Bava Batra 2b

Rendered forbidden (kidesh) The produce, if it increased by a two hundredth. It [used] the language of Scripture (Deuteronomy 22:9), "lest it be rendered forbidden (tikdash)."

The reason is that they wanted To build the wall - as it was the will of both of them - that is when the Sages obligated both of them to build [it]. And later, it challenges, "When they wanted? What [does it matter], let them retract it?" However if the two of them did not want it - such that one said, "It is enough to divide it with a bordermark of low wooden pegs planted into the ground" - we do not force him. And the other one may not [force the other and] say to him, "I do not want you to see my business."

A division The splitting of a courtyard, such that they were in agreement about the splitting. And it is when there is not enough [room] for there to be eight ells for this one and for that one, such that one may not force his fellow to split it. And for this [reason], it taught that [it is if they wanted] - that since they want to split it, they build a wall of stones [even] against their will. And if one comes to say, "I do not want this expense, but rather [only] a mere bordermark," we do not listen to him, because of damage to visual privacy.

I would say that a mere bordermark [That this] is what the mishnah is discussing. As it too is called a partition. And that which it taught, "who wished," is about the splitting; and it is when it is not subject to the law of division - it teaches us [it must be] a wall; and that which it taught, "who wished," is about the wall. As if they did not want [to split it with a wall], let them split it with a bordermark.

Where one of them convinced his fellow He requested from him, the division with a barrier.

Lest you say [that] he can say, "When I was persuaded by you about the barrier, I was persuaded about a thin barrier - such as one of boards, since it is thin - and to reduce the airspace; and [that is enough, since] with it, there is no damage to visual privacy. Otherwise, pull the width of the wall into your portion, except for a small [space]. But I was not persuaded to build a thick wall of stones to also reduce my usage [of the courtyard's space]."

It is prohibited for a person to stand, etc. That he not damage it with an evil eye.

But behold, it teaches, "And similarly" Such that it is implied that both of them have one reason, the garden and the courtyard.

נתיאש הימנה ולא גדרה‎—He abandoned it and did not rebuild it OVERVIEW The ברייתא states that if the בעל הכרם abandons the rebuilding of the wall, then the produce acquires the status of כלאים and is אסור‎. In addition the בעל הכרם is liable for damages. It seems from the ברייתא that both the איסור כלאים and the liability of the בעל הכרם are dependent on the 'נתיאש הימנה'. Otherwise if he is still trying to rebuild the wall then it will not become כלאים, and obviously there is no liability. It is not clear why the איסור כלאים depends on the 'נתיאש'. Concerning the חיוב to pay, it is understood that as long as he is trying to repair the damage we cannot hold him responsible; he is doing all he can. However concerning the איסור כלאים, that should be independent of his 'נתיאש'. If it was הוסיף מאתיים it should become כלאים, regardless whether he was נתיאש or not. תוספות will clarify this issue. -------------------------------- דוקא נתיאש אבל לא נתיאש ועוסק כל שעה לגדור אף על פי שהוסיף מאתים מותר‎ – It becomes כלאים only specifically when he abandoned all efforts to rebuild the wall – however if he did not give up and he is continually occupied in rebuilding the wall even though that a two hundredth was added to the growth of the produce in the duration, the produce is permitted to be eaten. There is no איסור כלאים even if הוסיף מאתיים‎ – כדתנן במסכת כלאים (פרק ה' משנה ו') הרואה ירק בכרם‎ – As we learnt in a משנה in מסכת כלאים one who sees a vegetable in a vineyard which is considered כלאים if they are growing close together – ואמר כשאגיע לשם אלקטנו הוסיף מאתים מותר‎ – And he said, ‘when I will arrive there, I will gather it’; the דין is that even if it grew an additional two hundredth, by the time he arrived to harvest it, nevertheless it is permitted. There is no איסור כלאים‎. On the other hand, if he said instead – לכשאחזור אלקטנו הוסיף מאתים אסור‎ – When I shall return (from whatever he intended to do then) then I will gather it, then the דין is if it added a two hundredth during this interlude, the produce is prohibited. It has the status of כלאים‎. This concludes the quote from the משנה in כלאים‎. אלמא כשהוא מחזר אחר לקיטתו אפילו הוסיף מאתים מותר‎ – It is apparent that when he is pursuing to gather the vegetable (as soon as possible) even if מאתיים was added during his pursuit of harvesting it, it is nevertheless permitted. The question is, what difference is there whether he is pursuing to rid his vineyard of כלאים or not. Seemingly it should depend only on whether it was הוסיף מאתיים or not. תוספות explains: והטעם יש לפרש משום דכתיב (דברים כב) לא תזרע כרמך כלאים דומיא דזריעה דניחא ליה: The reason for this דין may be explained; for it is written in the תורה do not plant כלאים (in) your vineyard. This teaches us that the איסור of כלאים needs to be similar to planting. This similarity consists that just like by planting it is obvious that he is pleased with his planting כלאים, for otherwise he would not plant the כלאים‎. Similarly, when כלאים is growing in one’s field, it becomes prohibited only when there is a certain satisfaction that it is growing. SUMMARY The פסוק states לא תזרע כרמך כלאים‎. We derive from this that the איסור כלאים is only when one is pleased with the כלאים growth; as is the case when one plants כלאים‎. Where one demonstrates that he is not satisfied with the כלאים growth, it is not כלאים‎. This explains why as long as the בעל הכרם is involved in repairing the wall there is no איסור כלאים‎. Similarly when one is going directly to uproot כלאים, it does not become כלאים, regardless how much it grew in the duration. THINKING IT OVER Seemingly even if the בעל הכרם was נתיאש it should not become כלאים, since the בעל התבואה is not happy with the situation.

וחייב באחריותו‎—And he is liable for its responsibility OVERVIEW The משנה in מסכת גיטין states: If one is מטמא another’s טהרות (for instance תרומה) thus rendering it worthless (for it needs to be burnt), the rule is that if he did it בשוגג he is פטור, however במזיד he is חייב‎. This is different than regular damages, where one is liable whether it was בשוגג or במזיד‎. The גמרא there explains that legally (התורה מן) he is פטור in all cases since this is a היזק שאינו ניכר‎ – an unrecognizable damage. There is no physical change to the טהרות‎. It does not appear to us as if the טהרות have been damaged. A היזק שאינו ניכר is not considered a היזק‎. If it was done במזיד, however, the חכמים punished the perpetrator in order to prevent people from wantonly damaging other people’s טהרות‎. Our case of כלאים seems to be a היזק שאינו ניכר‎. Why is he חייב‎?! תוספות will discuss this issue. ----------------------------- תוספות anticipates the following difficulty: אף על גב דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק (גיטין נג, א) – Even though that an unrecognizable damage is not considered a damage – תוספות responds: נראה לרבינו יצחק דהאי חשיב היזק ניכר‎ – The ר"י is of the opinion that this case of כלאים is considered a recognizable damage – שהרי ניכר הוא שהוא כלאים כשרואה הגפנים בשדה‎ – For it is obvious that it is כלאים when one sees the grapevines in the grain field. It is known that grape vines and grain growing together are כלאים and אסור בהנאה‎. Therefore when one sees the כלאים he observes (in his mind’s eye) damaged and worthless produce. The damage is obvious and recognizable. תוספות anticipates a question: ומטמא אף על פי שרואין השרץ על הטהרות‎ – And concerning one who defiles the purified products (טהרות) of another, that is considered היזק שאינו ניכר in all instances even when the dead שרץ is seen on the טהרות, nevertheless it is considered a ניכר שאינו היזק‎. Seemingly there too it is obvious to all, that these טהרות are טמא since there is a שרץ on them. What is the difference between כלאים which is considered a היזק ניכר and מטמא which is considered a ניכר שאינו היזק‎? תוספות responds that by טהרות‎ – לא חשיב היזק ניכר דמי יודע אם הוכשרו – It is not considered a היזק ניכר, even if one sees the שרץ on the טהרות‎. The reason is for who knows whether the טהרות are fit to become טמא‎. However by כלאים there are no such mitigating circumstances. In all cases it is כלאים‎. Therefore it is considered a היזק ניכר‎. תוספות anticipates an alternate solution to his question, and negates it: אבל אין לומר דהכא נמי הוי היזק שאינו ניכר‎ – However one cannot say the following to resolve the original question; why is he חייב‎? It is a היזק שאינו ניכר‎! Seemingly we may answer that indeed כלאים is also a היזק שאינו ניכר, and nevertheless he is חייב‎ – וקנסוהו כמו במטמא (שם) שלא יהא כל אחד הולך ומטמא טהרותיו של חבירו – Because the חכמים punished him, just as the חכמים punished one who is מטמא the טהרות of another. The reason for the punishment of מטמא is in order that no one should go and be מטמא his friend’s טהרות‎. תוספות negates this option: דהכא ליכא למיחש להכי שבעל הכרם נמי מפסיד‎ – For here by מחיצת הכרם there can be no such concern, that he will willfully cause the other’s crop to become כלאים, for the vineyard owner loses as well. His vines are also כלאים and אסור בהנאה‎. We are not concerned that a person will be so spiteful to damage someone else, when he himself is being damaged through this action. Therefore in our case of כלאים the חכמים would not have punished the בעל הכרם, for there is no concern of widespread vandalism; as opposed to טומאה‎. By טומאה the חכמים were concerned, for the perpetrator suffers no loss. תוספות offers another reason why the solution of קנס is inappropriate: ועוד אי קנס הוא במזיד דוקא היה לו להתחייב: And furthermore if the liability of the בעל הכרם is a punishment but it is not a real היזק he should be liable only if it was premeditated. A קנס is appropriate if the perpetrator acts in a premeditating and purposeful manner to harm the other. In our case of מחיצת הכרם, the איסור כלאים came accidentally; the wall fell in. The בעל הכרם did not want to make כלאים for the בעל השדה‎. There is no rationale to punish someone for an accident. For these two reasons we can therefore not accept this solution that it is a קנס‎. Rather the reason the בעל הכרם is חייב is because it is a היזק ניכר‎. SUMMARY כלאים is a היזק ניכר since it is obvious that the produce in this field (a mixture of grapes and grain) is אסור בהנאה‎. However טהרותיו מטמא is considered a היזק שאינו ניכר since it is possible that the food was never מוכשר לקבל טומאה; the presence of the שרץ notwithstanding. We cannot say that כלאים is a היזק שאינו ניכר and he is קנסא משום חייב because: a) There is no need for a קנס when the alleged perpetrator himself is being damaged as is the case by כלאים, and b) קנס is applicable only by מזיד; by מחיצת הכרם he was not a מזיד‎. THINKING IT OVER 1. Why does תוספות distinguish between כלאים and מטמא, that by כלאים it is always obvious? It would seem that by כלאים it is also not obvious because could be it is not ליה ניחא‎?! 2. What would be the דין if someone plants wheat in a neighbor’s vineyard; is he חייב or not?

