Commentary page
Yevamot 120a
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerYevamot 120a
Yevamot 120a. The full printed text of this folio side — 17 numbered segments, about 405 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
לאינסובי לצרה בעלמא מקמי דידה האשה שהלכה למדינת הים עם בעלה ובאה ואמרה מת בעלי והיתה לה כאן צרה אם זו תנשא בעדותה של זו קודם שתנשא היא:
הואיל והותרה היא אלמא משעת היתר דידה שרינן לצרתה ואע"ג דעדיין היא לא ניסת:
ליחוש דלמא בגיטא אתאי אי טעמא דר"א לאו משום דצרה מעידה לחברתה הוא אלא משום דלא מקלקלא נפשה ניחוש דלמא הא בגיטא אתאי והחביאה גיטה ואמרה מת בעלי וכדי שתנשא גם צרתה ואיהי לא מקלקלא דבשלמא במתני' היכא דנתייבמו ליכא למימר הכי דאי נמי בגיטא אתאי איקלקלא שנשאת לאחי בעלה אבל לשוק ליחוש:
דאינסיב לכהן דאי אתי בעלה ומיבעי לה לאחוויי גיטא מיפסלא אכהן ונפקא:
מתני' אין מעידים על האיש שמת אא"כ ראוהו מת בפרצוף פניו עם חוטמו שיכולין להכירו שזהו אבל לא ראוהו בפרצוף או שניטל חוטמו אין מעידין עליו להשיא את אשתו שמא אין הוא:
ואפי' ראוהו מגוייד לשון גודו אילנא (דניאל ד׳:י״א) מנותח ומלא פצעים וחבורות חרב:
או צלוב על הצליבה או חיה דורסתו ואוכלת בו:
אין מעידין עד שיראו שתצא נפשו:
15 more comments on this page.
Rashi on Yevamot 120a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Tosafot
אין מעידין אלא על פרצוף פנים כו' ואין מעידין אלא עד ג' ימים - פי' משום דמשם ואילך משתנה כו' ואר"ת דהיינו דוקא כשאין שם אלא הפרצוף אבל כל גופו שלם אפי' אין כאן פדחת וחוטם ניכר הוא היטב ע"י סימני הגוף ועוד דשמא דוקא בסימנין הוא דקאמר הכי אבל ע"י טביעות עין ניכר היטב ע"י סימני הגוף כיון שיש כל גופו ואפי' לאחר כמה ימים והיכא שאינו נחבל בפנים ודאי נראה דבר פשוט שיוכלו להכירו אפי' אחר כמה ימים כי אינו משתנה כל כך ודבר ידוע הוא שהוא ניכר אפי' אחר כמה ימים אפי' הוא אמת דהיכא שנחבל בפרצוף אין מעידין עליו אלא בתוך ג' ימים כיון שנשאר גופו שלם וגם יכול להיות שהוא בתוך ג' ימים כגון היכא שאין ידוע מתי נהרג אין לתלותו אלא בתוך ג' ימים דוקא ותשובת ר"ת כתובה בספר הישר:
הכרת פניהם ענתה בם פירוש שצריך פדחת של פניהם להכי מייתי האי קרא דכתיב הכרת פניהם ענתה בם דמשמע שצריך הכרה לבד מן הפנים ועל פי' הקונט' קשיא דבפ' יש בכור (בכורות מו: ושם) מייתי לה אברייתא דהכא ולא על המשנה דהתם והכא נמי משמע דאברייתא לחודה קאי דמייתי עובדא ודבק קירא באפותיה היינו על מצחו ובירושלמי דהכא משמע דאחוטם קאי:
מצאו קשור בכיס ובארנקי כו' וא"ת מאי קושיא דלמא הכא שאני דמכירו לגט או לכיס בטביעות עין דאפי' עם הארץ אית ליה טביעות עין כדאמר בגט פשוט (ב"ב קסח.) האי צורבא מרבנן דאזיל לקדושי איתתא לידבר עם הארץ בהדיה ויש לו להיות נאמן במגו שיכול לומר לא איבדתיו מעולם וי"ל כגון דאיכא עדים שאיבדו דהשתא ליכא מגו א"נ במצאו אחר ומחזירו ע"י סימן זה שקשור בכיס ולהכי נקט כיס וארנקי:
שנמצא בין כליו ואע"ג דרבים מצוים שם ואם נמצא בקרקע היה לחוש ליוסף בן שמעון אחר השתא שמצאו בין כליו אין לחוש שנתנו אחר שם אלא הוא:
אמר רבא דכולי עלמא סימנין דרבנן ואם תאמר ברייתא דמצאו קשור בכיס כמאן תוקמא וי"ל דמעיקרא ס"ד דאדם אחר מצאו כדפרישית ולכך בעי למיפשט מינה דסימנין דאורייתא אבל השתא סבר דמיירי שמצאו בעצמו ומכיר הכיס בטביעות עין ונאמן במגו שיוכל לומר לא אבדתיו אי נמי שיש עדים שהארנקי וכיס וטבעת שלו וידוע שם א"נ דחשיבי כיס וטבעת סימן מובהק:
Tosafot on Yevamot 120a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Ritva
משנה אין מעידי' אלא על פרצוף פנים עם החוט' פרישנ' בגמ' דצורת פדחת ופרצוף פני' וחוטם וכתבו בתוס' בשם ר"ת ז"ל דדוקא בשאין שם אלא הפרצוף אבל אם היה כל גופו שלם אפילו אין כאן פדחת וחוטם ניכר הוא יפה ע"י סימני הגוף ועוד דשמא בסימני' הוא דאמרי' הכי אבל ע"י טביעות עינא ניכר הוא יפה כיון שכל גופו ואפילו לאחר כמה ימים ואין זה נכון בעיני רבותי' ז"ל דהא מתני' סתמא קתני אין מעידי' אלא על פרצוף פנים עם החוטם ומילתא פסיקת' קתני ואפי' כל הגוף שלם ולא עוד אלא דכיון דקתני ואפי' יש סימני' בגופו משמ' כי אעפ"י שגופו שלם ויש להם בו סימני' אין מעידין עליו אלא על פרצוף פנים עם החוטם ומיהו ודאי אם יש להם סימן מובהק בגופו מעידי' עליו בכ"מ שבגופו וכדאמ' לעיל בפ' האשה שלום גבי עובדא דשני ת"ח דאמרי' סימני' כלומ' בסימני' מובהקי' והכי מוכח בגמר' מהאי דאמרי' דאפליגו בשומא סימן מובהק:
עוד כתבו בתוס' בשם ר"ת ז"ל גבי הא דתנן שאין מעידין עליו אלא עד ג' ימים היכא שאינו בפני' נר' דסברא פשוטא הוא שיכולי' להעיד עליו ואפי' לאחר כמה ימים כי אינו משתנה כ"כ וגם זה אינו מחוור בעיני רבותי' ז"ל דהא מילתא פסיקתא קתני שאין מעידי' עליו אלא עד ג' ימים ואפי' כשלא נחבל בפנים משמ' ועוד דאיבעי' לן בגמ' ר' יהודה בן בבא אי לקולא פליג אי לחומר' ואתינן למפשט מההוא דעבר בדגלת ואסבה רבה לדביתהו אפומא דשושבינא לאחר ח' ימים ואי אמרת לחומרא פליג ר' יהודה אינהו דעביד כמאן ואמאי לא אוקימנ' דדילמא דההו' עובדא הוה בחבל שאינו בפנים דמודה רבנן שמעידי' עליו לאחר כמה ימים אלא ודאי ש"מ דבין נחבל ובין שלם אין מעידים עליו לאחר ג' ימים כי אעפ"י שנדמה להו שזהו ראובן שמא נתפח ונשתנית צורתו ונדמה שהוא ראובן ואינו אלא שמעון והיכא דאשכוח ונדמ' להם ע"י פרצוף עם החוטם שהוא ראובן ומי' לא ידעינן אם ראוהו עתה תוך ג' ימים ומעידים עליו או אם הוא לאחר ג' שאין מעידים עליו כתבו בתוס' וז"ל ויכול לומר דהיכא שאין ידוע מתי נהרג אין לתלות אלא תוך ג' ימים ע"כ ונראין דבריהם דכיון דחששא דשנוי פרצוף לאחר ג' חשש' בעלמא מפני שיש מקצת מתים משתנים לאחר ג' עכשו שהדבר ספק אם הוא לאחר ג' אין לנו לחוש ולהכחיש הראיה הניכרת לנו ויש חוששים להחמיר אף בזו ואומר שלדברי התוס' היכא שיצא קול מת איש פלוני ולאחר ג' מצאו מת ובאו עדים והכירוהו שהוא אותו פלוני לפי פרצוף פניו או בסימניו בטביעות עינים כי יכולים להעיד עליו ונשאת אשתו על פיהם ממ"נ שאם הקול היה אמת אין אנו צריכים עדות אחרת ואם לא היה הקול אמת הרי אינו לאחר ג':
ואיבעית אימא דכ"ע סימני' דרבנן וא"ת א"כ מתני' דנמצאו קשורי בכיס כמאן י"ל דההיא בסי' מובהק א"נ דהכא אליבא דהני תנאי קא אמרי בלחוד:
Ritva on Yevamot 120a · Sefaria · Edition: Chidushei HaRitva Yevamot; Lvov, 1861. · Public Domain
Meiri
המשנה השלישית והכונה בה בביאור החלק השני והוא שאמר אין מעידין אלא על פרצוף הפנים עם החוטם אע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו אין מעידין אלא לאחר שלשה ימים אפילו ראוהו מגויד וצלוב על הצלב והחיה אוכלת בו אין מעידים עד שתצא נפשו ר' יודה בן בבא אומר לא כל הארץ ולא כל המקומות ולא כל השעות שוות נפל למים בין שיש להן סוף בין שאין להן סוף הרי אשתו אסורה אמר ר' מאיר מעשה באחד שנפל לבור הגדול ועלה לאחר שלשה ימים אמר ר' יוסה מעשה בסומא שירד לטבול במערה וירד מושכו אחריו ושהו כדי שתצא נפשם והשיאו את נשותיהן שוב מעשה באסיא באחד ששלשלוהו לים ולא עלת בידם אלא רגלו אמרו חכמים מן הארכובה ולמעלה תנשא מן הארכובה ולמטה לא תנשא אמר הר"ם פי' פרצוף צורה וכאשר עמד המת שלשה ימים לא יעידו על צורת פניו לפי שהיא תשתנה ויתדמה כזולתו ואמרו חיה אוכלת ממנו כאשר אכלה מעינו לא ימות האדם בהסרתו אולם אם ראוהו אוכל מח קדקדו או בשר לבו מעיד שהוא מת ור' יהודה בן בבא יחלוק הענינים כמו שתראה והנה יתילד מחלוקיו קלות פעם קולא ופעם חומרא בסמיכות לדברי חכמים ומים שיש להם סוף הוא נהר מה כאשר יעמוד האדם עליו אפשר שיתפשט עינו בכולו ומים שאין להם סוף מה שלא אפשר האדם שיקיף בו ראותו כאשר יעיין בו ור' מאיר [לא] יכריע ביניהם וחכמים יאמרו מים שאין להם סוף וכבר עומד שם שעור גדול וחכמים אומרים אין מביאין ראיה ממעשה נסים ודין מים שאין להם סוף אשתו אסורה כמו שביארנו אבל אם נשאת לא תצא והלכה כחכמים בכל המאמר ובמה שזכר ר' יוסי גם כן:
אמר המאירי אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם כו' צריך שתדע שכל שבא עד אחד אפילו אשה ואפילו עבד או שפחה ואמר שמעתי שמת פלוני אפילו שמע מאשה או עבד משיאין את האשה על פיו אפילו שמע עד מפי עד ואחר שאין זה מעיד אלא מפי השמועה אין לנו לחקור בעדותו כלום אלא מתירין אותה משום עיגונא הואיל ודבר העשוי ליגלות הוא וכן שמתוך חומר שהחמרת לה בסופה להתקלקל בשלשה עשר דבר הקלת לה בתחלתה ששני הטעמים מצטרפים בה כמו שהתבאר צ"ד א' ומכל מקום כל שבא זה העד הן אשה הן עבד או שפחה הן אפילו עד כשר הן אפילו שני עדים כשרים והעידו מפי הראיה ר"ל שהעיד העד שראהו מת או העדים שראוהו מת אנו חוקרים בענינו היאך ראה ועל אי זה ענין הוא מעיד ואם ראינוהו מעיד בדבר ברור מקבלין הימנו ואם ראינוהו מעיד לפי הדמיון אינו עדות כלל ומתוך כך אמרו במשנה זו שאם העיד שמצאו מת או הרוג כשהוא בא ומעיד מצאתי פלוני מת או הרוג שואלין לו היאך הוא מכיר שזהו פלוני ואם ראינוהו סומך על סימנין שיש לו בגופו ובכליו אין זה כלום עד שיעיד על פרצוף פנים ר"ל שתי הלחיים עם החוטם ופירשו בגמרא שאף הפדחת בכלל ר"ל שאין עדות זה כלום אלא בעדות פרצוף פנים עם החוטם והפדחת שהוא המצח ואין משגיחין על הפה והעינים כלל שהכרתו תלויה מכל וכל באלו השלש ר"ל פדחת וחוטם ולחיים אבל עדות מדרך סימן אינו כלום אלא אם כן הוא סימן מובהק על הדרך שיתבאר בגמרא:
ואחר כך מפרש שאם אמר ראיתיו שלם והכרתיו שהוא הוא בלא פקפוק ולא ראהו מת לגמרי אלא שהניחו בדרך שהסברא נותנת שימות לשעתו אין זה כלום אפילו ראהו מגויד ר"ל מחותך ומלא חבורות על ידי חרב והוא מלשון גדו אילנא ויש מפרשין אותו מלשון גידים כלומר שנחתכו גידיו בגידים שהדם שופע ממנו ויש גורסין מגוייר ברי"ש מלשון גירי כלומר שהוא נדקר כלו בחצים או צלוב על הצליבה או חיה אוכלת בו אינו כלום עד שיעיד שיצאה נפשו וראהו מת לגמרי ודוקא בכגון אלו שהזכיר שכל אלו איפשר שהוא חי מהם אבל כל שידוע בודאי שאי איפשר לו לחיות כגון שחיה אוכלת לבו או מוחו או שנשחטו בו רוב שנים אע"פ שעדין חי הוא מעידין עליו כמו שיתבאר:
ואחר כך מפרש עד אי זה זמן יש לסמוך על הכרתו ואומר שאין מעידין עליו אלא עד שלשה ימים כגון שנמצא אדם הרוג ואין מכירין אותו ועד שהם מחזרים ומשתדלים בהכרתו עברו שלשה למיתתו ובא זה ואומר להם שהוא מכירו אין עדותו כלום שהמת משתנה לאחר שלשה ונהפכה צורתו עד שנדמית לו כצורתו של זה ומכל מקום אם יצא קול במיתתו של זה ואחר שלשה ליציאת הקול מצאוהו מת והכירוהו מעידין עליו שמא הקול יצא קודם מעשה ומה נפשך אם הקול אמת הרי מת ואם אינו אמת הרי מכירין אותו ויש לדון שהוא תוך שלשה:
ר' יהודה בן בבא אומר לא כל האדם ולא כל המקומות ולא כל השעות שוות שיש אדם עב ושמן וחם וממהר להסריח ולהשתנות תוך שלשה ויש שאין משתנה אף לאחר שלשה ויש לך מקום ושעה שהאויר חם ביותר והמת ממהר להסריח ולהשתנות ויש בהפך ומכל מקום לתנא קמא לא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין ורוב בני אדם שיעורן לענין זה שלשה ימים והלכה כתנא קמא:
נפל למים בין יש להם סוף בין אין להם סוף אשתו אסורה כלומר שראוהו טובע במים ולא ראוהו יוצא והם סבורים עליו שמת בתוך המים לא סוף דבר במים שאין להם סוף והם המים שאין עינו של אדם שולטת בראיית ארבע רוחותיו שאשתו אסורה שהרי איפשר שהלך תחת המים עד מקום שכלתה מדת ראייתו ויצא אלא אפילו במים שיש להם סוף כגון פלג מים שראיית עינו שולטת לראות ארבע רוחותיו בסקירה אחת ואי אפשר שיצא שלא יראהו אעפ"כ אשתו אסורה שמא יצא ולא הרגיש דברי ר' מאיר והביא מעשה לחזוק דבריו באחד שנפל לבור גדול שהוא מים שיש להם סוף ועלה לאחר שלשה ור' יוסי חולק עליו לומר שזה שאירע אי זה ענין היה או מצא מחילה ונכנס בה או איזה ענין שנזדמן לו דרך נס ואין למדין הימנו אבל כל שטבע במים שיש להם סוף מעידין עליו אחר שנשתהא שם בכדי שאי אפשר לו עוד לחיות בתוך המים אבל במים שאין להם סוף ודאי אינו עדות עד שיראוהו מת והביא אף הוא מעשה לחזוק דבריו בסומא אחד שירד לטבול במערה שהם מים שיש להם סוף וירד מושכו ר"ל אותו שהיה מתייר את הסומא אחריו וטבעו ונשתהו שיעור שתצא נפשם והשיאו את נשותיהם ואחר כך הביא מעשה לחזוק שבמים שאין להם סוף מיהא אין מעידין עד שיראוהו מת או שיתברר להם כן באחד ששלשלוהו ר"ל שהורידוהו לים הגדול בחבלים וכשהיו מעלין אותו לא עלתה בידם אלא רגלו ואמרו חכמים אם מן הארכובה ולמעלה תנשא שהרי אי אפשר לו לחיות ומכל מקום פירשוה בתלמוד המערב דוקא לאחר שנים עשר חדש מן הארכובה ולמטה לא תנשא שאיפשר שיצא לו למקום אחר ויחיה והלכה כר' יוסי ומכל מקום אף זו דוקא בשלשלוהו ר"ל שקשרו חבל ברגלו והורידוהו אבל אם נפל לים או השליכוהו ואחר כך השליכו מצודה בים ועלה במצודתם אחד מאבריו אין משיאין את אשתו שמא מאדם אחר הוא וגדולי המחברים שכתבו השליכוהו בים והשליכו מצודה אחריו והעלו אבר דברים מתמיהים הם אלא שגדולי הדור מישבים אותם בשלא נתעלם מן העין עד שעלה רגלו בידם:
ומה שאמרו למטה במשנה שמעידין לאור הנר ולאור הלבנה נשתנה מקומה לפי הסדר וראויה היתה לכלול במשנה זו ובחלק זה והענין הוא שאע"פ שלא ראה פרצוף פניו ביום אלא לאור הנר או לאור הלבנה מעיד עליו וכן הלכה:
זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
2 more comments on this page.
Meiri on Yevamot 120a · Sefaria · Edition: Meiri on Shas · unknown
Maharsha (Chidushei Halachot)
בד"ה הכרת פניהם כו' וה"נ משמע דאברייתא לחודא קאי דמייתי עובדא ודבק קירא באפותיה היינו על מצחו כו' עכ"ל כצ"ל והד"א ועיין בתוס' בפ' יש בכור:
בד"ה מצאו קשור בכיס כו' ע"י סימן זה שקשור בכיס ולהכי נקט כיס וארנקי עכ"ל ר"ל דאי הוה מיירי על ידי טביעת עין לא ה"ל למנקט כלל כיס וארנקי דמה לי שיש לו טביעת עין בכיס ובארנקי ומה לי שיש לו טביעת עין בגט גופיה וה"ה נמי אי הוה מיירי כשיש לו סימן בכיס וארנקי לא ה"ל למנקט אלא כשיש לו סימן בגט גופיה ולא ה"ל למנקט כיס וארנקי כלל אבל נקט כיס וארנקי שזהו הסימן גופיה שהגט קשור בו ואין צריך סימן אחר לא בגט ולא בכיס ובארנקי וק"ל:
Chidushei Halachot on Yevamot 120a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Gilyon HaShas
גמ' לא כל האדם כעין זה פסחים מח ע"ב:
Gilyon HaShas on Yevamot 120a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
What this page contains
A full text unit for Yevamot, daf 120, Amud Aleph, about 405 words in 17 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 17 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 137 words
Opens “לְאַנְסוֹבֵי לְצָרָה מִקַּמֵּי דִּידַהּ: אִי אָמְרַתְּ צָרָה…”
- Segment 226 words
Opens “מַאי? תָּא שְׁמַע, רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: הוֹאִיל…”
- Segment 326 words
Opens “אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ מִשּׁוּם דְּצָרָה מְעִידָה לַחֲבֶרְתָּהּ…”
- Segment 439 words
Opens “רַבִּי אֶלְעָזָר לְדִבְרֵיהֶם קָאָמַר לְהוּ: לְדִידִי, צָרָה…”
- Segment 532 words
Opens “תָּא שְׁמַע: הָאִשָּׁה שֶׁהָלְכָה הִיא וּבַעְלָהּ לִמְדִינַת…”
- Segment 612 words
Opens “וְלֵיחוּשׁ דִּלְמָא בְּגִיטָּא אֲתַאי, וְהַאי דְּקָאָמְרָה הָכִי…”
- Segment 711 words
Opens “אִי דְּאִינְּסִיב לְיִשְׂרָאֵל — הָכִי נָמֵי. הָכָא…”
- Segment 837 words
Opens “מַתְנִי׳ אֵין מְעִידִין אֶלָּא עַל פַּרְצוּף פָּנִים…”
- Segment 915 words
Opens “רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא אוֹמֵר: לֹא כׇּל…”
- Segment 1031 words
Opens “גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: פַּדַּחַת וְלֹא פַּרְצוּף פָּנִים,…”
- Segment 1124 words
Opens “אַבָּא בַּר מָרְתָא דְּהוּא אַבָּא בַּר מִנְיוֹמֵי…”
- Segment 1210 words
Opens “אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ סִימָנִין וְכוּ׳. לְמֵימְרָא…”
- Segment 1315 words
Opens “וּרְמִינְהִי: מְצָאוֹ קָשׁוּר בְּכִיס וּבְאַרְנָקִי וּבְטַבַּעַת, אוֹ…”
- Segment 1434 words
Opens “אָמַר אַבָּיֵי, לָא קַשְׁיָא: הָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר…”
- Segment 1524 words
Opens “אָמַר רָבָא: דְּכוּלֵּי עָלְמָא סִימָנִין דְּאוֹרָיְיתָא. הָכָא,…”
- Segment 1622 words
Opens “וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: הָכָא בְּשׁוּמָא הָעֲשׂוּיָה לְהִשְׁתַּנּוֹת לְאַחַר…”
- Segment 1710 words
Opens “וְאִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רָבָא: דְּכוּלֵּי עָלְמָא סִימָנִין…”
Sages named on this page
- Rabbi Judah ben Baba · Tannaim · Tannaim — The Ten Martyrs
Rabbi Judah ben Baba, one of the Ten Martyrs, defied a Roman decree forbidding rabbinic ordination.
Source: Yevamot 120a · Segment 9 — “רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא אוֹמֵר: לֹא כׇּל הָאָדָם וְלֹא…”
- Rav Kahana [the Second] · Amoraim · First Generation Amoraim
Rav Kahana was a preeminent student of Rav and Shmuel.
Source: Yevamot 120a · Segment 10 — “…אָמַר אַבָּיֵי, וְאִיתֵּימָא רַב כָּהֲנָא: מַאי קְרָא — ״הַכָּרַת…”
- Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim
Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.
Source: Yevamot 120a · Segment 10 — “…עִם הַחוֹטֶם. אָמַר אַבָּיֵי, וְאִיתֵּימָא רַב כָּהֲנָא: מַאי קְרָא…”
Original text
לְאַנְסוֹבֵי לְצָרָה מִקַּמֵּי דִּידַהּ: אִי אָמְרַתְּ צָרָה מְעִידָה לַחֲבֶרְתָּהּ, אַף עַל גַּב דְּלָא אִינְּסִיב — מַנְסְבִינַן לַהּ לְצָרָה. אִי אָמְרַתְּ מִשּׁוּם דְּהִיא לָא מְקַלְקְלָא נַפְשַׁהּ, אִינְּסִיב — מַנְסְבִינַן לַהּ לְצָרָה, אִי לָא אִינְּסִיב — לָא מַנְסְבִינַן לַהּ.
The Gemara responds that Rabbi Elazar’s reasoning could make a practical difference with regard to allowing the rival wife to marry before the woman herself, i.e., the woman who testified that her husband died, remarries. If you say that according to Rabbi Elazar, one rival wife may testify for another, then although the woman who testified that her husband died has not married, we allow her rival wife to marry. Since the woman’s report is deemed credible with regard to herself, it is also deemed credible with regard to her rival wife. However, if you say that Rabbi Elazar’s reasoning is due to the presumption that she would not cause herself injury, then if she has actually married we may allow her rival wife to marry, but if she has not married, we may not allow her rival wife to marry, in case she lied in order to cause harm to her rival wife.
מַאי? תָּא שְׁמַע, רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: הוֹאִיל וְהוּתְּרוּ לַיְּבָמִין — הוּתְּרוּ לְכׇל אָדָם. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא דְּהִיא לָא מְקַלְקְלָא נַפְשַׁהּ — הַיְינוּ דְּכִי אִינְּסִיב, מַנְסְבִינַן לַהּ,
What is the basis of Rabbi Elazar’s ruling? The Gemara suggests: Come and hear a resolution based upon the wording of the baraita itself: Rabbi Elazar says: Since they were permitted to marry the brothers-in-law, they are now permitted to marry any man. Granted, if you say that his reason is because she would not cause herself injury, this is the reason that if she has actually married, as in this case, where each woman entered into levirate marriage, we may allow her rival wife to marry.
אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ מִשּׁוּם דְּצָרָה מְעִידָה לַחֲבֶרְתָּהּ — אַף עַל גַּב דְּלָא אִינְּסִיב נָמֵי! אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ טַעְמָא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר מִשּׁוּם דְּאִינְּסִיב הוּא, וְלָא מְקַלְקְלָא נַפְשַׁהּ.
But if you say the reason is because one rival wife may testify for another, then although she herself has not married, it should still be permitted for her rival wife to marry, and it would be unnecessary for Rabbi Elazar to state his opinion in a case where the women had already entered into levirate marriage. Rather, conclude from this that Rabbi Elazar’s reason is because she has already married, and she would not cause herself injury by marrying if her original husband had not died.
רַבִּי אֶלְעָזָר לְדִבְרֵיהֶם קָאָמַר לְהוּ: לְדִידִי, צָרָה מְעִידָה לַחֲבֶרְתָּהּ, וְאַף עַל גַּב דְּלָא אִינְּסִיב — מַנְסְבִינַן לַהּ. אֶלָּא לְדִידְכוּ, אוֹדוֹ לִי מִיהַת דְּהֵיכָא דְּאִינְּסִיב — מַנְסְבִינַן לַהּ, מִשּׁוּם דְּהִיא לָא מְקַלְקְלָא נַפְשַׁהּ. וְרַבָּנַן, ״תָּמוֹת נַפְשִׁי עִם פְּלִשְׁתִּים״ הוּא דְּקָעָבְדָה.
The Gemara rejects that and suggests that Rabbi Elazar stated his opinion to the Rabbis in accordance with their own statement, as follows: According to my own opinion, one rival wife may testify for another, and although she, herself, has not married, nevertheless we may allow her rival wife to marry. But even according to your own opinion, admit, in any event, that where she has actually married we may allow her rival wife to marry because she would not cause injury to herself. But the Rabbis, rejecting this, say that she acts upon the premise: “Let me die with the Philistines” (Judges 16:30), i.e., a woman may even harm herself by remarrying while her original husband is still alive, in order to harm her rival wife by causing her to remarry as well.
תָּא שְׁמַע: הָאִשָּׁה שֶׁהָלְכָה הִיא וּבַעְלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם, וּבָאָה וְאָמְרָה: ״מֵת בַּעְלִי״ — תִּנָּשֵׂא וְתִטּוֹל כְּתוּבָּתָהּ, וְצָרָתָהּ אֲסוּרָה. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: הוֹאִיל וְהוּתְּרָה הִיא — הוּתְּרָה נָמֵי צָרָתָהּ. אֵימָא: הוֹאִיל וְהוּתְּרָה וְנִשֵּׂאת.
The Gemara suggests another solution. Come and hear the following baraita : In the case of a woman who went with her husband to a country overseas, and who later came and said: My husband died, she is permitted to marry and collect the widow’s compensation from her marriage contract, but her rival wife is prohibited from doing so. Rabbi Elazar says: Since she is permitted to marry, her rival wife is also permitted. This indicates that Rabbi Elazar holds that the rival wife is permitted to marry because the wife who testified that her husband has died is permitted to do so, even if the latter has not actually remarried yet. The Gemara rejects this proof: Say that Rabbi Elazar means: Since she was permitted and has married.
וְלֵיחוּשׁ דִּלְמָא בְּגִיטָּא אֲתַאי, וְהַאי דְּקָאָמְרָה הָכִי — לְקַלְקוֹלַהּ לְצָרָה הִיא מִיכַּוְּונָה!
The Gemara asks: If Rabbi Elazar’s reason is that she would not cause herself injury, how can her rival wife be permitted to marry? Let us be concerned that perhaps she, i.e., the woman who claimed that the husband was dead, came with a bill of divorce and is therefore permitted to remarry though the husband is alive. And the fact that she says this, i.e., that her husband is dead, is intended only to injure her rival wife, who will remarry, thinking that the husband is dead, and will suffer the severe consequences of adultery.
אִי דְּאִינְּסִיב לְיִשְׂרָאֵל — הָכִי נָמֵי. הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, דְּאִינְּסִיב לְכֹהֵן.
The Gemara then validates this concern. If she actually married an Israelite, which is permitted for a divorced woman, then indeed one must consider the possibility that she is actually divorced and not widowed, and the rival wife is not permitted to marry. However, here we are dealing with a case where she married a priest, who is prohibited from marrying a divorced woman, and therefore she must actually be a widow, as she would not damage herself by entering into a forbidden marriage.
מַתְנִי׳ אֵין מְעִידִין אֶלָּא עַל פַּרְצוּף פָּנִים עִם הַחוֹטֶם. אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ סִימָנִין בְּגוּפוֹ וּבְכֵלָיו — אֵין מְעִידִין אֶלָּא עַד שֶׁתֵּצֵא נַפְשׁוֹ. וַאֲפִילּוּ רָאוּהוּ מְגוּיָּיד וְצָלוּב וְהַחַיָּה אוֹכֶלֶת בּוֹ — אֵין מְעִידִין אֶלָּא עַד שְׁלֹשָׁה יָמִים.
MISHNA: One may testify that a man died only if he can testify about seeing the countenance [ partzuf ] of the face with the nose, as this allows one to identify the individual with certainty. Although there are distinguishing marks [ simanim ] on his body and his personal belongings, which appear to indicate his identity, one may not rely on these as identification. Furthermore, one may not testify that a person died until his soul actually departs. And even if one saw him cut open and severely wounded, or crucified, or with a wild animal eating parts of him, he may not testify that he died. Additionally, one may testify to someone’s death only when the body was witnessed up to three days following death and not after that, since the appearance may change due to decomposition.
רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא אוֹמֵר: לֹא כׇּל הָאָדָם וְלֹא כׇּל הַמָּקוֹם וְלֹא כׇּל הַשָּׁעוֹת שָׁוִין.
Rabbi Yehuda ben Bava says: One cannot establish general guidelines for this matter because not every person, nor every place, nor every hour is identical. Decomposition is not uniform. It occurs at different rates in different situations.
גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: פַּדַּחַת וְלֹא פַּרְצוּף פָּנִים, פַּרְצוּף פָּנִים וְלֹא פַּדַּחַת — אֵין מְעִידִין, עַד שֶׁיְּהוּ שְׁנֵיהֶם עִם הַחוֹטֶם. אָמַר אַבָּיֵי, וְאִיתֵּימָא רַב כָּהֲנָא: מַאי קְרָא — ״הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם״.
GEMARA: The Sages taught in a baraita : If the witnesses saw his forehead but not the countenance of the face, or if they saw the countenance of the face but not his forehead, they may not testify that it is he, until they see both of them with the nose. Abaye said, and some say it was Rav Kahana who said: What is the verse from which it is derived that one may testify that a man died only if one sees his face? The verse is: “The show of their face does witness against them” (Isaiah 3:9), which indicates that one clearly recognizes another only upon seeing his face.
אַבָּא בַּר מָרְתָא דְּהוּא אַבָּא בַּר מִנְיוֹמֵי הֲוָה מַסְּקִי בֵּיהּ דְּבֵי רֵישָׁא גָּלוּתָא זוּזֵי. אַיְיתִי קִירָא, דַּבֵּק בִּבְלִייתָא, דַּבֵּק בְּאַפּוּתֵיהּ. חֲלַף קַמַּיְיהוּ וְלָא בַּשְׁקְרוּהּ.
The Gemara relates that Abba bar Marta, who is also known as Abba bar Minyumi, had been loaned money by members of the Exilarch’s house. Since he did not want to be seen by these violent people, he brought wax [ kira ], stuck it to a strip of worn-out fabric, and stuck all of that to his forehead in order to alter his appearance. He passed before them and they did not recognize him [ beshakru ]. This shows how much a person’s face changes when the appearance of his forehead is altered.
אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ סִימָנִין וְכוּ׳. לְמֵימְרָא דְּסִימָנִין לָאו דְּאוֹרָיְיתָא.
§ We learned in the mishna that, although there are distinguishing marks on a dead person’s body and clothing, one may not rely on these as identification. The Gemara asks: Is this to say that distinguishing marks are not recognized as valid identification by Torah law, and while a rabbinic ordinance allows one to rely upon them to remedy certain situations, for testimony about a person’s death, the Sages require the stringencies of Torah law?
וּרְמִינְהִי: מְצָאוֹ קָשׁוּר בְּכִיס וּבְאַרְנָקִי וּבְטַבַּעַת, אוֹ שֶׁנִּמְצָא בֵּין כֵּלָיו, אֲפִילּוּ לִזְמַן מְרוּבֶּה — כָּשֵׁר.
But the Gemara raises a contradiction, based upon the following baraita : If an agent charged with delivering a bill of divorce to a woman lost it, and then he found it tied to a purse, or a money bag [ arnekei ], or a ring, or if it was found among his personal belongings, even after a long time, it is valid, i.e., one may rely upon the distinguishing marks on these objects to positively identify the document, and the agent may then deliver it to the woman. This indicates that distinguishing marks are sufficient to identify an object even by Torah law.
אָמַר אַבָּיֵי, לָא קַשְׁיָא: הָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן מַהֲבַאי, הָא רַבָּנַן. דְּתַנְיָא: אֵין מְעִידִין עַל הַשּׁוּמָא. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן מַהֲבַאי אוֹמֵר: מְעִידִין. מַאי לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי, דְּמָר סָבַר סִימָנִין דְּאוֹרָיְיתָא, וּמָר סָבַר סִימָנִין דְּרַבָּנַן?
Abaye said: This is not difficult. That baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer ben Mahavai, while this mishna is in accordance with the opinion of the Rabbis; as it is taught in a baraita : One may not testify about a person’s identity based upon the position of a mole on his body. Rabbi Eliezer ben Mahavai says: One may testify based on a mole. What, is it not about this issue that they disagree: One Sage, Rabbi Eliezer ben Mahavai, holds that distinguishing marks are recognized as valid identification by Torah law, and one Sage, the anonymous first tanna , representing the majority of the Rabbis, holds that distinguishing marks are recognized as a means of identification only by rabbinic law and are therefore insufficient to permit a Torah prohibition?
אָמַר רָבָא: דְּכוּלֵּי עָלְמָא סִימָנִין דְּאוֹרָיְיתָא. הָכָא, בְּשׁוּמָא מְצוּיָה בְּבֶן גִּילוֹ קָמִיפַּלְגִי. מָר סָבַר: שׁוּמָא מְצוּיָה בְּבֶן גִּילוֹ, וּמָר סָבַר: אֵינָהּ מְצוּיָה בְּבֶן גִּילוֹ.
Rava said: It is possible that everyone agrees that distinguishing marks are recognized as valid identification by Torah law, and here they are disagreeing about whether such a mole is commonly found on his peer, i.e., anyone very similar to him, which would undermine its usefulness as a means of identification. One Sage, the anonymous first tanna , holds that such a mole is commonly found on his peer and therefore is not sufficient for identification. And one Sage, Rabbi Eliezer ben Mahavai, holds that it is not commonly found on his peer and is therefore an unambiguous distinguishing mark sufficient for identification.
וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: הָכָא בְּשׁוּמָא הָעֲשׂוּיָה לְהִשְׁתַּנּוֹת לְאַחַר מִיתָה קָמִיפַּלְגִי. מָר סָבַר: עֲשׂוּיָה לְהִשְׁתַּנּוֹת לְאַחַר מִיתָה. וּמָר סָבַר: אֵינָהּ עֲשׂוּיָה לְהִשְׁתַּנּוֹת לְאַחַר מִיתָה.
And there are those who say otherwise: Here they are disagreeing about whether a mole is likely to change in appearance and size after death. One Sage, the anonymous first tanna , holds that it is likely to change after death. It is insufficient for identification because it may have looked different when the person was alive. And one Sage, Rabbi Eliezer ben Mahavai, holds that it is not likely to change after death and is reliable for identification. This marks the end of one version of the discussion about this issue.
וְאִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רָבָא: דְּכוּלֵּי עָלְמָא סִימָנִין דְּרַבָּנַן. וְהָכָא, בְּשׁוּמָא
And there are those who say that Rava said: Everyone agrees that distinguishing marks are relied upon by rabbinic law. However, this is referring to ordinary distinguishing marks. Marks that are exceptionally unusual may be relied upon even according to Torah law. And here, in the dispute between the Rabbis and Rabbi Eliezer ben Mahavai, it is about whether a mole