Yevamot 77a

אם קודם מעשה שבאת הוראה לידו אמרה ושנאה לתלמידיו בבית המדרש בשם רבו שומעין לו בשעת הוראה ואם לאו אין שומעין לו שמא מחמת מעשה הבא לידו אמרה:

דהא שמואל ובית דינו קיים ומילתא דעבידא לגלויי הוא ולא משקר בה:

הנה באהל דאין דרך אשה לצאת מביתה:

כתנאי דאיכא דנפקא ליה מעמוני ואיכא דנפקא ליה מעל דבר:

מוסרות הן רצועות שקושרין בהן העול:

פתחת שהתרת את הנקבות:

נעמה אמו של רחבעם וממנה יצאו מלכי בית דוד:

נפלאותיך ומחשבותיך אלינו עלי ועל רחבעם בן בני חשבת לטובה כשהתרת את הנקבות:

אם קודם מעשה אמרה שומעין לו אר"ת דהיינו דוקא היכא דהוא עצמו נוגע בדבר כגון יתרא שהיה צריך לאותה הוראה שהרי בת ישי נשא כדכתיב אשר בא אל אביגיל בת נחש ואמרינן בפ"ק דבבא בתרא (דף יד. ושם) בת מי שמת בעטיו של נחש וכן בפרק נושאין על האנוסה (לקמן יבמות דף צח. ושם) גבי גר שהעיד על אשתו ושבעה בניו ובפ' עשרה יוחסין (קדושין דף ע:) גבי עובדא דרב יהודה בכל דוכתא דמייתי לה היו הן צריכין לאותה הוראה אבל אם אין צריכין לאותה הוראה שומעין לו אע"פ שלא אמרה עד שעת מעשה:

כתנאי עמוני ולא עמונית וא"ת לר' יהודה תקשי ליה מצרי ולא מצרית ואמר ר"י דגבי עמוני ומואבי היה לו לקצר ולכתוב עמון ומואב הלכך מדכתיב עמוני ומואבי אית לן למדרש דלמעט עמונית ומואבית קאתי אבל מצרי אם היה כותב מצרים היה מאריך יותר והא דכתיב אדומי ולא כתיב אדום אגב מצרי כתיב אדומי:

הכא כתיב מצאתי דוד אע"פ שדוד עצמו אמרה ברוח הקודש אמרו:

מכהן גדול באלמנה מה לכ"ג כו' תימה דמייתי לרבי יוסי האי דינא דכ"ג באלמנה וחלל דאפילו לרבי יהודה לית ליה האי דינא משום דאיכא למיפרך כדפריך הכא מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד עבירה כדאמר בפרק בתרא דקדושין (דף עח. ושם) והוה ליה לאתויי דינא דדאין מיניה ר' יהודה דבת גר זכר כבת חלל זכר מחלל ומצרי ראשון כדאמר התם ומיהו לענין שאר בנות גרים איכא למימר לית ליה לרבי יוסי דינא דר' יהודה דלא חשיב ליה צד השוה שאינו ברוב קהל כיון דגר ראוי לקהל וכן פירש בקונטרס התם ארבי אליעזר בן יעקב דפליג ארבי יהודה אבל הכא גר עמוני דחשיב הוא צד השוה כדאמר הכא כיון דאין ראוי לבא בקהל קשה אמאי לא נדון לר' יוסי מחלל ומצרי ראשון שתפסל בת עמוני שנשא עמונית לכהן אע"ג שראויה לבא בקהל וי"ל דקסבר ר' יוסי כיון דבת מצרי ראשון אינה ראויה לבא בקהל אין לעשות צד השוה מפסול כהונה ופסול קהל ללמוד מהא בעלמא לפסול כהונה ואין להקשות דנילף שפוסל גר בביאתו מחלל ומצרי ראשון דהשתא יש לעשות צד השוה כיון שאין אנו באין לעשות צד השוה ממנה ממה שבנותיהן פסולין זו לקהל וזו לכהונה אלא ממה שאינו ברוב קהל דגר חשוב ברוב קהל לרבנן כדפרישית ועוד דמה להנך שכן זרעם פסול תאמר בגר שבתו כשרה אבל קשה דמחזיר גרושתו ויבמה לשוק נילף שיפסלו בביאתן מחלל ומצרי ראשון וצ"ל כמו שפירשנו בספ"ק (דף טו: ושם ד"ה מה) דלרבנן לא ילפינן מאיסור כהונה לעשותה חללה דאין חללה אלא מאיסורי כהונה ואפילו בהצד השוה מעלמא ומפסול כהונה ורבי יהודה ודאי יליף במה הצד אפילו לפסול בביאתו כדאמר בקידושין (דף עח.):

רבי יוחנן אמר כשרה תימה לר"י היכי ילפינן לעיל בהחולץ (יבמות דף מה.) מק"ו דאלמנה דעובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד פגום הא איכא למימר לרבי יוחנן בת גר עמוני שנשא בת ישראל יוכיח שאיסורו שוה בכל ובתו כשרה ולרבן שמעון בן גמליאל דקאמר בפרק אלמנה (לעיל יבמות דף סט.) דגר עמוני אינו פוסל בביאתו אתי שפיר אבל לת"ק ורבי יוסי קשיא ומיהו ממצרי שני אין להקשות תוכיח דמה למצרי שכן עשה:

ריש לקיש אמר פסולה הקשה הר' משה כהן דלעיל (שם) משמע דלכולי עלמא בת עמון ומצרי שני כשרה לכהונה דאמר מאי איכא בין תנא קמא לר' יוסי א"ר יוחנן מצרי שני איכא בינייהו כו' לאפוקי מצרי שני דאין זרעו פסול כמו כהן גדול באלמנה וגבי גר עמוני קאמר דאין כל זרעו פסול אלמא בתו כשרה לכהונה ואמר ר"י דסוגיא דהתם ר' יוחנן קאמר ליה דאמר הכא כשרה אבל ריש לקיש דפוסל הכא יאמר דתנא קמא דפסיל התם היינו משום דזרעו פסול ולא יפרש מילתיה דת"ק כמו שמפרש ר' יוחנן מה כהן גדול שביאתו בעבירה כו' דא"כ הוה משמע דמודה לר' יוסי דמצרי שני אין זרעו פסול אלא לתנא קמא נמי הוה נקט במילתיה מה כהן גדול באלמנה שזרעו פסול כו' דסבירא ליה דבת גר עמוני ומצרי שני זרעו פסול ור' יוסי דקאמר כל שזרעו פסול כו' וממעט מצרי שני אליבא דנפשיה נקיט האי לישנא:

והא"ר אבא א' רב ת"ח אפי' שמור' הורא' ובא אם קודם מעש' אמר שומעין לו ואחר מעשה אין שומעי' לו ואומ' בתוס' דדוקא מילתא דשייכ' בדידיה כי הכא כי הוא נשא בת ישי כדכתיב אשר בא אל אביגל בת נחש שהיא בת ישי כדאית' בבא בתרא ודוק:

שאני הכא שהרי שמואל ובית דינו קיים פרש"י זכרונו לברכ' ומילתא דעביד' לאיגלויי הוא ולא משקר בה ולא נהירא דודאי טעמא דאין שומעי' לתלמיד חכם אינו משום דחיישי' אשקרא כי ח"ו אלא דחישי' שמא מתוך שנושא ונותן בהלכה כדי לקיים דבריו אמ' בדדמי כסבור שקבל מרבו וכי איתיה לרבו קיים ודאי שדייק שפיר ולא אמר אפי' בדדמי וכל הני מילי אי אמר מגמ' אבל כשאומר מסברא והביא ראיה לדבריו שומעי' לו וזה פשוט:

אמר עולא א"ר יוחנן בת גר עמוני כשרה לכהונה פי' ואפילו לכ"ג אם היא בתולה כיון שהורתה ולידתה בקדושה:

אמר ליה רבא בר רב יהודה וכו' פי' דקס"ד דקאמר ר' יוחנן בבת גר עמוני שנשא גיור' ולהכי פרכי' דאי כר' יהודה אמר לה הא ליתא דהא אמר בת גר זכר כבת חלל זכר שהיא פסול' אפי' לכהן הדיוט וכדאי' במ' קדושין (דף ע"ו) ואי כר' יוסי פשיטא הא א"ר יוסי אף גר עמוני גיורת בתו כשרה לכהונ' ואפי' לכ"ג ומאי אשמועי' ר' יוחנן:

וכ"ת הני מילי בהנך דראויין לבא בקהל פי' וכ"ת דאי לאו דר' יוחנן ה"א דההיא בר' יוסי בהנך גרים שהן ראויין לבא אבל בהנך שאין ראויין לא קאמר ר' יוסי:

מ"ל כלומר מהיכא הוה אתיא לן למימר דפסיל ר' יוסי בהנהו שאין ראויין לבא בקהל. דיליף מכ"ג באלמנה פי' ומשום שיש פגם דאסור לו הבת פסולה לכהונה ה"נ שיש בהם פגם דאיסור קהל בתם פסולה לכהונה:

מה לכ"ג וכו' עד מה הצד השוה שבהם שכן יש בהן צד עבירה פי' הילכך בלאו דר' יוחנן פשיט' לן מדר' יוסי שהיא כשירה לכהונה ומה אשמועי' ר' יוחנן דילמא ודאי בעמוני שנש' את ישראל אשמועי' ר' יוחנן דאע"ג דביאתה בעבירה מכשרי לר' יוסי א"ל אין ולקמן מפרשי' בגמ' טעמא וגלי בה קרא מדבעי' כי אם בתולה מעמיו:

כל תלמיד חכם שמורה הלכה ובא ר"ל שאומר דבר חדוש בשם רבותיו אם קודם מעשה אמרה שומעין לו ואם אומרה בשעת מעשה אין שומעין לו ואע"פ שאינו נוגע בדבר מצד עצמו וכן יראה מסוגיא זו בהדיא שהרי עמשא לאו נוגע בדבר היה ומכל מקום יש מפרשים דוקא בשאומרה לאי זה זכות של עצמו אם להוראה שהורה אם לאי זה מעשה של עצמו וזו שבכאן עמשא נוגע בדבר היה שאף הוא היה בא מצד אחד מזרעה של רות המואביה שהרי בן אחותו של דוד היה דכתיב ואחיותיהם צרויה ואביגיל וכתיב ועמשא בן איש יתרא הישראלי אשר בא אל אביגיל בת נחש אחות צרויה אם יואב:

זה שביארנו בהיתר נקבות של עמון ומואב בטעמא דאיש דרכו לקדם כו' ראוי לשאול שהרי טעם קדום אינו אלא בעמון דהכי כתיב קרא על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור גו' וודאי נראה דקרא דעל דבר אשר לא קדמו קאי אבני עמון וקרא דואשר שכר אבני מואב ודוד ממואב קאתי ואם תאמר אף בזו איש דרכו לשכור אם כן היאך הקשו בזו של דוד שהקשו היה להם לקדם נשים לקראת נשים והלא טעם זה לא היה במואב כלל יש מפרשים דמכל מקום הואיל ונכתבו בפסוק אחד הוקשו זה לזה לכל ענין ומכל מקום לי נראה דקרא דעל דבר אשר לא קדמו אתרוייהו קא מהדר אלא שהוסיף במואב טעם שכירותו של בלעם אלא שקשה לי דהא כתיב אוכל בכסף תשבירני גו' כאשר עשו לי גו' היושבים בשעיר והמואבים היושבים בער אלמא דמואבים מיהא קדמו ונראה לי שלא קדמו אלא אותם שבער וכדקאמר היושבים בער והם מיעוט שבהם ונידונו כלם אחר הרוב ושמא תאמר ובשכירות בלעם מיהא מה חטאו והלא בלק הוא ששכר כבר ידעת שכך הוא מתכסיסי הדת להיות המלך נענש על עון העם והעם על עון המלך מפני שהמלך יש לו למחות בעם וכלל העם למחות במלך וכמו שנענשו על ידי דוד במנין העם:

מאחר שביארנו בעמון ומואב שנקבותיהם מותרות לבא בקהל וכן שביארנו שהגר שנשא גיורת בתו כשרה לכהונה למדת שגר עמוני בתו כשרה לכהונה הן שהולידה מעמונית שנתגיירה עמו הן שהולידה מבת ישראל וגר עמוני שנשא מצרית הולד עמוני ואסור לעולם שכל באומות נתגיירו הלך אחר הפגום ומצרי שנשא עמונית הולד מצרי ואם כן מצרי שני שנשא בת גר עמוני או מצרית שניה או בת ישראל בתו כשרה לכהונה:

וזהו היוצא לנו מסוגיא זו דרך פסק אלא שאני רואה לסדר ביאור השמועה דרך קצרה והוא שאמר אמר ר' יוחנן בת גר עמוני כשרה לכהונה וקס"ד עמוני ועמונית שנתגיירו והולידו בת והיתה הורתה ולידתה בקדושה והוא אומר שבתו כשרה לכהונה הואיל ונקבותיהן מותרות ואמר ליה רבא כמאן אי כר' יהודה הא אמר בת גר זכר כבת חלל אם כר' יוסי דאמר גר שנשא גיורת בתו כשרה לכהונה פשיטא ומאי קמ"ל וכי תימא דילמא לא קאמר ר' יוסי אלא בהנך דראויים לבא בקהל לכשנתגיירו אבל בעמוני לא ומקל וחמר דכהן גדול באלמנה דמה כהן גדול באלמנה שראוי לבא בקהל בתו פסולה גר עמוני כו' קל וחמר פריכא הוא דמה לכהן גדול באלמנה שביאתו בעבירה וכי תימא חלל יוכיח שאין ביאתו בבת ישראל בעבירה ובתו פסולה מה לחלל שכן יצירתו בעבירה ואם משום צד שוה כלומר שנחזיר את הדין והצד השוה שבהן שאינן ברוב קהל ר"ל שאינן במנין רוב קהל להיות כל ענינם שלא בעבירה שהרי כל אחד יש לו צד אחד בעבירה זה בביאתו וזה ביצירתו ובתו פסולה אף אני אביא גר עמוני שמאחר שאינו כשאר קהל שהרי הוא מיהא פסול לבא בקהל מה לצד שוה שכן יש בהם צד עבירה מה שאין כן בעמוני ועמונית שאע"פ שאינו ברוב קהל לענין לבא בקהל מכל מקום אין עבירה בביאתו ומה הוצרכנו להכשיר את בתו הא לא הוצרכה אלא לעמוני גר שנשא בת ישראל שביאתו בעבירה ובתו כשרה לכהונה וכן הלכה כמו שכתבנו והדר קאמר בת גר עמוני ר"ל שנשא בת ישראל שביאתו בעבירה או בת מצרי שני שנשא בת ישראל שנמצאת ביאתו בעבירה ר' יוחנן אמר כשרה ריש לקיש אמר פסולה וקאמר ריש לקיש אמר פסולה מקל וחמר דכהן גדול באלמנה כדכתיבנא ר' יוחנן אמר כשרה דהכי שמענא ליה דאהדר ליה לר' זכאי דהוה תני קמיה בתולה מעמיו יקח אשה להביא גיורת מכנה שהיא כשרה לכהונה כלומר דוקא מכנה פירוש מכן שלה ר"ל ממכונה שהיא מכל צד בת גרים כגון שאביה ואמה מעם אחר ונתגיירו שאין צד עבירה בביאתם ולאפוקי גר עמוני שנשא בת ישראל שהיא משני עממין ושיש עבירה בביאתם ואמר ליה ר' יוחנן אני שונה עמיו מעמיו להביא בתולה הבאה משני עממין כלומר אע"פ שיש צד עבירה בביאתם ואת אמרת מכנה ותו לא וקא בעי מאי שני עממין אילימא עמוני שנשא עמונית ומאי שני עממין דאית להו דין שני עממין שהרי זכרים אסורים ונקבות מותרות מכל מקום היינו גיורת מכנה אלא גר עמוני שנשא בת ישראל ומהכא שמעינן ליה לר' יוחנן דמכשר ואיכא דאמרי דבהדיא קאמר ליה הכי אני שונה עמיו מעמיו להביא בתולה הבאה משני עממין ר"ל מגר עמוני בישראלית ומעם שיש בו שני עממין דהיינו עמוני בעמונית ואת אמרת מכנה ותו לא והרי למדנו לר' יוחנן שהכשיר בבת גר עמוני לכהונה הן שנשא גר עמוני בת ישראל הן שנשא עמונית הא בת מצרי שני שנשא ישראלית לא למדנו להכשיר בתו לכהונה ואין גורסין ולהאי לישנא דלתרוייהו נמי לא למדנו אלא שיש גורסין כן ופשוט הוא גם כן וקאמר מצרי שני בבת ישראל להכשיר בתם לכהונה מנין לך ואי משום דמדמינן לה לעמוני בבת ישראל מה לעמוני שכן נקבותיהן מותרות ואי משום מצרי שני במצרית שניה שבתם כשרה לכהונה מה לזו שכן ביאתה שלא בעבירה ומסיק ליה דאתיא מתרוייהו בצד שוה כלומר הצד השוה שבהן שאסורים ובתם כשרה אף אני אביא מצרי שני בבת ישראל וכו' ולמדנו שתיהן:

תובד"ה אם קודם מעשה כו' כגון עמשא שהיה צריך כו' שהרי בת ישי נשא כו' עכ"ל צ"ל יתרא במקום עמשא וכן הוא בנ"י דיתרא נשא את אביגיל ועמשא בנם היה כדמוכחי קראי בדברי הימים:

גמ' עלי ועליך נאמרו שני מקראות הללו פי' מהרש"ל ב' מקראות עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית ואין לשון ב' מקראות משמע כן אבל הב' מקראות היינו לא יבא עמוני ומואבי גו' ומקרא דעל דבר אשר לא קדמו גו' דמתרוייהו הני קראי ילפינן היתירא דעמונית ומואבית ודרשות תרוייהו יכולין להיות אמת:

תוס' בד"ה מכ"ג באלמנה כו' קשה אמאי לא נידון לר' יוסי מחלל ומצרי ראשון שתפסל בת עמוני כו' וי"ל דקסבר ר' יוסי כיון דבת מצרי ראשון כו' עכ"ל ולפום ריהטא אכתי לא יצאנו מידי קושייתם דכיון דר' יהודה אית ליה דאיכא למימר מה הצד בכה"ג מי יימר לן דר' יוסי פליג בהא עליה דנימא דלא פליג עליה אלא בגר דראוי לבא בקהל משום דלא חשיב מה הצד שאין ברוב קהל אבל בעמוני לא פליג עליה דר' יהודה כיון דאינן ראוין לבא בקהל ומהיכי תיתי ליה דקאמר פשיטא דר' יוסי פליג עליה דר' יהודה כו' נמי בגר עמוני דאין לעשות מה הצד מפסול כהונה ופסול קהל ודלמא הא אשמועינן עולא דבת גר עמוני כשרה לר' יוסי משום דאין לעשות מה הצד בכה"ג וי"ל דכיון דר' יוסי מכשיר בס"פ אלמנה בבת מצרי שני אע"ג דאין ראוי לבא בקהל ולא יליף ליה מהאי דינא מחלל ומצרי ראשון ע"כ היינו משום דאין לעשות מה הצד מפסול קהל ומפסול כהונה ומיהו אהא דבעי למימר וכ"ת בהנך דראויין לבא בקהל אבל בהנך דאין ראוין לבא בקהל לא ה"מ למפרך מהא דמכשר ר' יוסי בת מצרי שני דאיכא למימר דמה למצרי שני שכן עשה אבל בגר עמוני דאיכא לאו אימא דפסולה הבת ומיהו יש להקשות דר' יוסי סבר התם דמצרי שני אינו פוסל בביאה ואמאי לא נילף שיפסול בביאתו מחלל מצרי ראשון דהשתא אנו עושין שפיר צד השוה ממה שאינן ברוב הקהל ולחד תירוצא שכתבו התוס' הא דלא נילף בגר בעלמא שיפסול בביאה מחלל ומצרי ראשון יתורץ נמי הכא דמה להנך שכן זרעם פסול תאמר בגר מצרי שני שבתו כשרה דלענין בתו ליכא למילף מהתם כמ"ש גם לפי מה שכתבו דלא ילפינן פסול ביאה מאיסורי כהונה ניחא:

בד"ה ר"ל אמר פסולה כו' ולא יפרש מלתיה דת"ק כמו שמפרש ר' יוחנן כו' עכ"ל וצ"ל לפלוגתא דר' יוסי ורשב"ג דת"ק סובר בת גר עמוני פסול ולא נקט במלתיה כל שזרעו פסול כו' לגבי רשב"ג דא"כ הוה משמע דהוא מודה לרשב"ג דאין כל זרעו פסול אלא לת"ק לגבי רשב"ג נמי נקט במלתיה כל שאתה נושא בתו כו' ובגר עמוני אין אתה נושא בתו ורשב"ג לגבי ר' יוסי נקט האי לישנא דר' יוסי ודאי מודה לרשב"ג דבת גר עמוני כשרה מדנקט בברייתא האי לישנא כל שזרעו פסול כו' ודו"ק היטב:

ד"ה מכ"ג באלמנה עד וי"ל דקסבר ר"י כיון דבת מצרי ראשון אינה ראויה לבא בקהל אין לעשות צד השוה וכו'. יש להקשות מ"מ קשה מנלן לגמ' דסבר ר' יוסי הכי הא ר' יהודה ל"ל האי פירכא דהא הוא יליף האי הצד השוה ושמא גם ר"י ס"ל כוותיה בהא והא דלא יליף מינה בת גר וגיורת דעלמא משום דלא חשיב ליה אינה ברוב הקהל כיון דמותר לבא בקהל אבל בת עמוני דאינה ראויה לבא בקהל אמר לך דר"י יליף מניה כמו ר' יהודה ועכ"פ מאי פריך בגמרא פשיטא דהא פשיטא לא הוי משום דה"א דר"י יליף מהאי מה הצד בת גר עמוני כמו ר' יהודה כמו שכתבנו ויש ליישב דס"ל לגמרא דהא דפרכינן דבת מצרי ראשון אינה ראויה לבא בקהל ובת חלל היא פסולה לכהונה ולכך לא שייך לומר הצד השוה שבהן וכו' ובתם פסולה אף אני אביא וכו' כיון דפסול הבת בשניהם אינה שוה דבזה הוא פסול קהל ובזה הוא פסול כהונה פירכא זו גדולה יותר מהאי פירכא כדאמרי' דלא שייך בבת גרים לומר אינו ברוב הקהל משום דאע"ג דגר כשר לקהל מ"מ בא מטיפה פסולה ואי ס"ל לר' יוסי דבת גרים דעלמא לא ילפי' מהאי מה הצד משום האי פירכא כ"ש דס"ל דפירכא זו דפרכינן דהפסול שבשניהם לא הוה שוה הוה פירכא ולכך פשיטא הוא דגם בת גר עמוני ליכא למילף מהאי מה הצד לר' יוסי וק"ל:

תוס' ד"ה ר' יוחנן אמר כשרה וכו' עד הא איכא למימר לר' יוחנן בת גר עמוני שנשא בת ישראל יוכיח וכו'. יש להקשות הא איכא למפרך מה לעמוני שכן נקבות מותרות כדפריך בגמ' לקמן בסמוך וצ"ל דהתוס' אין רצונם לומר דנימא בת גר עמוני לחוד יוכיח אלא ר"ל בת גר עמוני שנשא בת ישראל ובת מצרי שני שנשא מצרית שניה דכי פרכת מה לבת גר עמוני שנשא בת ישראל שנקבות מותרות אמרינן מצרי שנשא מצרית שניה יוכיח מה למצרי שני שכן אין ביאתו בעבירה בת גר עמוני שנשא בת ישראל יוכיח כדלקמן בגמ' והא דקאמר בתוס' בתר הכי ומיהו ממצרי שני פי' שנשא בת ישראל אין להקשות תוכיח צ"ל דר"ל ממצרי שני לחוד בלא בת עמוני שנשא בת ישראל ודו"ק כנ"ל:

בא"ד ולר"ש ב"ג וכו' אתי שפיר משום דאיכא למיפרך מה לגר עמוני שאינו פוסל בביאתו ולכך בתו כשרה לכהונה משא"כ עובד כוכבים ועבד שפוסלין בביאתם:

בָּעִי לְאַכְרוּזִי עֲלֵיהּ הדבר יפלא איך סלקא דעתיה לחלוק על הסנהדרין שהיו בימי בועז שהתירו את רות וגיירו אותה ונשאה בועז שהיה ראש הסנהדרין והלא החולק לעשות הפך הסנהדרין הרי זה זקן ממרא וחייב מיתה כמו שפסק הרמב"ם (בהלכות ממרים פרק ג')? ועוד דלפי דעתם למה יכריזו עליו דוקא יכריזו על אביו ואחיו וכל זרע דנפיק מן רות? ונראה לי בס"ד דודאי אין יכולין לחלוק על הוראת הסנהדרין ואין לפסלו לבא בקהל ורק רצו להכריז עליו שלא יהיה יושב בסנהדרין! דקיימא לן אין מעמידין בסנהדרין אלא המיוחסין הראויים להשיא לכהונה וכמו שנאמר שאמרו בגמרא דסנהדרין (סנהדרין לב.) אין הכל כשרים לדון דיני נפשות אלא כהנים לוים ישראלים המשיאין לכהונה. וכן פסק הרמב"ם ז"ל, וכונת שאול המלך ע"ה ודואג בהכרזה כדי שממילא יפסל למלכות! ונראה דזו היתה כונת טוב שלא רצה לישא את רות באומרו פֶּן אַשְׁחִית אֶת נַחֲלָתִי (רות ד, ו) וקשא אחרי שהסנהדרין התירו את רות איך יאמר כן? ולא עוד אלא שאומר כן לפניהם! ובזה ניחא דפחד שמא המלוכה שתהיה לאחד משבט יאודה תהיה לזרעו ואם יצא זרעו מן רות יפסידו המלוכה דאף על פי שהתירו אותה לבא בקהל אין זרעה מיוחס להיות ראוי להנשא לכהונה ולזכות למלוכה.

מְלַמֵּד שֶׁחָגַר חַרְבּוֹ כְּיִשְׁמָעֵאל (דברי הימים א' ב, יז) קשא למה נקיט כישמעאל, והלא החרב מיוחס לעשו אבי אדום דברכתו עַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה (בראשית כז, מ), וכתיב (במדבר כ, יח) פֶּן בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ? ונראה לי בס"'ד על פי מה שאמרו בזוהר הקדוש בפרשת פינחס דישמעאל הממונה שלו נחש דאיהו על מיא בימינא ועשו ממונה שלו ס"מ דאיהו על האש והוא משמאלא וכנגדן משיח בן דוד מימין לבטל את ישמעאל שהוא מצד ימין ומשיח בן יוסף לבטל את עשו שהוא מצד שמאל עיין שם. ולכן כיון שהם הוציאו שם רע בזה על ישי אבי דוד שמת בעטיו של נחש לכן חגר חרבו כישמעאל שהממונה שלו נחש. ועוד כיון שדבר זה נוגע גם כן במשיח בן דוד שעתיד לבטל קליפת ישמעאל לכן חגר חרבו כישמעאל לרמוז על מעלת מלך המשיח שדבר זה נוגע אליו גם כן. ברם הא קשיא לי באומרו 'חָגַר חַרְבּוֹ כְּיִשְׁמָעֵאל' דמשמע דבני ישמעאל משונים בחגירת החרב מאדום ושאר אומות ומה שינוי יש בזה? הלא הכל חוגרים החרב באופן אחד ואין שינוי בזה בין אומה לאומה! ונראה לי בס"ד כי אדום וכל האומות חוגרים חרב ארוך עליהם שהוא משתלשל ויורד מן האזור עד סוף קומתם בגלוי וגם בני ישמעאל יש להם חגירת חרב כזה אך בני ישמעאל רובם נושאין חרב אחר קצר שקורין אותו בערבי כ'נגר וזה אין דרכם לתלות אותו על גופם אלא תוחבין אותו בין הגוף ובין האזור בתוך נרתק שלו והוא קצר וראשו חד והורגין בו בדקירה שדוקרין אותו בגוף האדם ורובם של ישמעאלים נושאין חרב זה שקורין כ'נגר אך האדומים אין דרכם בחרב זה אלא רק בחרב הארוך המשתלשל ויורד על קומתם מחצי הגוף עד למטה. והנה ידוע דהדין הוא דאין נכנסין לבית הכנסת ולבית המדרש בסייף ורומח וכיוצא משום דרך ארץ וידוע דדרכם היה בזמן הקודם להעמיד שומר על פתח בית המדרש שלא יוכל כל אדם ליכנס. ולכן יִתְרָא הַיִּשְׂרְאֵלִי אם היה חוגר חרב הארוך כבני אדום שהוא גלוי ונראה, לא היה מניחו שומר הפתח ליכנס בו לבית המדרש לכך חגר חרב הקצר שקורין כ'נגר אשר דרכם של ישמעאלים לחגור בו שזה דרכם לתחוב אותו בין הגוף ובין האזור ואינו נראה להדיא ועל ידי כך שומר הפתח לא ראה אותו ולא עכב כניסתו לבית המדרש וכשקרב אצל החכמים הלומדים הוציא החרב הזה ששלף אותו מחגורו ואחזו בידו לעיני הכל ואמר: כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ הֲלָכָה זוֹ יִדָּקֵר בַּחֶרֶב! ובזה ניחא מה שאמר 'ידקר בחרב' ולא אמר 'ישחט בחרב' כי חרב זה שקורין כ'נגר עושין בו דקירה להרוג בו בני אדם מה שאין כן החרב הארוך שהוא הנקרא סייף עושין בו שחיטה. ועוד נראה לי בס"ד מה שאמר יִדָּקֵר בַּחֶרֶב ולא אמר יהרג או ישחט, והוא דאיתא בגמרא דסנהדרין (סנהדרין נב:) גבי מצות הנהרגין דפריך ואימא דמבריז ליה אברוזי דהיינו שתוקע החרב בלבו ומשני כתיב (ויקרא יט, יח) 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ' ברור לו מיתה יפה! יעוין שם. ולזה אמר כאן ידקר בחרב דמבריז ליה אברוזי שתוקע בו החרב שהוא מיתה מנוולת ולא יברור לו מיתה יפה להרגו כשאר הנהרגין אלא ידקר.

כָּךְ מְקֻבְּלַנִי מִבֵּית דִּינוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל הָרָמָתִי 'עַמּוֹנִי' וְלֹא 'עַמּוֹנִית', 'מוֹאָבִי' וְלֹא 'מוֹאָבִית'. קשא מה הוסיף בזה על מה שאמר אבנר תחלה ועל מה שאמרו רבנן בבית המדרש שגם הם אמרו כן אלא שדואג הקשה להם ולא יכלו למצוא תשובה לקושיתו? ונראה לי בס"ד כי הם אמרו כן על פי הסברא משיקול דעתם ולא היה להם קבלה בכך אבל יִתְרָא הַיִּשְׂרְאֵלִי אמר כך מקובלני הלכה זו בלא טעם! ועל הקבלה אין לערער מחמת איזה טענה וקושיא וכמו שאמרו בגמרא בכמה דוכתי (יבמות עו:) אם קבלה נקבל ואם לדין יש תשובה! ואם כן בטלה טענת דואג כיון דיצאה ההלכה משמואל ובית דינו בסתם בלא טעם, אפשר דכך קבלו הלכה למשה מסיני ואין משיבין על הקבלה ולכך החולק על הלכה זו ידקר בחרב ואמר כך מקובלני היינו כָּךְ 'כף כף' כלומר קבלתי הדברים בגלוי כמי שמקבל מכף לכף.

עָלַי וְעָלֶיךָ נֶאֶמְרוּ שְׁתֵּי מִקְרָאוֹת הַלָּלוּ קשא מה מחדש בכך? פשיטא דכך הוא כי הטענה שייכא הן לעמון הן למואב! ונראה לי בס"ד על פי מה שכתבו התוספות למאן דאמר ההיתר הוא מן אות יו־ד דְעַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי (דברים כג, ד) קשא אם כן גם בְּמִצְרִי (דברים כג, ח) נימא הכי? ותרצו דהתם אי לא הוה אמר מִצְרִי היה צריך לומר מצרים דמאריך יותר אך כאן אדרבה אי הוה אמר 'עמון ומואב' היה מקצר טפי מן עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי. והקשו אם כן בְּאֲדֹמִי הוה ליה למימר אדום והיה מקצר אות אחת? ותרצו דאגב דנקיט מצרי נקיט אדומי ליפוי הלשון כיון דנקיט האדומי אחר מצרי יעוין שם. ולפי זה היתר המואבית אינו ברור כל כך מהאי טעמא דנקיט מואבי ולא מואבי דיש לומר דבא הכתוב להתיר את עמונית בלבד במה שאמר עמוני ולא עמון מה שאין כן המואבית דאינה מותרת. והא דנקיט מוֹאָבִי ולא נקיט מוֹאָב לא בא ללמדנו בזה כלום כמו שלימד אותנו בְּעַמּוֹנִי אלא דאגב דנקיט עמוני נקיט מוֹאָבִי ולא בא ללמד היתר בזה ולפי זה היתר מואבית אינו ברור כל כך דאיכא למדחי כאמור. ובזה יובן בס"ד מה שאמר רחבעם לשבטי ישראל (מלכים א' יב, י) קָטָנִּי עָבָה מִמָּתְנֵי אָבִי, פירוש היתר שלי דאתינא מעמונית חזק ועצום יותר מהיתר אבי דאתי ממואבית ולכן אמר דוד המלך ע"ה לרחבעם עָלַי וְעָלֶיךָ נֶאֶמְרוּ שְׁתֵּי מִקְרָאוֹת הַלָּלוּ שהם מקרא דשם עַמּוֹנִי ומקרא דשם מוֹאָבִי שלא נאמר 'עמון ומואב' ששני קריאות אלו באו כדי להתיר עמונית ומואבית ולא כאותם הסוברים רק מקרא עמוני בא להתיר אבל מקרא מואבי לא בא להתיר. ועוד נראה לי בס"ד ענין שתי מקראות המה חד פסוק לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי לדעת רבי יהודה וחד פסוק (דברים כג, ה) עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם לדעת רבי שמעון דדריש טעמא דקרא. או יובן דקאי על שתי מקראות של גזרה שוה דכתיב הַנִּמְצָאֹת (בראשית יט, טו) וכתיב (תהלים פט, כא) מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִּי דילפי מנייהו בגזירה שווה היתר הנקבות.