Avodah Zarah 60b

דאיפקעה לאורכה כשהיא יושבת זקופה נסדקה מלמעלה למטה וביקש חציה ליפול אילך וחציה ליפול אילך:

חבקה בין זרועותיו וחיברה עד שהביאו כלי:

לזבוני לעובדי כוכבים דהא לא שכשך. ואפילו שקירב החצאין זו לזו והוי נוגע ביין ע"י חצאי החבית לא הוי כנוגע בקנה דהתם משכשך בקנה אבל הכא ליכא שכשוך מידי:

אבל לפותייה הואיל ואין נבדלות זה מזה שהרי חציה העליון יושב על התחתון אלא שיוצא מעט מעט והעובד כוכבים הכבידן זו לזו ולא הוי נוגע ודחק יין החבית:

אלא מעשה לבינה בעלמא קא עביד כלבינה הנתונה ע"פ החבית ומכבידתה:

דהוה קאי במעצרתא דישראל ולא היה בה יין אלא משקה טופח עליהן:

ניגוב אפר ומים ואפר כדמפרש לקמן בהשוכר (עבודה זרה דף עה.):

מתני' אם יש לו עליו מלוה על ישראל אסור לפי שלא ירא ליגע דסבר אי אמר לי מידי אמינא ליה תניהו לי בחובי:

מעשה לבינה קעביד ואף בשתיה נמי שרי פי' רשב"ם וז"ל עובד כוכבים המהדק מגרופות של גיגית מלא יין כדי שיתחברו סדקין שבאו בה מלמעלה למטה אין זה כמחבק חבית לאורכה דחבית מבוקעת מזומנת ליפול חציה אילך וחציה אילך וכשהוא מחבקה מחבר כל היין זה לזה אבל גיגית יין במקומו עומד ע"י הדוקו הראשון וסדק קטן יש שם והוא מהדקו וכן בחביות של עץ שלנו אבל דבר זה אסור להיות עובד כוכבים תוחב נעורת או מטלית בסדק ובחבור השוליים לסתום מפני שנוגע ביין עכ"ל ור"י היה אומר דמותר להיות העובד כוכבים תוחב נעורת סביב השוליים במקום שמתחברין אל דופני החבית ומשם היין זב ויוצא כי הנעורת שתוחב אינו כנגד יין שבפנים לפי שראשי השוליים מפסיקין שתחובין בחריצין שבדופני החבית סביב ואפי' באמצע חיבור השוליים נותן בו העובד כוכבים הנעורת ובלבד שלא יהא שם חלל ורבינו שמואל אומר דאם יש חבית שמטיפה דרך שוליים יכול העובדי כוכבים להדוק שם נעורת בסדקין דהוי כמו לפותייה ומעשה לבינה אבל אם הוא שותת הרבה יש ליזהר כי אז נוגע העובד כוכבים ביין ומיהו אם אינו נוגע ביד אלא בסכין כיון שאינו מתכוין רק לסתום ולא ליגע ביין הוי ליה מגע עובד כוכבים שלא בכוונה ע"י ד"א ושרי לפירוש ר"ת וטוב שישים הישראל המטלית או הנעורת עד שיסתם קצת והעובד כוכבים יהדקנו בהיתר כר"ת שכתבתי למעלה:

אי איכא טופח להטפיח תימה היכא דליכא טופח ע"מ להטפיח אי חשיב יין לגבי ניסוך א"כ הדחה וניגוב בעי ואי לאו יין הוא הדחה נמי לא ליבעי ופרשב"ם דפשיטא דיין הוא ושייך בו ניסוך אבל מ"מ הוא אינו חבור לאותו הבלוע בתוך הגת דהכי אמרי' לקמן טופח [שלא] ע"מ להטפיח ליכא למיחש משום איסור בלוע:

בעיא הדחה ובעיא ניגוב בחנם הזכיר הדחה דכל ניגוב צריך שיתן מים תחלה אלא לפי שהיה רוצה לומר ואי לא בהדחה סגי נקט הדחה כתב רשב"ם ומיהו אנן לא עבדינן ניגוב בגתיות של עובדי כוכבים אלא הדחה בעלמא וסמכינן אראיות שבפרק אחרון (לקמן עבודה זרה דף עד: ד"ה דרש) דלא בעיא ניגוב:

דיקא נמי דקתני כו' והלה כותב לו התקבלתי שעתה אין לו כלום על היין אע"פ שיש לו מלוה חוב דמי היין מותר פ"ה כאן אם יש (שם) מפתח או חותם ביד ישראל וכן פר"ת וקשיא דא"כ מאי ראיה היא לכאן שאני התם דיש מפתח או חותם ביד ישראל אבל הכא שעומד בצד הבור בלא מפתח וחותם שמא יש לאסור וי"ל שסברת התלמוד כך כי היכי דברשות העובד כוכבים כי יש מפתח וחותם חשוב יינו של ישראל כשהעובד כוכבים מניחו להוציאו כך ברשותו של ישראל אף בלא מפתח וחותם מיקרי יינו של ישראל כיון שאין לו מלוה על היין אע"פ שהישראל חייב לו מעות:

כל שבזב טמא כו' כל עיקרו של כלל זה לא בא אלא להתיר זריקה שהרי זב המסיט יין נטמא או אם נושאו על כתפו אפי' בכלי אבנים טמא ובעובד כוכבים היסט מותר כדאמרינן גבי זיקא בין מליאה בין חסירה שרי וגם אם ישב על החבית לא מנסכו ובזב טמא וכן כלל כל שבזב טהור לאו דוקא שהרי קנה בקומטו של זב והסיט בו את הטהור טהור ואילו בעובד כוכבים עושה יין נסך וכן הלכה שאם זרק אבן או כל דבר ליין ואפילו בכוונה שהוא מותר בשתיה כן הורה ר' יוסף טוב עלם וכתב הרב רבי משה מקוצי דה"ה שאם זרק לתוכו מים שלא בכוונת מזיגה שיהא מותר בשתיה:

ההוא גוי דאשתכח בי מעצרתא, אמר רב אשי אי איכא טופח על מנת להטפיח בעיא הדחה וניגוב. פירוש באפר ומים ואפר, כדאמרינן פרק השוכר (עה, א), ואי לאו בהדחה בעלמא סגי. ואם תאמר ואפילו בטופח על מנת להטפיח אמאי בעיא הכשר של כלים, דהא תנן (לקמן) נכרי שנמצא עומד בצד הגת וכו' אם אין עליו מלוה מותר, יש לומר דהתם בגת מלאה יין שנתפס עליו כגנב, ומשום הכי אמרינן דגוי מזהר זהיר ודאי ולא נגע ביה כלל דלא ליהוי נתפס עליו כגנב, אבל הכא דליכא כלל [יין] לא מירתת גוי למנגע במעצרתא, דאיהו לא ידע דאיכא הפסד של כלים בנגיעתו בקרקעיתו של גת משום משקין נטפחין ששם, כן נראה לי. ואכתי קשה לי למה הפרישו בזה בין טופח על מנת להטפיח לטופח, דאי חשבינן ליה לגת ככלי דאינו מכניסו לקיום לגמרי, אפילו בטופח על מנת להטפיח לא ליבעי אלא הדחה בעלמא, ואי מעלינן ליה טפי מכלי שאינו מכניסו לקיום מפני ריבוי היין שעומד שם כל ימי הגתות כמו שכתבנו בפרק אין מעמידין, אם כן כיון דמחמת דינו של גת הוא דנצרך נגוב, אפילו בטופח לבד ניבעי נגוב, דהא אין הכשרו תלוי בריבוי יין ובמיעוטו. ואם תאמר שטופח על מנת להטפיח יש לו דין יין נסך כיון שיכול לשכשך בו מעט, אבל בטופח שאינו יכול לשכשך בו כלל אין בו תורת יין נסך, אם כן אפילו הדחה נמילא ליבעי. ונראה שהראב"ד ז"ל נשמר מעט מזה, שכתב בעיא הדחה ונגוב מפני שהיין מרובה על פניו לא יסור ממנו היטב כי אם בהדחה ונגוב, אי נמי מפני אותו ריבוי היין שעליו בולע ממנו מעט וכדי לבטל בו אותו הטעם בעי נגוב. והטעם השני יותר נכון, ואין שניהם מספיקין להוציא מידי ספיקן של קושיות למעיין בהן, ועדיין אנו צריכין לתרוץ אחר כנ"ל. וגת זה שהזכירו כאן מיירי בשל עץ ושל אבן שאינם מזופתין, ואפילו כשדרך בהן, דהכי משמע לקמן בפרק השוכר (עבודה זרה עד, ב) דבעי נגוב, אי נמי בשל אבן מזופת ובשלא דרך בה, אבל בשל אבן מזופת ודרך בו לא סגי בניגוב עד שיקלוף את הזפת. ושל עץ ושל אבן שאינם מזופתין ולא דרך בהם בהדחה בעלמא סגי להו, ושל עץ מזופת אף על פי שלא דרך בה קלוף בעי, וכדברי רש"י ז"ל וגרסתו דגריס לקמן על משנת הגת של אבן וכו' (שם) אמר רבא לא שנו אלא שזפתה אבל דרך בה לא בעיא נגוב, ופירש הוא ז"ל: דבהדחה בעלמא סגי, ובגת של ישראל שאינה זפותה והיא בלועה מתחלתה מן ההיתר אפילו בהדחה בעלמא סגי ליה. אף כאן לא מיירי אלא בשל אבן זפותה דוקא ובשלא דרך בה. ומה שכתב הראב"ד ז"ל דמיירי בשל עץ חדש שלא נשתמשו בו כי אם פעם ושתים, אבל אם הוא ישן בהדחה סגי דלא בלע, דדבר שאין מכניסו לקיום הוא ובשכשוך סגי להו כחצבי שחמי דארמאי ופתיותא דבי מכסי (לג, ב) לא מיחוור, דאי דבר שאין מכניסו לקיום קרינן ליה אפילו חדש לא ליבעי ניגוב, דאי משום דבלע אם כן אתה מצריך נגוב לכל כלי עץ חדש שנשתמש בו יין ביד גוים, וזה אינו. וכבר הארכנו בזה בפרק אין מעמידין.

אמר שמואל והוא שיש לו מלוה על אותו היין, אמר רב אשי אף אנן נמי תנינן המטהר יינו וכו' והלה כותב לו התקבלתי ממך מעות מותר. פירש רש"י ז"ל: והוא שיש מפתח וחותם ביד הישראל. ואיכא למידק אם כן מאי קא מייתי מינה סייעתא דאין הנדון דומה לראיה, דשאני התם דאיכא מפתח וחותם ביד ישראל ודין הוא שיהא מותר כיון דלית ליה מלוה על אותו היין ממש. ויש לומר דהכי קא מוכח, דברשותו של הגוי כי איכא מפתח וחותם ביד ישראל מותר אם אין לו לגוי אפותיקי על אותו היין, וכי אין מניחו להוציאו אסור, והוא הדין ברשות הישראל בלא מפתח וחותם אם יש לו לגוי אפותיקי על אותו ין אסור דלא מרתת ונגע ביה, ואם אין לו עליו אפותיקי מותר ואף על פי שהישראל חייב לו מעות.

טעמא דאין מניחו להוציאו הא מניחו להוציאו שרי קשיא לי אמאי אצטריך ליה למידק מדיוקא דסיפא דטעמא דאין מניחו, בלא דיוקא שמעינן לה מרישא דקתני והלה כותב לו התקבלתי ממך מעות מותר, דאלמא כל היכא דכתב לו שהוא כאלו קבל ממנו מנות היין מותר, ואף על פי שזקפן עליו במלוה, דהתקבלתי הכי משמע שהוא מסלק שעבודו מכאן כאלו קבלם ויהיה עליו חוב ממקום אחר, ולא משמע פרעון, דאם כן למה ליה כתיבתו לימא ופרעו, ומחילה גמורה נמי לא משמע, דלא עביד גוי דמחיל דמי יינו, ור"ח ז"ל נמי פירש והלה כותב לו התקבלתי, (שיש) [שהנכרי] כתב לו התקבלתי ממך מנה והרי הוא עליו כתוב. ויש לומר דאי מרישא הוה אמינא דהכי קאמר והלה כותב לו התקבלתי ממך מעות היין וזקפו עליו במלוה ומרוחא ליה זימנא מותר, דכיון דלית ליה אפותיקי על היין וזימנא דמלוה אכתי לא מטא שרי, דהוה ליה כאלו אין לו עליו מלוה כלל, אבל אם הגיע זמנו אף על פי שאין לו אפותיקי על היין כלל אסור, לפי שאינו ירא ליגע דמימר אמר אי אמר לי מידי אמינא ליה תנהו לי בחובי, ומשום הכי אצטריך לדיוקא דסיפא דדוקא כשאינו מניחו להוציא היין עצמו אסור דהוה ליה כדידיה, הא מניחו שרי, כן נראה לי.

אמר רב אשי כל שבזב טמא בגוי עושה יין נסך פירוש בנגיעה ממש בין בידו בין בדבר אחר בחבורין. ולאו כללא הוא לכל מילי, שהרי בזב היסטו אסור ובגוי אינו עושה יין נסך, כעובדא דלעיל (עבודה זרה ס ע"א) דזיקא בין מליא בין חסיר וכובא חסירא דשרי. וכל שבזב טהור בגוי אינו עושה יין נסך גם כן אינו כלל לכל דבר, שהרי היסט במגע סתרים בזב טהור כגון קנה בקומטו של זב והסיט בו את הטהור (נדה מג, א) דהיסט של בית הסתרים היא, ובגוי עושה יין נסך, אלא לא בא להתיר אלא זריקה דבשלא חבורין היא ובזב טהור, ובגוי אינו עושה יין נסך אלא בדאזיל מניה ושלא (מחמתו) [בחמתו]. ורבותינו חכמי הצרפתים ז"ל פסקו כי הא דרב אשי, וכן פסק רבנו שמואל ז"ל. אבל הרי"ף ז"ל השמיטה, וכתב הרמב"ן נ"ר דנראה שהוא סובר דרב אשי דאמר הכין לית ליה גזרה בכחו ביין נסך, וכדאמר רב אשי לעיל במעצרתא זיירא ללישנא קמא אפילו בכחו שרי, ולדידיה אפילו מוריק אורוקי אפילו בכוונה שרי, ולית הלכתא כוותיה, והגוי עושה יין נסך בזריקה כמו שעושה במוריק אורוקי. וצריכא רבא ואין טעמו של רבנו מספיק בעיני, דהא אמרינן באיכא דאמרי במעצרתא זיירא דאפילו רב אשי לא פליג בכחו דאסיר, אלמא במוריק אורוקי מודה הוא דאסור, והכי נמי לא בא להתיר כחו אלא זריקתו כמו שכתבנו.

ההיא חביתא דפקעה לארכה הדרי גוי חבקה פר״שי ז״ל נסדקה מלמעלה למטה ובבקעה ליטול חציה אילך וחציה אילך חבקה גוי בין זרועותיו וחברה שרייה רפרם לזבוני לגוים דהא לא שכשך ואף על גב שקרב החצאין זו לזו והוי נוגע ביין על ידי חצאי החבית לא הוי כנוגע על ידי קנה דהתם שכשך בקנה אבל הכא ליכא שכשוך ע״כ ושכשוך זה שמזכיר ר״שי ז״ל הוא מפני שסובר שכל שנוגע ביין לשום עסק הצריך ושלא בחנם כיון דבשלא בכונת מגע חנם וניסוך הוא אין לנו לאסור בהנאה אלא כשיש שם שכשוך אבל בשתיה אסור אפילו בלא שכשוך וכן בהנאה כשהיא נגיעה בחנם כן נראה דעתו ז״ל בשכשוך שמזכיר כאן ובשאר מקומות ומכל מקום לענין המעשה הזה קשה קצת לפי מה שכת׳ לעיל בשם ר״י ז״ל למה אסרו אפילו בשתיה כיון שנגע בו על ידי דבר כבד לכך יש לפרש דהכא חשו שנגע בידו או בפיו ביין בשתיה מחבק החבית.

ההוא גוי דאשתכח במעצרתא כו׳ עד ואי לא בהדחה בעלמא סגי לה פי׳ אי איכא טופח על מנת להטפיח הא חשיב יין ונחסר במגע גוי ונאסרה הגת שאף בכלי הגתות דנו בענין זה כדין כלי המכניסו לקיום שגזרו בו אפילו לפי שעה אבל כשאין שם טופח כדי להטפיח נהי דחשיב יין ליאסר במגע ולהצריכו הדחה בכלי שאין מכניסו לקיום מכל מקום לא החמירו בו לגזור בו בכלי הגת לפי שעה ודיו בהדחה ומיהו אילו היה כיוצא בזה בכלי המכניסו לקיום ממש אף בטופח לבדו היה צריך הכשר גדול כנ״ל אבל מורי הר״אה ז״ל היה אומר דכל שאין כאן טופח כדי להטפיח לא חשיב חמרא כלל אלא דלמראית העין הצריכוה הדחה ואפשר שאין זה אוסר בדיעבד אם נשתמשו בלא הדחה.

ואין להקשות כאן אפילו בטופח על מנת להטפיח למה היא צריכה הכשר דהא הוה ליה כנכרי שנמצא עומד בצד הבור של יין שאם אין לו עליו מלוה מותר. ושתי תשובות בדבר חדא דשאני הכא שנמצא בתוך הגת עצמו ועוד דהכא לא מרתת שהוא אינו סובר דמשום נגיעה זו תפסד הגת ותהא צריכה הכשר.

מתני׳ נכרי שנמצא עומד בשעת הבור של יין אם יש לו עליו מלוה אסור. פי׳ אסור אפילו בהנאה לפי שאינו ירא ליגע כדפירש ר״שי ז״ל דמימר אמר אי אמר לי ישראל מידי אמינא ליה תנהו לי בחובי ואין לו עליו מלוה מותר פירוש אפילו בשתיה דכיון דהיה נתפס כגנב מרתת ולא נגע כלל ואפילו היה הבור מגולה בלא שום פקק ואפשר דדוקא בצד הבור שא״א לו ליגע עד שיגחן אבל בצד חבית מגולה דאפשר ליגע בהדיא כדקאי אסור בשתיה אלא אם כן יש עליה שום כסוי.

גמרא אמר שמואל כו אמר רב אשי מתני׳ נמי דייקא דקתני המטהר יינו כו'. לקמן מפרשי לה בס״ד.

ג״ה טעמא דאינו מניחו הא מניחו שרי פירוש דאילו מרישא ליכא למידק מידי דדילמא התקבלתי לגמרי כתב שאין לו עליו שום מלוה ולהכי דייק לה שפיר מסיפ׳ דכל שמניחו אעפ״י שזקפו עליו במלוה היין מותר דמרתת ולא נגע.

לא שאנו אלא שעלה מת פי׳ או מת ממש או כמת כלומר שהוא מטורף בדעתו.

אמר רב אשי כל שבזב טמא בגוי עושה יין נסך וכל שבזב טהור בגוי אינו עושה יין נסך. פירוש אין זה כלל ממש דהא איכא טמא בזב כגון הסיטו ואינו עושה יין נסך כדאמרינן לעיל גבי גוי דדרי זיקא או כובא. ואיכא שבזב טהור כגון קנה בקומטו של זב והסיט בו שהוא טהור לפי שהוא מגע בית הסתרים ואלו ביין עושה יין נסך ולא נתכוון רב אשי אלא לומר שהם שוים בזריקה שכשם שזריקה אינה חשובה כנגיעה בזב כך אינה נגיעה ביין נסך כלל.

כבר בארנו שמגעו על ידי דבר אחר בכונת מגע ובכונת יין אלא שיש שם סבה הנכרת מותר בהנאה ואסור בשתיה מעתה חבית שנסדקה לארכה אי אפשר שלא התחילו דפני החבית ליפול אילך ואילך והיין מקלח ובא הגוי וחיבקן ועכב את הדפנות מליפול ונתעכב היין בעכובן הרי זה מגע על ידי החרסים ואסור בשתיה ומ"מ בהנאה מותר שהרי יש כאן סבה הנכרת ודוקא בשאין שם ישראל מזומן כמהו או יותר ממנו לדעתנו כמו שביארנו למעלה ואם נסדקה לרחבה והיין מיטפטף והוא מהדקה בכובד גופו אין זה אלא מעשה לבנה ר"ל נתינת לבנה עליה להכבידה שאין כאן נדנוד כלל ומותר אף בשתיה יש מתירין מטעם זה ברזא שהיתה נדודה ובא גוי והכה עליה באבן או באגרוף ולא יראה לי כן שהרי יש שכשוך בתחיבה זו ואפילו היתה נגובה ומ"מ כתבו חכמי הצרפתים מכאן על חביות של עץ שלנו שנשברו אותם הצירקלי"ש או שאינם מהודקים יפה עד שהיין שותת מבין הדפין שמותר להניח את הגוי להדקו בחבל הנקרא טורטו"ר כדי להדקו יפה:

גוי שנמצא בגת של ישראל ולא היה שם יין אלא שהיה לח וטופח אם בשעת נגיעתו היה טופח בכדי להטפיח צריך הדחה ונגוב כמו שיתבאר בהכשר כלי הגת ואפילו לא ראינו שנגע ואע"פ שאין לגוי שיכות בו ואע"פ שביין כיוצא בו מותר יין יש לומר בו מרתת מה שאין בגת שאין לגוי עליו שום יראה וי"מ שמועה זו בראינו שנגע ואין לשון הסוגיא מוכיח כן ואם אינו טופח בכדי שיעור זה אינו צריך נגוב שאין כאן שום בליעה ואין שם יין עליו ומ"מ הואיל ונגע בו והוא לח צריך הדחה ומ"מ גדולי המפרשים פי' שלא נאמר כן אלא בחדש שלא נשתמשו בו אלא באותה הפעם אבל בישן שנתישן בהכשר אף בטופח להטפיח די לו בהדחה ודברים אלו אף בשל עץ ואף בשאינה זפותה הוא אמור ויש מתירין בזו ומעמידין שמועה זו בזפותה ומ"מ בזפותה מיהא אף בשל אבן ומ"מ גת עצמו של גוים צריך הכשר אחר כמו שיתבאר:

כחו של גוי והולך לאבוד מותר ומ"מ דוקא בשכונתו להוליכו למקום אבוד אבל גוי השופך בארץ אימר בכך הוא מנסך כמו שכתבנו בפרק שני:

גוי שעירה יין כשר בתוך התבשיל הסכימו הרבה מפרשים שהכל מותר אין זה דרך נסוך כלל ועוד שכל משקה הבא לאוכל הרי הוא כאוכל וכן כתבו על גוי שסחט אשכול של ענבים לתוך החרדל שהוא מותר מעתה אין אנו צריכין להודיע שיין הנכנס בקדרה ליתן טעם בתבשיל ונגע גוי בתבשיל קודם רתיחת היין בתוכו שהוא מותר:

גוי שזרק אבן או כלי בתוך היין אף בכונת יין ובכונת זריקה יתבאר למטה שמותר בשתיה ואף מתוך ישוב הדעת בפירוש אמרו כל שבזב טמא בגוי עושה יין נסך כל שבזב טהור בגוי אינו עושה יין נסך וזב אינו מטמא בזריקתו כמו שיתבאר במקומו:

היה הכלי נופל מידו ומתגלגל ואוחזו ונשמט ממנו וחוזר ואוחזו ונשמט וכן תמיד עד שמתוך קפיצות הללו מתגלגל לתוך היין אם מתוך ישוב דעתו עושה כן אסור ואם מחמת הכעס מותר:

מה שהשוינו המדות בענין הזב עם ענין יין נסך אין זה כלל לכל דבר שהרי היסט בזב טמא ובגוי אינו עושה יין נסך וכמו שפירשנו בגוי שהוא נושא את הנאד שהוא מותר וכן רוקו מטמא בזב ובגוי אינו עושה יין נסך ומגע בית הסתרים כגון קנה בקומטו של זב והסיט בו את הטהור טהור ובגוי עושה יין נסך הא לא נאמר דבר זה אלא לענין זריקה בלבד שבזב טהור ובגוי אינו עושה יין נסך גדולי הפוסקים לא הביאו דבר זה בחבוריהם ולמדו משם קצת חכמי הדורות שלפנינו שלא נאמר כן אלא לדעת רב אשי שהיה מתיר אף בכחו כמו שהוזכר בשמועת מעצרא זיירא ואין הלכה כמותו בכחו וכשם שאין הלכה כמותו בכחו כך אין הלכה כמותו בזריקה ואוסרין מכאן זריקת הגוי ביין ואין דבריהם נראין כלל וכן מה שאמרו על רב אשי שהיה מתיר כחו בשמועת מעצרא זיירא לא כך הוא בגמרא שלנו אלא רב אשי אוסר בה ורב פפי הוא המתיר ולא עוד שאף לגרסתם לשון אחרון עיקר וכבר נאמר שבכחו כלם מודים לאיסור ואעפ"כ בזריקה הוא מתיר וכן הלכה:

מה שהתרנו בגוי בחמתו לא סוף דבר בשכעס על אחרים אלא אף בשכעס על בעל היין ואין אומרים הואיל וכעס עליו שמא כיון לנסך וכן היא בתלמוד המערב מעשה היה לפני גדולי המפרשים בגוי שנטל הברזא בכעס ונשפך היין והתירו את הנשאר מטעם זה ואע"פ שאין בזה התר אלא בכחו אבל לא למגעו שאין זה פחות ממגע שלא בידיעת יין ובזו הרי נגע ביין בהוצאת הברזא לא נגע אלא בקלוח היוצא ואין ביין החבית אלא איסור נצוק ואם כחו בחמתו מותר כל שכן נצוק בחמתו וגמרו את הדין שכל שהוא בחמתו הרי הוא כשלא בכונה אם למגע בחמתו לאיסור שתיה ואם בכחו בחמתו להיתר שתיה:

בד"ה כל שבזב טמא כו' או אדם מטמא בזב אף היין נעשה כו' אף היין שנגע בו העובד כוכבים בין בידו כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אי איכא טופח כו' לקמן טופח שלא ע"מ להטפיח כו' כצ"ל:

בד"ה דיקא נמי כו' פ"ה כאן אם יש שם מפתח כו' עכ"ל ר"ל דכאן פי' כן כפירושים הראשונים של רש"י אבל לקמן במתניתין פרש"י כמהדורא בתרא דאיירי באין מפתח וחותם וק"ל:

ד"ה אי איכא טופח ע"מ להטפיח וכו' דהכי אמרינן לקמן טופח שלא ע"מ להטפיח ליכא למיחש וכו' כצ"ל:

תוס' ד"ה כל וכו' כל עיקרו כעין זה בתוס' ב"ק דף יז ע"ב ד"ה כל: