Commentary page
Avodah Zarah 47a
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerAvodah Zarah 47a
Avodah Zarah 47a. The full printed text of this folio side — 22 numbered segments, about 381 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
אבל עיברו ולבסוף נרבעו ד"ה אסורין דהיא וולדה נרבעו. וגבי נעבד נמי היא וולדה נעבדו ואסורים ואע"ג דחזר ונשתנה אין שינוי בנעבד להוציאו מאיסורו:
ואיכא דאמרי רב זוטרא גופיה לאיסורא הוה פשט וה"ק ואתמר עלה אמר רבא אמר רב נחמן כו':
וה"נ כעיברו ולבסוף נרבעו נינהו ואסירי לד"ה דאין שינוי בנעבד: ומהדר ליה תלמודא הכי השתא:
התם לא אישתני דמעיקרא במעי אמו היה קרוי בהמה והשתא קרוי בהמה:
דשא הוא דאחיזא באפה דלתי הרחם היו סגורין בפניו:
לולבו מהו למצוה את"ל יש נעבד במחובר אצל גבוה הכא לענין מצות לולב מאי:
אשירה שנאסרה אף להדיוט וביטלה כדאמרינן במתני' נוטל מה שהחליף וקמיבעיא ליה אם ראויה שוב למצוה אם לאו:
יש דחוי אצל מצות מי הוי שייכא תורת דחוי במצות דנימא הואיל ונדחה בעודו אשירה ידחה עולמית:
26 more comments on this page.
Rashi on Avodah Zarah 47a · Sefaria
Tosafot
הכא מעיקרא חטים והשתא סולת תימה הכא משמע דיותר יש להתיר חטים ועשאן סולת יותר מוולד ובמרובה (ב"ק דף סו. ושם ד"ה הם) משמע אפכא דב"ש מוקמי גם לרבות שינוייהם ומתירין ולדותיהם וי"ל דהתם גבי אתנן טעמא דב"ש משום דלא ניחא ליה בנפחיה ולא עשה הולד אתנן אבל עבודת כוכבים ניחא ליה בנפחיה והכי אמר רבא פ' כל האסורין (תמורה דף ל: ושם ד"ה דניחא) ולד מוקצה ונעבד אסור דניחא ליה בנפחיה:
ואליבא דרבי יוסי בר יהודה לא תיבעי לך הוה מצי למיבעי באילן העומד מאליו ואליבא דכ"ע או בשנטעו גרעין לפי מה שפירש אלא ניחא ליה למיבעי אליבא דרבנן אי נמי באילנות דשכיחי א"נ באילן שנטעו ולבסוף עבדו נמי הוה מצי למיבעי אליבא דר' יוסי בר יהודה בעיקר אילן אם נאסר מה שהיה שם קודם שעבדו כדאמרינן לעיל איזהו דבר שפירותיו אסורים ועיקרו מותר הוי אומר אילן שנטעו ולבסוף עבדו:
מי מאיס או לא ר"ל אית ליה שפיר דרבא (סוכה לא:) דלולב של עבודת כוכבים לא יטול ואם נטל יצא דהתם מיירי קודם ביטול ובדיעבד יצא דמצות לא ליהנות נתנו אבל הכא מיירי אחר ביטול ובעי מי מאיס לכתחלה או לא:
אשירה שבטלה קא מיבעיא ליה יש דחוי או אין דחוי כדאמרינן (בסוכה דף לג.) גבי נקטם ראשו (דלולב) ועלתה בו תמרה מערב יום טוב כשר ובעלתה בו תמרה ביו"ט מבעיא ליה התם ופשיט כי הכא מכסהו הרוח וכו' ומסיק תיקו תימה תפשוט דאין דחוי מההיא דהתם (דף לב:) היו (ענפיו) מרובין מעליו פסול ואין ממעטין ביו"ט ואם מיעטן כשר ומוקי לה (שם לג:) ואפי' אשחור מעיו"ט דהשתא הוי דחוי מעיקרו כי הכא וכי היכי דעלתה בו תמרה ביו"ט ואפ"ה אם מיעטן כשר אלמא אין דחוי וי"ל דתמרה אין בידו להעלות תמרה וכן ביטול אשירה אין בידו דע"י עובד כוכבים צריך לבטלה ולא דמי להדס דבידו למעט:
היינו בעיא דרשב"ל נקט רשב"ל משום דלמצוה היא כמו בציצית דהא בכלל בעיא דרמי בר חמא היא שהרי נשתנה ע"י טוייה:
קרניה מהו לחצוצרות תימה דהא תניא פרק הקומץ רבה (מנחות דף כח.) חצוצרות היתה באה מן העשת של כסף עשאה של שאר מיני מתכות פסולה וכל שכן של קרן דבשלמא ההיא דקינים (פ"ג מ"ו) דתנן כשהוא מת קולו ז' [שתי] קרניו [שתי] חצוצרות [כו'] י"ל שהוא שופר של (קדוש) השנה כדאיתא פ' במה מדליקין (שבת דף לו.) חצוצרות שיפורא אבל הכא במכשירי קרבן קא מיירי דכתיב ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם וי"ל דההיא דמנחות מיירי בחצוצרות שתוקעין הכהנים והכא בחצוצרות של לוים שהם משוררים על הקרבן וכמה כלי שיר היו שם כנורות ונבלים ומצלתים תדע דקאמר בסמוך עיקר שירה בפה ושיר לא מעכבא ואיך זה יכול להיות והכתיב ותקעתם בחצוצרות אלא ש"מ כדפי' דתקיעה דקרא לכהנים ורבי' יהודה מפרש דההיא דמנחות בשל משה דוקא קאמר וראיה דבתוספתא מצינו היו מחצצרין וחצוצרות של זהב בידיהם [ועי' תוס' זבחים סח. ד"ה כשהוא]:
לא צריכא דקנבעי מארעא ר"ל ואינם יוצאים חוץ לשדיהם דאילו היו יוצאים חוץ לשדיהם הא תנן (ב"ק דף פא.) מעין שיצא בתחלה בני העיר מסתפקין ממנו ואם כן הוו מים של רבים ואינם נאסרים:
Tosafot on Avodah Zarah 47a · Sefaria
Rabbeinu Chananel
ודחינן הכי השתא בהמה לא נשתנית היא היא בעצמה שהיתה במעי אמה כשנרבעה. הכא השתחויה לחטים ונשתנו ונעשו קמח ולא אפשיטא בהדיא:
בעי ריש לקיש המשתחוה לדקל לולבו מהו למצוה ומבעיא ליה באילן שנטעו ולבסוף עבדו ואליבא דרבנן דשרו להדיוט. מאי מצוה כי לגבוה דמי ופסול אי לא.
כי אתא רב דימי אמר אשרה שבטלה קא מיבעי ליה והכי קא מיבעי ליה אין דחוי אצל מצות וכיון שבטלה כשר הוא אי לא.
ואמרינן ותפשוט ליה מדתנן כיסהו ונתגלה פטור מלכסות כיסתו הרוח חייב לכסות ואמר רבי יוחנן לא שנו אלא שחזר ונתגלה כו'. ואסקא רב פפא זאת אומרת אין דיחוי אצל מצות וחייב לכסות.
ואמרינן דרב פפא גופה קא מיבעיא ליה הא איכא למימר דמשום דעבדינן לחומרא מצרכינן ליה לכסויי או דלמא הא דרב פפא לא שנא לקולא ולא שנא לחומרא אין דיחוי אצל מצות סבירא ליה או דלמא מספקא ליה ולחומרא אמרינן לקולא לא אמרי' ועלתה בתיקו:
בעי רב פפא המשתחוה לבהמה צמרה מהו לתכלת אמרינן תכלת דמאי אי תכלת של בגדי כהנים מוקדשין נינהו היינו בעיא דרמי בר חמא. אי תכלת דציצית דמצוה [היא] היינו בעיא דריש לקיש. ותרוייהו לא אפשטן. ואמר' ודאי הכי הוא מיהו אית לה למיבעי תרתי תלת מילי עלה קרניה של בהמה זו מהו לחצוצרות שוקיה מהו לחלילין. בני מעיה מהו לכינורות. אליבא דמאן דאמר עיקר שירה בכלי ושירה מעכבת את הקרבן כו' ועלתה בתיקו: וחלוקת מי שאומר עיקר שירה בכלי ומי שאומר עיקר שירה בפה וכלים לבסומי קלא עבידי [היא] בערכין סוף פרק שני:
בעי רב המשתחוה למעיין מימיו מהו לנסכין מאי קא מיבעיא ליה אילימא אי למיא קא סגיד ואסירי או לבבואה דידיה סגיד ומיא שרי. אי הכי הכי תבעי ליה מים בספל אם הם אסורים להדיוט שיש לאדם בהם תפיסת יד. ואמרינן לעולם פשיטא ליה דלמיא קא סגיד והכי קא מיבעיא ליה למיא דקמיה קא סגיד וקמאי קמאי הא אזלי להו או דלמא לדברותא דנהרא. לעיקר הנהר קא סגיד. וכולהו מיא דנהרא אסירי.
ומתמהינן ומי מתסרי מי נהר והאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק מים של רבים אינן נאסרין ופשטינן ודאי מים של רבים אינן נאסרים כי קא מיבעיא ליה מים הנובעים מארצו ולא אפשיטא:
1 more comments on this page.
Rabbeinu Chananel on Avodah Zarah 47a · Sefaria
Rashba
בעי ר"ל המשתחוה לדקל לולבו מהו למצוה הראב"ד ז"ל כתב: דכי קא מיבעיא ליה מי מאיס כלגבוה ולא נפיק ביה לכתחלה או לא, אבל בדיעבד אם נטלו ויצא בו לא קא מיבעיא ליה דודאי יצא, כדאמר רב (סוכה לב, ב), לולב של עבודה זרה לא יטול ואם נטל כשר, ואפילו קודם ביטול נמי יצא בו, דמצוות לאו ליהנות ניתנו. והרמב"ן ז"ל כתב: דכיון דמיבעיא ליה אי הויא כלגבוה או לא, שמעינן מינה ודאי דאפילו בדיעבד בעי, דלגבוה לעולם אסור כאתנן זונה, דמחובר דאסיר לגבוה מאתנן זונה גמיר לה בגמרא (מו, ב), ודריש לקיש פליגא אההיא דרבא דלולב של ע"ז, וללישנא דרב דימי נמי לית ליה דרבא, דמדקרי ליה דחוי, אלמא קודם שביטל אם נטל לא יצא. ורבנו אלפסי ז"ל לא כתבה ההיא דריש לקיש ולא לההיא דרבא דמסכת סוכה,
וכתב הרשב"א ז"ל, אפשר שסמך על ההיא דרב יהודה שכתב במסכת ראש השנה (ז, א בדפי הרי"ף) דאמר (ר"ה כח, א) בשופר של ע"ז לא יתקע ואם תקע יצא, דאלמא דלענין מצוה לאו כלגבוה דמיא, וליכא למימר דשאני שופר דבקולו הוא יוצא, שהרי אי הוה מדמינן ליה כלגבוה אפילו קול היה נאסר, וכדאמרינן לקמן בגמרא גבי המשתחוה לבהמה, קרניה מהו לחצוצרות, שוקיה מה הן לחלילין, בני מעיה מה הן לכנורות, אליבא דמאן דאמר עיקר שירה בכלי, ושירה מעכבת את הקרבן, לא תבעי לך דודאי אסירי וכן כתב הרמב"ן ז"ל ומסתברא לן דהלכתא כרבא וכרב יהודה, דמר אמר בשופר ומר אמר בלולב, וריש לקיש לגבייהו יחידאה הוא, ורב דימי נמי לא תני ליה לדריש לקיש הכי, ועוד דריש לקיש נמי לא מפשט פשיטא ליה אלא עלתה ליה בספק, ואינהו דפשיטא להו כותייהו עבדינן, עכ"ל. והרא"ש ז"ל כתב דריש לקיש אית ליה דרבא, אלא דרבא איירי באשרה האסורה להדיוט ויצא משום מצוות לאו ליהנות ניתנו, והכא איירי ריש לקיש באשרה המותרת להדיוט שהרי בטלה, או משום מחובר שאינו נאסר להדיוט לרבנן (מה, ב) דהלכתא כותייהו באילן שנטעו ולבסוף עבדו דכתיב (דברים יב, ב) אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם, ומהא נפקא דמחובר לא מיתסר להדיוט, ומיהו לגבוה אסור מקל וחומר דאתנן דאסור לגבוה (דמה, ב) דכתיב קרא (דברים כג, יט) לא תביא אתנן וגו' לא שנא תלוש ולא שנא מחובר, והואיל ואסור לגבוה בעי ריש לקיש מי מאיס לכתחלה למצוה כלגבוה או לא (נמוקי יוסף).
Rashba on Avodah Zarah 47a · Sefaria
Ritva
המשתחוה לדקל כו׳ עד לענין מצוה מי מאיס כלגבוה או לא פי׳ הר״אבד ז״ל דלכתחילה הוא דמבעיא לן דאילו בדיעבד פשיטא דשרי דאפי׳ במידי דאסיר להדיוט וקיימ׳ לן שאם הוא עבוד׳ זרה של גוי שיש לה בטלה קיימא לן דיצא בדיעבד דאמר רבא לולב של עבודה זרה לא יטול ואם נטל יצא מצות לא ליהנות ניתנו וההיא אפילו קודם בטול הוא כדמוכ׳ לישנא וכדאיתא התם בהדיא וכל שכן דלרב דמי דבעי לן באשרה שבטלה דלא מבעיא ליה אלא לכתחילה ואין זה נכון חדא דלישנא דאמרינן מי מאיס כלגבוה משמע אפילו בדיעבד דומיא דגבוה ועוד כיון דבדיעבד יצא בו היכי חשיב ליה רב דימי דחוי אבל הנכון דהכא אפילו בדיעבד איבעיא להו ופליגא ההיא דרבא וסוגיא דהתם ומיהו אנן כרבא קיימא לן ואפילו בלולב נעבד האסור להדיוט אם אשרה דגוי הוא דלא מכתת שעוריה לכתחילה לא יטול קודם ביטול ואם נטל יצא מצות לאו להנות ניתנו ואם לאחר ביטול יטול אפילו לכתחילה ולא חשיב דחוי כיון דקודם ביטול יוצא בו בדיעבד ומיהו אם הוא מאשרה דישראל או מתקרובת עבודה זרה של גוי כיון דלשריפה קאי כתותי מכתת שעורה אף בדיעבד לא יצא וכן אמרו לגבי שופר גם כן אמר רב יאודה שופר של עבודה זרה לא יתקע ואם תקע יצא מצות לאו ליהנות ניתנו ופליגא נמי האי וליכא למימר דשאני התם דבקולו הוא יוצא דהא לקמן גבי קרניה מה הן לחצוצרות לא אמרינן האי טעמא כלל וזהו שיטת הגאונים ז״ל ושיטת התוספות ואדונינו הר״מבן ז״ל.
יש דחוי אצל מצות פי׳ וכיון דנדחה ונאסר קודם ביטול נדחה גם לאחר ביטול או אין דיחוי ומיירי כשבטלה אחר שנכנס החג שחל עליו שם מצוה דאי בטלה קודם החג לא חשיב דחוי ובתוספו׳ הביאו ראיה לזה מדאמרינן התם נקטם ראשו פסול ואם עלתה בו תמרה כשר ואיבעיא לן נקטם ראשו מערב יום טוב ועלת׳ בו תמרה ביום טוב מהו יש דחוי אצל מצות או אין דחוי ולא איפשיטא לן לא התם ולא הכא וק״ל דהא אמרי׳ התם היו ענביו מרובין מעליו פסול ואם מעטן כשר ואין ממעטין ביום טוב רבי שמעון אומר ממעטין ואמרינן התם דאם מעטן ביום טוב כשר ולא אמרינן יש דחוי ויש לומר דשאני התם שהוא דבר שבידו לתקן מה שאין כן בעליית תמרה שהוא בידי שמים וביטול ע״ז גם כן אינו בידו דאין ישראל מבטל ע״ז.
תכלת דמאי אילמא תכלת דכהנים היינו בעיא דרמי בר חמא אם מכשירי קרבן כקרבן ואם יש שנוי בנעבד המותר להדיוט ואסור לגבוה וכן פר״שי ז״ל.
אי תכלת ציצית היינו בעיא דריש לקיש פירוש אי מאיס למצוה כלגבוה והוא הדין דבעי חדא בעיא דרמי בר חמא בענין שינוי ולישנא קלילא נקט.
קרניה מה הן לחצוצרות איכא למידק אפילו קרנים דהיתרא היאך כשרים לחצוצרות והא אמרינן בפרק הקומץ חצוצרות היתה באה מן העשת של כסף עשאה מן הגרוטאות כשרה משאר מיני מתכו׳ פסולה.
ויש שתירצו דלשופר קרי חצוצרות כדאמרינן התם דאשתני שמייהו ואינו נכון והנכון דהתם בחצוצרות של פרקים שמצות היום בחצוצרות והכא בשאר ימים שאין מצות היום בחצוצרות אלא שהיו מזמרים שם בחצוצרות ושאר מיני נבלים לבסם הקול.
לא צריכה דנבעיה מארעיה פי׳ בתוספות דנבעיה מארעיה ונפלי בארעיה ולא נפקי מרשותיה דאי לא אכתי הוו להו דרבים כדאמרינן בפרק מרובה מעין שיצא בתחילה בני העיר מסתפקים ממנו בעל כרחו וכיון שכן מעין של רבים נקרא שאינו נאסר ואף על גב דאית ליה שותפותא בגויה ומכאן נראה לי דהא דתנן לקמן מים במים במשהו דוקא שנתערבו בתלושין אבל מחוברין אינם נאסרים דאי לא אף על גב דלקמיה בלחוד סגיד הא מיתסרי אידך משום תערובת ואדם אוסר אפילו דבר של אחרים על ידי תערובת אלא ודאי כדאמרן וכן הודה לי רבינו ז״ל על ידי מעשה שזרק הכומר מים המאררים לבאר של ישראל.
מתני׳ מי שהיה ביתו סמיך לעבודה זרה פירוש שסמך ברשות והיתר כגון שבנה בחורבה או שהבית שבצדו לא היה עבודה זרה באותה שעה אלא אחר כן וכן פירש בירושלמי ואשמועינן שאם נפל כשהיה עבודה זרה אסור לבנותו ולא אמרינן לקבעיה והדריה וכל שכן שאסור לבנותו לכתחי׳ לרבותא נקטה בנפל כנ״ל כונס לתוך שלו ארבע אמות אומר היה מורי הר״אה ז״ל דארבע אמות לאו דוקא דהא סתם בית ארבע אמות ואם כן מאי כונס לתוך ביתו אלא הכל כפי מה שהוא ואם ביתו גדול מצוה היא להרחיק ארבע אמות.
3 more comments on this page.
Ritva on Avodah Zarah 47a · Sefaria
Meiri
כבר התבאר לנו בסדר מועד במקומו על לולב של ע"ז שבדיעבד יצא בע"ז של גוי אפילו קודם בטול שהמצות לאו ליהנות ניתנו כמו שהתבאר שם בלולב ואתרוג ובשופר ולא נפסלו בדיעבד אלא בע"ז של ישראל שאין לה בטלה ולשריפה עומדת ואין לה שיעור והוא שאמרו באשרה דמשה דכתותי מכתת שיעורה מעתה כל שנאסר להדיוט משום ע"ז בדיעבד לקיום מצוה יצא אם היה ע"ז של גוי ולכתחלה אסור מעתה המשתחווה לדקל אם נטעו מתחלה לכך אם של ישראל הוא לא יצא ואם של גוי כל לגבוה פסול לעולם אף לאחר בטול אבל להדיוט אע"פ שלכתחלה נאסר לו למצוה יצא בדיעבד וכן בנטעו ולבסוף עבדו ובגדוליו הא לכתחלה אסור לא סוף דבר ליאסר לכתחלה למצוה בזמן שאסור להדיוט אלא אף בזמן שמותר להדיוט כגון משתחוה לדקל שלא נטעו מתחלה לע"ז ושהיה הלולב שם בשעת עבודה שאין בו שום איסור להדיוט לא יטול לולב לכתחלה מאחר שהוא מאוס לקרבן ולמכשיריו אף בדיעבד אף למצוה מאוס מיהא לכתחלה וכן הדין באשרה שנתבטלה אע"פ שהותרה להדיוט לגמרי ואע"פ שבכסוי הדם אמרו כסהו ונתגלה פטור מלכסות וכן אם כסתו הרוח אלא שאם כסתו הרוח וחזר ונתגלה חייב לכסות שאע"פ שנדחית מצות כיסוי בעוד שהכסוי לשם אין דחוי אצל מצות וחזר חיובו למקומו אחר שלא נתכסה בידי אדם מ"מ דוקא לחומרא אבל כל שלקולא יש דיחוי ולהחמיר ואשרה שנתבטלה אסור לכתחלה שהרי אף במחובר שלא היה בו דין ע"ז להדיוט דנין כן ומ"מ למכשירי קרבן וכל שלגבוה אף לאחר בטול פסול אף בדיעבד והוא שהתבאר במקום אחר שאשרה אין מביאין ממנה גזירין לעבדה ויש פוסקין שאין דיחוי אף לקולא וכל שנתבטלה על ידי גוי הלך מיאוסה ומותר לצאת בה להדיוט לכתחלה אלא שלקרבן פסול ואין נראה לי ומ"מ לשטתם הם מפרשים אשרה שנתבטלה מבעיא ליה דאלו במחובר דבעיא דריש לקיש היא פשיטא ליה דמותר לכתחלה:
יש שואלין בלולב של גוי הנאסר להדיוט היאך יוצא בו אף בדיעבד והלא משהגביהו קנאו והרי הוא ע"ז ביד ישראל פירשוה גדולי המפרשים בשאין גוף הלולב ע"ז אלא ממשמשיה ואע"פ שזכה ישראל בלולב הואיל ועיקר ע"ז ביד גוי יש בטילה וכן אתה יכול לפרשה בשלא הגביהו לזכות בו אלא לצאת בו או שבתנו לו הגוי על מנת להחזיר:
במסכת יבמות ק"ג ב' התבאר שסנדל של ע"ז לא החלוץ ואם חלצה כשרה פירוש שהרי יש לה בטול של תקרובת ע"ז לא תחלוץ ואם חלצה פסולה שהתקרובת אין לה בטול כמו שיתבאר ושמא תאמר והלא אין קרוי תקרובת אלא בכעין פנים פי' בה בשקצעוה מתחלה לכך שהוא כעין זביחה כמו שביארנו למעלה:
בגדי כהונה אף הם מכשירי קרבן הם לפיכך המשתחוה לבהמה צמרה פסול לבגדי כהונה ואין צבעה נקרא שנוי כדי להתירה שאין זה נקרא שנוי גמור לענין זה כמחטים לקמח וכן קרניה פסולים לחצוצרות ושוקיה לחלילין ובני מעיה לכנורות ושלשתן נאמרו לשיר של קרבן שהיו מנגנים בנבלים וחלילין וכנורות וחצוצרות וצלצל ואע"פ שעיקר שירה המעכבת את הקרבן בפה היא ואין אלו באים אלא לבשם כמו שהתבאר במקומו ולא היו לנו לכללם בכלל מכשירי קרבן אעפ"כ אסור ותכלת ציצית לא יעשה מצמרה לכתחלה ובדיעבד מיהא יצא כמו שביארנו למעלה:
המשתחוה למים שבספל אסורים שלמים הוא משתחוה ולא לבבואה שלו וכן אם תפש מהם בידו והשתחוה ואפילו היו של רבים ותלשם או שתפש מהם בידו נאסרו להדיוט שהרי זכה בהם משנתלשו וכן אם השתחוה לנהר או למעין אם של רבים הם אע"פ שיש לו חלק בהם לא נאסרו אף לגבוה ואם נובעים מתוך שלו נפסלו לנסכים ואין אומרים אותם שהשתחוה להם כבר הלכו להם ואחרות הם שבאו שסתם הדברים לפי הלוך הנהר הם משתחוים הא של רבים מיהא אע"פ שבבעל חיים נאסר אף שאינו שלו לגבוה בזו מיהא מועיל בו זה שהמים הולכים וניגרים שלא ליאסר אלו הבאים אפילו לגבוה הא להדיוט מותרות מפני שהם מחובר:
נתברר לנו שלבבואה שלו השתחוה אף שבכלי הותרו שלא השתחוה למים אלא לצורת דמות שלו:
יש מי ששואל בסוגיא זו על מה שנאמר בענין קרניה לחצוצרות ופרשנוה בחצוצרות של קרבן ובפסול גמור אף בדיעבד כשאר כלי הנגון שהתבאר במקומו שהיו מנגנים בשני נבלים ושני חלילים ובתשע כנורות ובשתי חצוצרות ובצלצל אחד ואין פוחתין משיעור זה ומוסיפין בהם כשיעור מפורש במקומו ומעתה שאלו והלא חצוצרות משל כסף היו ובשאר מיני מתכות פסולה כמו שהתבאר בפרק הקומץ רבה וכן שאותן חצוצרות לא לבסם את הקול היו באות אלא חובת עצמן שהרי בין פרק לפרק היו תוקעין בהם ומה שאלה להם בקרנים ומתוך כך פירשו חכמי הצרפתים שבחצוצרות של ראש השנה נאמרה ולכתחלה כשאר המצות על דרך שאלת לולב ותכלת של ציצית ושמא תאמר א"כ בעייא דריש לקיש והיאך אמר תלת מילי אית לי למבעי תדע שבתוספות אין גורסין בכאן משום דאית לי למבעי תלת מילי עלה אלא משום דאית לי למבעי מילי אחרנייתא עלה וי"מ אותה בשל קרבן וחצוצרות פירושן שופרות וכמו שאמרו אשתני שמיהו מחצוצרתא לשיפורא והענין שאע"פ שהוזכרו כלי הנגון שכתבנו רשאים היו להוסיף עליהם אף במינין אחרים והיו באים שם שופרות לבסם את הקול וכן י"מ חצוצרות ממש ולא אותם שבין פרק לפרק אלא אחרות שהיו באות בשעות הזמר עם שאר כלי הנגון ואותן החצוצרות היו כשרות מכל דבר:
המשנה השביעית והכונה לבאר בה על איזה צד אסור לבנות סמוך לע"ז וטומאת הע"ז היאך הוא דינה ואמר על זה מי שהיה ביתו סמוך לע"ז ונפל אסור לבנותו כיצד יעשה כונס לתוך שלו ארבע אמות ובונה היה שלו ושל ע"ז נדון מחצה על מחצה אבניו ועציו ועפריו מטמאין כשרץ שנא' שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא ר' עקיבא אומ' כנדה שנא' תזרם כמו דוה צא תאמר מה נדה מטמאה במשא אף ע"ז מטמאה במשא אמר הר"ם אע"פ שהוא כונס לתוך שלו אסור להניח אותו מקום הפנוי לע"ז לפי שהיה מהנה אותה אבל ממלא אותו בדברים מאוסים ויתן שם קוצים וכיוצא בהם ודע שטומאת ע"ז דרבנן ולפיכך הם מקילים בה מכל צד ואומ' שהוא נדמה כשרץ לטמא במגע לא במשא כשרץ ונדמה למת שאינה מטמאה אלא בכזית לא בפחות מזה ואין הלכה כר' עקיבא ואפילו בע"ז עצמה וכל שכן משמשיה:
2 more comments on this page.
Meiri on Avodah Zarah 47a · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
בפרש"י בד"ה עיקר שירה כו' בפ' החליל הס"ד ואחר כך מ"ה אפילו הכי כו' ובד"ה מי שהיה כו' והבית עצמו נעבד עכ"ל כצ"ל:
תוס' בד"ה מי מאיס כו' אבל הכא מיירי אחר ביטול כו' עכ"ל לאו דוקא אחר ביטול אלא דהוה כמו אחר ביטול דהא לרבנן שרי בנטעו ולסוף עבדו בלא ביטול ואפשר דנקטו האי לישנא אחר ביטול משום דרב דימי דמוקי לה באשרה אסורה? וביטלה וק"ל:
Chidushei Halachot on Avodah Zarah 47a · Sefaria
Maharam
גמרא לא צריכא דקא נבעי מארעא נ"ל דיש לגרוס מארעיה ר"ל מקרקע שלו ואין לרבים חלק בו וכגון שאינו יוצא חוץ לשדה שלו כמו שפירשו התוס' ודו"ק:
תוס' ד"ה ואליבא דרבי יוסי בר' יהודה וכו' א"נ באילן שנטעו ולבסוף עבדו נמי הוי מצינו למבעיא וכו'. נ"ל להגיה דהא נמי באילן שנטעו ולבסוף עבדו נמי הוי מצי למבעיא וכו' ובא להוכיח דע"כ צריך אתה לומר דניחא ליה למבעי אליבא דרבנן או באילנות דשכיחי משום דהא נמי בנטעו ולבסוף עבדו גופיה הוה מצי למבעי אליביה דרבי יוסי בר' יהודה אלא ודאי ניחא למבעי אליבא דרבנן או באילנות דשכיחי:
ד"ה מי מאיס או לא וכו' אבל הכא מיירי אחר ביטול וכו' נראה דבלישנא קמא לא הוי צריך לאוקמי הך דהכא בלאחר ביטול דהא בלא"ה ל"ק מידי דמצי לתרץ דהכא איירי באילן שנטעו ולבסוף עבדו ואליבא דרבנן דשרי להדיוט ומשום הכי קא מיבעיא ליה והתם איירי באילן שנטעו מתחלה לכך ולכך לכתחלה לא יטול וכ"ת פשיטא דלכתחלה לא יטול ה"א כיון דמצות לאו ליהנות נתנו מותר ליטול אפילו לכתחלה ועוד דאתי לאשמועינן דאפ"ה בדיעבד יצא ועוד דלישנא דגמרא בלישנא דאבעי' לא יתיישב שפיר אי איירי הכא בלאחר ביטול דקאמר באילן שנטעו מתחלה לא תיבעי לך דאפילו להדיוט נמי אסור וכו' ואי איירי בלאחר ביטול הא שרי להדיוט ודוחק לומר דר"ל דכיון דקודם ביטול אסור אפילו להדיוט ולכך גם לאחר ביטולו לא תיבעי לך דפשיטא דאסירי למצוה אלא נראה משום לישנא דכי אתא רב דימי דמיבעיא ליה באילן שנטעו מתחלה לכך ולאחר ביטול ומיבעיא ליה אי יש דיחוי למצוה ועל זה קאמרו התוס' דהכא איירי לאחר ביטול כך היה נראה בעיני לפרש דעת התוס' אלא שסיום דבריהם לא משמע הכי דכתבו אלא הכא מיירי לאחר ביטול ובעי מי מאיס לכתחלה או לא משמע מדבריהם דאלישנא קמא דר"ל אתו לפרושי על כן על כרחינו צריכים לפרש כמו שכתבתי מתחלה ולפרש בדוחק דהכא אפי' בלישנא קמא מיירי בלאחר ביטול ואפ"ה באילן דאסור להדיוט קודם ביטול אף לאחר ביטול לא תיבעי לך דאסור למצוה משום דמאיס אלא באילן שמותר להדיוט אף קודם ביטול קא מיבעיא ליה אי אסור למצוה לאחר ביטול אי אמרינן דמאיס למצוה או לא ודו"ק:
ד"ה היינו בעיא דריש לקיש וכו' שהרי נשתנה ע"י טוייה המיימוני פסק פרק א' מהלכות ציצית דהמשתחוה לבהמה צמרה פסול לציצית אבל המשתחוה לפשתן כשר לציצית ויהיב טעמא משום דנשתנה וכן פסק הטור א"ה בהלכות ציצית ואם כן צריך לומר דס"ל דגבי צמר לא מקרי הטוייה שינוי אבל פשתן דנשתנה קודם הטוייה ממה שהיה במחובר לכך פסק דכשר לציצית משום דאיהו פסק כאיכא דאמרי דלעיל גבי המשתחוה לקמה דמסיק הכי השתא התם מעיקרא בהמה וכו' הכא מעיקרא חיטי והשתא קמחא:
רש"י ד"ה מי שהיה כותלו סמוך לעבודת כוכבים שהיה אחד מכותלי עבודת כוכבים והבית עצמו נעבד. נ"ל דהכריחו לפרש כן משום דקתני במתני' בתר הכי שהאבנים והעצים מטמאים ואי לאו שהבית עצמו נעבד והוי גופיה עבודת כוכבים לא היה מטמא וק"ל:
Maharam on Avodah Zarah 47a · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Avodah Zarah, daf 47, Amud Aleph, about 381 words in 22 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 22 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 114 words
Opens “אֲבָל עִיבְּרוּ וּלְבַסּוֹף נִרְבְּעוּ — דִּבְרֵי הַכֹּל…”
- Segment 221 words
Opens “אִיכָּא דְּאָמְרִי: מַחְלוֹקֶת כְּשֶׁנִּרְבְּעוּ וּלְבַסּוֹף עִיבְּרוּ, אֲבָל…”
- Segment 316 words
Opens “הָכִי הַשְׁתָּא? הָתָם, מֵעִיקָּרָא בְּהֵמָה וְהַשְׁתָּא בְּהֵמָה,…”
- Segment 48 words
Opens “בָּעֵי רֵישׁ לָקִישׁ: הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לַדֶּקֶל, לוּלָבוֹ מַהוּ…”
- Segment 518 words
Opens “בְּאִילָן שֶׁנְּטָעוֹ מִתְּחִלָּה לְכָךְ לָא תִּיבְּעֵי לָךְ,…”
- Segment 626 words
Opens “וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה לָא תִּיבְּעֵי…”
- Segment 718 words
Opens “כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר: בַּאֲשֵׁירָה שֶׁבִּיטְּלָהּ…”
- Segment 833 words
Opens “תִּפְשׁוֹט לֵיהּ מִדִּתְנַן: כִּיסָּהוּ וְנִתְגַּלָּה — פָּטוּר…”
- Segment 910 words
Opens “וְהָוֵינַן בָּהּ: כִּי חָזַר וְנִתְגַּלָּה מַאי הָוֵי?…”
- Segment 109 words
Opens “וְאָמַר רַב פָּפָּא, זֹאת אוֹמֶרֶת: אֵין דִּיחוּי…”
- Segment 1120 words
Opens “דְּרַב פָּפָּא גּוּפֵיהּ אִיבַּעְיָא לֵיהּ, מִפְשָׁט פְּשִׁיטָא…”
- Segment 1211 words
Opens “אוֹ דִלְמָא סַפּוֹקֵי מְסַפְּקָא לֵיהּ, וּלְחוּמְרָא אָמְרִינַן,…”
- Segment 138 words
Opens “בָּעֵי רַב פָּפָּא: הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לִבְהֵמָה, צַמְרָהּ מַהוּ…”
- Segment 1419 words
Opens “תְּכֵלֶת דְּמַאי? אִי תְּכֵלֶת לְכֹהֲנִים — הַיְינוּ…”
- Segment 1529 words
Opens “אִין הָכִי נָמֵי דְּלָא הֲוָה לְמִיבְּעֵי לֵיהּ,…”
- Segment 1612 words
Opens “אַלִּיבָּא דְּמַאן דְּאָמַר: עִיקַּר שִׁירָה בִּכְלִי, לָא…”
- Segment 1720 words
Opens “כִּי תִּיבְּעֵי לָךְ, אַלִּיבָּא דְּמַאן דְּאָמַר: עִיקַּר…”
- Segment 1824 words
Opens “בָּעֵי רַבָּה: הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לְמַעְיָן, מֵימָיו מַהוּ לִנְסָכִים?…”
- Segment 1920 words
Opens “לְעוֹלָם לְמַיָּא קָא סָגֵיד, וְהָכִי קָמִבַּעְיָא לֵיהּ:…”
- Segment 2021 words
Opens “וּמִי מִיתַּסְרִי? וְהָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם…”
- Segment 2119 words
Opens “מַתְנִי׳ מִי שֶׁהָיָה בֵּיתוֹ סָמוּךְ לַעֲבוֹדָה זָרָה,…”
- Segment 225 words
Opens “שֶׁלּוֹ וְשֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה —…”
Original text
אֲבָל עִיבְּרוּ וּלְבַסּוֹף נִרְבְּעוּ — דִּבְרֵי הַכֹּל אֲסוּרִין, וְהָכָא נָמֵי כְּעִיבְּרוּ וּלְבַסּוֹף נִרְבְּעוּ דָּמֵי.
But if they became pregnant and later a person engaged in bestiality with them, all agree that the offspring are forbidden because the offspring were involved in the act of bestiality, albeit in their fetal state. And here too, the case of the wheat is similar to the case where they became pregnant and later a person engaged in bestiality with them, because the flour was also worshipped, albeit in the form of a stalk of wheat.
אִיכָּא דְּאָמְרִי: מַחְלוֹקֶת כְּשֶׁנִּרְבְּעוּ וּלְבַסּוֹף עִיבְּרוּ, אֲבָל עִיבְּרוּ וּלְבַסּוֹף נִרְבְּעוּ — דִּבְרֵי הַכֹּל אָסוּר, וְהָנֵי נָמֵי כִּי עִיבְּרוּ וּלְבַסּוֹף נִרְבְּעוּ דָּמֵי.
There are those who say that Mar Zutra himself quoted Rav Naḥman’s statement: The dispute is with regard to a case where it became prohibited to use the animals as offerings because a person engaged in bestiality with them and later they became pregnant. But if they became pregnant and later a person engaged in bestiality with them, all agree that the offspring are forbidden. And these stalks of wheat, as well, are similar to the case where they became pregnant and later a person engaged in bestiality with them.
הָכִי הַשְׁתָּא? הָתָם, מֵעִיקָּרָא בְּהֵמָה וְהַשְׁתָּא בְּהֵמָה, דַּשָּׁא הוּא דַּאֲחִידָא בְּאַנְפַּהּ. הָכָא, מֵעִיקָּרָא חִיטֵּי וְהַשְׁתָּא קִמְחָא.
The Gemara asks: How can these cases be compared? There, in the case of offspring that it is prohibited to bring as an offering, it was initially an animal, in its fetal state, and now it is still an animal. A fetus is treated as a full-fledged animal, and the opening of the womb is compared to a closed door that holds it in its place. Here, in the case of the flour, it was initially wheat and now it is flour; it is in a totally new form. Therefore, no proof can be derived from the mishna.
בָּעֵי רֵישׁ לָקִישׁ: הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לַדֶּקֶל, לוּלָבוֹ מַהוּ לְמִצְוָה?
§ Reish Lakish raises a dilemma: In the case of one who bows to a palm tree, what is the halakha with regard to its lulav ? Is it permitted to use a lulav cut from it for the mitzva or not?
בְּאִילָן שֶׁנְּטָעוֹ מִתְּחִלָּה לְכָךְ לָא תִּיבְּעֵי לָךְ, דַּאֲפִילּוּ לְהֶדְיוֹט נָמֵי אָסוּר. כִּי תִּיבְּעֵי לָךְ בְּאִילָן שֶׁנְּטָעוֹ וּלְבַסּוֹף עֲבָדוֹ.
The Gemara narrows down the dilemma: With regard to a tree that one initially planted for such an idolatrous purpose, do not raise the dilemma. In that case the halakha is clear, as it is prohibited to use it even for an ordinary, non-mitzva, purpose. Rather, raise the dilemma with regard to a tree that one planted and subsequently worshipped.
וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה לָא תִּיבְּעֵי לָךְ, דַּאֲפִילּוּ לְהֶדְיוֹט נָמֵי אָסוּר. כִּי תִּיבְּעֵי לָךְ אַלִּיבָּא דְּרַבָּנַן, לְעִנְיַן מִצְוָה מַאי? מִי מְאִיס כְּלַפֵּי גָּבוֹהַּ אוֹ לָא?
And do not raise the dilemma according to the opinion of Rabbi Yosei bar Yehuda, who holds that even for an ordinary purpose it is forbidden (see 45b). Rather, when should you raise the dilemma? Raise it according to the opinion of the Rabbis, who hold that such a tree does not become forbidden: What is the halakha with regard to using a lulav from such a worshipped tree for a mitzva? Is it nevertheless forbidden because it is considered repulsive to use such a lulav for the Most High, i.e., for a mitzva, or not?
כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר: בַּאֲשֵׁירָה שֶׁבִּיטְּלָהּ קָמִבַּעְיָא לֵיהּ, יֵשׁ דִּחוּי אֵצֶל מִצְוֹת אוֹ אֵין דִּחוּי אֵצֶל מִצְוֹת?
When Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia, he presented a different understanding of Reish Lakish’s dilemma. He said: Reish Lakish raises the dilemma with regard to an ashera whose status as an object of idol worship was revoked. His dilemma is as follows: Is there disqualification with regard to mitzvot or is there no disqualification with regard to mitzvot? This lulav was once unfit for the mitzva, since it was worshipped while attached to the tree. Is it permanently disqualified, i.e., can it never be rendered fit? Or is the halakha that there is no permanent disqualification with regard to mitzvot, and consequently when the tree’s status as an object of idol worship was revoked, the lulav became fit for the mitzva?
תִּפְשׁוֹט לֵיהּ מִדִּתְנַן: כִּיסָּהוּ וְנִתְגַּלָּה — פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת, כִּיסָּהוּ הָרוּחַ — חַיָּיב לְכַסּוֹת. וְאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁחָזַר וְנִתְגַּלָּה, אֲבָל לֹא חָזַר וְנִתְגַּלָּה — פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת.
The Gemara suggests: Resolve the dilemma from that which we learned in a mishna ( Ḥullin 37a): With regard to one who slaughtered an undomesticated animal or a bird and is obligated to cover the blood, if he covered the blood and it was then uncovered he is exempt from the obligation to cover it a second time. But if the wind blew dust and covered the blood and no person was involved, he is obligated to cover it. And Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yoḥanan says: The mishna taught that one is obligated to cover the blood after the wind covered it only in a case where the blood was then exposed. But if it was not then exposed, he is exempt from the obligation to cover it.
וְהָוֵינַן בָּהּ: כִּי חָזַר וְנִתְגַּלָּה מַאי הָוֵי? הוֹאִיל וְאִידְּחִי אִידְּחִי!
And we discussed this issue and asked: When the blood was then exposed, what of it? Why is one obligated to cover it a second time? Once it was disqualified, it should remain disqualified. When the wind covered the blood, the person was exempted from covering the blood. If so, even if the blood is subsequently uncovered, he should remain exempt. Why, then, is he obligated to cover the blood in that case?
וְאָמַר רַב פָּפָּא, זֹאת אוֹמֶרֶת: אֵין דִּיחוּי אֵצֶל מִצְוֹת.
And Rav Pappa says: That is to say that there is no disqualification with regard to mitzvot. Once the cause of the exemption from the obligation is removed, one is once again obligated to fulfill the mitzva. If so, Reish Lakish’s dilemma is resolved.
דְּרַב פָּפָּא גּוּפֵיהּ אִיבַּעְיָא לֵיהּ, מִפְשָׁט פְּשִׁיטָא לֵיהּ לְרַב פָּפָּא דְּאֵין דִּיחוּי אֵצֶל מִצְוֹת, לָא שְׁנָא לְקוּלָּא וְלָא שְׁנָא לְחוּמְרָא.
The Gemara rejects this suggestion: It is with regard to Rav Pappa’s resolution itself that Reish Lakish raised the dilemma. Is it obvious to Rav Pappa, based on the discussion with regard to the blood, that there is no disqualification with regard to mitzvot; and there is no difference whether that ruling leads to leniency, as in the case of the worshipped tree whose status as an object of idol worship was revoked, thereby permitting its lulav branch to be used for a mitzva, and there is no difference whether that ruling leads to stringency, as in the case of the blood, where one is obligated to cover it anew?
אוֹ דִלְמָא סַפּוֹקֵי מְסַפְּקָא לֵיהּ, וּלְחוּמְרָא אָמְרִינַן, לְקוּלָּא לָא אָמְרִינַן? תֵּיקוּ.
Or perhaps is he uncertain, and therefore, when that ruling leads to stringency, we say that there is no disqualification with regard to mitzvot, and one must perform the mitzva. But when that ruling leads to leniency, we do not say that there is no disqualification with regard to mitzvot. The Gemara concludes: The question shall stand unresolved.
בָּעֵי רַב פָּפָּא: הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לִבְהֵמָה, צַמְרָהּ מַהוּ לִתְכֵלֶת?
§ Rav Pappa raises a dilemma: In the case of one who bows to an animal, what is the halakha with regard to its wool? May it be used for the sky-blue wool?
תְּכֵלֶת דְּמַאי? אִי תְּכֵלֶת לְכֹהֲנִים — הַיְינוּ בַּעְיָא דְּרָמֵי בַּר חָמָא, וְאִי תְּכֵלֶת לְצִיצִית — הַיְינוּ בַּעְיָא דְּרֵישׁ לָקִישׁ!
The Gemara asks: The sky-blue wool in question is for which mitzva? If it is the sky-blue wool for the ritual garments worn by priests, then Rav Pappa’s dilemma is the same as the dilemma raised by Rami bar Ḥama earlier (46b) with regard to the use in the Temple of worshipped items that have since changed in form. And if the sky-blue wool in question is for the mitzva of ritual fringes, this is the same as the dilemma raised by Reish Lakish with regard to the use of a branch of a worshipped palm tree for performing the mitzva of lulav .
אִין הָכִי נָמֵי דְּלָא הֲוָה לְמִיבְּעֵי לֵיהּ, וְהַאי דְּקָא בָעֵי לֵיהּ הָא מִשּׁוּם דְּאִיכָּא מִילֵּי אַחְרָנְיָיתָא: צַמְרָהּ מַהוּ לִתְכֵלֶת? קַרְנֶיהָ מַהוּ לַחֲצוֹצְרוֹת? שׁוֹקֶיהָ מַהוּ לַחֲלִילִין? בְּנֵי מֵעֶיהָ מַהוּ לְפֹארוֹת?
The Gemara answers: Yes, it is indeed so that Rav Pappa did not need to raise this dilemma, as it was previously addressed. And the reason that he raises this dilemma is due to other matters that he needed to clarify, concerning the use of parts of a worshipped animal in the Levites’ ritual song. With regard to its wool, what is the halakha concerning using it for sky-blue wool used in the performance of a mitzva? With regard to its horns, what is the halakha concerning their use for trumpets? With regard to the bones of its thighs, what is the halakha concerning their use for flutes? With regard to its innards, what is the halakha concerning their use for harp strings [ leforot ]?
אַלִּיבָּא דְּמַאן דְּאָמַר: עִיקַּר שִׁירָה בִּכְלִי, לָא תִּיבְּעֵי לָךְ — דְּוַדַּאי אֲסִיר.
According to the opinion of the one who says that the primary element of song in the Temple is the accompaniment by musical instruments, do not raise the dilemma, as it is certain that use of a worshipped animal is prohibited, because the musical instruments are items used to facilitate an offering.
כִּי תִּיבְּעֵי לָךְ, אַלִּיבָּא דְּמַאן דְּאָמַר: עִיקַּר שִׁירָה בַּפֶּה, בַּסּוֹמֵי קָלָא בְּעָלְמָא הוּא וּמַיְיתִינַן, אוֹ דִלְמָא אֲפִילּוּ הָכִי אֲסִיר? תֵּיקוּ.
When should you raise the dilemma? Raise it according to the opinion of the one who says that the primary element of song in the Temple is singing with the mouth, and that the musical instruments are used merely to sweeten the sound, i.e., to accompany and enhance the singing. And accordingly, can one bring musical instruments made of a worshipped animal’s parts, as they are not an essential element of the Temple service? Or perhaps is it nevertheless forbidden since it is repulsive to use such instruments in the course of the Temple service? The Gemara concludes: The question shall stand unresolved.
בָּעֵי רַבָּה: הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לְמַעְיָן, מֵימָיו מַהוּ לִנְסָכִים? מַאי קָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ? אִילֵּימָא לְבָבוּאָה קָא סָגֵיד, אוֹ דִלְמָא לְמַיָּא קָא סָגֵיד? וְתִיבְּעֵי לֵיהּ סֵפֶל לְהֶדְיוֹט!
§ Rava raises a dilemma: In the case of one who bows to a spring of water, what is the halakha with regard to using its water for libations? The Gemara asks: What is the dilemma he is raising? If we say that the dilemma concerns whether he is bowing to his own reflection or perhaps he is bowing to the water, why then is this a dilemma only with regard to libations in the Temple? Let him raise the dilemma with regard to the use of a pail of water that a person bowed to, even for ordinary purposes.
לְעוֹלָם לְמַיָּא קָא סָגֵיד, וְהָכִי קָמִבַּעְיָא לֵיהּ: לְמַיָּא דְּקַמֵּיהּ קָא סָגֵיד, וְקַמָּאֵי קַמָּאֵי אֲזַדוּ, אוֹ דִּלְמָא לְדַבְרוּנָא דְּמַיָּא קָא סָגֵיד?
The Gemara answers: Actually, it is clear that he is bowing to the water. And this is the dilemma Rava raises: Is he bowing to the water before him, and therefore it follows that the first waters, i.e., those that were present at the time of his bowing, are gone, and the water that is currently flowing is permitted, or perhaps is he bowing to the flow of the water, which would render it prohibited to use all the water that flows in that spring for libations.
וּמִי מִיתַּסְרִי? וְהָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק: מַיִם שֶׁל רַבִּים אֵין נֶאֱסָרִין! לָא צְרִיכָא, דְּקָא נָבְעִי מֵאַרְעָא.
The Gemara asks: And is the water actually rendered forbidden by his worship? But doesn’t Rabbi Yoḥanan say in the name of Rabbi Shimon ben Yehotzadak: Water that belongs to the public cannot become forbidden? The Gemara answers: No, the dilemma is not with regard to a public spring. Rather, it is necessary with regard to a spring that flows from the ground in one specific location that is privately owned.
מַתְנִי׳ מִי שֶׁהָיָה בֵּיתוֹ סָמוּךְ לַעֲבוֹדָה זָרָה, וְנָפַל — אָסוּר לִבְנוֹתוֹ. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה? כּוֹנֵס בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת וּבוֹנֶה.
MISHNA: In the case of one whose house was adjacent to a house of idol worship and the dividing wall fell, it is prohibited to rebuild it. What should he do? He should withdraw into his own property four cubits and build the wall there.
שֶׁלּוֹ וְשֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה —
In talmudic times, external walls to homes were often built in two parts, with a functional space between them. If the space between the two parts of the wall belonged to him and to the house of idol worship,