Avodah Zarah 34a

דמדייתי מזיעין דופניהם מבחוץ מחמת בליעותן:

התורה העידה דכתיב ישבר דאין לו טהרה אלא שבירה:

זה תשמישו בחמין לענין חמץ נשתמשו כל ימות השנה חמין ובלעי טפי:

לשעות כגון שקיבל עליו תענית משש שעות ולמעלה ומיהו לא טעם כלום מתחלה כל היום אבל לא לשם תענית נתכוין בראשונה:

לאחר שנים עשר חדש מותרין מיד בלי תיקון ואם רצה להשתמש קודם לכן ממלאן במים כדאמרן:

משה לא נשתמש בבגדי כהונה דכתיב ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך והוא היה זר אצלן ועל פי הדבור שימש ולא הוזכרו בגדים:

אימרא שפה. יש אומר שלא יחשדוהו ששם בה מתרומת המשכן ולאו מילתא שהרי כבר נגמרה המלאכה ובשעת עבודה מהיכן שקיל:

דורדיא שמרים:

שאינו יוצא מידי דופנו לעולם תימה נהדרינהו לכבשונות כדאמר פ' דם חטאת בזבחים (דף צו. ושם ד"ה אלא) גבי כלי חרס של מקדש ומשני לפי שאין עושין כבשונות בירושלים הא לאו הכי ע"י החזרה בכבשן יוצא ואור"ת דאין זה נחשב יוצא דאדרבה כלי אחר חשבינן ופנים חדשות באו לכאן וא"ת כיון דחשיב כלי אחר א"כ תנור וכירים יותץ דאמר רחמנא למה ליהדרינהו בכבשונות ואומר ר' שמשון משנ"ץ דודאי גבי קדרות של חרס דאין דרכן בהיסק כי מחזיר להו בכבשן שייך למימר אלו אחרים הם אבל תנור וכירים שאיסורן בא ע"י היסק אין יוצא בהחזרת אותן לכבשן ולא נקרא כלי אחר:

ר"ע איקלע לגינזק פרש"י בפרק קמא דתענית (דף יא:) דגרס מר עוקבא דחס ושלום שר"ע לא היה מסתפק ועוד כי היה לו לתלמוד להביאה בלשון ברייתא מיהו הא לא קשיא דהרבה מקומות מצינו שמזכיר מעשה בר"ע וכיוצא בו:

מתענין לשעות פ"ה כגון שקבל עליו תענית משש שעות ולמעלה אכן לא טעם כלום בו' שעות ראשונות אך לא לשם תענית נתכוין וכן משמע בפ"ק דתענית (דף יא:) על הך דמייתי התם דקאמר הא דאמרת מתענין לשעות הוא שלא טעם כלום כל אותו היום ופריך הא תענית מעליותא היא ומסיק לא צריכא דאימלך אימלוכי וצ"ל דמיירי נמי שקבל עליו מאתמול שאם לא יאכל למחר עד חצי היום יהיה בתענית עד שתחשך דאי לא קבליה כלל הא אמר שמואל בפ"ק דתענית (דף יב.) כל תענית שלא קבל עליו מבעוד יום לא שמיה תענית ואי יתיב דמי למפוחא דמלי זיקא ואין לפרש דשמואל אמר למילתיה לענין תפלת תענית אבל לענין תענית אפי' אכל מ"מ עלתה לו תענית דהא בהא תליא כדמסיק הכא הלכה מתענין לשעות והמתענה מתפלל תפלת תענית א"נ איכא למימר דמיירי נמי בדלא קבלה מאתמול כדמשמע לשון אימלך אימלוכי והא דבעי שמואל קבלה היינו לכתחלה ואי יתיב דמי למפוחא היינו שאינו מקבל עליו שכר תענית אלא נקרא חוטא על שציער עצמו ומ"מ נדרו נדר ובירושלמי דנדרים פ' קונם מפרש מתענין לשעות שאם אכל עד חצי היום יכול הוא לגמור בדעתו להתענות עד הלילה ועלתה לו תענית דקאמר התם ממילתיה דר' יוחנן אמר מתענין לשעות דא"ר יוחנן הריני בתענית עד דנחסל פירקי עד שתשלם פרשתי ממילתיה דר' יונה אמרה מתענין לשעות דר' יונה הלך לצור ושמע דדמך בריה דרבי יוסי הגלילי אע"ג דאכל גובנא ושתה מיא אסקיה בצום כל ההוא יומא משמע דחשיב מתענין לשעות אע"פ שאכל אחרי כן או קודם והא דפריך בפ"ק דתענית (שם) אהא דקאמר כל תענית שלא שקעה עליו חמה לאו שמיה תענית מדרבי יוחנן דאמר אהא בתענית עד שאבא לביתי ולא קמשני היינו משום דמתענין לשעות דבלאו הכי משני שפיר דלאישתמוטי מבי נשיאה עבד ומה שאנו נוהגין להתענות עד צאת הכוכבים אע"ג דאמרי' בפ"ק דתענית כל תענית שלא שקעה עליו חמה אינו תענית משמע דבשקיעת חמה סגי והוא ה' מילין קודם צאת הכוכבים לא מחתינן נפשין לספיקא ועוד דשמא לשון שקעה ר"ל שקעה לגמרי ומיהו המתענה בערב שבת אע"ג דפסקינן בעירובין (דף מא:) הלכה מתענה ומשלים א"צ לדקדק להמתין עד צאת הכוכבים מעשה בא לפני ר"ת באחד שעשה הרבה תעניות ולא קבלם מאתמול ואר"ת כי לא הפסיד תעניותיו כי מאחר שהיה בדעתו להתענות היינו גמר בלבו והוי בכלל נדיב לב דאמר דגמר בלבו אע"פ שלא הוציא בשפתיו והא דבעו שמואל ור' יוחנן קבלה היינו לכתחלה ועוד היה אור"ת כי אף לא גמר בלבו עד הלילה יכול להתענות ולהתפלל תפלת תענית ויצא ידי נדרו כאילו קבל מאתמול אך לא היה בידו ראייה ברורה על זה ומיהו מצוה מן המובחר לקבל מבעוד יום בתפלת המנחה ור"י היה רגיל כשהיה מתענה באחד בשבת לקבל תעניתו בשבת באלהי נצור:

במה שמש משה כל שבעת ימי המלואים פ"ה דמשה לא נשתמש בבגדי כהונה דכתיב לאהרן אחיך והוא היה זר אצלן וקשה למ"ד פרק טבול יום בזבחים (דף קא:) משה רבינו ע"ה כ"ג היה ונשתמש בכהונה גדולה מ' שנה ולפי זה היה צריך לשאול במה שמש כל מ' שנה ולא יוכל להשיב על זה בחלוק לבן שאין בו אימרא דלשון בכהונה גדולה משמע בח' בגדים ככ"ג וי"ל דשבעת ימי המלואים דוקא איבעיא שעדיין לא נתקדשו בגדי כהונה כדכתיב והזית על אהרן ועל בגדיו וגו' וה"ר יעקב מאורליינ"ש פירש דאפי' נתקדשו מ"מ כל ז' ימי המלואים שהיה משה מעמיד המשכן ומפרקו היה נחשב כמו במה ואין בגדי כהונה בבמה כדאמר בפ"ב דזבחים (דף קיט:) ואין להקשות הלא אין חטאת קרב בבמה וחטאת מלואים קרבה שם דמצינן למימר הוראת שעה היתה כמו שריפתה דלא מצינו חטאת יחיד נשרפת אלא זו:

שאין בו אימרא כמו על הגס ועל האימרא דפ' האורג (שבת דף קה.) והוא מן הבגד ופעמים שאינו מן הבגד כמו אימראות של ארגמן דנגעים ולפיכך לא היה בו אימרא לפי שבזה היה ניכר יותר חדש דבעינן שלא נשתמש בו הדיוט ולפיכך עשאוהו משונה משאר חלוקים והר"ר משה פירש שלא יאמרו אח"כ כשישמש אהרן שנמצא מום במשה ולכך עשהו בלא אימרא שידעו הכל שלא היה דבר המתקיים מה שהיה משמש וי"מ אימרא כמו עמרא לפי שבגדי כהונה היו כלאים קאמר שזה לא היה כלאים:

החרצנים והזגין בנזיר פרק ג' מינים (נזיר דף לד:) פליגי תנאי איזה נקרא חרצן ואיזה נקרא זג אם הקליפה או הגרעינין והתרגום מוכיח כר' יוסי. דאמר זג הוא הקליפה דמתרגמינן מחרצנין ועד זג מפורצנין ועד עיצורין והקליפה החיצונה הנסחטת היא שראויה לעצור והניח ר' יוסי סימן לדבר במשנה זוג ועינבל כי הזוג הוא מבחוץ והעינבל מקשקש בתוכו וכן פעמון מתרגמינן זגא שהפעמון הוא החיצון שהעינבל בתוכו וכן סתם התלמוד קורא הפנימי חרצן עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן (חולין דף פב:) והגרעינין הוא הזרע:

דורדיא דארמאי פי' שמרים של עובדי כוכבים הר"ר אפרים היה אומר כי מסברא שמרים שנתייבשו בתנור מועיל להם כמו המתנה די"ב חדש ומתוך כך התיר פת של עובדי כוכבים שנחמץ בשמרי יין שנתייבשו בתנור ור"ת הקפיד עליו ואמר כי מה שמתיר התלמוד דורדיא לאחר י"ב חדש היינו לאחר שנתמדו במים כמו שרגילים העולם לעשות כדמוכח פרק המוכר פירות (ב"ב צו:) דקתני אחד שמרי יין כו' ומפרש רמא תלתא ואתא ד' כו' וכן פ' אלו עוברין (פסחים דף מב:) גבי תמד קאמר הא ברווקא הא בפורצני תמד שעושין משמרים קורא רווקא כי על שם השק שמשימין בו השמרים לתמדן נקרא כן כדאמרי' רווקי דארמאי וקודם שנתמדו השמרים נקראים בל' התלמוד שמרי' כי ההיא דפ' המפקיד (ב"מ דף מ:) דקאמר (הא) גולפי ושמריא ואחר שנתמדו נקראו דורדיא ואהנהו מיירי הכא להתירן לאחר י"ב חדשים דאיכא תרתי לטיבותא שכבר נתבטל טעמם במים וגם עבר עליהם י"ב חדש וכן פורצני נמי דשרי לאחר י"ב חדש הם החרצנים לאחר שנתמדו אבל שמרים שלא נתמדו אין שום דבר מועיל להתירן והעיסה שנתחמצה בהם קודם תמודם לעולם אסורה או בתוך י"ב חדש אף לאחר תמודם אסורים ואפי' באלף לא בטיל כיון דלטעמא עביד כדאמרינן (פסחים דף מד) הנח לשאור ותבלין דלטעמא עבידי ולא בטלי ואין להתיר וכתב ר"ת והמורה יורה כבן סורר ומורה ועלי יערה רוח הבורא ובתוספתא תניא שמרים שיבשו אסורים בהנאה:

והתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם.

ומקשינן מאי שנא מיין נסך דדריש מרימר קוניא בין אוכמי בין חיורי בין ירוקי שרו.

וכי תימא חמץ בפסח דאורייתא יין נסך מדרבנן והא כל דתקון רבנן כעין דאורייתא [תקון] אלא יין נסך תשמישו בצונן וסגי ליה בשכשוך:

ר' עקיבא שאל כו' ואסיקנא הלכתא מתענין לשעות כבר פירשנו במסכת תענית:

וקנקנים של עובדי כוכבים לאחר י"ב חודש מותרין בקנקנים מזופתין שנשרה זיפתן ואחרי כן נשתמש בהן עובד כוכבים ביין דפי' בתלמוד א"י אמרו חכמים על ידי זפת הן בולעות. ושאינן מזופתין ממלאן מים. ומערן שלשה ימים כו':

ושימש משה רבינו בז' ימי המלואים בחלוק שאין עליו אימרא פי' אימרא אל עלם:

ירושלמי הורה ר' ירמיה באלין פתרייא רברבייא ממלאן מים ומערן מעת לעת ג' ימים ושרו. בתורת קנקנים של חרש שאינן מזופפות:

ארמאי איתבר זיקיה וקיבליה ישראל לחמריה דידיה ואמרו רבנן ממלאהו (יין) מים ומערה מעת לעת ג' ימים ומותר. ר' ייסא אזל לצור חמא יתהון זפתין עובדי כוכבים זיקין זעירין וישראל זבנין להון ואסר להון. וכן ר' יצחק ור' מני אסרין:

אמר רב זביד דורדיא דחמרא דארמאי לבתר תריסר ירחי שתא שרו וכו', ואמר רב אחא בריה דרב איקא הני פורצני דארמאי לבתר תריסר ירחי שתא שרו. ושמעתי משם רבנו יעקב ז"ל דאינו קרוי דורדיא אלא לאחר שנתמדו ונתמצה יין לגמרי על ידי שתמדן, אבל קודם לכן לא דורדיא מקרי אלא שמרים, ולעולם אסורין ואפילו לאחר י"ב חדש [הואיל] ויין הרבה בהן. ואם נתן מהן בעיסה כדרך שעושין במקומות שמיבשין השמרים בתנור ומחמיצין בהן את העיסה כל הפת אסורה דכל דעביד לטעמא אפילו באלף לא בטיל. ותנן במסכת תרומות (פ"י מ"ב) תפוח שרסקו ונתנו בעיסה [וחמצה] אסורה. ובתוספתא מסכת תרומות בפרק אחרון (הי"ב) תניא: שמרי נכרי שיבשו אסורין בהנאה, וסתם שיבשו לאחר שנים עשר חדש קאמר, דהא מפרשינן יבשים דמתניתין לאחר שנים עשר חדש, וכל תוך שנים עשר חדש לחין קרינן להו. ולפי דבר זה צריך לעיין בתמצית היין הנדבק בדופני הקנקנים שקורין ריש, אם יש לו היתר לעולם ואפילו לאחר שנים עשר חדש. ואיפשר שהוא מתייבש ביותר וכלה כל לחלוחית שבו, ואפילו שורין אותו במים אינו חוזר ללחותו, מה שאין כן בשמרים. ומעשים בכל יום שמשתמשים בקנקנים של נכרים לאחר שנים עשר חדש ואין מקלפין, והנח להם לישראל, אף על פי שאינן נביאים בני נביאים הן (תוה"ב בית חמישי שער ג').

אמר רב פפא האי אבטא דטייעי בתר תריסר ירחי שתא שרו והם הנודות והכלים הקטנים שהסוחרים מוליכין בהן יין תדיר בדרכים, וכששותין זה נותנין בו אחר מחירתה, וכן עושין תדיר, ומתוך כך בולע הרבה כאילו הכניסו לקיום, ולפיכך אותן בראלש שמוליכין בידן עוברי דרכים, הכשר גדול הן צריכין (תוה"ב בית חמישי שער ו).

הא דאמרינן מתענין לשעות לא בא לומר שמתפללין בו תפלת תענית דהא במסכת תעניות אמרינן מתענין לשעות והמתענה לשעות מתפלל תפלת תענית דאלמא תרי מילי נינהו וגם לא בא לומר שיש רשות לאדם להתענות לשעות דהא פשי׳ אלא כך הוא הענין דעיקר תענית שאדם מקבל עליו אף על פי שאינו נדרו אסר כלל ולפיכך לוה אותו ופורע מכל מקום הרי הוא מעין נדרי צדקה שמקבל עליו לעשות תשובה ולהתודות על עצמו ולפיכך אמרו שהוא לוה אותו כעין שאמרו באומר סלע זה לצדקה דעד שלא בא ליד גבאי מותר לשנותם ועל זה אמרו שם בענין לוה אדם תעניתו ופורע וכי נדר הוא אי נמי לא יהא אלא נדר לומר שאינו נדרי איסר ומכל מקום הוא נדרי הקדש וכמו שפי׳ שם רבינו הגדול ז״ל ועל זה נסתפקו בתענית שעות כי אולי אין בו עיקר לתפוס בו נדר כלל ויכול לחזור בו ואסיקנא דמתענין לומר שחייב לקיים דברו ואמרו עוד שמתפלל בו תפלת תענית וזהו כפתור ופרח ובמקומה אמ׳ והוא שלא טעם כלום כל היום ופרכינן אם כן פשיטא ומהדרינן לא צריכה דאימלך אימלוכי׳ ור״שי ז״ל פירש שלא טעם שחרית שלא לשם תענית אלא שנמלך אחרי כן להשלים היום בתענית וכיון ששקעה עליו חמה בתענית וגם לא טעם כלום כל היום הרי זה תענית ומתפלל בתפלת מנחה תפלת תענית והקשו עליו דהא אמרינן התם דכל תענית שלא קבלה עליו מבעוד יום לא שמה תענית ואמרו אליבא דשמואל דצריך לקבלו בתפלת המנחה ויש לומר דהתם לענין תענית גמור אבל לתענית שעות עולה דסוף סוף הרי קבל גם שעות אלו מקודם לכן וק״ל אם כן למה אמרו שם דדמי למפוחא דמלי זיקא ליהוי כתענית שעות מיהת ויש לומר דכיון דאיהו לתענית גמור נתכוון אף לתענית שעות אינו עולה לו ולפי זה אתי שפיר מה שאמרו בירושלמי הריני בתענית עד שאשנה פרקי וחשבוהו תענית שעות וכשאמרו כל תענית שלא שקעה עליו חמה אינו תענית אינו אלא לעניין מקבל עליו תענית גמור ובתוספות אמרו לא צריכה דאימלך אמלוכי כי מבעוד יום קבל עליו בתפלת המנחה להתענות למחר עד חצות וכשהגיע חצות קבל להשלימו בתענית דהשתא הוי תענית ומתפלל תפלת תענית דסוף סוף הרי קבלו עליו מבעוד יום ושקעה עליו חמה ולא טעם כלום כל אותו היום אלא שבא במפוזר בקבלת שעות ואין לנו שיטת הירושלמי שאמרו הריני בתענית עד שאשלים פרקי ובמקומה פרשתיה יותר בס״ד.

האי דורדיא דארמאי כו׳ קשיא ליה לר״תם ז״ל מה שאמרו בתוספתא שמרים שיבשו אסורין ותירץ דהתם בשלא נתמדו והכא בשנתמדו יפה ואחר כן עבר עליהם שנים עשר חדש ועל דרך זה התירו גם חרצנים וזגים של גוים ובארץ אשכנז שנהגו לחמץ עיסה בשמרים שלא נתמדו הרי הכל אסור בהנאה דכיון דמוקים אוקמי כמאן דאיתיה לאיסורא בעיניה דמי.

אע"פ שפירשנו לענין יין נסך שכלי חרס השועים באבר אם היו שחורים או לבנים ושאין בהם בקעים דינם כשאר כלים להתירם בהדחה או שכשוך לענין הפסח אין בהם הכשר כלל ר"ל שכל כלי חרס שנשתמש בו חמץ בשאר ימות השנה אפילו שוע באבר ואפילו שחור או לבן שאין בו צריף ואפילו לא היו שם בקעים אין להם שום תקון להשתמש בהם במצה אלא מניחם לאחר הפסח הואיל ורוב תשמישו של חמץ בחמין אף אלו בולעים הרבה ואין להם תקון ואין ספק שאם נשתמשו בהם ביין נסך גם כן בחמין כגון שבשלו בהם יין נסך ברתוח שאין לאלו תקון וכן אף בכלי מתכות שהרי שאר כלים אין ראויין לבשול על האש הא בשל מתכת וחרס אסור אף בחצבי שחימי אלא שמ"מ הכשרן במלוי ועירוי שהרי דיינו בהפגת הטעם וכן באחד ממיני הכשר גדול:

תענית שעות הרי הוא תענית ומתפללין בו עננו ובלבד שלא יאכל כל אותו היום כלום וכיצד הוא תענית שעות הרי שלא קבל תענית מאתמול ואמר בשחרית הריני בתענית מחצות ולמעלה הואיל וקבלו מקודם שיחול התענית ולא אכל אף קודם חצות שמו תענית אע"פ שלא היתה הקבלה אלא עד חצי היום וכן אם אמר מבערב הריני בתענית למחר עד חצי היום והתענה ולא אכל מחצות ולמעלה אע"פ שלא היתה הקבלה אלא עד חצי היום וכבר בארנו ענין זה על השלמות במסכת תענית:

שמרים של יין של גוים והם הנקראים בלשון תלמוד דורדיא דחמרא כל שנים עשר חדש אסורין בהנאה ואפילו יבשם בחמה ושרפם לעשות אפר לכבס כדרך שעושין במקומות הרבה וכן במקומות שנהגו ליבשם בחמה או בתנור לחמץ בהם את העיסה אסור ואם עשה כן כל הפת אסורה שהטעם אינו בלול לעולם והמחמץ נותן הוא טעם בכל שיש בו כדי לחמץ הא לאחר שנים עשר חדש מותרין לכל דבר פי' אחרוני הרבנים שלא הותרו לאחר שנים עשר חדש אלא בשתמד בהם ויצא כל יינם באותו התמוד אבל לא תמד אף לאחר שנים עשר חדש נאסרו ולא יראה לי כן שכל שנתיבש כלה יינו ונשרף ואע"פ שהם נסעדים בדבריהם ממה שאמרו בתוספת תרומות פרק אחרון שמרי גוים שיבשו אסורין בהנאה והם מפרשים שלא נאמר עליהם שיבשו אלא לאחר שנים עשר חדש אינה ראיה שכל שנתיבש אף על ידי סבה הוא נקרא יבש ואף בתוך שנים עשר חדש ומ"מ אלו התמציות הנדבקות בדפני החביות נהגו בו התר הנאה אף בתוך שנים עשר חדש אחר שנתיבש וקנקנים של גוים המוכשרים בידינו אין אנו מצריכים קליפה מהם אלא שהוכשר הכל בהכשר הכלי אף בתוך שנים עשר חדש מקצת חכמי ספרד הקלו לומר שכל שזמנו לשנים עשר חדש אם נתיבשו בחמה או על ידי האור עד שיראה בהם כשיעור שהיית שנים עשר חדש מותר ואין הדברים נראים שאם כן הרי נתת דבריך לשיעורין ומ"מ כל ששרפן ועשאן אפר מותר בהנאה לאלתר לדעתם והדברים נראין:

המשנה הששית והכונה בה לבאר ענין החלק הרביעי בדברים שלהם האסורים לנו באכילה ואמר על זה המורייס וגבנת בית אוניאקי אסורין ואסורן אסור הנאה דברי ר' מאיר וחכמים אומרים אין אסורן אסור הנאה אמ' ר' יהודה שאל ר' ישמעאל את ר' יהושע כשהיו מהלכין בדרך אמ' לו מפני מה אסרו גבנת הגוים מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבלה ואמרו כהן שדעתו יפה שורפה חיה ולא הודו לו אלא אמרו לא נהנין ולא מועלין אמ' לו מפני שמעמידין בקיבת עגלי ע"ז ור' אמ' לו אם כן למה לא אסרוה בהנאה השיאו לדבר אחר אמר לו ישמעאל אחי היאך אתה קורא כי טובים דודיך מיין או כי טובים דודייך מיין אמ' לו כי טובים דודיך אמ' לו אין הדבר כן שהרי חברו מלמד עליו לריח שמניך טובים אמר הר"ם היה מנהגם לתת יין בקצת מיני המורייס ותכונתו שלא נתנו בו יין שהוא מותר באכילה ובית אוניאקי מקום שרוב העגלים הנמצאים לשם היו קרבים לע"ז והיה רוב אותם העגלים לעומת שאר כל הבהמות הם מיעוט ור' מאיר חייש למיעוט ולפיכך אומר גבינת אותה העיר אסורה בהנאה בשביל קיבת עגלי ע"ז ורבנן לא חיישי למיעוט ולפיכך אומר אסור באכילה ואין הלכה כר' מאיר בכל דבריו מה שהביאם שלא יודיעו בטעם איסורו לקרוב אותה גזרה דלמא אתי לזלזולי בה ולפיכך היה מנהגם כשהיו אוסרין שום דבר בגזרה לא היו מודיעים טעם אותה גזרה על אותה שנה עד שיתפרסם איסור אותו הדבר ויודע אצל הנשים ועמי הארץ ובאותה שעה מודיעים הטעם וסיבת איסור גבנת הגוים שמא יעמידנה בעור קיבת נבלה לפי שהוא מעמיד גם כן וכבר נודע ששחיטת נכרי נבלה וכשהעמיד בעור הקיבה נאסרה אותה הגבנה לא מטעם בשר בחלב לפי שבשר בחלב אינו אסור אלא בנותן טעם כמו שנבאר בחולין אבל הוא אסור משום שחיטת נכרי ולא נאמר בזה אחד מששים לפי שהוא המעמיד ומעשה הנבלה הוא נראה וכאלו הגבנה כלה נבלה לפי שהדבר האסור כשנתערב עם המותר והיה אותו מעשה האיסור נגלה ונראה אינו בטל במיעוטו ואפילו הוא נעלם הנה הוא אוסר הכל ואפילו היה אותו הדבר האסור כל שהו ולא נאמר עליו לא אחד מששים ולא אחד ממאה כמו שבארנו בשני מערלה באמרם כל המחמץ והמתבל והמעמיד גדול יותר ממתבל וכן אמרו הכל הולך אחר המעמיד ואמנם קיבת הנבלה עצמה היא מותרת לפי שהיא פרשא בעלמא ר"ל כעין הצואה והלחות ואינה כגוף הבהמה ולפיכך מותר לנו ליקח קיבת הגוים ונעמיד בהם הגבינים וכמו כן כשאנו רואים הגוי כשהעמיד החלב בקיבה עצמה מותר לנו לאכול אותה גבנה ולא תועיל בזה הפרסום ולא מה שהדעת נותן על הרוב אלא ראיית העין ואשר הביא שלא תאסר הגבינה משום חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו לפי שאיסור זה כדי שלא יערב חלב בהמה טמאה עם אותו החלב ועקר הוא בידינו החלב בהמה טמאה אינו מעמיד הנה לא נשאר איסור אלא איסור נבלה כמו שזכרנו:

אמר המאירי המורייס וגבינת בית אוניקי אסורין בהנאה פירוש מורייס הוא ציר של דגים והוא שהיו לוקחים דגים קטנים ושוחטין אותם בכלי ואותה זיעה היוצאת מהם מערבין בה מים ומלח ושאר דברים ועושין ממנו כותח וקורין אותה מורייס ואינו נעשה אלא בדגים טהורים ולפעמים כשאותו הציר אינו שמן כל כך מערבין בו יין ויש לחוש שמא ערב בזה ומתוך כך אוסרו ר' מאיר בהנאה וגדולי המפרשים כתבו הטעם מפני שיש בה מראה יין וטעם יין והביאוה ממה שנאמר למטה בענין כבשים שדרכן ליתן בתוכם יין וחומץ שמתירין בהנאה מאי שנא ממורייס לר' מאיר ותירץ התם ידיע ממשיה אלמא טעמא וחזותא איכא ויש מקשין בה שהרי בגמרא נראה שלא אסרוהו אלא מחשש שעירבו בו יין ואם יש טעם ומראה ודאי הוא ולא היה להם לחלק בין ראשון ושני לשלישי כמו שיתבאר בגמרא אלא כל שנכר מצד המראה והטעם שיש בו יין אלא ודאי אין כאן לא טעם ולא מראה וענין ידיע ממשיה פירושו שהוא נאכל דרך טבול בשריית פתו כדרך שאדם שורהו ביין ואחר שהוא מתחשב מצד היין הרי הוא כשורהו ביין אבל כבשים הירק בעצמו נאכל ולא שיהא לחות הירק נסחט ושיהא אדם מטבל בו וחכמים מתירין בהנאה ופי' הטעם בגמ' דליתיה לאיסורא בעיניה ופירוש הדבר שיין נסך המתערב בשאינו מינו אינו אוסר אלא בטעם אלא בשתיה אא"כ עשוי למתק כמו שיתבאר למטה בכבשים שדרכן ליתן בתוכם יין אבל זה אין היין בא אלא להעביר את הזוהמא ואע"פ שמ"מ מתחשב הוא בכך אחר שאינו בא לגוף טעם אינו אוסר בהנאה הא טיבולו מיהא נאסר שמאחר שנתחשב בכך הרי הוא כעין נותן טעם אע"פ שאינו נותן טעם גמור להיותו אוסר בהנאה:

וגבנת בית אונייקי פירוש בית אונייקי הוא שם עיר ורוב עגלים שבה נשחטים לשם ע"ז ומעמידים בקיבותיה ואע"פ ששחיטת נכרי אע"פ שסתמה נבלה ומטמאה במשא מ"מ אינה אסורה בהנאה שאין אומרין סתם מחשבת נכרי לע"ז מ"מ דוקא סתמה אבל פירושה כל שהוא שוחטו בפירוש לשם ע"ז או תקרובת שלה ודאי אסורה בהנאה ואע"פ שהקיבה פרשא בעלמא הוא כל שבע"ז אפילו פרשא אסור ואע"פ שרוב עגלים מעוט הם אצל שאר בהמות שאינם נשחטות לשם ע"ז והרי אף הם מעמידים בשל שאר בהמות מ"מ ר' מאיר חושש למיעוט ומפני זה הוא אוסרם בהנאה וחכמים לא חששו למעוט והתירוהו בהנאה וכן ר' מאיר בשאר מקומות ומ"מ באכילה אסרוהו וטעם האיסור יתבאר בגמרא:

שאל ר' ישמעאל וכו' מפני מה אסרו גבנת הגוים פירוש אם לר' מאיר בשאר מקומות חוץ מבית אונייקי אחר שאין שם חשש ע"ז ואם לרבנן אף בשל בית אונייקי אחר שאף באלו אין בהם חשש ע"ז שהרי אין חוששין למיעוט והשיבו שהטעם מפני שמעמידין אותם בקיבת נבלה פירוש אותו חלב שינק שהוא כנוס בתוך הקיבה והוא נמצא בטלאים היונקים אמר לו והלא קיבת עולה חמורה מקיבת נבלה שהעולה אסורה בהנאה ומועלין בה ואעפ"כ כהן שדעתו יפה ואינו אסטניס אע"פ שאסור לאכלה מדברי סופרים אם בלעה אפילו לחה ר"ל קודם שיקרוש כשהיא חיה לא מעל מפני שהוא פרשא בעלמא ואחר שכן אף לענין העמדה כל שהעמיד בו לא יאסר וחיה לאו דוקא אלא שאין דרך לאכלה מבושלת או שמא מפני שאין כלי חלב במקדש ואמר לו מפני שמעמידין אותה בקיבת עגלי ע"ז ועגלי ע"ז פרשם אסור ושנוח לו באותו נפח כדי שיראה קרבנו מהודר והשיב לו א"כ יאסר בהנאה שכל שיש בו חשש ע"ז איסור הנאה הוא השיאו לדבר אחר כלומר שלא רצה לגלות לו הטעם מפני שגזרה חדשה היתה וחשש שלא יקבלוהו ומ"מ יתבאר טעם האיסור היאך אתה קורא וכו' דודיך בלשון זכר ושהוא מאמר החשוקה לחושק או דודיך בלשון נקבה והוא מאמר החשוק לחשוקה ואע"פ שתחלת המקרא על כל פנים מאמר החשוקה לחושק כדכתיב ישקני מנשיקות פיהו אפשר שכך פירושו ישקני מנשיקות פיהו שהרי כך התנה לי אהבים ואמר לי כי טובים דודיך מיין ואמר לו דודייך בלשון נקבה והשיב לו אין הדבר כן שהרי חברו מעיד עליו לריח שמניך טובים ואי אפשר לקרות בו לשון נקבה שהרי בהדיא כתוב ביה על כן עלמות אהבוך ואין זה אלא מאמר חשוקה לחושק כך פי' רוב מפרשים ומ"מ יש לתמוה היאך נסתפק בקריאת המקרא בדבר שהתינוקות יודעים בו מתוך כך נראה לי בפירושו ענין אחר שלא על המקרא היה שואלו אלא על הנקוד אם בסגול והוא שם מוסב על דברי החשק ושאר מיני אהבים אם בצרי והוא תואר ומוסב על החכמים והשיב לו בצירי והביא לו משמניך שהוא שם על כל פנים:

זהו ביאור המשנה ולא נשלם בה ביאור פסק שלה ומה שבא עליה בגמרא להשלמת ביאור פסק זה כך הוא:

בד"ה מתענין לשעות כו' והא דפריך בפ"ק דתענית כו' עד שאבא לביתי ולא קמשני כו' עכ"ל הרא"ש כתב דהירושלמי חולק על הבבלי אבל מדבריהם אלו נראה שבאו להשוות הירושלמי והבבלי וא"כ הוא הו"ל ליישב ג"כ הא דמייתי התוס' לעיל דקאמרינן הא דאמרת מתענין לשעות הוא שלא טעם כלום כל אותו יום דזה נראה כסותר הירושלמי ואפשר שהתוס' לא באו ליישב אלא דלא תיקשי ר' יוחנן דבבלי אדר' יוחנן דירושלמי והרא"ש כתב בשם אבי העזרי שהוא נדחק מאד להשוות הירושלמי והבבלי ע"ש:

ד"ה שאינו מוציא מידי דופנו וכו' וא"ת כיון דחשיב כלי אחר א"כ תנור וכירים יותץ דאמר רחמנא ל"ל וכו'. פירוש כשנטמא אפילו תנור וכירים של חולין בכל מקום אמרה תורה יותץ לפי שאין לו טהרה במקוה ליטהר ע"י חזרת כבשן כיון דחשוב ככלי אחר א"כ נתבטלה ממנו הטומאה:

ד"ה מתענין לשעות וכו' ואין לפרש דשמואל אמר למילתיה לענין תפלת תענית אבל לענין תענית אפילו קבל וכו' ר"ל וכ"ש אפילו לא קבליה דעלתה לו תענית:

ד"ה במה שמש משה וכו' דמצינן למימר דהוראת שעה היתה וכו' ואין להקשות נימא נמי דמשה שמש בשמנה בגדי כהונה והיתה ג"כ הוראת שעה דלא שייך לומר כן משום שהרי לא מצינו שהורה לו השי"ת שישתמש בשמונה בגדי כהונה וק"ל: