Avodah Zarah 9b

ארבעים ושמונה עיר בערי הלוים כתיב:

תנא תוספאה קורא מקרא שלם בתוספת אותיות. לישנא אחרינא קרי תוספאה וזה נראה עיקר דלענין קריאה דקרא לא שייך תנא כלל אלא קרא:

האי מאן דלא ידע בכמה שני בשבוע קאי למנין סדר שמיטות שהיו ישראל מונין והולכין בפני הבית דקי"ל שביעית בזמן הזה נהגא ואפי' לר"מ דאמר בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים מודה הוא דמדרבנן נהגא בפ' השולח גט (גיטין דף לו.) ובמשקין בית השלחין (מו"ק דף ב:):

נטפי חדא שתא על שנין דמחורבן ועד שנה שהוא עומד בה מהאי טעמא דתניא (תענית דף כט.) מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב כשחרב הבית בראשונה מוצאי שבת היה ומוצאי שביעית היתה ותשעה באב היה וכן בשניה אלמא שתא דחורבן אתחלתא דשמטה למהדר הוות ומאן דמני לשני חורבן לא מני לההיא שתא בהדי שני דחורבן אלא בהדי שני דקם ביתא הואיל ונפק ליה רובא בט' באב הלכך מאן דבעי לממני שמטה לוספה לשנת חורבן על מנין שני דבתר חורבן:

ונחשב כללי המאות ביובלי שתי יובלות למאה לקצר מניינו:

ונשקול מכל מאה תרתי ונישדי אפרטי כר' יהודה דאמר (ר ה דף ט.) שנת חמשים עולה לכאן ולכאן היא שנת יובל והיא שנת תחלת השמטה הבאה ונמנית לראש יובל הבא דאי כרבנן הא אמרי שנת חמשים היא שנת יובל היא שנת חמשים ובחמשים ואחת מתחיל מנין יובל הבא נמצאת שנה מתוספת על סדר השמטה לכל יובל ולרבי יהודה משהתחילו למנות השמיטין לא זז הסדר משבע שנים לז' שנים:

וסימן דלא תעביד כרבנן אלא כר' יהודה למשקל תרתי שני מכל מאה כי זה שנתים. ובמסכת ערכין (דף יב:) פרכינן לר' יהודה חורבן בית שני במוצאי שביעית מי משכחת ליה מכדי בית שני כמה קם ארבע מאות ועשרים פש ליה תמני שני לארבע מאה דיובלי שדינהו אעשרים הרי עשרים ושמונה אשתכח דבשנת השמטה חרב ומשנינן הנך שית שנין עד דסליק עזרא ומקדיש לא מני שמיטין הלכך דל מנייהו שית שני קמייתא אשתכח דבעשרין ותרתי ליובל חרב והיא מוצאי שביעית:

אל תקח שהיא קץ הגאולה ותקבץ להר הקודש לנחלת אבותיך ולמה תפסיד הדינר:

He who does not know in which year of the Sabbatical cycle he stands From Rashi’s commentary, it appears he intends to explain that the Second Temple was destroyed at the close of the Sabbatical year, specifically the second year of the Sabbatical cycle, meaning the year when the Sabbatical cycle begins anew. The Temple was destroyed in the year 420 since its construction. As most of the year had already passed, the Tanna who is counting the years of the destruction does not include that year in the count, but rather starts from the subsequent year, which is the second year of the Sabbatical cycle. Thus, one should add one year to the count of years given by the Tanna. Furthermore, Rashi explained that in Erchin 12b, a question is posed to Rabbi Yehudah: “How long did the Temple stand? Four hundred and twenty years. This leaves eight years out of four hundred for the Jubilee cycles, which if we divide by fifty, leaves eight. Together with the other twenty, this totals twenty-eight." This implies the Temple was destroyed in a Sabbatical year, not the year after! The Gemara concludes that the six years until Ezra ascended and consecrated [the land], which did not count Sabbatical years, are not included in the calculation. Therefore, it emerges that the destruction occurred twenty-two years after the Jubilee, which is indeed the year after the Sabbatical year. It seems, however, that due to the complexity of the matter, Rashi was not precise in his explanation that the Temple was destroyed in the four hundred and twentieth year. It was actually in the four hundred and twenty-first year, as evidenced explicitly by the Gemara in Erchin. Another difficulty is Rashi’s explanation that in Erchin, the question is posed to Rabbi Yehudah. This is incorrect; the question is posed according to the Rabbis, and there is no difficulty according to Rabbi Yehudah. The Gemara in Erchin states: “Is it possible that the year after the Sabbatical year is the second year [of the cycle]? Let us analyse this. How long did the Temple stand? Four hundred and twenty years. This means that apart from the year of destruction, there were four hundred years, comprising eight Jubilee cycles.” This aligns with the Rabbis’ view (who hold that the fiftieth year is a separate year, and the Sabbatical cycle restarts in the fifty-first year). “There were also twenty-two years. This implies it was destroyed in a Sabbatical year, meaning in the twenty-first year.” Some texts read that the destruction occurred in the sixth year of the Sabbatical cycle, referring to the four hundred and twentieth year discussed. The Gemara answers that this must be according to Rabbi Yehudah, who holds that the fiftieth year counts for both [Yovel and Shemitah]. “This leaves eight [years] from the eight Jubilee cycles, and twenty years; that’s twenty-eight. In the four hundred and twenty-first year the Temple was destroyed, showing it was destroyed in the year after the Sabbatical year.” Regarding the answer concerning Ezra – that the six years [before his consecration] are a different matter – Rav Ashi concludes with another resolution, even according to the Rabbis. The six years until Ezra ascended, which did not count Sabbatical years, are not included. If so, there were eight Jubilee cycles and fourteen additional years (twenty minus Ezra’s six). The four hundred and twenty-first year, following which the Temple was destroyed, indicates it was destroyed in the year after the Sabbatical year. This clearly demonstrates that the Temple was destroyed in the year 421. Therefore, it appears Rashi retracted his initial explanation, aligning with the Erchin passage as I have described. Rashbam also states that the Temple was undoubtedly destroyed in the year 421. When the Gemara says to add another year, it’s because the Tanna does not count the 21st year within the years of destruction but within the years the Temple stood. According to this, the Erchin passage aligns with this explanation. However, it is difficult to reconcile counting 421 years for the Temple’s existence, as everywhere else, only 420 years are counted. Indeed, it was stated earlier (9a) that Persia ruled for 34 years, Greece for 180, the Hasmoneans for 103, and Herod for 103, totalling 420 years. Year 421, however, seems to be the year of destruction. Another difficulty arises: according to this calculation, the common saying that the year 4000 was completed 172 years after the destruction would be incorrect. It should be 171 years, according to the Tanna who counts 421 years for the Temple’s existence. Furthermore, the entire preceding section of Gemara regarding adding 48 years is based on the premise that the initial count was 420 years. The same applies to the Gemara stating to add three years. If it was 421 years, only two years should be added. Rabeinu Tam raises another difficulty, applicable to both Rashi’s and Rashbam’s explanations. How can we understand the Gemara's sign, “And your sign is ‘for these two years’,” which refers to subtracting two years from each hundred years, aligning with Rabbi Yehudah and not the Rabbis? This differs from other halakhic signs, which involve adding or subtracting. It would have been simpler to provide a sign to add one year, as the Gemara suggests one should do to determine the current year of the Sabbatical cycle, for example, by quoting the verse, “He will be free to his house for one year!” Therefore, Rabeinu Tam favours the reading of Rabbeinu Chananel: “He who does not know in which year of the Sabbatical cycle he stands should subtract two years or add five years, and we should calculate generally by Jubilees and specifically by Sabbatical cycles. Your sign is ‘for these two years of famine in the midst of the land, and another five years in which there will not be plowing or harvesting’.” This does not refer to the years after the destruction at all, but rather to the count from the Greek kingdom, whose reign began in the 41st year of the Second Temple’s existence. Persia reigned for 34 years during the Temple’s existence, and the Greeks ruled for six years before their kingdom expanded, which are not counted, making forty years. In the 41st year, they began counting from their kingdom. Thus, the third year of their kingdom is the 43rd year of the Temple’s existence. This year was the first year of the Sabbatical cycle according to Rabbi Yehudah, as Sabbatical cycles began to be counted at the Temple's construction. This explains the Gemara’s statement that if one wishes to know the Sabbatical year, they should subtract two years from their count and begin counting Sabbatical cycles, or add five years to their count, and the result will be accurate. Now it is clear that the entire verse serves as a sign for both addition and subtraction. Rabbeinu Baruch in Sefer Ha'Terumah (Book of the Offering) rules that the halakha follows Rabbi Yehudah, who states that the fiftieth year counts for both [Jubilee and the start of the next Sabbatical cycle]. Despite Erchin 12a and Rosh Hashanah 9a stating that this is to exclude Rabbi Yehudah’s view, the halakha nevertheless follows Rabbi Yehudah. We find similar instances, such as in Ketuvot 10a, where the Gemara states that this excludes Rabban Shimon ben Gamliel, who says the Ketuvah (marriage contract) is a Torah obligation, even though the halakha is indeed that the Ketuvah is a Torah obligation. I have elaborated on this at length in Ketuvot. In Tosafot Rabbeinu Yehudah also, there is an implication that the halakha follows Rabbi Yehudah, as he calculates the current Sabbatical years based on forty-nine years per Jubilee. This is how he explains Rashi in our passage, that in the 420th year [of the Temple], the Sabbatical cycle began anew, and 172 years after the destruction, the four thousand year mark was completed. If we add the 420th year itself, that makes 173 years before the destruction. If we add the entire fifth millennium and fifteen years of the sixth, that’s 1188 years. Subtracting 1150 years in Jubilees, and taking two years from each hundred, leaving 23 years of Jubilee excess to add to the 38 years remaining from the 1150, we get 61. Fifty-six of these are seven sevens, leaving five years. According to this calculation, year 11 of the sixth millennium is when the Sabbatical cycle begins anew. According to Rashbam, who explained that the Temple was destroyed in the 421st year, and that this was the start of the Sabbatical year, the Sabbatical cycle would not restart until year 12 of the epoch. This is also true according to Rabeinu Tam. Go forth and calculate: 380 years before the Temple, the Greek kingdom began, and 172 years after the destruction, the four thousand year mark was completed, totalling 552 years. Subtracting two years, as the Gemara says “minus two years,” leaves 550. Adding to this the entire fifth millennium and 15 years of the sixth, we get 1565 years. Fourteen hundred of these go in two hundred year cycles, leaving 165. One hundred forty of these go in twenty year cycles, leaving 25. These comprise four years after seven-year cycles. Thus, in year 12 of the sixth millennium, the Sabbatical cycle began.

After four thousand and thirty-one [years] This relates to Sanhedrin 97b, where Eliyahu tells Rav Yehudah the world will last at least eighty-five Jubilee cycles, with the Messiah coming in the final one. Rav Yehudah asks if he'll come at the start or end of it, but Eliyahu doesn't know. Four thousand two hundred years is eighty-four cycles. Our Gemara implies he'll come after most of the last cycle (after 4231). [So, why hasn't he arrived?] Rav Ashi explains that until 4231, one shouldn't expect him, but afterwards, one should.

וכן אם טעה הסופר בפרטותיו ישאל לתנא כמה פרטותיו יאמר לו צ"ט יפחות מהן מ"ח נשארו נ"א ואלו הן פרטותיו וסימן תנא תוספאה ספרא חסירה:

וסוגיין דשמעתין הוא כי שניהם לא התנא ולא הסופר אינן טועין לא באלפים ולא במאות אלא בפרטים בלבד:

אמר רב הונא בריה דרב יהושע מאן דלא ידע כמה שני בשבוע לישאליה להאי תנא דסדר עולם דתני בתוספתא בסוף מסכת שחיטת קדשים ובתלמוד ארץ ישראל במגילה סוף פ"א משנברא העולם עד שיצאו ישראל ממצרים אלפים ותמ"ח שנים. ומאהל מועד שבמדבר ארבעים שנה חסר אחת ושבגלגל י"ד שנה בשילה ש"ע שנה חסר אחת בנוב וגבעון נ"ב שנה בבית העולמים ת"י שנה לבית ראשון ות"כ שנה לבית האחרון ויש אומרים דהאי תנא הוא דסדר עולם דתני במס' קדושין בסוף פ"א (דף מ ע"ב) בשנת ס"א ליציאת מצרים עשו שמיטה ובשנת ק"ג עשו יובל ותני בהדיא בתלמוד ערכין (דף יב ע"ב) י"ז יובלות מנו ישראל משנכנסו לארץ עד שיצאו הרי תת"נ וז' שכיבשו וז' שחלקו ומ' במדבר ואלפיים ותמ"ח נמצא משנברא העולם עד שחרב הבית בראשונה נגלו ישראל שלשת אלפים ושנ"ב שנה ויש מי שאומר כי שבע שכיבשו וז' שחלקו בכלל תת"נ שנה הן דקיי"ל ג' של"ח חרב הבית ולא משכחת לה אלא אם תחשוב ז' שכיבשו וז' שחלקו מכלל תת"נ שנה שהן י"ז יובלות יפילם משני הבריאה והשנים הנותרו' עד שנה שהוא עומד בה יטול שנתים מכל מאה והשנים שאינן עולות למאה יוסיף עליהן מה שבידו מן השנתים של כל מאה ויוציא בשבועות והנותרות שלא שלמו לשבוע הן שני השבוע של שמיטה וזה שאומר לישאליה לתנא דסדר עולם וליפוק כללי ביובלי ופרטי בשבועי וידע כמה בשבוע ויש עוד חשבון אחר קרובי לישייליה לספרא כמה שנין קא חשיב וליבציר מינייהו תרתי שנין או יוסיף חמש שנין עלייהו.

וליפקינן בשבועי וידע בכמה שני בשבוע קאי וסימן כי זה שנתים הרעב כבר יצאו סימן לפחיתה ועוד חמש שנים למוסיף:

אמר ר' חנינא אחר ת' שנה לחרבן הבית השני כו' דע שחרב הבית השני בשנת ד' אלפים ליצירה (נ"ב חסר) קע"ב שתבוא שנת ת' שנה לחרבן הבית היא שנת ד' אלפים ורכ"ח לבריאת עולם וזו הברייתא דתני ד' אלפים ורל"א לבריאת עולם הנה שלש שנים בין רכ"ח לרל"א ופשוטה היא:

ההוא שטרא דהוה כתיב ביה שית שנין יתירא וכו' פי' יצא שטר לפני רב נחמן שעדיין לא הגיע לחשבון הסופר למלכות יון שהיה לו שנכתב ד' שנים או ה' ואמר רב נחמן כי זה הסופר שכתב שטר זה דייקנא הוא שמלכות יון משנת ג' אלפים ותמ"ג לבריאת עולם ומוסיף [שית] שנים שמלכו בעילם ואנו מניחין אלו ו' שנים ומחשבין משנת ג' תמ"ט והשטר כשר הוא:

אמר רב הונא בריה דרב יהושע האי מאן דלא ידע כמה בשבועי, נטפי חדא שדתא, ונחשוב כללי ביובלי ופרטי בשבועי וכו'. פירש רש"י ז"ל: דקיימא לן דשביעית בזמן הזה נהגא, ואפילו לרבי מודה דמדרבנן נהגא, וכן כתב הראב"ד ז"ל. ובגרסת מימריה [דרב הונא בריה] דרב יהושע וירושו נחלקו בהן רש"י ור"ח ז"ל ורוב המפרשים אחריהם, וראיותיהן הן חקוקות בספריהם, ולא באתי לכתוב רק פסק דבריהם, כי לפי דברי רש"י ז"ל שנת השמטה היא שנת שבעה עשר לפרט, ולפי דברי ר"ח תהיה שנת י"ח לפרט.

האי מאן דלא ידע כמה שני בשבוע פירוש למנות דין שמיטת כספים ונימא דשמיטת כספים נוהגת בומן הזה וכדמוכח בפרק השולח ומיהו נראין דברים דהלכתא כר׳ דסבר דשביעית בזמן הזה דרבנן ולפיכך היו מקילין בה האמוראין כדאיתא התם וכדכתיבנא התם בס״ד.

גרסינן ז״ל ולשייליה לתנא כמה חשיב ולחשבינהו לכללי ביובל ולפרטי בשביעית ולישקול מכל מאה תרתי ולישדי אפרטי ונטפי עלייהו חדא שתא וידע ליה לחומריה ופי׳ ישאל אל התנא שיודע מנין שנות החרבן ויעשה מחשבונו שחושב לחרבן הבית מנין יובלות ושבועו׳ כדמפרש ואזיל ורב הונא בר יהושע סבירא ליה כר׳ יאוד׳ דאמר שנת חמשין עולה לכאן ולכאן ומשום הכי קאמר דלישקול מכל מאה תרתי כי כשימנה כל מאה לשתי יובלו׳ עדפו בידו מכל מאה שתי שנים וכל השנים העודפין ההם מן המאות יתן אותם על הפרט ויעשה מהכל סך פרט אחד ויוסיף עוד על הפרט ההוא שנה אחת משום דקיימ׳ לן דכשחרב הבית בשניה מוצאי שביעית היתה דהיינו שנה לשמיטה ואילו אנן לא מנינן חרבן הבית מאותה שנה לפי שרובא היתה בבנין אלא מן השנה שלאחר שנת החורבן שהיתה שנה שניה לשמיטה ולפיכך אנו צריכין להוסיף על מנינו שנה אחת כדי שתהא תחילת מנינו משנה ראשונ׳ של שמיטה ומ״ל נחרב הבית במוצאי שביעי׳ משום דבית שני קים ת״כ דל מינייהו שית שנין דהוו מקמי דסליק עזרא שלא מנו שמטין ויובלות פשו להו תי״ד דל תמניא שנין מן הד׳ מאות אליבא דרבי יאודה ושדי על פרטה די״ד הוו להו כ״ב הכ״א הוו ג׳ שמטין והכ״ב עצמה היא מוצאי שביעית וסימניך למישקל תרי מכל מאה כרבי יאודה כי זה שנתים הרעב זו שיטת רשי ז״ל:

והקשו עליו חדא שנראה מדבריו כי שנת ת״כ עצמה חרב הבית ולא חרב אלא בשנת תכ״א ועוד דמאי דקאמר דלא מנו שש שנים ראשונים של בית שני כשמונין לא איתמר התם אלא לרבנן בלחוד ולא לרבי יאודה דהכי מוכח הני תרתי מסוגיא דערכין דאמרינן התם על הא דתניא דכשחרב הבית בשניה מוצאי שביעית היתה מכדי בית שניה כמה קם ת״כ דל ארבע מאות לתמניא יובלי פשו להו עשרין הוה ליה שיתא בשבוע כלומר הוה ליה סוף הבנין בשיתא בשבוע שהרי עמד ת״כ וחרב בתכ״א שריא שנת שמיטה ופרקינן דהא מני רבי יאודה היא דאמר שנת חמשין עולה לכאן ולכאן דל תמניא מתמניא יובלי ושדי העשרים הוו להו כ״ח פי׳ דהוו להו יומי הבנין כ״ח וחרב בכ״ט שהיא מוצאי שביעית והיינו דלא כפר״שי ז״ל שמפרש לעיל דבשנת ת״כ עצמה חרב דלדבריו בשביעית חרב ומאי קא משני אלא ודאי כדאמרינן והכי נמי דייק אידך דאמרי׳ איבעית אימא רבנן כו׳ רב אשי אמר שית שנין כו׳ איבעית אימא לעולם רבנן ושית שנין דמקמי דסליק עזרא לא חשיב להו פשו להו י״ד דקם הבית וחרב בט״ו דהוו מוצאי שביעית דאי בי״ד גופיה שביעית היא אלא ודאי כדאמרן.

מעתה האי סוגיא פליגא על ר״שי ז״ל בתרתי חדא הא דאמרן ועוד דעל כרחין רב אשי לרבנן תרצה וכדאמרן חדא דבתר אוקמתא דאוקימנא דרבנן אמר לה למילתיה ועוד דלרבי יאודה הוה ליה ת״כ גופיה שנת החרבן ופליג אכולה סוגיין דלעיל והוה ליה לפרושי אלא ודאי כדאמרן דלרבנן הוא דלא היינו שית שנין דמקמי עזרא ועוד הקשו עליו דאדיהיב סימנא להנהו תרתי שנין טפי הוה למיתן סימנא לטופיאנה דחדא שתא דצרכינן לטפויי לכך פירש דה״ג והכי איכא בנוסחי דוקני האי מאן דלא ידע כמה שני בשבועי לישייליה לספרא כמה חשיב ונבצר מינייהו תרתי שנין או נטפי עלייהו חמש וליחשבינהו לכללי ביובלי ולפרטי בשבועי ולשקול מכל מאה תרתי ולשדי בפרטיה ומשכח ליה לחומריה וסימניך כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ ועוד חמש שנין וה״פ דהאי דלא ידע כמה שני בשבוע לא ידע נמי מנין ימי החרבן על נכון ומשום הכי אמרינן דנשייליה לספרא המונה למלכות יון כמה חשיב וליחשבינהו לכללי ביובלי ולפרטי בשבועי ולישדי אפרטה תרתי מכל מאה כרבי יאודה וכדפרישנא לרשי ז״ל ומה שאמרו דליבציר ממנינא תרתי שנין או ליטפי עלייהו חמש שנין הוא לפי שאין צריכין שיהא תחלת מנינו מן השנה הראשונה של שמיטה ואילו הסופר הזה תחלת מנינו היה שנה ששית לשמיטה לפי שכבר עברו ממנין שני בית שני ארבעים שנה ל״ד דמלכו׳ פרס כדאיתא בברייתא דלעיל ושית שנין דמלכות יון בעילם דלא חשיב להו ספרא כדאיתא לקמן נמצא תחילת מנין מלכות יון שנת מ״א לבנין הבית שהיה שנת ששית לשמיטה לפיכך צריך לנו שנסלק ממנינינו שתי שנין ויהא הנשאר בתחילת שמיטה או שמוסיף עליו חמש שנין ויהא תחלת שמיטה ועל הגרעון הזה או על התוספת הזה מנח סימנא כי זה שנתים הרעב ועוד חמש שנין כי זה שנתי׳ הרעב סי׳ למעט ועוד חמש שנין סי׳ התוספת והשתא אתי שפיר דנקט האי קרא דסליק ליה לסימנא לתרתי וחמש דאילו לפרש״י ז״ל קראי טובא אחרינא איכא דמצי למעבד מינייהו סימנא לתרתי שנין.

ואגב אורחין שמעינן מהכא דהלכתא כר׳ יהודה מדנקיט האי אמורא חושבניה אליבא דידיה הא דתניא אם יאמרו לך קח שדה שוה אלף דינר בדינר אחד אל תקח. פר״שי ז״ל מפני שהוא קץ הגאולה ולפי פירושו יש לנו לומר ובעונותינו שרבו יצאו מהם מה שיצאו ולא נתקיימו דברי התנא ואינו נכון בעיני ולכך נראה לפרש שהם היו יודעין כי לאותו הזמן ראוין ליגאל אלא אם כן גרמו עונות מרובים ואם רבו אותם עונות לעכב המשיח שראוי׳ הדור ההוא ליענש שירבו הגזירות עליהן ויוציאו הקרקעות מתחת ידן כנ״ל.

כבר ביארנו במסכת מועד קטן שיש מי שאומר ששמטת כספים נוהגת בזמן הזה אם מן התורה ואם מדברי סופרים אם דוקא בארץ לדעת קצת ואם אף בחוצה לארץ לדעת קצת מעתה מי שאיני יודע באיזו שנה שבשמטה הוא ורוצה לידע כדי לברר אם עבר שביעית על הלואתו אם לאו ומשנים של בריאת עולם אי אפשר לו למנות שהרי קודם מתן תורה לא מנו שמטין וכן לא משעה שהתחילו במנין שמטין שהרי בגלות בבל לא מנו שמטין וכן לא מתחלת בנין בית שני שלא נתברר לו אם התחילו למנות מתחלת הבנין או משנגמר ויש בין התחלת הבנין לגמר שבו שש שנים כמו שמפורש במקראות וכן שרגילות המנין לכל הדברים בזמן הזה הוא לחורבן הבית ומתוך כך הוא מלמדו שיקח בחשבונו כל השנים שמחורבן הבית עד שנה שהוא עומד בה ולדעת גדולי הרבנים הוא צריך להוסיף עליהם שנה אחת ובהדיא גורסין בה ולטפי חדא שתא והטעם הוא שקבלה בידינו שבמוצאי שביעית חרב הבית שהיא שנה ראשונה של שמטה ולדעת גדולי הרבנים אין הסופר מונה אותה שנה שחרב בה עם שנות החרבן אלא עם שנות קיום הבנין שהם ת"כ שנה הואיל דעמד רוב שנה בבנינו ולדעת זה שנה אחרונה שבת"כ שבה שהם שנות הקיום היתה תחלת שבע שני השמטה אחר שנת שביעית ומתוך כך הוא מזהיר להוסיף אותה שנה על מנין הסופר כדי שיתחיל למנות משנת שמטה ויזדמן לו החשבון בנקל ומוציא המאיות ליובלות ומשאיר מהם שתים מכל מאה וזה לדעת ר' יהודה שסובר ששנת חמשים עולה להיות יובל ושנה ראשונה של שמטה שאלו לרבנן שאין מונין ראש שמטה עד אחר שנת היובל הרי אתה מוציא כל המאיות בלא שום מותר ולא יזדמן שנת החורבן בשנה ראשונה של שמטה ולא אף בשביעית אלא בששית לדעת זה שאנו כוללים שנת החורבן עם שנות הקיום שהרי כשפרנסת המאיות ליובלות ופרנסת מן העשרים שבידך ארבסר לשמטות נשארו ששה לתשלום העשרים אלא לר' יהודה נאמרה ועדין כשצרפת שמנה שממותר המאיות עם הששה הנותרים היו להו ארבסר וא"כ עדין אתה מוצא שבשנה השביעית חרב אלא שפרשו שם שמתחלת הבנין עד שנגמר שהיו שש שנים לא מנו בו שמטין ונמצא שלא מנו שמטין אלא תי"ד שנה וכשתצרף שמנה שממותר המאיות עם י"ד שבפרט הוו להו כ"ב הוציא כ"א לשמטות ותמצא שבשנה שאחר שביעית חרב ואחר שאין הסופר מונה אותה עם שנות החורבן אתה צריך להוסיפה על חשבונו כדי שיתחיל חשבונו מראש שמטה ויזדמן חשבונו בנקל וכשהוא לוקח בחשבונו כל השנים שמחרבן הבית עד שנה שהוא עומד בו ושיוסיף שנה אחת על מנין הסופר ויוציא המאיות ביובלות אלא שישאיר מהם תרי מכל מאה ואח"כ יצרף מותר המאיות עם הפרט שבידו ויוציא את הפרט לשמטות שבע שבע הוא מוצא חשבונו שאם כלה חשבונו לשביעיות הרי הוא בשנה השביעית ואם נשארה לו שנה אחת על השביעיות הוא בשנה ראשונה של שמטה ואם נשארו לו שתים הוא בשנה שניה ועל הדרך זו בכלם כיצד הרי שאנו היום בשנת חמשים לאלף ששי וידוע שקע"ב שנה אחר חורבן הבית נשלמו ארבעת אלפים וכשאתה מצרף קע"ב שנה עם חמשים שבפרט ועם האלף החמשי הרי בידך אלף ורכ"ב ועם השבה הנוספת אלף ורכ"ג כשהשלכת י"ב המאיות והשארת כ"ד וצירפתם עם כ"ג שבפרט הוו להו מ"ז השלך מהם מ"ב לשמטות נשארו חמש ונמצאת בשנה החמשית ולשנת נ"ב יהא שביעית:

זהו פירוש גדולי הרבנים ואף אנו היינו רגילין לפרשה כן על פי קבלתם ובמחילה מהם כשעברנו במסכת ערכין מצינו שאי אפשר לומר כן אלא ששנת החורבן נמנית עם שנות החורבן ואחר שהיתה אותה שנה מוצאי שביעית וראש לשמטה ואף הסופר מונה אותה אינו צריך כאן לתוספת שנה וטרחנו ומצאנו לאחרוני הרבנים שאין גורסין וניטפי חד שתא והענין הוא שאמרו שבמוצאי שביעית חרב והקשה מכדי בית שני כמה קם ת"כ שנה דלי ארבע מאה לתמני יובלי כלומר לרבנן דליכא מותר שהרי שנת חמשים אינה עולה אלא ליובל ושמטה שאחריו נמנית מתחלת חמשים ואחת ופשו להו עשרין דל ארבסר לשמטין נשארו ששה הוה ליה בשית כלומר הוה ליה שנה אחרונה שבת"כ שנות הקיום ששית לשמטה ובשביעית שאחריה חרב והיא בכלל שנות החורבן ונמצא שבשביעית חרב ומסיק לה דר' יהודה היא דאמר שנת חמשים עולה לכאן ולכאן והרי בידו תמניא שני ממותר המאיות וכי שדית להו בהדי עשרים דפרט הוו להו כ"ח ונמצא שנה אחרונה שבת"כ שנות הקיום שמטה ושבה שאחריה שהיא ראש לשמטה חרב והיא נמנית עם שנות החורבן ואינו צריך תוספת ואין לפרש בקושיא דרבנן הוה ליה בשית שהחורבן בשית ושהוא בכלל שני הקיום שאם כן כשאמר ר' יהודה היא היה לו להקשות אכתי בשביעית הוה אלא ודאי כדפרישנא ולא הוצרכנו לר' יהודה לומר דשית שני קמייאתא לא מנו בו שמטין אבל רב אשי תירץ אח"כ בדרך זה ולרבנן כלומר שאף לרבנן מוצאי שביעית היה אלא שבשש שנים ראשונות לא מנו שמטין ונשארו הי"ד וכי דלית ארבע מאה ליובלי פשו להו י"ד לתשלום ת"כ שני ובשנה האחרת שהיתה ראש לשמטה חרב ותירוץ זה אחר שכלם נסכמים ששנת החורבן לא נמנה בכלל שנות הקיום אינו עולה לר' יהודה שאלו כן כשנטלת תמני מארבע מאה וצירפת אותם עם הי"ד שהיו כ"ב וסלקת כ"א לשמטה ואשתכח דבמוצאי שביעית חרב מ"מ הרי הוא בכלל שנות הקיום וא"כ כתירוצא קמא אתיא ליה בשביעית אלא ודאי מכלל שנות החורבן הוא בין לר' יהודה וכתירוצא קמא דאמר ר' יהודה היא ואתה מונה כל השנים בין לרבנן וכתירוצא דרב אשי ובהסרת שש שנים הראשונים ואינך צריך לתוספת שנה וא"כ שנת חמשים שהזכרנו שאנו בו היום כשעברנו על שמועה זו אינה אלא רביעית לשמטה שהרי הם אלף ורכ"ב וכשסלקת המאיות והשארת מהם כ"ד לי"ב מאיות וצירפתם עם כ"ב הוו להו מ"ו וסלק מ"ב לשמטין פשו להו ארבע ולמדת שהלכה כר' יהודה שאלו לרבנן לא הוצרכנו להשאיר מכל מאה תרתי ונמצא שאין המותר אלא כ"ב וכי סלקת כ"א לשמטין אינו אלא בשנה ראשונה אלא דודאי הלכה כר' יהודה וגדולי המחברים פסקו ששנת חמשים אינה עולה לכאן ולכאן אלא שדוקא בבנין הבית אבל משחרב לא היו מונין אלא שבע שבע ואף לדעת חכמים על חשבון זה סמכו כל הגאונים:

גמ' כמה שני בשבוע הוא עומד כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה האי מאן כו' שחזר בו רש"י ממה שפירש כאן כו' עכ"ל ר"ל דהתם פירש"י כדברי התוס' דרב אשי לא מסיק התם הכי אלא לרבנן אבל לר' יהודה בלאו הכי ניחא ולכ"ע בשנת תכ"א היה החורבן והכא חזר מההוא פירושא ופי' דלרבי יהודה מסיק רב אשי התם הכי ובשנת ת"ך חרב הבית וכ"כ הרא"ש ע"ש:

בא"ד ועוד דכל סוגית ההלכה לעיל נטפי מ"ח כו' עכ"ל וכן הא דקאמר לעיל דתנא בעי למטפי עשרין שנין כו' אם שנת תכ"א נחשבת בכלל שנות הבית לא הל"ל נטפי אלא י"ט שנין וכ"ה ברא"ש וק"ל:

ד"ה האי מאן וכו' ועוד קשה כי לפי זה יהיה שקר מה שנהוג בפי העולם וכו' ועוד דכל הסוגיא ההלכה לעיל ניטפי ארבעים ותמני הכל לפי אותו דרך שבתחלת המנין לא נמנה כ"א ת"כ וכו'. יש לדקדק מאי מקשי התוס' הא אפי' אם נמנה בתחלת המנין תכ"א שנים שעמד הבית נמצא שאז היה שפ"א שנים למלכות יון ומנין התנא מתחיל קע"א שנים לאחר החורבן דכיון דעמד הבית תכ"א מכלל שקע"א שנים לאחד החורבן נשלמו ד' אלפים שאז שלמו שני אלפים תורה א"כ השתא נמי מנין הסופר קודם לתנא תקנ"ב שנים דמה לי ש"פ וקע"ב או שפ"א וקע"א וא"כ צריך נמי להוסיף על מנין הסופר ארבעים ותמני' כמו לפי פי' הראשונים שעמד הבית ת"כ וא"כ אין כאן קושיא כלל ונראה דטעות נפל בספרים וכך צריך להגיה ועוד דכל סוגיית ההלכה לעיל ונטפי עלייהו עשרין שנין הכל לפי אותו דרך וכו' ור"ל האי אי טעי תנא בתחלת הסוגיא וכן היא זאת הקושיא באשר"י וק"ל:

בא"ד הרי בשנת שנים עשרה לאלף הששי התחילה שמיטה הוא סוף הדבור ואח"כ מתחיל ד"א לאחר ד' אלפים ורל"א וכו' והא דקאמר וד' אלפים ומאתים הם פ"ד יובלות אינו מדוקדק לפי סברת ר"י דאמר שנת החמשים עולה לכאן ולכאן דהא לדידיה שקלינן מכל מאה תרי וק"ל:

אָמַר רַבִּי חֲנִינָא אַחַר אַרְבַּע מֵאוֹת לְחוּרְבַּן הַבַּיִת, אִם יֹאמַר לְךָ אָדָם: קַח שָׂדֶה שָׁוֶה אֶלֶף דִּינָרִים בְּדִינָר אֶחָד לֹא תִּקַּח. ויש להקשות הלא רבי חנינא ומתניתא שניהם אמרו דבר אחד שהוא אל יקח אדם שדה שוה אלף אפילו בדינר אחד, ולמה רבי חנינא דקדק למנקט על שנים דאחר חרבן ומתניתא נקיט האי מלתא מבריאת העולם שהוא ד' אלפים ורל"א? והגם דקאמר תלמודא איכא בין זה לזה הפרש שלש שנים במתניתא אין זה הפרש חשוב כל כך שיהיה רבי חנינא נייד מדברי הברייתא ונקיט חשבון אחר. ונראה לי בס"ד דרבי חנינא נתכוון להזכיר בענין זה בדבריו מספר ' אַרְבַּע מֵאוֹת ' לרמוז דביאת המשיח תלויה בהכנעת ארבע מאות רוחות דקליפת אדום בסוד 'וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ' ולכן 'אליהו הנביא זכור לטוב' [400] המבשר אותנו על גאולה מספרו ארבע מאות, אך הברייתא נקיט האי מלתא על חשבון בריאת העולם כדי שיהיה מוכרח לזכור מספר ר"ל בתוך החשבון מספר רל"א שהוא מנין 'גאוה' במלואה גימ"ל אל"ף וי"ו ה"י [231] לרמוז שהגאולה תהיה בהעדר הגאוה דכתיב כִּי אַתָּה עַם עָנִי תוֹשִׁיעַ וְעֵינַיִם רָמוֹת תַּשְׁפִּיל (תהלים יח, כח). ומה שהיה ' שְׁנֵי אֲלָפִים תּוֹהוּ ' כנגד שני אלפין של אֱ מֶת ושל אָ דָם שנפגמו ובשני אלפים תורה נרמז תיקון שלהם שיהיה על ידי לימוד תורה שבכתב ושבעל פה.