Talmud Builders

    Commentary page

    Yevamot 4a

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Yevamot 4a

    Yevamot 4a. The full printed text of this folio side — 14 numbered segments, about 280 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    לא תלבש שעטנז וסמיך ליה גדילים תעשה לך ודרשינן סמוכין ושרינן כלאים בציצית. אלמא אתי עשה ודחי לא תעשה:

    שאין חוסמין אין [סותמין] טענותיה לכופה להתייבם לו אלא כופין אותו וחולץ. חוסמין לישנא דקרא קא נקט דיליף לה מלא תחסום:

    וסמיך ליה כו' אלמא דרשינן סמוכין וגבי כלאים בציצית נמי דרשינן:

    במשנה תורה דריש והאי סמוכים דכלאים בציצית במשנה תורה הוא ודרשינן:

    סמכו ענין לו ענין הפרשה סמוכה פרשת מכשף אצל שוכב עם בהמה דגבי הדדי כתיבי:

    מכשפה לא תחיה בספר ואלה שמות:

    מה שוכב עם בהמה בסקילה דכתיב באשה הנרבעת לבהמה דמיהם בם וכל דמיהם בם בסקילה היא דגמרינן (סנהדרין דף כג.) מאוב וידעוני דכתיב בהו ירגמו אותם דמיהם בם (ויקרא כ׳:כ״ז):

    נוציא זה מכשף:

    8 more comments on this page.

    Rashi on Yevamot 4a · Sefaria

    Tosafot

    דכתיב לא תלבש שעטנז וסמיך ליה גדילים וכו' ואיפכא ליכא למימר דבמקום גדילים לא תלבש שעטנז כדאמר בסמוך במקום כי ישבו לא תחסום דא"כ לשתוק קרא מיניה וממילא ידעינן דלא דחי עשה דציצית לאו דכלאים וגבי יבמה נמי בסמוך ליכא למידרש כי הכא דבלאו קרא ה"א דחוסמין אותה ולא יחלוץ לה על כרחו הקשה ה"ר יעקב דאורליינ"ש דליחייבו נשים בציצית דאית לן למימר כל שישנו בלא תלבש שעטנז ישנו בגדילים אף ע"ג דלאו היקש הוא אלא סמוכים דתרי קראי נינהו מ"מ דרשינן הכי בפ"ק דערכין (דף ג:) ובהתכלת (מנחות מג.) דקאמר הכל חייבין בציצית כהנים לוים וישראלים ומסיק דכהנים איצטריך ליה סד"א הואיל ואישתרי גבייהו כלאים בציצית נמי לא לחייבו קמ"ל נהי דאישתרי בעידן עבודה שלא בעידן עבוד' לא אישתרי דמשמע דאי אישתרי לגמרי הוו מיפטרי בציצית דהוה דרשינן כל שאינו בלא תלבש שעטנז אינו בגדילים כ"ש שיש לנו לדרוש לחומרא ולחייב נשים בציצית וי"ל דהא דנשים פטורות בציצי' היינו משום דיליף לה (קדושין לה.) רב אחא בר יעקב דמ"ע שהזמן גרמא נשים פטורות דהוקשה כל התורה לתפילין והקישא עדיף מסמוכים ולמ"ד דתפילין לאו מ"ע שהזמן גרמא נינהו אפשר דלדידיה נשים חייבות בציצית מסמוכין דבלא"ה נמי לרבנן דר' ישמעאל בפ' התכלת (מנחות מג. ושם) סבר נשים חייבות בציצית דמחייבי ציצית בלילה והוי שלא הזמן גרמא וקשה הא דדייק בפ' התכלת דרב יהודה סבר דציצית מ"ע שלא הזמן גרמא מדרמי תכלת לפורזומא דאינשי ביתיה וממאי דלמא אע"ג דסבר דהוי הזמן גרמא מיחייב נשים מסמוכין וי"ל דעדיפא מינה משני ליה התם ומיהו קשה למאן דפטר נשים מציצית ה"ל למיפטרינהו מכלאים וע"כ נשים חייבות בכלאים דאמר ספ"ק דביצה (דף יד:) כלאים למאי חזו ושמא איכא שום ריבוי לענין כלאים:

    וכי מפני שסמכו ענין לו כו' וא"ת דלמא הכא הוא דלא דריש סמוכים משום ג"ש דדריש ר' יוסי הגלילי בפ' ד' מיתות (סנהדרין סז. ושם) דמפקא [מסמוכים] דדריש מלא תחיה כל נשמה דבסייף תדע דאטו ר"ע דגמר התם דבסקילה מאם בהמה אם איש לא יחיה מי נימא דלא סבר כרבנן דדרשי סמוכים בכל מקום אלא איצטריך ע"כ משום ג"ש דמפקא מסמוכים וי"ל דהכא דייק מלישנא דר' יהודה דקאמר וכי מפני שסמכו משמע דלא דריש סמוכים בעלמא והא דדריש ר' יהודה סמוכים בפ"ב דקידושין (דף נג.) דקתני יכול לא יחלקו בקדשי קדשים אבל יחלקו בקדשים קלים ת"ל איש כאחיו וסמיך ליה אם על תודה וקאמר התם סיפרא מני ר' יהודה איכא למימר דהתם וי"ו מוסיף על ענין ראשון דריש דכתיב וזאת תורת זבח השלמים א"נ משום דמוכח דמדלא כתיב בפרשת ויקרא א"נ משום מופנה דאיש כאחיו מיותר דה"ל למיכתב לכל בני אהרן תהיה ותו לא והא דקאמר במשנה תורה דריש ה"ה בעלמא אלא דבמשנה תורה קים ליה דכולהו מוכח או מופנה ולא חש להביא אלא אחד מהם:

    וסמיך ליה לא יקח איש את אשת אביו ורבנן לא דרשי משום דלא יקח מפסיק בין פרשת אונס ללא יגלה:

    דא"כ לכתביה גבי עריות דאע"ג דאיצטריך למיכתביה הכא להיקישא ללא יבא ממזר דמהכא דרשינן ממאי הוה ממזר בין לר"ע בין לרבנן בפרק החולץ (לקמן יבמות דף מט.) התם נמי סמוכין נינהו ודרשינן מטעם דמוכח או מופנה וא"ת גבי מכשפה נמי לדרוש ר' יהודה דמוכחא מילתא מדלא כתיב כל שוכב עם בהמה גבי עריות וי"ל דלא שייך גבי עריות דאין זנות לבהמה א"נ לא חשיב מוכח כיון שהלמד נכתב במקומו ומיהו לענין מופנה לא איכפת לן בהי מינייהו:

    אם כן לכתוב רחמנא לא יקח איש וגו' לא יגלה כנף אביו למה לי - מדנקט לא יגלה בלא וי"ו משמע דאכוליה קרא בעי למה לי וקשה דלמא מיבעי ליה לשומרת יבם כדדרשי ליה רבנן לקמן ואית דגרסי ולא יגלה כנף אביו למה לי ומפרש דאאביו קא בעי למה לי דפשיטא ליה דאאביו קאי אבל לא יגלה מצי למימר דדרשי ליה לשומרת יבם כמו רבנן. וריב"ן פי' דשפיר גרס לא יגלה בלא וי"ו ואכוליה קרא קבעי למה לי דמשמע ליה להש"ס דלא מוקי ליה בשומרת יבם של אביו כיון דבלאו הכי איכא איסור יבמה לשוק ואיסור דודתו ולא מוקמינן ליה בלאוי יתירא היכא דאיכא למידרש ובפ' נושאין על האנוסה (לקמן יבמות צז.) אמרי' נמי דלרבנן לא איצטריך לשומרת יבם אלא לעבור עליה בג' לאוין:

    Tosafot on Yevamot 4a · Sefaria

    Rashba

    דכתיב לא תלבש שעטנז וסמיך ליה גדילים תעשה לך ולמשרי שעטנז בגדילים אסמכינהו דאי למיסר גדילים בשטענז, לשתוק קרא מיניה ואנא ידענא דהא לא תעשה חמור.

    לא תחסום שור בדישו וסמיך ליה כי ישבו אחים יחדיו פירוש, דחסימה נמי נוהג ביבמה, ואי למילף איפכא לישתוק קרא מיניה. ופירוש אין חוסמין שאין מסתמין טענותיה ואין כופין אותה להתיבם ואח"כ יכפוהו להוציא בגט כדי לקיים מצות יבום, אלא כופין אותו מעכשיו לחלוץ. ועיקרה בפרק (החולץ) [המדיר עז, א].

    אי בעית אימא משום דמוכח דא"כ ליכתוב רחמנא גבי עריות אבל לא תחסום וכי ישבו לא מוכח, דמאי אמרת ליכתביה גבי ערות אשת אחר זו אינה תורה, דלא מצינו בכל התורה שיכתוב הדוחה אצל המצוה, שהרי תמיד ופסח ומילה לא נכתבו גבי שבת, ובמכשפה לא תחיה נמי לא מוכח דכל התורה כולה כחדא פרשתא דמיא. ומופנה נמי לא הוי דהא מצריך צריך כדאיתא בפ' ארבעה מיתות (סנהדרין נד, ב) אם אינו ענין לשוכב תנהו ענין לנשכב ואפקיה רחמנא לשוכב בלשון נשכב מה שוכב ענש והזהיר אף נשכב ענש והזהיר.

    ואיבעית אימא משום דמופנה מכדי כתיב לא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה כנף, אביו ל"ל. קא דייק דלא יגלה כנף הא דרשינן מיניה כנף הראוי לאביו לא יגלה דהיינו זקוקת אביו, ולאוקמה בתלתא לאוי משום דודתו ומשום יבמה לשוק ומשום זקוקת אביו, וכדאיתא בפרק נושאין על האנוסה (להלן יבמות צז, א), אלא אביו בלחוד קא דריש. ותדע לך דאי אמרת רבנן בלחוד הוא דמוקי ליה לזקוקת אביו, אבל ר' יהודה כוליה כנף אביו מוקי לאנוסת אביו ולא לשומרת יבם של אביו כלל, ומשום דכל היכא דאיכא למדרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי, אם כן למה ליה למדרש משום סמוכין, בלאו ה"נ הו"ל למדרש נמי הכין, אלא ודאי כדאמרן. וכן פירש ר"ת בספר הישר (סי' ל"ז) ויש מי שגורס (ריב"ן בתוס' ד"ה א"כ) אם כן נימא לא יקח איש את אשת אביו לא יגלה כנף אביו ל"ל. ואי קשיא לך מ"ט לא דרשי ביה רבנן נמי הכי לאסור אנוסת אביו, השתא היכא דלא מוכח ולא מופנה דרשי סמוכין, היכא דמוכח ומופנה לא דרשי הא אמרינן בר"פ נושאין על האנוסה (שם) ורבנן אי הוה סמיך ליה כדקאמרת השתא דלא סמיך ליה מבעי ליה לכדרב ענן. פי' לא סמיך ליה, דלא יקח הפסיק הענין. ועוד דאיצטריך להו נמי לסמוכין אחרים דכתיב בתריה לא יבא ממזר ודרשינן מיניה בפרק החולץ (יבמות מט, א) מה אשת אח לא תפסי בה קדושי והולד ממזר אף כל דלא תפסי בה קדושי הולד ממזר.

    Rashba on Yevamot 4a · Sefaria

    Ritva

    וסמך ליה גדילים תעשה לך פי' למישרי כלאים בציצית וא"ת ודילמא איפכא למסרי אפילו בציצית וכדרשינן בסמוך סמוכים דחסימה לעשות לא תחסום ביבמ' ומאי שנא דהכא דרשי' להתיר' ולקמן דרשי לאיסורא י"ל דלעול' דרש' אתיא למאי דאיצטריך לן ולאפוקי מסבר' דילן דאי לא לישתוק והכ' מסברא לא דחי עשה דציצית לא תעשה דכלאים ולקמן מסברא חוסמי' ליבמ' כדי לקיים מצות יבום ואחרי כן אם תרצה להיות מורדת תהא כאותן שכופי' אותם להוציא כיון שהוא רוצה לקיים מצות יבום שאין חוסמי' אותה כלומר כשמורדת בו שלא להתייבם אין נותנים כפי' ואחר כן אומרין לה שלא לכוף אותה ולא עוד אלא שכופין אותו לחלוץ לדברי רש"י כשם שכופי' לבעל ובדוכתא יתבאר בס"ד:

    וסמיך ליה לא תחסום ר"י ז"ל פי' דמהא שמעינן דרב לא בעי מופנ' ולא מוכח דהכא ליכא שום מופנ' ומוכח נמי ליכא דהיכן מצינו פרשת יבמי' עדיף טפי מהאי אי גבי איסור אשת אח לא כתיב רחמנא בשום דוכתא הנדחה אבל הנדחה לא ומילה ופסח וקרבן שדוחי' שבת יוכיח והכי נמי משמע מהא דבן עזאי דבסמו' דהתם ליכא דשפיר שייך למתני חייבי מיתו' הדדי ומופני ליכא דאע"ג דכתי' איש אשר יתן שכבתו בבהמ' מות יומת הא אמרי' בסנהדרין כל שוכב להקיש שוכב לנשכב מה שוכב ענש והזהיר אף נשכב ענש והזהיר ואמר רב יוסף דהא רב יהודה בכל התור' לא דריש ובמשנ' תור' דריש ופרש"י דטעמא דדריש במשנ"ת היינו משום מופנ' או מוכח וה"ה ודאי כל התו' כי איכ' מופנ' או מוכח אלא דבכל התור' לית לי' מוכח לא מוקד' ומאוחר וכלה כחדא פרש' ובמשנ"ת משמע לי' שנכתב על הסדר ויש שם לדון דין מוכח תוספות ועיקר:

    וסמיך ליה לא יקח איש את אשת אביו יש גרסאות דגרסי ורבנן אי הוה סמיך לי' כדקאמר ונוסחי דוקני לא גרסי' לי' הכא ומיהו בפ' נושאים על האנוס' איתי' ורש"י הביאו בכאן דרך פירושו:

    ואי משום דמופנ' מכדי לכתוב לא יקח איש את אשת אביו לא יגלה כנף אביו למה לו הקשה ר"ת ז"ל והא מצי לאוקומי בשומרת יבם של אביו ולעבור עליה בלאו שלישי לבד מאיסור דודתו ואיסור יבמה לשוק וכדדרשי לי' רבנן ואיבעי לי' למימר דלית לן לאוקומ' בלאו יתירא א"נ למה לי למייתי עלי' משום סמוכים בלאו הכי נמי איכא למימר הכין וי"ל דאי לאו סמוכי' הוה מוקי לה בלאו יתירא וקא עדיף טפי מלשוויי הפרש בין אנוסת האב לאנוס' הבן א"נ לר' יהוד' כנף ראויה לא משמע ליה כפר"ת נ"ל דמודה ר' יהודה דלא יגל' כנף אביו לשומרת יבם של אביו היא והכא יתורא דאביו דריש וכדדרשי לקמן יתור' דיחדיו ונוסחי איכא דגרסי לכתוב לא יגלה כנף אביו למה לי וזה כדפרי' רבינו תם וגבי ציצית אי אפשר משום דמוכח וכו' וי"מ דהשתא לר' יהודה קיימי' דמודה בלאוין דציצית משום דמופנ' ומוכח וכלה סוגיא אליבא דידי' דאלו לרב לא בעי מופנ' ולא מוכח כדכתיבנא ור"י ז"ל פי' דאפי' לרבא נמי דמוד' דהוי בנין אב לכל התור' כי הא בעו מופנ' ומוכח ונכון והויין כולה סוגיי' לרבנן נמי דאע"ג דכתיב סמוכי' לעד לעולם אסמכת' בעלמא הוא והיינו דלא שיילינן לר' יהודה מאי דרי' בי' ויש מקשי' היכי ילפי' מציצית לכל התור' דילמא עשה דציצית שאני שהי' שקולה כנגד כל המצו' וי"ל דהא לא חשיבא חומרא דהא תנן הוי רץ למצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות וכו':

