Commentary page

Yevamot 106b

This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

Read the full text in the reader

Babylonian Talmud · folio map

Yevamot 106b

Yevamot 106b. The full printed text of this folio side — 14 numbered segments, about 382 words — with the classic commentaries printed on the page.

Rashi

מתני' עצה ההוגנת לו כלך אצל שכמותך ואל תכניס קטטה לתוך ביתך:

בלשון הקדש היו אומרים במסכת סוטה (דף לב.) נפקא לן מקראי בפ' אלו נאמרין:

בכפר עיטם בתלמידים היושבים שם לפני רבן בשעת החליצה:

גמ' קוראה מאן יבמי (דברים כה):

וקורא לא חפצתי לקחתה (שם):

חולצת ורוקקה וקוראה ככה יעשה לאיש (שם):

דמקרי גט חליצה המקרא את האשה בשעת חליצתה:

מודה רבא בלא אבה יבמי דבעינן שלא יפסיק דאי מפסיק משמע דהאי לא ארישא קאי דאמרה מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא כלומר לא מאן אלא אבה יבמי אבל בלא חפצתי לקחתה שהיא פתיחת קריאתו ליכא למימר הכי לא לעיל קאי ואי מפסיק לית לן בה:

9 more comments on this page.

Rashi on Yevamot 106b · Sefaria

Tosafot

רבא אמר אפסוקי מילתא לית לן בה וא"ת דאמר רבא בפרק לולב הגזול (סוכה לח: ושם) לא לימא איניש ברוך הבא והדר בשם ה' רב ספרא אמר אפסוקי מילתא היא ולית לן בה ויש לומר דקבלה מרב ספרא או שמא יש לחלק:

מודה רבא בלא אבה יבמי לא אבה כתיב בספרים מדויקים וכן מוכח במסורה לא אבה ג' דסמיכי לא אבה ה' השחיתך (דברים י׳:י׳) לא אבה יבמי (שם כה) ישראל לא אבה לי (תהלים פא) ויש שנים ריש פסוק במשנה תורה ולא אבה סיחון (דברים ב׳:ל׳) ולא אבה ה' לשמוע אל בלעם (שם כג) ויש עוד פסוקים דלא שייכי לאותו מסורת ולא אבה נושא כליו דשאול (שמואל א ל״א:ד׳) וגם אל מלך מואב שלח ולא אבה דיפתח (שופטים י״א:י״ז):

עד דמטי להדי אפיה והדר אזיל והא דאמר בהחולץ (לעיל יבמות לט: ושם) ורקת קדמנא רוקא בבי דינא דמיתחזי על ארעא ובכל ספרים איתיה וכן בסנהדרין בירושלמי שמא למצוה מן המובחר הוא דבעינן הכי. [ועי' לעיל (יבמות לט:) תוס' ד"ה דמתחזיא]:

Tosafot on Yevamot 106b · Sefaria

Rashba

גירסת הנוסחאות מודה רבה בלא אבה יבמי כדר' זירא כלומר תהא צריכה לקרות בבית דין לא אבה בבת אחת. וכן כתב הרב אלפסי ז"ל והרמב"ם ז"ל (הלכות יבום פ"ד ה"ג). ולפי דבריהם אפילו בלא חפצתי לקחתה נמי כן, והאי דנקיט בלא אבה יבמי, דאין דרכן של נשים לידע לקרות, וכולן אינן ראויות לבילה עד שילמדום. אבל סתמן של אנשים לידע וראוין לבילה הם. ותמיהא לי מאי שייך הכא ראוי לבילה, והלא קריאה זו בבת אחת אינה גזרת הכתוב, אלא חששא בעלמא הוא כדי שלא יראה כאומרת לה מאן יבמי אלא אבה יבמי, והלכך אי אמרת אסוקי מלתא הוא ולא ניחוש כשאינה אומרת בבת אחת, אף בשאינה יודע נמי כך. דבשלמא גבי ואמר ואמרה דתנן במתניתין דקריאה לא מעכבא, ואמרינן בגמרא (לעיל יבמות קד, ב) משום דראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ניחא, דהתם לאו מחששא הוא אלא מגזרת הכתוב כעין בילה, ורחמנא לאו בבילה ממש קפיד אלא בראוי לכך, אבל הכא מאי ראוי לבילה שייך ביה. ורש"י ז"ל נראה דלא גריס כר' זירא אלא הכי גריס, מודה רבא בלא אבא יבמי, כלומר דבעינן שלא יפסיק בשעת קריאה דאי מפסיק משמע דהאי לא ארישא קאי דאמרינן מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא, כלומר לא מאן אלא אבה, אבל בלא חפצתי לקחתה שהוא פתיחת קריאתו ליכא למימר האי לא לעיל קאי ואי מפסיק לית לן בה.

מאי טעמא וירקה בפניו בעינן מסתברא דלא קאמר אלא כדי שיהא כנגד פניו בין רואה בין אינו רואה, ואפילו סומא חולץ לכתחלה. והא דתניא בברייתא (לעיל יבמות קג, א) החולצת מן הסומא חליצתה כשרה, לאו דוקא דיעבד אלא אפילו לכתחלה דכולה ברייתא בלכתחלה הוא, דמשום סיפא דקתני חליצתה פסולה תנא רישא חליצתה כשרה. אבל הרמב"ם ז"ל (שם ה"ח) כתב והסומא אינו חולץ שנאמר וירקה בפניו ואין זה רואה הרוק. ויש סעד לדבריו מדאצטיך בברייתא למתני והחולצת מן הסומא חליצתה כשרה. ומיהו אפשר היה לדחות דמשום דכתיב וירקה בפניו, אצטריך תנא לאשמועינן דלא בעינן שיהא רואה הרוק אלא שיהא הרוק להדי פניו.

ואמר לנו ענו כולכם חלוץ הנעל חלוץ הנעל תניא בספרי (פי' רצא) ר' יהודה אומר מצוה על כל העומדים לומר חלוץ הנעל ג' פעמים.

Rashba on Yevamot 106b · Sefaria

Ritva

ג"ה מודה רבא בלא אבה יבמי כדר' זירא פי' הראשונים ז"ל דצריך ללמדה שתהא יודעת לאומרו ביחד דכיון דידעה לומר כן אע"פ שלא אמרה כי אין כאן קפידא וכדר' זירא דאמר כל הראוי לבילה:

וא"ת א"כ ה"ה בלא חפצתי לקחת י"ל דאה"נ ונקט לא אבה יבמי מפני שסת' נשים אינן בקיאות ורגילות לקרות וסתם אנשים יודעי' וק"ל היכי שייך הכא דר' זירא שאם אתה אומר דהפסקה אינה כלום דאסוקי מילת' בעלמא הוא אפי' אינה יודעת להפסיק אין בכך כלום ואם תחוש להפסקה כי ידעה לקרות מאי הוי מ"מ הרי הפסיקה והוא כאלו אמרה אבה יבמה ויש נסחאות דלא גרסי כדר' זירא וכ"נ מפרש"י ז"ל וה"פ דבלא חפצתי לקחת' כיון שהוא תחלת קריאתו אין לחוש להפסק' דודאי אסוקי מילת' בעלמא הוא דכי אמר לא אמאי דלקמ' קאי אבל גבי לא אבה יבמי יש לחוש כי כשאמר לאו והפסיקה דהוי כמ"ד מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא והו' כאלו אמ' לא מאן וי"ג וכדר' זירא ומפרשי' דלאו ההיא דבילה אין מעכבת דא"נ הו' מדבר לה כדאמרי' בכל דוכתא אלא בהא מילתא גופא ידיע להו דאמר ר' זירא הכי דפשיטא בלא אבה יבמי:

בפניו בעינן וליכא ודעת רבותי' ז"ל דכל שבפניו לא בעינן שיהא רואה הרוק ואפילו סומא חולץ לכתחלה וב"ד הוא דבעינן שיראו הרוק כדכתיב לעיני הזקנים והא דתניא בברייתא והחולצת מן הסומא חליצת' כשרה בדיעבד משום סיפא דקתני פסולה הוא דנקט הכי ואחרי' כתבו דבעינן שיהא היבם רואה הרוק לכתחלה מיהת ודוק' קתני החולצת מן הסומא חליצתה כשרה בדיעבד וכן דעת הרמב"ם ז"ל והלשון הראשון הוא הנכון. ובהכי סליק לן פרקא ת"ל מאריה שמיא וארקא:

בית שמאי

בית שמאי אומרים אין ממאנים אלא ארוסות וב"ה אומרים ארוסות ונשואות בגמ' מפרש טעמייהו ומדקאמר האי לישנא אין ממאנים ולא קתני אין ממאנות משמע דהא לישנא אב"ד קאי שאין נזקקי' לכתחלה למיאון אלא לארוסות ומיהו אם נזקקו וכתבו להן גט מיאון הרי מיאונם מיאון אפי' בנשואות והכי מוכח גמ' מעובדא דפישון הגמל כדבעי' לפרושי בדוכתא וא"ת אם איתא דמתני' לישנא דלכתחלה הוא תקשי לך היאך נזקקי' לשום מיאון וקתני בברייתא דלעולם יתרחק אדם מן המיאוני' וכדפרכי' מינה בגמ' מאי דקתני מלמדים את הקטנה שתמאן י"ל שזו כבר פרשוה בירושלמי דפריכו התם על מתני' וב"ד יושבי' על מיאוני' לא כן תניא ברח משלש והדבק בשלש ברח מן המיאוני' ופריקו תפתר דהוו עסקי' במילה אחריתי ואת' עובדא קומיהן ע"כ ולפום גמ' דילן לא קשיא להו הא מילתא אלא על אותה ששנינו שמלמדים אותם למאן אבל כשהיא באה למאן לפנינו אין לנו לימנע בזה ולהתרחק דהא סוף סוף יכולה למאן בפני שנים ויהא מיאונה מיאון וכדאיתא בגמרא:

Ritva on Yevamot 106b · Sefaria

Meiri

המשנה הששית והכונה בה בענין החלק החמשי והוא שאמר מצות חליצה בא הוא ויבמתו בפני בית דין והם נותנין לו עצה את ההוגן לו שנאמר וקראו לו זקני עירו ודברו אליו והיא אומרת מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי והוא אומר לא חפצתי לקחתה בלשון הקדש היו אומרין ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וחלצה נעלו מעל רגלו וירקה בפניו רוק שהוא נראה לדיינין וענתה ואמרה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו עד כאן היו מקרין וכשהוקרא ר' הורקנוס תחת האלה בכפר אבוס וגמר את כל הפרשה והחזקו להיות מקרין את כל הפרשה ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל מצוה בדיינין לא מצוה בתלמידים ר' יודה אומר מצוה על כל העומדים שם לומר חלוץ הנעל חלוץ הנעל אמר הר"ם פי' עצה ההוגנת לו שהוא כאשר היה קטן בשנים והיא זקנה או הוא זקן והיא קטנה ובחרו אליו החליצה לא היבום ואם היה אלו מצד שאותם יבחרו אליו היבום יותר לו מהחליצה והלכה כר' יהודה:

אמר המאירי מצות חליצה בא הוא ויבמתו לבית דין והתבאר בשלישי של סנהדרין ל"א ב' שהיבמה הולכת אחר היבם להתירה שנאמר וקראו לו זקני עירו ולא זקני עירה והם נותנין לו עצה ההוגנת לו שנאמר ודברו אליו כלומר דברים של טעם כגון שאם הוא זקן והיא ילדה או שהוא ילד ובא להסתבך בזקנה אומרין לו כלך אצל שכמותך ואל תכניס קטטה לתוך ביתך כמו שהתבאר בסוגית ראש הפרק וכשהסכימו לחלוץ עומדת היא ואומרת מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי והוא אומר בלשון הקדש גם כן לא חפצתי לקחתה והתבאר באחרון של מועד קטן כ"א א' שאע"פ שכתוב בו ועמד ואמר אינו צריך עמידה אלא בין עומד בין יושב בין מוטה אלא שמכל מקום נוהגים להקרות את שניהם בעמידה אלא שנראה דוקא דיעבד שהרי באותה בריתא חליצתו כשרה קתני ומכל מקום לכתחלה בעמידה ואף בסיפרי אמרו ועמד ואמר מלמד שאין דברים אלו אלא בעמידה וכן צריך לאמרם בלשון הקדש והוא שאמר ובלשון הקדש היו אומרים כלומר בין יבם בין יבמה פסוקים אלו צריכים לאמרם בלשון הקדש ובסוטה ל"ב א' הביאוה בגזירה שוה כתיב הכא וענתה ואמרה וכתיב התם וענו הלוים ואמרו אל כל איש ישראל בקול רם ומה שאמר אחר כן ונגשה יבמתו גו' לא שיהא צריך לקרות מקרא זה אלא דרך צחות הוא אומר בלשון המקראות שאחר קריאתו תהא מקרבת עצמה אצל היבם לפני הבית דין וחולצת נעלו ואחר החליצה תהא רוקקת לפני היבם רוק הנראה לדינין וכל שכן שהחליצה צריכה להיות לפני הדינין דכי כתיב לעיני הזקנים אכולה מילתא קאי אלא שזו לא הוצרכה ללמד שהחליצה דבר הנראה להדיא הוא ואחר כך אומרת בלשון הקדש גם כן ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו:

עד כאן היו מקרין כלומר ולא היו רגילין להקרותה עוד כלום וכשבא ר' הורקנוס וקרא תחת האלה בכפר אבוס וגמר את הפרשה ר"ל ונקרא שמו גו' הוחזקו מאותה שעה ואילך לסיים בהקראתה ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל ומצוה בדינין לענות אחריה חלוץ הנעל ור' יהודה אומר שמצוה על כל העומדים שם לומר חלוץ הנעל תלתא זימני והלכה כר' יהודה אלא שיש חולקים לפסוק דוקא בדינין ולמדת מכל מקום שסדר חליצה קוראה וקורא חולצת ורוקקת וקוראה וקוראים:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

אע"פ שסדר החליצה כך הוא על הדרך שביארנו במשנה מכל מקום אין הסדר מעכב אלא אפילו הקדים רקיקה לחליצה כשרה ואין צריך לומר בקריאה:

כשמקרין את היבמה מקרין אותה לא אבה בנשימה אחת כדי שלא יהא משמען של דברים אבה יבמי ומכל מקום כל שהרגילה בכך עד שיודעת לומר כן אע"פ שלא קראם בבת אחת חליצתה כשרה שכל שראוי לבילה אין בילה מעכבת כמו שביארנו הא אם אינה יודעת לומר כן פסולה ואף היבם מקרין אותו לא חפצתי בבת אחת כדי שלא יהא במשמע חפצתי לקחתה ומכל מקום סתמו שיודע הוא לומר כן וחליצתו כשרה אף בשלא הרגילוהו כך נראית שיטה זו לפי מה שכתבו בה גדולי הפוסקים והמחברים ולפי מה שמצינו בקצת נסחאות מודה רבא בלא אבה יבמי כר' זירא כלומר שכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת וכן ממה שאמרו דהוה מצטער ומקרי לה כלומר עד שתדע לומר כן והוא הדין באיש שנתברר לנו שאינו יודע כלום אלא שסתמן של אנשים יש להם חתוך לשון ובקיאים בדבור לשון הקדש קל כזה ומכל מקום יש לתמוה למה תפסל החליצה בכך והלא אין דבר זה חובה מן התורה אלא חששא בעלמא שלא תדמה כאומרת אבה יבמי ואין דין ראוי לבילה נאמר אלא בדבר שהוא חלק המצוה מן התורה כמו שביארנו ועוד אחר שמתוך החשש אתה בא מה לנו ולידיעתו אחר שהיא אומרת אבה יבמי או שהוא אומר חפצתי לקחתה הרי מכל מקום הם אומרים הפך הכונה ויש לחוש בין ביבם בין ביבמה בין ביודעים בין שלא ביודעים ועיקר הדברים שלא לגרוס כאן כר' זירא אלא מודה רבא בלא אבה מפני שבמקרא זה מלת לא שבה היא באמצע ויש לה מקום לשלמעלה הימנו ויש להבין המאמר בדרך זה מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא כלומר לא מאן אבל אבה יבמי ומתוך כך צריך שתאמר לא אבה בנשימה אחת אבל בקריאתו אין קריאתו אלא לא חפצתי לקחתה ונמצא שמלת לא שבה אין לה מקום אלא במה שהוא סומך לה אחריה ואין הכרח בהפסקתה ובדיעבד מיהא לא עכב והן הן הדברים:

כשכותבין גט חליצה צריך לכתוב המקראות שהיו מקרין להם ולא שיהו כותבים אותם בקצור ובדלוג כגון אקרינוה מן מאן עד יבמי וכן בכלם שאין שם אלא כתיבת שתי תיבות אלא הכל משלם על הדרך שהם קוראים אותם והוא שיכתוב אקרינוה לדידה מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי ואקרינוהו לדידיה לא חפצתי לקחתה וכן בכל המקראות ואע"פ שבמגלה העשויה להתלמד לתינוק אמרו גיטין ס' א' שלא ניתנה ליכתב שאין כותבין את התורה פרשיות התם מפני שאיפשר להתלמד בספר שלם אבל זו אי אפשר בדרך אחרת וכל במקום מצוה עת לעשות לה' כו' או שמא במגלה לתינוק אף הוא כותבה על דעת פרשה של תורה שתהא לתינוק כמגלה קטנה אבל זו אין הכונה אלא ספור דברים בעלמא שהם צריכים לספר המעשה היאך היה ובמקום מצוה מותר ומכל מקום צריך לשרטטו מצד המקראות וכמו שאמרו כאן מר זוטרא משרטט וכתיב להו:

זה שאמרה תורה וירקה בפניו אין צריך לומר שאין הכונה שתרוק בפניו ממש ולא אף כנגד פניו דוקא עד שאם היא גוצה והוא ארוך תהא צריכה לרוק כלפי מעלה עד שיהא הרוק כנגד פניו אלא אין הענין אלא שתרוק באי זה מקום שכנגד הבטת פניו וכל שיבא הרוק כנגדו באי זה מקום שמראשו עד רגליו בפניו הוא קרוי בין שהגיע הרוק לקרקע שכנגד רגליו בין שלא הגיע כגון שקלטתו הרוח והעבירתו מכנגדו מעתה כל שהוא ארוך והיא גוצה רוקקת כדרכה כנגדו ואין כאן מקום שלא יהא קרוי בפניו ואפילו קלטתו הרוח בפניו הוא ומשיצא מפיה נתקיים בה וירקה בפניו אבל אם היא ארוכה והוא גוץ שבשעה שיצא הרוק מפיה לא בא עדין כנגדו אם קלטתו הרוח וזרקתו שלא כנגדו קודם שיגיע לכנגד ראשו אין כאן בפניו וצריכה לרוק פעם אחרת לצאת ידי הרקיקה אלא שמכל מקום בדיעבד כשרה שאין הרקיקה מעכבת כמו שהתבאר ואם קלטתו משהגיע לכנגד ראשו הרי נתקיים בה בפניו ויצאה ידי רקיקה וכבר ביארנו שצריכים הדיינין לראות הרוק כשיצא מפיה עד שיראוהו באי זה מקום כנגדו ולאו דוקא שיהו צריכים לראותו בקרקע ומה שנהגו לכתוב דוקא דאיתחזי לנא מפומה על ארעא מנהג בעלמא הוא והדיינין צריכים לקבוע להם מקום כמו שביארנו:

13 more comments on this page.

Meiri on Yevamot 106b · Sefaria

Maharsha (Chidushei Halachot)

תובד"ה מודה רבא בלא אבה יבמי לא אבה כתיב בספרים מדויקים כו' עכ"ל פי' לדבריהם דלא אבה אין בו וי"ו כמ"ש סה"ת וסמ"ק והוצרכו לזה הכא דאי הוה כתיב ולא אבה בוי"ו ודאי לא הוה לן למיחש שלא יפסיק דהאי ולא ודאי לא הוה משמע דקאי ארישא דאמר מאן יבמי גו' כו' כפרש"י וכתבו דכן מוכח במסורת שהביא לא אבה יבמי בג' חסרין וי"ו ויש שנים במשנה תורה כו' ר"ל דאותן שנים אינן במסורת החסרין לפי שהם מלאים אבל הן במסורת שכולן ריש פסוק ובמסורת רבתא יש די"ז הן ולא אבה ריש פסוק והתוספות לא הביאו אלא שנים שהן במשנה תורה וכתבו עוד ויש פסוקים דלא שייכי לאותו מסורת כו' ר"ל שאע"פ שהן בוי"ו לא שייכי לאותו מסורת לפי שאינן ר"פ וה"מ לאתויי מקרא דפ' בא ולא אבה לשלחם שהוא בוי"ו ואינו ריש פסוק וגם הוא לא שייך לאותו מסורת וק"ל ומדברי סה"ת נראה לא אבה ג' דסמיכי שכתבו בתוספות שלפנינו צ"ל לא אבה ג' חסרין ועיין במהרש"ל בזה ואין להאריך:

Chidushei Halachot on Yevamot 106b · Sefaria

Gilyon HaShas

גמ' מתקיף לה מר בר רב אידי גירסת הרי"ף והרא"ש מר בר רב אשי:

Gilyon HaShas on Yevamot 106b · Sefaria

Original text

Segment 1

מַתְנִי׳ מִצְוַת חֲלִיצָה: בָּא הוּא וִיבִמְתּוֹ לְבֵית דִּין, וְהֵן מַשִּׂיאִין לוֹ עֵצָה הַהוֹגֶנֶת לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְקָרְאוּ לוֹ זִקְנֵי עִירוֹ וְדִבְּרוּ אֵלָיו״,

MISHNA: The mitzva of ḥalitza is performed as follows: He and his yevama come to the court, and the scholars of the court give him advice appropriate for him, whether to enter levirate marriage or to perform ḥalitza , as it is stated: “And the Elders of his city shall call him and speak to him” (Deuteronomy 25:8).

Segment 2

וְהִיא אוֹמֶרֶת: ״מֵאֵן יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל לֹא אָבָה יַבְּמִי״, וְהוּא אוֹמֵר: ״לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ״. וּבִלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ הָיוּ אוֹמְרִים. ״וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ וְיָרְקָה בְּפָנָיו״, רוֹק הַנִּרְאֶה לַדַּיָּינִים. ״וְעָנְתָה וְאָמְרָה כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו״. עַד כָּאן הָיוּ מַקְרִין.

If they decide to perform ḥalitza , she says: “My brother-in-law refused to establish a name for his brother in Israel, he did not wish to consummate the levirate marriage” (Deuteronomy 25:7), and afterward he says: “I do not wish to take her” (Deuteronomy 25:8). And they would say these statements in the sacred Hebrew language and not in any other language. Afterward, the shoe is removed and she spits before him, as is written: “His yevama shall approach him, before the Elders, and remove his shoe from on his foot and spit before him” (Deuteronomy 25:9), which indicates that this spittle must be visible to the judges. “And she shall respond and say: So shall it be done to the man who does not build his brother’s house” (Deuteronomy 25:9). Up until this point the judges would prompt the parties to recite the text that they are required to say.

Segment 3

וּכְשֶׁהִקְרָא רַבִּי הוּרְקָנוֹס תַּחַת הָאֵלָה בִּכְפַר עֵיטָם, וְגָמַר אֶת כׇּל הַפָּרָשָׁה, הוּחְזְקוּ לִהְיוֹת גּוֹמְרִין כׇּל הַפָּרָשָׁה. ״וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל״. מִצְוָה בַּדַּיָּינִין, וְלֹא מִצְוָה בַּתַּלְמִידִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מִצְוָה עַל כׇּל הָעוֹמְדִים שָׁם לוֹמַר ״חֲלוּץ הַנָּעַל״.

And when Rabbi Hyrkanus once prompted the participants in ḥalitza under the ela tree in the village of Eitam, he prompted them to finish reciting the whole Torah passage, after which they established the custom of completing the whole Torah passage. Therefore, they continue and say the following verse: “And his name shall be called in Israel: The house of he who had his shoe removed” (Deuteronomy 25:10). This mitzva of saying: The house of he who had his shoe removed, applies to the judges, but not to the students, i.e., the students of the judges and other onlookers who are present. Rabbi Yehuda says: It is a mitzva upon all those present to say: He who had his shoe removed.

Segment 4

גְּמָ׳ אָמַר רַב יְהוּדָה, מִצְוַת חֲלִיצָה: קוֹרְאָה וְקוֹרֵא, וְחוֹלֶצֶת וְרוֹקֶקֶת וְקוֹרְאָה. מַאי קָמַשְׁמַע לַן? מַתְנִיתִין הִיא! הָא קָמַשְׁמַע לַן מִצְוָה הָכִי, וְאִי אָפֵיךְ, לֵית לַן בַּהּ.

GEMARA: Rav Yehuda said: This is the correct order for the mitzva of ḥalitza : She recites the sentence beginning with “My brother-in-law refused” (Deuteronomy 25:7), and afterward he recites “I do not wish to take her” (Deuteronomy 25:8). Then she removes the shoe, and spits, and recites: “So shall it be done to the man who does not build his brother’s house” (Deuteronomy 25:9). The Gemara asks: What is Rav Yehuda teaching us? This is already explicit in the mishna. The Gemara answers: This teaches us that the mitzva is like this, i.e., this is the proper order, but if one switched the order, we have no problem with it, as even though he did not fulfill the mitzva properly, the ḥalitza is still valid, since the order is not indispensable.

Segment 5

תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: בֵּין שֶׁהִקְדִּים חֲלִיצָה לִרְקִיקָה, וּבֵין שֶׁהִקְדִּים רְקִיקָה לַחֲלִיצָה — מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי.

The Gemara comments: This is also taught in a baraita : Whether the removal of the shoe preceded the spitting, or whether the spitting preceded the removal of the shoe, what he did is done, i.e., the ḥalitza is valid.

Segment 6

אָמַר אַבָּיֵי: הַאי מַאן דְּמַקְרֵי גֵּט חֲלִיצָה, לָא לַיקְרֵי לְדִידַהּ ״לֹא״ לְחוֹדֵיהּ וְ״אָבָה יַבְּמִי״ לְחוֹדֵיהּ, דְּמַשְׁמַע: ״אָבָה יַבְּמִי״. אֶלָּא: ״לֹא אָבָה יַבְּמִי״.

§ Abaye said concerning the details of these halakhot : The one who prompts the yavam and the yevama to read the text for the bill of ḥalitza should not prompt her by reciting “He did not” (Deuteronomy 25:7) by itself, and “wish to consummate the levirate marriage” (Deuteronomy 25:7) by itself, because such a way of reading sounds to one who hears only the second phrase like he is saying: My yavam does wish to consummate the marriage. Rather, he should prompt her all at once consecutively: “He did not wish to consummate the levirate marriage” (Deuteronomy 25:7), which will ensure that the intended meaning is clear.

Segment 7

וְלָא לַיקְרֵי לְדִידֵיהּ ״לֹא״ לְחוֹדֵיהּ ״חָפַצְתִּי״ לְחוֹדֵיהּ, דְּמַשְׁמַע ״חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ״, אֶלָּא ״לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ״. רָבָא אָמַר: אַפְסוֹקֵי מִילְּתָא הִיא, וְאַפְסוֹקֵי מִילְּתָא לֵית לַן בַּהּ.

And he should not read to the yavam : “I do not” by itself, followed by: “Wish to take her” by itself, as it sounds to one who heard only the second phrase like: I do wish to take her. Rather, he should read together at once: “I do not wish to take her.” Rava said: It is a mere interruption in the matter. And we have no problem with regard to an interruption in the matter as it is basically just a pause for taking a breath .

Segment 8

רַב אָשֵׁי אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַב כָּהֲנָא דְּקָמִצְטַעַר וּמַקְרֵי לַהּ ״לֹא אָבָה יַבְּמִי״, אֲמַר לֵיהּ: לָא סָבַר לֵיהּ מָר לְהָא דְּרָבָא?

It is told: Rav Ashi found Rav Kahana painstakingly trying to prompt a certain yevama , so that she would recite: “He did not wish to consummate the levirate marriage” all at once, but the yevama did not understand and was distorting the meaning by not reciting the words together. Rav Ashi said to him: Does the Master not hold that which Rava said, that the proper pausing during the recitation is not indispensable?

Segment 9

אֲמַר לֵיהּ: מוֹדֵה רָבָא בְּ״לֹא אָבָה יַבְּמִי״. אָמַר אַבָּיֵי: הַאי מַאן דְּכָתֵב גִּיטָּא דַּחֲלִיצְתָּא — לִיכְתּוֹב הָכִי: אַקְרֵינוּהָ לְדִידַהּ מִן ״מֵאֵן יְבָמִי״ עַד ״אָבָה יַבְּמִי״, וְאַקְרֵינוֹהִי לְדִידֵיהּ מִן ״לֹא״ עַד ״לְקַחְתָּהּ״, וְאַקְרֵינוּהָ לְדִידַהּ מִן ״כָּכָה״ וְעַד ״חֲלוּץ הַנָּעַל״.

He said to him: Although Rava disagreed with Abaye about interruptions in the recitation of: “I do not wish to take her,” Rava concedes concerning the recitation of: “He did not wish to consummate the levirate marriage,” as this recitation is essential and must be recited properly. Rav Kahana added that Abaye also said: One who writes a bill of ḥalitza must write as follows: We prompted her to recite from “My brother-in-law refused” until “he did not wish to consummate the levirate marriage” (Deuteronomy 25:7); and we prompted him to recite from “I do not” until “take her” (Deuteronomy 25:8). And we prompted her to recite from “So shall” (Deuteronomy 25:9) until “he who had his shoe removed” (Deuteronomy 25:10).

Segment 10

מָר זוּטְרָא מְשַׂרְטֵט וְכָתֵיב לְכוּלַּהּ פָּרָשָׁה. מַתְקֵיף לַהּ מָר בַּר אִידִי: וְהָא לֹא נִיתַּן לִיכָּתֵב! וְהִלְכְתָא כְּווֹתֵיהּ דְּמָר זוּטְרָא.

Mar Zutra would score lines of a parchment and write the whole ḥalitza passage on it as a bill of ḥalitza , so it would be displayed before the ḥalitza participants. Mar bar Idi strongly objected to this: But it is unable to be written like this on its own, as the Torah may be written only in a complete state, and it is prohibited to write parts of the Torah when there is no mitzva to write them separately. The Gemara comments: Even so, the halakha is in accordance with the opinion of Mar Zutra, because there is an aspect of a mitzva here, as it is being written as part of a bill of ḥalitza , not for its own purpose.

Segment 11

אָמַר אַבָּיֵי: רָקְקָה וּקְלָטַתּוּ הָרוּחַ — לֹא עָשְׂתָה וְלֹא כְּלוּם. מַאי טַעְמָא — ״וְיָרְקָה בְּפָנָיו״ בָּעֵינַן. הִלְכָּךְ, הוּא אָרוֹךְ וְהִיא גּוּצָה, קְלָטַתְהוּ הָרוּחַ — אִיכָּא ״בְּפָנָיו״. הִיא אֲרוּכָּה וְהוּא גּוּץ — בָּעֵינַן עַד דְּמָטֵי לַהֲדֵי אַפֵּיהּ וַהֲדַר אָזֵיל.

§ Abaye said: If the yevama spat, but the wind seized her saliva and it never landed in front of the face of the yavam , she did nothing, and her actions have no halakhic significance. What is the reason for this? We require that “she spit before him,” as is mentioned in the verse. Therefore, if he is tall and she is short and the wind seized it, the requirement of “before him” is satisfied, because the moment the saliva left her mouth it was in front of the face of the yavam . But if she is tall and he is short, we require that the saliva reach the space across from his face, and afterward it may go with the wind; i.e., if she was taller than him and the saliva was taken by the wind before it reached the height of his face, she did not fulfill her obligation.

Segment 12

אָמַר רָבָא: אֲכַלָה תּוּמָא וְרָקַת, אֲכַלָה גַּרְגִּישְׁתָּא וְרָקַתה — לֹא עָשְׂתָה וְלֹא כְּלוּם. מַאי טַעְמָא — ״וְיָרְקָה״ מֵעַצְמָהּ בָּעֵינַן, וְלֵיכָּא. וְאָמַר רָבָא: צְרִיכִי דַּיָּינֵי לְמִיחְזֵי רוּקָּא כִּי נָפֵיק מִפּוּמַּהּ דִּיבָמָה. דִּכְתִיב: ״לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים... וְיָרְקָה״.

Rava said: If she ate garlic and spat, or if she ate gargishta clay, i.e., a type of clay once chewed for medicinal purposes, and spat, she did nothing and her actions have no halakhic significance, for this is not called spitting. What is the reason for this? We require that “she shall spit” on her own, and this is not satisfied here, for in this case she spits only on account of another thing that causes a pooling of saliva in her mouth. And Rava said: The judges must see the spittle when it leaves the mouth of the yevama , and the mere fact that she spat on the ground is insufficient, as it is written: “Before the Elders…and spit,” indicating that the spitting must take place before the eyes of the judges.

Segment 13

״וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל״ — מִצְוָה בַּדַּיָּינִין וְלֹא בַּתַּלְמִידִים. תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: פַּעַם אַחַת הָיִינוּ יוֹשְׁבִים לִפְנֵי רַבִּי טַרְפוֹן, וּבָאתָה יְבָמָה לַחְלוֹץ, וְאָמַר לָנוּ, עָנוּ כּוּלְּכֶם: ״חֲלוּץ הַנָּעַל״, ״חֲלוּץ הַנָּעַל״, ״חֲלוּץ הַנָּעַל״.

§ It was taught in the mishna: With regard to the verse “And his name shall be called in Israel: The house of he who had his shoe removed,” there is a mitzva upon the judges to recite this but it is not a requirement for the students or onlookers. It is taught in a baraita that Rabbi Yehuda says: Once we were sitting before Rabbi Tarfon and a yevama came to perform ḥalitza . He said to us: You must all answer: “He who had his shoe removed,” “He who had his shoe removed,” “He who had his shoe removed,” stating that portion of the verse three times.

Segment 14

הֲדַרַן עֲלָךְ מִצְוַת חֲלִיצָה

Yevamot 106b

Yevamot 106b

Rashi

Tosafot

Rashba

Ritva

Meiri

Maharsha (Chidushei Halachot)

Gilyon HaShas

What this page contains

Continue the sequence

Parallel sources

Lessons and study tools

Sages named on this page

Original text