Bava Batra 23a

Bloodletters Those who draw blood (for medicinal purposes)

Crows (This refers to) crows as their cry onomatopoeically is kurkur

Remove for me That means to say that do not to continue to blood let for me here because this causes the crows to come

With smoke smoke

With a bathroom At ground level, that is clearly visible, for this was where their bathrooms were (placed)

Mishna One must distance a dovecote from the city - Because the doves diminish (the) seeds of vegetable gardens

Unless he has etc - That the doves should not cause the neighbours field to be diminished

As far as the dove flies [is sent] The span of a single flight

אתו אומני ויתבי תותייהו‎—The blood drawers came and sat underneath them O VERVIEW The גמרא relates that רב יוסף owned date palms and the אומנים (those who draw blood) would sit under these trees and do their work there. Ravens would come there, on account of the blood and the ravens would then settle on the trees and ruin the dates. רב יוסף wanted to chase the אומנים away, so אביי asked him, ‘the אומנים are merely a גרמא’, so why should they be required to leave. תוספות clarifies the situation ---------------------------- בקרקע שלהן היו יושבין ולא בקרקע של רב יוסף מדפריך בתר הכי והא גרמא הוא: These אומנים were sitting on their own land, and not on sרב יוסף' land, since אביי subsequently challenged רב יוסף saying, ‘ but it is merely a גרמא’ so how can you be justified in sending them away. S UMMARY The אומנים did their work on their own land. T HINKING IT OVER The גמרא later argues that the אומנים should have a right to continue there since, והא אחזיק להו'; meaning they have a חזקה‎. Why therefore is it necessary to say that it was their land, we can say it was sרב יוסף' land, and nevertheless he could not remove them since והא אחזיק להו‎?!

והא אחזיקו להו‎—But they established themselves there Overview The גמרא asked even if we maintain גרמא בנזקין אסור, nevertheless רב יוסף would have no right to evict the אומנים, since they already have a חזקה to ply their craft there. תוספות discusses the nature of this חזקה‎. ------------------------------ פירש רבי יצחק בן רבי מרדכי כיון שלא בא להחזיק בקרקע של חבירו ולומר שלו הוא‎ – The ר"י ב"ר מרדכי explained, since the אומנים did not come to take possession of someone else’s property and say that it belongs to him – אלא לתשמיש בעלמא שנהנה ממנה מועלת חזקה שלא בטענה – Rather the חזקה was merely for general usage that the אומנים are deriving benefit from the land, in that case a חזקה without a claim is effective – The ר"י ב"ר מרדכי proves this distinction: דמסתמא לא היו אומרים שמכר להם רב יוסף תשמיש זה‎ – For presumably the אומנים were not claiming that רב יוסף sold them the rights to this usage, rather their claim seems to be that since he did not protest in the past, he implicitly conceded to them this right. The ר"י ב"ר מרדכי supports his view: והוו כי הנהו דלעיל (דף ו, א) דאחזוק להורדי דמועלת חזקה שלא בטענה‎ – And the case here is like the cases previously where one made a חזקה for הורדי, that we assume that the חזקה is effective without a claim, for we assume – דמדלא מיחה ג' שנים מחל לו‎ – That since the owner of the wall did not protest for three years, he conceded to him that right to place his beams on his wall. Similarly here, the fact the רב יוסף did not protest (for three years) indicates that he was מוחל the אומנים the right to practice there. תוספות disagrees that חזקת תשמשין does not require a טענה: ואין נראה דאם לא הקנה לו כי החזיק להורדי אמאי החזיק לכשורי – And this does not appear to be correct, for if (in the case of הורדי) the owner of the wall did not transfer the rights to him, so if he established the rights for the small beams why did he establish the rights for large beams – אלא על כרחך התם שטוען שהקנה לו ולהכי אחזיק לכשורי דאין אדם עושה קנין למחצה: Rather perforce you must say in that case there regarding the הורדי that he claims that the owner of the wall was מקנה to him the rights to place beams on the wall, so therefore even though he was only החזיק להורדי nevertheless he is also אחזיק לכשורי, for a person does not make half-a-transaction [and similarly here too it is a case where the אומנים claim that he was מקנה to them the rights to practice their trade there, so it is a חזקה שיש עמה טענה]. S UMMARY There is a dispute whether חזקת תשמישין requires a חזקה שיש עמה טענה‎. T HINKING IT OVER Does this תוספות agree with the previous תוספות that the אומנים were working on their own property?

אין חזקה לנזקין‎—There is no established presumption regarding damages Overview רב נחמן derived from the fact the רב יוסף wished to evict the אומנים, even though they had a חזקה to practice their craft there, that אין חזקה לנזקין‎. תוספות discusses what type of חזקה they had. ------------------------------ אומר רבינו תם דאפילו הקנה יכול לחזור בו דקנין בטעות הוא – The ר"ת states that even if the owner transferred the rights of the נזקין [to him in the presence of witnesses] nevertheless the owner is able to retract this קנין, for it is a קנין which was made mistakenly – דסבור היה שיכול לקבל ועכשיו אין יכול לקבל‎ – For the owner assumed that he is able to bear it, but now he is not able to bear it; therefore, the קנין is void. תוספות disagrees with the ר"ת: ואין נראה דמדקאמר אין חזקה לנזקין איכא למידק הא ראיה יש‎ – And this does not appear to be correct, for since רב נחמן stated there is no חזקה for נזקין; we can infer that if there is however proof that would allow a חזקת נזקין – תוספות proves that we make such an inference of אין חזקה הא ראיה יש: כדדייקינן בחזקת הבתים (לקמן דף מט, ב) גבי הא דתנן ולא (לאשה חזקה בנכסי בעלה): As the גמרא infers in פרק חזקת הבתים, regarding the משנה which taught, ‘ there is no חזקה (for a woman in her husband’s assets) [for a man in his wife’s assets’]. S UMMARY There is a dispute whether there is a ראיה בנזקין (the view of תוס') or not (ר"ת). T HINKING IT OVER Why indeed is it that regarding נזקין, we accept a ראיה but not a חזקה‎? Seemingly a חזקה supports the claim of the מוחזק that he granted them the right, otherwise why did he not protest the נזק‎?!

בקוטרא‎—By smoke Overview The גמרא previously asked, how did רב יוסף expect to evict the אומנים, since they had a חזקה, to which the גמרא responded אין חזקה לנזקין‎. The גמרא then asked that this ruling of אין חזקה לנזקין is limited to the damages caused by smoke (קוטרא) or an outhouse (בית הכסא). Our תוספות qualifies these two נזקין of קוטרא ובית הכסא‎. -------------------------------------- נראה לרבינו יצחק דדוקא בקוטרא דכבשן שהוא גדול ומזיק ביותר אין חזקה – It appears to the ר"י that it is only specifically the smoke of a furnace that we say there is no חזקה since that smoke is extensive and it damages excessively – כדאמר במרובה (בבא קמא דף פב, ב) אין עושין כבשונות בירושלים מאי טעמא משום קוטרא – As the גמרא states in פרק מרובה, ‘we do not allow furnaces in ירושלים’; what is the reason for this prohibition; ‘ because of the smoke’ – ודוקא נמי בית הכסא שלהן שהיה למעלה מן הקרקע והיה מסריח ביותר‎ – And also it is specifically regarding their outhouses (that there is no חזקה), since they were aboveground and it reeked excessively – אבל בשלנו שהוא מכוסה יש חזקה: However regarding our outhouses which are covered up, there is a חזקה‎. S UMMARY קוטרא ובית הכסא (where there is no חזקה לנזקין) is only by furnaces and above ground uncovered outhouses, which cause excessive damage. T HINKING IT OVER Was the ר"י more certain that only by עשן הכבשן there is no חזקה, or was he more certain that only ביהכ"ס שלהן there is no חזקה, or is there no difference.

לדידי דאנינא דעתאי‎—As for me that I am of a sensitive mindset Overview In response to the challenge that the rule of אין חזקה לנזקין applies only to קוטרא וביה"כ, but not to נזקין in general, רב יוסף stated that since he was from the אניני הדעת, therefore this נזק is considered for him as a קוטרא וביה"כ. --------------------------------- פירוש שהיה איסטניס כדאמרינן בערבי פסחים (פסחים דף קיג, ב ושם) – The explanation of אנינא דעתאי is that he was delicate, as the גמרא states in פרק ערבי פסחים‎ – שלשה חייהם אינן חיים הרחמנים והרתחנים ואניני הדעת אמר רב יוסף וכולהו איתנהו בי: Three types of people, their lives are not lives; those who are merciful, irritable, and overly sensitive. רב יוסף commented, ‘and I have all these’ three traits. S UMMARY רב יוסף was known to be an איסטניס (or אנין הדעת). T HINKING IT OVER It would seem that תוספות is citing the גמרא in ע"פ to prove his פירוש that אנין הדעת means איסטניס (and not something else). However how does the גמרא in ע"פ prove this?! What else can אנין הדעת mean besides איסטניס that we require proof?

כקוטרא ובית הכסא דמו‎—It is similar to smoke and an outhouse Overview In response to the challenge that the rule of אין חזקה לנזקין applies only to קוטרא וביה"כ, but not to נזקין in general, רב יוסף stated that since he was from the אניני הדעת, therefore this נזק is considered for him as a קוטרא וביה"כ. ------------------------------- תוספות anticipates a difficulty: והא דקאמר אפיקו קורקור מהכא משמע דמשום עורבים היה אומר – And this which רב יוסף said, ‘remove the crowing ravens from here; this indicates that it was on account of the ravens that he said to remove them, but not because of the blood of the אומנים‎ – תוספות replies: ודאי אם לא היו עורבים היה סובל אף על גב דאנינא דעתיה – רב יוסף would certainly be able to bear the blood from the אומנים (alone), if there were no עורבים, even though that רב יוסף was an איסטניס; however the combination of the two (אומנים and עורבים) made it unbearable – תוספות offers an alternate solution: אי נמי העורבים היו אוכלים הדם ופורחים ומקנחים בפירות: Or you may also say; the עורבים would eat the blood (from the bloodletting) and would fly on the date palms and would wipe their beaks on the dates and leave them covered with blood which was unbearable to רב יוסף who was an איסטניס‎. S UMMARY רב יוסף, being an איסטניס could not bear the combination of bloodletting and the monetary loss of the dates, or he could not bear the dates being drenched in blood. T HINKING IT OVER 1. It appears from תוספות (according to both answers) that רב יוסף was able to bear the sight of the bloodletting, but was not able to bear the bloodied dates. How can we explain that? 2. Why can’t we say that when רב יוסף said אפיקו קורקור he meant that since he was an איסטניס he could not bear the continued crowing of the ravens?

מרחיקין השובך מן העיר חמשים אמה‎—We distance the dovecote fifty cubits from the city O VERVIEW The משנה did not explain why we distance the שובך fifty אמות from the city. תוספות gives his reason and explains why it is not relevant in other cases. --------------------------------------- מפני התבואה הנשטחת בגגות העיר כדי לייבש – We distance the שובך fifty אמות from the city, on account of the grain which is spread out to dry on the roofs of the city – תוספות responds to an anticipated difficulty: אבל לתבואה שבשדות ליכא למיחש בקרוב לעיר לפי שהשדות רחוקין מן העיר אלף אמה – But there is no concern for the grain in the fields which are close to the city (within חמישים אמה of the שובך), since the fields are a thousand אמות away from the city – כדתנן (ערכין דף לג, ה) אין עושין מגרש שדה ולא שדה מגרש: As the משנה taught, ‘we do not make the open area (מגרש) into a field (for growing crops) and we do not make the field into a מגרש‎. S UMMARY If the שובך is placed fifty אמות from the city it will not eat the grain that is spread out to dry on the roofs, and not the grain in the fields which are a thousand אמות distance from the city. T HINKING IT OVER Why did not תוספות accept פרש"י‎?

ולא יעשה שובך תוך שלו‎—And a person should not make a dovecote within his own property O VERVIEW The משנה first taught us that one needs to distance a שובך fifty אמות from the city, and secondly that one should not make a שובך within his own property unless he distances it fifty אמות from all sides. תוספות clarifies the second ruling and explains why both rulings are necessary. --------------------------------- ברחוק מן העיר בין השדות – This ruling not to make a dovecote בתוך שלו unless there are fifty אמות clearances in all direction is referring to a שובך which is far from the city among the fields. ואצטריך למיתני תרוייהו‎ – And it is necessary to teach both rulings (near the city and out in the fields) – דאי תנא רישא להרחיק מן העיר התם דוקא מרחיק‎ – For if the משנה would only teach the first ruling, which is the requirement to distance the שובך from the city, we might assume that it is only necessary to distance from the city – מפני שתבואות העיר מגולות הן בחצר הן בגג – Since the produce which is found in the city is open and revealed, whether it is found in the courtyard or on the roof, therefore the birds will find them easily – אבל תבואה הנזרעת בשדה ומכוסה אין צריך להרחיק‎ – However regarding the grain which is planted in the field and is covered up, it is not necessary to distance the שובך; since the grain is not that accessible, presumably the birds will not eat them, therefore it was necessary to teach the סיפא, that distancing is necessary even in the field – ואי תנא סיפא משום דבשדות שכיחא תבואה אבל בעיר דלא שכיח כולי האי אימא לא: And if the משנה would just teach the סיפא (regarding a שובך in the field) we would think the reason a שובך is prohibited in the field is because grain is common in the field (therefore the birds will surely find (some of) the grain, however in the city where תבואה is not that common, I would say that no distancing is required, therefore the משנה taught us both cases. S UMMARY There is a need to teach us distancing both from the city (where תבואה is not common) and in the field (where it is covered). T HINKING IT OVER Why was it necessary for תוספות to explain that בתוך שלו refers to a שובך in the fields outside the city; why could not תוספות say that if a person wants to make a שובך on his property within the city he may do so provided the שובך is distanced fifty אמות from his neighbors?

אמר להו רב יוסף אפיקו לי קורקור מהכא וכדמסיק דגרמא בנזקין אסור, והא גרמא דגירי הויא. ואפילו רבי יוסי מודה בהא. דאי לא, הא קיימא לן כרבי יוסי, והיכי מפיק להו רב יוסף, והיינו טעמא, דבשעה שבאין האומנין מבריחין אותן והולכין ויושבין להם בתאלי.

והא אחזיקו להו לכאורה הוה משמע מהכא דאפילו חזקה בלא טענת מכירה מהניא להו, ולא בעינן אלא חזקת סבלנות בלבד, דאי בטענת מכר או מתנה, מאי קאמר אביי והא אחזיקו להו, ומנא ליה דאתו לה בטענה. וכן אמרו קצת מן הראשונים נ"ע וקא יהבי טעמא משום דליכא חסרון קרקע. והא דתנן בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא מא, א) כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה, התם בדאיכא חסרון קרקע, וכדתנן מה אתה עושה בתוך שלי שלא אמר לי אדם מעולם אינה חזקה. ואינו מחוור, דכללא הוא דקא כייל ותני כל חזקה שאין עמה טענה. ועוד דתנן בפרקין לא יעשה אדם שובך בתוך שלו אלא אם כן יש לו חמשים אמה לכל רוח וכו', ואם לקחו אפילו בית רובע הרי הוא בחזקתו, ואמרינן עלה בגמרא זאת אומרת טוענין ליורש טוענין ללוקח, ואי בטענת סבלונות מאי טוענין ללוקח איכא, הא אינו צריך טענה, ואפילו המוכר בעצמו בלא טענה הרי הוא בחזקתו. אלא על כרחין אפילו בדליכא חסרון קרקע צריך טענה. וכן הסכימו רבותינו הצרפתים ז"ל וכן הסכים מורי הרב ז"ל וכן עיקר. ולפי דבריהם נראה לי הכא הכי קאמר, והא אחזיקו להו והיכי מפקינן להו מהכא עד דנדע אי אתו לה בטענה אם לאו. ואם תאמר אי משום הא ליתא, דהא רב יוסף גופיה מידע ידע ודאי אי זבין להו או יהיב להו אם לאו, י"ל דכיון דאחזיקו להו ואיכא סהדי דרב יוסף מפיק להו מהכא, בודאי אי אתו אומני לבי דינא ואתו לה בטענה, אמרינן ליה לרב יוסף קום אהדר להו, וכל דאמרינן ליה מדינא קום אהדר להו אסיר ליה לאפוקי להו מהשתא. כנ"ל. ומכאן נראה לי לאפוקינהו מהשתא. כנ"ל. ומכאן נראה לי עוד, דנזקין דקוטרא ובית הכסא דאמרינן דלית להו חזקה, אפילו ראיה אין להן. דאי לא נימא הכי, מאי קא מהדר רב יוסף לאביי מינה, ואמאי שתיק ליה אביי, לימא ליה דילמא ראיה יש להן ועד שיבאו ונראה מה יטענו לא תסלקם. כנ"ל.

רב מרי אמר בקוטרא פירוש בעשן תדיר כעשן הכבשונות וכיוצא בו. והכין איתא בירושלמי (ה"ב) דגרסינן התם, ההיא איתתא דהוה מדלקא חולין תותי רבי אלפא בעיא ממחה בידה אתא לקמיה דרבי נסה אמר ליה לא אמרו אלא בעשן תדיר.

ורב זביד אמר בבית הכסא פירש רש"י ז"ל, דוקא בית הכסא מגולה ונראה לעינים, שכך היו בתי כסאות שלהן. וכן פירש רבינו תם ז"ל במגולה ומפני שריחו רע ביותר.

אמר לי הני לדידי כיון דאנינא דעתאי כקוטרא ובית הכסא דמו לי מהא שמעינן, דכל מי שנודע ומוחזק שאינו יכול לסבול נזק אחד ידוע מן הנזקים שהנפש קצה בהם, אין לו חזקה, כי הא דרב יוסף, דאף על פי ששאר בני אדם אין נמאסין בו כל כך, כיון שהוא מוחזק ונודע שאין דעתו סובלתו אין מחזיקין עליו בכך, ולא אמרו קוטרא וביכת הכסא אלא מפני שהן נזקין ידועין אצל הכל. וכן כתב ר"ח ז"ל: ואסיקנא גרמא בניזקין אסורין ואין חזקה בקוטרא תדירה ובית הכסא וכל דדמי להו. עד כאן. ולענין הא דאמרינן אין חזקה לנזקין ואוקימנא בקוטרא ובית הכסא, יש מי שאומר, דכשם שאין להם חזקה, כך אין להם ראיה, ואפילו מחלו או נתנו או מכרו בעדים. ואפילו קנו מידו יכול הוא לחזור בו, דיכול הוא לומר סבור הייתי לקבל ואיני יכול לקבל וכענין שאמרו בכתובות (עז, א) לענין מומין וכן פירש רבינו תם ז"ל. ואחרים אומרים דכיון דאמרינן אין להם חזקה, משמע דחזקה לית להו הא ראיה אית להו, וכדאמרינן בפרק חזקת (בבא בתרא מט, ב) לא לאיש חזקה בנכסי אשתו הא ראיה יש, ודוקא ראית מכירה, משום דאמר ליה כבר מכרת ואם אינך יכול לקבל קום וצא, אבל אם מחל לו יכול הוא לחזור בו ולומר לו סבור הייתי לקבל ואיני יכול, וכענין שאמרו בירושלמי וכתבתיו למעלה גבי איני יכול לישן מקול הנכנסין ולא מקול היוצאין, דתני משקבל עליו אינו יכול לחזור בו רשב"ג אומר אף משקבל עליו יכול לחזור בו אתיא דרשב"ג כרבי מאיר דתנינן תמן על כלם אמר רבי מאיר יכולה היא שתאמר סבורה הייתי לקבל ועכשיו איני יכולה לקבל. והרמב"ן נ"ר כתב דחזקה הוא שאין להן הא ראיה יש להן, בין שהביא ראיה שמכרן לו או שנתן או שמחל בפירוש, ומה שאמרו בירושלמי יכול הוא לחזור בו לאו לאחר שקבל עליו בפירוש קאמר, אלא שקבל עליו דרך שתיקה, ואינו דומה למומין, שבכמה מקומות אמרו בתלמוד אימר דשמעת ליה לרבי מאיר במומין בשאר מילי מי שמעת ליה, והרמב"ם ז"ל (הל' שכנים פי"א, ה"ז) גם כן מודה דמכר ומחילה מפורשת מועילין בהן, אלא שהוא מצריך קנין למחילה זו, וכן דעת בעל התוספות ז"ל, ור' יצחק בר מרדכי כתב דאפילו בלא קנין. ונראין דבריו, דאין זה אלא כעין שעבוד ומחילת השעבודין אינן צריכין קנין, כדאמרינן בקדושין פרק קמא (טז, א) גבי עבד עברי גופו קנוי, דאי לא תימא הכי לימא ליה באפי תרי זיל. ומיהו אם לא הביא ראיה אין חזקה עולה להן לעולם, ואפילו במחזיק שלש שנים. לפי שאנו עדים שלא שתק זה מחמת שמכר או שמחל, דמסתמא אין אדם מוכר ולא מוחל נזקין כאלו, אלא רוצה הוא לערער ולא נזדמן לו. והרמב"ן נ"ר הביא ראיה מדקתני במתניתין גבי שובך אם לקחו אפילו בית רובע הרי הוא בחזקתו, ובודאי דההוא חזקה שיש עמה טענה היא, מדאמרינן עלה בגמרא זאת אומרת טוענין ללוקח, וכמו שכתבנו למעלה, וכל חזקה שצריכה טענה כבר הסכימו הגאונים ז"ל שהיא חזקת שלש שנים, אלמא מתניתין דשובך בבא מחמת טענה כובחזקת שלש, ואפילו הכי אקשינן עלה והא אמר רב נחמן אין חזקה לנזקין, אלמא הא דרב נחמן אפילו בבא מחמת טענה והחזיק שלש שנים היא ואפילו הכי אין להם חזקה, וכל שכן לדעת רבותינו הצרפתים ז"לּ שאמרו דאין חזקה עולה לעולם אלא בשלש שנים ואפילו בדבר שאינו מחסרו קרקע, שהרי אפילו לשאר נזקין אין חזקה בפחות משלש שנים, והילכך נזקין אלו שאין להם חזקה אפילו במחזיק שלש שנים קאמר. ואלא מיהו מה שהעמיד הרב נ"ר ההיא דירושלמי במקבל דרך שתיקה, אינו נראה בעיני, דהא מדמו ליה לקבלת מומין, ועוד דהא מכרעא סברא, דבשום מקום טענת סבלנות אינה טענה, כמו שמוכיח בההיא דאמרינן לקמן זאת אומרת טוענין ליורש, וכמו שכתבנו, ואם כן מאי קאמרי חכמים אם משקבל אינו יכול לחזור בו, שהרי לא קבל עליו בפירוש אלא דרך שתיקה, וטענת סבלנות אינה טענה. על כן היה נראה כדברי רבינו תם ז"ל, דאפילו ראיה אין לו, דסבור הוא לקבל ואינו יכול, ואין אדם מצוי למכור נזקין כאלו ולצאת מביתו, וכקנין בטעות הוא. וכן נראה לי מקורקור דרב יוסף וכמו שכתבתי למעלה במקומה.

מתני' מרחיקין את השובך מן העיר חמשים אמה. כלומר מפני התבואה השטוחה בגנין לבני העיר.

לא יעשה אדם שובך בתוך שלו אלא אם כן יש לו חמשים אמה לכל רוח. הני תרתי בבי צריכי. דאי אשמעינן מרחיקין מן העיר, הוה אמינא מפני שהתבואה שטוחה בגנות ומצויה להן, אבל בשדה לא מפני שהתבואה תחת הקרקע ואינה נמצאת ואי תנא לא יעשה אדם שובך בתוך שלו, הוה אמינא דוקא בשדה שהתבואה מצויה שם אבל בעיר לא, קא משמע לן.

רבי יהודה אומר בית ארבעת כורין כמלא שגר היונה משמע דלא פליגי רבנן עליה דרבי יהודה בשיעור שגר היונה, אלא דרבנן סברי דבחמשים אמה מליא כרסייהו, ומיהו מישט שייטי טובא. ורבי יהודה סבר דכרסייהו נמי לא מליא אלא בלא שגר היונה. וכן כתבו גם בתוספות.

מאחר שביארנו שכל שאין הנזק בא מצד גוף המעשה אלא בסבתו אע"פ שהיא סבה שהיא כוללת הנזק בדין גירי אין בה חיוב תשלומין שהרי גרמא בנזקין פטור אבל מ"מ יכול הוא לעכב שכל גרמא בנזקין אסור מעתה מי שהיו לו דקלים או שאר אילנות במקום שרשות הרבים שולטת בו ובאים מקיזי דם או טבחים ועושים שם מלאכתם והעורבים באים מצד הדם או הנבלות וכיוצא בהם ומאחר שבאו אף הם מקלקלים בפירות או מצירים לבעל האילנות בקולם הרי זה יכול לעכב שכל גרמא בנזקין אסור אע"פ שאינו חייב לשלם ומעכבין עליו:

נמצאת למד שחיוב תשלומי הנזקים חלוקים על שלשה פנים מהם שחיוב תשלומיהם תלוי בהרחקה ר"ל שאם הרחיק כשיעור פטור מלשלם אם הזיק ואם לא הרחיק כשיעור חייב ובדין זה רוב הנזקים השנויים במשנתנו ומהם שאפילו הרחיק כשיעור חייב והוא היזק הנכר ונראה לעין כתנור בבית על הדרך שכתבנו במשנה השנייה ומהם שאפילו לא הרחיק פטור מלשלם ולא נאמר בו שיעור אלא לעכב עליו והוא כל שהוא גרמא לבד:

וכן אתה צריך לידע שכל ההרחקות שאמרנו מצד נזק הבא מהן הן באותם שחייב בתשלומי נזקיהם הן באותם שאינו חייב בתשלומי נזקיהם אלא שמ"מ יכול להכריחו על הרחקתו חלוקות לשלשה ענינים הראשון הוא שיש מהם שיש להן חזקת מחילה ר"ל שאם עשה המעשה בלא הרחקה אם סייעו או אמר לו לעשות הרי זה מחל מיד ואין יכול לחזור ולהרחיקו וכן אפילו בראה ושתק הואיל והיה לשם ולא מיחה מחל מיד וגדולי המפרשים חולקין בראה ושתק שאינה מחילה לאלתר עד שלשים ואין הדברים נראין ובדין זה רוב הנזקים השנויים בפרק זה ובמקומות אחרים וראה ושתק מיהא יש מפרשים אותה דוקא בשמגיעו לו היזק או ראוי להגיע ואע"פ שאין הלכה כר' ישמעאל דאמר לק' נ"ט ב' כל בפניו לאלתר הויא חזקה דוקא בפניו שאין בה הגעת נזק אבל בפניו ובהגעת נזק הויא חזקה שהרי אמנין אלו לא היו טוענין על רב יוסף טענת מכירה ואלו באדם אחר היה נידון להם בחזקה:

והשני הוא שיש מהם שאין להם חזקת מחילה לעולם והם העשן וריח בית הכסא שבאלו אפילו שתק ואפילו סייע עמו חוזר וכופהו להרחיק אא"כ קנו מידו עליהם שאין דעתו של אדם סובלת דברים אלו לעולם והיזק ראיה יש ממנו בדין זה ויש שיש לו חזקת מחילה על הדרך שביארנו בראש המסכתא וגדולי המחברים כללו בדין זה האבק ונדנוד הקרקע ונראה שהם נסעדים בה משמועות שבפרק זה בסוגיא שבמשנת מרחיקין את האילן מן הבור ויש חולקים בדבריהם:

והשלישי הוא שיש בו חזקת מחילה לקצת בני אדם ולקצת בני אדם אין בהם חזקה והם דברים המאוסים קצת אלא שאין מאוסים כריח בית הכסא וכיוצא בו והואיל ומ"מ הם מאוסים קצת אין להם חזקה כשהניזק אסטניס ונפשו קצה בדברים המאוסים ושהוא נודע בכך ויש בה חזקה אצל שאר בני אדם שהאיסטניסות אין מדתה זרה כל כך שנאמר על בעליה בטלה דעתו אצל כל אדם וממין זה מלאכת הדם והמטבחיים שעושין אותה תחת האילנות ועורבים באים בסבתם ומלכלכים את הפירות כמו שהזכרנו למעלה שדברים אלו אצל האיסטניס כריח בית הכסא וכן אם הוא בא מחמת שמצרים לו בקולן ובצפצופן ומערבבין אותו או את שנתו:

ומכאן כתבו קצת גאונים בבני חצר שנעשה אחד אומן או רופא ולא מיחו בו והיו העם נכנסין ויוצאין ושתקו לו שאין לה חזקה ויכולין למחות בכל עת שירצה וכן במבוי לדעת המפרשים אותה אף במבוי אלא שיש חולקין במבוי לומר שאין מעכבין אלא בני אותה חצר כמו שכתבנו למעלה בסוגייה משנה הרביעית:

גדולי המחברים כתבו שמי שהחזיק בנזק שיש לו חזקה כגון פותח חלון או עושה מעשה הראוי להרחקה ואינו מרחיק והמחזיק טוען כבר ראית ומחלת או סייעת עמי או ברשותך עשיתי והניזק אומר עכשו הוא שראיתי או ראיתי ומחיתי ואתה מדחה אותי מיום ליום בכל אלו וכיוצא בהם על הניזק להביא ראיה ואם לא הביא ראיה ישבע המחזיק היסת ויפטר ואם הוא מנזקין שאין להם חזקה וטוען המחזיק שקנו מידו על המחזיק להביא ראיה ואם לא הביא ישבע הניזק היסת שלא קנו מידו ויסלק היזקו:

זה שכתבנו בשם גדולי המחברים שבפתיחת חלון על הניזק להביא ראיה שמיחה או שעכשו הוא שראה דוקא בשהביא זה עדים תחלה שראוה פתוחה וכמו שאמרו לק' כ"ט ב' זיל ברור אכילתך אבל אם אין לו עדים בכך אלא שאנו רואים אותה עכשו פתוחה ישבע הניזק שמיחה תכף שראה או שהשתדל בהמחאתו מיד ויסתום וכן דנו בה למעשה גדולי קדמונינו שבנרבונה מיחה זה תכף שראה ואף המחזיק מודה לו בכך אלא שטוען אחר שמחית שתקת שלשים יום וכשם שאמרו בחזקת טענה של שלש שנים שצריך למחות משלש לשלש כך במזקת מחילה משלשים לשלשים זה היה מעשה ודנו בה גדולי קדמונינו שבנרבונה שאינה טענה שלא הצריכו בחזקת טענה מחאה משלש לשלש אלא מצד שהמחזיק עושה מעשה בכל יום ומשתמש בדירתו ומחזיק בו על ידי עשיית מעשה ומתוך כך צריך למחות משלש לשלש אבל זו שאחר פתיחה לא נעשה בה עוד מעשה ולא שום חדוש דיו במחאה ראשונה וכן יראה מדברי גאוני ספרד בראש המסכתא ועוד אני אומר בזה שזה שמוחה בתוך שלש מטעין את חברו להזהר בשטרו ואם הוא שותק שלש הרי זה יכול לומר סבור הייתי שהרגיש בטעותו ושתק לו ולא נזהרתי בשטרי משלש ואילך אבל חזקת מחילה מכיון שבירר זה שלא מחל מהו צריך לשנות על זה:

בד"ה בת ארבע כורין כו' ור"י ורבנן לא פליגי בשגר כו' רבנן סברי כיון דבחמשים כו' עכ"ל נראה דודאי לדברי המקשה דלא אסיק אדעתיה דבחמשים אמה כרסייהו מליא ע"כ דפליגי בשגר ולתנא קמא לא שייטי כלל טפי מחמשים אמה וחמשים אמה הוה שגר לתנא קמא אלא למסקנא דע"כ לת"ק נמי שייטי טפי וא"כ אין חילוק בשגר כלל דהא שייטי טפי אלא בכמה דמליא כרסייהו תליא מלתא ודו"ק:

בד"ה וצריכי וא"ת כו' וי"ל דאשמועינן בלוקח וה"ה ביורש עכ"ל פירוש ודאי אי לא אשמעינן כלל ביורש לא הוה שמעינן יורש מלוקח מדאצטריך מתני' דלקמן אלא דבתר דשמעינן לקמן ביורש בחדא שמעינן שפיר יורש מלוקח דניהוי ביורש בתרתי והשתא רב זביד נמי מצינן למימר דהא מלתא אשמועינן דניהוי ביורש בתרתי כמו בלוקח אלא דמכל מקום ע"כ אמתניתין דלקמן סמיך דהא אי לא שמעינן מהך מתני' דלקמן בחדא לא הוה ילפינן כלל יורש מלוקח ודו"ק:

גמ' הרי הוא בחזקתו והא אמר רב נחמן כו' אין חזקה לניזקין וכו' ולוקח נמי אע"ג דטענינן ללוקח מ"מ לא עדיף מכח גברא דאתיא מיניה דאי טעין נמי איהו גופיה דיש לו חזקה ובטענה לא יועיל לו אלא בראיה כמו שכתבו התוס' לעיל וק"ל:

מתניתין מרחיקין את השובך וכו' ולא יעשה אדם שובך וכו' רוצה לומר מרחיקין את השובך איירי בהיזק העיר ולא יעשה אדם שובך היינו בשדה ומשום היזק זרעים של שדות אחרים כדמשמע בפרש"י וכן כתבו התוס':

גמ' אלא א"כ היה רחוק מן הישוב ל' ריס ע"כ צ"ל דישוב אינו ר"ל העיד עצמה דהא אין עושין שובכין בעיר דאפי' חוץ לעיר קתני מתניתין ג' אמה כ"ש שאין עושין בעיר עצמה אלא ר"ל כל מקום מעמד שובכי העיד כולו שהוא נ' אמה מן העיר נקרא ישוב והוי כאילו אמר מרחיקין מן שובכי העיר ל' ריס ומישט שייטי ל' ריס ותו לא והא תניא כו' צריך ליישב היאך היה המקשה מפרש ההיא דקתני אין פורסין וכו' אא"כ רחוק מן הישוב ל' ריס והכא קתני אפי' מאה מיל בלא מתני' דהכא וע"ד התוס' שפי' בד"ה והתניא וכו' מיושבת כל הסוגיא והא דקאמר במתני' ר"י אומר ד' כורים מלא שגר היונה לא קשיא עליה כלום דאיהו נמי מצי סבר דמישט שייטי טובא אלא דריצתה מה שמרחפת בפעם א' הוא ד' כורין:

יהא גרמא הוא פירוש וכיון דקיימא לן כרבי יוסי אין להם להרחיק משם הא. אמר רב טובי בר מתנה זאת אומרת גרמא בנזקים אסור ואפילו לרבי יוסי ואין לפרש דלרבנן דוקא קאמר דהא קיימא לן כרבי יוסי והיינו טעמא דהויא גרמא דגיריה דכי הוו אתו עורבים הוו האומנין מפרחים אותם. עליות הר"י. וזה לשון כתוב בשיטה לא נודעה למי: הא דקאמר יתבי תרווייהו מסתברא לן דבצלן קאמר ולא היה קרקעו דרב יוסף דאם כן לא היה אביי סבור מימר דלא מצי לאפוקינהו מרשותו בהנהו טעמי דקאמר והא דפריך ליה והא גרמא הוא פירוש נהי נמי דגיריה נינהו דזימנין דמפרח להו לעורבין ואזלי ויתבי בתאלי הקרובים אליהם מיהו כיון דלא מכחו אזלי. עד כאן.

והא אחזיקו להו לכאורה הוה משמע דאפילו חזקה בלא טענת מכירה מהניא להו ולא בעינן אלא חזקת סבלנות בלבד דאי בטענת מכר או מתנה מאי קאמר אביי והא אחזיקו להו ומנא ליה דאתו לה בטענה וכן אמרו קצת מן הראשונים וקא יהבי טעמא משום דליכא חסרון קרקע והא דתנן בפרק חזקת כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה התם בדאיכא חסרון קרקע וכדתנן מה אתה עושה בתוך שלי שלא אמר לי אדם מעולם כלום אינה חזקה. ואינו מחוור דכללא הוא דקא כייל ותני כל חזקה שאין עמה טענה. ועוד דתנן בפרקין לא יעשה אדם שובך בתוך שלו אלא אם כן יש חמשים אמה לכל רוח כו' ואם לקחו ואפילו בית רובע הרי הוא בחזקתו ואמרינן עלה בגמרא זאת אומרת טוענין ליורש כו' ואי בטענת סבלנות מאי טוענים ללוקח איכא הא אינו צריך טענה ואפילו המוכר עצמו בלא טענה הרי הוא בחזקתו אלא על כרחך אפילו בדליכא חסרון קרקע צריך טענה וכן הסכימו רבותינו ז"ל הצרפתים וכן הסכים מורי הרב ז"ל וכן עיקר. ולפי דבריהם נראה לי דהכא הכי קאמר והא אחזיקו להו והיכי מפקינן להו מהכא עד דנדע אי אתו לה בטענה אם לאו ואם תאמר אי משום הא ליתא דהא רב יוסף גופיה מידע ידע ודאי אי זבין להו אם לאו. יש לומר דכיון דאחזיקו להו ואיכא סהדי דרב יוסף מפיק להו להכי בודאי כי אתו אומני לבי דינא ואתו לה בטענה אמרינן ליה לרב יוסף קום אהדר להו וכל דאמרינן ליה מדינא קום אהדר להו אסור ליה לאפוקינהו מהשתא כן נראה לי. הרשב"א ז"ל. והר"ן ז"ל כתב וזה לשונו: ויש לדחות ולומר דלעולם כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה והא דפריך אביי הכי משום דיורשים הוו אי לקוחות שאינם צריכים טענה דטוענים ליורש וטוענים ללוקח אבל לעולם חזקת נזקים צריכה טענה וכיון דצריכה טענה צריכה שלש שנים. עד כאן.

וכתוב בשיטה לא נודעה למי וזה לשונו הא דפריך לה והא אחזוקי. פירשו הגאונים דלאו בחזקת שלש שנים ובבא מחמת טענה קאמר אלא מששתק לו שעה אחת מחל ושוב אין יכול לערער בשאר נזיקים כגון סמיכת גפת ומלח וסיד וכולהו נזיקים דמתניתין וטעמא דמילתא משום דלאו מידי קא שקיל מחבריה אלא בדיליה קא עביד ומתזק חבריה וכיון שראה שעה אחת ושתק לו הרי מחל אבל בקוטרא ובית הכסא אין לו חזקה דאנן סהדי שלא שתק כדי למחול לו אלא שלא נזדמן לו לערער. עד כאן.

אמר ליה הני לדידי כיון דאנינא דעתאי כו' מהא שמעינן דכל מי שנודע ומוחזק שאינו יכול לסבול נזק אחד כו'. הרשב"א ז"ל. וכתוב בשיטה לא נודעה למי וזה לשונו: ומסתברא לי דלאו כל אדם נאמן לומר כן כיון דאנינא לי דעתאי כקוטרא דמי לי אלא גברא רבה דלא משני בדבוריה אי נמי דידוע ובריר לן מילתא דלית איניש סבל לה. עד כאן לשונו.

מתניתין רבי יהודה אומר כו'. רבי יהודה פליג ואמר דלא סגי למלא כריסייהו שלא יפסידו בגנות אחרים או בשדה של חברו פחות מארבעה כורים שהוא מלא שגר היונה למלא רעבונה. אי נמי יש לומר דאף על פי שמתמלא כריסה בחמשים אמה הני מילי אם תנוח שם אבל חייש רבי יהודה שפעמים בבקר כשהיא רעבה אף על פי שסמוך לה גנות ושדות שתוכל להשביע רעבונה מהם אף על פי כן כיון שהתחילה לעוף מעופפת בכל יכולתה ונחה שם ואוכלת ואינה רוצה לנוח בינתיים ועל זה נאמר כיונה פותה אין לב ורבנן לא חיישי להכי. רבינו יהונתן ז"ל.

ואם לקחו אפילו בית רובע הרי הוא בחזקתו בירושלמי אמרו דאפילו נפל חוזר ובונהו ולומר דאין השובך חזקה לגופו בלבד אלא חזקה לעשיית שובכין שם לעולם. ודכוותה מי שיש לו חלון על חצר חברו ונפל הכותל כשחוזר ובונה כותל אחר חוזר ופותח שם חלון אחר במקומו של ראשון שלא החזיק באותו כותל בלבד אלא בחלון הוחזק לעולם על חצר חברו. הרשב"א ז"ל.

גמרא וחמשים אמה ותו לא ורמינהו אין פורסים כו'. תמיה לי לדידיה דלא סלקא דעתך לפלוגי בין שיעור מלא כריסייהו לשיעור שייטי היכי מתרצא ליה מתניתין גופה דהא ממתניתין גופה משמע דמודו רבנן דמישט שייטי טובא מדאמר רב יהודה ארבעת כורין כמלא שגר היונה ומשמע ודאי דבשיעור שגר היונה לא פליגי רבנן וכדכתיבנא לעיל בשם התוספות ואפילו הכי קאמרינן דכל שיש לו חמשים אמה לכל רוח עושה שובך בתוך שלו. ועוד קשה לי דאפילו כשיעור שייטי משמע דפליגי מתניתין וברייתא דברייתא קתני שלשים ריס דהיינו ארבעה מילין ומתניתין קתני ארבעה כורין כמלא שגר היונה וכור לא הוי מיל וצריך לי עיון. ומישט שלשים ריס ותו לא כו'. איכא למידק בלא תירוצא דאביי לדידיה היכא ניחא ליה רישא דברייתא אסיפא דברישא קתני שלשים ריס ובסיפא קתני אפילו מאה מיל ובתרווייהו קתני יישוב. ומפרשי מקצת רבוותא דאי לאו דאביי לא הוה קשיא ליה דהכי משמע ליה פירושא דברייתא אין פורסין נשבין ליונים אלא אם כן הרחיק מן היישוב כלומר מן העיר שלשים ריס במה דברים אמורים בשאין בין השובך שבעיר למקום המצודה יישוב שדות אלא מדבר שאין מוצאים לאכול אבל אם היה חוץ לעיר יישוב שדות שמוצאים זרעים לאכול אפילו מאה מיל הן שטין למלא כריסם. ומסתייע להדין פירושא מדתניא בתוספתא בפרק מרובה אין פורסים נישבין ליונים אלא אם כן היה רחוק מן הישוב שלשים ריס במה דברים אמורים במדבר אבל בישוב אפילו מאה מיל לא יפרוס. ואינו מחוור בעיני כלל דאם כן מעיקרא מסיפא דברייתא הוה ליה למפרך דהא מתניתין לסיפא דברייתא דמיא דהא איכא ישוב שדות ועוד דכי הדר אקשינן אסיפא דברייתא לא הוה ליה לאקשויי ומישט שלשים ריס ותו לא דהא דאפילו לדידיה לא שייטי אלא שלשים ריס אלא דלמלא כריסם הם שטים בישוב שדות אפילו מאה מיל והכין הוה ליה למימר וכרסייהו בחמשים אמה מליא ורמינהו ובישוב אפילו מאה מיל לא יפרוס דההיא משום ממלא כריסייהו היא. והנכון שהמקשה הזה לא היה יודע פירוש הברייתא ולברר הברייתא הוא בא וכן נראה מדברי התוספות. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הרא"ש ז"ל על כרחך המקשה לא ידע פירוש הברייתא כו'. ור"מ תירץ דהכי פריך אי אמרת בשלמא דלא אמרינן כריסייהו בחמשים אמה ממלאן ניחא דכשהוא פורס במדבר ירחיק שלשים ריס ותו לא דאינם מרחיקים יותר בשאינם מוצאים לאכול ובישוב פירוש כשהוא פורס במקום ישוב זרעים אפילו מאה מיל ויותר לא יפרוס אלא כיון דאמרת כריסייהו בחמשים אמה ממלאן אם כן בישוב אינם מרחיקים יותר ממדבר. ומשני בישוב כרמים ודאי משום זרעים לא שייטי טפי משלשים ריס דכריסייהו בחמשים אמה ממלאן אבל בישוב כרמים או ישוב שובכין שייטי טובא כיון שמוצאים מקום ללון שם בצל הכרמים. עד כאן.

גמרא ומישט שלשים ריס עי' חולין דף קכב ע"ב תוס' ד"ה לגבל:

שם יורש תנינא עיין גיטין דף נח ע"ב תוס' ד"ה כגון:

שם צריכא עי' בב"י חו"מ סי' תי"ז בשם תשובת הרשב"א וברמב"ן במלחמות פ"ד דב"ב בסוגיא דשטר כיס היוצא על היתומים:

תוס' ד"ה אלא כו' ז' ריס ומחצה כדאיתא ביומא דף סז ע"א: