Commentary page
Yevamot 48a
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerYevamot 48a
Yevamot 48a. The full printed text of this folio side — 12 numbered segments, about 266 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
ומותר בה מיד אלמא לר' שמעון עבד אין צריך לקבל בשעת טבילת שחרור ולרבנן דלא הוי תקנתא בהכי סברי צריך לקבל:
עבד איש ולא עבד אשה בתמיה ואשה שקנתה עבדים ולא מלו מי לא הוו כשאר עבדים. אלא ע"כ האי איש אעובד כוכבים שמכרו קאי ולמעוטי בן איש וה"ק עבד שלקחת מן העובד כוכבים אתה מל בעל כרחו של עבד ואי אתה מל בן עובד כוכבים בעלמא דלאו עבד בעל כרחו ומדכתב רחמנא איש קרא יתירא למעוטי בן איש ש"מ ומלתה אותו בעל כרחו משמע דאי מדעתו היכי ממעט לבן איש ואי לא כתיב איש ה"א האי עבד לאו למעוטי בן אתא אלא היא גופא איצטריך לאשמועינן דמילת עבדים מעכבא בפסח. לשון אחר ועיקר עבד איש ה"ק עבד שהוא איש אע"פ שהוא גדול ובן דעת ומלתה אותו בעל כרחו ואי אתה מל בן [שהוא] איש גר הבא להתגייר אין לו כח למול בנו גדול בעל כרחו דגבי בנים כתיב המול לו כל זכר ולא כתיב בהו איש וגבי עבד כתיב איש למעוטי בן:
ורבנן כשם שאין אתה מל בן איש [בע"כ] דהא לא כתיב בהו איש:
כך אי אתה מל כו' ומילתא בעלמא היא ולא הקישא אלא ה"ק ליה כי היכי דמודית לן בבן ה"ה לעבד נמי דאין מגיירין בן דעת אלא מרצונו:
אימור דקא שמעת לרבנן דפליגי אדרבי שמעון דלא הויא תקנתא:
ביפת תואר דלא שייכא במצות אבל עבד ששהא אצלו כמה ימים וניהג עליו מצות הנוהגות בעבד מי שמעת להו דצריך לקבל:
לענין טבילה תניא ששניהם שוים בטבילה שצריכים לטבול כשבאין לכלל ישראל גמור אבל לענין קבלה לא הושוו דעבד אין צריך לקבל בשעת טבילת שחרור:
תקוץ אצפרנים קאי ואע"ג דלאו ניוול גזירת הכתוב היא:
3 more comments on this page.
Rashi on Yevamot 48a · Sefaria
Tosafot
אלא עבד איש אתה מל בעל כרחו פי' בקונט' בלשון שני דעבד איש אע"ג שהוא גדול ובן דעת ומלתה אותו וגו' בעל כרחו ואי אתה מל בן איש גר הבא להתגייר אין לו כח למול בנו גדול בעל כרחו דגבי בנים כתיב המול לו כל זכר ולא כתיב בהו כל איש כמו גבי עבד ודבר תימה פירש דקרא דהמול לו כל זכר מוקמינן למילת זכריו שמעכבתו מלאכול בפסח וזה לא שייך אלא בבנים שנולדו בקדושה אבל מילת בניו שלא נולדו בקדושה אינה מעכבתו מלאכול בפסח ונראה דלא צריך קרא למידרש מיניה ואי אתה מל בן איש בעל כרחו דממילא ידעינן שלא יגיירוהו בעל כרחו ועוד דמיפת תואר שמעינן דאין מלין גר בעל כרחו דהא יפת תואר אין מטבילין אותה בעל כרחה מדאיצטריך רחמנא להמתין לה שלשים יום ובקבלה עליה אין צריך להמתין ולא נקטיה אלא לפרושי מילתיה דרשב"א דקאמר דמתחלה כופין לשם שפחות ולא לשם גירות אי נמי משום דנקט לה במילתיה דרבנן כשם שאי אתה מל בן איש נקט נמי בדרבי שמעון בן אלעזר לאשמועינן דאע"פ שאי אתה מל בן איש בעל כרחו עבד אתה מל בעל כרחו תימה דרשב"א קאמר לקמן דאין משהין אותו בא"י מפני הפסד טהרות עבד שאינו רוצה למול ומשמע דזקוק למוכרו ואמאי ימהלנו בעל כרחו וכן קשה דרבי יהושע בן לוי אית ליה בהשולח (גיטין דף לט: ושם) נתיאשתי מפלוני עבדי אותו העבד אין לו תקנה אלא בשטר אלמא לית לי' ההיא דשמואל דבסמוך וא"כ דריש עבד איש אתה מל בעל כרחו ולקמן קאמר הלוקח עבד מן העובד כוכבים ולא רצה למול מגלגל עמו עד י"ב חודש וימול אותו בעל כרחו ואומר ר"י דתקנת חכמים היא שלא יכשיל את רבו באיסור והיתר כיון דאין מקבל עליו עול מצות ועוד דאין טוב לחייבו במצות מאחר דאין חפץ לקיימם:
המפקיר עבדו יצא לחירות ואין צריך גט שחרור תימה לשמואל תקשי ליה למה ליה שטרא בעבד כנעני יפקירנו ולימא ליה באפי בי תרי זיל דהכי דייק בפ"ק דקידושין (דף טז. ושם) גבי עבד עברי למה לי שטרא לימא ליה באפי בי תרי זיל ומשני עבד עברי גופו קנוי ואר"י דהכי פריך למה לי שטרא דאותו לשון עצמו הכתוב בשטר הרי את בן חורין הרי את לעצמך יאמר לו בעל פה דס"ד דאין צריך אלא מחילה מחוב שעליו ומסיק דגופו קנוי ואין הלשון הכתוב בשטר מועיל בעל פה אבל הפקר שמסלק רשותו מועיל אפי' בעל פה לשמואל וא"ת אמאי לא חשיב הפקר גבי קנינים של עבד בפ"ק דקדושין (גז"ש) וי"ל דלא חשיב אלא קנינים שמקנה הרב לעבד עצמו והפקר אינו אלא סילוק בעלמא שהרב מסלק עצמו מן העבד ועוד יש לומר דמילתא דאיתא בכל מילי לא קתני כדקאמר התם לענין חליפין ותנא דידן מילתא דאיתא במטלטלין לא קתני:
לא עשה רגליו פי' בקונטרס צפרני רגליו ולר"י נראה דהיינו שער בית הערוה דהכי משמע פרק מצות חליצה (לקמן יבמות קג.) גבי מן הארכובה ולמעלה חליצתה פסולה למימרא דלא מיקרי רגל מן הארכובה ולמעלה תא שמע ולא עשה את רגליו ומשני לישנא מעליא מכאן אין ראיה דשרי לגלח שער של בית הערוה דשמא מדרבנן אסור אבל בריש פרק ב' נזירים (נזיר נח:) קאמר רב בהדיא מיקל אדם כל גופו בתער אפילו שער בית השחי ובית הערוה כדמשמע התם דפריך עלה והתניא המעביר שער בית השחי ובית הערוה הרי זה לוקה ומשני כי קאמר רב במספרים והא בתער קאמר כעין תער וא"ת דבתר הכי קאמר בעי מיניה רב מרבי חייא מהו לגלח א"ל אסור והא קא גדיל א"ל גבול יש לו משמע דבמספרים בעא מיניה אי שרי דאי בתער מאי פריך והא קא גדיל והלא יכול לגלח במספרים ושמא רב לא קבלה מרבי חייא ור"ת מפרש דבתער בעא מיניה והא דפריך והא קא גדיל ה"פ והלא אין זה תיקון ואין דומה כלל לתיקוני אשה שאין זה משום ייפוי אלא משום צער שגדל יותר מדאי ואפילו בתער אית לן למישרי ולפי זה צריך לומר שלא היה יודע ברייתא דלעיל שאוסרת ובה"ג גריס הכי אמר רב מיקל אדם כל גופו בתער והתניא המעביר כו' כי קאמר רב בשאר אברים ובשאר אברים מי שרי והתניא העברת שער אינו מדברי תורה אלא מדברי סופרים ומשמע ליה דאיירי ההיא ברייתא אף (בשאר אברים אע"ג דבבית השחי ובבית הערוה נמי איירי כדמוכח בתר הכי דכי קאמר רב במספרים כי תניא ההיא בתער ולפי זה בשאר אברים לא שרי אלא במספרים ובית השחי ובית הערוה אפי' במספרים אסור ומדרבנן דלא תקשי הך דהכא מיהו בה"ג של אספמיא כתוב אלא הא בתער והא במספרים והדר ביה משינויא קמא דשני) כי קאמר רב בשאר אברים ולגירסא זו שאר אברים ודאי אסור לגלח בתער אבל במספרים שרי אף בית השחי ובית הערוה ובערוך בערך גינוסטרא גורס כגירסת ספרים שלנו ובתשובת הגאונים שרי לגלח בית השחי ובית הערוה כי מגלח כל גופו מראשו ועד רגליו ולא משמע דאיירי במצורע דפשיטא הוא אלא במגלח לרפואה כיון דמגלח כל גופו אין זה ייפוי אלא ניוול ותדע דלא משתמיט בשום דוכתא גבי מצורע שיהא עשה דמצורע דוחה לאו דלא ילבש גבר אלא לאו דהקפת הראש וזקן גרידא:
Tosafot on Yevamot 48a · Sefaria
Rashba
והא דאמרינן מאי טעמיה דרשב"א הכי קאמר, מאי טעמיה בטבילת השחרור שמטבילו שלא לדעתו דכתיב עבד איש כלומר דאלו לאשמועינן דעבד נמול בעל כרחו, ליכתוב וכל עבד מקנת כסף ומלתה אותו, ואם לומר דבן איש דהיינו עכו"ם אינו נמול בעל כרחו, הא לא אצטריך דמהיכי תיתי, אלא לא בא למעט אלא עבד דכותיה, מה בן איש בשחרור אף עבד איש בבשל שחרור. ואין לשון הסוגייא מתישב היטב לענין זה. אבל הרב אלפסי ז"ל וכן ר"ח כתבו ז"ל במסנקא עבד הלקוח מישראל אין צריך לקבל שכבר קבל, נראה מדבריהם שהם ז"ל מפרשים דאף עבד צריך לקבל ולזה סוגיין השמועה כולה מתחוורת יותר, וכן דעת הרמב"ם ז"ל (הלכות איסורי ביאה פי"ג הי"ב). ולענין טבילת עבד משוחרר, יש מי שאומר (מובא ברמב"ן ועיין תוס' חד מקמאי והם לבעל ההשלמה) דכיון דאינו צריך לקבל אינו צריך שלשה. והביאו ראיה מהא דאמרינן בקדושין פרק האומר (סב, א) גר נמי לאו בידו מי יימר דמזדקקי ליה בי דינא, ואקשינן אלא מעתה הנותן פרוטה לשפחתו ואמר לה הרי את מקודשת לי לאחר שאשתחררך הכי נמי דהוו קדושי, ואי סלקא דעתך צריך שלשה הכי נמי מי יימר דמזדקקי לה. ואין משם ראיה כל כך דדלמא אין צריך שלשה בדיעבד אלא לקבלה, אבל לאחר שקבל בפני שלשה ומל וטבל בינו לבין עצמו הרי זה גר, וכמו שכתבנו למעלה (מה, ב ד"ה הא דאמרינן) משם הרמב"ן ז"ל. אבל לכתחלה בין זו ובין זו צריך שלשה. והרב ר' יהודה אלברצלוני ז"ל כתב שצריך שלשה. והרמב"ם כתב (בהלכות אסורי ביאה שם) כשישתחרר העבד צריך טבילה אחרת בפני שלשה ביום. ומשם רבותינו הצרפתים ז"ל ראיתי (בחי' הרמב"ן) שאם שחררו רבו אף על פי שלא טבל אין טבילה מעכבת ואם קדש בת ישראל קדושיו קדושין.
Rashba on Yevamot 48a · Sefaria
Ritva
ואי אתה מל בן איש בע"כ פרש"י ז"ל דהא פשיט' אלא דכתב רחמנ' ואיש להאי דרשא ללמוד ממנו דעבד גדול נימול בע"כ לשם ואין זה מחוור ועוד פי' דהא אתא קרא לאשמועי' שהאדון מטביל עבד ואפי' הוא גדול בע"כ וזה אינו מחוור דהא פשיטא כי אין לו רשות בבנו גדול. והנכון דהאי בין איש עבד הוא אלא שעדיין לא מל לשם עבדות וקאמ' שאינו יכול לגיירו בתחלה שלא לשם עבדות בע"כ. והא אפי' רשב"א מודה כדכתי' לעיל. שם ביפת תאר דלא שייכא במצות פי' שלא הורגל' בהם כי חזר ושחררו לאלת' אבל עבד דשייך והורגל במצו' שעבדי' חייבים אפי' רבנן מודו:
דתניא א' עכו"מז וא' לקוח מן העכו"מז צריך לקבל פי' דסתם לקוח מן העכו"מז דין הוא עכו"מז גמור ולכן אם בא לגיירו לגמרי צריך לקבל:
לקוח מישר' פי' דמסתמא כבר מל וטבל לשם עבדות:
ברשות ישראל אינו צריך לקבל פי' אם בא ישראל הלוקח לשחררו לגמרי:
מני אילימא רשב"א הא אמ' לקוח מן העכו"מז אינו צריך לקבל פי' שהרי יש לו תקנה לדבריו לכופו ולהטבילו לשם עבדות ולחזור ולשחררו לאלתר בע"כ:
אלא לאו רבנן היא דלא מודו בהא וש"מ בלוקח מישראל דשייך והורגל במצות מודו ומעתה לא איפליגו רבנן ורשב"א בדרשא דקרא דעבד איש כלל ומי' אליבא דשמואל פליגי בה משום דמשמע דמיירי קרא שיכול לכופו ולשחררו לאלתר אליבא דרשב"א ורבא מוקמי' ליה לדשמואל דאי לא שמואל דאמר כמאן ומי' אין הלכה כשמואל ואר"י ז"ל דכיון דעבי' עבד לשחררו בע"כ אע"פ שלא טבל בפני ג' טבילתו טבילה כיון שכבר טבל לשם עבדו בפני ב"ד והיינו דאמר בקדושי' גר נמי לאו בידו דמי יימר דמזדקק ליה בדיניה. ופרכי' אלא מעתה האומר לשפחה הרי את מקודשת לי לאחר שתשתחררי ה"נ דהוו קדושין. ואם איתא דעבד נמי צריך ג' בשחררו מאי קאמר דהא התם נמי דילמא לא מזדקקי' ליה בדיניה כי המשחרר עבדו עובר בעשה א"ל דהתם ודאי אינו מעכב. ועוד כתב ז"ל שאם שחררו רבו אעפ"י שלא טבל אין טבילתו מעכב' בו לענין שאם קדש בת ישראל קדושיו קידושי' וכן בכל דבר שהוא להחמיר ויש מרז"ל ומרבותי שהם חולקים בדבר:
צא עשה רגליו פרש"י ז"ל לא גלח צפורני רגליו וליתא דלקמן בפ' חליצ' מפרשי' בהדיא דלישנא מעליה נקט כלומר משום בית השחי ואפי' בית השחי ואפי' למאן דאמר וסבר שאסור לגלח בית השחי ובית הערוה לכל אדם איסורה דרבנן הוא ועדיין לא גזרו בדבר ועוד דהתם בתער והתם במספרים:
Ritva on Yevamot 48a · Sefaria
Meiri
כבר ביארנו בעבד שמכר עצמו או שנלקח מן הגוי שצריך לקבל עליו עול מצות ואם לא קבל אין כופין אותו אלא מיטפל עמו שנים עשר חדש צריך שתדע שאף בלקוח מישראל הדין בו כן אם עדין לא קבל עליו עול מצות אצל רבו ראשון ואינו כופהו כלל שכך אמרו אחד עבד איש ואחד בן איש אי אתה מל ומטביל בעל כרחו אבל אם קבל עליו לרצונו ונעשה עבד כשר לכשישתחרר אע"פ שצריך טבילה אינו צריך קבלה כמו שביארנו וכל שהוא עבד כשר ביד ישראל ר"ל שמל וטבל לשם עבדות רבו כופהו לכשירצה שיטבילהו לשם חירות ויעשה ישראל גמור ואף בפרקי ר' אליעזר שנויה כן וכן ביפת תאר כל שקבלה עליה עול מצות מטבילה על כרחה מיד ומותר בה ואינו צריך לכל הדברים האמורים בפרשה אבל אם לא קבלה עליה עול מצות צריך לעשות לה כל אותן הדברים כדי שתקבל עליה וישאנה או תתגנה עליו ולכשתעשה ולא תרצה להתגייר מיטפל עמה כל שנים עשר חדש ומקבלת עליה שבע מצות ומשלחה ואינו נושאה אחר שלא רצתה להתגייר:
המפקיר את עבדו יצא לחירות אלא שצריך גט שחרור להתירו בבת ישראל וכבר ביארנוה במקומה ברביעי של גיטין ל"ח א':
זה שנאמר ביפת תאר ועשתה את צפרניה פירושו שתגדלם שהרי נאמרה עשייה בראש ר"ל תיקון כדכתיב וגלחה את ראשה ונאמרה עשייה בצפרנים מה של ראש דרך נוול אף של צפורן דרך נוול וכן זה שנאמר ובכתה את אביה ואת אמה דלא סוף דבר אביה ואמה ממש עד שאם אין לה אב ואם שלא ניתן לה שהות שלשים אלא אף אעבודה זרה וכדכתיב האומרים לעץ אבי אתה ולאבן את ילדתני כלומר שבוכה על דתה כל שלשים ואינו מונעה וזה שנאמר ירח ימים פירושו שלשים יום ואינו צריך להמתין עוד לה מתורת בכיה והמתנת שלשה חדשים מצד הזרע אין כאן אם היתה אשת איש שהרי אף הוא בא עליה ביאה אחת בגיותה בהיתר וגדולי המחברים כתבו שממתין לה שלשה חדשים ונראה שפסקו כר' שמעון בן אלעזר שאמר תשעים יום דירח שלשים ימים שלשים ואחר כך שלשים וכלן מתורת בכיה ואיני יודע למה פסקו כמותם במקום רבים:
Meiri on Yevamot 48a · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
גמרא אמר רבא מ"ט דר"ש ב"א דכתיב כל עבד איש גו' הרא"ש כתב דמפרש"י בשמעתין משמע דבטבילה לשם עבדות כ"ע מודו דהיא בע"כ והאריך בזה עיין בדבריו אבל הסוגיא אינה מוכחת כן דהא האי קרא כל עבד איש במל לשם עבדות קמיירי (ב) ולרבנן נמי נימא דאתי האי קרא דלשם עבדות בע"כ הוא ואמאי מפקיה תלמודא האי קרא לרבנן לכדשמואל ואין לחלק בין מל לטבל דא"כ מאי מייתי טעמיה דרשב"א ממל לשם עבדות אטבילה לשם שיחרור גם דברי רש"י אין מוכרחין כמו שהבינם הרא"ש ודו"ק:
Chidushei Halachot on Yevamot 48a · Sefaria
Maharam
תוס' ד"ה המפקיד עבדו יצא לחירות וכו' ואמר ר"י דהכי פריך ר"ל דזו אינו קושיא לומר ל"ל שטרא דחירות בעבד יפקירנו דאה"נ דאם רוצה להפקירו א"צ גט שחרור שהעבד יש לו ב' קנינים או גט שחרור או הפקר ואיזה שירצה יעשה והא דפריך בקדושין גבי ע"ע ל"ל שטרא וכו' אינו ר"ל ל"ל שטרא אלא יפקירנו אלא כשאינו מפקירו אלא משחררו בשטר קא פריך דל"ל שטרא לכתוב אותן הדברים בשטר יאמר לו אותן הדברים בע"פ וצ"ל דלפי מה דס"ד דתוס' דאהפקירא פריך הא ומשני דע"ע גופו קנוי ולכך אין מועיל הפקר וגבי עבד כנעני אמר שמואל הכא דהמפקיד עבדו א"צ גט שחרור וא"כ צ"ל דעבד כנעני אין גופו קנוי ובקונה העבד מן העובד כוכבים איירי כדלעיל (יבמות דף מ"ו) ודוחק קצת דע"ע יהיה גופו קנוי יותר מעבד כנעני וק"ל:
Maharam on Yevamot 48a · Sefaria
Gilyon HaShas
גמ' ולא עבד אשה עיין מהרש"א לקמן עא ע"ב ד"ה כגון שהיה אביו:
שם ה"נ דאפילו רבנן מודו עיין קידושין דף סב ע"ב תד"ה אלא מעתה:
תוס' ד"ה אלא עבד וכו' ואמאי ימהלנו בעל כרחו. עיין ע"ז דף נז ע"ב תד"ה עד:
Gilyon HaShas on Yevamot 48a · Sefaria
Ben Yehoyada
"וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ" רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: תָּקוּץ (דברים כא, יב). פירש רש"י ז"ל אצפרנים קאי. ונראה לי בס"ד כונתו דקשה לרבי אליעזר והלא צריך לנוולה ומאי טעמא אמר תקוץ? לכן פירש אצפרנים קאי משום דצפרנים יש בגידולם אחיזת כוחות טומאה לכך לא תגדלם כי אנן בעינן לקרבה אל הקדושה ולרחקה מכחות הטומאה ולכן לא ניחא לרבי אליעזר לפרש ועשתה לשון גידול.
Ben Yehoyada on Yevamot 48a · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Yevamot, daf 48, Amud Aleph, about 266 words in 12 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 12 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 13 words
Opens “וּמוּתָּר בָּהּ מִיָּד.…”
- Segment 235 words
Opens “אָמַר רָבָא: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן…”
- Segment 328 words
Opens “וְרַבָּנַן? אָמַר עוּלָּא: כְּשֵׁם שֶׁאִי אַתָּה מָל…”
- Segment 439 words
Opens “דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: הַמַּפְקִיר עַבְדּוֹ יָצָא לְחֵירוּת וְאֵין…”
- Segment 522 words
Opens “מַתְקֵיף לַהּ רַב פָּפָּא: אֵימוֹר דְּשָׁמְעַתְּ לְהוּ…”
- Segment 618 words
Opens “דְּתַנְיָא: אֶחָד גֵּר וְאֶחָד לוֹקֵחַ עֶבֶד מִן…”
- Segment 732 words
Opens “מַנִּי? אִי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר, הָאָמַר:…”
- Segment 814 words
Opens “וְאֶלָּא קַשְׁיָא אֶחָד גֵּר וְאֶחָד עֶבֶד מְשׁוּחְרָר!…”
- Segment 916 words
Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת…”
- Segment 1032 words
Opens “אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: נֶאֶמְרָה עֲשִׂיָּה בָּרֹאשׁ, וְנֶאֶמְרָה…”
- Segment 1120 words
Opens “וּרְאָיָה לְדִבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: ״וּמְפִבֹשֶׁת בֶּן שָׁאוּל…”
- Segment 127 words
Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: ״וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ״,…”
Sages named on this page
- Rabbi Akiva ben Yosef · Tannaim · Tannaim — Ten Martyrs
Rabbi Akiva, one of the Ten Martyrs, exemplified unwavering devotion to God even under torture, reciting the Shema as he was flayed,…
Source: Yevamot 48a · Segment 9 — “…אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: תָּקוֹץ, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: תְּגַדֵּיל.”
- Shmuel · First Generation Amoraim
Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.
Source: Yevamot 48a · Segment 4 — “דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: הַמַּפְקִיר עַבְדּוֹ יָצָא לְחֵירוּת וְאֵין צָרִיךְ גֵּט…”
- Ulla · Amoraim · Second Generation Amora'im
Ulla, also known as Ulla Rabbah, was a prominent second-generation Amora in Babylonia and Eretz Yisrael, a student of Rabbi Yochanan and…
Source: Yevamot 48a · Segment 3 — “וְרַבָּנַן? אָמַר עוּלָּא: כְּשֵׁם שֶׁאִי אַתָּה מָל בֶּן אִישׁ…”
Original text
וּמוּתָּר בָּהּ מִיָּד.
And he is permitted to marry her immediately afterward, without the need for her to undergo the process described in the Torah. The fact that the Rabbis do not suggest this course of action is evidently because they hold that even if she were to be rendered a slave and then immersed for the sake of emancipation, she would become Jewish only if she also accepted upon herself the yoke of mitzvot. Rav Sheshet assumes that the Rabbis would similarly rule that a regular slave who was immersed for the sake of emancipation becomes Jewish only if he also accepts upon himself the yoke of mitzvot.
אָמַר רָבָא: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר — דִּכְתִיב: ״כׇּל עֶבֶד אִישׁ מִקְנַת כָּסֶף״. ״עֶבֶד אִישׁ״, וְלֹא עֶבֶד אִשָּׁה? אֶלָּא ״עֶבֶד אִישׁ״ — אַתָּה מָל בְּעַל כׇּרְחוֹ, וְאִי אַתָּה מָל בֶּן אִישׁ בְּעַל כׇּרְחוֹ.
Rava said: What is the rationale for Rabbi Shimon ben Elazar’s opinion? As it is written with regard to the Paschal lamb: “Every slave of a man that is bought for money, when you have circumcised him, then he may eat of it” (Exodus 12:44). Could the use of the phrase “slave of a man,” rather than just: Slave, possibly indicate that the verse applies only to a man’s slave but not a woman’s slave? Certainly not; rather, the phrase “slave of a man” means that the slave himself is a man, i.e., an adult, and teaches that a slave who is a man you may circumcise against his will, and there is no need for him to accept upon himself the yoke of mitzvot, but you may not circumcise a gentile’s son who is a man, i.e., an adult who is not a slave, against his will.
וְרַבָּנַן? אָמַר עוּלָּא: כְּשֵׁם שֶׁאִי אַתָּה מָל בֶּן אִישׁ בְּעַל כׇּרְחוֹ, כָּךְ אִי אַתָּה מָל עֶבֶד אִישׁ בְּעַל כׇּרְחוֹ. וְאֶלָּא הָכְתִיב ״כׇּל עֶבֶד אִישׁ״? הַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לִכְדִשְׁמוּאֵל.
The Gemara asks: And how would the Rabbis counter this argument? Ulla said that the Rabbis reason that just as you may not circumcise a son who is a man against his will, so too, you may not circumcise a slave who is a man against his will. The Gemara asks: But isn’t it written: “Every slave of a man”? The Gemara explains: The Rabbis require that verse for that which Shmuel said.
דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: הַמַּפְקִיר עַבְדּוֹ יָצָא לְחֵירוּת וְאֵין צָרִיךְ גֵּט שִׁחְרוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כׇּל עֶבֶד אִישׁ מִקְנַת כָּסֶף״. ״עֶבֶד אִישׁ״, וְלֹא עֶבֶד אִשָּׁה? אֶלָּא: עֶבֶד שֶׁיֵּשׁ לוֹ רְשׁוּת לְרַבּוֹ עָלָיו — קָרוּי עֶבֶד, וְשֶׁאֵין רְשׁוּת לְרַבּוֹ עָלָיו — אֵין קָרוּי עֶבֶד.
As Shmuel said: With regard to one who renounces ownership of his slave, the slave is emancipated, and he does not even require a bill of emancipation, as it is stated: “But every slave of a man that is bought for money.” Could the use of the phrase “slave of a man,” rather than just: Slave, possibly indicate that the verse applies only to a man’s slave but not a woman’s slave? Certainly not; rather, the use of the phrase indicates that only a slave whose master has possession of him, and can rightfully be described as: a slave of a man, is called a slave, but a slave whose master does not have possession of him is not called a slave, and therefore he is considered a freeman and does not require a bill of emancipation.
מַתְקֵיף לַהּ רַב פָּפָּא: אֵימוֹר דְּשָׁמְעַתְּ לְהוּ לְרַבָּנַן בִּיפַת תּוֹאַר, דְּלָא שָׁיְיכָא בְּמִצְוֹת. אֲבָל עֶבֶד, דְּשָׁיֵיךְ בְּמִצְוֹת, הָכִי נָמֵי דַּאֲפִילּוּ רַבָּנַן מוֹדוּ.
Rav Pappa strongly objects to Rav Sheshet’s claim that the Rabbis of the baraita would hold that a regular slave who was immersed for the sake of emancipation becomes Jewish only if he also accepts upon himself the yoke of mitzvot: Say that you heard that the Rabbis insist on the acceptance of the yoke of mitzvot with regard to the case of a beautiful female prisoner of war, who was not involved in any mitzvot before being emancipated; however, with regard to a slave, who was initially involved in mitzvot before his emancipation, since as a slave he was obligated to observe certain mitzvot, perhaps even the Rabbis would agree that there is no need for the slave to accept upon himself the yoke of mitzvot.
דְּתַנְיָא: אֶחָד גֵּר וְאֶחָד לוֹקֵחַ עֶבֶד מִן הַגּוֹי — צָרִיךְ לְקַבֵּל. הָא לוֹקֵחַ מִיִּשְׂרָאֵל — אֵין צָרִיךְ לְקַבֵּל.
As it is taught in a baraita : Both in the case of a convert and in the case of one who purchases a slave from a gentile whom he is now emancipating, the convert and the slave need to accept upon themselves the yoke of mitzvot in order to become Jewish. The Gemara infers: The baraita states the need to accept the yoke of mitzvot only in the case where one purchases a slave from a gentile, but if one purchases a slave from a Jew, then the slave does not need to accept upon himself the yoke of mitzvot, since he was involved in mitzvot before his emancipation.
מַנִּי? אִי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר, הָאָמַר: לוֹקֵחַ מִן הַגּוֹי נָמֵי אֵין צָרִיךְ לְקַבֵּל! אֶלָּא לָאו רַבָּנַן, וּשְׁמַע מִינַּהּ: דְּלוֹקֵחַ מִן הַגּוֹי — צָרִיךְ לְקַבֵּל, אֲבָל לוֹקֵחַ מִיִּשְׂרָאֵל — אֵין צָרִיךְ לְקַבֵּל.
In accordance with whose opinion is this taught? If one suggests that it is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Elazar, that is incorrect because didn’t he say that also in the case of one who purchases a slave from a gentile, the slave does not need to accept upon himself the yoke of mitzvot? Rather, must it not be in accordance with the opinion of the Rabbis? And so, conclude from this baraita that in the case of one who purchases a slave from a gentile, the slave needs to accept upon himself the yoke of mitzvot, but in the case of one who purchases a slave from a Jew, the slave does not need to accept upon himself the yoke of mitzvot.
וְאֶלָּא קַשְׁיָא אֶחָד גֵּר וְאֶחָד עֶבֶד מְשׁוּחְרָר! כִּי תַּנְיָא הָהִיא — לְעִנְיַן טְבִילָה תַּנְיָא.
The Gemara asks: But if so, it is difficult to understand the meaning of the baraita cited above: This applies both for a convert and for an emancipated slave. That phrase appears to refer to the need for both a convert and an emancipated slave to accept the yoke of mitzvot, which is mentioned in the baraita beforehand. The Gemara explains: When that clause is taught, it is taught only with regard to the matter of immersion, which is mentioned immediately beforehand, but not with regard to the need to accept the yoke of mitzvot that is mentioned prior to that.
תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפׇּרְנֶיהָ״, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: תָּקוֹץ, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: תְּגַדֵּיל.
§ Having cited it above, the Gemara focuses on the case of the beautiful female prisoner of war: The Sages taught: The verse states: “And she shall shave her head and do her nails” (Deuteronomy 21:12). The phrase “do her nails” is ambiguous. Rabbi Eliezer says: It means she cuts her nails. Rabbi Akiva says: It means she grows them.
אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: נֶאֶמְרָה עֲשִׂיָּה בָּרֹאשׁ, וְנֶאֶמְרָה עֲשִׂיָּה בַּצִּפׇּרְנַיִם. מָה לְהַלָּן הַעֲבָרָה — אַף כָּאן הַעֲבָרָה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: נֶאֶמְרָ[ה] עֲשִׂיָּה בָּרֹאשׁ, וְנֶאֶמְרָ[ה] עֲשִׂיָּה בַּצִּפׇּרְנַיִם. מָה לְהַלָּן נִיוּוּל — אַף כָּאן נִיוּוּל.
Each tanna explains the basis of his opinion: Rabbi Eliezer said: An act of doing is stated with regard to the head, that she should shave it, and an act of doing is stated with regard to the nails; just as there, with regard to the hair on her head, the Torah requires its removal, so too, here, with regard to her nails, the Torah requires their removal. Rabbi Akiva says: An act of doing is stated with regard to the head, that she should shave it, and an act of doing is stated with regard to the nails; just as there, with regard to the hair on her head, the Torah requires that she do something that makes her repulsive, so too, here, with regard to her nails, the Torah requires she do something that makes her repulsive, i.e., allowing them to grow.
וּרְאָיָה לְדִבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: ״וּמְפִבֹשֶׁת בֶּן שָׁאוּל יָרַד לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ לֹא עָשָׂה רַגְלָיו וְלֹא עָשָׂה שְׂפָמוֹ״, מַאי עֲשִׂיָּה — הַעֲבָרָה.
And a proof for the statement of Rabbi Eliezer may be adduced from the verse that states: “And Mephibosheth, the son of Saul, came down to meet the king; and he had neither done his feet nor done his mustache” (II Samuel 19:25). What is the meaning of doing in that context? Clearly it means the removal of his toenails and his mustache.
תָּנוּ רַבָּנַן: ״וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ״,
The Sages taught in a baraita : The verse states: “And she shall bewail her father and her mother a month of days and after that you may come to her” (Deuteronomy 21:13).