ואימא מאי מחיצה פלוגתא‎—And I can say, what does מחיצה mean; a division OVERVIEW The גמרא originally interpreted מחיצה to mean a wall. After the גמרא showed that this is based on a ברייתא (and inferring from this translation that היזק ראיה לא שמיה היזק), the גמרא challenges this assumption and declares that מחיצה should mean a (property) division. There is seemingly no basis for this challenge; on the contrary the accepted translation of 'מחיצה' universally, is a wall. תוספות deals with this issue. ------------------------------ מפרש רבינו יצחק משום דעל לשון גודא יש כמה קושיות כדפריך בסמוך – The ר"י explains; because on the translation that מחיצה refers to a wall, there are many difficulties as the גמרא will shortly ask. The גמרא asks many questions on the interpretation that מחיצה means a wall. This interpretation of גודא requires us to assume that היזק ראיה לא שמיה היזק‎. The גמרא cites many sources which indicate that היזק ראיה שמיה היזק‎. לפיכך דוחק לפרש מחיצה פלוגתא אף על גב דבכל מקום הוי מחיצה גודא: Therefore, on account of these questions, the גמרא forces itself to awkwardly interpret the word מחיצה to mean a division, even though that everywhere the meaning of 'מחיצה' is a wall. It is preferable to compromise the literal meaning, and conform to all the cited sources, than having a proper translation but (seemingly) contradicting all the cited sources. SUMMARY The גמרא challenges the assumption that מחיצה means גודא‎. According to that assumption, we will maintain that היזק ראיה לא שמיה היזק‎. There are many sources which indicate that ה"ר שמיה היזק‎. Therefore it is preferable to interpret מחיצה to mean a division, thereby maintaining that; ה"ר שמיה היזק Even though this interpretation runs contrary to the usual interpretation of the word מחיצה‎. THINKING IT OVER 1. Why can we not say that the reason the גמרא wants to say מחיצה פלוגתא is because if מחיצה גודא then it should have said 'בונין אותו' instead of 'בונין את הכותל', as the גמרא asks? Or is this also included in the 'כמה קושיות', that תוספות refers to? 2. What does this תוספות teach us as to the relative strengths of כלל versus פרט‎?

וכיון דרצו בונין את הכותל בעל כרחו‎—And since they wanted, they build the wall against either one’s will OVERVIEW The גמרא proposed an alternate reading of the משנה‎. The word מחיצה is translated as a division, and the thrust of the משנה is as follows; once the partners agreed to divide the חצר, each can enforce building a dividing wall. Generally when people own something in partnership either party can independently dissolve the partnership and divide it. Why would there be a need for an agreement to divide the חצר‎. In addition, what is the relevance of this agreement to divide, to the teaching of our משנה‎? The משנה is ultimately concerned about the wall, not about the division! תוספות will address these issues. --------------------- לקמן מוקי לה כשאין בה דין חלוקה – Later the גמרא will interpret our משנה, which requires that they both must first agree to divide, and only then can one coerce the other to build a wall jointly; that our משנה is discussing a חצר where it is not legally enforceable to divide. תוספות asks: ותימה לרבינו יצחק דאמאי נקט תנא דמתניתין באין בה דין חלוקה וקתני רצו‎ – And the ר"י is perplexed; why does the תנא of our משנה discuss a case where it is not legally enforceable to divide, and therefore the תנא must state 'רצו' – they wanted to divide the חצר‎ – לא ליתני רצו ולאיירי בשיש בה דין חלוקה – The תנא should not state 'רצו' at all in the משנה and let the תנא discuss a case where there is a דין חלוקה‎! תוספות answers: ותירץ דקא משמע לן דסלקא דעתין בשאין בה דין חלוקה‎ – And the ר"י answered that the תנא comes to teach us something concerning the דין of building a כותל by a חצר שאין בה ד"ח for it may have entered our minds that by a חצר שאין בה דין חלוקה, if one originally agreed to divide but now refuses to build a wall – דמצי למימר כי איתרצאי לך לחלוק על מנת שלא לעשות גודא‎ – That he may say that when I agreed to you to divide the חצר שאין בה ד"ח, it was on the condition that there be no obligation to build a wall – אבל על מנת לעשות גודא לא איתרצי לך – But that we should divide on the condition to ultimately make a wall, I never agreed to you to divide under such circumstances. The משנה teaches us however, that once both partners agree to divide (even a ח"ד בה שאין חצר) then either one can coerce the other to build a wall jointly. ויש ספרים דמקשין ומתרץ כן להדיא בשילהי שמעתין: And there are texts of גמרות that clearly ask and answer this very same question at the end of the discourse. SUMMARY According to the לשון that מחיצה means division then the משנה is discussing a חצר שאין בה דין חלוקה‎. That is why their consent for division is necessary. The novelty of this דין is that neither can claim that my agreement to divide was based on the assumption that there will be no wall. THINKING IT OVER How are we to understand the א"הו that one party can claim I never agreed to a wall: Does it mean that therefore you have no claim against me and there will be no wall? Or does it mean that if you insist on the wall, the division is null and we go back to sharing the חצר together?

יתיב רב יוסף וקא מעיין בה‎—רב יוסף was sitting and contemplating it OVERVIEW The גמרא relates that איפרא הורמיז (the mother of שבור מלכא) sent a purse of דינרים to רב יוסף and instructed him to use it for a מצוה רבה (a great מצוה). רב יוסף was thinking what is a מצוה רבה and אביי told him that פדיון שבויים is a מצוה רבה‎. Our תוספות discusses the willingness of רב יוסף to do charity on behalf of a gentile, which seemingly is something that is frowned upon. ---------------------- תוספות asks: ואם תאמר וכי לית ליה ביבש קצירה תשברנה וגומר (ישעיה כז) כדאמרינן בפירקין (דף י, ב) – And if you will say; and does not רב יסף agree to the interpretation of the פסוק ביבש קצירה תשברנה, etc. as the גמרא states later in this פרק‎. How did רב יוסף consider using this money from a gentile for צדקה‎? – תוספות answers: ויש לומר דקבלה משום שלום מלכות כדעבד רבא לקמן (שם) – And one can say; that he accepted the money in order to keep the peace with the government, as רבא did (which is mentioned) later in the גמרא‎ – וכי היכי דפלגינהו רבא לעניי עובדי כוכבים הכא נמי פדה בהו רב יוסף שבויי עובדי כוכבים‎ – And just as רבא distributed the money received from איפרא הורמיז to the gentile poor, here too רב יוסף redeemed gentile captives with this money. תוספות offers an alternate approach: ומיהו לא צריכי להכי אלא כדפירש הקונטרס דרבא דקבלה משום שלום מלכות‎ – However it is not necessary to come on to this explanation that רב יוסף used the money for שבויי עכו"ם, but rather as רש"י explained that (רבא) [רב יוסף] accepted the money from איפרא הורמיז because of שלום מלכות‎ – וכיון שאמר לו ליתן למצוה רבה לא היה אפשר לחלקם לעניי עובדי כוכבים‎ – But since [s]he told רב יוסף to distribute it for a מצוה רבה it was not possible for him to divide it among עניי עכו"ם – דאסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעתו של עובד כוכבים (חולין צד, א) – For it is forbidden to fool people and even to mislead an עכו"ם. Therefore רב יוסף had no choice but to be פודה שבויי ישראל‎. אבל מעות המתחלקים לעניים אין כאן גניבת דעת‎ – However monies which are given to be distributed to the poor (as in the case of רב אמי ורבא later) there is no גניבת דעת if it is distributed to עניי עכו"ם (solely) – דאינהו נמי ידע שישראל רגילין לפרנסם‎ – For the gentiles also know that the ישראל are accustomed to sustain the עניי עכו"ם- כדאמר בהנזקין (גיטין דף סא, א) מפרנסים עניי עכו"ם עם עניי ישראל מפני דרכי שלום‎ – As the גמרא states in פרק הניזקין, we provide for the עניי עכו"ם together with עניי ישראל because of insuring the peace (between the עכו"ם and ישראל). תוספות anticipates a difficulty: והא דקבל מההוא טייעא דנדב שרגא לבי כנישתא בפרק קמא דערכין (דף ו, ב ושם דיבור המתחיל עד)- And that which we find in the first פרק of מסכת ערכין that they accepted from an Arab who donated candles for the synagogue – אף על גב דהתם לא היה שלום מלכות – Even though in that case there was no concern of שלום מלכות, so why did they accept it (there is the issue of ביבש קצירה תשברנה) – תוספות replies: התם טעמא משום דהוו כמו קרבן‎ – The reason they accepted it there because that donation was like a קרבן‎ – ואמרינן (נזיר סב, א) איש איש לרבות נכרים שנודרים נדרים ונדבות כישראל: And the גמרא states that the פסוק of איש איש includes gentiles, that they too may offer pledges and gifts for קרבנות just like ישראל‎. SUMMARY One may accept money from an עכו"ם to distribute for צדקה (to עכו"ם) if it is for שלום מלכות‎. One may even distribute it for ישראל if otherwise it would be גניבת דעת (as in the case of מצוה רבה). Donations to a ביכנ"ס may be accepted from עכו"ם because it is like bringing a קרבן, which עכו"ם may do. THINKING IT OVER 1. According to the מסקנא of תוספות did רב יוסף redeem שבויי ישראל or שבויי עכו"ם‎? 2. Why did not רב יוסף redeem שבויי עכו"ם (if we he assume he was פודה שבויי ישראל)? 3. רש"י stated that רב יוסף could not have redeemed שבויי עכו"ם because it would be גניבת דעת‎. Seemingly, since איפרא הורמיז told רב יוסף to use the money for a מצוה רבה, if רב יוסף would have used it to be פודה שבויי עכו"ם (which is definitely not a מצוה רבה) it would be גניבה ממש, not merely גניבת דעת‎!

