Talmud Builders

    Commentary page

    Yevamot 103a

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Yevamot 103a

    Yevamot 103a. The full printed text of this folio side — 17 numbered segments, about 338 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    סמיכות הידים שעושה לידיו בתים של עור מפני שמכניסם בטיט וסומך עליהן וגורר את רגליו:

    קב הקיטע דחשיב ליה מנעל מני רבי מאיר היא:

    יוצא בשבת:

    אנפיליא של בגד דקתני סיפא חליצתה פסולה אתאן לרבנן דפליגי עליה דרבי מאיר בקב הקיטע אלמא דלא הוי מנעל דאי רבי מאיר כיון דקב הקיטע הוה נעל אלמא ואנעלך תחש לא דייק אנפיליא נמי תהוי נעל:

    מדסיפא רבנן רישא דקב הקיטע נמי רבנן ודייקי ואנעלך תחש ודקתני קב הקיטע כשר במחופה עור:

    אדתני סיפא אנפיליא של בגד פסולה האי הוא ודאי דלאו נעל הוא דהא לא מגין לישמעינן חילוק בקב הקיטע דאע"ג דמגין לאו נעל וכ"ש האי:

    סיפא נמי ר' מאיר ולא דייק תחש ואפילו הכי של בגד לא משום דלא מגין אבל קב הקיטע מגין הלכך אפילו אין מחופה עור כשר:

    למדחסיה לדחוף רגלו בקרקע:

    20 more comments on this page.

    Rashi on Yevamot 103a · Sefaria

    Tosafot

    בין עומד בין יושב וא"ת ומהיכא ס"ד לפסול יושב וי"ל משום דאמר לקמן (יבמות דף קד.) דהויא כגמר דין ואמרינן בפרק שבועת העדות (שבועות דף ל: ושם) בשעת גמר דין ד"ה דיינים בישיבה ובעלי דינין בעמידה ומהאי טעמא בעינן לקמן (יבמות דף קו.) עמידה לכתחלה דא"ל רבי חייא בתי עמודי לל"א שפי' בקונט' ועוד דכתיב ועמד ואמר ומיהו עיכובא ליכא מדלא כתיב ויעמוד ויאמר אבל ועמד ואמר אינו אלא סיפור דברים בעלמא והכי נמי מפרש במסכת מועד קטן (דף כא. ושם) גבי מנין לקריעה מעומד אבל ועמדו שני האנשים אע"ג דלא כתיב ויעמדו היינו לפי שאין כתיב שם מעשה אחר כך אבל הכא אחר ועמד כתיב המעשה ואין כאן אלא סיפור דברים בעלמא כמו עמדו וקדשו ועמדה ונשאת והא דדרשינן בספרי ועמד אין דברים הללו אלא בעמידה אומר רבינו יהודה דשמא לכתחלה בעי הכי כדפרישית:

    והחולצת מן הסומא חליצתה כשרה וא"ת מהיכא ס"ד למעוטי סומא וי"ל מדכתיב לעיני הזקנים וה"א דה"ה לפני יבם א"נ משום דכתיב וירקה בפניו דהוי כמו לעיניו קמ"ל דלא:

    הקיטע מני רבי מאיר היא דחשיב מנעל ממה שאין רגילים לעשות:

    באנפיליא של בגד אתאן לרבנן דלא חשיב מנעל מבגד כיון דאין רגילות לעשות כן וה"ה אנפיליא הקשה ר"ת דהכא משמע דר' יוסי לא חשיב קב הקיטע מנעל מדמוקי ברייתא דמכשרא ליה לחליצה כר' מאיר דוקא וכן משמע בפרק במה אשה (שבת דף סה: ושם) ואילו בפרק בתרא דיומא (דף עח: ושם) אמרינן דקב הקיטע בין לר' מאיר בין לרבי יוסי מנעל הוא וטעם דר' יוסי גבי שבת דלמא מיפסק ואתי לאיתויי ד' אמות ברה"ר ועוד קשיא דהכא שרינן של שעם לחלוץ ובפרק בתרא דיומא (שם) אמרינן אני ראיתי את רבי יהושע בן לוי שיצא בסנדל של שעם ביה"כ ובשמעתין מדמי יה"כ לחליצה:

    מאן דמסגי על ליחתא דכרעיה לא חליץ פי' בקונט' שאין זה קרוי רגל כיון שהופכו כל שוק דידיה נמי לא מיקרי מעל רגלו אבל היכא שנקטעה רגלו שוקו היינו מעל רגלו דכיון דקודם קטיעה היה שוקו מעל רגלו אחר קטיעה נמי קרינא מעל רגלו ובענין זה פי' גאון אחד ור"ח פי' טעמא דלא חליץ מאן דמסגי על ליחתא דכרעיה דלא מצי שפיר למדחסיה לכולי כרעיה אארעא לפי זה נמי אתי שפיר הא דגריע מקיטע דקיטע דחיס שפיר כוליה שוקיה אארעא מתוך פירושם משמע דפשיטא להו דקיטע חולץ אבל אין נראה לר"י דהא בירושלמי מפרש הא דקתני במתני' מן הארכובה ולמטה חליצתה כשרה היינו בקושר רצועות הסנדל מארכובה ולמטה אבל בקיטע לא איירי מידי והא דקתני בברייתא קב הקיטע איכא לפרושי נמי דיהיב לאחר וחליץ כדאמר אסמיכות רגלים וה"מ למימר וליטעמיך קב הקיטע מי חליץ אלא דיהיב לאחר וכן דרך בכמה מקומות דיכול לומר וליטעמיך ואין אומר ועוד מעיקרא דסבר דברגל הפוכה שייכא חליצה ה"ה דקיטע נמי חליץ אבל לפי המסקנא לא והא דפריך רגלים פרט לבעלי קבין הכי פריך כיון דשוק לא מיקרי רגל א"כ למטה מהארכובה אמאי כשרה הא לא הויא קשירה במקום רגל ורבינו נסים נמי פירש במגלת סתרים דקיטע לא חליץ מכ"ש דרגלו הפוכה ומן הארכובה ולמטה דמכשיר במתני' לאו באיפסקא לכרעיה אלא בקשירת רצועות איירי כדאמר בירושלמי:

    פרט לבעלי קבין ואף על פי דעיקר דרשא נפקא לן מפעמים בפרק קמא דחגיגה (דף ג. ושם) מכל מקום פריך שפיר מדאסמכיה תנא ארגלים:

    והא קא מתהניא מעבירה ליכא למימר דפריך אמאי לא מסרה עצמה שהרי קרקע עולם היא כדאמר גבי אסתר ועוד כי הוא לא היה מאנסה ואדרבה היא שדלתו בדברים להכריעו להביאו עליה כדי להתיש כחו להציל ישראל אלא פריך אמאי משבחה הכתוב כל כך דכתיב תבורך מנשים וגו' ואמרינן בנזיר (דף כג: ושם) ובהוריות (דף י:) גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה פירוש מאמהות לפי שהיו נהנות מן הביאה ויעל לא היתה נהנית מן הביאה ומשני דודאי לא היתה נהנית משום דטובתן של רשעים כו' ואההיא מילתא קיימא הך פירכא בנזיר (דף כג:) ובהוריות (דף י:):

    Tosafot on Yevamot 103a · Sefaria

    Rashba

    אמר ליה רב אשי והתניא בין יושב בין עומד בין מוטה מהכי משמע דחליצה אפילו מיושב ואפילו לכתחלה, דאי לא תימא הכי מאי קא מקשה ליה רב אשי לאמימר, דהא אמימר צריך קאמר דהיינו לכתחלה אבל בדיעבד ודאי אף על גב דלא דחיס ליה חליצתה כשרה. ויושב נמי היינו בדיעבד הא לכתחלה עומד בעינן, ואם כן מאי קושיא. אלא על כרחין משמע דיושב אפילו לכתחלה. ואף על גב דקתני בברייתא חליצתה כשרה, לאו בדיעבד קאמר אלא משום דקתני סיפא חליצתה פסולה תנא רישא חליצתה כשרה והוא הדין לכתחלה. ותדע לך דהא עומד לכתחלה הוא, וקתני בין עומד חליצתה כשרה. ואיכא למידק נמי מהא דגרסינן בפרק אלו מגלחין במועד (מועד קטן כ, ב כא, א) אדכר דמיושב קרע וקם וקרע מעומד, אמר ליה קריעה דמעומד מנא לן אלימא מדכתיב ויקם איוב ויקרע, אלא מעתה ועמד ואמר [לא חפצתי לקחתה] הכי נמי והתניא בין עומד בין יושב בין מוטה חליצתה כשרה, ומהדרינן התם מי כתיב ויעמד ויאמר ועמד כתיב. אלא שיש לדחות בזו, דהתם בדיעבד קאמר ומדקרע מיושב והדר קם וקרע מעומד, לומר דאפילו בדיעבד לא מהני, אקשי ליה מחליצה דבדיעבד מיהא חליצתה כשרה, ואהדר ליה דכיון דלא כתיב ויעמד ויאמר לא משמע עיכובא אלא לכתחלה. אבל מהא דאקשי ליה רב אשי איכא למידק ודאי דאפילו לכתחלה נמי חולצת בין עומד בין יושב כדאמרן. והא דתניא בספרי (כי תצא פי' רצ) ועמד ואמר מלמד שאין אומר דבריו אלא בעמידה, משמע דפליגא אברייתא דבין עומד בין יושב. ותנאי נינהו דתנא דספרי דריש ועמד ואמר, ותנא דבין עומד בין יושב לא דריש ליה, מדלא כתיב ויעמד ויאמר. ואנן אברייתא דשנויה בגמרין סמכינן דמשמע דאיהי נשנית בבית המדרש. ועוד מדמותבינן מינה אלמא הלכתא היא. אבל הגאונים ז"ל (הובא ברמב"ן להלן (יבמות קו, ב) ד"ה קוראה) נראה שסמכו על אותה ברייתא שבספרי וכתבו דדברים אלו אין אומרין אותן אלא בעמידה. וכן בהלכות ה' רבינו אלפסי ז"ל בסדור החליצה (להלן בסוף הפרק בסוף גט חליצה) ואיני יודע מפני מה סמכו על אותה ברייתא ולא על ברייתא זו שהיא העיקר כמ"ש. ושמא חששו לה להחמיר. והתימא הגדול שהצריכו אפילו האשה בעמידה, ואפילו לאותה ברייתא שבספרי לא משמע אלא באיש בלבד, וכדתניא מלמד שאין אומר דבריו אלא בעמידה. וכי כתיב בדידיה כתיב ועמד ואמר, ולא כתיב ועמדה ואמרה, אלא שמע מינה בדידיה בלחוד קפיד קרא. (וכן כתב הרי"ף שם רק על היבם וקושית הרשב"א היא על הגאונים). והא דאמרינן לקמן (יבמות קו, א) בההיא דאתאי לקמיה דר' חייא בר אבא ואמר לה בתי עמודי, לאו בשעת חליצה הואי אלא קודם חליצה שבאה לפניו להתרעם, או ליטול עצה כיצד תעשה (וכמה תשלם ליבם), [בכת"י: ובמה תנצל מן היבם], דקא בעי למיכליה לממונה. ותדע לך דהא אמר לה לא ידע ליה, כלומר לא ידע בה במום זה שהיא קטעת, ואמר לה לא ניחא לך ביה חליץ, דאלמא לאו באפי יבם הוה, אלא מפני שהיה נראה לו שהיתה קטעת, ולא היה ברי לו אם כמו שהיה סבור אם לא. אמר לה בתי עמודי. וטעמא דמלתא דעל ידי כך הכיר שהיבם הזה אינו הגון שלא היה מתכוין למצוה אלא לשם דבר אחר ועל כן סמך והטעהו. דאלו היה הגון לה למה היה מטעה אותו, חלילה להם להטעות ולרמות אלא לצורך מצוה. ולעולם חליצה בין יושבת בין עומדת בין מוטה, דלכולי עלמא בדידה לא קפיד קרא. וכן כתב הרמב"ם ז"ל (הלכות יבום פ"ד הלכה ו-ז) והיא יושבת ופושטת ידה בבית דין ומתרת רצועות הסנדל. אלא שאחר כך כתב, ואחר כך עומדת ורוקקת בארץ כנגד פניו רוק הנראה לדיינין שמצות חליצה שיהיו שניהם עומדין בשעת רקיקה ובשעת קריאה. ונראה מדבריו דחליצה בין בעמידה בין בישיבה ואפילו לכתחלה וכדמוכח הכא כדכתיבנא (לעיל ד"ה אמר), אבל קריאה לכתחילה מעומד. וטעמא דמלתא משום דלא כתיב ועמדה וחלצה נעלו, אלא ועמד ואמר שתהא קריאה מעומד דבקריאה הקפיד הכתוב. והלכך לא שנא איהו לא שנא איהי לעולם תהא הקריאה מעומד. אלא דאכתי קשה לי דהא לא משמע הכי בההיא דאלו מגלחין (מועד קטן שם) מדמקשינן אלא מעתה ועמד ואמר ה"נ והתניא בין עומד בין יושב, ומאי קושיא דהא ועמד ואמר בקריאה הוא, אבל חליצה דלא כתיב בה עמידה בין יושב בין מוטה, וברייתא דקתני בין יושב בין מוטה בחליצה תניא. ואפשר לתרץ לפי דבריו דהא דקתני והחולצת מן הגדול בין עומד בין יושב כללא הוא לכל ענין החליצה שהוא קריאה וחליצה ורקיקה, ולא לחליצת הסנדל בלבד. והיינו דאקשינן מינה בפרק אלו מגלחין כאלו קתני בברייתא בהדיא קרא בין עומד בין יושב חליצתה כשרה, דברייתא כללא היא לכל מילי דחליצה. ולא עוד אלא דעיקר צריכותא דברייתא משום קריאה היא, ולומר דאף על גב דכתיב ועמד ואמר דמשמע דקריאה מעומד הני מילי לכתחלה הא אי עבר וקרא מיושב חליצתה כשרה, ומיהו ברייתא בדיעבד היא הא לכתחלה קריאה מעומד בעינן. והא דאקשי ליה (אביי) [צ"ל: רב אשי] לאמימר מהא דמשמע דברייתא אפילו לכתחלה קתני וכדכתבינן, היינו דוקא בחליצת הסנדל והכי קאמר, והא קתני בין יושב בין מוטה, ואף על גב דברייתא בדיעבד היא, הכי משמע בקריאה משום דכתיב בה ועמד ואמר, הא בחליצת הסנדל אפילו לכתחלה משום דבדידה לא כתיב עמידה. והוא הדין דהוה ליה לאקשויי מקרא גופיה, דהא לא כתיב עמידה אלא בקריאה, הא בחליצה לא שנא הכי ולא שנא הכי, אלא משום דברייתא קתני בהדיא בין עומד בין יושב ניחא ליה טפי לאקשויי מברייתא. ויש לנו כיוצא בה בתלמוד בפרק קמא דקדושין (יח, א) יש בעברי שאין בעבריה שהעברי יוצא בשנים וביובל ובמיתת אדון, ורמינהי יתירה עליו אמה העבריה שקונה את עצמה בסימנין, אף על גב דהוה מצי לאקשויי מגופיה דקרא דהא בהדיא כתיב (דברים טו, יב) כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ועבדך שש שנים. זהו שנראה לי להעמיד דברי הרב ודברי הגאונים. אלא שראיתי לקצת המחברים (ספר התרומה הלכות חליצה סי' קלג) שהצריכו בעמידה אפילו בחליצת הסנדל ולא ירדתי לסוף דעתם ואם תאמר תיפוק ליה משום דבעינן ועמדו שני האנשים ובין שתהא חליצה כתחלת דין בין שתהא כגמ"ד בעינן ועמדו. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל שפירש לקמן (יבמות קו, א ד"ה לישנא אחרינא) בתי עמודי על רגלך דכתיב ועמדו ב' האנשים בעמידה. יש לומר חליצה לאו כדין דמיא להא, דהא אפילו בהדיוטות הוא דבר תורה, מה שאין כן בשאר דינין והוא הדין לעמידה, ותדע לך מדאיצטריך למכתב ועמד ואמר, ואי כדין היא למה לי קרא תיפוק ליה משום דכתיב ועמדו ומיהו אכתי קשיא לי לדברי הרמב"ם ז"ל דכיון דלא בעי עמידה בחליצת הסנדל, אם כן אף ברקיקה כן דברקיקה נמי לא כתיב עמידה וצ"ת. (ועיין ריטב"א כאן ומ"מ שם).

    הא דאמר רבא מדרישא ר' מאיר סיפא נמי ר' מאיר לאו לאפוקי מדר' יוסי דלר' יוסי של עץ נמי מנעל הוא כדאמר רבא במס' יומא בפרק בתרא (עח, ב) דכולי עלמא מנעל הוא כלומר בין ר' מאיר בין ר' יוסי, אלא הכא לאפוקי מדר' יוחנן בן נורי קאמר וכדאיתא בפרק במה אשה גבי הא דתנן סנדל של סיידין (שבת סה, ב) טמא מדרס ואשה חולצת בו דברי ר' עקיבא ולא הודו לו ואמר רב לא הודו לו רבי יוחנן בן נורי אבל ר' יוסי הודה לן.

    מתניתין מן הארכובה ולמטה חליצתה כשרה. פירוש מתניתין כללא הוא דכל שהוא למטה מן הארכובה, מעל רגלו קרינא ביה. והלכך אם נקטעה רגלו חולץ בשוקו כל שהוא מן הארכובה ולמטה והיינו דאקשיה למתניתין מרגלים פרט לבעלי קבין, מכל מקום מתניתין משמע להו בנקטעה רגלו, ושאני הכא דכתיב מעל רגלו, לומר דכל שהוא למטה מן הארכובה כשר לחליצה, דמנעל אמר רחמנא והוא דדחיס מאי דאישתייר אארעא וכדאמר אמימר (לעיל בסמוך). ומתניתין נמי היכא דלא נקטעה רגלו אלא שקשר מנעל למעלה מן הארכובה חליצתה פסולה, דמעל אמר רחמנא ולא מעל דמעל, אבל למטה כשרה. והיינו דגרסינן בירושלמי (ה"א) כולי מתניתא בקושר מן הארכובה ולמעלה פסולה, איני והא כתיב ורחצו ממנו משה ואהרן ובניו את ידיהם ואת רגליהם, ותניא ביד עד לפרק ברגל עד סובך וכה את אמר הכין, שניא היא דכתיב מעל רגלו אי הכי תהא כשרה אפילו מהארכובה ולמעלה מעל רגלו ולא מעל דמעל.

    Rashba on Yevamot 103a · Sefaria

    Ritva

    מדרישא ר"מ סיפא נמי ר"מ ק"ל דמשמע הכא דסבר רבא דר"מ הוא דחשיב מנעל של עץ מנעל אבל ר' יוסי אוסר מפני שאינו מנעל ואלו במ' יומא ובמסכת שבת אתי' למימר דר"מ ור"י במנעל ולאו מנעל פליגי ואמר רבא דכ"ע מנעל הוא ובגזירה דילמא משתליף ואתי לאתויי בר"ה קמיפלגי דר' יוסי סבר גזרי' ור"מ סבר לא גזרי' ודייקינן נמי דקתני ר' יוסי אוסר ולא קתני ר' יוסי מחייב תו ק"ל דהתם אמר רבא דלכ"ע מנעל הוא ואלו איהו גופיה הוה נפיק בסנדל של גמי כדאית' בפ' י"ה וליכא למימ' דהתם רבה גרסי' דהא בתר אביי מייתי לה תלמוד' התם והנכון דהא דאמר התם דכ"ע מנעל הוא היינו ר"מ ור' יוסי אבל הא איכא ר' יוחנן בן נורי דפליג כדאי' בפ' במה אשה יוצאה וסבירא לן כוותיה וכדאמרי' התם דר"ע מתיר בסנדל של סיידי' ולא הודו לו ר' יוחנן בן נור' ורבנן דאמרי כשמעתיה היינו ר' יוחנן בן נורי דסבירא לן כוותיה ומאי דתלי' בשמעתיה עץ דשל מנעל הוא בדר"מ ולא כדר' יוסי איכא למימר שאוסר מן התורה מפני שאינו מנעל ואיידי דקתני ר"מ יוצא אדם נקט ר' יוסי אוסר ולא נקט מחייב וזה ברור ובתוס' תירצו בענין אחר. ולר"מ דשרי לחלוץ בסנדל של עץ י"ל דאיהו לא דריש ואנעלך תחש א"נ דדריש ליה וסבר דנעל נעל ריבה כל שהוא כעין מנעל:

    אמר אמימר האי מאן דחליץ צריך למדחסיה לרגליה בארעא אמר ליה רב אשי לאמימ' והתני' בין עומד בין יושב בין מוטה ק"ל דהתם תניא חליצתה כשרה בדיעבד ואמימר אמר צריך לכתחלה וי"ל דרב אשי קים ליה דאמימר צריך לעכב קאמר והיינו דלא שני לי' אמימר הכי ואחרים פירשו דברייתא אפילו לכתחלה קא שרי ודומיא דעומד קתני יושב ונקט חליצתה כשרה בדיעבד משום דבעי למתני סיפא חליצתה פסולה בדיעבד וא"ת והא תניא בספרי ועמד ואמר מלמד שאין אומרים דברים אלא בעמידה ויש לומר דההיא לענין הקריאה בלבד כדכתי' ועמד ואמר וכן כתב הרשב"א זכרונו לברכה שהקריאות בעמידה ובחליצה יושבת וחולצות וכן כתב שהרקיקה מעומד ואפשר דהתם טעמא משום דבעי רוק הנר' לדייני' ושתרוק כנגד פניו וכדאיתא בשלהי פרקי' וק"ל דהא דאמרינן בפרק ואלו מגלחי' קריעה מעומד מנ"ל אלימא מדכתיב ויקם איוב ויקרע אלא מעתה גבי חליצה דכתיב ועמד ואמר ה"נ והתניא בין יושב בין מוטה חליצתה כשרה ואם איתא דהאי ועמד לא קאי אלא אאמר בלחוד מאי מקשי לה מחליצה דלא כתיב בה ועמד ויש לומר דקים ליה דהא דקתני ברייתא בין עומד בין יושב על כל ענייני חליצה קאמר ושמע מינה דמדאוריתא לא בעי עמידה דאם כן אפילו בדיעבד נמי אלא מדרבנן בעלמא הוא ואין זה מחוור והנכון בכל ענייני חליצה בעי מעומד לכתחלה ולאו משום דכתיב ועמד ואמר דההיא דספרי אסמכתא בעלמא הוא אלא משום דהוי כענין דין דכתיב ביה ועמדו שני האנשים וכן פירש רש"י זכרונו לברכה בעי עמיד' לחליצה משום ועמדו שני אנשים והיינו שאינו מעכב בדיעבד ופרכינן מינה בפרק ואלו מגלחין משום דבעי התם קריעה מעומד ואפילו בדיעבד כדאמרינן התם אדכר דקרע מיושב וקרע מעומד ומהדרינן דהכא ועמד ואמ' כלו' שאין לומר דבעי עמידה אלא לישנא דקרא הוא וכן כתב הרב בעל ספר המצות ז"ל כל עמידה שאין אחריה שום מעשה אינה אלא כלשון בני אדם שאו' עומד ועשה ואוכל והולך והא דפריך הכא רב אשי מהאי ברייתא י"ל כתירוץ הראשון שכתבו א"נ דכיון דטעמא דבעי עמידה לכתחלה אינו אלא משום ועמדו שני האנשים מהיכא תיתי לן דצריך למדחס רגליה ופרקי' לעולם דדחי' פי' דהכי גמירי לה דאפי' כשחולץ מיושב צריך למדחסי רגלי' דתהוי חליצה מעליא:

    והא דתנן מן הארכובה ולמטה חליצתה כשרה פרש"י ז"ל כגון שנחתכו רגליו וכ"ת והא אמר אמימ' דמאן דמסגי על לוח' דכרעי' לא חלץ משום דלא הוי רגל וכ"ש האי שאין לו כלל תירץ רש"י ז"ל דהכא כיון שאין לו שום רגל שוקיו עומדי' במקום רגליו ובודאי שכן נר' מדפרכי' בגמ' על מתני' מהא דתני גבי עלייה לרגל פרט לבעלי קבין כלו' דלא חשיב רגל א"ד מתני' כבעלי קבין היא ופרקי' דשאני הכא דכתיב מעל רגלו ופרש"י ז"ל מדלא כתיב מרגלו משמע שחולץ מדבר שהו' על רגלו ואשמועי' דחליצת שוק שמה חליצה ואין זה מחוור בעיני ר"ת ז"ל דמעל רגלו לא בא אלא לומר שאם קשר' הרצועות בשוקו דהוי חליצה ולעולם כשיש לו רגל דאי לא היכי קרינן ביה מעל רגלו עוד ק"ל דהא גמרינן לקמן רגל רגל ממצורע דכתיב ביה על בוהן רגלו אלמא רגל ממש ולא שוק יש שפי' דקרא אשמועי' דכל שהוא מן הארכובה ולמטה רגל הוא וקרוי עליונה של רגל והיינו דאמרי' מעל רגלו אמר קרא ואחרי' פי' דתלמוד' הוא דהוי ס"ד דכי קתני מן הארכו' ולמטה חליצתה כשרה כשאין לו רגל ד"ה דשוק במקום רגל דאי כשיש לו רגל אין החליצה ברגל כלל ולהכי פריך מדתניא רגלים פרט לבעלי קבין דשוק לא מיקרי רגל ופרקי' כשיש לו רגל וכי קתני חליצתה כשרה ואעפ"י שהחליצה אין ברגל משום דאמר קרא מעל רגלו וכן דעת ר"ת ז"ל דקטע אינו חולץ ובירושלמי מצאתי ביני מתני' בקושר למעלה ולמטה:

    Ritva on Yevamot 103a · Sefaria

    Meiri

    ומה שאמר בין עומד בין יושב בין מוטה פירושו שאף לכתחלה נעשית מיושב והראיה שהרי אמרו בסמוך הא מאן דחליץ צריך למידחסיה לכרעיה וצריך פירושו לכתחלה והקשו לו מזו דקאמר בין עומד בין יושב בין מוטה כלומר ויושב מיהא אין לנעוץ עד שתירץ לו לעולם דדחיס ליה ואם כן חליצתה כשרה דקאמר משום שארא נקטה אבל לענין ישיבה אפילו לכתחילה דהא תלמוד אף בחליצת גדול ואף בעומד קתני חליצתה כשרה וכן קצת מפרשים מביאים ראיה ממה שאמרו בתלמוד מועד קטן כ' ב' דמעומד מנא לן דכתיב ויקם איוב גו' אלא מעתה ועמד ואמר הכי נמי והתניא בין עומד בין יושב כו' וזו מיהא אינה ראיה דקריעה מעומד ענינה דאפילו בדיעבד לא מהניא אלא מעומד וכדאמרינן התם אידכר דמיושב קרע והדר קרע מעומד ואקשי ליה מיהא דבדיעבד מיהא כשר אלא שזו שכתבנו תחלה ראיה להכשיר אף לכתחלה ומכל מקום בסיפרי אמרו ועמד ואמר מלמד שאין אומר דבריו אלא בעמידה ויראה שקריאת הפסוקים צריך שיהא בעמידה אבל החליצה הואיל ועל כל פנים היא יושבת אף הוא יושב לכתחלה וכן כתבוה גדולי המחברים אלא שאף הם כתבו שהרקיקה אף היא בעמידה ואם כן קושיא שבמועד קטן דעת המקשה היה דבין עומד בין יושב דקאמר על כל כלל החליצה יהא אומר כן וסוגיא בעלמא היא ויש מצריכין עמידה אף לאשה בשעת חליצה והבל הוא ומה שפירשו גדולי הרבנים במה שאמר בתי עמודי דכתיב ועמדו האנשים דאלמא דין הוא בחליצה דרך פירוש אמרוה שהרי לענין יבום נאמרה אלא שלא אמר לה עמודי אלא שתעמוד עמו ויתקים זיווגה אבל לענין חליצה ולענין פסק הואיל ובהדיוטות סאגי אף בעמידה אינה כדין:

    וכן מה שאמרו שהחולצת מן הסומא חליצתה כשרה הלכה היא דאע"ג דכתיב וירקה בפניו כל שהוא לשם בפניו הוא והראיה שהרי אמרו ברוק היוצא מפיה שצריך שיהא נראה לדיינין ודקדקוה מדכתיב לעיני הזקנים ובפניו דיבם לא משמע להו הכי ומכל מקום לכתחלה לא יחלוץ במקום שיש אח שלא נסתמא הא במקום שאין שם אחר חולצת ממנו ובדיעבד חליצתה כשרה אף במקום אח:

    זהו ענין הבריתא לענין פסק ולענין ביאור מיהא התחילו לדקדק בה ממה שראו בבריתא זו מקצת דברים שבה נאמרים לדעת ר' מאיר וקצתם לדעת רבנן והוא שהקשו קב הקטע מני ר' מאיר דחשיב ליה מנעל לענין שבת עד שמתירו לצאת בו בשבת שאלו לרבנן אינו מנעל ואינו יוצא בו בשבת וכן לענין חליצה לא הוי מנעל והדר תני באנפיליא של בגד חליצתה פסולה אתאן לרבנן דאלו לר' מאיר אף זו כשרה ותירץ אביי דרישא נמי רבנן ובמחופה עור והוא הדין לסיב ושעם במחופין עור ולרבא כלה ר' מאיר היא וסיפא משום דלא מגין ולר' מאיר אין מדקדקין בעור ודרשא דואנעלך תחש לא סבירא ליה אלא כל שהוא מגין מנעל הוא ואנפיליא של בגד אינה מגינה ולרבנן כל שאינו עור אינו נעל ואינו חליצה אלא שלשיטה שניה כל שאינו עור ומגין חליצתה פסולה:

    זהו ביאורה של שמועה ומה שצריך ממנה לענין שבת ויום הכפורים כבר ביארנוהו במקומו בששי של שבת ובאחרון של יומא:

    היבם צריך שינעוץ רגלו על הקרקע עד שיראה שהחליצה באה מכחה ומכל מקום דיו בנעיצה מועטת ואין צריך נעיצה בכל כחו שאלו כן לא התירו להיותו עומד בין יושב בין מוטה שהמוטה אינו יכול לנעוץ כל כך אלא שלא בא אלא לומר שאינו צריך נעיצה כל כך ומכל מקום אם לא נעץ צלל חליצתו כשרה וכמו שכתבנו ומכל מקום גאוני ספרד דקדקו בה בהפך מה שכתבנו למעלה לומר שלא נאמר בין יושב בין מוטה חליצתו כשרה אלא בדיעבד ומינה שאם לא נעץ הרגל חליצתו פסולה מדאקשי ליה מינה ומכל מקום עיקר הדברים כמו שכתבנו למעלה:

    מי שרגליו הפוכות עד שדורס בגב הרגל אינו חולץ שאין זה מעל רגלו שהרי אינו חולץ מעל גב הרגל ואם כן מה שהתרנו בסמיכות הרגלים לא לאותו שהוא מביאן אלא לאחר שרגלו ישרה וללמדנו שאף הם קרויות מנעל אבל הן עצמן אינן חולצין שהרי כל שהולך על ידיו וגורר את רגליו על הארץ מהלך הוא בגב הרגל והוא הדין שאם הוא עצמו כשהוא עומד או יושב היתה עמידתו או ישיבתו ברגל ישרה שאף הוא חולץ בהן ולפי מה שכתבנו למדת שאם חלץ חליצתו פסולה אחר שבאנו עליה מטעם מעל רגלו ומכל מקום יש באין בה מטעם שאינו יכול לנעוץ עקבו ולדעת זה לשיטתנו בדיעבד מיהא חליצתו כשרה וגדולי המחברים כתבוה מטעם נעיצת העקב ואעפ"כ כתבו שאף בדיעבד חליצתו פסולה וכדעת גאוני ספרד שכתבנו ומטעם זה כתבו שהמהלך על ראשי אצבעותיו אינו חולץ שהרי אינו יכול לנעוץ עקבו אלא שבזו מיהא הרגישו בהם גדולי המגיהים וכתבו שלא שמעו מעולם שתהא הדריסה מעכבת החליצה ונראה שלדעתם לא באו בה אלא מטעם מעל רגלו על הדרך שכתבנו וכן עיקר:

    כבר ביארנו שהשוק נקרא מעל הרגל ומן הארכובה ולמעלה נקרא מעל דמעל הואיל ופרקים חלוקים הם ולא סוף דבר מפני שמפרק הסובך הנקרא איסתוירא ובלשון לעז קלוילא עד כף הרגל הדורס על הארץ אין שם עוד פרק ושאלו כן היה אותו פרק מעל והשוק מעל דמעל אלא אפילו היה שם פרק כל שהוא עומד למול עובי הרגל כרגל הוא חשוב והילכך כל מארעא עד איסתוירא רגל הוא והוה ליה שוק מעל רגלו כמו שהתבאר:

    Meiri on Yevamot 103a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    גמרא קב הקיטע מני ר"מ כו' באנפיליא של בגד אתאן לרבנן אמר אביי כו' יש לדקדק לסברת המקשה ולאביי דלא מפלגי בין דבר המגין ללא מגין ואנפיליא של בגד נמי מנעל הוא א"כ מאי קא קשיא להו לעיל אמתניתין דחליצה ודתרומת הלשכה מההיא דיה"כ דהא איכא לאוקמא ההיא דלא יטייל באנפיליא כו' כר"מ דחשיב ליה מנעל בההיא דקב הקיטע וצ"ע:

    תוס' בד"ה באנפיליא של בגד כו' וע"ק דהכא שרינן של שעם לחלוץ ובפרק בתרא דיומא כו' עכ"ל לכאורה מאי קא קשיא להו דהא ע"כ ההיא דשרי סנדל של שעם לחלוץ כר"מ אתיא דלא דייק ליה דומיא דתחש ואם כן הוא איכא למימר דריב"ל שיצא בסנדל של שעם כרבי יוסי עביד דלא חשיב ליה מנעל כיון דלא הוה דומיא דתחש ונראה דר"ל לפי מאי דמסיק התם בפרק בתרא דיומא דלרבי יוסי נמי קב הקיטע מנעל אלא דגזר בשבת משום דאתי לאתויי קשה עוד קושיא מהא דריב"ל דיצא בסנדל של שעם ביה"כ מהא דשרינן הכא לחלוץ בו ודו"ק:

    גמ' מתיב רב כהנא ובשליתה היוצאת מבין רגליה כו' הא ודאי דרגלו דהכא ליכא לפרושי ירך דאם כן מאי מעל דלמעלה מן הירך לא שייך חליצת מנעל אלא דפריך מלישנא דרגלו דהכא ע"כ לאו משמעו ירך ובשליתה היוצאת מבין רגליה משמעו ירך וק"ל:

    Chidushei Halachot on Yevamot 103a · Sefaria

    Maharam

    תוס' ד"ה והחולצת מן הסומא וכו' עד א"נ משום דכתיב וירקה וכו' כצ"ל:

    ד"ה פרט לבעלי קבין וכו' עד נפקא לן פעמים וכו' ומרגלים יליף התם דחינר ברגל אחד פטור מראייה מ"מ פריך מדאסמכיה תנא ארגלים ש"מ דבעלי קבין לא מקרי רגלים מדאסמכיה תנא דרוש זה ארגלים:

    Maharam on Yevamot 103a · Sefaria

    Gilyon HaShas

    רש"י ד"ה האי אסתוירא קבילא וכו' עי' מנחות לג ע"א רש"י ד"ה אסתוירא ושם דף לז ע"א בתוס' ד"ה קיבורת בסוף הדבור:

    Gilyon HaShas on Yevamot 103a · Sefaria

    Ben Yehoyada

    שֶׁבַע בְּעִילוֹת בָּעַל אוֹתוֹ רָשָׁע בְּאוֹתוֹ יוֹם מקשים דאיתא במדרש (ויקרא רבה כג, יא) וַתְּכַסֵּהוּ בַּשְּׂמִיכָה (שופטים ד, יח) אמר הקדוש ברוך הוא שמי מעיד עליה שלא נגע בה אותו רשע! ונראין מאמרים אלו סותרין זה את זה! ונראה לי בס"ד דאין סותרין והוא כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל (בשער הגלגולים הקדמה ל"ו דף מ"ג) וזה לשונו: ראוי לתת טעם מה כוחו גדול של סיסרא עד שהכוכבים ממסילותם הוצרכו לירד מן השמים להלחם עמו? אבל הענין הוא דסיסרא הוא קליפת הרע היונקת מן הדעת של ז"א [זעיר אנפין] והוא יונק מכל בחינותיו שהם עשר הויו־ת חמשה חסדים וחמשה גבורות שהם ר"ס [26×10=260] מן סיסרא וזהו הכח העצום שהיה לסיסרא. והנה החסדים הם מצד הרקת הימני שבראש והגבורות מצד הרקת השמאלית לכן כתיב (שופטים ה, כו) וְהָלְמָה סִיסְרָא מָחֲקָה רֹאשׁוֹ וּמָחֲצָה וְחָלְפָה רַקָּתוֹ, כי הכניעה אותה הממשלה שהיתה לסיסרא בהיותו יונק מן המקום ההוא הנזכר ולכן הנקמה היתה על ידי יעל אשת חבר הקני שהוא משורש קין וכו' עיין שם. ולפי זה שהיה סיסרא יונק ממקום קדוש והיה בקליפתו ניצוצין טובים וגדולים לכן בעת ששכב עם יעל עשה הקדוש ברוך הוא נס דחלק הרע שבו נעשה אבר מת ובטל לגמרי ונשאר בו חלק הטוב שהוא מצד בחינת עשר הויו־ת הנזכר ומן חלק הטוב שבו נמשך הזרע שהזריע ביעל בשכבו אותה. ולזה אמר הקדוש ברוך הוא: שמי מעיד עליה שלא נגע בה אותו רשע! שמי שם יו־ד רמז לעשר הויו־ת הנזכר שמשם היה חלק הטוב שבסיסרא וכנרמז באותיות ר"ס מן סיסרא וכמו שאמר רבינו ז"ל, ומעיד שלא נגע בה אותו רשע רוצה לומר לא יצא הזרע מחלק הרע שבגופו אלא מחלק הטוב שבו כי עשה השם יתברך את חלק הרע שבגופו כאבר מת ובטל שאינו עושה פועל כלל ולזה לחלק הרע קוראו בשם רשע. ומה שאמרו בגמרא דקא שָׁדִי בָּהּ זוֹהֲמָא היינו לפי דעתה שהיתה חושבת כן שלא ידעה הנס הזה שעשה לה הקדוש ברוך הוא שהמית וביטל חלק הרע שבסיסרא בעודו מהלך ברגליו. ונראה לכן כינה הבעילות בשלשה לשונות שהם כָּ רַע נָ פַל שָׁ כָב (שופטים ה, כז) שהם ראשי תיבות נשך כי היא חשבה שהוא נשך אותה כנחש ולא כן היה שלא נגע בה חלק הרע שבו כלל ולא היה בה נשיכה. ובזה יובן בס"ד מה שאמרה יעל לסיסרא סוּרָה אֲדֹנִי סוּרָה אֵלַי (שופטים ד, יח) והיינו סורה נא אדוני כנגד חלק הטוב שבו ולזה החלק קראתו אדוני אך סורה אלי אמרה כנגד חלק הרע שבו וכשתחבר אות א' של אֵלַי עם סוּרָה יהיה צירוף אסורה ואז אותיות 'סוּרָה אֵלַי' הם אותיות 'אסורה לי' כי ביאה של חלק הרע אסורה לי. ומה שהיה ' שֶׁבַע בְּעִילוֹת ' נראה לי בס"ד על פי מה שכתוב בספר הקרנים ודן ידין בפסוק 'וַתְּכַסֵּהוּ בַּשְּׂמִיכָה' שיש שם קדוש נקרא כהשי ־ ם שמספרו שע"ה [375] והוא ממונה להכניע של"א [331] קליפות הטומאה ובו פגם קין בסוד וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָ־ה (בראשית ד, ה) ואלו השל"א קליפות נקראים בתי־ב והם בסוד בַּבַּיִ־ת כַּמָּוֶת (איכה א, כ) אותיות בתי־ב [414] ונרמזו בשם סיסרא [331] שהוא מספר של"א וזהו סוד וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא (שופטים ה, כח) תיבב אותיות בתי־ב והוא גימטריא ית"ד [414] ונרמז בפסוק יָדָהּ לַיָּתֵד תִּשְׁלַחְנָה (שופטים ה, כו) וזהו סוד וַתְּכַסֵּהוּ 'בַּשְּׂמִיכָ־ה' אותיות 'כהשי־ם' הוא שם הנזכר ששמר אותה מן של"א קליפות הנרמזים בשם סיסרא עיין שם. ובזה יובן כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִ־ת (ויקרא יד, לה) אותיות בתי־ב. ובזה פרשתי בס"ד סוד הכתוב מה שאמר יעקב אבינו עליו השלום ללבן שִׂים כֹּה נֶגֶד אַחַי וְאַחֶיךָ (בראשית לא, לז) והיינו שִׂי ־ ם כֹּ ־ ה הוא אותיות שם הקדוש הנזכר הנקרא כהשי־ם הממונה להכניע של"א קליפות וזה יהיה נֶגֶד אַחַי כוחות הקדושה ואחיך כוחות הקליפה. ונראה לי לכך היו שבע בעילות כי שם הקדוש כהשי־ם שמספרו שע"ה שמר אותה מן שבע בעילות כי שבע עם האותיות הוא שע־ה כמנין שם הנזכר.

    Ben Yehoyada on Yevamot 103a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Yevamot, daf 103, Amud Aleph, about 338 words in 17 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 17 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 138 words

      Opens “בֵּין עוֹמֵד, בֵּין יוֹשֵׁב, בֵּין מוּטֶּה, וְהַחוֹלֶצֶת…”

    2. Segment 218 words

      Opens “קַב הַקִּיטֵּעַ, מַנִּי — רַבִּי מֵאִיר הִיא,…”

    3. Segment 35 words

      Opens “בְּאַנְפִּילְיָא שֶׁל בֶּגֶד, אֲתָאן לְרַבָּנַן!…”

    4. Segment 410 words

      Opens “אָמַר אַבָּיֵי: מִדְּסֵיפָא רַבָּנַן, רֵישָׁא נָמֵי רַבָּנַן.…”

    5. Segment 530 words

      Opens “אֲמַר לֵיהּ רָבָא: אֲבָל אֵין מְחוּפֶּה עוֹר,…”

    6. Segment 617 words

      Opens “אֶלָּא אָמַר רָבָא: מִדְּרