Talmud Builders

    Commentary page

    Yevamot 37b

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Yevamot 37b

    Yevamot 37b. The full printed text of this folio side — 28 numbered segments, about 514 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    הלכתא אהלכתא דקיימא לן משנת ר"א ב"י קב ונקי במסכת גיטין (דף סז.):

    קבלה נתעברה:

    ונתמלא כל העולם כולו ממזרים מספק קרו להו ממזרים:

    זו מה היא לשון ספק:

    יתר על כן דאפי' הכא דע"י נישואין הוה והדבר מפורסם גזר ר"א בן יעקב:

    מאן הויא ליומי מי חפצה לינשא לימים שאתעכב כאן:

    דפקיעי כ"ע בשמייהו וקוראין לבתו על שמו ואם יבא בנו ממקום אחר ישמע שהיא בת אביו ויפרוש:

    שבעה נקיים שמא מחמת חימוד פרסה נדה בשעה שנתפייסה:

    17 more comments on this page.

    Rashi on Yevamot 37b · Sefaria

    Tosafot

    יחודי בעלמא הוו מיחדי ויש כאן פת בסלו כיון שאם היה רוצה היה בא עליה וכיון שפעמים לא היה בא עליה לא מיחמדא ולא חזיא דאי לא תימא הכי גם להתיחד הוה אסור כדאמר בפ"ק דכתובות (דף ד. ושם) גבי חתן אם פרסה אשתו נדה הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים ומשום נושא אשה במדינה אחרת נמי ליכא למיחש שאם היה אירע שבא עליה ונתעברה ממנו היה מוליכה עמו לעירו:

    וממון המוטל בספק חולקים אפילו רבנן דסומכוס (ב"ק לה:) מודו הכא דלא שייך כאן המוציא מחבירו עליו הראיה שאין זה מוחזק יותר מזה והוי כמו הללו באין לירש והללו באין לירש דאמר במי שמת (ב"ב דף קנח:) דיחלוקו:

    אמר רבי אבא קם דינא דוקא בתר דפלג אבל מקמי דפלג לא:

    דאמר ליה אי שתקת שתקת פי' ולא תטול כלום ולא כמו שפירש בקונט' אי שתקת ומוזילנא לך דהא קתני יקח לו דרך במאה מנה ובפ"ק דב"ק (דף ח.) גבי מכרן לאחד כולן נכנסו תחת הבעלים והויא אשה בזיבורית אע"פ שלקח עידית באחרונה משום אי שתקת כו' ולא מצי אמרה ליה לכי תהדר כיון שאין בא להפקיע מדינא ובחד דאתי מכח חד לא מצי למימר ואי לא מזבנינא לארבעה דהא פשיטא כיון דלא אתי מכח ארבעה לא שבקינן ליה ואם תאמר וארבעה דאתו מכח חד ליהדר ההוא חד דמי קצרה וי"ל דמצי אמר ליה לא מכרתי אלא מה שיש לי בה:

    Tosafot on Yevamot 37b · Sefaria

    Rashba

    ואיבעית אימא יחודי בעלמא הוא דמייחדי בהדייהו ואם תאמר והא תניא בפרק קמא דכתובות (ד, א) וכן מי שפרסה אשתו נדה הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים. איכא למימר דשאני רבנן דזהירי, ואי נמי שאני הכא דחששא בעלמא היא ולרבנן דידעי דאסירי ומזהר זהירי בה שרו לה. וכן כתב הרמב"ם ז"ל (הלכות איסורי ביאה פי"א ה"י) וז"ל כל אשה שראתה (כנוסח המגדל עוז שם) כשתבעוה לינשא לא תנשא עד שתספור ותטבול ואם נשאת לת"ח מותר להנשא מיד ותספור מאחר שנשאת ותטבול שהרי תלמיד חכם יודע שהיא אוסרה ויזהר מזה ולא יקרב אליה עד שתטבול. ואינו מחוור דסתמא אמרו (כתובות שם) הוא ישן בין האנשים לא שנא תלמיד חכם לא שנא כל אדם. ויש מפרשים (רמב"ן) דהכי קאמר לעולם שלוחי הוו משדרי ומודעי להו מעיקרא ומיהו לא סמכי אפקיעות שמייהו אלא יחודי בעלמא הוא דמייחד להו (ועיין ריטב"א).

    הא דאמרינן בספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי מיתנא הוי ממון המוטל בספק וחולקין. קשיא לי לימא נכסים אלו בחזקת יבם קיימא מספק אתה בה להוציאם מחזקתו אל תוציאם, וכענין שאמרו לעיל גבי ספק קדושין וספק גרושין פרק ארבעה אחין (יבמות ל, ב) אשה בחזקת היתר ליבום עומדת מספק אתה בא לאוסרה עליו אל תאסרנה מספק. ויש לומר כיון דרוב נשים לתשעה ילדן ולד זה לראשון היה אלא דמשום דרוב היולדות לתשעה עוברן ניכר לשליש ימיה וזו לא הוכר לשליש ימיה איתרע לה רובא כדאיתא לעיל (יבמות לז ע"א) והלכך הוה ליה ממון המוטל בספק וחולקין דרך שהיבמה יוצא ממנו מספק זה (עיין רא"ש סי' א קרן אורה וערל"נ).

    ספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי יבם וספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי סבא. אסיקנא בכולהו דהוי מאן דחזו לירש ודאי ואידך ספק ולא שקיל מידי. והקשו בתוס' (לח, א ד"ה הוי) דהא תנן (ב"ב קנח, ב) נפל הבית עליו ועל אמו אלו ואלו מודים שיחלוקו ואיכא מאן דאמר התם שהנכסים כולן בחזקת יורשי הבן שהם אחין מן האב של מיתנא ולא בחזקת יורשי האם שהן שאר בניה שלה, ולפום מה שאמרו כאן אדרבה הוו להו שאר בניה ודאין ויורשי הבן ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי. ותירץ רבינו שמואל ז"ל (עי' בפי' לב"ב שם ד"ה אלו ואלו ובתוס' כאן ושם בע"א ד"ה נוטל) דהתם בדלית לה בנים קאמר אלא מאן ירושי האם אחין, הלכך אף הן לא היו ודאין בירושה כלל אלא אם כן מת הבן ראשון. ואינו מחוור לפי שסתם שנו שם יורשין, ואם איתא הוה ליה לתנא לפרושי בהדיא, והרמב"ן נר"ו תירץ לפי שהבן המת ודאי כשאר אחיו בנכסי אמו, ואי אפשר לו לירש אותן שלא יורישם לאחין מן האב שהן ודאין עמו הלכך רואין כאלו הוה חי ודן עמהם. ומסתברא דשמעתין דהכא אליבא דר' עקיבא איתמר דאמר התם (ב"ב שם) נכסים בחזקתן, ופירש ר' אלעא נכסים בחזקת יורשי האם, ור' זירא דפליג עליה ואמר נכסים בחזקת יורשי הבן, הא כי סליק לארעא דישראל הדר ביה וקם בשטתיה דר' אלעא, ואמר שמע מינה אוירא דארץ ישראל מחכים. וקיימא לן כר' עקיבא.

    וספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי מיתנא אסיקנא דאידי ואידי ספיקא נינהו, והלכך ספק שקיל מנאתיה דקא מודי ליה, והדר שקיל פלגא משום דאינהו ואיהו ספקי נינהו בכלהו נכסי וכדאמרינן בסמוך (לח, א) גבי ספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי סבא.

    הא דאיפליגי ר' אבא ור' ירמיה בספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי יבם בתר דפלוג בנכסי מיתנא. מדאצטריך למימר בתר דפלוג ולא קאמר סתם, משמע דדוקא בתר דפלוג ממש בנכסי מיתנא, הא מת יבם עד שלא הספיק לחלוק ולעמוד בדין עם הספק בנכסי מיתנא, בכי האי כולי עלמא מודו דמצי ספק למימר להו לבני יבם מה נפשייכו אי אחוכון אנא הרי לי מנאתה בהדייכו, ואי לאו אחוכון אנא לא שקליתו מידי בנכסי מיתנא. ואף על גב דאלו אתא יבם למיפלג בנכסי בהדי ספק דינא הוא דפליגי להו בהדדי, אפילו הכי בכי הא לא אמרינן קם דינא אלא אם כן פלגינהו ממש. והיינו נמי דספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי מיתנא שהספק נוטל תחלה מה שהם מודים לו, ואחר כך נוטל מחצית הנכסים וכמו שכתבנו וכן כתב רש"י ז"ל (בד"ה בנכסי יבם ועיין קרן אורה). ואף על פי שאלו בה היבם לחלוק עם הספק לא היה נוטל הספק אלא המחצית לבד. אלא דקשיא לי דהא מייתינן עלה פלוגתא דאדמון וחכמים ואמרינן נימא ר' אבא כרבנן, והתם אף על גב דלא נחית לדינא מעיקרא בהדי הארבעה אפילו הכי כיון דאלו אתו לדינא הוו מצי דחו ליה בדינא, השתא נמי דלא הספיק לדון עד שמכרו כולן לאחד אמרינן ביה קם דינא. אלמא הכי נמי דכותה דכיון דדינא הכי דאלו אתו לדינא ספק ויבם הוה יבם פליג בהדיה בנכסי, ואף על גב דליתיה ולא פליג אכתי ומת, אפילו הכי אמרינן ביה קם דינא דאמרו רבנן דפליג יבם בנכסי דמיתנא. והא דאמרינן בתר דפליג יבם, דלמא בתר דאיפסיק דינא דפליג יבם קאמר, אלא שאין הלשון מורה כן. ושמא כיון דנכסי בידיה דיבם הוו קיימי, דמשעה שיבם ירד לנחלה והחזיק בנכסי מיתנא ודינא הוא השתא דלשקול מחצה. לעולם הן כמוחלקין, ומשום הכי קאמר בתר דפליג יבם בנכסי מיתנא וצ"ת. אחר כת מצתאי בתוס' (ד"ה אמר) שכתבו דדוקא לבתר דפלג אבל מקמי דפלג לא גם מדברי רש"י ז"ל נראה כן (עיין בד"ה קם דינא) ובפלוגתא דאדמון ורבנן הוה ליה כאלו כבר עמדו בדין וזכו הן, שהרי השדות מוחלטין ביד הבעלים. ואינו דומה לנכסי מיתנא אף על פי שירד בהם היבם כל הנכסים כמופקדין אצלו עד שעת חלוקה, מה שאין כן בשדות שעיקר השדות מוחזקין ביד הבעלים ממש ובעלים ידועין יש להן (עיין קרן אורה).

    Rashba on Yevamot 37b · Sefaria

    Ritva

    יתר על כן אמר ר' אלעזר וכו' פי' יתר על כן דאפי' בנשואים דמפרסמא מילתא חייש שמא ישא קרוב לקרובתו שהיא ערוה לו:

    והאמ' רב תבעוה לינשא וכו' פי' במס' נדה בס"ד:

    ואי בעית אימא יחודי בעלמא הוו מייחדי להו דאמר מר אינו דומה מי שיש לו פת בסלו. וא"ת והרי אסורה היא ביחוד כיון שלא בעל עדיין כדתניא וכן מי שפירסה אשתו נדה הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים וליכא למי' דההיא באינשי דעלמא ולא מצורבא דרבנן דזהירי דהא סתמא קתני לה לכל אדם. תירץ ר"י ז"ל דשאני הכא דחששא בעלמא היא וכיון דכן שרי ליה לצורבא מרבנן דזהיר. וק"ל כיון שהיא אסורה לו היאך יש לו פת בסלו ואפשר שמפני כך פר"שי מאן הוה ליה ליומא לימים שאשב בכאן כי דעתו להתעכב בעיר יותר מזמן טבילתה וכיון שכן יש לו פת בסלו חשיב כיון שהיא ראויה לו אחר שתטבול וכן היא בכתו' גבי מורדת ושמעתי כי יש מגדולי צרפת ואשכנז שיחיו שמחזיקי' אותו כנ"ל והנכון דה"ק ייחודי הוו מייחדי להו וכי הוו מודעי להו דלא בעי להם אלא לייחוד בלחוד ובהכי לאו מחמדת לראות ואינהו נמי מזדהרות דהא שפיר דליכא חשש איסור ולא תערובת בנים אלו עם אלו אלא למשתק על דפקיעי בשמיהו ומיהו כיון דשרו להו ולא מחמדן ואילו רצו לבעול הרשות בידו הרי יש להם פת בסלם:

    ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי מיתנא עד ה"ל ממון המוטל בספק וחולקי' פי' דבהני נכסי שניהם מוחזקים ביחד ואין לאחד מהם חזק' ודררא דממונא יותר מחבירו כי אעפ"י שהאח קודם להיות ראוי לירוש' בחיי אחיו מ"מ לא חל זכותו כלל אלא לאחר מיתה וא"ת וכיון דהכא אי דמר לאו דמר ואי דמר לאו דמר אמאי לא עבדא שודא דדייני דהכי דינא דכל היכא דהויא מילתא דלא עבידא לאגלויי ואית לכל חד מינייהו דררא דממונא כדאיתא בפ' חזקת הבתים י"ל דכיון דמחמת ירוש' הם באים ודאמי כמו דתפיסי בהו תרוייהו לא בעי לאפוקי מנייהו למעבד שודא דדייני ושודא דעביד רבנן שיהיו חולקי' בהם ודינא דכל דאלים גבר ליכא נמי הכא מהאי טעמ' דתפסי בה תרווייהו ואיכא דררא דממונא לכל חד וחד. ועוד שלא אמרו כל דאלים גבר אלא היכא דליכא למיקם עלה דמילתא דליכא למעבד בה שודא וכדמוכח בפ' ח"ה ובפ"ק דמציעא ביררנו דיניהם בס"ד:

    היינו מתני' דתנן הוא לא יירש אותם והם יורשים אותו פי' ספק בין ט' לראשון או בן ז"ל שני שמתו הראשון והשני זה הספק אינו יורש לאחד מהם דשאר היורשי' דכל חד וחד מדחי ליה ואמרי ליה אייתי ראיה דאחונא את כדאמרי בסמוך ואם מת הוא יורשי' אותו בייחד הראשון והשני או יורשיהם ככל ממון המוטל בספ' וכדין ספק ייבם בנכסי מיתנ' דאמרי' לעיל:

    והכא איפכ' התם אמרי לי' יורשים דכל חד וחד אייתי ראיה דאחונא את פי' מפני שאנו יורשים ודאי ואתה ספק והכא אמר להו ספק לבני ייבם אייתי ראיה דאחוכון אנה ושקילו כלומר כי אני יורש אפילו לפי דבריכם ואתם ספק ועליכם להביא ראיה:

    אמר ליה רב משרשיא מי דמי התם אינהו ודאי ואיהו ספק והכא ספק וספק אינהו פי' דודאתו של ספק אינו בנכסי המת מפני שהוא יורש ודאי יותר מהם אלא משום דאתי ממ"נ אבל גם הוא אינו בריא יותר מהם מכח מי הוא בא לירש ובכי האי גוונא לא חשיב בריאות לעשות מוחזק וברית בכל הנכסים אלא דאי דמי למתני דהת' וכו' ומ"מ בענין ספק ובני יבם בנכסי המת דאמרינן מעיקר' לא ביררן התלמוד מה דינו ופרש"י ז"ל נראה לו דיהבין ליה מנתא דמודה ליה ואידך חולקים כדין הייבם והספק ומשום דהדר דינא לההיא דספק דלעיל שביקי' תלמודה ואילו מאי דאודי ליה פשיטא לד"ה דיהבי ליה:

    והא דתנן לא יורש אותם הני מילי כשהיו לכל חד מהם בנים שהם ודאי ראוין לירש ואפי' היה זה הספק ודאי אבל בשאר יורשים שאינם יורשים ואינם ראויים במקום בן ספק הוא וחולקי' דאי דמר לאו דמר ואעפ"י שיורשי' הללו כתבו הרשאה זה לזה כיון שהטענ' שבאים לזכות על ה אינה ודאית וממ"נ הוא דאתו לא חשיבי אלא כספק וספק הם כדפרשי' לעיל כך פי' מהר"ם ז"ל וכן נר' מפרש"י ז"ל:

    5 more comments on this page.

    Ritva on Yevamot 37b · Sefaria

    Meiri

    לעולם לא ישא אדם אשה במדינה זו וילך וישא אשה במדינה אחרת שמא יזדווגו זה לזה ונמצא אב נושא בתו ואח נושא אחותו ואע"פ שמצינו בגדולי החכמים כשהיו הולכים לשאר מקומות היו אומרין מאן הויא ליומי כלומר מי היא שתחפוץ לינשא לימים שאתעכב בכאן שאני רבנן דפקיע שמייהו והבנים מכירין זה את זה אף ברחוק מקום ולעיקר הענין שאלו היאך היו מותרים בה בזמן מועט לכניסתם והרי אמרו תבעוה לינשא וניפייסה צריכה לישב שבעה נקיים שמא מתוך חמוד פירסה נדה ודם חמוד טמא ותירץ שדורי הוו משדרי שלוחי שבעה ימים קודם כניסתם ואי נמי לא היו נזקקים עמהם אלא יחודי בעלמא ר"ל שמתיחדין עמהן להיות פת בסלם ולא יבאו לידי הרהור ושמא תאמר ואף היחוד עצמו היאך הותר והלא אמרו כתובות ד' א' מי שפירסה אשתו נדה הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים יש מתרצים דרבנן שאני דידעי ומיזדהרי וכן כתבוה גדולי המחברים ואין הדברים נראין שאף ביחוד היאך היה פת בסלם הואיל ואסורה היא ועוד היאך היתה חפה הראויה לביאה אלא כך פירושו שלא היו כונסים אלא מיחדים להם זו מוכנת לך כל זמן שתרצה לכנסה וכן פירשוה גדולי המפרשים והן הן הדברים:

    מאחר שביארנו שיש צדדין שאף הנשואין אסורין ומחמת ספיקי ביאות של כרת אין צריך לומר שביאות שבדרך זנות אסורות מחשש ספק ממזרות גם כן והוא שאמרו הרי שבא על נשים הרבה ואינו יודע על אי זה מהן בא וכן היא שבאו עליה אנשים הרבה ואינה יודעת מאי זה מהן קבלה נמצא אב נושא בתו ואח נושא אחותו ונתמלא העולם כלו ממזרים ועל זה נאמר ומלאה הארץ זמה:

    לעולם לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה שנאמר אל תחרוש על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך ומכל מקום כל שהתנה עמה כן מותר תנאו הוא מקיים וכמו שאמרו מאן הויא ליומי לפירוש ראשון ואיפשר שזהו שסמכוה לה וכן המקרא מעיד והוא יושב לבטח אתך כלומר דוקא כשהיא יושבת עמו לבטח:

    ולד זה שכתבנו שהוא ספק אם בן תשעה לאח המת אם בן שבעה ליבם וכבר ידעת שהיבם יורש את נכסי אחיו המת ועכשו ספק זה תובע נכסי האח המת מפני שהוא אומר שהוא בנו ובן תשעה לראשון הוא וראוי לירש והיבם אומר שבנו הוא שנולד לו לשבעה והאח המת מת בלא יורש והוא יורשו הרי זה ממון המוטל בספק וחולקין שניהם בנכסי המיתנא ואפילו קדם היבם והחזיק חדא דאין מחזיקין בנכסי קטן ואפילו החזיק משהגדיל אין אומרין המוציא מחברו עליו הראייה אלא במקום שהנכסים בחזקת אחד מהם או שטוען טענת בריא ויש לך בדין זה פרט אחר יוצא ממנו והוא שאם מת הספק בחיי זקנו קודם חלוקה וזקנו תובע ירושתו מפני שאומר שבנו של מיתנא הוא והירושה חוזרת לו ויבם תובע מצד אחר מפני שאומר שבנו הוא אף זה ממון המוטל בספק וחולקין הזקן עם בני היבם וכן זקן וספק בנכסי יבם אבל אם לא מת הספק אלא שהיבם מת בחיי אביו הספק זוכה ממה נפשך אי בר מיתנא הוא אי בר יבם הוא:

    מת היבם והספק ובני היבם באים לחלוק בנכסי המיתנא ספק אומר אנא בר מיתנא ונכסיו שלי ונכסי יבם אביכם שלכם ובני יבם צווחים ואומרים אחינו אתה בא וחלוק עמנו ואין לך בנכסי מיתנא אלא חלקך הרי זה נוטל חלקו תחלה והשאר ממון המוטל בספק ונוטל ספק חציו ושאר אחים חציו ויש לך בדין זה פרט אחר יוצא ממנו והוא שאם לא הניח היבם יורש אלא אחים והספק אומר אני בנו של יבם ונכסיו שלי ואחי היבם אומרים בנו של אח ראשון אתה ובמקומו אתה נוטל חלק עמנו בנכסי אחינו היבם הספק נוטל חלקו תחלה והשאר ממון המוטל בספק ונוטל הספק חציו ושאר אחים חציו:

    יתבאר במסכתא זו בפרק נושאין ק' ב' בספק בן תשעה לראשון וספק בן שבעה לאחרון שלא במקום יבום כגון שנשא אחד אלמנת חבירו או גרושת חברו בתוך שלשה וילדה לשבעה שאם מתו שני ספיקי האבות אין זה יורש מהם כלום מפני ששאר יורשים ודאי והוא ספק וכל שאחד ודאי בירושה ואחד ספק מעמידין אותם בחזקת זה של ודאי וכשבא אצל יורשי ראשון הן דוחין אותו אצל האחרון וכשבא אצל יורשי האחרון דוחין אותו אצל ראשון אבל אם מת אותו ספק שני ספיקי האבות חולקין את נכסיו ובנדון שלפנינו יש כיוצא בו ר"ל שהוא ספק בודאי כגון שמת היבם ויש לו נכסים וספק בא לחלוק בהם עם בני היבם לומר בן שבעה ליבם הייתי ואחיכם אני והם אומרים בר מיתנא את זכה בירושתך והנח לנו את שלנו שאין לספק כלום שהרי האחרים ודאי ואף הם אומרים אייתי ראיה דאחונא את ושקול:

    ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי מיתנא שכבר ביארנו שהוא ממון המוטל בספק וחלקו מדין ספק זה ואחר כך מת היבם והספק תובע חלק בנכסיו מצד שאומר שאחיהם הוא וכשהם אומרים לו אייתי ראיה דאחונא את הוא אומר לא כי כשבאתי לדון עם אביכם בנכסי מיתנא הייתי טוען שבן תשעה הייתי ובר מיתנא לזכות בכל נכסיו ואביכם טען לי שבנו הייתי ועל פי אותה טענה חלק עמי בנכסי מיתנא ועכשו אם תודו לי שאחיכם אני וכטענת אביכם הבו לי מנאתא בהדייכו ואם אי אתם מודים לי שאחיכם אני אודו לי מיהת דבר מיתנא אנא ואהדרו לי מאי דשקל אבוכון וחלקו בזו ר' אבא ור' ירמיה ר' אבא אמר קם דינא כלומר מה שנעשה בנכסי המת הדין עומד במקומו ואינו יכול עוד לערער עליו מטענת מה נפשך ודין זה של נכסי יבם הוא עכשו כאלו לא חלקו נכסי מיתנא והם דוחים אותו מפני שהם ודאי והוא ספק ור' ירמיה אמר הדר דינא הואיל ויש כאן טענה אצלו ממה נפשך וגדולי הפוסקים פסקו בה כר' אבא וקם דינא ואין לו אצל בני יבם כלום וממה שפסקנו באחרון של כתובות ק"ט ב' במי שהלך למדינת הים ואבדה לו דרך שדהו שאם היה אחד הבא מכח אחד מקיפו מכל צדדיו ילך לו בקצרה אבל אם היו שנים או שלשה או כמה מקיפין אותו כל אחד דוחה אותו אצל חברו ויקח לו דרך במאה מנה או יפרח באויר ופירשנו בה שלא סוף דבר ארבעה דאתו מכח ארבעה או אפילו ארבעה דאתו מכח חד אלא אפילו חד דאתי מכח ארבעה דעל כל פנים ארחא גביה אע"פ כן יקח לו דרך וזו ודאי בהדי טעמא דקם דינא שייכא שמאחר שהיו ארבעה תחלה וזכו כל אחד שלא ליתן לו דרך אע"ג דהשתא ממה נפשך ארחא גביה הוא מכל מקום קם דינא ואע"ג דאיכא למימר דאפילו תימא הדר דינא התם הוא מטעמא דאי שתקת שתקת כמו שביררנו שם מכל מקום טפי שייכא בהדי הך ואע"ג דהכא לבתר דפלוג קא מיירי והתם אפילו בלא נחות לדינא נמי אמרינן הכי ואם כן היכי שייכי בהדי הדדי התם הואיל והשדות מוחלטים ביד הבעלים הוה ליה כאלו כבר עמדו בדין וזכו הם אבל זו אע"פ שירד היבם בנכסים הרי הכל כמופקד בידו עד שעת חלוקה ויש פוסקין הדר דינא וממה שאמרו בפרק בית כור ק"ו ב' בטלה מחלוקת ולדעתי אינה ראיה שלא נאמר קם דינא לדעתי אלא במה שאי אפשר לבא לידי בירור כמו שכתבתי בראשון של בתרא ד' ב' בסוגית המקיף את חברו משלש רוחותיו ומכל מקום גאוני ספרד כתבו שמאחר שלא נתברר לנו הדין מספיקא לא מפקינן ממונא כר' אבא ואי תפס לא מפקינן מיניה ומדר' ירמיה:

    Meiri on Yevamot 37b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    ייחודי בעלמא הוו מיחדי כו' ומשום נושא אשה במדינה אחרת נמי ליכא כו' עכ"ל מה שהכריחם לפרש דבהאי תירוצא יחודי בעלמא כו' בא התלמוד לתרץ ג"כ קושיא דלעיל דלא ישא אדם כו' עיין בתוספות בפ"ק דיומא דף י"ח:

    בד"ה דאמר ליה אי שתקת כו' בפ"ק דב"ק גבי מכרן כו' עכ"ל עיין במהרש"ל שכתב מה שכתבו התוס' ובפ"ק דב"ק כו' חוזר על פרש"י ע"ש באורך והוא דחוק גם ראיתי בנוסחאות המרדכי גם בב"י שהביאו דברי התוס' וכתבו וכן בפ"ק דב"ק גבי כו' דזה מוכח כדברי המפרשים דברי התוס' שמביאים ראיה לדבריהם דבלאו טעמא דמוזלינן לך לא אמרינן לכי תיהדר כיון דאין מפקיע דינו וזה מיקרי אין מפקיע דינו כיון דאתי מכח ד' ומה שכתב דמדברי התוס' לסוף מסכת כתובות מוכח דדוקא לרש"י הוא דמפרשינן כו' אבל התוס' לא סבירא להו לשם דאמרינן בשום ענין לכי תיהדר כו' עכ"ל והא לך דברי התוס' דבסוף הדיבור שם ורש"י פירש לשם דוקא מניזקין כו' ולפי מה שפירש הוצרך לפרש כאן ואוזיל גבך כו' ולא משמע כלל הלשון ועוד דקתני במתני' כו' עכ"ל ואין זה מוכרח כמו שהבין מהרש"ל אלא דר"ל דרש"י ז"ל הוצרך לפרש כן דאוזיל גבך משום דאית ליה דה"ל הכא מפקיע דינו אבל אין הלשון משמע כך אלא דבלאו אוזיל גבך לא מיקרי מפקיע דינו וכן פירשו התוספות בהדיא בפרק קמא דב"ק כפרש"י דלא מצי אמר לכי תיהדר משום דאין מפקיע מדינא וזהו שלא כדברי מהרש"ל שכתב דלדברי התוס' לא אמרינן בשום ענין לכי תיהדר ודו"ק:

    בגמרא ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי מיתנא כו' ממון המוטל בספק וממון המוטל בספק חולקין וכתב הרא"ש ותימה ולימא יבם כו' אני יורש של מיתנא ואתה ספק ותנן הוא לא יורש אותו כו' כי הוחזקה נחלה לאותו שבט והוא לא יוציא הנחלה מחזקתה וצ"ל דמיירי שהסבא קיים הלכך כו' עכ"ל וכן פסק הטור א"ה סימן קס"ג כתירוצו דדוקא אם הסבא קיים אז יחלוקו כו' אבל אם מת הסבא אז יטול היבם הכל כו' עכ"ל ודבריהם תמוהים (א) דא"כ לפי סברא זו בסבא וספק בנכסי יבם אמאי אמרינן לקמן בשמעתין דחולקין דלימא סבא אני יורש של יבם ואתה ספק וכיון דהוחזקה נחלה לאותו שבט הוא לא יוציא הנחלה מספק אלא ע"כ אית לן למימר דלא שייך כאן לומר הוחזקה נחלה לאותו שבט כיון דלפי דברי הספק שאומר שהוא בנו תעמוד הנחלה בחזקת אותו השבט ולא דמיא לההיא דפרק מי שמת בנפל הבית עליו ועל אמו דמסיק שם בחזקת יורשי האם מטעם הואיל והוחזקה נחלה לאותו שבט דהתם לפי דברי ראובן שאומר כי יוסף אחיו מן האב מת אחר אמו רחל תוציא הנחלה מחזקת שבט אביה של האם לחזקת שבט אביו של ראובן ויוסף גם בההיא דהוא אינו יורש אותן דפרק נושאין לאו מטעם דהוחזק אותו שבט נגעי בה דלפי דברי הספק שאומר שהוא בנו תעמוד הנחלה בחזקת אותו שבט אבל התם איירי שיש לכל אחד בנים ואינהו דקא מדחי ליה דאינהו ודאי יורשין בקצת ממון ויודעין מכח מי הם באים לירש ואיהו ספק והכי משמע בכולהו שמעתין דמהאי טעמא הוא ולא מטעמא דהוחזקה נחלה לאותו שבט וצ"ע:

    Chidushei Halachot on Yevamot 37b · Sefaria

    Maharam

    תוס' ד"ה יחודי בעלמא וכו' עד ומשום נושא אשה במדינה אחרת נמי ליכא כו'. ר"ל והא ע"כ לא הוי פת בסלו דהא עכ"פ היה אסור לבא עליה מטעם דלא ישא אדם אשה במדינה זו וכו' לכך קאמר ומשום נושא אשה במדינה אחרת נמי ליכא למיחש שאם היה אירע וכו' היה מוליכה עמו לעירו פי' אבל באמת לא אירע זה מעולם ומעולם לא היה מוליכה עמו לעירו ולכך פריך גמרא לעיל איני והא רב כי איקלע וכו' כי היה פשוט וידוע לבני גמרא שמעולם לא היה מוליכה לעירו ורבים מקשין מאי אצטריכו התוס' לזה הא כבר תירצו בגמרא קושית דלא ישא אדם וכו' שאני רבנן דפקיע שמייהו ורצו לחלק דיחודי בעלמא הוו מיחדי אלא שאם אירע שבא עליה ונתעברה ממנו לא שייך ואין לומר פקיעי שמייהו שלא היה מפורסם כ"כ וזה דוחק אלא נראה דס"ל להתוס' דהאי שנויא דשני בגמרא ואמר רבנן יחודי בעלמא הוו מייחדי קאי נמי אלעיל לתרץ קושיא הראשונה שהקשו איני והא רב וכו' ומשני דיחודי הוו מייחדי ולא בא עליה מעולם ולכך אין כאן משום נושא אשה במדינה אחרת ולכך הוצרכו התוס' לומר ומשום נושא אשה במדינה אחרת ליכא למיחש וכו' דבשנויא זה הדר ממאי דשני לעיל שאני רבנן דפקיע שמייהו ומה שמוכרחים התוס' לפרש הגמרא כן דהאי שנויא בתרא בא ג"כ לתרץ קושיא הראשונה שהקשו איני וכו' משום דלפי' דידהו לא הוי לה לגמרא למימר יחודי בעלמא הוו מייחדי דמשמע דלא באו עליהם מעולם אלא ה"ל למימר ליחודי בעלמא פי' היו מודיעים להן שלא היו רוצים אלא ליחוד בעלמא ולכך לא היו מחמדין ולא היו צריכין לישב שבעה נקיים אלא ודאי להכי קאמר יחודי הוו מייחדי ולא היו באין מעולם עליהם כדי לתרץ ג"כ קושית דלא ישא אדם אשה במדינה אחרת וכו' והדר משנויא דשאני רבנן דפקיעי שמייהו ודו"ק כי כן משמע בתוס' במסכת יומא דף י"ח ע"ב ד"ה יחודי בעלמא הוו מייחדי וכו' ע"ש ודו"ק היטב:

    ד"ה דאמר לה אי שתקת וכו' ובפ"ק דב"ק גבי מכרן לאחד וכו' נראה דכוונת התוס' להביא ראיה מפ"ק דב"ק דפי' אי שתקת הוי ולא תטול כלום דבפ"ק נמי קאמר גבי מכרן לאחד וכו' משום אי שתקת שתקת ולא מצי אמרה ליה לכי תהדר כיון שאין בא להפקיע מדינו ה"ה הכא לא מצי לומר לכי תהדר אע"ג דאמר ולא תטול כלום דה"נ לא בא להפקיעו מדינו מאחר דאתי מכח ד':

    Maharam on Yevamot 37b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Yevamot, daf 37, Amud Bet, about 514 words in 28 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 28 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 12 words

      Opens “הִלְכְתָא אַהִלְכְתָא.…”

    2. Segment 215 words

      Opens “אָמַר אַבָּיֵי: מְנָא אָמֵינָא לַהּ דְּכֹל סְפֵיקָא…”

    3. Segment 349 words

      Opens “דְּתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: הֲרֵי…”

    4. Segment 48 words

      Opens “וְרָבָא אָמַר לָךְ, הָכִי קָאָמַר: ״זוֹ מָה…”

    5. Segment 528 words

      Opens “יָתֵר עַל כֵּן, אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן…”

    6. Segment 621 words

      Opens “אִינִי? וְהָא רַב כִּי אִיקְּלַע לְדַרְדְּשִׁיר, [מַכְרֵיז]…”

    7. Segment 74 words

      Opens “שָׁאנֵי רַבָּנַן, דִּפְקִיעַ שְׁמַיְיהוּ.…”

    8. Segment 810 words

      Opens “וְהָאָמַר רָבָא: תְּבָעוּהָ לִינָּשֵׂא וְנִתְפַּיְּיסָה — צְרִיכָה…”

    9. Segment 928 words

      Opens “רַבָּנַן שְׁלוּחַיְיהוּ הֲווֹ מְשַׁדְּרִי וּמוֹדְעִי לְהוּ. וְאִיבָּעֵית…”

    10. Segment 1023 words

      Opens “תָּנָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: לֹא…”

    11. Segment 116 words

      Opens “סָפֵק וְיָבָם שֶׁבָּאוּ לַחֲלוֹק בְּנִכְסֵי מִיתָנָא,…”

    12. Segment 1230 words

      Opens “סָפֵק אָמַר: אֲנָא בַּר מִיתָנָא הוּא, וְנִכְסֵי…”

    13. Segment 1330 words

      Opens “סָפֵק וּבְנֵי יָבָם שֶׁבָּאוּ לַחֲלוֹק בְּנִכְסֵי מִיתָנָא,…”

    14. Segment 1416 words

      Opens “סְבוּר רַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּרַב מְשַׁרְשְׁיָא לְמֵימַר: מַתְנִיתִין…”

    15. Segment 158 words

      Opens “וְהָכָא אִיפְּכָא. הָתָם אָמְרִי לֵיהּ: אַיְיתִי רְאָיָה…”

    16. Segment 166 words

      Opens “הָכָא אֲמַר לְהוּ: אַיְיתוֹ רְאָיָה וּשְׁקוּלוּ.…”

    17. Segment 1715 words

      Opens “אֲמַר לְהוּ רַב מְשַׁרְשְׁיָא: מִי דָּמֵי? הָתָם,…”

    18. Segment 1823 words

      Opens “אֶלָּא, אִי דָּמְיָא לְמַתְנִיתִין — [לְהָא] דָּמְיָא:…”

    19. Segment 1912 words

      Opens “סָפֵק וּבְנֵי יָבָם שֶׁבָּאוּ לַחְלוֹק בְּנִכְסֵי יָבָם,…”

    20. Segment 2032 words

      Opens “בְּנֵי יָבָם אָמְרִי: אַיְיתִי רְאָיָה דַּאֲחוּנָא אַתְּ…”

    21. Segment 2111 words

      Opens “רַבִּי אַבָּא אָמַר רַב: קָם דִּינָא. רַבִּי…”

    22. Segment 2229 words

      Opens “לֵימָא בִּפְלוּגְתָּא דְּאַדְמוֹן וְרַבָּנַן קָמִיפַּלְגִי, דִּתְנַן: מִי…”

    23. Segment 2322 words

      Opens “וְהָוֵינַן בַּהּ: לְרַבָּנַן שַׁפִּיר קָאָמַר אַדְמוֹן? וְאָמַר…”

    24. Segment 2423 words

      Opens “אִי הָכִי, מַאי טַעְמָא דְּאַדְמוֹן? וְאָמַר רָבָא:…”

    25. Segment 2534 words

      Opens “כִּי פְּלִיגִי, בְּחַד דְּאָתֵי מִכֹּחַ אַרְבְּעָה. אַדְמוֹן…”

    26. Segment 265 words

      Opens “לֵימָא רַבִּי אַבָּא דְּאָמַר כְּרַבָּנַן.…”

    27. Segment 274 words

      Opens “וְרַבִּי יִרְמְיָה דְּאָמַר כְּאַדְמוֹן.…”

    28. Segment 2820 words

      Opens “אָמַר לָךְ רַבִּי אַבָּא: אֲנָא דַּאֲמַרִי אֲפִילּוּ…”

    Sages named on this page

    • Rabbi Eliezer ben Yaakov [II] · Second Generation of Tannaim

      A leading sage of the second generation of Tannaim and a student of Rabbi Akiva, Rabbi Eliezer ben Yaakov is known for…

      Source: Yevamot 37b · Segment 3 — “דְּתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: הֲרֵי שֶׁבָּא עַל…

    • Rav Mesharsheya · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Rav Mesharsheya, a fourth-generation Amora and a prominent student of Rava, transmitted many legal rulings in his name.

      Source: Yevamot 37b · Segment 17 — “אֲמַר לְהוּ רַב מְשַׁרְשְׁיָא: מִי דָּמֵי? הָתָם, אִינְהוּ וַדַּאי…

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Yevamot 37b · Segment 2 — “אָמַר אַבָּיֵי: מְנָא אָמֵינָא לַהּ דְּכֹל סְפֵיקָא לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר…

    Original text

    הִלְכְתָא אַהִלְכְתָא.

    one halakha , i.e., that the halakha in this case is in accordance with the opinion of Rav, and another halakha , i.e., that the halakha is always decided in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer ben Ya’akov.

    אָמַר אַבָּיֵי: מְנָא אָמֵינָא לַהּ דְּכֹל סְפֵיקָא לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב — כְּוַדַּאי מְשַׁוֵּי לֵיהּ,

    Abaye said: From where do I say that concerning anyone whose status as a mamzer is uncertain, according to the opinion of Rabbi Eliezer ben Ya’akov they are treated equivalently to one who is definitely a mamzer ?

    דְּתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: הֲרֵי שֶׁבָּא עַל נָשִׁים הַרְבֵּה וְאֵין יוֹדֵעַ עַל אֵיזוֹ מֵהֶן בָּא, וְכֵן הִיא שֶׁבָּאוּ עָלֶיהָ אֲנָשִׁים הַרְבֵּה, וְאֵינָהּ יוֹדַעַת מֵאֵיזֶה מֵהֶן קִבְּלָה — נִמְצָא אָב נוֹשֵׂא אֶת בִּתּוֹ, וְאָח נוֹשֵׂא אֶת אֲחוֹתוֹ, וְנִתְמַלֵּא כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ מַמְזֵרִין. וְעַל זֶה נֶאֱמַר: ״וּמָלְאָה הָאָרֶץ זִמָּה״.

    As it is taught in a baraita that Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: With regard to one who engaged in intercourse with and impregnated many women, but he does not know with which women he had intercourse, and similarly, with regard to a woman, if many men had intercourse with her and she became pregnant, but she does not know from which man she received the seed that caused her to become pregnant, since the identities of the parents of those children are not known, it could emerge that a father marries his daughter, and a brother marries his sister. And in this way, the entire world could become filled with mamzerim . And concerning this, it is stated: “And lest the land become full of lewdness” (Leviticus 19:29). Abaye demonstrates his claim from the fact that even though it is not certain that the children in this situation are mamzerim , nevertheless, Rabbi Eliezer ben Ya’akov labels them as mamzerim and not as those whose status as a mamzer is uncertain.

    וְרָבָא אָמַר לָךְ, הָכִי קָאָמַר: ״זוֹ מָה הִיא״.

    And Rava could have said to you: This is what the verse is saying: The word “lewdness [ zima ]” can be understood as an acronym of the words: Zo ma hi , meaning: What is this. It is plausible to say that Rabbi Eliezer ben Ya’akov’s citation of this verse indicates that he regards their status to be uncertain.

    יָתֵר עַל כֵּן, אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב: לֹא יִשָּׂא אָדָם אִשָּׁה בִּמְדִינָה זוֹ וְיֵלֵךְ וְיִשָּׂא אִשָּׁה בִּמְדִינָה אַחֶרֶת, שֶׁמָּא יִזְדַּוְּוגוּ זֶה לָזֶה, וְנִמְצָא אָח נוֹשֵׂא אֶת אֲחוֹתוֹ.

    The Gemara cites the continuation of the baraita : Furthermore, Rabbi Eliezer ben Ya’akov said that even in marriage, one should be careful not to create a situation that could lead to the birth of mamzerim . Therefore, a man should not marry a woman in this country and then go and marry another woman in a different country, lest a son from one marriage and a daughter from the other, unaware that they are both children of the same father, unite with one another, and it could emerge that a brother marries his sister, the children of whom would be mamzerim .

    אִינִי? וְהָא רַב כִּי אִיקְּלַע לְדַרְדְּשִׁיר, [מַכְרֵיז] וְאָמַר: מַאן הָוְיָא לְיוֹמָא. וְרַב נַחְמָן כִּי אִיקְּלַע לְשַׁכְנְצִיב, [מַכְרֵיז] וְאָמַר: מַאן הָוְיָא לְיוֹמָא!

    The Gemara asks: Is that so; is there really such a prohibition? But didn’t Rav, when he happened to come to Dardeshir, make a public announcement saying: Which woman will be my wife for the day, i.e., for the duration of his visit? Since his wife did not accompany him to Dardeshir, he wished to be married to another woman while he was there, in order to avoid a situation that could lead him to having forbidden thoughts. And also Rav Naḥman, when he happened to come to Shakhnetziv, made a public announcement saying: Which woman will be my wife for the day? It would appear, from the fact that both Sages married wives in two different places, that there is no prohibition in doing so.

    שָׁאנֵי רַבָּנַן, דִּפְקִיעַ שְׁמַיְיהוּ.

    The Gemara rejects the proof: Sages are different, as their names are renowned, and therefore their children are always identified by their connection to their father. Therefore, Rabbi Eliezer ben Ya’akov’s concern does not apply to them.

    וְהָאָמַר רָבָא: תְּבָעוּהָ לִינָּשֵׂא וְנִתְפַּיְּיסָה — צְרִיכָה לֵישֵׁב שִׁבְעָה נְקִיִּים?

    The Gemara examines Rav and Rav Naḥman’s actions: But didn’t Rava say: With regard to a woman who had an offer of marriage and accepted, the emotional excitement may have caused her to have a flow of menstrual blood, which would make her ritually impure and prohibit her from engaging in intercourse. Even if she was unaware of any flow, she must consider the possibility that it occurred. To purify herself, she needs to wait seven consecutive days that are clean from any flow of menstrual blood and then immerse in a ritual bath. Only then may she marry. If so, how could Rav and Rav Naḥman marry women on the day they arrived?

    רַבָּנַן שְׁלוּחַיְיהוּ הֲווֹ מְשַׁדְּרִי וּמוֹדְעִי לְהוּ. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְרַבָּנַן, יַחוֹדֵי בְּעָלְמָא הוּא דִּמְיַיחֲדִי לְהוּ, דְּאָמַר מָר: אֵינוֹ דּוֹמֶה מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ פַּת בְּסַלּוֹ לְמִי שֶׁאֵין לוֹ פַּת בְּסַלּוֹ.

    The Gemara explains: These Sages would send messengers seven days ahead of their arrival and they would inform the women of the Sage’s arrival. In this way, the woman who agreed to marry the Sage would have time to count the seven clean days. And if you wish, say that the Sages’ intentions were merely to be in seclusion [ meyaḥadi ] with the woman but not to engage in intercourse with her. Therefore, it was permitted to marry her even if she became ritually impure. Being in seclusion with a woman was sufficient to help the Sages avoid any forbidden thoughts, as the Master said: One who has bread in his basket is incomparable to one who does not have bread in his basket, i.e., just as the knowledge that food is readily available is sufficient to psychologically alleviate one’s feelings of hunger, so too, the knowledge that one’s sexual desires could be met lessens the strength of the desire itself.

    תָּנָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: לֹא יִשָּׂא אָדָם אִשְׁתּוֹ וְדַעְתּוֹ לְגָרְשָׁהּ, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַל תַּחֲרֹשׁ עַל רֵעֲךָ רָעָה וְהוּא יוֹשֵׁב לָבֶטַח אִתָּךְ״.

    The Gemara cites an additional statement of Rabbi Eliezer ben Ya’akov: It is taught in a baraita that Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: A man should not marry his wife when at the same time his intention is to divorce her, because it is stated: “Do not devise evil against your neighbor, as he dwells securely with you” (Proverbs 3:29). It is wrong for one to intend to undermine the feelings of security that another has with him.

    סָפֵק וְיָבָם שֶׁבָּאוּ לַחֲלוֹק בְּנִכְסֵי מִיתָנָא,

    § The mishna raises a case in which a yavam consummated the levirate marriage with his yevama and seven months later she gave birth. With respect to that child, there is an uncertainty whether he is the child of the deceased brother or whether he is the child of the yavam . The Gemara discusses the ramifications of this uncertainty in a dispute concerning inheritance. The case concerns one whose identity as the son of the deceased is uncertain, and a yavam who consummated the levirate marriage with the yevama , who both came to divide up the possessions of the deceased brother and each one claims to be the sole heir.

    סָפֵק אָמַר: אֲנָא בַּר מִיתָנָא הוּא, וְנִכְסֵי דִּידִי (הוּא) [נִינְהוּ]. וְיָבָם אָמַר: אַתְּ בְּרַאי דִּידִי אַתְּ, וְלֵית לָךְ וְלָא מִידֵּי בְּנִכְסֵי. הָוֵי מָמוֹן הַמּוּטָּל בְּסָפֵק, וּמָמוֹן הַמּוּטָּל בְּסָפֵק — חוֹלְקִין.

    The one of uncertain descent said: I am the son of the deceased, and therefore, as the only heir, his possessions are mine. And the yavam said to him: You are my son, and you have absolutely no rights to the possessions; rather, by virtue of the fact that I consummated the levirate marriage with the widow of the deceased, I should inherit him. The Gemara rules on this case: This is a case of property of uncertain ownership, as there is no way to determine who is the rightful heir, and the halakha is that property of uncertain ownership the claimants divide up between them.

    סָפֵק וּבְנֵי יָבָם שֶׁבָּאוּ לַחֲלוֹק בְּנִכְסֵי מִיתָנָא, סָפֵק אָמַר: הָהוּא גַּבְרָא בַּר מִיתָנָא הוּא, וְנִכְסֵי דִּידִי (הוּא) [נִינְהוּ]. בְּנֵי יָבָם אָמְרִי: אַתְּ (אַחֵינוּ) [אֲחוּנָא] אַתְּ, וּמְנָתָא הוּא דְּאִית לָךְ בַּהֲדַן.

    The Gemara brings another case, that of one concerning whom there is uncertainty whether he is the son of the deceased or of the yavam and the sons of the yavam , who consummated the levirate marriage with the yevama and has since died, who came to divide up the possessions of the deceased, and each one makes claim to the inheritance. The one of uncertain descent said: That man, referring to himself, is the son of the deceased, and therefore, as his sole heir, his possessions are mine. And the sons of the yavam said to him: You are our brother, and our uncle, the deceased, was not survived by any offspring and so by virtue of our father’s levirate marriage he inherited our uncle’s possessions, and now that our father has died and we are dividing up his possessions you have a right to inherit only a portion of the inheritance together with us.

    סְבוּר רַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּרַב מְשַׁרְשְׁיָא לְמֵימַר: מַתְנִיתִין הִיא, דִּתְנַן: הוּא אֵינוֹ יוֹרֵשׁ אוֹתָם, וְהֵם יוֹרְשִׁין אוֹתוֹ.

    The Rabbis who studied before Rav Mesharshiyya thought to say: This case is analogous to a case in a mishna, as we learned a similar case in a mishna (100a) in which a woman gave birth shortly after remarrying and there is uncertainty whether the child’s father is the first or second husband. The mishna considers a case in which the husbands died and were each survived by a set of sons: If a son from either set died, the other sons of that set will inherit from him because as brothers they have an uncontested claim to the inheritance. However, he, the son of uncertain descent, does not inherit from them because his claim as a brother is uncertain and is therefore not powerful enough to allow him to take part of the inheritance from the other sons. However, if the son of uncertain descent died, they, the sons of both husbands, will jointly inherit from him. The claims of each set of sons to be his brothers are equally uncertain; therefore, since there is no one who has a definite claim to his inheritance, his possessions are split between them.

    וְהָכָא אִיפְּכָא. הָתָם אָמְרִי לֵיהּ: אַיְיתִי רְאָיָה וּשְׁקוֹל,

    The Rabbis qualify their comparison of the cases: But here, the positions are in reverse, as follows: There, in the case of the mishna, when one of the sons dies, they, the other sons of that set, can say to him, the son of uncertain descent: Bring proof that you are actually a son of our father and only then can you take a portion. Since he cannot prove this, he will not receive any of the inheritance.

    הָכָא אֲמַר לְהוּ: אַיְיתוֹ רְאָיָה וּשְׁקוּלוּ.

    However, here, in the case where the son of uncertain descent is in dispute with the sons of the yavam , he, the son of uncertain descent, can say to them: Bring proof that I am not the son of the deceased, and only then can you take a portion together with me. The Rabbis claim that the principle in both cases is identical: When one party has an uncontested claim to the inheritance, and another party advances a claim to receive part of the inheritance that is based on an uncertainty, the uncertain claim is not accepted. In the mishna’s case, it is the son of uncertain descent who has an uncertain claim. The Rabbis suggest that the reverse is true in the Gemara’s case: The son of uncertain descent has an uncontested claim to the inheritance because whether he is the son of the first or second husband, he certainly has a right to some inheritance. It is the sons of the yavam who have an uncertain claim because they have a right to the inheritance only if the son of uncertain descent is actually their brother.

    אֲמַר לְהוּ רַב מְשַׁרְשְׁיָא: מִי דָּמֵי? הָתָם, אִינְהוּ וַדַּאי וְאִיהוּ סָפֵק. הָכָא, אִידֵּי וְאִידֵּי סָפֵק.

    Rav Mesharshiyya said to them: Is the case in the mishna really comparable? There, in the mishna’s case, when one of the sons dies, they, the other sons in that set, have a definite claim to the inheritance, since their claim is based on the fact that they are the dead son’s brothers, which is certainly true, and he, the son of uncertain descent, only has an uncertain claim. However, here, each party has only an uncertain claim. Although the son of uncertain descent claims that ultimately, whatever the nature of his relationship with the deceased is, he should have the right to inherit, nevertheless, since it is not actually known what that relationship is, his claim in reality is merely a composite of uncertain claims.

    אֶלָּא, אִי דָּמְיָא לְמַתְנִיתִין — [לְהָא] דָּמְיָא: לְסָפֵק וּבְנֵי יָבָם שֶׁבָּאוּ לַחְלוֹק בְּנִכְסֵי יָבָם גּוּפֵיהּ, דְּהָתָם אָמְרִי לֵיהּ: אַיְיתִי רְאָיָה דַּאֲחוּנָא אַתְּ וּשְׁקוֹל.

    Having rejected the analogy offered by the Rabbis, Rav Mesharshiyya offers his own analogy to the case in the mishna that the Rabbis cited: Rather, if there is a case that is analogous to the case in the mishna, then it is to this following case that it is analogous: It is comparable to a case in which following the levirate marriage a son was born, and there is uncertainty whether he is the son of the deceased or of the yavam , and that son of uncertain descent and the sons of the yavam come to divide up the possessions of the yavam himself. As there, those who are unquestionably the sons of the yavam have a definite claim; therefore, they can say to him, the son of uncertain descent: Bring proof that you are actually our brother and only then can you take a portion. Since he cannot prove this, he will not receive any of the inheritance.

    סָפֵק וּבְנֵי יָבָם שֶׁבָּאוּ לַחְלוֹק בְּנִכְסֵי יָבָם, לְבָתַר דִּפְלַג יָבָם בְּנִכְסֵי מִיתָנָא,

    The Gemara brings yet another case, that of one concerning whom there is an uncertainty whether he is the son of the deceased or of the yavam and the sons of the yavam , i.e., the sons of the man who consummated the levirate marriage with the yevama and has since died, who came to divide up the possessions of the yavam after the yavam had already divided up the possessions of the deceased brother between himself and the son of uncertain descent, as per the Gemara’s ruling in the first case above.

    בְּנֵי יָבָם אָמְרִי: אַיְיתִי רְאָיָה דַּאֲחוּנָא אַתְּ וּשְׁקוֹל. אָמַר לְהוּ סָפֵק: מָה נַפְשַׁיְיכוּ, אִי אֲחוּכוֹן אֲנָא — הַבוּ לִי מְנָתָא בַּהֲדַיְיכוּ, וְאִי בַּר מִיתָנָא אֲנָא — הַבוּ לִי פַּלְגָא דִּפְלַג אֲבוּכוֹן בַּהֲדַאי.

    The yavam then died and his sons and the son of uncertain descent each made a claim to the inheritance: The sons of the yavam say to the son of uncertain descent: Bring proof that you are our brother, and only then can you take a portion. The son of uncertain descent said to them: Whichever way you look at it, I should receive a portion of the inheritance. If you assume that I am your brother, then give me a portion of the inheritance together with all of you, and if you assume that I am the son of the deceased, then give me the half of the possessions that your father took when he divided up the possessions with me upon the deceased’s death, because if you assume I am his son, then I am his sole heir and your father never had any rights to his possessions.

    רַבִּי אַבָּא אָמַר רַב: קָם דִּינָא. רַבִּי יִרְמְיָה אָמַר: הָדַר דִּינָא.

    The son of uncertain descent’s claim assumes that the original verdict to divide up the possessions of the deceased between the two sides may be reexamined in light of later developments. This assumption, however, is subject to a dispute: Rabbi Abba said that Rav said: The original verdict stands, i.e., the original division of the deceased’s possessions is considered a closed matter, and the new dispute concerning the possessions of the yavam is considered independently of it. Accordingly, the son of uncertain descent’s claim cannot succeed, and so he receives no portion of the inheritance of the yavam . Rabbi Yirmeya said: The original verdict is reconsidered in light of the new circumstances, and therefore in this case the son of uncertain descent can put forward his undeniable claim to some of the possessions of the yavam based on the original uncertainties that existed with regard to the division of the deceased’s possessions.

    לֵימָא בִּפְלוּגְתָּא דְּאַדְמוֹן וְרַבָּנַן קָמִיפַּלְגִי, דִּתְנַן: מִי שֶׁהָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם וְאָבְדָה לוֹ דֶּרֶךְ שָׂדֵהוּ — אַדְמוֹן אָמַר: יֵלֵךְ בִּקְצָרָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יִקַּח לוֹ דֶּרֶךְ בְּמֵאָה מָנֶה, אוֹ יִפְרַח בָּאֲוִיר.

    Let us say that Rabbi Abba and Rabbi Yirmeya disagree over the dispute between Admon and the Rabbis. As we learned in a mishna ( Ketubot 109b): With regard to one who owns a field and has the rights to a path that passes through land belonging to another, and he traveled to a country overseas, and when he returned the path to his field was lost, i.e., he forgot where the path was located, Admon says: He may go only on the shortest path to his field, as although it is not known where the path is, he definitely did have a path, and therefore at the very least he has a right to the shortest path. The Rabbis say: He must either purchase for himself a new path for whatever price is asked, even if it is one hundred dinars, or he will have to fly through the air to reach his field, i.e., as long as he cannot prove where the original path was, he has no rights to any other path.

    וְהָוֵינַן בַּהּ: לְרַבָּנַן שַׁפִּיר קָאָמַר אַדְמוֹן? וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — כְּגוֹן שֶׁהִקִּיפוּהָ אַרְבָּעָה בְּנֵי אָדָם מֵאַרְבַּע רוּחוֹת.

    And we discussed the mishna and thereby established the parameters of the dispute as follows: It is difficult for the Rabbis because Admon is saying well, i.e., the logic of his opinion would seem to be compelling. And in defense of the Rabbis’ opinion, Rav Yehuda said that Rav said: With what are we dealing here? It is with a case where his field was surrounded by four individuals who owned the land on each of its four sides. Therefore, he cannot demand a path from any one of the surrounding owners, since each one can deflect his claim by suggesting that the path might have passed through one of the other owners’ land.

    אִי הָכִי, מַאי טַעְמָא דְּאַדְמוֹן? וְאָמַר רָבָא: בְּאַרְבְּעָה דְּאָתוּ מִכֹּחַ אַרְבְּעָה, וְאַרְבְּעָה דְּאָתוּ מִכֹּחַ חַד — כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּמָצוּ מְדַחֵי לֵיהּ.

    However, this creates a further difficulty: If so, that the surrounding land is owned by different people, what is Admon’s rationale for ruling that the owner of the field has a claim to the shortest path? And in order to justify Admon’s opinion, Rava said: With regard to a case in which there are four current owners who came to own their land on the basis of purchase from four previous owners, i.e., each of the current owners acquired their land from a different previous owner, and also in a case in which there are four current owners who came to own their land on the basis of purchase from one previous owner who originally owned all four pieces of land, everyone agrees that the current owners are able to deflect him and his claim to a path.

    כִּי פְּלִיגִי, בְּחַד דְּאָתֵי מִכֹּחַ אַרְבְּעָה. אַדְמוֹן סָבַר, מָצֵי אָמַר לֵיהּ: מִכׇּל מָקוֹם דַּרְכַּי גַּבָּךְ הוּא. וְרַבָּנַן סָבְרִי דַּאֲמַר לֵיהּ: אִי שָׁתְקַתְּ — שָׁתְקַתְּ, וְאִי לָא, מַהְדַּרְנָא שְׁטָרָא לְמָרַיְיהוּ, וְלָא מָצֵית לְאִשְׁתַּעוֹיֵי דִּינָא בַּהֲדַיְיהוּ.

    When they disagree, it is in a case in which there is only one current owner of all four pieces of land, who came to own his land on the basis of purchase from four previous owners. Admon holds that the owner of the field can say to the current owner of the surrounding land: Whichever way you construe the case, my path to my field is somewhere with you in the surrounding land. And the Rabbis hold that the owner of the surrounding land can deflect this claim because he can say to him: If you do not press your claim and are silent, then be silent, and I will sell you a path at a reasonable price. But if not, and you insist on pressing your claim, then I will return the bills of purchase of the land to their previous owners, and then you will not be able to successfully engage in a legal dispute with them, as each one could claim that the path went through one of the other pieces of land not owned by them.

    לֵימָא רַבִּי אַבָּא דְּאָמַר כְּרַבָּנַן.

    Having established the parameters of the dispute, the Gemara suggests: Let us say that the statement of Rabbi Abba, who said that the original verdict stands, is in accordance with the opinion of the Rabbis. When the owner of the field forgot where his path was located, the surrounding land was owned by four different owners, and therefore at that time the verdict was that he had no ability to successfully claim his path. The Rabbis apparently assume that that verdict stands, and therefore the field owner is considered to have lost any rights to the path. Consequently, even if the surrounding pieces of land are later purchased by a single person, the owner of the field cannot make a claim for his path.

    וְרַבִּי יִרְמְיָה דְּאָמַר כְּאַדְמוֹן.

    The Gemara continues: And the statement of Rabbi Yirmeya, who said that the original verdict is repealed, is in accordance with the opinion of Admon. Admon apparently assumes that although the original verdict was that the field owner has no ability to successfully claim his path, nevertheless, that does not mean he loses his rights to the path. Rather, once the situation changes and the surrounding pieces of land are purchased by a single person, the original uncertainty is revived to allow him to make a claim for at least the shortest path to his field.

    אָמַר לָךְ רַבִּי אַבָּא: אֲנָא דַּאֲמַרִי אֲפִילּוּ כְּאַדְמוֹן, עַד כָּאן לָא קָאָמַר אַדְמוֹן הָתָם, אֶלָּא מִשּׁוּם דְּאָמַר לֵיהּ: מִמָּה נַפְשָׁךְ

    The Gemara rejects the comparison: Rabbi Abba could have said to you: When I stated my ruling, it was even in accordance with the opinion of Admon. Admon states his ruling only there, in the case of the lost path, because the field owner said to the owner of the surrounding land: Whichever way you look at it,