו על דרך גזלה או שאלה או שיופקע תשמישו ממנו אבל שדה הבעל והוא שאין אדם צריך להשקותו ומי גשמים המספיקין אותו ומעתה אין אדם משתמש בה תמיד אע"פ שאדם צריך בה לחזקת שלש שנים אינה מיום ליום אלא מקצת מכלם ומתוך כך נחלקו בה ר' ישמעאל ור' עקיבא שעל דעת ר' ישמעאל צריך בה לעדות שלשה חדשים בראשונה שלשה באחרונה ושנים עשר חדש באמצע ונמצאו שמנה עשר חדש מיום ליום ואע"פ שאין שם זריעת תבואה בכל שנה הואיל וזרע בה איזה מין כגון קשואין ודלועין דיו ולא סוף דבר שלשה חדשים הראשונים של שנה ראשונה ואחרונים של שלישית שהרי מ"מ עמדה ברשותו שלש שנים שלמות אלא אפילו אחרונים שבראשונה וראשונים שבשלישית ולדעת ר' עקיבא חדש בראשונה וחדש באחרונה הואיל ומ"מ היתה שם אכילת פרי בחדש זה כגון פירות היוצאים מחדש אחד כגון קצת ירקות ושנים עשר של אמצעית ונמצאו ארבעה עשר חדש מיום ליום מכיון שזרעה ואכל ממנה פירות אפילו מועט אין אדם רואה את חברו זורע ומשתדל בעבודת קרקעו כשלו ושותק אחר שיש שם אכילת איזה פרי ומ"מ דוקא שלא זרעה ולא השתדל בה המערער בחדשים הנשארים מאותם השנים ודברים אלו בשדה לבן אבל בשדה אילן מכיון שכנס ממנו שלשה מיני פירות החזיק כגון שכנס את תבואתו ומסק את זיתיו וכנס את קייצו ואפילו היה הכל במעט זמן הואיל ומ"מ זמנים חלוקים הם ואין זו באה עד שתעבור האחרת וכן התבאר בגמ' לדעת [ר' ישמעאל] שהאספסתא ר"ל שחת שאדם זורע וגוזז לשלשים יום וחוזר וזורע וגוזז לשלשים יום כל שעשה כן שלשה פעמים החזיק ומ"מ אף לדעתם כל שהיה שם הפרי האחד בזמן חברו אע"פ שלא נגמרו כאחד ואכל כל אחד מהם אחר שעמד אינו כלום ומ"מ אין הלכה לא כר' ישמעאל ולא כר' עקיבא אלא צריך בכל אלו ר"ל בשדה הבעל ובשדה האילן שיאכל שלש תבואות משלש שנים שאם הוא שדה בית הבעל שיאכל ממנו תבואה שלש פעמים זו אחר זו מתבואה הבאה זו אחר זו שנה אחר שנה ואם היה שדה תמרים או זיתים או ענבים מכיון שגדר שלש גדרות או מסק שלש מסיקות או בצר שלש בצירות מפירות הבאות ומתבשלות זו אחר זו שנה אחר שנה הואיל ואין צריך עדות מיום ליום ואפילו היה מין אחד שיש בו הרבה אישים כגון תאנים שיש בהם מכמה מינים לא נאמר שבלקיטת שלשה מינין מהם כגון בכורות ולבנות ושחורות וכיוצא בזה תהא חזקה אלא הבאות מזו אחר זו שנה אחר שנה:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

שנינו בתלמוד המערב עיקר חזקה הכנסת פירות ואפי' ראוהו חורש וזורע וקוצר ומעמר דש וזורה ובורר ולא ראהו מכניס פירות אינה חזקה עד שיראהו מכניס פירות:

בד"ה ג' חדשים כו' והא דאמרינן בגמרא דאספסתא בחודש אחד הויא כו' עכ"ל פי' אספסתא הגדל בחדש אחד הוי חזקה בג' חדשים כשעקרה בסוף כל חודש וזרעה אחרת כדלקמן וא"כ למה יגרע ירק לר' ישמעאל דגדל נמי בחדש אחד ולתירוצם ניחא דלא דמי ירק לאספסתא דמיירי ירק שבראשונה לא זרעה ובאחרונה לא קצרה ודו"ק:

בא"ד אפי' זרעה הראשון או הוא כו' אמר כל שיבי דכרבא כו' כיון שמעכב העצים כו' ליכנס והא דאמר בגמרא כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה כנס את כו' סיון ותמוז וחצי אב קיץ כו' א"נ לוקטין אותו כו' ולא הוי זמן כניסתו כו' תני להו כסדר גשמי שנה כו' עכ"ל כצ"ל פי' יורה בחשון ומלקוש בניסן וליתני כסדר הזה כנס קייצו באב וכנס תבואתו בתשרי וק"ל:

ובית הבדין אף על פי שאין מוסק הזתים כי אם פעם אחת בשנה יש לומר דריכתו אינו נגמר עד שנה שיכול אדם להשהות אותם. ועוד שמוסיפין להוציא שמנן מתוך שמתחממים זה על זה ואין פסולת יוצא מהם כל כך. אי נמי יש לומר שכשאין דורכים בבית הבד עושים ממנו ממגורות לתבואה או לכמה תשמישין. ה"ר יהונתן ז"ל.

והעבדים קשיא לי אמאי תני הכא העבדים דמשמע דדוקא משום דעושים פירות תדיר חזקתן שלש שנים הא לאו הכי לא בעינן שלש שנים ואמאי והא מנפשייהו קאזלן והוו להו כגודרות שאין חזקתם לאלתר אלא לאחר שלש שנים וכדאמרינן בגמרא. ויש לומר דגודרות אין להם חזקה לאלתר אבל לאחר שנה או שתים שדרך הבעלים להקפיד בכך ואינם מניחים אותם ביד אחרים יש להם חזקה ועבדים נמי אי משום האי טעמא לאחר שנה או שתים סלקא להו חזקה אבל משום דעבדי פירות תדיר אין להם חזקה עד לאחר שלש שנים וכי אקשינן בגמרא והעבדים יש להם חזקה והאמר ריש לקיש הגודרות אין להם חזקה ופרקינן אין להם חזקה לאלתר אבל יש להם חזקה לאחר שלש אעבדים קמהדר והכי קאמר העבדים נמי אין להם חזקה לאלתר כגודרות אבל לאחר שלש יש להם חזקה לעבדים ולעולם גודרות לאלתר הוא דאין להם חזקה הא לאחר זמן שדרך הבעלים להקפיד ושלא להניחם ביד אחרים יש להם חזקה. וכן נראה מלשון רבינו חננאל ז"ל שכתב כך שם הא דאמר ריש לקיש אין להם חזקה לאלתר וזה ששנינו העבדים יש להם חזקה לאחר שלש שנים דאמרינן כיון דמשמש לזה שלש שנים והניחו הבעלים ולא מיחו הרי זה קנאו בחזקה עד כאן. אי נמי יש לומר עבדים תרי טעמי אית להו חד משום דאזלי מנפשייהו ועוד משום שעושים פירות תדיר וכיון דעבדים הוקשו לקרקעות תנא להו הכא בהדי חזקת קרקעות הואיל ואית בהו נמי משום שעושים פירות תדיר. הרשב"א ז"ל.

שדה הבעל חזקתה שלש שנים ואינה מיום ליום רבי ישמעאל אומר שלשה חדשים בראשונה ושלשה חדשים באחרונה ושנים עשר חדש באמצע. פירש רש"י ז"ל כיצד רבי ישמעאל אומר כו'. נראה מדבריו דרבי ישמעאל ורבי עקיבא לאו לאפלוגי אתנא קמא אתו אלא פרושי הוא דקא מפרשי כיון דלא בעינן שלש שנים מיום ליום במאי סלקא ליה חזקה. ולדבריו הא דאמרינן לקמן בגמרא אמר רב יהודה אמר רב זו דברי רבי ישמעאל ורבי עקיבא אבל חכמים אומרים חזקתן שלש שנים מיום ליום הני חכמים דקאמרינן לאו חכמים דמתניתין קאמר דמתניתין כולה רבי ישמעאל ורבי עקיבא תנו לה. ולדבריו גם כן כללא דמתניתין דכיילינן ומפלגינן בין עושה פירות תדיר לשאין עושה פירות תדיר ליתיה אלא קיימא לן כחכמים דבין כך ובין כך שלש שנים מיום ליום. ורבא דקא מפרש טעמא דתלת שנים דחזקה משום דתלת שנים מזדהר איניש בשטריה לדבריהם דחכמים דפליגי עליה דרבי ישמעאל ורבי עקיבא קאמר והכי סבירי להו ושמואל דקאמר דקל נערה כו' כלומר שעושה דיופרין בשנה אחת שעלתה לו חזקה דשלש גדרות אתיא דלא כהלכתא ולא קיימא לן כותיה אלא כרב דאמר חזקתם שלש שנים מיום ליום דקאי כרבא דאמר טעמא דשלש שנים מזדהר איניש בשטריה וכן כתב ר"ש ז"ל לקמן דכותיה דרב מסתברא דהני חכמים אליבא דרב קיימי כדמוכחא סוגיא דמכלתין דלא אזיל בתר לקיטת פירות של שלש שנים אלא שלש שנים שלימות בעינן בכל דבר ומשום דלא אזדהר בשטריה יותר משלש שנים עד כאן לשונו. ותמוה לי טובא דאם כן כי מהדרינן בגמרא לגלויי טעמא דחזקת שלש ושיילי לרבנן מאי לאו לרבנן דמתני קאמרינן אלא לרבנן דקאמרי רב ושמואל דפליגי עליה דרבי ישמעאל ורבי עקיבא מדקא מפרש רבא טעמייהו משום דתלת שני מזדהר איניש בשטריה ואלו במתניתין תניא חזקתם שלש שנים ואינה מיום ליום ורבי ישמעאל ורבי עקיבא תנו לה וזה מן התימה היכי בעי להדיא לרבנן מאי ואכתי לא נתפרש הכא דפליגי רבנן עליה והכי הוה ליה למימר ולרב דאמר זו דברי רבי ישמעאל ורבי עקיבא אבל חכמים אומרים שלש שנים מיום ליום לחכמים מאי. ואפשר לומר דכלפי מאי דאמרי מאן הולכי אושא רבי ישמעאל לרבי ישמעאל הכי נמי קא בעי לרבנן מאי משום דממאי דקאמר לרבי ישמעאל הכי במי שמע מינה דפליגי רבנן עליה ואם כן דרבנן מאי. ואכתי קשיא לי דאם איתא דרב ושמואל נמי פליגי אי בעינן שלש שנים או תלתא פירי דתלת שנים היכי איבעיא להו מאי בינייהו התם דטובא איכא בינייהו דהא מקוטעות איכא בינייהו. ומאן דמהדר נמי דקל נערה איכא בינייהו אמאי דחיק ומוקי במילתא דחיקתא לימא מקוטעות איכא בינייהו דלרב בעינן שלש שנים שלמות מיום ליום ולשמואל בשלש גדרות בלחוד סלקא ליה חזקה. ורוב הפוסקים הביאו משנתנו כצורתה וחלקו בין עושה פירות תדיר לשאין עושה פירות תדיר. וגם הריא"ף ז"ל כן כתב משנתנו כצורתה וגם הביא בהלכותיו דברי שמואל ולא הביא דברי רב משום דהלכתא כשמואל בדיני ונראה שהוא ז"ל סובר דההיא דשמואל לא פליגי אטעמא דתלת שנים מזדהר איניש בשטריה דקאמר רבא וקיימא לן כוותיה. ונראה לי דרב ושמואל חכמים דמתניתין קאמרי לומר דרבי ישמעאל ורבי עקיבא טעמא דנפשייהו קאמרי אבל חכמים דמתניתין דקאמרי ואינם מיום ליום לאו משום דסבירי להו דתסגי להו במפרנס את השדה שלשה חדשים בראשונה ושלשה חדשים באחרונה ואוכל ממנה באותם שלשה חדשים אפילו פירא רבה כגון קישואים ודלועים הנעשים בשלשה חדשים וכל שכן חדש אחד בראשונה וחדש אחד באחרונה ואוכל ממנה פירא זוטא באספסתא אלא במפרנס את השדה ומחזיק בה שלש שנים שלמות ואוכל ממנה פירא רבה הצריך שנים עשר חדש בין עידור וניכוש וזריעה וקצירה והכנסת פירות דשדה הבעל לא לקישואים ודלועים ולאספסתא קיימא אלא לחטים ושעורים שינכש ויעדור ויעבוד את השדה כדרך הבעלים ויאכל ממנה פירא רבה בחטים ושעורים שהיא עומדת לכך ואי נמי אם שדה אילן הוא לא תסגי ליה בשלשה פירות מוחלקים בשנה אחת אלא בשלשה פירות של שלש שנים שצריכים גם כן עבודת שנה תמימה שאף האילנות חורשים את השדה בשבילם ומזבלים ומנכשים אותה ומזהמין אותה וכמו שאמור במועד קטן. ונמצא עכשיו דבין לדברי רב בין לדברי שמואל תבואות הצריכות שלש שנים מיום ליום בעינן ולאפוקי אכילת פירות שאינם צריכים לקרקע אלא שלשה חדשים וכן צריך לעדר ולנכש ולפרנס את השדה כדרך שהבעלים מפרנסים אותה כדי שלא יראה כאוכל דרך גזלה. ואינה מיום ליום דקתני במתניתין אין פירושו כמיום ליום דקאמר רב דאלו אינה מיום ליום דקאמר במתניתין פירושו ואינו צריך לאכול פירותיה תדיר בכל יום כדרך שהוא אוכל בשדה בית השלחין אבל מכל מקום צריך הוא שיחזיק בה שלש שנים בין עידור וניכוש ושאר עבודותיה כמו שאמרנו והיינו פירושא דמיום ליום דקאמר רב והכי איתא בירושלמי דקאמר התם אמר רב עיקר חזקה בהכנסת פירות ולאו מודה רב במנכש ומעדר מהו הדא דאמר רב עיקר חזקה בהכנסת פירות אלא בשראו אותו חורש וזורע וקוצר ומעמר ודש וזורה ולא ראו אותו מכניס פירות אינה עיקרי חזקה אלא אם כן ראו אותו מכניס פירות. וכן כתב רבינו חננאל ז"ל וקיימא לן דלית הלכתא כרבי ישמעאל ורבי עקיבא אלא כסתמא דמתניתין דקתני חזקתה שלש שנים דאינה מיום ליום (פירות) אלא צריך לאכלה שלשה פירות גמורים בשלש שנים עד כאן לשונו. ומעתה הא דאמרינן בגמרא לרבנן מאי אתי שפיר דלרבנן דמתניתין קאמר ובין לרב ובין לשמואל שלשה פירות גמורים הצריכים שלש שנים בין עבודותיהן ולקיטתם בעי ומשום הכי קא בעי מאי בינייהו ולא אשכח דאיכא בינייהו אלא דקל נערה שעושה שני פירות בשנה אחת ומיהו שמואל נמי כטעמיה דרבא דתלת שנים מזדהר איניש בשטריה סבירא ליה אלא דסבירא ליה דמספר שני תבואות גדולות מזדהר איניש בשטריה טפי לא מזדהר דהא על כרחך טעמא דשמואל עיקרו בלקיטת פירות תלוי והיינו דאמרינן דניר לא הוי חזקה ותפתיחא לא הוי חזקה וכן נמי אפיק כורא ועייל כורא. ודקל נערה לא דמי לשדה העומדת לאספסתא דאמרינן בגמרא דאם אכלה תלת פירי בתלתא ירחי לרבנן אינה חזקה דהכא שאני שדקל זה משובח ועומד ומוציא בטבעו מחמת שבחו בשנה אחת מה ששאר דקלים מוציאים בשתי שנים ולפיכך בוטח לוקח בעצמו ואומר כיון שזה לא מיחה באכילתו שלשה פירות גמורים שוב לא ימחה ולפיכך לא נזהר בשטרו. והלכתא כשמואל דקיימא לן בדיניה כוותיה. ומה שאמרנו דבין לרב ושמואל אכילת שלשה פירות גמורים הצריכים עבודת שלש שנים בעיא מסתברא דהיינו דוקא בשדה העומדת לחטים ושעורים אבל בשדה העומדת לאספסתא בשלשה אספסתות של שלש שנים סגיא ליה והוא שלא היה ביד אחרים בכל אותם שלש שנים ודלא כרבי ישמעאל דאמר דשדה העומדת לאספסתא בתלתא פירי בתלתא ירחי בחדא שתא סגי משום דגמר לה לחזקה משור המועד כדאמרינן בגמרא אבל לרבנן דלא גמרי משור המועד כדאמרינן בגמרא אלא משום דתלת שנים מזדהר איניש בשטריה לא סלקא לה חזקה אלא בשלש שנים והוא דאכיל מינה תלתא אספסתא בתלת שנים. ומיהו בהכי סגיא דאי לא תימא הכי שדה העומדת לאספסתא במאי קני לה וכי תימא לזרע וליזיל כל תלתין יומין אם כן הויא לה כבית השלחין ואפילו לרבי ישמעאל דבעי תלת שנים ופירי תדירי דבדבר שעושה פירות תדיר ליכא מאן דפליג שלש שנים מיום ליום בעינן אלא משמע דאפילו לרבנן אספסתא בתלת שנים סלקא לה חזקה ולא דמי לשדה בית השלחין דשדה העומדת לאספסתא ודאי משמע דמתוך שהוא קרקע כחוש ואינו מוסיף לתת כח מעמידים אותו לאספסתא ואלו זרעו תמיד נמצא מכחישו ומפסידו ומי שמובירו משביחו וכדרך הבעלים הוא כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הר"י בעליות ונראה בעיני דלשמואל נמי שלש שנים שלמות בעיא ולא הויא חזקה במקוטעות אף על גב דגדר שלש גדרות מדלא קאמר מקוטעות איכא בינייהו אלמא לא פליג שמואל על מה שמצריך רב שלש שנים מיום ליום בין בשדה האילן בין בשדה בית הבעל והא דפשיטא ליה לתלמודא דלא פליגי רב ושמואל במקוטעות משום דבעל כרחין כיון דבעי שמואל שלש גדרות ושלש בצירות ושלש מסיקות אלמא לא גמר לה לחזקה משור המועד דאי משור המועד הוה גמר לה כיון שאסף את תבואתו ומסק את זיתיו וכנס את קייצו הויא חזקה שהרי החזיק בשלש שנים מוחלקות כדאיתא בגמרא דבתלתא פירי בתלתא ירחי כגון אספסתא הויא חזקה למאן דיליף משור המועד הילכך כיון דבעי שמואל שלש גדרות ושלש בצירות ושלש מסיקות על כרחך סבר דהיינו טעמא דחזקה שהיא לשלש שנים משום דעד תלת שנים מזדהר איניש בשטריה טפי לא מזדהר. ומעתה כיון דמן הטעם הזה בעינן שלש שנים לא שנא שדה בית השלחין ולא שנא שדה בית הבעל ובית האילן כולן חזקתם שלש שנים מיום ליום וכדרב ולא פליג עליה שמואל אלא בדקל נערה. ואשתכח השתא דהאי כללא דתנן כל דבר שהוא עושה פירות תדיר חזקתם שלש שנים מיום ליום חכמים חלוקים עליו והלכתא כחכמים שאין הפרש בין דבר עושה פירות תדיר לשאינו עושה פירות תדיר אלא כולן חזקתם שלש שנים מיום ליום דטעמא דחזקה שהיא שלש שנים משום דעד תלת שנים מזדהר איניש בשטריה ותנא דמתניתין דקא מפליג בין דבר שעושה פירות ובין שאינו עושה פירות תדיר יליף חזקה משור המועד כדאיתא בגמרא. וראיתי לרבים מרבותינו שכתבו כל השנוי במשנתנו דכל דבר שעושה פירות תדיר חזקתו שלש שנים מיום ליום דמשמע שיש הפרש בין דבר שעושה פירות תדיר כגון בית השלחין ובין דנר שאינו עושה פירות תדיר כגון שדה בית הבעל וגם הריא"ף ז"ל כתב בהלכותיו הא דאמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי רבי ישמעאל ורבי עקיבא אבל חכמים אומרים עד שיגדור שלש גדרות כו' ולא כתב דברי רב שיש ללמוד מהם דשלש שנים שלמות בעינן ואיכא לקיומי הדין סברא לפום נוסחא דכתיב בהון בגמרא מאי בינייהו אמר אביי דקל נערה איכא בינייהו פירוש שעושה פירות שתי פעמים בשנה דלשמואל סלק ליה לשתי שנים דאזיל בתר שלש גדרות ובדין הוא דהוה ליה למימר איכא בינייהו מקוטעות אלא דעדיפא מיניה קאמר דאפילו שתי גדרות בשתא אחת עולות לשתי שנים ואף על גב דטעמא דחזקה שהיא שלש שנים משום דתלת שנים מזדהר כו'. ואי קשיא לך הא דמשמע בגמרא אליבא דרבנן אכלה תלתא פירי בתלתא ירחי לא הוי חזקה ומשום הכי מדקל נערה לא קשה כיון דשאר דקלים אין עושים פעמים בשנה זו שעושה פעמים בשנה הרי הוא עומד במקום שתי שנים ואי קשיא לך הא דקאמר שמואל זו דברי רבי עקיבא ורבי ישמעאל דמשמע שחלוקים חכמים על מה שאומר רבי ישמעאל בשמנה עשר חדש דלא הויא חזקה ואם איתא דהיכא דגדר לא בעינן מיום ליום מאי שנא דבשמונה עשר חדש לא הוי חזקה בשדה בית הבעל כיון שאסף שלש תבואות לא קשיא דהתם אין התבואות שוות דפירא דסוף ראשונה מן התבואות הנזרעות בסוף הקיץ ושל אחרונה מן הנזרעות בתחלת החורף ובשדה העומדת לחטים ולשעורים בעינן חזקה דשלש שנים תבואות דחטין ושעורים ולא מצטרפי לענין חזקה מינין הנזרעים בסוף הקיץ וסברא קמייתא נהירא וברירא ועולה כהוגן. עד כאן לשונו.

שלשה חדשים בראשונה כו' ואמרינן בגמרא דפירא רבא ופירא זוטא איכא בינייהו פירש רש"י ז"ל דרבי ישמעאל בעי פירא רבא כגון חטים ושעורים ושבולת שועל וכיוצא בהן שגדלים בשלשה חדשים ורבי עקיבא סבר פירא זוטא כגון ירק דגדל בחדש אחד. והקשו עליו בתוספות מדאמרינן עלה בגמרא דלרבי ישמעאל אספסתא שגדלה בחדש אחד הויא חזקה ורחקה בזה הרבה. ולי נראה דאינו כלל דהאי דאמרינן בגמרא דתלתא אספסתי בתלתא ירחי דהוי חזקה היינו דוקא בשדה העומדת לאספסתא אבל בשדה לבן שאינו עומד לכך פירא רבא בעי. ותדע לך דאם כן שמונה עשר חדש למה בשלשה חדשים ואפילו בחדא שתא תסגי ליה אלא דכל חדא וחדא כדרכו הוא צריך לאכלו שדה בית השלחין בפירות תדירין ושדה בית הבעל לרבי ישמעאל בפירא רבא שלשה פירות בין שמונה עשר חדש ולרבי עקיבא אפילו פירא זוטא ושדה העומדת לאספסתא אפילו בתלתא אספסתי בתלתא ירחי. הרשב"א ז"ל. וזה לשון הר"י בעליות: רבי ישמעאל סבר דוקא פירא רבא כגון תבואה שאינה גדלה אלא בשלשה חדשים ורבי עקיבא סבר אפילו פירא זוטא כגון אספסתא והוא מין עשב הנזרע למאכל בהמה וגדל בשלשים יום כדמוכח בגמרא רבי ישמעאל דבעי פירא רבא דוקא בשדה העומדת לתבואה אבל בשדה העומדת לאספסתא כיון דאכלה תלתא פירי בתלתא ירחי הויא חזקה כדאיתא בגמרא וטעמיה דרבי עקיבא דאמר אפילו בשדה העומדת לפירא רבא הויא חזקה בפירא זוטא בראשונה ובאחרונה לפי שדרך מקצת בני אדם שזורעים שנה ראשונה אספסתא בשדה העומדת לתבואה אבל בשדה העומדת לאספסתא כיון דאכלה תלתא פירי בתלתא ירחי הוי חזקה כדאיתא בגמרא וטעמיה דרבי עקיבא דאמר אפילו בשדה העומדת לפירא רבא הויא חזקה בפירא זוטא בראשונה ובאחרונה לפי שדרך מקצת בני אדם שזורעים שנה ראשונה אספסתא בשדה העומדת לתבואה וקוצרים אותה לשלשים יום ואינה מכחשת את הקרקע ובשנה שניה זורעים שם תבואה ובשלישית אספסתא כדרך הנוהגים לעשות ניר בראשונה ולזרוע בשניה. ומיהו ניר לא הוי חזקה כדאיתא בגמרא אבל פירא הויא חזקה והיינו טעמא דלא הויא חזקה אם אכלה תלת פירי בתלתא ירחי כגון אספסתא העומדת לפירא רבא אפילו בשדה העומדת לפירא זוטא אלא כדרך ניר כן נראה בעיני. והא דרבי ישמעאל ורבי עקיבא מיירי כגון שלא זרעוה בעלים הראשונים בתחלת שנה ראשונה דאלו זרעוה איכא למימר דלא אכפת ליה במה שזה זורע אותה בסוף השנה. עד כאן לשונו.

כנס את תבואתו כו' על מה שתירצו בתוספות. דתאנים מתאחרים אחר ענבים קשה דבפסחים אמרינן סופי תאנים ומשמר שדהו מפני ענבים משמע דכשאין כבר תאנים בשדה עדיין השדה מלאה ענבים. עוד שם על פירוש רבינו תם. ואין נראה לריצב"א ולכאורה הענבים מתאחרים באילן יותר מתאנים כדתנן ומייתי במקום שנהגו אוכלים בענבים עד הפסח בזתים עד עצרת בגרוגרות עד חנוכה ומסתמא לפי מה דקודם באילן הויא לקיטתו כמו ענבים וזתים. ונראה לי דכסדר חשיבות נקט להו ולא כסדר לקיטתם. עד כאן מגליון תוספות.