Talmud Builders

    Commentary page

    Bava Batra 164b

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Batra 164b

    Bava Batra 164b. The full printed text of this folio side — 16 numbered segments, about 349 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Tosafot

    השתא הוא דאוזפת מינאי פירוש ומפסדי הלקוחות שלא כדין אבל משום פסידא דלוה לא איכפת לן דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה כשלוה בהאי שטרא כדפרישית לעיל גבי עדים דלית לן למיפסל לשטרא משום שיוכל לזייף על העדים עצמן להוציא עליהם כתב ידן דאינהו דאפסדו אנפשייהו אי נמי י"ל דאין להן הפסד ללקוחות כגון דכתב זה השטר בלא אחריות ואפ"ה חיישינן לפסידא דלוה שאין זה הפסד. שיהא הלוה יודע ליזהר כל כך ולא מסיק אדעתיה שיבא לידי זיוף:

    בשנת פלוני נראה לר"י דהאי ארכן לאו היינו מלך אלא ממונה שמסירים אותו משררתו לאחר שנה ואין ממונה עולמית והיינו דפריך דלמא עברוהו ואמלכוהו ואע"ג דקרי ליה מלך כן דרך לקרות שררה לשון מלוכה כדאמר מלך רבי יוחנן (תענית דף כא.) מלך רבה (ברכות דף סד.) אבל אי ארכן היינו מלך אינו דרך שיעבירוהו ממלכותו:

    הינא אחת לשון יווני הוא כדאמר (שבת דף לא:) בלשון יווני קורין לאחת הינא וקשה דמאי קמ"ל דאם אמר הריני נזיר שתי נזירות דהוא חייב שתי נזירות הא פשיטא מה לי לשון עברי ומה לי לשון יווני מה לי לשון לעז וי"ל דאם אינו יודע מהו לשון דיגון טריגון ואמר הריני נזיר דיגון טריגון ואינו משמע בלשון הקדש כמו דיגון שתים כו' דהאי הוי לשון לועז והא קמ"ל דהוי כלשון חכמים וחייב אם אמר דיגון שתי נזירות וכי האי גוונא אמרינן [בנדרים] (דף י.) הריני נזיק נזיח פזיח איכא דאמרי לשון נכרים הכי וא"ד לשון חכמים [שבדו] להיות נזיר בו:

    עיון תפלה הוא רע כשמהרהר בתפלתו כדאמרינן בברכות (דף נה.) המעיין בתפלתו בא לידי כאב לב כדאמרינן התם אלו דברים המזכירים עונותיו של אדם קיר נטוי ועיון תפלה והשתא הוי דומיא דהרהור עבירה ולשון הרע שאינו מצוה אבל אינו נראה דלמה אינו ניצול בכל יום הרבה בני אדם אינם מצפים מתי יבא תפלתם שאינם מכוונים כל כך שיצפו תפלתם ונראה לרבי דעיון תפלה שהוא רע שאינם מכוונים תפלתם כדאמרי' (שבת קכז.) באלו דברים שאדם אוכל פירותיהם כו' ועיון תפלה ומזה אין אדם ניצול בכל יום שאין שום אדם יכול לכוין בתפלתו היטב והכי אמר בירושלמי (ברכות פ' היה קורא הל' ד) אמר ר' מתניה מחזקנא טיבותא לרישא דכי מטי למודים כרע מגרמיה:

    Tosafot on Bava Batra 164b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Rashba

    ורבי יוחנן אמר לא שאנו אלא בין עדים לכתב אבל בין עדים לאשרתא אפילו שיטה אחת פסול. ופסול האשרתא קאמר, אבל לא השטר שכבר נכשר בחתימת עידיו, שהרי הוא נכתב ונחתם כתיקון חכמים, ואחר שנכשר לא יפסל, דבשלמא כשהרחיק העדים מן הכתב שתי שטין מפסיל כולי שטרא, משום דהוי גופיה לא נכתב חכמים, אבל נכתב כתיקון חכמים למה יפסל מחמת האשרתא שלא נכתבה כהוגן. ובדין הוה דלימא אבל בין עדים לאשרתא פסולא, אלא אגב גררא דאמר בין עדים לכתב פסול אמר הכי גם באשרתא.

    דילמא כתיב הוא ועידיו בשיטה אחת וקסבר שטר הבא הוא ועידיו בשיטה אחת כשר. וכתבו בתוספות, דמכאן יש ללמוד לעדים שצריכין לחתום ברישא דמגילתא, שלא יוכל לכתוב מן הצד שטר, דהוה ליה הוא ועידיו בשיטה אחת וכשר אותו שטר, וכיון דיש לחוש לזיוף זה אפילו שטרא מיפסיל בהכי, ואם אירע כן שלא חתם האחד בראש הקף יחתום השני תחתיו, דהא ליכא הוא ועדיו בשיטה [אחת], דהשתא ליכא למיחש לזיוף, דהוא ועד אחד בשטה אחת ועד השני בשטה אחרת פסול, עד שיהא הוא ושני עדיו בשיטה אחת, וכמו שכתבתי למעלה. ומיהו אומר רבינו תם ז"ל דיש למנוע מלחתום אפילו האחד באמצע הקלף שאם כן יכול לכתוב שטר על אותו עד, ותנן (לקמן בבא בתרא קעה, ב) הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בן חורין. ומי לא ידענא אי מפסיל שטרא בהכין, כיון דלא שייך מידי לעדות השטר. אך טוב ונכון הדבר לחתום ארישא דמגילתא. ורבותינו ז"ל אמרו דנראין באמת הדברים שאין השטר נפסל אלא כשאיפשר להזדייף הוא עצמו או לזייפו לזה לנזק אחרים, אבל העד בעצמו הוא יחוש לעצמו, ואין השטר נפסל מחמת מה שעד גורם זיוף על עצמו. וזה נראה לי נכון.

    הא דאקשינן ודילמא עבורי עברוה והדר אוקמוה ואיצטריכי לפרוקי דההיא ארכן דיגון קרו ליה. קשיא לי, היכא אשכחן דחיישינן להכי, ומאן דטעין דבר מחודש עליו להביא ראיה. ועוד מאי שנא דאקשו לו הכא טפי ממקושרין דעלמא, ואי נמי בגיטין ובראש השנה שאמרו שכותבין לשנות מלכי האומות העולם בין בגזלן בין בשטרות למה לא חששו לכך ולא הקשו כך בשום מקום. ונ"ל דלא חששו לכך אלא בארכן שהוא בלשון יון שר, ומנהגם להעמיד (שם) [שר] לזמן ואחר כך מעבירין אותו ומעמידין אחר תחתיו, ופעמים חוזרין ומעמידין את הראשון זמן אחר פעם שנייה, ועדיין נוהגין במקצת ארצות, שאין להם מלך. אבל המלכים אינם עוברין אחר שהומלכו. כנ"ל.

    ועיון תפלה פירשו כאן שאינו מעיין ומכוין בתפלתו, וזהו שאין אדם ניצל מהם בכל יום, ואפילו גדולי החכמים, וכדאמרינן בירושלמי במסכת ברכות (פ"ב, ה"ד) אמר רבי חייא רובן מן יומוי לא כונית אלא חד זמן אתית למיכונה והרהרית בליבי ואמרית מאן עייל לקמי מלכא קדמיי ארקביניה או רישא גלותא, שמואל אמר אנא מניתי אאפרוחין, ר' אבין בר חייא אמר אנא מניתי דמוסיא. א"ר מתניא אנא מחזיק טיבו לרישי כד מטי מודים כרע מן גרמוי. ויש עיון תפלה שהוא מעיין ומכוין. והכל ענין אחד. והוא שאמרו בפרק מפנין (שבת קכז, א) שלשה דברים אדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא עיון תפלה וכו', ובפרק כל כתבי הקדש (שם קיח, ב) תיתי לי דקיימי עיון תפלה.

    Rashba on Bava Batra 164b · Sefaria · Edition: Gerlitz edition, published by Oraita · Public Domain

    Meiri

    כבר ביארנו במשנה שנוהגין היו במקשר שאם מלך שנה מונין לו שתים וכל שהיו רואין בשטר שנה פלנית היו דנין אותה על שנה הקודמת לה והיו סומכין בזה על המנהג הידוע אצלם ומונין משנה הקודמת מעתה כל שנוהגין במקום שנעשה בו השטר באיזה דבר חדוש הולכין אחריו ודנין בו בכל מקום אף הם הזכירו שהיו נוהגים שבשנה ראשונה של מלך קורין לו ארכן כלומר ראוי למלוך מלשון לא אריך לניא למחזי ובא שטר ליד בית דין שהיה כתוב בו בשנת פלנית ארכן ולא הוזכר בה אם ראשונה אם שניה אם שלישית ודנו בה שהיא שנה ראשונה שלו הואיל ומנהג אותה אומה היתה לקרות לו שנה ראשונה ארכן ואע"פ שהיה אפשר לנו לפרש בארכן ענינים אחרים כלומר שהאריך במלכותו ימים דנין מ"מ אחר המנהג וכן בכל כיוצא בזה:

    כל שנדר נזירות לזמן מרובה הרי זה נזיר לאותו זמן שקבע ואם נדר סתם סתמו שלשים יום וכן כל שנדר נזירותו לפחות משלשים יום נזירותו שלשים יום שאין נזירות לפחות משלשים יום נדר שתי נזירויות או שלשה או ארבעה הרי זה נזיר לכל נזירות שלשים יום ובסוף כל נזירות שבהם מגלח ומביא קרבנותיו ומתחיל למנות נזירות שניה וכל הלשונות אדם נודר בהם הן בלשון הקדש הן בלעז מעתה אמר הריני נזיר הן הריני נזיר פעם אחת שבלשון יוני אומרים הן במקום אחת אמר הריני נזיר דיגון הרי הן שתים טריגון הרי הן שלש טטריגון ארבע פנטיגון חמש שכל אלו כך הם בלשון יוני וכן הדין בשאר הלשונות:

    אין הבית מטמא בנגעים עד שיהא מרבע בארבע קרנות של כותלים אבל אם היה כלו עגול או בעל שתי קרנות כגון שהיה עשוי כקשת עם המיתר כגון זה או בעל שלש קרנות כעין משלש כגון זה או שהיה בעל חמש כגון שהיה יוצא מקרן מזרחי דרומי לקרן מזרחי צפוני אלכסון כגון זה אינו מטמא בנגעים:

    כבר ידעת על הרכילות שהוא בלא תעשה שנאמר לא תלך רכיל ולשון הרע הוא בכלל לאו זה והוא כל שמספר בגנות חברו אפילו היה אמת הן על פגם או מום שידע בו הן על מעשה שעשה שלא כהוגן הן על טעות שטעה בהוראה ובדברי תורה אף המספר בשבחי של אדם יותר מדאי הרי זה אבק לשון הרע מפני שהוא גורם שיספרו בגנותו וצריך להזהר בענינים אלו הרבה מפני שהם דברים המצויים להכשל בהם עד כמעט שאין אדם נמלט מהם הואיל ואין בהם לשון הרע הגמור אמרו חכמים שלש עברות אין אדם ניצל מהם בכל יום ואלו הן הרהור עברה ועיון תפלה ואבק לשון הרע וכן אמרו רוב בני אדם נכשלין בגזל ומיעוטן בעריות וכלן באבק לשון הרע:

    Meiri on Bava Batra 164b · Sefaria · Edition: Meiri on Shas · unknown

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה הינא א' כו' ומה לי לשון כו' משמע בלשון הקודש כמה דיגון כו' דהוי כלשון חכמים וחייב כו' עכ"ל כצ"ל ותבא על תוכן דבריהם בחידושי הרמב"ן ע"ש:

    Chidushei Halachot on Bava Batra 164b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Shita Mekubetzet

    הינא אחת דיגון שתים. תימה וכי יש לנו לחוש לכל הלשונות שבעולם ושמא הינא שתים או שלש בשום מקום. יש לומר דבזה הלשון היו רגילים בו בימיהם. הרא"ש ז"ל.

    ודילמא עבורי עברוה והדר אוקמוה פירוש דמשום הכי חיישינן להכי לפי שמנהג יונים היה להעמיד שר לזמן ואחר כך מעבירים אותו ומעמידים אחר תחתיו ופעמים חוזרים ומעמידים את הראשון וארכן בלשון יון שר ומפני שהיה הדבר מצוי הקשו וליחוש אבל כל שלא הוחזקו שהיו רגילים בכך לא חיישינן. הרשב"א ז"ל. עד כאן לשון הר"ן ז"ל.

    לעולם אל יספר אדם בטובתו של חבירו ונראה לי באדם שמקצת מעשיו מתוקנים ומקצתם לא איירי. אי נמי אפילו במי שרוב מעשיו מתוקנים קאמר שלא יספר יותר מדאי בשבחו. שיטה לא נודעת למי.

    Shita Mekubetzet on Bava Batra 164b · Sefaria · Edition: Vilna Ed · Public Domain

    Ben Yehoyada

    כָּךְ מִנְהָגָהּ שֶׁל אֻמָּה זוֹ, שָׁנָה רִאשׁוֹנָה קוֹרִין לוֹ אַרְכָן, שְׁנִיָּה, קוֹרִין לוֹ דִּיגוֹן. נראה לי מלשון וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ (בראשית מח, טז) כלומר יפרח וירבה בהצלחה ועושר וכח וממשלה וארכן הוא כמו שאמרו הכונה לסימן טוב שיאריך על ממלכתו.

    אֶלָּא יְהוּדָה חַיְּטָא כַּתְבֵיהּ, אָמַר לֵיהּ כַּלֵּךְ מִלָּשׁוֹן הָרַע כָּזֶה. בזה פירש הרב עיון יעקב ז"ל דחשיב זה מתוך טובתו בא לידי רעתו משום שהתכוון כל כך בכתב מיושר בתהלים שהיא דבר שאינו צריך דלא הוה זה כספר תורה ועל ידי זה ביטל עצמו מלימוד התורה וזהו רעתו שביטל מלימוד התורה עד כאן לשונו. וקשא דילמא כתבו לאחרים בשכר לפרנס עצמו והבעלים נתנו לו שכר כפול בעבור שיכתוב להם כתב מיושר כזה ומה הפרש יש בין אם יכתוב שני ספרים בעשרה דנרים בין אם יכתוב ספר אחד מיושר במשך אותו זמן בעשרה דנרים? ונראה לי כיון דפירש ואומר יְהוּדָה חַיְּטָא כַּתְבֵיהּ דהודיע דהיה אמנותו חייט ולא סופר רחוק הדבר לומר כתבו לאחרים בשכר כי דרכן של בני אדם דצריכים ספר כזה לכתבו אצל הסופרים העוסקים באמנות זו ולא ילכו אצל חייטים דאין יודעים שהחייט יודע לעשות אמנות גדולה כזאת בספרות, על כן מדבריו מוכח שהוא כתבו לעצמו ואם כן יש בזה ביטול תורה מה לבטל זמן כפול בעבור לכתבו מיושר מאד. ובזה ניחא מה שאמר לו כַּלֵּךְ מִלָּשׁוֹן הָרַע כָּזֶה דייקא רצונו לומר כָּזֶה דאמרת בו דבור יתר דמרחיק הזכות והתירוץ לתרץ הדברים. ובזה ניחא לתרץ קושית מהרש"א ז"ל על רב דימי דאסר לספר בשבחו והיינו דרב דימי לא אסר אלא בשבח כזה שיבא לגנותו מצד דבר אחר לומר שעשה ביטול תורה בכך.

    Ben Yehoyada on Bava Batra 164b · Sefaria · Edition: Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897 · Public Domain

    Rashi

    No commentary stored for this folio side — none of the reliable print editions we draw on carries it.

    What this page contains

    A full text unit for Bava Batra, daf 164, Amud Bet, about 349 words in 16 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 16 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 133 words

      Opens “וַהֲלֹא אֵינוֹ דּוֹמֶה זְמַנּוֹ שֶׁל זֶה לִזְמַנּוֹ…”

    2. Segment 224 words

      Opens “וְזִימְנִין דְּיָזֵיף מִינֵּיהּ זוּזֵי בִּמְקוּשָּׁר, וּמִיתְרְמֵי לֵיהּ…”

    3. Segment 312 words

      Opens “וְכִי מָטֵי זִמְנֵיהּ, מְשַׁוֵּי לֵיהּ פָּשׁוּט, וְאָמַר…”

    4. Segment 45 words

      Opens “קָא סָבַר: אֵין כּוֹתְבִין שׁוֹבָר.…”

    5. Segment 535 words

      Opens “וּמִי בָּקִי רַבִּי בִּמְקוּשָּׁר? וְהָא הָהוּא מְקוּשָּׁר…”

    6. Segment 64 words

      Opens “בָּתַר דְּשַׁמְעַהּ מִזּוּנִין, סַבְרַהּ.…”

    7. Segment 716 words

      Opens “הָהוּא שְׁטָרָא דַּהֲוָה כְּתִב בֵּיהּ: ״בִּשְׁנַת פְּלוֹנִי…”

    8. Segment 822 words

      Opens “וְדִלְמָא דַּאֲרִיךְ מַלְכוּתֵיהּ! אָמַר רַב הוֹשַׁעְיָא: כָּךְ…”

    9. Segment 913 words

      Opens “וְדִלְמָא עַבּוֹרֵי עַבְּרוּהוּ, וַהֲדַר אוֹקְמוּהוּ! אָמַר רַבִּי…”

    10. Segment 1023 words

      Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: ״הֲרֵינִי נָזִיר הֵינָא״ – סוֹמְכוֹס…”

    11. Segment 1115 words

      Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: בַּיִת עָגוֹל; דִּיגוֹן; טְרִיגוֹן; פֶּנְטִיגוֹן…”

    12. Segment 1218 words

      Opens “מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן, לְמַעְלָה אוֹמֵר:…”

    13. Segment 1343 words

      Opens “הָהוּא מְקוּשָּׁר דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי, וְאָמַר רַבִּי:…”

    14. Segment 1429 words

      Opens “זִימְנִין הֲוָה יָתֵיב קַמֵּיהּ, וְקָא פָסֵיק סִידְרָא…”

    15. Segment 1533 words

      Opens “בִּשְׁלָמָא הָתָם, אִיכָּא לָשׁוֹן הָרָע; אֶלָּא הָכָא,…”

    16. Segment 1624 words

      Opens “אָמַר רַב עַמְרָם אָמַר רַב: שָׁלֹשׁ עֲבֵירוֹת…”

    Sages named on this page

    • Sumchus · Third generation of Tannaim

      Sumchus ben Yosef was a prominent disciple of Rabbi Meir Baal HaNes and a colleague of Rabbi Judah haNasi, renowned for his…

      Source: Bava Batra 164b · Segment 10 — “…נָזִיר הֵינָא״ – סוֹמְכוֹס אָמַר: ״הֵינָא״ – אַחַת. ״דִּיגוֹן״…

    Original text

    וַהֲלֹא אֵינוֹ דּוֹמֶה זְמַנּוֹ שֶׁל זֶה לִזְמַנּוֹ שֶׁל זֶה! פָּשׁוּט; מָלַךְ שָׁנָה – מוֹנִין לוֹ שָׁנָה, שְׁתַּיִם – מוֹנִין לוֹ שְׁתַּיִם. מְקוּשָּׁר; מָלַךְ שָׁנָה – מוֹנִין לוֹ שְׁתַּיִם, שְׁתַּיִם – מוֹנִין לוֹ שָׁלֹשׁ.

    But the date of this one, a tied document, is not the same as the date of that one, an ordinary document. In an ordinary document, when the king has reigned for one year, one year is counted for him, and when he has reigned for two years, two years are counted for him. By contrast, in a tied document, when the king has reigned for one year, two years are counted for him, and when he has reigned for two years, three years are counted for him. If a tied document is simply opened up and used as an ordinary document, then it will emerge that it is postdated by a year.

    וְזִימְנִין דְּיָזֵיף מִינֵּיהּ זוּזֵי בִּמְקוּשָּׁר, וּמִיתְרְמֵי לֵיהּ זוּזֵי בֵּינֵי בֵּינֵי וּפָרַע לֵיהּ; וְאָמַר לֵיהּ: הַב לִי שְׁטָרַאי, וְאָמַר לֵיהּ: אִירְכַס לִי; וְכָתֵב לֵיהּ תְּבָרָא;

    Rabbi Yehuda HaNasi continues: And there are times this can be problematic, as in a case where the debtor borrows money from the creditor, and the details of the loan are written in a tied document. And the debtor chances upon some money in the interim, i.e., during the first year after the document was written, and he repays the creditor, and says to him: Give me back my promissory note, as I have just repaid you. And the creditor says to the debtor: I lost the document and cannot give it to you. And in lieu of returning the promissory note, the creditor writes a receipt for the debtor, as protection against a second collection.

    וְכִי מָטֵי זִמְנֵיהּ, מְשַׁוֵּי לֵיהּ פָּשׁוּט, וְאָמַר לֵיהּ: הָנֵי הַשְׁתָּא דִּיזַפְתְּ מִינַּאי!

    Rabbi Yehuda HaNasi continues: And then, when the time for repayment written in the promissory note arrives, the creditor will make it into an ordinary document by undoing its stitches and opening it up, and he can then say to the debtor: It is now that you borrowed this money from me, as attested in this promissory note, and the receipt you have in your possession is for a previous debt, as its date precedes the date on my document.

    קָא סָבַר: אֵין כּוֹתְבִין שׁוֹבָר.

    The Gemara answers: Rabbi Ḥanina ben Gamliel holds that one does not write a receipt in such cases. If a creditor loses his promissory note, the debtor need not pay him at all, out of concern that the debt may one day be collected again when the promissory note is found. He is not required to pay the debt and accept only a receipt, which he will then have to guard permanently to protect himself against a second collection.

    וּמִי בָּקִי רַבִּי בִּמְקוּשָּׁר? וְהָא הָהוּא מְקוּשָּׁר דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי, וְאָמַר רַבִּי: שְׁטָר מְאוּחָר זֶה! וְאָמַר לוֹ זוּנִין לְרַבִּי: כָּךְ מִנְהָגָהּ שֶׁל אוּמָּה זוֹ; מָלַךְ שָׁנָה – מוֹנִין לוֹ שְׁתַּיִם, שְׁתַּיִם – מוֹנִין לוֹ שָׁלֹשׁ!

    The Gemara asks with regard to the previous discussion: And was Rabbi Yehuda HaNasi expert in the halakhot of tied documents? But wasn’t there a certain tied document that came before Rabbi Yehuda HaNasi, and when Rabbi Yehuda HaNasi saw the date he said: This is a postdated document. And a Sage named Zunin said to Rabbi Yehuda HaNasi: Such is the custom of this nation; when the king has reigned for one year, two years are counted for him, and when he has reigned for two years, three years are counted for him. The document is therefore not postdated. From this anecdote it is clear that Rabbi Yehuda HaNasi himself had not been familiar with this practice.

    בָּתַר דְּשַׁמְעַהּ מִזּוּנִין, סַבְרַהּ.

    The Gemara answers: After Rabbi Yehuda HaNasi heard it from Zunin he accepted the explanation and held this way himself, and that is what prompted him to raise his objection.

    הָהוּא שְׁטָרָא דַּהֲוָה כְּתִב בֵּיהּ: ״בִּשְׁנַת פְּלוֹנִי אַרְכָן״. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: יִבְדֹּק אֵימָתַי עָמַד אַרְכָן בְּאַרְכָנוּתֵיהּ.

    § There was a certain document on which was written, as its date: In the year of so-and-so, Archon [ Arkhan ], a title for a ruler, without stating any particular year of his reign. Rabbi Ḥanina said: Let it be investigated when it was that this Archon rose to his position of archon, i.e., find out the year he came to power, and the validity of the document is established from that year.

    וְדִלְמָא דַּאֲרִיךְ מַלְכוּתֵיהּ! אָמַר רַב הוֹשַׁעְיָא: כָּךְ מִנְהָגָהּ שֶׁל אוּמָּה זוֹ; שָׁנָה רִאשׁוֹנָה – קוֹרִין לוֹ ״אַרְכָן״, שְׁנִיָּה – קוֹרִין לוֹ דִּיגוֹן.

    The Gemara suggests: But perhaps the writer of the document was using an Aramaic or Hebrew term, and intended to say that the reign of so-and-so had already extended [ arikh ] for several years. Rav Hoshaya says: Such is the custom of this nation where the document was written: In the first year of the king’s reign they refer to him with the title Archon; in his second year they refer to him with the title Digon .

    וְדִלְמָא עַבּוֹרֵי עַבְּרוּהוּ, וַהֲדַר אוֹקְמוּהוּ! אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: הָהוּא ״אַרְכָן דִּיגוֹן״ קָרְאוּ לֵיהּ.

    The Gemara suggests: But perhaps the people deposed the ruler and then reinstated him, and the document was written in the first year of his second reign. Rabbi Yirmeya said: In that case, they would refer to him with the title Archon Digon .

    תָּנוּ רַבָּנַן: ״הֲרֵינִי נָזִיר הֵינָא״ – סוֹמְכוֹס אָמַר: ״הֵינָא״ – אַחַת. ״דִּיגוֹן״ – שְׁתַּיִם. ״טְרִיגוֹן״ – שָׁלֹשׁ. ״טֶטְרִיגוֹן״ – אַרְבַּע. ״פֶּנְטִיגוֹן״ – חָמֵשׁ.

    § Apropos these Greek terms, the Gemara cites two baraitot that mention them. The Sages taught ( Tosefta , Nazir 1:2) that if one said: I am hereby a nazirite heina , or stated a similar expression with other comparable Greek terms, Sumakhos said that his status depends on which term he used. If he used the word heina , he is a nazirite for one term of naziriteship, i.e., thirty days; if he said digon , he is a nazirite for two terms of thirty days each; if he said terigon , he is a nazirite for three terms; tetrigon , for four terms; pentigon , for five terms.

    תָּנוּ רַבָּנַן: בַּיִת עָגוֹל; דִּיגוֹן; טְרִיגוֹן; פֶּנְטִיגוֹן – אֵינוֹ מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים. טֶטְרִיגוֹן – מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים.

    The Sages taught in another baraita ( Tosefta , Nega’im 6:3): A round house, or one that is shaped like a digon , i.e., it has two walls, one straight and one curved, or one that is shaped like a terigon , i.e., a triangle, or one that is shaped like a pentagon, does not become susceptible to the ritual impurity of leprous spots. If it is shaped like a tetrigon , i.e., a quadrilateral, it becomes susceptible to the ritual impurity of leprous spots.

    מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן, לְמַעְלָה אוֹמֵר: ״קִיר–קִירֹת״ – שְׁתַּיִם; לְמַטָּה אוֹמֵר: ״קִיר–קִירֹת״ – שְׁתַּיִם; הֲרֵי כָּאן אַרְבַּע.

    The Gemara asks: From where are these matters derived? The Gemara answers: It is as the Sages taught in a baraita : The Torah states above: “If the plague be in the walls of the house” (Leviticus 14:37). The verse did not state: A wall, but “walls,” indicating that the house in question has at least two walls. And where it states below: “If the plague has spread in the walls of the house” (Leviticus 14:39), instead of stating: A wall, the verse states “walls,” indicating another two walls. There are a total of four walls mentioned here in order to indicate that a house can become impure through leprous spots only if it has four sides.

    הָהוּא מְקוּשָּׁר דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי, וְאָמַר רַבִּי: אֵין זְמַן בָּזֶּה?! אֲמַר לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר רַבִּי לְרַבִּי: שֶׁמָּא בֵּין קְשָׁרָיו מוּבְלָע? פַּלְיֵיהּ, וְחַזְיֵיהּ. הֲדַר חֲזָא בֵּיהּ רַבִּי בְּבִישׁוּת. אֲמַר לֵיהּ: לָאו אֲנָא כְּתַבְתֵּיהּ, רַבִּי יְהוּדָה חַיָּיטָא כַּתְבֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: כְּלָךְ מִלָּשׁוֹן הָרָע הַזֶּה.

    § The Gemara relates: There was a certain tied document that came before Rabbi Yehuda HaNasi, and Rabbi Yehuda HaNasi, not realizing it was a folded document, said: There is no date on this document, so it is not valid. Rabbi Shimon, son of Rabbi Yehuda HaNasi, said to Rabbi Yehuda HaNasi: Perhaps the date is hidden between its tied folds. Rabbi Yehuda HaNasi opened it and saw that the date was in fact between the tied folds. Afterward, Rabbi Yehuda HaNasi looked at his son disapprovingly, as he held that one should not write a tied document. His son said to him: I did not write it; Rabbi Yehuda Ḥayyata wrote it. Rabbi Yehuda HaNasi said to his son: Turn away from uttering this kind of malicious speech.

    זִימְנִין הֲוָה יָתֵיב קַמֵּיהּ, וְקָא פָסֵיק סִידְרָא בְּסֵפֶר תְּהִלִּים; אָמַר רַבִּי: כַּמָּה מְיוּשָּׁר כְּתָב זֶה! אֲמַר לֵיהּ: לָאו אֲנָא כְּתַבְתֵּיהּ, יְהוּדָה חַיָּיטָא כַּתְבֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: כְּלָךְ מִלָּשׁוֹן הָרָע הַזֶּה.

    Another time, Rabbi Shimon was sitting before his father and reciting a section of the book of Psalms. Rabbi Yehuda HaNasi said to him: How straight and neat is this writing in this book from which you are reading. Rabbi Shimon said to him: I did not write it; Yehuda Ḥayyata wrote it. Rabbi Yehuda HaNasi told his son: Turn away from uttering this kind of malicious speech.

    בִּשְׁלָמָא הָתָם, אִיכָּא לָשׁוֹן הָרָע; אֶלָּא הָכָא, מַאי לָשׁוֹן הָרָע אִיכָּא? מִשּׁוּם דְּרַב דִּימִי – דְּתָנֵי רַב דִּימִי אֲחוּהּ דְּרַב סָפְרָא: לְעוֹלָם אַל יְסַפֵּר אָדָם בְּטוֹבָתוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ, שֶׁמִּתּוֹךְ טוֹבָתוֹ בָּא לִידֵי רָעָתוֹ.

    The Gemara asks: Granted, there, in the first episode, there is malicious speech involved, since Rabbi Yehuda HaNasi was displeased with the writer of the document, but here, in the second episode, what malicious speech is there? Rabbi Yehuda HaNasi was complimenting the writer of the book of Psalms, not criticizing him. The Gemara answers: It is because of what Rav Dimi teaches. As Rav Dimi, the brother of Rav Safra, teaches: A person should never speak the praises of another, as out of the praise spoken about him someone may come to speak to his detriment.

    אָמַר רַב עַמְרָם אָמַר רַב: שָׁלֹשׁ עֲבֵירוֹת אֵין אָדָם נִיצּוֹל מֵהֶן בְּכׇל יוֹם – הִרְהוּר עֲבֵירָה, וְעִיּוּן תְּפִלָּה, וְלָשׁוֹן הָרָע. לָשׁוֹן הָרָע סָלְקָא דַּעְתָּךְ?!

    Rav Amram says that Rav says: There are three sins from which a person is not spared each day. They are: Having sinful thoughts, and committing sins concerning deliberation in prayer, and uttering malicious speech. The Gemara asks: Can it enter your mind that a person cannot go through the day without uttering malicious speech?