    Ritva on Yevamot 4a · Sefaria

    Meiri

    יבמה שנפלה לפני מוכה שחין או אחד משאר אותם שכופין להוציא אין חוסמין אותה ר"ל שאם תבעתו בבית דין לכוף אותו שיחלוץ הואיל ואם כנסה כופין אותו להוציא אין סותמין טענתה לומר שתתייבם כדי לקים מצות יבום אחר שהוא רוצה ליבם על כל פנים ואחר כך נכופהו לגרש אלא מעכשיו כופין אותו לחלוץ ונותן לה כתובתה אבל כל שדינה להתיבם ואינה רוצה דנין אותה במורדת ואף זו כופין את היבם לחלוץ אלא שתצא בלא כתובה על הדרכים שהזכרנו בכתובות פרק אף על פי ס"ד א' ויש מפרשים בזו דמוכה שחין דקאמר לאו דוקא מוכה שחין וחביריו מאותם שכופין אותם להוציא אלא כל שאינו הגון במשמע ואין נראה כן שכיוצא בזה אין כופין אותו לחלוץ אלא שמבקשים ממנו או מטעין אותו שיחלוץ כגון חלוץ לה ובכך אתה כונסה שחליצתו פסולה ופוסלת ואחר שנפסלה לו כופין אותו לחלוץ חליצה מעולה או שאומרין לו שיחלוץ ותתן לו מאתים זוז ולא תתן ותהא חליצתו כשרה כמו שנבאר בפרק מצות חליצה ק"ו א' אבל שנכופהו לחלוץ לא ומכל מקום איפשר שהם מפרשים אין חוסמין אותה שלא נכופה ליבם וכן שאין דנין אותה במורדת על שאינה רוצה ליבם וזה אמת שכל שניכר לבית דין שאינו הגון לה אע"פ שאין כופין אותו לחלוץ מכל מקום אין כופין אותה ליבם ואין דנין אותה במורדת אלא מבקשין ממנו או מטעין אותו ואם אינו מועיל מניחין אותם על עמדם ואין כופין לא זה ולא זה וזהו אצלי ברור ובלא שום פקפוק:

    ארבע מיתות נמסרו לבית דין סקילה שריפה הרג וחנק ומכשף ושוכב עם בהמה ובעל אוב או ידעוני שלשתם בכלל הנסקלים הם וכלם עם מחוייבי שאר מיתות בית דין כבר ביארנו ענינם במסכת סנהדרין:

    אע"פ שביאה דרך אישות אוסרת את האשה לקרוביו כגון אשת אב ואשת הבן ודומיהן מכל מקום ביאה שלא מדרך אישות אינה אוסרת מכאן אמרו נושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו ואין דנין אותה באשת אב וכן נושא אדם אנוסת בנו ומפותת בנו ואין בהם משום כלתו וכן אע"פ שאישות אוסרת את האיש בקרובותיה כגון אמה ואם אמה ואם אביה ובתה ובת בתה ובת בנה אם בא עליה דרך זנות לא נאסרו קרובותיה עליו אלא שיש בזו איסור חכמים כל זמן שהזונה קיימת מפני שבאה לבקר קרובותיה ומתיחד עמה ובא לידי עבירה והרי עכשו היא ערוה עליו ואפילו נטען על האשה לא ישא אחת מקרובותיה כמו שיתבאר בסוף פרק שני אלא שאם כנס לא יוציא:

    אשת אחי האב הרי היא בכלל העריות ובאותן שבכרת ר"ל שאינה במיתת בית דין וכבר ידעת שחייבי כריתות אם התרו בהן למלקות לוקין בא על שומרת יבם של אביו בחיי אביו עובר על שלשה לאוין אחת משום אשת אחי האב דכתיב ערות אחי אביך לא תגלה אל אשתו לא תקרב דודתך היא ואחת משום לא יגלה כנף אביו שפירושו כנף הראוי לאביו ר"ל שומרת יבם של אביו ואין הלכה כר' יהודה שהיה מעמידו לאנוסת אביו ומפרש כנף שראה אביו לא יגלה אלא בשומרת יבם של אביו הכתוב מדבר ועובר עוד משום יבמה לשוק ר"ל לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר ואם מת האב ואין עוד אח ליבם אין כאן לאו של יבמה לשוק אלא השנים האחרים:

    Meiri on Yevamot 4a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה דכתיב לא תלבש כו' ולמ"ד דתפילין לאו מצות עשה שהזמן גרמא אפשר דלדידיה נשים חייבות בציצית מסמוכין כו' עכ"ל ומיהו אצטריך למילף דחייבות מסמוכין משום דלא נילף מבנין אב דהתם דפטורות מכל מצות עשה שהזמן גרמא וצ"ל דסמוכין עדיפי מבנין אב וק"ל:

    בא"ד וע"כ נשים חייבות בכלאים כו' עכ"ל יש להקשות דהא מתוך שמעתין איכא לאוכוחי דנשים חייבות בכלאים דאל"כ ה"ל לאו דכלאים אינו שוה בכל ומאי אולמיה ליה לאתויי לקמן מלאו דכלאים דעשה דוחה ל"ת גרידא טפי מההיא דראשו דדוחה ל"ת דלא תקיפו וי"ל בדוחק דלקמן מייתי מכלאים באם אינו ענין דללאו שאינו שוה בכל לא אצטריך דאתיא מראשו ועי"ל דהכא גם העשה דציצית אינו שוה בכל דנשים פטורות מציצית וצ"ע:

    Chidushei Halachot on Yevamot 4a · Sefaria

    Maharam

    תוס' ד"ה דכתיב לא תלבש שעטנז וכו' עד דלמא אע"ג דסבר דהוי הזמן גרמא מחייבי נשים מסמוכין. פי' וסבר כמ"ד דתפילין לאו מצות עשה שהזמן גרמא הוא דאל"כ הא כתבו התוס' לעיל מזה דהיקשא דתפילין עדיף מסמוכים:

    ד"ה וסמיך ליה וכו' עד ורבנן לא דרשי וכו' משמע דלא גרסי התוס' בגמרא ורבנן אי הוה סמיך וכו':

    ד"ה דא"כ וכו' כיון שהלמוד נכתב במקומו וכו' פירוש דלא מקרי מוכח אלא בגוונא דלא יגלה דהוא הלמד אינו נכתב במקומו אבל במכשפה הלמד שהוא מכשפה נכתב במקומו רק דפסוק כל שוכב עם בהמה לא נכתב במקומו ולכך לא נקרא מוכח ומיהו לענין מופנה וכו' משום דהא לקמן בסמוך אמר גבי ציצית (אמר) אב"א משום דמוכח דא"כ לכתוב רחמנא גבי פרשת ציצית וכו' ואב"א משום דמופנה מכדי כתיב בגד כלאים שעטנז וגו' וכו' א"כ דהלמד הוא גדילים והמופנה הוא פסוק לא תלבש שעטז:

    Maharam on Yevamot 4a · Sefaria

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger

    גמרא בשומרת יבם הכתוב מדבר ולעבור עליו בשני לאוין קשה לי על השמטת הרמב"ם והסמ"ג והחינוך לדבר זה דעובר בב' לאוין, והא כיון דקיי"ל כרבנן דאנוסת אביו מותרת, ע"כ קרא דלא יגלה לשומרת יבם של אביו ולעבור עליו בב' לאוין. ונלע"ד ללמוד מדברי רש"י לקמן (דף מט ע"א) דלר"ש התימני דיש ממזר מחייבי כריתות מדסמיך ליה לא יבא ממזר, מה"ט גופיה לאו דלא יגלה בשומרת יבם של אביו כתיב לסמוך ללאו דלא יבא ממזר להורות דיש ממזר מח"כ, ולר' יהושע דאין ממזר אלא ממיתות ב"ד, וס"ל דלא יבא ממזר קאי על לא יקח איש את אשת אביו, ע"כ דלא יגלה אי דמיירי באנוסת אביו, אי בשומרת יבם של אביו, ולעבור עליו בב' לאוין (עיי"ש היטב) א"כ ע"כ הא דאמרינן בסוגיין ובר"פ נושאין דלרבנן בשומרת יבם של אביו ולעבור עליו בב' לאוין, היינו לתרץ אם נימא דס"ל כר"י דלא יבא ממזר לא קאי עלה, אבל לפי ההלכה דקיי"ל כר"ש התימני, אצטריך קרא דלא יגלה לגופיה, משום סמיכתו ללא יבא ממזר. וזהו לשיטת רש"י, אבל לתוס' שם הוא בהיפוך דלר"י אצטריך לא יגלה לאורויי דדוקא מולא יקח עד לא יגלה היינו חייבי מיתות ב"ד הוי ממזר דלא נילף לח"כ מהקישא דר"י אבל לר"ש התימני אייתר לא יגלה, דלאורויי דהוי ממזר מח"כ בלא"ה ידעינן מהקישא דר"י, אע"כ דאתי לעבור בב' לאוין, א"כ לדינא דקיי"ל כר"ש התימני עובר בב"ל, וביש"ש (פי"א סי' ג') כ"כ לקושטא דמלתא דאתי לעבור בב' לאוין. ואולם קשה לי למ"ש היש"ש (שם סי' ב') שהקשה דמנ"ל דאשה ובתה לא מיירי גם מאנוסתו, ומה דמשני רבא דא"כ קרא דבת בנך מיותר דלמא לעבור בב"ל, ותירץ דס"ל לרבא דל"ש לומר לעבור בב' לאוין אם לא שתמצא כל שם בפ"ע, בת בנך לחוד ובת בתה לחוד, אבל אם איתא דגם מאנוסתו חייב משום אשה ובתה לא משכחת זה בלא זה עיי"ש, וקשה לי מהך דהכא בשומרת יבם ש"א דלא משכחת זה לחוד בלי שיהיה ג"כ משום אשת אחי אביו, ואף על פי כן אמרינן לעבור עליו בב' לאוין:

    תוס' ד"ה דכתיב לא תלבש (אב"ה עי' מ"ש אאמ"ו נ"י במס' ביצה דף יד ע"ב):

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Yevamot 4a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Yevamot, daf 4, Amud Aleph, about 280 words in 14 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 14 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 17 words

      Opens “דִּכְתִיב: ״לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז״, ״גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ״.…”

    2. Segment 214 words

      Opens “וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: סְמוּכִים מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן,…”

    3. Segment 332 words

      Opens “וְאָמַר רַב שֵׁשֶׁת אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר מִשּׁוּם…”

    4. Segment 421 words

      Opens “וְאָמַר רַב יוֹסֵף: אֲפִילּוּ לְמַאן דְּלָא דָּרֵישׁ…”

    5. Segment 531 words

      Opens “וּבְעָלְמָא מְנָלַן דְּלָא דָּרֵישׁ? דְּתַנְיָא: בֶּן עַזַּאי…”

    6. Segment 612 words

      Opens “אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה: וְכִי מִפְּנֵי שֶׁסְּמָכוֹ…”

    7. Segment 720 words

      Opens “אֶלָּא: אוֹב וְיִדְּעוֹנִי בִּכְלַל מְכַשְּׁפִים הָיוּ, וְלָמָּה…”

    8. Segment 822 words

      Opens “וּבְמִשְׁנֵה תוֹרָה מְנָלַן דְּדָרֵישׁ? דִּתְנַן: נוֹשֵׂא אָדָם…”

    9. Segment 926 words

      Opens “וְאָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב: מַאי טַעְמָא…”

    10. Segment 1021 words

      Opens “וּמִמַּאי דְּבַאֲנוּסָה כְּתִיב — מֵעִילָּוֵיהּ דִּקְרָא, דִּכְתִיב:…”

    11. Segment 1119 words

      Opens “וְרַבָּנַן: אִי הֲוָה סְמִיךְ לֵיהּ, כִּדְקָאָמְרַתְּ. הַשְׁתָּא…”

    12. Segment 128 words

      Opens “בְּשׁוֹמֶרֶת יָבָם הַכָּתוּב מְדַבֵּר, וְלַעֲבוֹר עָלָיו בִּשְׁנֵי…”

    13. Segment 1315 words

      Opens “וּבְמִשְׁנֵה תוֹרָה מַאי טַעְמָא דְּדָרֵישׁ? אִיבָּעֵית אֵימָא…”

    14. Segment 1432 words

      Opens “אִיבָּעֵית אֵימָא מִשּׁוּם דְּמוֹכַח — דְּאִם כֵּן…”

    Sages named on this page

    • Rav Yosef · Third Generation Amoraim

      Rav Yosef, a prominent blind Amora, was a student of Rav Yehuda bar Yechezkel and a contemporary of Rabbah.

      Source: Yevamot 4a · Segment 4 — “וְאָמַר רַב יוֹסֵף: אֲפִילּוּ לְמַאן דְּלָא דָּרֵישׁ סְמוּכִים בְּעָלְמָא,…

    Original text

    דִּכְתִיב: ״לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז״, ״גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ״.

    As it is written: “You shall not wear diverse kinds of wool and linen together. You shall make for yourself twisted fringes on the four corners of your covering with which you cover yourself” (Deuteronomy 22:11–12). These verses teach that despite the prohibition against wearing diverse kinds of wool and linen, it is permitted to prepare ritual fringes of diverse kinds, e.g., sky-blue dyed threads of wool on linen garments. This shows that the positive mitzva of ritual fringes overrides the prohibition of diverse kinds.

    וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: סְמוּכִים מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״סְמוּכִים לָעַד לְעוֹלָם עֲשׂוּיִם בֶּאֱמֶת וְיָשָׁר״.

    And Rabbi Elazar said: From where in the Torah is it derived that one may draw homiletical interpretations from the juxtaposition of verses? In other words, from where is it derived that the fact that certain verses are adjacent one to the other is a reason to apply the halakhot from one verse to the other? As it is stated: “The works of His hands in truth and justice, all His commandments are sure. Juxtaposed forever and ever, made in truth and uprightness” (Psalms 111:7–8). This verse indicates that it is appropriate to draw inferences from the juxtaposition of God’s commandments.

    וְאָמַר רַב שֵׁשֶׁת אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: מִנַּיִן לִיבָמָה שֶׁנָּפְלָה לִפְנֵי מוּכֵּה שְׁחִין שֶׁאֵין חוֹסְמִין אוֹתָהּ — שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא תַחְסוֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ״, וּסְמִיךְ לֵיהּ: ״כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּיו״.

    And similarly, Rav Sheshet said that Rabbi Elazar said in the name of Rabbi Elazar ben Azarya: From where is it derived with regard to a yevama who came before a yavam afflicted with boils that one may not muzzle her, i.e., she cannot be forced to enter into levirate marriage, and he is compelled to release her by ḥalitza ? As it is stated: “You shall not muzzle an ox while it treads out the corn” (Deuteronomy 25:4), and, juxtaposed to it, is the verse: “If brothers dwell together” (Deuteronomy 25:5), which begins the passage that deals with the halakhot of levirate marriage. This teaches that just as it is prohibited to muzzle the ox, so too, one may not muzzle and ignore the complaints of a yevama who does not wish to marry a yavam afflicted with boils.

    וְאָמַר רַב יוֹסֵף: אֲפִילּוּ לְמַאן דְּלָא דָּרֵישׁ סְמוּכִים בְּעָלְמָא, בְּמִשְׁנֵה תוֹרָה דָּרֵישׁ. דְּהָא רַבִּי יְהוּדָה בְּעָלְמָא לָא דָּרֵישׁ, וּבְמִשְׁנֵה תוֹרָה דָּרֵישׁ.

    And Rav Yosef said: Even according to the one who does not generally derive homiletic interpretations from juxtaposed verses, nevertheless, he does derive them from Deuteronomy, as Rabbi Yehuda does not generally derive homiletic interpretations from juxtaposed verses, and yet he does derive them from Deuteronomy.

    וּבְעָלְמָא מְנָלַן דְּלָא דָּרֵישׁ? דְּתַנְיָא: בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר, נֶאֱמַר: ״מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה״, וְנֶאֱמַר: ״כׇּל שׁוֹכֵב עִם בְּהֵמָה מוֹת יוּמָת״, סְמָכוֹ עִנְיָן לוֹ: מָה שׁוֹכֵב עִם בְּהֵמָה בִּסְקִילָה — אַף מְכַשֵּׁפָה בִּסְקִילָה.

    § The Gemara asks: And from where do we derive that Rabbi Yehuda generally does not derive homiletic interpretations from juxtaposed verses? As it is taught in a baraita with regard to the punishment of a sorceress that ben Azzai says that it is stated: “You shall not allow a sorceress to live” (Exodus 22:17), although the manner of her execution is not specified, and it is stated: “Whoever lies with a beast shall surely be put to death” (Exodus 22:18). The Torah juxtaposed this matter to that so as to say: Just as one who lies with a beast is executed by stoning (see Leviticus 20:16), so too, a sorceress is executed by stoning.

    אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה: וְכִי מִפְּנֵי שֶׁסְּמָכוֹ עִנְיָן לוֹ, נוֹצִיא זֶה לִסְקִילָה?

    With regard to this proof, Rabbi Yehuda said to ben Azzai: And simply due to the fact that the Torah juxtaposed this matter to that one, shall we take this person out to be stoned? Should he be sentenced to the most severe of the death penalties on the basis of a juxtaposition of passages?

    אֶלָּא: אוֹב וְיִדְּעוֹנִי בִּכְלַל מְכַשְּׁפִים הָיוּ, וְלָמָּה יָצְאוּ? לְהַקִּישׁ לָהֶם וְלוֹמַר לָךְ: מָה אוֹב וְיִדְּעוֹנִי בִּסְקִילָה — אַף מְכַשֵּׁפָה בִּסְקִילָה.

    Rather, Rabbi Yehuda claims that the source is the following statement: Mediums and wizards were included among all sorcerers. And why were they singled out from the rest in the verse: “And a man or a woman who is a medium or a wizard shall surely be put to death; they shall stone them with stones, their blood is upon them” (Leviticus 20:27)? It is to draw an analogy to them and say to you: Just as a medium and a wizard are executed by stoning, so too, a sorceress is executed by stoning. This shows that Rabbi Yehuda does not derive homiletic interpretations from juxtaposed verses.

    וּבְמִשְׁנֵה תוֹרָה מְנָלַן דְּדָרֵישׁ? דִּתְנַן: נוֹשֵׂא אָדָם אֲנוּסַת אָבִיו וּמְפוּתַּת אָבִיו, אֲנוּסַת בְּנוֹ וּמְפוּתַּת בְּנוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר בַּאֲנוּסַת אָבִיו וּמְפוּתַּת אָבִיו.

    § And from where do we derive that Rabbi Yehuda does derive homiletic interpretations in Deuteronomy? As we learned in a mishna: A person may wed a woman raped by his father and one seduced by his father, despite the fact that his father’s wife is forbidden to him. Similarly, he may marry a woman raped by his son and one seduced by his son. Although one is prohibited by Torah law from marrying the wife of his father or the wife of his son, these prohibitions do not apply to a woman raped or seduced by them. And Rabbi Yehuda prohibits him from marrying a woman raped by his father and a woman seduced by his father.

    וְאָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה, דִּכְתִיב: ״לֹא יִקַּח אִישׁ אֶת אֵשֶׁת אָבִיו וְלֹא יְגַלֶּה כְּנַף אָבִיו״, כָּנָף שֶׁרָאָה אָבִיו — לֹא יְגַלֶּה.

    And Rav Giddel said that Rav said: What is the reason for Rabbi Yehuda’s opinion? As it is written: “A man shall not take his father’s wife, and shall not uncover his father’s skirt” (Deuteronomy 23:1). The latter expression: “And shall not uncover his father’s skirt,” is referring to a skirt that has been seen by his father, i.e., any woman who has had relations with his father may not be uncovered by his son, meaning that his son may not marry her.

    וּמִמַּאי דְּבַאֲנוּסָה כְּתִיב — מֵעִילָּוֵיהּ דִּקְרָא, דִּכְתִיב: ״וְנָתַן הָאִישׁ הַשּׁוֹכֵב עִמָּהּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה חֲמִשִּׁים כָּסֶף״, וּסְמִיךְ לֵיהּ: ״לֹא יִקַּח אִישׁ וְגוֹ׳״.

    And from where is it known that the verse is written with regard to a woman raped by his father? It is from the previous verse, which deals with the halakhot of rape, as it is written: “And the man who lay with her must give the maiden’s father fifty shekels of silver” (Deuteronomy 22:29), and juxtaposed to it is the verse: “A man shall not take his father’s wife and shall not uncover his father’s skirt.” This shows that Rabbi Yehuda does derive homiletic interpretations from juxtaposed verses in Deuteronomy.

    וְרַבָּנַן: אִי הֲוָה סְמִיךְ לֵיהּ, כִּדְקָאָמְרַתְּ. הַשְׁתָּא דְּלָא סְמִיךְ לֵיהּ (דִּכְתִיב ״לֹא יִקַּח אִישׁ אֶת אֵשֶׁת אָבִיו״ בֵּנְתַיִם) —

    § The Gemara asks: And how do the Rabbis, who disagree with the opinion of Rabbi Yehuda, respond to this argument? They say: If the two verses were fully juxtaposed, it would be interpreted as you said. However, now that it is not properly juxtaposed, as it is written: “A man shall not take his father’s wife,” in between the halakhot of rape and the pronouncement with regard to uncovering one’s father’s garment, this serves to break the juxtaposition.

    בְּשׁוֹמֶרֶת יָבָם הַכָּתוּב מְדַבֵּר, וְלַעֲבוֹר עָלָיו בִּשְׁנֵי לָאוִין.

    Consequently, this particular verse concerning the uncovering of one’s father’s garment is speaking of a woman waiting for her yavam , in this case one’s father. In other words, the yevama of a father who is waiting for levirate marriage to the father is already considered “his father’s skirt,” and she is therefore forbidden to the son. Although this woman who is awaiting levirate marriage is in fact his uncle’s wife and explicitly prohibited to him in any case, this passage comes to teach that he violates two prohibitions. In other words, were he to engage in relations with her he would be penalized both for relations with his uncle’s wife and relations with “his father’s skirt.”

    וּבְמִשְׁנֵה תוֹרָה מַאי טַעְמָא דְּדָרֵישׁ? אִיבָּעֵית אֵימָא — מִשּׁוּם דְּמוֹכַח, וְאִיבָּעֵית אֵימָא — מִשּׁוּם דְּמוּפְנֵי.

    § The Gemara asks: But as Rabbi Yehuda does not generally derive homiletic interpretations from juxtaposed verses, what is the reason that he derives these interpretations in Deuteronomy? The Gemara responds: If you wish, say that it is because it is evident from the context; and if you wish, say instead that it is because this verse is extraneous and is therefore free for this inference.

    אִיבָּעֵית אֵימָא מִשּׁוּם דְּמוֹכַח — דְּאִם כֵּן לִכְתְּבֵיהּ רַחֲמָנָא גַּבֵּי עֲרָיוֹת. וְאִיבָּעֵית אֵימָא מִשּׁוּם דְּמוּפְנֵי — דְּאִם כֵּן לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא: ״לֹא יִקַּח אִישׁ אֶת אֵשֶׁת אָבִיו״, ״לֹא יְגַלֶּה כְּנַף אָבִיו״ לְמָה לִי?

    The Gemara elaborates: If you wish, say it is because it is evident; as, if it is so that the verse did not intend to teach by juxtaposition, let the Merciful One write this halakha prohibiting marriage to a father’s wife alongside the other women with whom relations are forbidden, in Leviticus. Since this verse is out of place, it is certainly coming to teach by way of juxtaposition. And if you wish, say instead that it is because this verse is free, as, if it is so that the verse is not coming to teach an additional halakha , let the Merciful One write only: “A man shall not take his father’s wife.” Why do I need the phrase: “And shall not uncover his father’s skirt”? This phrase is superfluous, and therefore it teaches by juxtaposition.