Talmud Builders

    Commentary page

    Avodah Zarah 41b

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Avodah Zarah 41b

    Avodah Zarah 41b. The full printed text of this folio side — 15 numbered segments, about 273 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    על בסיסן על כנן מקום המתוקן לה כיון דאותבינהו התם ודאי פלחי להו:

    לא ידרכו כהני דגון על מפתן דגון אלמא חשיבי להו שברים:

    משם ראיה בתמיה:

    התם לאו עבודת כוכבים שבורה קחשיבי לה דאינהו סבור כיון שראו אברים חשובין שלו על מפתן:

    שבקיה איסריה לדגון גבורת ושררת הצלם עזבתו והלכה וישבה על המפתן. איסריה שר שלו כמו איסריה דעניותא (בשחיטת חולין בפרק כל הבשר (חולין דף קה)):

    וסתמא כר"מ ואע"ג דאסר בצלמים מודה בשבריהן:

    ומקשי' ולרבי יוחנן דקאמר הכא מודה ר"מ דשברי צלמים מותרין מדר"מ נשמע לרבנן דרבנן נמי שרו בשברי עבודת כוכבים דהא צלמים לרבי מאיר כעבודת כוכבים לרבנן נינהו ומדר"מ נשמע לרבנן דכי היכי דקאמר שברי צלמים מותרין ה"נ ודאי ס"ל לרבנן צלמים שיש בידן מקל או צפור דשבריהן מותרין. וה"מ למימר מדרבנן נשמע לרבנן דהא אסרי צלמים שיש בידן מקל או צפור ומ"מ שבריהן מותרין והאי דלא קאמר הכי משום דלא חזינא בהדיא במתניתין דקא שרי שברי אותן צלמים שהן אסורין:

    לאו אמר ר"מ וכו' לשון קושיא:

    8 more comments on this page.

    Rashi on Avodah Zarah 41b · Sefaria

    Tosafot

    והא שברים נינהו וא"ת בלא מלתיה דשמואל נמי תקשי רישא לסיפא רישא שברי צלמים מותרין וסיפא תבנית יד ורגל אסורין ויש לומר דאי לאו מלתיה דשמואל הוה אמינא שברי עבודת כוכבים אסורין וסיפא משתמע שפיר בשברי עבודת כוכבים:

    בעומדין על בסיסן פ"ה על בימוס שלהן ולשון מצא קשיא דמשמע בשוק או בשדה לכך נראה לר"ת לפרש שיש להם בית מושב רחב שיושבין עליו לבדם ואינם נראים כשברים אלא נראה שכך הן מתחלה נעשים:

    איתיביה המוצא שברי צלמים הרי אלו מותרין הא שברי עבודת כוכבים אסורין נראה לפרש דהכי פריך הך משנה סתמא שנויה ור"מ לא הוזכר בה וא"כ נוכל להעמיד אף כרבנן ובסתם צלמים שאין בידם כלום שנחלקו ר"מ ורבנן מיירי הכא והכי דייק בשלמא לר"מ דאסר צלמים עצמם הוצרך לשנות היתר בשברים אלא לרבנן השתא צלמים עצמם שרו שברים מבעיא אלא ש"מ למידק אתא הא שברים של עבודת כוכבים אסורין והשתא ליכא לשנויי כדשני לעיל ה"ה אפי' שברי עבודת כוכבים מותרין ומשום דקא בעי למיתני מצא תבנית יד וכו' דהך תירוצא לא שייך אלא אליבא דר"מ דאסר סתם צלמים אבל לרבנן עדיין הקושיא בדוכתה אמאי תני שברי צלמים אם לא לדקדק הא שברי עבודת כוכבים אסורין ומשני לא תוקמה כרבנן ותידוק הא שברי עבודת כוכבים אסורין אלא תוקמה כר"מ ותידוק הא צלמים עצמם אסורין אבל שברי עבודת כוכבים לעולם מותרין ומאחר שבא להשמיענו סתמא כר"מ אין להקשות מה שהקשינו לעיל לשמואל ליתני שברי עבודת כוכבים וכ"ש שברי צלמים דאי תנא שברי עבודת כוכבים לא היינו יכולין לדקדק הא צלמים עצמם אסורין אלא הא עבודת כוכבים עצמה אסורה ובהא כו"ע מודו ואין להקשות מאחר דמוקי לה כר"מ לימא משום דבעי למתני סיפא כדשני לעיל כי נראה קצת דוחק בהיות כי בא לאשמועי' חידוש בשברים ומניח שברי עבודת כוכבים משום סיפא אבל השתא קאמר דלא בא לאשמועינן בשברים כלל ולא בא אלא לדיוק אבל אליבא דשמואל משמע דבא להודיע דשברים מותר כדפרישית לעיל:

    מדרבי מאיר נשמע לרבנן לפר"ת דפירש לרבנן דאסרי כל צלמים אף אין בידם כלום חוץ מאנדרטי עומד על פתח מדינה נראה דה"מ למפרך מרבנן גופייהו דלעולם בצלמים האסורים יש להחמיר בשבריהם כשברי עבודת כוכבים עצמה ולרבנן שבריהם מותרין דדבר ידוע הוא שאינם מחמירין יותר מר"מ וא"כ לימא מרבנן גופייהו נשמע דשברי עבודת כוכבים מותרין דהא צלמים אסורין שבריהם מותרין ה"נ עבודת כוכבים אסורה שבריה מותרין ובקונטרס נמי דקדק דה"מ למיפרך מרבנן גופייהו ומצלמים שיש בידם מקל או צפור ושבריהם מותרין אלא משום דלא חזינן בהדיא במתני' דשרו שברי צלמים שהן אסורין:

    ואין ספק מוציא מידי ודאי בתמיה פי' ואין ספק היתר הרגיל מוציא מידי ודאי דאי בשאינו רגיל אפילו ספק איסור אינו מוציא מידי ודאי היתר כדמוכח בפ"ק דחולין (דף י.) גבי עור ספק פוגם וכו':

    חזקה על חבר וכו' בירושלמי קאמר תפתר בשמת בתוך היישוב פירוש ביישוב הדעת:

    ומכניסה במוץ שלה פי' שלא תראה בדגן פני הבית כדי שלא תתחייב במעשר דאמרינן (ב"מ דף פח.) אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית פירוש לאחר שנעשה דגן ואם הכניסה במוץ שלה אז יוכל לאכול עראי וכדתניא בתוספתא ובפרק קמא דביצה (דף יג.) מייתי לה הכניס שבלין לאכול מהם עיסה אוכל מהם עראי ופטור ואכילת בהמתו דנקט הכא משום דכל אכילת בהמה אפילו קבע שלה חשוב הוא עראי וכדאמרינן (פאה פ"א מ"ו) מאכיל לבהמה לחיה ולעופות עד שיתמרח בכרי אבל אם ראה פני הבית בדגן או אף במרוח בכרי או בשדה ואין דעתו להביאו לבית נקבע הוא למעשר ולא יוכל לאכול עראי ואף לא להאכיל בהמתו דהנאה של כלוי אסורה בטבל והתם תלינן בשמא הכניסה במוץ ואף על גב דמדרבנן אסור לאכול קבע אתי ספק מעשר ומוציא מידי ודאי דרבנן:

    Tosafot on Avodah Zarah 41b · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    איתמר עבודת כוכבים שנשתברה מאליה רבי יוחנן אמר אסורה דלא ביטלה אדם ריש לקיש אמר מותרת כיון שנשתברה אמר בדעתיה איהי לא יכלה לשיזבי נפשה לאחריני משזבה ובסתמא מבטיל לה.

    ומותיב ר' יוחנן לריש לקיש והא ראש דגון ושתי כפות ידיו כרותות דנשתברה מאליה היא וביטלום ופריק ריש לקיש הא קא שבקו לדגון דאמרי שבקיה איסריה לדגון ואזיל ויתיב ליה אמפתן.

    ואתינן לפרושי דעתייהו דרבנן מכלל דר' מאיר דרבנן סבירא ליה עבודת כוכבים אסורה שבריה מותרין קשיא לר' יוחנן. ומשני ר' יוחנן הכי השתא בשלמא צלמים ספק עבדום ספק לא עבדום ואם תמצא לומר עבדום אימור ביטלום אבל עבודת כוכבים דודאי עבדוה מי יימר דביטלוה הוי עבודתן ודאי וביטלום ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי. ומקשינן ואין ספק מוציא מידי ודאי והתניא חבר שמת והניח מגורה מלשון נהרסו ממגורות והניח מגורה מלאה פרות וכו' ודברים פשוטין הן ובכמה מקומות פירשנו זה הענין וגם בפסחים.

    Rabbeinu Chananel on Avodah Zarah 41b · Sefaria

    Ritva

    בעומדין על בסיסן פר״שי ז״ל כנם כתרגום כנו בסיסיה דכיון דאוקמוה התם ודאי מפלח פלחי להו ויש שפירשו שיש להם כן ובסיס לעצמן מגופן דמוכחא מילתא שכן נעשו מתחילתן ולאו שברים נינהו והיינו דקתני תבנית יד ושני הפירושין אמת בעיקר הדין.

    אתמר עבודה זרה שנשתברה מאיליה פירוש שאנו יודעין כן וכדפרישנא וסתמא פליגי בין שנשתברה בפניו בין שלא בפניו והכין מוכחא סוגיא בהדיא.

    הא שברי עבודה זרה אסורין פירוש וקשיא לריש לקיש ואם תאמר אפילו לרבי יוחנן תקשי למה אסורין מן הסתם במוצא לימא דשברן גוי וכדכתיבנ׳ לעיל אליבא דשמואל ויש לומר דהשתא לא נחתינן לההוא דוקיא וסלקא דעתיה דמקשה דראוי לחוש בשברי עבודה זרה שמא נשתברה מאיליה ואנן נמי ניחא לן לתרוצי ליה לפום טעמיה ודכוותא בתלמודא אי נמי דקושין משום דמתניתין סתמא היא ואפילו לרבי מאיר דחייש למיעוטא ועוד נראה לי דאנן השתא הכי פרכינן דלהכי קתני היתרא בשברי צלמים דוקא דהוו תרי ספקי כי היכי דנידון מינ׳ דבשברי עבודה זרה משכחת לה דאסורין והיינו דשניכר בהן בשנשתברו מאיליהן ופרקינן דלא קתני ליה למידק הכי דודאי כל שברי עבודה זרה גם כן מותרין ואפילו ידוע שנשתברו מאיליהן אלא אימא הא צלמים עצמן אסורים וסתמא כר״מ ומדרבי מאיר נשמע לרבנן לאו אמר ר׳ מאיר צלמים אסורין שברי צלמים מותרים פירוש לעולם לרבנן נמי שברי עבודה זרה יהו מותרין לעולם פירכא היא דפריך תלמודא מנא ליה לרבי יוחנן ומהיכא אתיא לן מעיקרא למקשה מהא מתניתא לריש לקיש ולמידק מינה דשברי עבודה זרה אסורין אדרבא דכיון דרבי מאיר שרי ושברי צלמים ולא חייש למיעוטה דמשתברין מאיליהן אלמא נשתברו מאיליהן מותרין והוא הדין לשברי עבודה זרה ורבנן לאו בהא פליגי עליה ואין ספק מוציא מידי ודאי פירוש אף על פי שהוא ספק הרגל וקרוב לודאי ועל ספק כזה הוא דשקיל וטרי תלמודא דאילו בספק שקול הכל מודים.

    מתני׳ דמגורה ומעשה שפחתו של מציק כו' פירשתי יפה במסכת פסחים בס״ד.

    ומה שכתב ר״שי ז״ל כאן על ההיא דרבי הושעיא דכל היכא דמרחינהו בשדה ועיילינהו דרך הפתח חייבי׳ במעשר ואי עיילינהו דרך גגות פטורין אינו מחוור דכל היכא דעבד להו מירווח בשדה וקבעי למעשר בלא ראיית פני הבית ולא אמרו מכניסה במוץ שלה אלא למעוטי כל היכא דדיגנה ולא מרחה להעמידה בכרי דהשתא בעי ראיית פני הבית ולשון מירוח אינו לשון דגון אלא לשון ממרח רטיה מ״ר. ואמאי תהוי כע״ז שנשתברה מאליה פירוש דנימא דגוי מבטל לה מכיון דלא מצלה נפשה מישראל המשברה.

    Ritva on Avodah Zarah 41b · Sefaria

    Meiri

    אע"פ שלא בא במשנה בביאור זה אלא שברי צלמים שיש בהם שתי ספקות שמא לא נעבדו ואם תמצא לומר נעבדו שמא מיד הגוי נשברו מ"מ אף בשברי ע"ז והוא הצלם שנודע בודאי שנעבד ואין שם אלא ספק אחד שמא גוי שברה ונתבטלה הדין כן הואיל ונשתברה אומדין בוודאי שמיד הגוי נשתברה ובטלה בשבירתו שמן הסתם אינה משתברת מאליה הא כל שנודע שמאליה נשתברה אסורה שמא אינו מבטלה בלבו אע"פ שרואה שנשברה זו היא שטתנו ולדעתנו שמואל שאמר בסמוך במוצא שברי ע"ז שמותרין אינו חולק עם ר' יוחנן שאמר כאן בנשתברה מאליה שאסורה אלא שמואל אמרה במוצא שברים סתם ודנין בה שמיד הגוי נשתברה ור' יוחנן אמרה בראינו שנשתברה מאליה ואע"פ שהקשו למטה משמועת המוצא שברי צלמים וכו' ודקדק הא שברי ע"ז אסורין ולדברינו הרי אף לר' יוחנן קשיא שאף הוא מתיר בשברי צלמים שתולין בה שהגוי שברה אפשר שלא ר' יוחנן בעצמו אמרה אלא אחר על שטתו והיה המקשה סבור שיהא ר' יוחנן אומר כן אף בשברי ע"ז שנמצאו ומתוך כך הקשה כן ואף המשיב השיבו לפי דעתו שכך היא דרך הסוגיות בהרבה מקומות ומגדולי המפרשים והמחברים חולקים לאסור כל שברי ע"ז עד שיודע בודאי שגוי שברן שמא מאליהם נשברו ולדעתם שמואל חולק עם ר' יוחנן ור' יוחנן אוסר אף בשברים סתם וכן גדולי הדורות מפרשים כן אלא שבמוצא מיהא פוסקים כריש לקיש הואיל ושמואל סובר כמותו ואין הדברים נראין שאין דרכה של ע"ז מן הסתם להשבר מאליה:

    כבר ידעת על עמי הארץ שתבואתם צריכה הפרשת מעשר ואינם נאמנים לומר כבר הפרשנו מפני שמצאום מקילים במעשרות והיו מפרישים ממנה תרומת מעשר שיש בו חיוב מיתה אבל לא מעשר עצמו ולא מעשר עני הואיל ומותרים לזרים ותכונת הפרשתו כבר ביארנוה במסכת חולין פרק ראשון וזהו ענין דמאי ומ"מ תלמיד חכם נאמן לעולם ולא עוד אלא שפירותיו מתוקנים מן הסתם ותלמיד שמת והניח פירות אפילו הם בני יומן ר"ל שנתמרחו היום והיה לנו לחוש שלא נתקנו הואיל ונכנסו במגורה הרי הם בחזקת מתוקנים ופי' בתלמוד המערב דוקא במת מתוך הדעת אבל מת בטרוף בני יומן מיהא לא ולי נראה שחולק הוא עם תלמוד שלנו וכל שהכניסן בבית חזקה עליו שתקנן שלא ליכשל בם אנשי ביתו ואפילו מת מתוך טירוף כן הואיל והכניסן בבית:

    התבואה אינה חייבת במעשר מן התורה עד שתתמרח ושיראה פני הבית מרחו והכניסו דרך גגות או שהכניסו דרך הפתח ולא נמרח אינו חייב מן התורה במעשר אלא שחכמים גזרו שלא לאכול ממנה אכילת קבע אבל אכילת עראי מותר ואסור להערים בכך אבל לענין אכילת בהמה שכל אכילתה חשובה עראי הואיל ואין דין מעשר לבהמה מן התורה אפילו לתבואה שנזרעה או נקחה לאדם אף הוא רשאי להערים מכאן אמרו מערים אדם על תבואתו ואינה ממרחה אחר דישה אלא מכניסה במוץ שלה שלא תתחייב במעשר ומאכיל לבהמתו וכל שכן אם הכניסה בשובלין וכבר הארכנו בה יותר בחמישי של ברכות:

    Meiri on Avodah Zarah 41b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בפרש"י בד"ה ומקשינן ולר' יוחנן דמותיב מודה דלר' מאיר כו' עכ"ל כצ"ל פי' אע"ג דר' יוחנן לא מוקי סתמא כר"מ מ"מ מודה דכר"מ נמי אתיא הא דשברי צלמין מותרין וק"ל:

    תוס' בד"ה מדר"מ נשמע לרבנן לפר"ת דפירש כו' כצ"ל:

    Chidushei Halachot on Avodah Zarah 41b · Sefaria

    Maharam

    תוס' ד"ה איתיבי' המוצא שברי דמות וכו' נראה לפרש דהכי פריך וכו' נראה דהוקשה להתוס' מאי סלקא דעתיה דר' יוחנן שהקשה לעיל ממתניתין הא ודאי לא נעלם ממנו שיש לתרץ ה"ה דשברי עבודת כוכבים נמי מותרין והא דקתני שברי צלמים משום דבעי למתני סיפא כדשני לעיל אליבא דשמואל או איכא לשנויי דאתא למידק הא דמות עצמן אסורים כדמשני הכא לכך כתבו דהכי פריך וכו' דהוה סלקא אדעתיה כרבנן נמי אתי וא"כ ליכא לשנויי דאתא למידק הא דמות עצמן אסירי דהא לרבנן דמות מותרים וגם ליכא לשנויי ה"ה שברי עבודת כוכבים מותרים והא דקתני שברי דמות משום דקא בעי למתני סיפא וכו' ר"ל לאשמועינן דתבנית יד אפילו דדמות אסורים דהא אפילו דמות שלמים מותרים לרבנן ולכך לא שייך שינויא זה אליבייהו דרבנן וק"ל:

    בא"ד ואין להקשות מאחר דמוקי לה כר"מ לימא משום דבעי למתני סיפא וכו' כי נראה לו קצת דוחק וכו' כללא דמילתא דלעיל לשמואל דמשמע מדבריו דמתני' היתרא דשברים אתא לאשמועינן לא הוה שייך לשנויי שינויא דהכא דאתי למידק הא דמות עצמן אסורין דזה היה נראה דוחק כיון דהשתא אתא לאשמועינן דיני דשברים ולכך הוצרך לשנויי משום דבעי למתני סיפא ואתא גם כן לאשמועינן איסור דתבנית יד ורגל דדמיא לשברים כדלעיל בתוס' אבל השתא דס"ל דהמתניתין לא אתי לאשמועינן היתרא דשברים איפכא ס"ל דאי הוה משני משום דבעי למתני סיפא היה נראה קצת דוחק בהיות כי בא לאשמועינן חדוש בשברים ומניח שברי עבודת כוכבים משום סיפא לכך שינויא דהכא דמשני דבא לאשמועינן למידק הא דמות עצמן אסורים מסתבר ליה טפי כיון דהשתא אמרינן דלא אתא לאשמועינן שום חדוש בשברים כלל וק"ל:

    ד"ה ואין ספק מוציא מידי ודאי וכו' דאי בשאינו רגיל אפילו ספק איסור אינו מוציא מידי ודאי היתר וכו'. ר"ל דהתם אמרינן לרב חסדא היכי דשחט וקודם שבדק הסכין שיבר בה עצמות ואחר כך נמצא הסכין פגום הבהמה מותרת ולא אמרי' שמא בעור נפגם קודם גמר השחיטה משום דעצם ודאי פוגם ועור ספק פוגם ואין ספק מוציא מידי ודאי והשתא הא התם דהוה מסתבר למימר לחומרא דספק האיסור יוציא מידי ודאי ההיתר ואפילו הכי לא אמרינן וכ"ש דלא נימא בספק לקולא שספק יוציא מידי ודאי איסור ואיך פריך המקשה ואין ספק מוציא מידי ודאי בתמיה וכו' אלא ודאי התם בחולין הוי ספק שאינו רגיל אבל הכא פריך דבספק הרגיל אפילו לקולא אמרינן דמוציא מידי ודאי כדאשכחן בההוא דחבר שמת דספק עשרינהו כיון דהוי ספק הרגיל מוציא מידי ודאי טבל [ועיין שם בתוס' פ"ק דחולין]:

    Maharam on Avodah Zarah 41b · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמ' רשב"ל אמר מותרת עי' פסחים דף כז ע"ב תוס' ד"ה חוץ:

    Gilyon HaShas on Avodah Zarah 41b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Avodah Zarah, daf 41, Amud Bet, about 273 words in 15 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 15 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 18 words

      Opens “וְהָא שְׁבָרִים נִינְהוּ! תַּרְגְּמַהּ שְׁמוּאֵל: בְּעוֹמְדִין עַל…”

    2. Segment 215 words

      Opens “אִתְּמַר: עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁנִּשְׁתַּבְּרָה מֵאֵילֶיהָ, רַבִּי יוֹחָנָן…”

    3. Segment 327 words

      Opens “רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲסוּרָה, דְּהָא לָא בָּטְלָה.…”

    4. Segment 422 words

      Opens “אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ:…”

    5. Segment 521 words

      Opens “אָמַר לוֹ: מִשָּׁם רְאָיָה? הָתָם שֶׁמַּנִּיחִין אֶת…”

    6. Segment 614 words

      Opens “אֵיתִיבֵיהּ: הַמּוֹצֵא שִׁבְרֵי צְלָמִים — הֲרֵי אֵלּוּ…”

    7. Segment 715 words

      Opens “לָא תֵּימָא שִׁבְרֵי עֲבוֹדָה זָרָה אֲסוּרִין, אֶלָּא…”

    8. Segment 824 words

      Opens “וְרַבִּי יוֹחָנָן, מִדְּרַבִּי מֵאִיר נִשְׁמַע לְהוּ לְרַבָּנַן,…”

    9. Segment 930 words

      Opens “הָכִי הַשְׁתָּא? הָתָם אֵימַר עֲבָדוּם אֵימַר לֹא…”

    10. Segment 1021 words

      Opens “וְאֵין סָפֵק מוֹצִיא מִידֵי וַדַּאי? וְהָתַנְיָא: חָבֵר…”

    11. Segment 1114 words

      Opens “וְהָא הָכָא דְּוַדַּאי טְבִילִי, סָפֵק עַשְּׂרִינְהוּ, סָפֵק…”

    12. Segment 1223 words

      Opens “הָתָם וַדַּאי וּוַדַּאי הוּא, דְּוַדַּאי עַשְּׂרִינְהוּ, כִּדְרַבִּי…”

    13. Segment 139 words

      Opens “וְאִי בָּעֵית אֵימָא: מֵעִיקָּרָא לָא טְבִילִי, סָפֵק…”

    14. Segment 1419 words

      Opens “אֶפְשָׁר דַּעֲבַד כִּדְרַבִּי אוֹשַׁעְיָא, דְּאָמַר: מַעֲרִים אָדָם…”

    15. Segment 1511 words

      Opens “וְאֵין סָפֵק מוֹצִיא מִידֵי וַדַּאי? וְהָתַנְיָא, אָמַר…”

    Sages named on this page

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Avodah Zarah 41b · Segment 1 — “…שְׁבָרִים נִינְהוּ! תַּרְגְּמַהּ שְׁמוּאֵל: בְּעוֹמְדִין עַל בְּסִיסָן.

    Original text

    וְהָא שְׁבָרִים נִינְהוּ! תַּרְגְּמַהּ שְׁמוּאֵל: בְּעוֹמְדִין עַל בְּסִיסָן.

    But aren’t they fragments of idols, which are permitted according to Shmuel? The Gemara answers that Shmuel interpreted the mishna as follows: It is referring to a case where these objects that are in the figure of a hand or a foot are standing on their pedestals, which shows that they were designed this way initially and are not merely fragments.

    אִתְּמַר: עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁנִּשְׁתַּבְּרָה מֵאֵילֶיהָ, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲסוּרָה, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר: מוּתֶּרֶת.

    § It was stated: With regard to objects of idol worship that broke by themselves, Rabbi Yoḥanan says: It is prohibited to derive benefit from them. Rabbi Shimon ben Lakish says: It is permitted.

    רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲסוּרָה, דְּהָא לָא בָּטְלָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר: מוּתֶּרֶת, מִסְּתָמָא בַּטּוֹלֵי מְבַטֵּיל לַהּ, מֵימָר אָמַר: אִיהִי נַפְשַׁהּ לָא אַצְּלָה, לְהָהוּא גַּבְרָא מַצְּלָה לֵיהּ?

    The Gemara explains the sides of the dispute. Rabbi Yoḥanan says that it is prohibited, as its owner did not revoke its status as an object of idol worship. Rabbi Shimon ben Lakish says that it is permitted, as the owner presumably revoked its status as an object of idol worship, having said to himself: If the idol could not save even itself from harm, can it save that man, i.e., myself?

    אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: ״וְרֹאשׁ דָּגוֹן וּשְׁתֵּי כַּפּוֹת יָדָיו כְּרֻתוֹת וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״עַל כֵּן לֹא יִדְרְכוּ כֹהֲנֵי דָגוֹן וְגוֹ׳״!

    Rabbi Yoḥanan raised an objection to Rabbi Shimon ben Lakish from the passage in the book of Samuel recounting the downfall of the Philistine god Dagon: “And when they arose early the next morning, behold, Dagon was fallen on his face to the ground before the Ark of the Lord; and the head of Dagon and both the palms of his hands lay cut off upon the threshold; only the trunk of Dagon was left to him” (I Samuel 5:4). And from the next verse it seems that Dagon’s worshippers accorded it honor despite its destruction, as it is written: “Therefore, the priests of Dagon, and anyone who comes into Dagon’s house, do not tread on the threshold of Dagon in Ashdod until this day” (I Samuel 5:5). Evidently, when an idol breaks, its worshippers do not stop worshipping it.

    אָמַר לוֹ: מִשָּׁם רְאָיָה? הָתָם שֶׁמַּנִּיחִין אֶת הַדָּגוֹן, וְעוֹבְדִין אֶת הַמִּפְתָּן, דְּאָמְרִי הָכִי: שַׁבְקֵיהּ אִיסָרֵיהּ לְדָגוֹן, וַאֲתָא אִיתֵּיב לֵיהּ עַל הַמִּפְתָּן.

    Rabbi Shimon ben Lakish said to him: Is there proof from there? There, the reason people did not tread on the threshold of Dagon is that they had abandoned their worship of the Dagon and would instead worship the threshold upon which Dagon was found, as they stated this reasoning: The spirit of Dagon has left the Dagon idol and instead it came and rested upon the threshold.

    אֵיתִיבֵיהּ: הַמּוֹצֵא שִׁבְרֵי צְלָמִים — הֲרֵי אֵלּוּ מוּתָּרִין. הָא שִׁבְרֵי עֲבוֹדָה זָרָה — אֲסוּרִין!

    Rabbi Yoḥanan raised another objection to Rabbi Shimon ben Lakish from the mishna: In the case of one who finds fragments of statues, these are permitted. This indicates that fragments of known objects of idol worship are forbidden.

    לָא תֵּימָא שִׁבְרֵי עֲבוֹדָה זָרָה אֲסוּרִין, אֶלָּא אֵימָא: הָא צְלָמִים עַצְמָן אֲסוּרִין, וּסְתָמָא כְּרַבִּי מֵאִיר.

    Rabbi Shimon ben Lakish replied: Do not say that the indication is that fragments of objects of idol worship are forbidden; rather say that the indication is that full statues themselves are forbidden, and the unattributed mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who, in the previous mishna, prohibits any statue as it is possible that it is worshipped annually.

    וְרַבִּי יוֹחָנָן, מִדְּרַבִּי מֵאִיר נִשְׁמַע לְהוּ לְרַבָּנַן, לָאו אָמַר רַבִּי מֵאִיר: צְלָמִים אֲסוּרִין, שִׁבְרֵי צְלָמִים מוּתָּרִין, לְרַבָּנַן עֲבוֹדָה זָרָה נָמֵי הִיא אֲסוּרָה וּשְׁבָרֶיהָ מוּתָּרִין!

    The Gemara asks: But how does Rabbi Yoḥanan refute the following logic: From the opinion of Rabbi Meir one can learn a detail with regard to the opinion of the Rabbis. Doesn’t Rabbi Meir say that statues are forbidden, while fragments of statues are permitted? From this, one can derive that this is true according to the Rabbis as well with regard to objects of idol worship: The object itself is forbidden, but its fragments are permitted.

    הָכִי הַשְׁתָּא? הָתָם אֵימַר עֲבָדוּם אֵימַר לֹא עֲבָדוּם, וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר עֲבָדוּם — אֵימַר בִּטְּלוּם. עֲבוֹדָה זָרָה וַדַּאי עֲבָדוּהָ, מִי יֵימַר דְּבַטְּלֻהָ? הָוֵי סָפֵק וּוַדַּאי, וְאֵין סָפֵק מוֹצִיא מִידֵי וַדַּאי!

    The Gemara rejects this comparison: How can these cases be compared? There, in the case of statues, the fragments are permitted because there is room to say that people worshipped them, and there is also room to say that people did not worship them; and even if you say that people worshipped them, there is room to say that their owners subsequently revoked them. This is not comparable to an object of idol worship, which people certainly worshipped, and who is to say that its owner certainly revoked it? It is a conflict between an uncertainty as to whether or not it was revoked, and a certainty that it was worshipped, and the principle is that an uncertainty does not override a certainty.

    וְאֵין סָפֵק מוֹצִיא מִידֵי וַדַּאי? וְהָתַנְיָא: חָבֵר שֶׁמֵּת, וְהִנִּיחַ מְגוּרָה מְלֵאָה פֵּירוֹת, אֲפִילּוּ הֵן בְּנֵי יוֹמָן — הֲרֵי הֵן בְּחֶזְקַת מְתוּקָּנִין.

    The Gemara asks: And does an uncertainty not override a certainty? But isn’t it taught in a baraita : In the case of a ḥaver who died and left a storehouse filled with produce, even if the produce was there only that day, it has the presumptive status of produce that was ritually prepared, i.e., properly tithed. This is due to the presumption that the ḥaver tithed the produce himself or instructed others to do so.

    וְהָא הָכָא דְּוַדַּאי טְבִילִי, סָפֵק עַשְּׂרִינְהוּ, סָפֵק לָא עַשְּׂרִינְהוּ, וְקָאָתֵי סָפֵק וּמוֹצִיא מִידֵי וַדַּאי!

    The Gemara infers: And here, in this case, the produce was certainly untithed at the outset, and there is uncertainty whether the ḥaver tithed it, and there is uncertainty whether he did not tithe it, and despite this conflict, the uncertainty whether it was tithed comes and overrides the certainty that it was untithed produce.

    הָתָם וַדַּאי וּוַדַּאי הוּא, דְּוַדַּאי עַשְּׂרִינְהוּ, כִּדְרַבִּי חֲנִינָא חוֹזָאָה, דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא חוֹזָאָה: חֲזָקָה עַל חָבֵר שֶׁאֵינוֹ מוֹצִיא דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְתוּקָּן מִתַּחַת יָדוֹ.

    The Gemara rejects this claim: There, in that case, conflict is between certainty and certainty, as the ḥaver certainly tithed the produce. This presumption is in accordance with the statement of Rabbi Ḥanina Ḥoza’a; as Rabbi Ḥanina Ḥoza’a says: There is a presumption with regard to a ḥaver that he does not release an item from his possession that is not ritually prepared.

    וְאִי בָּעֵית אֵימָא: מֵעִיקָּרָא לָא טְבִילִי, סָפֵק וְסָפֵק הוּא.

    And if you wish, say instead that perhaps the produce did not initially have the status of untithed produce, and therefore the conflict is between uncertainty and uncertainty.

    אֶפְשָׁר דַּעֲבַד כִּדְרַבִּי אוֹשַׁעְיָא, דְּאָמַר: מַעֲרִים אָדָם עַל תְּבוּאָתוֹ וּמַכְנִיסָהּ בַּמּוֹץ שֶׁלָּהּ, כְּדֵי שֶׁתְּהֵא בְּהֶמְתּוֹ אוֹכֶלֶת וּפְטוּרָה מִן הַמַּעֲשֵׂר.

    This is because it is possible that there was never an obligation to tithe the produce, as the ḥaver may have acted in accordance with the statement of Rabbi Oshaya, who says that a person can employ artifice to circumvent obligations incumbent upon him in dealing with his grain, and bring it into his courtyard in its chaff so that his animal may eat from it. And this grain is exempt from tithes. Although the obligation to tithe produce that has been fully processed applies even to animal fodder, it is permitted to feed one’s animal untithed produce that has not been fully processed. In light of this halakha it is possible that the produce in the storehouse of the ḥaver never needed to be tithed. Consequently, this case is a conflict between two uncertain factors, as it is uncertain whether or not the owner was obligated to tithe the produce in the first place, and even if he was required to do so, it is uncertain whether or not he tithed it.

    וְאֵין סָפֵק מוֹצִיא מִידֵי וַדַּאי? וְהָתַנְיָא, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מַעֲשֶׂה בְּשִׁפְחָתוֹ

    The Gemara raises another objection: And is it so that an uncertainty does not override a certainty? But isn’t it taught in a baraita that Rabbi Yehuda said: There was an incident involving the maidservant