בונין את הכותל באמצע פשיטא‎—They build the wall in the middle; that is obvious! OVERVIEW The גמרא concluded the discussion concerning the מ"ד that מחיצה means a wall (negating the possibility that it means ‘to divide’). The גמרא then cites the משנה which states בונין את הכותל באמצע and asks: פשיטא‎! It may seem that this is a general question on the משנה, regardless whether we maintain that מחיצה is either גודא or פלוגתא‎. This view may be bolstered by the following גמרא, which challenges היזק ראיה שמיה לאו והיזק‎?! The גמרא continues to cite no less than six sources (identified by a preceding סימן) that contradict this view. This would seem to indicate that the questions on the מ"ד who maintains היזק ראיה לאו שמיה היזק, begin only at this point, and not by the previous question of פשיטא; which is a general question according to either opinion. תוספות will negate this view. ------------------------- למאן דאמר גודא פריך כמו כל הנך פירכי דלקמן – This question is (only) on the one who maintains that the word מחיצה in the משנה refers to a wall, just like all these questions mentioned further in our גמרא‎. תוספות will first explain why this question is valid according to the מ"ד that מחיצה is גודא: דכשהקנו לעשות גודא כך הקנה זה כמו זה ופשיטא דבאמצע‎ – For when they contracted to build a wall, it is obvious that that this one contracted to build the wall just as the other contracted to build a wall. And it is obvious that it must be built in the middle. תוספות will now explain why there is no difficulty according to the מ"ד that מחיצה means to divide. אבל למאן דאמר פלוגתא איצטריך למימר‎ – However according to the one that maintains that מחיצה means to divide, it is required that the משנה say so explicitly. For had the משנה not stated that they build it in the middle – סלקא דעתך אמינא דמשום היזק ראיה יש לו לסייע בבנין הכותל‎ – It would enter our minds to say, granted that on account of היזק ראיה, the reluctant partner is required to help in the building of the wall – אבל אין לו לבנות בחלקו בשביל כך: However he is not required on account of היזק ראיה to build the wall in his portion of the property. There was never a קנין between the two partners to build a wall (according to this מ"ד). We are obligating him to build a wall because he is (also) contributing to the היזק ראיה of his neighbor. We may argue (were it not for the משנה) that this obligation is limited to material but not space. The משנה therefore rightfully teaches us that היזק ראיה requires one to contribute space as well (even by a חלוקה דין בה שאין חצר). SUMMARY The question פשיטא is only according to the מ"ד that מחיצה is גודא‎. According to this מ"ד both partners contractually obligated themselves to build the wall (otherwise there is no obligation to build anything); it is therefore obvious that both have to give the space equally. The דין of בונין את הכותל באמצע is seemingly superfluous. However, according to the מ"ד that מחיצה פלוגתא there was never an agreement to build a wall; rather the partners are coerced to build it on account of היזק ראיה‎. Had the משנה not specifically told us that it must be in the middle, we would have given credence to the argument that היזק ראיה can only obligate one to pay for the expenses, but not to give up property. THINKING IT OVER How does the גמרא answer the קשיא of 'פשיטא'!; according to תוספות‎?

תא שמע וכן בגינה‎—Come and hear; and similarly by a garden OVERVIEW The גמרא cites from the משנה the case of 'וכן בגינה' to prove that היזק ראיה שמיה היזק, for the משנה says that by a גינה too, one must erect a מחיצה‎. However a closer reading of the משנה not only negates the proof, but may even prove the opposite. The משנה actually states וכן בגינה מקום שנהגו לגדור מחייבין אותו, indicating that the obligation to build a wall by a גינה is limited only to those places where the custom is to build dividing walls. This would indicate that where there is no prevailing custom, one is not required to build a wall. This would seem to indicate that היזק ראיה לאו שמיה היזק; the exact opposite of what we are trying to prove. תוספות will answer this question. ------------------------ לקמן מסקינן דהכי קאמר וכן בגינה סתם כמקום שנהגו לגדור דמי‎ – Later the גמרא concludes that this is what the משנה intended to say when it wrote 'וכן בגינה מקום שנהגו לגדור מחייבין אותו'; namely ‘and similarly, an unclassified garden; is like a place where the custom is to fence it’. The משנה states that a גינה סתם requires a wall just as a מקום שנהגו לגדור does. – הלכך דייק שפיר דהיזק ראיה שמיה היזק: Therefore it is a proper inference, from the statement וכן בגינה, that היזק ראיה שמיה היזק‎. SUMMARY The proof from וכן בגינה that שמיה היזק היזק ראיה is based on the conclusion of the גמרא, that when the משנה states וכן בגינה it means that a גינה סתם requires a dividing wall just as it is required in a מקום שנהגו לגדור‎. The requirement for a wall by a גינה סתם can seemingly only be on account of היזק ראיה‎. THINKING IT OVER 1. Is the word 'וכן בגינה' understood differently in the original interpretation of the משנה as opposed to the final interpretation as cited by תוספות‎? 2. What is the status of the חצר in our משנה; is it a מקום שנהגו לגדור, a מקום שנהגו שלא לגדור, or a חצר סתם‎? What would be the meaning of ''מקום שנהגו לבנות גויל וכו' mean?

גינה שאני כדרבי אבא וכולי‎—A garden is different; like רבי אבא, etc OVERVIEW The גמרא teaches us that even if we maintain היזק ראיה לאו שמיה היזק, nevertheless under certain circumstances we are required to build a dividing wall. One such instance is the case of a גינה‎. The reason for building a wall in a גינה is to assure that we follow the injunction of ר' אבא, which prohibits a person from looking at his neighbor’s ripening crops. Seemingly this injunction applies to all crops, not only the crops of a גינה‎. In fact the injunction of ר' אבא specifically refers to a שדה and קמותיה which imply a wheat field that is usually found in a בקעה‎. Our משנה requires a wall by a גינה and not by a בקעה‎. Our תוספות will be discussing this question; why is the obligation to build a wall limited to a גינה and not to a בקעה‎? ------------------------- תוספות asks: ואם תאמר ומהאי טעמא יתחייב נמי לגדור בבקעה – And if you will say; from this very same reasoning, one should be required to fence his adjoining property in a בקעה‎. תוספות answers: ויש לומר דשאני גינה שמגדלין בה ירק לאכילה וכל שעה היא עומדת בקמותיה – And one may say; that גינה is different from a בקעה, because in a גינה vegetables are grown for eating on a daily basis and a garden is continually bearing ripening produce – אבל בקעה אינה עומדת בקמותיה אלא חדש אחד בשנה ולא מיחייב לגדור‎ – However, a בקעה does not have ripening produce only one month a year and therefore he is not obligated to fence it. The damage that may be caused in that one month does not warrant the expense of a wall. אבל אסור לעמוד בשעה שעומדת בקמותיה‎ – However, one is indeed prohibited from standing and watching his neighbor’s field while the crops are ripening. The ruling of ר' אבא can be adhered to for such a limited time period. In the case of a גינה however, since there are crops on a continual basis, the injunction of ר' אבא will not be able to be followed unless there is a dividing wall. תוספות has an additional question: ואם תאמר ולמאן דאמר פלוגתא כיון דאשמועינן דאפילו בחצר שמיה היזק כל שכן בגינה‎ – And if you will say; according to the one who maintains that מחיצה refers to dividing the חצר, for he maintains that שמיה היזק ראיה היזק once the משנה taught us that even by a חצר (where there does not exist the prohibition of ר' אבא for usually nothing grows in a חצר), היזק ראיה is considered a היזק, then certainly by a גינה, where the prohibition of ר' אבא applies; there is certainly a היזק if there is no wall – ואמאי איצטריך תו למיתני וכן בגינה – So why is it necessary for the תנא of our משנה to teach us 'וכן בגינה'? תוספות answers: ויש לומר דאיצטריך וכן בגינה למיתני משום גויל וגזית: And one can say; that we need to be taught the case of 'וכן בגינה' on account of גויל וגזית; that he can be coerced to build the wall with גויל וגזית according to the מנהג המדינה‎. If the משנה would not have taught us 'וכן בגינה', we may have mistakenly assumed that any wall is sufficient, even if it is not כמנהג המדינה‎. SUMMARY A גינה requires a dividing wall (even if ה"ר לא ש"ה) because of the injunction of ר"א, since there is always produce growing in a גינה‎. However a בקעה does not require a wall since the crops are growing for only one month during the year. The person will be careful not to stare at his neighbor’s ripening crops. According to the מ"ד that ה"ר ש"ה the משנה teaches us the דין of 'וכן בגינה' to let us know that all the laws of גויל וגזית apply there as well. THINKING IT OVER 1. Is it possible to say that just as according to the מ"ד ה"ר לאו ש"ה nevertheless a גינה is different than חצר and requires a wall, similarly (but in a reverse manner) according to the מ"ד ה"ר ש"ה, a גינה is different than a חצר and does not require a wall (different than what תוספות assumes)? Explain. 2. Is there any connection between the first (קשיא and) תירוץ of תוספות and the second קשיא (and תירוץ)?

נתיאש ממנה ולא גדרה הרי זה קדש ואם תאמר מאי שנא מיהא דאמרינן במנחות פרק הקומץ זוטא (טו, ב) מעשה באחד שזרע כרמו של חבירו סמדר ובא משה לפני חכמים ואסרו את הזרעים והתירו את הגפנים, וקא יהיב טעמא התם דלא אסרה תורה אלא קנבוס ולוף ושאר זרעים דרבנן והאי דעבד איסורא קנסוהו רבנן האי דלא עבד איסרא לא קנסוהו רבנן. ויש לומר דהכא בזרעים דאורייתא דקנבוס ולוף, אי נמי חמשת המינין, והת בכלאים דרבנן וכדמפרש טעמא התם.

אלמא היזק ראיה לא שמיה היזק הקשה הרב אלפסי ז"ל בתשובותיו, מנא לן מהכא דהיזק ראיה לא שמיה היזק, דילמא שמיה היזק, והכא במאי עסיקינן בדאחזיק הנך שותפי למידר בלא מחיצה לבתר דפלוג דאחזוק לה ובהיזק ראי. וניחא ליה דאי סלקא דעתך היזק ראיה שמיה היזק לא מהני ביה חזקה, דכיון דכל שעתא ושעתא מיתזק הוה ליה כקוטרא ובית הכסא. והרב אבן מגש תלמידו הקשה עליו מיהא דתנן לקמן בפרק חזקת (בבא בתרא נח, ב) חלון המצרי אין לו חזקה ולצורי יש לו חזקה. והר"ם ב"ן נ"ר תירץ דהתם בחלון שאין בו היזק ראיה, ויש לו חזקה דקאמר, היינו שאם בא לבנות כנגד צריך להרחיק ממנו ארבע אמות כדי שלא יאפיל, אבל בחלון שיש בו היזק ראיה (ראיה) לחבירו לעולם אין לו חזקה. ומכל מקום קושיתו של הרב אלפסי אינה, דאי מתניתין דהכא בדאחזוק, ומשום הכי בעי רצו, הא לא אחזוק אפילו לא רצו כופין זה את זה, למה לי דנקט בדאחזוק והוא דרצו לשמעינן בדלא אחזוק ואף על גב דלא רצה, דהיזק ראיה שמיה היזק. ועוד דאי אפשר לאוקומה למתניתין בדאחזוק, דכל שזה ניזוק וזה ניזוק אין לה חזקה, דחזקה מכח מחאה קא אתיא וכל חד וחד מינייהו יש לו טענה במה שאינו מוחה, דמימר אמר לפיכך לא מחיתי בחבירי כדי שלא ימחה גם חבירי בי ונמצאתי גם אני צריך להרחיק לבנות ולמעט בתשמיש חרצי, אבל בעלמא אפשר יש חזקה אף להיזק ראיה. וזו סברת הראב"ד ז"ל. והרב אבן מגש ז"ל נתן טעם אחד, דבחצר דממילא הם מזיקין זה את זה בלא שעושה אחד מהם שום מעשה, אין להם חזקה בעמידתן כך, ואפילו עמדו כן שלש שנים או יותר, אבל אם עשו מעשה, כגון שפותח חלונותיו על חצר חבירואו שעשה גג על חצירו של חבירו, בכי הא יש חזקה אפילו להיזק ראיה, דאם לא שמחל או שמכר ונתן לחבירו מפני (זה) [מה] לא מיחה בידו כשראה שהיה עושה מעשה שבו היה מזיקו.

אי תנא בונין אותה הוה אמינא במספס בעלמא פירש רש"י ז"ל מספס ראיש יתידות תקועות בארץ. ונראה לי פי' לפירושו דאם לא רצו היה די להם בראשי יתידות נמוכות בעשרה טפחים ליתפס עליו כגנב, וכשרצו לעשות מחיצה עושין ראשי יתידות גבוהין ארבע אמות לסלק היזק ראיה, דאף היא מחיצה נקראת, משום הכי תנא כותל דמשמע כותל בנין אבנים או לבנים. ואם תאמר והא גויל וגזית קתני, יש לומר דהוה אמינא דמתניתין לצדדין קתני, והכי קתני השותפין שרצו לעשות מחיצה בונין כמו שהתנו אם אמרו מחיצה סתם בונים אותה אפילו במספס דאף היא מחיצה מתיקריא, ואם אמרו כותל בונין כותל כמנהג המדינה גויל וגזית, קא משמע לן כותל. ומיהו מה שפירש דמספס הינו יתידות תקונות, אינו מחוור, לפי שאין השותפין חולקין לעולם אלא בכותל בנין, ותדע לך דלמאן דאמר היזק ראיה שמיה היזק כיון שרצו לחלוק כופין זה את זה לעשות כותל בנין כדי שלא יהו מתעצמין בדין כל היום, והכי נמי אפלו לאמן דאמר לא שמיה היזק חולקין בדבר של קימא כדי שלא יצטרכו לצועק בבית דין זה על זה תמיד. ור"ח והרב בעל הערוך ז"ל פירשו מספס כותל חלול עשוי חלונות, ואפילו הוא הוא גויל או גזית וגבוה ארבע אמות, דכל שאינו שלם לגמרי קרוי מספס, ואילו לא נתרצו במחיצה עשרה או אפילו במספס עשרה סגי, וכי נתרצו אי תנא בונין אותה הוה אמינא שיהיו עושין מספס ארבע אמות, עכשיו ששנינו כותל, קא משמע לן דכותל שלם הם בונין.

כי איתרצאי לך למעוטי באוירא כלומר לא נתרציתי לך לסייע בהוצאת כותל גבוה ארבע אמות אלא כדי שתבנה אתה כל הכותל בחלקך ולא יתמעט תשמיש חצרי, אבל למעט גם תשמיש חצרי לא נתרציתי לך לסייע בהוצאה.

תא שמע וכן בגינה מקום שנהגו לגדור מחייבים אותו ואם תאמר מאי קשיא, התם משום שנהגו, יש לומר דאמאי דמפרשינן עלה (לקמן בבא בתרא ד, א) קא סמיך, דהכי קאמר וכן בגנה סתם כמקום שנהגו לגדור דמי.

גנה שאני דאמר ר' אבא בר ממל אמר רב הונא אמר רב אסור לאדם שיעמוד על שדה חבירו וכו'. ואם תאמר אם כן אפילו בבקעה נחייב לגדור, ואנן הא אמרינן (שם) דבקעה סתם כמקום שנהגו שלא לגדור דמי ואין מחייבן אותו. ויש לומר דהכי קאמר, מדאמר ר' אבא בר ממל דאסור לאדם לעמוד על שדה חבירו בשעה שעומדת בקמותיה מחייבין לגדור בגנה מיהא, שהיא עומדת תמיד בקמותיה ואי אפשר להם ליזהר כל היום מלעמוד שם כלל, אבל בקעה שאינה בקמה אלא פעם אחת בשנה יכולין הם ליזהר, ואסור להם לעמוד, אלא שאין מחייבין לגדור.

סופא איצטריכא ליה מארבע אמות ולמעלה ואף זו לא אצטריכא לאשמועינן דפשיטא היא, אלא סופא דסופא קאמר, סמך לו כותל אחר אף על פי שלא נתן עליו את התקרה מגלגלין עליו את הכל, דהיא ודאי אצטריכא טובא לאשמועינן.

תא שמע כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר ואם תאמר ומנא ליה דמשום היזק ראיה, דילמא משום שמירה בעלמא. יש לומר אם כן בדלת בלחדוש סגיא, בית שער למה, אלא משום דזימנין דדלת פתוחה והעוברין מסתכלין שם ומזיקין בהיזק ראיה.

כבר ביארנו שהגנה יש בה היזק ראיה ושגדולי המחברים נראה שדעתם שאין בגנה היזק ראיה שמא אתה מתמיה לדבריהם ממה שאמרו בסוגיא זו גינה שאני שנראה שהגנה יש בה היזק ראיה אף ביתר מן החצרות ומ"מ יש לפרש בה כן גינה שאני שאין שם היזק ראיה לבד אלא היזק ממון מצד עין הרע שהרי אף בשדה שאין שם היזק ראיה אסרו לעמוד עליה בשעה שעומדת בקומתה והגנה מתוך שהפירות והירק מצויין בה תמיד הרי היא כשדה העומדת בקומתה וכן מצד שהיא קרובה לעיר ואדם עומד בה כל היום הרי הוא כעומד עליה כשהיא בקומתה ויש כאן היזק ממון הא היזק ראיה בלא היזק ממון לא נאמר בגנה ומאחר שכן כל שיש שם עשרה טפחים נזכר הוא ואינו מתמיד בראיה עד שיקרא עומד עליה שאין היזק עין הרע אלא בראיה מתמדת של פעם אחת עד שיאריכו לספר בעניניה ואף לדעתנו שפירשנו דין היזק ראיה אף בגנה אתה יכול לפרשה כן אם תרצה דרך פירוש אע"פ שלענין פסק יש בגנה משום היזק ראיה לדעתנו כמו שכתבנו שאם לא כן מה דמיון שדה לגנה:

וכותל חצר שנפל אין כופין זה את זה לבנותה כשהיתה אלא עד ארבע אמות לבד שהוא סלוק היזק ראיה כמו שיתבאר למטה ולענין פירוש מיהא מה ששאלו כאן ודקארי לה מאי קארי לה כך פירושו כלומר היאך הוא מקשה מזו ואדרבה סייעתא היא דדוקא נפל הוא דמחייבין אבל בתחלה רצו אין לא רצו לא ותירץ שהמקשה היה סבור דהוא הדין מתחלה שמחייבין אותו ולא תפש לה בלשון נפל אלא משום סופה וגאוני ספרד דוחקים לגרוס ודקא איירי לה מאי קא איירי לה כלומר מה הוצרך התנא לשנותה ואין צורך בכך:

חצר השותפין כל אחד מהם כופה את חברו לעשות בית שער ודלת עד שלא יראו בני רשות הרבים לשם כמו שיתבאר למטה ז' ב' ויראה מכאן שהטעם אינו אלא מצד הזק ראיה ושמא תאמר והלא משום שמירה צריכים בכך אפשר שאם משום שמירה לבד דיו באחת אבל לענין היזק ראיה צריך לבית שער שאחר הדלת שהדלת עומדת פתוחה תמיד והיא גדולה וראיית בני רשות הרבים מצוי דרך בה לפיכך צריכים לבית שער מבפנים המונע את הראיה לכל מי שלא יכנס לחצר:

החלונות מלמעלה ומלמטה ומכנגדן ארבע אמות ר"ל שאם היה לו לזה חלון בכותלו ובא אחד ועשה לו חצר בצדו הואיל וכבר החזיק זה בחלונו כשזה בונה את כותלו צריך להזהר שלא יבא ממנה היזק ראיה לבעל החלון שהוא מוחזק מעתה אם עשאה נמוכה מן החלון צריך שיעשה נמוכה ממנה ארבע אמות ואם עשאה גבוהה הימנה צריך שיעשה גבוהה ממנה ארבע אמות שאם עשאה נמוכה ממנה פחות מארבע הרי הוא עומד ורואה בביתו של זה כשהוא עומד על כותלו ואם עשאה גבוהה פחות מארבע כשהוא עומד על כותלו הרי הוא יכול לכוף ראשו ולראות וכן כל שרוצה לעשותה גבוהה צריך להרחיק מכנגד החלון ארבע אמות שלא יאפיל עליו הא כל שעשאה נמוכה ממנה ארבע אין צריך להרחיק אלא סומך שהרי אינו לא מאפיל ולא מזיק בראיה ועיקר דבר זה בפרק שני:

גג הסמוך לחצר חברו והוא שהגג גבוה ורואין ממנו לחצרו של חברו כופין בעל הגג ועושה מעקה גבוה ד' אמות אע"פ שתשמיש הגג אינו מצוי הואיל ומ"מ תשמיש החצר מצוי אבל שני גגים הסמוכים זה לזה הואיל ותשמיש שבגג אינו מצוי כל כך אין זקוקים לארבע אמות אלא מחיצה עשרה להיות נתפשים כגנב זה על זה כמו שיתבאר:

בד"ה ה"א במסיפס כו' דהיכי מצי למימר דה"א במסיפס הא שמעינן ליה מסיפא כו' עכ"ל ק"ק דאימא דאשמועינן הכא דבונין באמצע דכה"ג כתבו לקמן למ"ד פלוגתא דאיצטריך למתני הכא באמצע דסד"א דאין לו לבנות בחלקו אלא לסייעו בבנין הכותל ונ"ל דאפשר דדוקא לגבי כותל משום היזק ראייה ה"א הכי דאין לו לבנות בחלקו בשביל היזק ראיית חבירו אבל הכא גבי מסיפס דאינו אלא משום דנתפס כגנב פשיטא הוא דבונה באמצע על מקום שניהם ולמאי שפירשו התוספות לקמן דחולקין משמע באמצע ניחא טפי דה"נ הכא הא תני יחלוקו וק"ל:

בד"ה נפל שאני שהורגלו לעשות דבר הצנע בחצר כו' עכ"ל ולא ניחא להו כפרש"י דהא מדנפל והיה שם כבר כותל אינו מוכרח שנתרצו כבר בכותל דאימא כיון דיש בו דין חלוקה הא' הכניס בתוך שלו ולא דמי לנפל דקתני במתני' דכיון דקתני בה רצו מעיקרא יש לנו לומר דנפל ועדיין אנו זוכרים שהקנו זה לזה כמ"ש התוס' לעיל אבל הכא לא קתני בה רצו וק"ל:

רש"י ד"ה ה"א במסיפס בעלמא מיירי מתניתין דאיהו נמי מחיצת איקרי ורצו דקתני אחלוקה קאי וכשאין בה דין חלוקה וכו'. יש לדקדק יהי כך דנימא דמחיצה הוה מסיפס ומה נפסיד בזה הא השתא בהאי לישנא סבירא ליה דהיזק ראיה לאו שמיה היזק ואין צריך לבנות כותל אלא היכא שנתרצו לעשות כותל וא"כ יהי כך נימא דמתניתין איירי באין בו דין חלוקה ונתרצו לחלוק ואפי' הכי אין צריך לחלוק אלא במחיצת מסיפס בעלמא משום דהיזק ראייה לאו שמיה היזק וי"ל דדין זה היכי שנתרצו לבנות כותל לא הוה ידעינן דאמרינן לקמן בסמוך דאשמועינן תנא דמתניתין דאפי' היכא דקדים חר ורצייה לחברייה אפ"ה בונין הכותל באמצע ולא מצי למימר ליה כי אתרצי לך באוירא בתשמישא לא איתרצי לך קמ"ל ועוד מצינו למימר אפי' דין דהיזק ראייה אי שמיה היזק אי לאו לא הוה ידעינן דבשלמא השתא דקתני כותל וא"כ ע"כ מפרשי' מאי מחיצה גודא דייקינן שפיר ממתני' דהיזק ראייה לא שמיה היזק דטעמא דרצו הא לא רצו אין מחייבין אותו כדקאמר בגמרא אבל אי לא תני כותל והוה מפרשינן דמחיצה דקתני מתני' היינו מסיפס ורצו דקתני אחלוקה קאי לא הוה שמעינן מזה דהיזק ראייה לאו שמיה היזק דנוכל לומר דלעולם היזק ראייה שמיה היזק והא דסגי במתני' במסיפס בעלמא היינו משום דמיירי בחצר שאין בו דין חלוקה ויכול לומר כי אתרצאי לך לחלוק על מנת שלא לעשות כותל אלא מסיפס בעלמא אבל על מנת לעשות כותל לא אתרצאי לך על דרך שכתבו התוס' בד"ה כיון דרצו אבל בעלמא כגון בחצר שיש בו דין חלוקה לעולם אימא לך דכופין זה את זה לבנות כותל דהיזק ראייה שמיה היזק ודו"ק:

מקשין העולם בשמעתין דקאמר סברוה מאי מחיצה גודא וכו' וטעמא דרצו וכו' אלמא היזק ראיה לא שמיה היזק ומה דייק דלמא אפי' לפי זה דמחיצה הוי גודא אפ"ה לעולם אימא לך היזק ראייה שמיה היזק והא דקתני רצו משום דאיירי בחצר שאין בו דין חלוקה ונקט לה התנא דחצר שאין בו דין חלוקה לרבותא דלא נימא כי איתרצאי לך לעשות גודא היינו מחיצה של נסרים שהיא דקה והיזק ראייה אין בה כדפרש"י או כדי שלא יאמר כי אתרצאי לך לחלוק היינו במסיפס בעלמא דהא קודם חלוקה גם כן היה היזק ראייה קמ"ל מתניתין דבונין הכותל באמצע ר"ל כותל של אבנים וזה אין קושיא כלל דא"כ למה הזכיר התנא גודא כלל נימא השותפים שנתרצו לחלוק בונין את הכותל וכו' בשלמא לפי הא דקא מפרש רש"י בגמ' אהא דקאמר מהו דתימא כי אתרצאי לך באוירא דר"ל כי אתרצאי לך במחיצה דקה וכו' היינו לפי מה דס"ל השתא דהיזק ראייה לא שמיה היזק וביש בו דין חלוקה וקאי רצו אמחיצה ולכך נקט התנא שרצו במחיצה לאשמועינן דאי לאו דרצו אפי' מחיצה דקה של נסרים לא צריך אלא מסיפס בעלמא דהיזק ראייה לא שמיה היזק אבל השתא דרצונך לפרש דס"ל לתנא היזק ראייה שמיה היזק ורצו דקתני קאי אחלוקה משום דאיירי בחצר שאין בו דין חלוקה א"כ למה הזכיר התנא כלל דרצו במחיצה לא הוה ליה למתני אלא דרצו בחלוקה דהא השתא סבירא ליה דמחיצה הוי גודא אלא ודאי למידק דטעמא דרצו במחיצה הא לא רצו אין צריך מחיצה כלל כי אם מסיפס בין יש בו דין חלוקה בין אין בו ולא דמי ג"כ להא דפרש"י אמה דקאמר בגמ' בונין אותו מבעיא ליה ומשני אי קתני אותו הוה אמינא במסיפס בעלמא ופירש רש"י במסיפס בעלמא דאיהו נמי מחיצה אקרי ורצו דקתני אחלוקה וכו' דלא פירש רש"י זה אלא לפי אותו סלקא דעתך דלא קתני הכותל אלא בונין אותו ולהכי אצטריך להזכיר מחיצה כדי למתני בתר הכי בונין אותו וכו' דאמחיצה קאי אבל לפי האמת דקתני בונין את הכותל אם איתא דרצו קאי אחלוקה למה ליה להזכיר בריצוי החלוקה מחיצה כלל ובלאו הכי נראה לי דאין זה קושיא כלל משום דלא פירש רש"י לפי מה דס"ל דמחיצה היינו גודא דהוה סלקא דעתין לומר דהא דקתני רצו קאי אחלוקה ובאין בו דין חלוקה היינו באותו סלקא דעתין דלא הוה קתני כותל אבל לפי האמת דקתני כותל ומחיצה היינו גודא אין לדחוק לפרש דרצו קאי אחלוקה אלא לפרש כפשוטו דרצו קאי אגודא דהיינו כותל וכן משמע מפרש"י עצמו דכתב קמ"ל כותל ורצו דקתני משום כותל וכו' וק"ל וכן נמי אין לפרש דאיירי ביש בו דין חלוקה ולעולם היזק ראייה שמיה היזק ומחיצה היינו גודא והא דקתני רצו לאשמועינן דדוקא היכא דנתרצו לעשות גודא דהיינו כותל של אבנים אז בונין הכותל באמצע וכו' אבל כי לא נתרצו אע"ג דהיזק ראייה שמיה היזק לא היה צריך כי אם מחיצה דקה של נסרים דאין בה ג"כ היזק ראייה דזה אינו דא"כ דהיזק ראייה שמיה היזק ולא קאי רצו אלא לומר דנתרצו לעשות גודא דהיינו מחיצה של אבנים א"כ כיון דקתני שרצו לעשות מהיצה דהיינו גודא של אבנים בונין אותו מבעיא ליה בונין הכותל למה לי דהשתא ליכא לתרוצי דאי לא קתני הכותל הוה אמינא דמחיצה היינו מחיצה דקה של נסרים דא"כ בלא רצו נמי כן נ"ל לפי פרש"י ודו"ק אבל לפי סברת התוס' פשיטא שאין מקום לכל קושיות הנ"ל:

תוס' ד"ה וחייב באחריותו וכו' ועוד אי קנס הוא במזיד דוקא היה לו להתחייב. ר"ל אם פרץ הוא בעצמו הגדר במזיד אבל כשנפרץ מאליו לא שייך לקונסו:

ד'"ה הוה אמינא וכו' ובקונטרס פירש דרצו דקתני אחלוקה קאי ותימה דהא אסיק דמחיצה היינו גודא דאי פלוגתא לחצות מבעי ליה וכו'. ואע"ג דגם רש"י פירש דהשתא סבירא ליה דמחיצה היינו גודא אלא שפירש דמסיפס בעלמא נמי מחיצה קרו ליה ורצו דקתני אחלוקה קאי פירוש מן החוץ ואינו פירוש מחיצה דקתני התנא ואם כן לא שייך להקשות לחצות מבעי ליה דזה לא שייך להקשות כשהוא מפרש מחיצה דקתני התנא שהוא פלוגתא מכל מקום י"ל דהכי מקשו התוס' דאם איתא דרצו דקתני אחלוקה קאי לא היה לו להזכיר כלל מחיצה דהוא גודא בענין החלוקה אלא הוה ליה למתני השותפין שרצו לחצות כאשר כתבתי לעיל בפירוש הגמרא:

ד"ה בונין את הכותל באמצע וכו' אבל למאן דאמר פלוגתא אצטריך למימר דסד"א דמשום היזק ראייה יש לו לסייע בבנין הכותל אבל אין לו לבנות בחלקו בשביל כך והא דלא פירש דלפי סברא זו דמחיצה היינו פלוגתא ורצו דקתני אחלוקה ואיירי באין בו דין חלוקה סד"א דמצי למימר כי אתרצאי לחלוק לעשות כותל לא אתרצאי דהמקשה דפריך פשיטא לא פריך דלא ליתני בונין את הכותל אלא דפריך דליתני בונין את הכותל אלא דלא ליתני באמצע ולפי זה יש לפרש דברי התוס' כך דמשום היזק ראייה נתרציתי לבנות הכותל כי הדין נותן כך דכיון דעל ידו יהא חברו ניזק אבל אין לו לבנות בחלקו בשביל כך:

ד"ה תא שמע וכן בגינה לקמן מסקינן וכו' כתבו זה משום דהוקשה להם מה פשיט מגינה דבסיפא דמתני' נימא דסיפא דמתני' קאי ארישא וכי היכי דרישא איירי דוקא ברצו הכי נמי הסיפא ועוד הא דקתני בסיפא וכן בגינה מקום שנהנו לגדור וכו' דמשמע הא במקום שאין מנהג אין מחייבים אותו א"כ שמע מינה דהיזק ראייה לאו שמיה היזק לכך כתבו לקמן מסקינן וכו':

ד"ה נפל שאני שהורגלו לעשות וכו' נראה לי דפירשו כן משום דקשה להו על פירוש רש"י דפירש נפל שאני שכבר נתרצו הראשונים בכותל כי מה לו לראשונים ועוד ממ"נ אי אזלינן אחר רצון הראשון אם כן למעלה מד' אמות נמי נחייבו כיון שכותל הראשון היתה למעלה מד' אמות:

ד"ה היזקא דרבים שאני וכו' ורשב"ג אע"ג דלית ליה האי טעמא וכו' כתבו זה משום דהוקשה להם והא רשב"ג לית ליה טעמא דדחקו דבים ואפי' הכי לא פליג אלא על בית שער אבל בדלת מודה ואם כן ע"כ ס"ל דהיזק ראייה דיחיד שמיה היזק לכך כתבו מכל מקום מרחוק יכולין לראות ר"ל דרבים והוי היזק ראייה דרבים ולכך מודה בדלת:

וטעמא דרצו כופין אותם שלא יוכל עוד האחר לחזור בו וכגון שקנו מידם שכל אחד הקנה לחברו בממונו שיעור המחיצה כי זה אינו קנין דברים הא לא רצו לבנות מחיצה לא היו כופין אלא בחלוקה בלבד הואיל ויש בה דין חלוקה ובראשי פספסין להיכרא בעלמא אי נמי במחיצה עשרה לנתפס עליו כגנב אבל כותל ארבע אמות לא מאי טעמא היזק ראיה לא שמיה היזק. חידושי הראב"ד ז"ל. הא לא רצו שניהם לבנות כותל ביניהם אלא אחד מהם הוא בלבד שרוצה חבירו מעכב עליו אלמא היזק ראיה לא שמיה היזק דאי שמיה היזק אמאי חברו מעכב עליו. ואם תאמר ומאן לימא לן דמשום היזק ראיה לאו שמיה היזק דאי שמיה היזק אמאי חברו מעכב עליו דלמא שמיה היזק והכא היינו טעמא דמעכב עליו משום דהא אחזוק דדיירי הכי אבל אי לא אחזוק דדיירי הכי אף על גב דאין שניהם רוצים נמי בונים את הכותל בעל כרחן. שתי תשובות בדבר חדא דמאן לימא לן דהני שותפי אחזוק דדיירי הכי דלמא לעולם לא אחזוק ולבתר דפליג לאלתר הוא דקם חד מנייהו וקתבע ליה לחבריה למיבני לכותל משום היזק ראיה דליכא הכא חזקה כלל דאי האי חזקה דאחזוק דדיירי בה הכי מקמי דלפלוג בארבע אמות ליכא למימר דחזקה הוא משום דהא דלא הוה מסיים חולקא דחד מינייהו כי היכי דליחזק עליה. ועוד דאי נמי אחזוק דדיירי הכי לבתר דפליג ברוחות ואיתברר ליה חולקא דכל חדא מינייהו אי סבירא לן דהיזק ראיה שמיה היזק חזקה בכהאי גונא לא מהניא משום דהיזק קבוע הוא וכקוטרא ובית הכסא דמי. ואי קשיא לך הא דתנן בסוף פרק חזקת הבתים חלון המצרית אין לו חזקה ולצורית יש לו חזקה ואמרינן עלה בגמרא למטה מארבע אמות יש לו חזקה ויכול למחות דשמעת מינה דחלון דאית ביה היזק ראיה אית ליה חזקה. שאני התם דמדפתח ליה לחלון ושתק ליה חבריה הויא חזקה דהא מעשה קעביד בידים אבל גבי שותפים דדיירי בחצר אחת דחד מינייהו לא עביד מידי בידים דאית ביה היזק ראיה אלא מחמת דיתבי ולא עביד מחיצה הוא דהוי היזק ליכא למימר בכי הא הוי חזקה דהא ליכא מעשה דליחזיק ביה ואפילו גבי חלון נמי ודאי דאיכא חזקה לחלון גופיה אבל לראיה עצמה לית בה חזקה תדע דאלו בעי בעל חלון לעיוני מיניה מאי קא עביד חבריה ומאי דאיכא ברשותיה מי איכא למימר דמצי למעבד הני אלא ודאי דחבריה מצי מעכב ליה ולא מצי הך למימר ליה אין מעייננא ומעייננא דהא אחזקי לי בהכי משום דאמר ליה היאך נמי דלחלון גופיה איכא חזקה אבל למיקם התם ולעיוני למאי דאיכא ברשותי ליכא חזקה דהא לא מחזקי אינשי בהכי. וחזינן ליה לרבינו הרב ז"ל דקא כתב בתשובת שאלה דאפילו בחצר נמי היכא דאית בה היזק ראיה לית ליה חזקה וקא מייתי ראיה מדין שותפים שרצו לעשות מחיצה בחצר דאף על גב דאחזיק דדיירי הכי כי קא תבע ליה חד מינייהו למפלג ולמבני כותל באמצע כייפינן ליה לחבריה למפלג ולמבני בהדיה משום דהיזק ראיה שמיה היזק כלשנא בתרא וכיון שרצו בונין את הכותל בעל כרחם. ואנן הא בררינן דלא דמי דין חלון לדין הני שותפים. ועוד דהא מתניתין בהדיא היא חלון המצרי אין לו חזקה ולצורית יש לו חזקה כדבעינן לפרושי לה לקמן בדוכתא בסוף פרק חזקת הבתים. הר' יוסף הלוי ן' מיגש ז"ל. ולעיקר קושיין תירץ הראב"ד ז"ל וזה לשונו לאו מלתא היא שלא נקראת חזקה אלא בזמן שהאחד מזיק והאחד ניזוק והאחד נהנה והאחד חסר אבל שנים שעמדו בשותפות זה נהנה וזה נהנה זה ניזוק וזה ניזוק אין כאן חזקה שיכולים לומר בעבור שאתה סובל את נזקי אני סובל את נזקך ומה אלו שני אחים שירשו בית אחד מאביהם ועמדו שלש שנים שלא חלקו לא יחלקו עוד לעולם אלא אם כן ירצו שניהם שמא יאמר האחד כבר החזקתי להשתמש בכל הבית ומעתה אף לענין החלוקה עצמה לא יוכלו לכוף זה את זה אף על פי שיש בה דין חלוקה אלא ודאי לאו מלתא היא כלל עד כאן לשונו. וכן תירץ הרשב"א ז"ל דכיון דחזקה מכח מחאה קאתיא וכל חד וחד מינייהו יש לו טענה במה שאינו מוחה לפיכך אין להם חזקה אבל בעלמא אפשר דאית ביה חזקה אף להיזק ראיה. עוד תירץ ז"ל דאי מתניתין דהכא דאחזוק ומשום הכי בעינן רצו הא לא אתחזיק אפילו לא רצו כופין זה את זה למה לי דנקט בדאחזוק והוא דרצו לישמעינן בדלא אחזוק ואף על גב דלא רצו דהיזק ראיה שמיה היזק. וכן תירץ הר"ן ז"ל. ומכל מקום כתב שאף על פי שאין ראיה מכאן לדברי הרי"ף ז"ל נראה מדבריו דהיזק ראיה למאן דאמר שמיה היזק לא מהניא ביה חזקה דכיון דתדיר היזקא והוא עצמו ניזוק בו הוה ליה כקוטרא וכבית הכסא דאין להם חזקה. וכי תנן בפרק חזקת דחלון הצורי יש לו חזקה תירץ הרמב"ן ז"ל דלאו בחלון שיש בו היזק ראיה עסקינן וכו' ככתוב בדפוס. ובפרק חזקת הבתים יתבאר עוד בסייעתא דשמיא. ע"כ.

ואימא מאי מחיצה פלוגתא קשה דהא בכל מקום הוי מחיצה גודא ומאי קא פריך ואימא וכו'. ולכאורה משמע דמוכחא דדינא דהיזק ראיה שמיה היזק קא פריך דקיימא לן בכמה דוכתי דשמיה היזק. וליתא דאם כן הוה ליה למימר ואימא היזק ראיה שמיה היזק ומאי מחיצה פלוגתא כדכתיב וכו'. ותו דלשון ואימא משמע דהוא לשון דחייה בלחוד כמו מה ראית ולקמן משמע דסבירא ליה למקשה דליכא למימר דהיזק ראיה לא שמיה היזק כלל כדפריך בסמוך והיזק ראיה לאו שמיה היזק וכו'. אלא יש לומר דמכח הני תרתי קושיא דבסמוך דקא פריך אלישנא דמתניתין גופא דמשמע דלא הוי גודא הוא דדחי וקאמר ואימא מאי מחיצה פלוגתא והיינו דקאמר בתרווייהו דהני תרתי קושיא והיזק ראיה לאו שמיה היזק כלומר עד השתא הוה קשיא לן לשנא דמתניתין והשתא קא פריך אעיקר דינא דלאו הכין הוא. גליון.

אי תנא בונין אותו הוה אמינא אפילו במסיפס בעלמא פירוש האי מסיפס דהכא בגבוה עשרה קאמר דהא בעינן מחיצה עשרה שיהא נתפס עליו כגנב כדאיתא לקמן בהאי פרקא אלא דלגבי כותל ארבע אמות למחיצה עשרה מסיפס קרי ליה וכל דבר שאינו נגמר קורא אותו מסיפס והוא לשון חתיכה. קמשמע לן כותל. דמשמע כותל השלם שאם לא נגמר מסיפס שמו. ואי קשיא לך היכי תיסוק אדעתך דבונים אותו במסיפס קאמר והא קתני סיפא מקום שנהגו לבנות גויל וגזית וכו'. ואיכא למימר הני מילי בעובי הכותל שלא יעשו מחיצה עראי אבל להגביה ארבע אמות לא קמשמע לן כותל שלם. אי נמי שמא תטעה לומר משנתנו מלתא אחריתי קאמר ומקום שנהגו לבנות גויל גזית בונים קמשמע לן אפילו בסתם כותל ארבע אמות הם בונים דהא מתניתין דרצייה אחד לחבריה קמיירי מדצריך למימר בונים את הכותל באמצע ואם למחיצה עשרה כיון שיש בה דין חלוקה למה לי לרצויי לכפייה בדינא אלא על כרחך בכותל גבוה ארבע אמות הוא דארצויי וקביל עליה וכיון דכותל הוי כשאר כותלי העיר קעביד ליה אף על פי שלא הזכירו בשעת קנין שם כותל אלא שם מחיצה והיזק ראיה נמי לא שמיה היזק אפילו הכי כופין זה את זה לכותל ארבע אמות מן הטעם שפרשתי ובעובי גויל וגזית על פי המנהג של שאר הכותלים ואף על פי שאין שם מנהג ידוע כלל בחלוקת השותפים. הראב"ד ז"ל. ואם תשאל היכי סלקא דעתך במסיפס בעלמא סגיא אם כן מאי איריא רצו אפילו לא רצו נמי דהא קיימא לן כרב נחמן דאמר לקמן ובין גג לגג זקוק למחיצה עשרה שיהא נתפס עליו כגנב אף על פי שאין בגגין משום היזק ראיה. יש לומר אי תנא בונים אותה דקאי אמחיצה כיון שסתם מחיצה עשרה הוה אמינא לית לן דרב נחמן דבעי עשרה לנתפס עליו כגנב ולפיכך בעי ריצוי למחיצה וכל כמה דלא רצייה מסיפס בעלמא משהו סגיא קמשמע לן כותל דמשמע כותל גבוה וטעמא דמלתא דאמרינן מסתמא להשמר מהיזק ראיה נתכוונו כשקנו לעשות מחיצה סתם. עליות ה"ר יונה ז"ל.

הוה אמינא במסיפס בעלמא פירש רש"י ז"ל מסיפס ראשי יתידות וכו' תקועות בארץ. ונראה לי פירוש לפירושו דאי לא רצו די להם בראשי יתידות נמוכות בעשרה טפחים ליתפס עליו כגנב וכשרצו לעשות מחיצה עושין ראשי יתידות גבוהים ארבע אמות לסלק היזק ראיה דאף היא מחיצה נקראת משום הכי תנא כותל דמשמע כותל אבנים או לבנים. ואם תאמר דהא גויל וגזית קתני. יש לומר דהוה אמינא דמתניתין לצדדים קתני והכי קאמר השותפים שרצו לעשות מחיצה בונים כמו שהתנו אם אמרו מחיצה סתם בונים אותה אפילו במסיפס דאף היא מחיצה מקריא ואם אמרו כותל בונים כותל כמנהג המדינה גויל וגזית קמשמע לן כותל. ומיהו מה שפירש דמסיפס היינו יתידות תקועות אינו מחוור וכו'. הרשב"א ז"ל. והנוסחאות שלנו כתוב בפירושי רש"י ז"ל ורצו דקתני אחלוקה קאי וכן היה לבעלי התוספות הנוסחאות כרש"י ז"ל ולפי מה שפירש הוא דברי רש"י ז"ל קשה דאם כן למה כתב רש"י ז"ל ורצו דקתני אחלוקה קאי. גליון. וזה לשון הר"ן ז"ל פירש רש"י ז"ל מסיפס יתידות עץ תקועים בארץ ורצו דקתני משום כותל. פירוש לפירושו דהא דמתניתין הכי קתני השותפים שרצו לעשות מחיצה בחצר בונים אותה כמה שהתנו ביניהם אי לא פירשו כלום בונים אותה כדינה דהיינו מסיפס ולהכי לא מהני רצו ולא מידי דבפחות ממסיפס אי אפשר. אבל כי קתני רצו דמשמע טעמא דרצו הא לא רצו לא משום כותל קתני הכי לומר שאם פירשו ואמרו נבנה כותל יבנו גויל גזית כמו שנהגו והיינו סיפא מקום שנהגו לבנות גויל גזית וכו' קמשמע לן כותל לומר שאפילו לא פירשו כלום אלא שנתרצו במחיצה כופין אותם לבנות כותל שכיון שהיו יכולים לכוף זה את זה לבנות מסיפס אמרינן דודאי כי רצו זה את זה ונתרצו מסתמא לכותל הסכימו שאלו למסיפס לא היה צריך ריצוי. וכל זה צריך להדחק לפי פירושו של רש"י ז"ל דמסיפס היינו יתידות עץ תקועות בארץ ולפיכך אנו צריכין לפרש דכי אמרינן הוה אמינא במסיפס בעלמא דמתניתין לצדדים קתני וכדכתיבנא. אבל לפי פירוש רבינו חננאל ז"ל שפירש וכו' ככתוב בחידושי הרמב"ן ז"ל. עד כאן לשונו. ונמצא בגליון של תוספות לפירוש הקונטרס צריך ליישב דהכי קאמר בונים אותו במסיפס בעלמא ורצו דקתני אחלוקה וכשאין בה דין חלוקה אבל אמסיפס לא מצי קאי רצו דבלא רצו נמי עושים מסיפס בעל כרחו אבל כותל לא יעשה בעל כרחו דמצי למימר כי איתרצאי על מנת שלא לעשות גודא אבל בחצר שיש בה דין חלוקה עושים כותל בעל כרחו משום היזק ראיה קמשמע לן כותל ורצו קאי אכותל והיזק ראיה לא שמיה היזק דבענין אחר לא נפקא מינה מידי אי רצו קאי אחלוקה אי אכותל. ונראה ליישב קושיא ראשונה שהקשו בתוספות לפירוש הקונטרס דהכי פירושא דמתניתין השותפים שרצו לעשות ביניהם מסיפס דמסיפס מקרי שפיר מחיצה כלומר שנתרצו לחלוק במסיפס אבל לא רצו אין עושים בעל כרחם בחצר שאין בה דין חלוקה והשתא לא שייך למפרך לחצות מבעי ליה דשפיר שייך למיתני לעשות מחיצה כיון דמחיצה הלא מחיצה ממש ולא שייך למפרך אלא לעיל כי בעי למימר מחיצה פלוגתא. עד כאן.

באמצע פשיטא נראה לי דהא דלא דקו ללישנא בתרא באמצע פשיטא לפי שאלמלא לא שנינו באמצע הוה אמינא כיון שאין בה דין חלוקה ולא חלקו על ידי מדת הדין אלא על ידי ריצוי יכול לטעון כי איתרצאי לך לחלוק אדעתא שלא נעשה מחיצה נתרציתי ולא שיתמעט חלק חצרי על ידי המחיצה מיעוט אחר מיעוט אלא אם בא חברו לבנות בתוך שלו יכול לכופו לסייע בבנין משום דהיזק ראיה שמיה היזק ואף על גב דנפקא מסיפא דקתני זה נותן שלשה טפחים וכו' אין לו לתנא להמנע מלפרש דבריו אבל אלישנא דגודא באמצע פשיטא דבין שניהם עושים שהרי שניהם קנו דבשלמא בונים את הכותל איצטריך לאשמועינן דסתם מחיצה שקנו עליה כותל ולא מסיפס אבל להאי לישנא בתרא שבא ללמדנו שעושים גודא על כרחו משום דהיזק ראיה שמיה היזק ודאי ראוי לאסוקיה מלתיה שכופין אותו על ההוצאה ועל מקום הכותל. עליות רבינו יונה ז"ל.

לא צריכא דרצייה וכו' מהו דתימא מצי אמר ליה כי איתרצאי לך וכו'. לפי מה שפירש רש"י ז"ל דמסיפס היינו יתידות תקועות בארץ אתי שפיר דמצי אמר ליה אי בעינא הוה פליגנא ביתידות שלא הייתי ממעט לא באויר ולא בתשמיש ונהי דאיתרצאי לך לעשות כותל סתם דהיינו למעוטי באויר למעוטי בתשמישתא לא איתרצאי לך דעל דעת שתבנהו כולו בתוך שלך נתרציתי אבל לפירוש רבינו חננאל ז"ל שפירש דמסיפס נמי כותל רחב הוא כרחבן של שאר כותלין לא אתי שפיר דהיכי קאמר אבל למעוטי בתשמישתא לא איתרצאי לך שהרי על כרחו צריך הוא למעט בתשמיש אפילו היה בונה מסיפס. ויש לומר דהכי קאמר אתה היית יכול לכופני למעט בתשמישו אבל לא למעט באוירי וכי איתרצאי לך לבנות כותל סתום דהיינו למעוטי באוירי על דעת שלא תזקיקני למעוטי בתשמישתא נתרציתי לך קמשמע לן ומצינו כיוצא בזה בריש פרק המקבל האי דטפאי לך אדעתא דיהבת לי באלנות. הר"ן ז"ל.

וזה לשון ה"ר יונה ז"ל בעליותיו לא צריכא דארצייה חד מינייהו לחבריה וכו'. וכיון שלא היה חפץ בבנין אלא על ידי שפייסוהו הוה אמינא דלא מחייבינן ליה כי אם במה שמוכיח הלשון שנתרצה בו שאין בכלל עשיית המחיצה אלא הוצאות המחיצה ולא נתינת הקרקע לצורך המחיצה. כי איתרצאי לך למעוטי באוירא כלומר כי איתרצאי לך לסייעך בהוצאה למעוטי באוירא כלומר לשום חלקי בהוצאת הבנין אבל אתה תכנוס לתוך שלך ולא תמעט מתשמיש חצרי. ואין לפרש למעוטי באויר שאתה תבנה בתוך שלך ומשלך אף על פי שאתה ממעט בבניינך אויר חצרי כי על כך לא היה צריך לרצותו דאפילו אי סבירא ליה דהיזק ראיה לאו שמיה היזק יכול לכנוס לתוך שלו על כרחו של זה. ורבינו חננאל ז"ל פירש כי איתרצאי לך למעוטי באוירא לעשות מחיצה שאינה ממעטת תשמיש החצר אף על גב דקתני מחיצה סתם דמשמע אבנים או לבנים הוה מוקמינן לה כשנתרצו שניהם כאחד ומייתורא דלישנא דקתני באמצע שמעינן דאפילו היכא דארצייה חד מינייהו לחבריה ואתרצי בונים כותל אבנים או לבנים ולשון באמצע יורה על שיתוף במיעוט תשמישתם. עד כאן לשונו.

גנה שאני כדרבי אבא וכו' ואם תאמר ומהאי טעמא יתחייב לגדור נמי בסתם בקעה. יש לומר דשאני גנה שהירקות נטועות בערוגותיהן והעין שולטת בהן יותר משדה הלבן הזרוע כולו כאחת שאינו ניכר חשיבותו כל כך. ועוד שבגנה יש הרבה מיני ירקות חציר ובצלים ושומים ואבטיחים וקישואין כל אחד ואחד בערוגה שלו ומתוך כך העין שולטת בהם מה שאין כן בשדה לבן. הרב רבינו יהונתן ז"ל מפרש ההלכות. אי נמי יש לומר דבקעה נמי חייב לגדור מטעמיה דרבי אבא אבל לא בגויל וגזית משום דבבקעה אינה עומדת בקמותיה אלא חדש אחד בשנה ומשום הכי סגי ליה במחיצה כל דהו הראויה לעמוד חדש אחד אבל גנה דכל השנה היא עומדת בקמותיה צריך לגדור גדר חזק כגון גויל וגזית כי היכי דקאי ומחייבים לגדור בגנה ואין מחייבים דבקעה אגויל וגזית קאי. אי נמי דבגנה איכא תרתי עין הרע והיזק ראיה שבעליה עומדים שם לעולם ומשתמשים בתוכה קצת מה שאין כן בבקעה ובחצר דליכא אלא חדא בבקעה עינא בישא ובחצר היזק ראיה ומאן דסבירא ליה דהיזק ראיה שמיה היזק אדרבה חצר עדיפא מינה כיון דאיכא תשמיש טובא ומילי דצניעותא יותר מהגנה אף על גב דלית בה משום עינא בישא. גליון.

גמרא ודקארי לה עי' בחדושי הרמב"ן לקמן דף יז ע"ב ד"ה גירסת רש"י:

שם ודקארי לה כתובות טז ע"א וש"נ: