Bava Batra 134a

כל מתנה שאינה שאם הקדישה מוקדשת כו' ואם תאמר דאמר לקמן בפירקין (בבא בתרא דף קלז:) הא לך אתרוג במתנה ע"מ שתחזירהו לי החזירו יצא אע"פ שלא היה יכול להקדישו דכיון דאמר לי מידי דחזי לי קאמר כדקאמר לקמן ויש לומר דהתם יכול להקדישו כל זמן שהוא בידו שלא יהנו אחרים ממנו אבל הכא לא היה יכול להקדישו כלל ולר"י נראה דלא תליא מתנה בהקדש דאפילו אינו יכול להקדיש הויא מתנה והכי פי' כל מתנה שאינה כו' כלומר שגרועה כזאת שלא נתנה אלא ע"מ שיאכל אביו ולאו דוקא נקט שאם הקדישה אינה מקודשת שהרי לא היה יכול לעשות ממנה כלום ולא נתנה כלל אלא ע"מ שיאכל אביו כדאמרי' בנדרים (דף מח.) לחד לישנא דסעודתו מוכחת עליו ולא נקט שאם הקדישה אלא משום דמעשה הכי הוה אי לההוא לישנא דמפרש [התם] משום דויתור אסור במודר הנאה ובעלמא אע"פ שאינו יכול להקדישה הויא מתנה וכן משמע בירושלמי דקאמר אההיא דכל מתנה שאינה שאם הקדישה כו' ר' ירמיה בעי מעתה אין אדם נותן מתנה לחבירו על מנת שלא יקדישנה כו' וקאמר במתני' כל מתנה שהיא כמעשה בית חורון שהיתה בה ערמה אינה מתנה:

כל מתנה שאינה שאם הקדישה מוקדשת אינה מתנה ולאו כללא הוא מה שאין אדם רשאי להקדיש, שהרי אמרו (לקמן בבא בתרא קלז, ב) אתרוג זה [נתון] לך במתנה על מנת שתחזירהו לי נטלו והחזירו יצא ואם הקדישו לא יצא. אלא כל מתנה שהוא בהערמה, שאינה מתנה גמורה אפילו לשעתה, קאמר. וכן אמרו בירושלמי (נדרים פ"ה, ה"ו): וכן אין אדם נותן מתנה על מנת שלא יקדישנה, אלא כל כיני מתני' כל מתנה שהיא בערמה כמתנת (בן חורין) [בית חורון] שאינה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה.

שיחת דקלים כתב רבינו האי גאון ז"ל כי מר אברהם קבסי היה מכיר בשיחת דקלים ומה הם אומרים כאשר מתנודדין ברוח.

התנה עמו תנאי שלא נשאר במתנה זכות למקבל שיהא הקדשו באותו זכות הקדש אינה מתנה מעשה באחד שהיה אביו מודר הנאה ממנו והיה משיא את בנו ואמר לחברו הרי חצר וסעודה נתונים לך במתנה ואינן לפניך אלא על מנת שיבא אבא ויאכל עמנו ואמר לו אם שלי הם הרי הם מוקדשים לשמים אמר לו לא נתתי לך את שלי על מנת שתקדיש לשמים אמר לו אתה נתת לי את שלך על מנת שתהיו אתה ואביך אוכלים ושותים ומתרצים זה לזה ויהא קולאר תלוי בצוארי ואמרו חכמים כל מתנה שאם הקדישה אינה מוקדשת אינה מתנה ואע"פ שבאתרוג זה נתון לך במתנה על מנת שתחזירהו לי ונטלו ויצא בו אם החזירו יצא ואע"פ שאי אפשר לו להקדישו מ"מ יש שם דבר שהקדש תופש בו שהרי נותן הוא כמה שיהא בידו אתרוג לצאת בו כך פירשוה גדולי המפרשים וכן במכר שאמרו בקדושין שקנה יש לו טובת הנאה למוכר אע"פ שעליו להחזירו שהוא יכול לקנות בו מצד אחר באותו תנאי בעצמו ויש מי שאומר שמתנה על מנת להחזיר גם כן אף בשאמר שתחזירהו לי אם הקדישה מוקדשת ומחזיר הדמים ויש חולקין בה מכח שמועת איצטלית דוקא האמורה במסכת גיטין אלא שהם משיבים שלא נאמר כן אלא באיצטלית וכיוצא בה שהוא דבר שדרך בני אדם להקפיד עליו אבל אתרוג אם זה צריך לצאת בו דיו בדמיו ואם צריך לצאת בו ישלם לו אחר ודיו אלא שמ"מ קשה לי לדבריהם מה שאמרו בשור זה נתון לך במתנה על מנת שתחזירהו לי מידי דחזי ליה קאמר אחר שאמר לי ונראה מכאן שאינו מוקדש ואף גדולי המחברים כתבו בה שאינו קדוש אלא שיראה לי לפרשה לדעת ראשון שהוא קדוש ולא אמר מידי דחזי ליה קאמר אלא לומר שאינו מוחזר וצריך לשלם והוא שאמר שאם אמר על מנת שתחזירהו ולא אמר לי אם הקדישו הרי הוא מוקדש ומוחזר ואין משלם לו כלום אחר שאינו שומר עליו ולדעת גדולי המחברים מיהא כל שאמר על מנת שתחזירהו לי אינה מתנה הואיל ואם הקדישו אינו מוקדש אבל על מנת שתחזירהו הרי הוא קדוש וכן הדין אם אמר על מנת להחזיר שהוא מוקדש ומוחזר ועל מנת להחזירו לי אינו קדוש ויש מתרצים בה שאינו קדוש קדושת הגוף אבל קדוש הוא קדושת דמים אחר שאותה שעה שלו היא וצריך לפדותו ולהחזירו בעינו ויש מפרשים שלא הצריכו שיהא יכול להקדישה אלא לגבי נדר שאפילו ויתור אסור בו ודין הוא שלא יהא מסלק הימנה להתירה למודר הנאה שלו אא"כ יכול להקדישה אבל בעלמא הוא מתנה והוא ואמרו בנדרים בסוגית קנה על מנת להקנות דלרב נחמן קנה והקשו בה והא מתנת בית חורון קנה על מנת להקנות היא ולא קנה ותירץ ההיא ר' אליעזר היא דאמר כי הני אסור במודר הנאה ועוד תירצו בה התם סעודתו מוכחת עליו כלומר ויש בה הערמה ואף בתלמוד המערב נראה שלא אמרו שכל אם שהקדישה אינה מוקדשת אינה מתנה אלא למעט מתנה שהיא בהערמה והוא שאמרו שם מעתה אין אדם נותן מתנה לחברו על מנת שלא יקדישנה לשמים כיני מתניתא כל מתנה שהיא כבית חורון שהיא בהערמה אם אינה מוקדשת אינה מתנה ונמצא שהמתנה על מנת להחזיר הואיל ואין שם הערמה אע"פ שאם הקדישה אינה מוקדשת מתנה היא שהרי האומר בפירוש על מנת שלא יקדישנה הרי היא מתנה ובתוספות תירצו שזה שהוזכר בה לשון הקדש לאו דוקא אלא שמעשה שהיה כך היה:

וכונת הענין כך הוא כל מתנה שאין המקבל יכול ליהנות בה לשום דבר כגון זו שלא נתן אלא שיבא אביו ויהנה אינה מתנה אבל כל שיכול ליהנות בה לאיזה דבר וכל שכן כשעיקר המתנה לכונת אותה הנאה כגון אתרוג לצאת בו מתנה היא וכן מכר על מנת להחזיר שיכול ליהנות בה לקנות בה מצד אחר וכן תרומה על מנת להחזיר אפשר שרשאי לאכלה ולשלם דמיה ואע"פ שאמרו גיטין ע"ד ב' אצטלית דוקא בדבר שיש בו קפידא אבל תרומה אין בה קפידא שהרי אף הישראל מוכרה לכהנים והוא שאמרו במסכת קדושין שנותנין כסף לעבד על מנת לצאת בו לחירות וכן לאשה למה שהיא נותנת בפיה והרי שני אלו אין יכולין להקדיש והדברים ברורים אלא שקשה להם והרי אף זה יכול ליהנות לסעוד בה עמהם עד שקצת חברים מתרצים לדבריהם שכבר היה הוא מן הקרואים ואין מתנתו מוספת באכילה כלום ומ"מ נראה לי לישב את הדברים כך כל מתנה שאין עיקר כונת הנותן להנאת המקבל כגון זה שלא היתה עיקר כונתו במתנתו אלא שיבא אביו ויאכל אינה מתנה אבל כל שעיקר כונתו של נותן ליהנות בה המקבל לאיזה דבר כגון אתרוג לצאת בו מתנה היא ובנתינת פרוטה לקנין על מנת להחזיר אף עיקר המתנה להנאת המקבל שאף הוא מקבל תועלת להיות ממכרו ממכר אחר שנצטרך לכך ותרומה על מנת להחזיר אף המקבל מתכוין בה ליכנס עמו בחבה שיתנה לו פעם אחרת במוחלט וכמו שאמרו עליה במסכת קדושין שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות:

וזה שאמרו בראשון של קדושין גזבר שנתן מעות בבהמה אפילו בסוף העולם קנה אתה צריך לומר שאף בלא נתינת מעות כן ולא תפשו שם נתינת מעות אלא מצד הגזבר שכל שנתן מעות אף הגזבר אין יכול לחזור וכמו שאמרו שם אטו הקדש לאו במי שפרע קאי:

המשנה השביעית והכונה לבאר בה ענין החלק החמישי והוא שאמר האומר זה בני נאמן וזה אחי אינו נאמן יטול עמו חלקו מת יחזרו נכסים למקומם נפלו לו נכסים ממקום אחר יירשו אחיו עמו אמר הר"ם נאמן לירש אותו ושלא תצטרך אשתו חליצה ולא יבום ומה שאמר באחי אינו נאמן לענין יבום וחליצה אבל לירושה יירש נכסיו ואמרו אחר כן ונוטל עמו בחלקו הוא ענין אחר ואינו תלוי במה שלפניו וזה כי אדם שיודה שיש לו אח יירש עמו בחלק שירש מאביו כמו שאבאר וזה כי כשמת אדם והניח ארבעה בנים וששים דינרין והודה אחד מן האחים שיש לו אח חמישי ואמר אחינו הוא זה וחמשה בנים הניח אבינו כשמת ושאר האחים אומרים אין אנו יודעים אם הוא אחינו או אינו אחינו יקח זה שהודה שזה הוא אחיו שנים עשר דינרין ויתן לאותו שהודה עליו השלש דינרין מהרובע שלו ואם נפטר האחד המסופק בו ישובו אותם השלשה דינרין וזהו שאמרו יחזרו נכסים למקומן ואם הרויח זה האב נכסים מלבד השלשה דינרין ונפטר יירשו אותו כל האחים הארבעה בין אותו שהודה בו בין אותם שנסתפקו בו לפי שאמרו אתה מודה לנו שהוא אחינו וזה כשלא כפרו האחים כשאמר להם זה אחינו אלא שאמרו לא נדע ולפיכך כשימות יירשוהו אבל אם כפרו בו ואמרו אינו אחינו לא יירשנו אלא המודה בו בלבד:

אמר המאירי האומר זה בני נאמן ואפילו לא היה זה מוחזק לנו שהוא בנו הואיל והוא מעיד עליו שהוא בנו נאמן ופוטר את אשתו מן היבום ומן החליצה ואפילו נודע לנו שיש לו אח ואין צריך לומר שהוא נאמן לענין ירושה שהרי מעכשו היה יכול ליתן לו ומ"מ לענין ירושה כתבו גדולי הצרפתים שאינו נאמן אלא בנכסים של עכשו שהרי אם רצה נותנם מעכשו ואינו דומה לבכור שנוטל אף בנכסים הבאים אחר מיכן בחייו או כשהוא גוסס כמו שביארנו שהבכור כבר נודע שהוא בנו ויש קצת ראיה לדבריהם ממה ששאלו בגמ' לירשו פשיטא אי בעי למיהב ליה מי לא יהיב ולא תירץ בה כלום אלא שאמר לפטור מן היבום איצטריכא ליה והיה לו להשיב לא צריכא בנכסים שנפלו לו לאחר מיכן אלא שנראה שאינו נאמן בהם ומ"מ גדולי המפרשים כתבו שמאחר שבחלק בכורה נאמן אף בנכסים הבאים אחר מכן כמו שהתבאר כל שכן בחלק פשיטות וכן יראה לי ממה שאמר נאמן במוחלט אלמא נאמן על כל פנים וזה שלא תירצו בגמ' כן מפני שאין הדבר מצוי ועוד שהדבר פשוט בידו ויש הרבה ספרים שאין גורסין בגמ' אי בעי למיתן וכו' אלא לירשו פשיטא ודעת זה עיקר ואל תזוז ממנו ולענין חליצה ויבום מיהא אע"פ שהוחזק לנו בו שיש לו אחים או שנודע לנו כן ולא הוחזק זה אצלנו שהוא בנו וכן לא הוחזק הוא אצלנו שיהו לו בנים בשום מקום נאמן לומר זה בני או יש לי בנים סתמא ופוטר את אשתו מן החליצה ומן היבום:

זה אחי אינו נאמן ודבר זה גם כן אתה מפרשו לענין חליצה ויבום ולענין ירושה לענין חליצה ויבום לפי סוגית הגמרא כגון שאינו מוחזק אצלנו שיהו לו אחים והואיל ואינו מוחזק בכך אינו נאמן לאסרה ומ"מ דוקא שלא יצא עליו קול שיש לו אחים במדינת הים אבל יצא עליו קול בכך וכן יצא קול שיש עדים במדינת הים על כך נאמן ולא עוד אלא שבזו אף אם אמר הוא אין לי אחים חוששין לה עד שיתברר הקול ואע"פ שבשבויה שאמרה נשביתי וטהורה אני נאמנת מטעם הפה שאסר הוא הפה שהתיר ואין אומרים שמא יש עדים במדינת הים אדרבה אומרים עידיה בצד אסתן ותאסר בשבויה הקלו כמו שיתבאר במקומו ולענין ירושה שאם מת האב והניח שלשה בנים ושלש מאות דינרין והרי שראויים כל אחד ואחד ליטול מנה ובא אחד מהם והביא אחד מן השוק ואמר גם זה אחינו אינו נאמן למעט ירושת האחרים אלא שנוטל עמו בחלקו כמה שמתרבה מתוך חלקו של זה והוא כ"ה דינרין שהרי אלו חלקו השלש מאות לארבעה חלקים היו מגיעים לחלק כל אחד מהם ע"ה דינרין ואם מת אותו האח יחזרו נכסים למקומם ר"ל שאותן כ"ה דינרים נוטל זה שנתנכו מחלקו ואין האחרים חולקין בהם עמו שאין האחים יכולין לומר הרי מ"מ זכה באותם כ"ה והרי אתה מודה שאחינו הוא שהרי מ"מ מה נפשייכו אם אחיכם הוא כבר נתעכב חלקו בידכם:

נפלו נכסים לאותו רביעי ממקום אחר או שקנאם הוא ואין מערער בירושתו אלא אלו הרי השנים חולקין בנכסיו עם השלישי שהרי הוא מודה שהם אחיו כמהו ופירשו בגמ' דוקא כשהשנים אומרין אין אנו יודעין ואין ביד זה לברר ומספק אין מורידין אותו לירושתם והרי זה כמנה לי בידך והלה אומר איני יודע שפטור כמו שיתבאר אלא שנשבע היסת שאינו יודע כמו שכתבו בכאן גדולי הצרפתים ואפילו היה האח הרביעי אומר בבריא שכן וכל שכן אם לא היה הרביעי אומר כן אלא שהשלישי טוען עליו שזהו כמנה לפלני בידך והלה אומר איני יודע ומ"מ אם היו השנים טוענין בבריא אין זה אחינו אין נוטלין עם השלישי בנכסיו כלל ומ"מ כל שאמר זה אחי לענין ירושת נכסי עצמו כלומר זה אחי וראוי לירש בנכסי בין שאר האחים או שאין לו אחים ואמר זה אחי אבי וראוי לירש בכלל שאר אחי האב או איזה בכלל שאר היורשים הרי הוא בכלל זה בני ויורש:

ודברים אלו ר"ל זה בני וזה אחי לענין ירושתו שהוא נאמן אין בהם הפרש בין שאמר כשהוא בריא בין שאמר כשהוא שכיב מרע ואפילו נשתתק ובדקוהו וכתב בכתב ידו או הרכין בראשו על הדרכים שהתבאר נאמן וכן מה שכתבנו בזה אחי שאינו נאמן למעט בו ירשת השאר דוקא שאין מוחזק לנו בו שכן הא אם מוחזק לנו בו שהוא אח אע"פ שמקצת אחיו מערערין עליו ואין בידו לברר יורש בחזקה שכל שיש לו עדים שהוא מוחזק בבנו של פלני אע"פ שאינו עדות להעלותו ליוחסין עדות היא לענין ירושה הא כל שהוא ספק ואין לו לא חזקה ולא עדות אינו נוטל כלום במקום ודאי ואם שניהם ספק חולקין:

שיחת דקלים כתב רבינו האיי גאון ז"ל כי מר אברהם קאבסי היה מכיר בשיחת דקלים ומה הם אומרים כאשר מתנודדים ברוח. הרשב"א ז"ל.

אבל הכא הכי קאמר כו' ויש לתמוה על הרי"ף שפסק בפרק מי שאחזו כרבנן. ואולי סמך על ההיא דאמר רבי יוחנן התם דרבי יהודה הנשיא הורה כלומר כרבי יהודה ולא הודו לו כל סייעתו ואמרי לה כל שעתו ומשמע ליה דרבי יוחנן בעי למימר דכיון דלא הודו לו כל סייעתו דליתא לדרבי יהודה הנשיא ורב ורבי יוחנן קיימא לן כרבי יוחנן. ולא נהירא דלא שבקינן פסקא דרב שפסק הכי בהדיא משום מימריה דרבי יוחנן דאיכא למימר דלאו למדחייא לרבי יהודה הנשיא אתא. הר"ן ז"ל.

הֵטִיחַ עָלַי בֶּן עֻזִּיאֵל, הֵטִיחַ עָלַי בֶּן עֻזִּיאֵל הא דכפל לשונו פעמים אחת שתפסו על מה שמכר ואחת שתפסו על מה שהקדיש. והא דקרי ליה בֶּן עֻזִּיאֵל ולא קראו בשמו, נראה לי כיון לכבדו 'בן עוז א־ל' כלומר בן התורה שהיא עוז של אל דכתיב הֳ' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן (תהלים כט, יא). פרק תְּשִׁיעִי