Yevamot 7b

תרי איסורי אשת אח ואחות אשה:

הואיל ואישתרי איסור אשת אח שהיה עליה כשמת אחיו בלא בנים אישתרי נמי איסור אחות אשה:

שמיני שלו שהוא יום הבאת קרבנותיו וצריך לבא בהר הבית ולעמוד בשער נקנור ולהכניס ידיו לעזרה ליתן מן הדם לבהונות:

וראה קרי להכי נקט קרי ולא טומאת שרץ ונבלה דטמא שרץ ואפי' טמא מת נכנסין להר הבית כדמפרש באלו דברים (פסחים דף סז.) שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו ושערי נקנור לא נתקדשו בקדושת עזרה כדאמרינן בכיצד צולין (שם דף פה:) והרי הן כהר הבית ויכול טמא מת ליכנס לשם אבל בעל קרי משתלח חוץ לשני מחנות כזב כדמפרש באלו דברים זב וכל זב לרבות בעל קרי:

וטבל לקרויו:

אע"פ דטבול יום אחר דקרי אינו נכנס להר הבית דכל טבול יום הרי הוא בטומאה עדיין לתרומה ולקדשים ולמקדש:

זה יבא להר הבית ויכניס ידיו לבהונות ויטהר לאכול פסחו לערב:

שיבא עשה דפסח שיש בו כרת דאם לא יכניס ידיו לבהונות לא יטהר לאכול פסחו לערב:

ת"ל כי כחטאת האשם הוא והשתא לא צריך קרא דושחט את הכבש דכולה מילתא מיניה גמר מהיקשא ובריש איזהו מקומן (זבחים דף מט.) מוקי ליה לעכב:

למאי דנפק נפק דהיינו מתן בהונות ושחיטת צפון שכתוב בהדיא ולמאי דלא נפק כגון מתן דמים ואימורים לא נפק ולא יהיה בו מתן דמים ואימורים עד שיכתב בהדיא:

וראה קרי בו ביום וטבל פירש בקונטרס דלהכי נקט קרי ולא טמא שרץ ונבילה דטמא שרץ ואפי' טמא מת נכנסים במחנה לויה כדאמר בפר' אלו דברים (פסחים דף סז.) דאפי' מת עצמו נכנס שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו עמו במחיצתו ואין נראה לר"י דהא דאמר וידחה עשה שאין בו כרת היינו עשה דרבנן [כדמפרש ר' יוחנן וטמא מת אין נכנס בחיל נמי מדרבנן] כדתנן במסכת כלים (פ"א מ"ח) החיל מקודש הימנו שאין עובדי כוכבים וטמאי מתים נכנסים לשם עזרת נשים מקודשת הימנו שאין טבול יום נכנס לשם ובכל טבול יום איירי בין דבעל קרי בין דטמא מת שרץ ונבילה דקא איירי בהו התם לעיל ואר"י דנקט בעל קרי לרבותא דאע"ג דאשתלח חוץ לב' מחנות התירו לו חכמים ליכנס דבמקום כרת לא העמידו דבריהם וא"ת בפ' היה נוטל (סוטה דף כ: ושם) דקתני גבי סוטה והם אומרים הוציאוה הוציאוה שלא תטמא העזרה ופריך מהא דאפילו מת עצמו שרי ומאי קושיא והא מדרבנן אסור ותירץ ר"ת שלא גזרו אלא שלא יכנס אבל אם הוא כבר שם לא גזרו עליו שיצא כיון דמדאורייתא שרי ליכנס שם ודקדק מהא דאמרינן בפרק הנשרפים (סנהדרין דף פא:) כהן ששימש בטומאה אחיו הכהנים מוציאין אותו חוץ לעזרה ומפצעין מוחו בגיזרין משמע דאין מוציאין אלא מחוץ לעזרה שהוא מחנה שכינה וממיתין אותו בעזרת נשים כיון שכבר היה שם ור"י מפרש דבסוטה דייק מדקתני הוציאוה הוציאוה תרי זימני דאי לאו דהוי איסור דאורייתא לא היו ממהרין כל כך ואין להאריך כאן:

זה נכנס שהיה צריך לבא להר הבית לעמוד בשער נקנור ולהכניס ידיו לעזרה וליתן לו מן הדם בבהונות ושערי נקנור לא נתקדשו כדאמרינן בכיצד צולין (פסחים דף פה: ושם) שכל השערים נתקדשו חוץ משערי נקנור ששם מצורע עומד ומכניס ידיו לבהונות וא"ת למה נמנעו בשביל כך מלקדשם יעמוד בעזרת נשים ויכניס ידיו לשער נקנור ופירש ריב"ן דאין זה לפני ה' דלא הוי באויר העזרה ואין נראה דאי הוה קדוש כקדושת העזרה הוי שפיר לפני ה' ואומר רבינו תם דעשוי בשביל תקנת מצורעים שיעמדו שם שיגין עליהם השער בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים:

מוטב יבא עשה שיש בו כרת כו' לאו מילתא דפסיקא היא דיש מקומות שהעמידו דבריהם במקום כרת כדאמרינן בפסחים בפרק האשה (דף צב.) אלא כאן לא היה נראה לחכמים להחמיר:

רבי יוחנן אמר דבר תורה אפילו עשה אין בו רבי יוחנן לא אתא לפלוגי אברייתא דלאו תנא הוא כדמוכח בפרק קמא דכתובות (דף ח.) דמשני ארב תנא הוא ופליג ולא בעי לשנויי הכי לר' יוחנן אע"ג דיש לדחות דר' יוחנן כמתני' דכלים (פ"א מ"ח) דתנן עזרת נשים מקודשת הימנו שאין טבול יום נכנס לשם אבל בהר הבית וחיל שרי והיינו מדרבנן דאי מדאורייתא אסור ליכנס במחנה לויה אם כן בהר הבית נמי ליתסר דמפתח הר הבית עד שער נקנור מחנה לויה כדתניא בתוספתא ובספרי מכל מקום אין נראה דפליגי ברייתא דהכא אמתני' דכלים אלא רבי יוחנן לפרושי ברייתא אתא דעשה דקתני לאו דוקא ולאו משום דסבר רבי יוחנן טבול יום דזב לאו כזב דמי דהא רבא אית ליה דרבי יוחנן בסוף האשה (פסחים צב.) ורבא אית ליה בפ"ב דכריתות (דף י.) דמחוסר כפורים דזב כזב דמי אלא דוקא לענין פסח הבא בטומאה דלא יאכלו ממנו זבין וזבות ונדות ויולדות קאמר דכזב דמי להכי מייתי לה בכריתות אבל לענין ביאת מקדש לאו כזב דמי וניחא השתא בריש פ"ב דזבחים (דף יז:) מסיק לכ"ע דמחוסר כפורים דזב כזב דמי ובפרק ג' מינים (נזיר דף מה.) מסיק דאפילו טבול יום דזב לאו כזב דמי אלא ההיא דזבחים לענין פסח הבא בטומאה וההיא דנזיר לענין ביאת מקדש והא דמשמע בההיא סוגיא דג' מינים דאפילו נאמר טבול יום דזב לאו כזב דמי אסור ליכנס למחנה לויה ומקרא דריש התם אר"י דהתם בזב בעל ג' ראיות דאיכא תרתי שהוא טבול יום ומחוסר כפורים ואע"ג דבשמעתין נמי בראה קרי בו ביום דהוי טבול יום ומחוסר כפורים שרי מדאורייתא היינו משום דאינו על טומאה אחת אלא על טבול יום משום קריו ומחוסר כפורים משום צרעתו: [וע"ע תוספות זבחים לב: ד"ה ור"י]:

שחדשו בה דברים ואמרו טבול יום אל יכנס למחנה לויה וא"ת מנא ליה שחדשו מטבול יום דלמא חדשו מטמא מת עצמו ויש לומר דמשמע ליה שלא חדשו אלא על החצר וחצר היינו עזרת נשים כדמוכח ביחזקאל (מד) ואילו טמא מת אסור אפי' בחיל:

ואמר עולא מה טעם כו' פירוש כיון דביאה במקצת שמה ביאה מה טעם התירו חכמים להכניס ידיו לבהונות ואם תאמר וכיון דשמה ביאה ואפילו הכי שרי מקצתו משום דאי אפשר בענין אחר א"כ כולו נמי לישתרי וי"ל דלא ניחא שידחה ביאת כולו דכתיב בהדיא ואל המקדש לא תבא אבל ביאה במקצת לא כתיב בהדיא אלא מהיקשא גמר לה עולא התם מה נגיעה במקצת שמה נגיעה אף ביאה במקצת כו' ועוד יש לומר כיון דאפשר על ידי ביאה במקצת אם יכנס כולו חייב מידי דהוה אהיה לו דרך קצרה ובא לו בארוכה:

ה"א אשת אח דאישתרי אישתרי שאר כל העריות לא ואם תאמר והא איכא מאן דאמר בזבחים (מט, ב) דאיהו לא גמר מכלליה אבל כלליה גמר מינה. פירש רש"י ז"ל בזבחים (שם ד"ה אבל) דאפילו למאן דאית ליה הכי לאו דבר חדש גמר כלליה מיניה, דאם כן אין כאן דבר חדש. ועוד דאם כן ליכא מידי בין דבר שיצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו ובין דבר שיצא לידון בדבר חדש, אלא ודאי אין כללו למד ממנו אלא שחיטת צפון שאינו דבר חדש.

אלא סלקא דעתך אמינא תיתי במה מצינו מאשת אח הקשה הר"א אב"ד ז"ל והיכי אתיא במה מצינו, והא אמרינן (לעיל יבמות ז, א) דדמי לדבר שהיה בכלל לידון בדבר חדש שאי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב בפירוש. ותירץ דכד מעיינת בה לא דמיא לדבר שהיה בכלל ויצא לדון בדבר חדש, והא דלעיל דחייא בעלמא היא, כלומר, אי דמיא אדרבא להא דמיא, ומיהו אפילו להא לא דמיא. ופירש הרמב"ן נר"ו (בד"ה אלא) פירוש לפירושו דדבר שיצא לידון בדבר חדש הוא ואי אתה יכול להחזירו לכללו וללמדו מכללו, אבל כללו ודאי למד ממנו במה מצינו, והא דלא ילפי שאר אשמות מאשם מצורע לדונן בבהונות ובאזן ימיני, משום דאיכא למימר שזה מכשיר והללו מכפרים. אי נמי משום דמיעוטא כתיב בהו זאת תורת האשם ולא בהונות. ולא ירדתי לסוף דעת רבינו נר"ו, דאדרבה אם איתא דכללו גמר מיניה, א"כ היאך כתב הרב דכד מעיינת בה לא דמיא ליצא לידון בדבר חדש, אדרבה לגמרי דמיא ליה. ועוד היאך אפשר שדחה התלמוד אי דמיא להא דמיא והוה אמינא אשת אחח דאישתרי אישתרי שאר עריות לא, והוצרך לחזור מכח קושיא ולדון מצד אחר במה מצינו וגם זה לא עמד, אדרבה הוה לן למימר לעולם היא הנותנת ודאי ליצא לידון בדבר חדש דמיא לגמרי', וכלהו עריות גמרי מאשת אח, ומשום הכי אצטריך עליה למיסרה. ומצאתי בנמוקי מורי הר' החסיד ז"ל (רבינו יונה) דלא דמיא לדבר שיצא לידון בדבר חדש, כיון דאי אפשר ליבם בלא אשת אח וגם [זה] צל"ע.

ומנא לן דאמרינן הואיל ואשתרי אשתרי ואף על גב דאמרינן לעיל מה ליא איסורא רבה מה לי איסורא זוטא, שאני הכא דאיסורין מחולקין הן.

מצורע שראה קרי ביום שמיני שלו פירש"י ז"ל דמשום הכי נקט שראה קרי ולא נקט שנגע בשרץ ונבלה, משום דטמא שרץ ואפילו טמא מת נכנסין להר הבית כדאמרינן בפרק אלו דברים (פסחים סז, א) ובנזיר פרק ג' מינים (נזיר מה, א) ויקח משה את עצמות יוסף עמו עמו במחיצתו במחנה לויה. והקשו בתוספות (ד"ה וראה) דהני מילי מדאורייתא אבל מדרבנן אסור, ואפילו בחיל וכדתנן (כלים פ"א מ"א) החיל מקודש ממנו שאין עכו"ם וטמא מת נכנסין לשם, (ועי' ריטב"א).

והא דתניא מוטב שיבא עשה שיש בו כרת וידחה עשה שאין בו כרת. פרש"י ז"ל (ריטב"א ד"ה מצורע בשם יש נוסחאות מפרש"י) דקסבר האי תנא דטבול יום דבעל קרי כבעל קרי ואית ביה עשה דשלוח מחנות. ור' יוחנן דאמר אפילועשה נמי לית ביה פליגא אברייתא. ואינו מחוור, חדא דר' יוחנן אמורא הוא ולא פליג אברייתא וכדמוכח בריש פ"ק דכתובות (ח, א) גבי ברכת חתנים, דמשני התם רב תנא הוא ופליג, ולא משני הכי בדר' יוחנן. ועוד דאם איתא בכל הר הבית היה אסור ליכנס דהא ודאי מפתח הר הבית עד שער נקנור הוי מחנה לויה כדתני בספרי (שם פי"א) ובתוספתא (כלים ב"ק פ"א ה"י) ובפרק בתרא דזבחים (קטז, ב), ואם איתא דטבול יום אסור מן התורה בכל מחנה לויה כבעל קרי, בכל הר הבית יהא אסור והנן תנן במסכת כלים פרק ראשון (מ"ח) עשר קדושות הן כו' הר הבית מקודש הימנו שאין זבין וזבות נכנסין לשם, הא טבול יום נכנס, וקתני סיפא עזרת נשים מקודשת הימנו שאין טבול יום נכנס לשם, הא בחיל ובהר הבית נכנס, אלא נראה כמו שפירש ר"ת ז"ל (מובא בתוס' הרא"ש) דטבול יום דקרי לאו כבעל קרי, ומדאורייתא בכל מחנה לויה משרא שרי, אלא שחדשו בה יהושפט וסיעתו ולא גזרו בכל מחנה לויה, אלא יש מקומות שגזרו עליהם כגון עזרת נשים, ומקומות שלא גזרו כגון החיל ושאר כל ההר חוץ מעזרת נשים דהיינו החצר החדשה. והא דכתיב (דברים כג, יא) ואיש כי לא יהיה טהור מקרה לילה ויצא אל מחוץ למחנה, ודרשינן (פסחים סח, א) ויצא אל מחוץ למחנה, זו מחנה שכינה, לא יבא אל תוך המחנה זו מחנה לויה, וכתיב (שם יב) וכבא השמש יבא אל המחנה, דמשמע דבעי הערב שמש. הני מילי למחנה שכינה, אבל לא למחנה לויה, ואחר יבא אל מחנה שכינה קאמר. ור' יוחנן לפרושי הוא דאתא דהאי עשה דקתני בברייתא, עשה של דבריהם קאמר. ולדבריו ה"ה דהוי מצי למימר מוטב שיבא עשה של תורה וידחה עשה של דבריהם, אלא משום דחז"ל עשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה והעמידו דבריהם אפילו במקום תורה, עשאום כאן כאלו שניהם של תורה, והחמירו בזה שיש בו כרת. והשתא ניחא הא דתנן במסכת תמיד (פ"א מ"א) אירע קרי באחד מהן יורד והולך במסבה ההולכת תחת הבירה טבל ועלה ונתחמם כנגד המדורה ובא וישן לו אצל אחיו הכהנים. אף על פי שזה טבול יום הוא, לפי שלא נאסר טבול יום אלא בחצר החדשה שגזרו בה, ומה שהולך תחת הבירה אף על פי שהוא בעל קרי ובעל קרי אסור בכל מחנה לויה, הא אמר ר' יוחנן התם בגמרא (תמיד כז, ב) דמחילות לא נתקדשו.

אלא ס"ד תיתי ערוה במה מצינו מאשת אח ק"ל דהא אמרי' לעיל דדמיא לדבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש ויש שפי' דהא דלעיל דחייה בעלמא היא כלומ' אי דמיא אדרבה להא דמיא ומיהו אפי' להא דמיא ע"כ לשונם והרמב"ן ז"ל בורח לפרש זה התירוץ וכבודו במקומו מונח שאין פי' מחוור ואינו שיטת רש"י ז"ל ותוס' כמו שיתבאר מדבריו שכתבנו למעלה וה"פ לפי משנ"ל ומה שמצאתי בתוס' בע"ד האמת הא דעריות דנאס' כל פרט בלאו בפני עצמו אעפ"י שיש מקומות שנאמרו בו דרך כלל לשום הקש וכן שבכללו נעש' לשום הקש כההיא דר' יונה דלקמן מ"מ אין כיוצא בזה נדון שהיה בכלל באיסור העיקרי לא היה בכלל אלא שנפרט כל פרט לעצמו ואנן הוא דאתינן למימר שאף זה כיון שבכלל עריות הוא דבר שהיה בכלל נדון ודחי דאי חשבי' דבר שהיה בכלל לא דמי אלא לדבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש ומיהו קושטא דמילתא דלא דמי לחד מינייהו אלא מזה מכל מדות המצות הוא ודחי דאף במה מצינו לא אתיא דלא גמרינן תרי איסורי מחדא איסורא להקל עליו הכא תרי איסורי פירש אפילו תימא דאמרי' לעיל מה לי איסורא רבה מה לי איסורא זוטא שאני הכא שהן איסורין מוחלקין:

מצורע שחל שמיני שלו בערב פסח פי' שמיני לגילוח וכשעלה מטבילתו לגמרי בהערב שמש דמוצאי שביעית לח' והוא נדון כמחוסר כפרה בלבד ויכול ליכנס אפי' במחנה לוייה ואינו אסור אלא במחנה שכינה שהוא משער ניקנור ולפנים ששם עזרת ישראל וכדאמרי' במס' כלים עשר קדושות הן עזרת ישראל מקודשת ממנה פי' מעזרת נשים שאין מחוסר כפורים נכנס שם וחייבים עליה חטאת פי' שהנכנס שלא כראוי למחנה שכינה הוא בכרת לפיכ' שגגתו חטאת מה שאין כן במחנה לויה שאין על כניסתו כרת ואפי' לזב ומצורע נמצא שהמצורע בשמיני יכול ליכנס לעזרת נשים הסמוכ' לשער ניקנור כי זו ממחנה לויה היא וקתני שאם חל ח' שלו בערב פסח ויש לו להביא קרבנותיו היום ולעשות הזאת בבהונות שיושב בעזרת נשים ומכניס בהונותיו לעזרת ישראל ומזין עליו ונטהר לגמרי ויאכל פסחו לערב ואירע לו קרי ביום השמיני הזה אעפ"י שטהר היום לקריו כיון שלא העריב שמשו הרי הוא טבול יום שאסור ליכנס לעזרת נשים ואם הוא כן נמצא שלא יוכל היום להזות עליו ולהביא כפרתו ויהא אסור בקדשים כדתנן הביא כפרתו אוכל בקדשי' ונמצא נדחה מעשהו לפי' אמרו חכמי' אעפ"י שאין טבול יום א' נכנס זה נכנס ומוטב שיבוא עשה שיש בו כרת דהיינו פסחו וידחה עשה שאין בו כרת כניסת טבול יום למחנה לוי' וכדפירש"י ז"ל שאין כרת אלא במחנ' שכינה כדאיתא במתני' דכלים כדכתבתי לעיל וחייבי' עליה חטאת כלומ' מה שאין כן בשאר כניסות במחנה לויה והא דנקט וראה קרי ולא נקט שנגע בשרץ או נבלה פירש"י ז"ל דהתם אפי' טמא מת יכול ליכנס למחנ' לוייה כדאיתא בפסחים ובנזיר מדר' ויקח משה את עצמות יוסף עמו במחיצתו והק' בתוס' דההיא מדאורי' אבל מדרבנן אסור דחיל מקודש מהר הבית שאין עכומ"ז וטמאי מתים נכנסים לשם וי"ל דהתם כשלא טבל אבל כשהוא טבול יום אפילו מדרבנן נכנס שם שלא אסרו אלא טבול יו' דזב ובעל קרי ומצורע והא דקתני האי תנא שיש בכניסת טבול יום לעזרת נשים עשה שיש בו כרת יש נוסחאות מפירש"י ז"ל דהיינו עשה של תורה מדכתב וישלחו מן המחנ' כל צרוע וכל זב וכל טמא והיינו מחנ' לוייה ותניא בספרי וכל זב לרבות בעל קרי דקסבר דטבול יום דזב כזב וטבול יום דבעל קרי כבעל קרי דכשם שאסור בקדשים אסור במקדש ואפי' למחנה לוייה ור"י דאמר ד"ת אפי' עשה אין בו פליג אמתני' דלעיל:

והקשה עליו ר"ת ז"ל ובתוס' חדא דר' יוחנן היכי פליג אמתני' דהא לאו תנא הוא כדמוכח פ"ק דכתובות ועוד דהא תנן דהר הבית מקודש ממנו שאין זבין וזבות נכנסי' לשם עזרת נשים מקודשת ממנו שאין טבול יום נכנס לשם אלמא אפי' טבול דזב נכנס להר הבית ולא נאסר אלא לעזרת נשים וידוע הוא כי מחנה לוייה הוא מפתח הר הבית עד שער ניקנור כדאיתא בספרי ובתוספתא דפרק בתרא דזבים ואילו טבול יום דזב ובעל קרי עצמו נאסר במחנ' לויה מן התורה בכל מחנה לוייה היה נאסר יש בכללן הר הבית:

ועוד הביא ראיה דטבול יום אינו אסור בכל מחנה לוייה מההוא דתנן במסכת תמיד אירע קרי באחד מהם כדאיתא התם לכפר"ת ור"י ז"ל דטבול יום דזב ובעל קרי מותר מן התורה בכל מחנ' לוייה ורבנן גזרו עליהם בעזרת נשים בלבד משום גדר וסייג לעזרת ישראל שהיא מחנה שכינה ור' יוחנן לא פליג אלא דהוא מפרש ובדין הו' דהוה ליה לתנא ברא למתני יבא עשה של תורה וידח' עשה של דבריהם אלא משום דפעמים דחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה או יותר נקט אידך טעמא ויבא עשה שיש בו כרת וכו' ובודאי דהאי שיטת דר"ת ז"ל נראית נכונה אלא שלשון הסוגיא נדחק דהאי לישנא דנקטי כדר' יוחנן אינו לשון פי' אלא לשון מחלוקת ור' יוחנן אמר ותו מדקתני עש' שאין בו כרת:

ורבינו שמשון ז"ל כתב דר' יוחנן חולק הוא ונ"ל במתני' דמס' כלים ומס' תמיד דמשמע דטבול יום מותר מן התורה במחנה לויה דקסבר האי תנ' דטבול יום דזב אינו כזב וה"ה לטבול יו' דבעל קרי ומשני דקיימי מתני' כוותי' פליג אברייתא ותנא ברא לית לי' ההוא תנא מתניית' וסבר דטבול יום דזב וטבול יום דבעל קרי ופלוגתא בפ"ב דזבחים דאיכ' מ"ד דאפילו מחוסר כפורים דזב כזב דמי וכ"ש טבול יום ועוד בנזיר בפ"ג מינים טמא יהיה לרבות טבול יום עוד טומאתו בו לרבות מחוסר כפורים ובתו' שאנץ האריך הרבה בענין זה והא דכתיב ואיש כי לא יהיה טהור מקרה לילה וגו' ואמרי' ויצא אל מחוץ למחנה זה מחנה שכינה לא יבא אל תוך המחנ' זו מחנ' לויה וכתיב על טבילתו וכבא השמש יבא אל תוך המחנה כלומר לאחר שהעריב שמשו למ"ד טבול יום דזב אינו כזב מוקים לה במחנה שכינה וכן לר' יוחנן ואמר תנא מוקים לה במחנה לויה דחצר פי' עזרת נשים שחדשו בה דברי' ואמר טבול יום אל יכנס למחנה כלומ' למקום זה בלבד:

ואמר עולא מה טעם פי' דבהאי טעמא תנא שרי דטבול יום נכנס שם להזאה לבהונות של מצורע זהו לע"ד ביאה במקצת לא שמה ביאה וא"כ הרי התירה בטבול יום עשה שיש בה כרת שמכניס ידיו למחנה שכינה והיכי קתני שלא התירו אלא עשה דכניסה לעזרת נשים שאין בו כרת ולהכי פירש עולא דהא לא חשיב תנא התר הואיל והותר כניסת בהונות למצורע ואפי' שהוא אסור שם הותרה נמי לקריו והיינו דאמרי' דמדאורי' אמרי' הואיל ואשתרי חד איסור' אשתרי תרי איסורי ודחי דלא דמיא לעיל דהתם איסור דמצורע קדים ואתו עליה טבול יום וכיון דאשתרי הראשון הותר לקריו שהוא אחרון וכיון דכן ניחא הכא דכוות' שנשא מת דאסור אשת אח קדים ואפילו בהא נמי דוקא שנשא מת לאשתו ומת ואח"כ נשא חי אחותה דאשתכח דאשתרי אסור אשת אח מעיקרא וחזיא ליה ליבום דכיון שכבר נפלה ליבום והותרה לו לא אתי אסור אחות אשה ואסר לה אבל אם נשא חי קודם שימו' אחיו המת דלא חזיא ליבום מנא תיתי דלימא הואיל ואשתרי אשתרי אדרבה אמרי' דכיון דנוסף ביה איסור קודם התר הראשון דלא לישתרי כלל:

מצורע שחל שמיני שלו ערב הפסח וראה קרי בו ביום הרי זה טובל ומכניס ידיו לעזרת נשים או נכנס כלו לשם ליתן דם בבהונותיו ומשלח קרבנותיו על הדרך שכתבנו למעלה שעזרת נשים אינה בכלל מקדש ונמצא שאין איסור ביאת טבול יום בעזרת נשים אלא מדברי סופרים ואין מעמידין אותו במקום עשה שיש בו כרת ואפילו ראהו בלילה שמחרתו שמיני שמאחר שהעלינו את הענין מפני שעשה שיש בו כרת דוחה איסור סופרים אין בו הפרש בין לילה ליום ולא הזכירו בגמרא בה הפרש זה אלא לדברי עולא שהיה מפרשה באיסור ביאת מקדש של תורה שבכרת והיה סובר שאף עזרת נשים בכלל זה ויש פוסקים כן מכח שמועה זו שמוכחת כן להדיא במסכת זבחים ל"ב ב' ואף בתוספתא פ"א דכלים ה"ח אמרו כל הטמאים שנכנסו משער ניקנור ולפנים אפילו מחוסרי כפרה חייבין על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת אלא שבאין עליה מטעם הואיל ואישתרי אישתרי ולדעת זה אף בשלא טבל כן כמו שכתבנו בביאור הסוגיא וכן לדעת זה דוקא שראה בשמיני ויש פוסקים גם כן שעזרת נשים בכלל מקדש אלא שאין מתירין בביאת כלו אלא בהכנסת ידיו ומפני שהם סוברים ביאה במקצת לא שמה ביאה וכבר כתבנו כל הענין למעלה:

בד"ה שחדשו בה דברים כו' וי"ל דמשמע ליה שלא חדשו אלא על החצר כו' ואילו טמא מת אסור אפי' בחיל עכ"ל וליכא לאקשויי אתנא גופיה דמנ"ל הא גופיה דלמא בטמא מת חידשו שאסור בחצר דהיינו בעזרת נשים ולא בחיל דאיכא למימר דודאי אית להו מסברא כך בהרחקת עשה דרבנן בטבול יום לאסור בעזרת נשים ובטמא מת אפי' בחיל אלא דארבי יוחנן הוה קשיא להו אמאי מפרש ליה לקרא שחידשו מטבול יום ובעזרת נשים דלמא חידשו מטמא מת ובחיל ותירצו דקרא לא משמע אלא עזרת נשים דכתיב חצר וק"ל:

גמ' ואמר עולא מה טעם הואיל והותר כו' בתוס' בפרק כל הפסולין וא"ת ואי מטעם הואיל והותר כו' ל"ל טעמא יבא עשה שיש בו כרת וידחה עשה שאין בו כרת בלאו הכי נמי וי"ל כו' עכ"ל ע"ש:

תוס' ד"ה וראה קרי וכו' עד ואין נראה לר"י וכו' ר"ל דמשמע מפרש"י מדכתב דלהכי לא נקט טמא שרץ ונבלה משום דמדאורייתא נכנסים למחנה לויה מכלל דר"ל הא דטבול יום דקרי דהוי עשה היינו מדאורייתא וזה אינו דאינו אלא מדרבנן כדתנן במסכת כלים וכו' משמע התם דלחיל נכנס טבול יום ואם היה מדאורייתא אפילו בחיל היה אסור דהא הכל נקרא מחנה לויה אלא לא הוי אלא מדרבנן ולא גזרו אלא בעזרת נשים דקרוב יותר לעזרת ישראל ובכל טבול יום גזרו ולא בחיל וכן הא דקתני שאין עובדי כוכבים וטמאי מתים נכנסים בחיל הוי נמי מדרבנן דהא מת עצמו נכנס למחנה לויה ותימה איך עלה על דעת רש"י דהוי עשה מדאורייתא הא אמרי' בהדיא בסמוך דא"ר יוחנן דבר תורה אפילו עשה אין בו ונ"ל דרש"י ס"ל דרבי יוחנן פליג שלא כדברי התוס' דבסמוך:

גמ' תיתי במה מצינו עי' יומא דף מ ע"ב תד"ה מה במקום:

שם במה מצינו מאשת אח בתוס' לעיל ג ע"ב ד"ה לא תעשה שיש בה כרת היה להם הגי' פה תיתי אחות אשה מאשת אח:

תוס' ד"ה רבי יוחנן אמר וכו' דרבי יוחנן כמתני' דכלים וכן ראיה ממתני' פ"א מ"א דתמיד בא וישב לו אצל אחיו הכהנים:

גמרא מוטב יבא עשה (דפסח) שיש בו כרת וידחה לעשה שאין בו כרת (ויכנס הטבול יום להר הבית להכניס ידיו לבהונות לטהר לאכול פסחו לערב). ואין זה דומה לערל הזאה ואיזמל, דהעמידו חז"ל דבריהם במקום כרת, דהתם אלו היה דאורייתא לא היה מותר, דמכשירים אינו דוחה שבת, ואמרו חז"ל ששבות דבריהם יהיה כוחו כאלו הוא דאורייתא, משא"כ הכא דאף בטמא דאורייתא עשה דפסח דוחה אותה כיון דליכא כרת אלא בעשה, וכדאיתא להדיא בזבחים (דף לג) רבינא אמר לענין מלקות אתמר, וכנראה ג"כ מדברי תוס' (ד"ה ור"י וכו') דהיה מקום לומר דתנא דברייתא ס"ל דהוא דאורייתא, ואפ"ה פסח דוחה אותה, וא"כ ל"ש שיעמידו דבריהם דמה בכך שיעמידו ויהיה כטמא דאורייתא, הא גם בדאורייתא ממש פסח דוחה אותה. ובתוס' ד"ה מוטב דחקו בזה, ותמיהני, (אב"ה עיין בחי' אאמ"ו נ"י במועד קטן דף יד ע"ב):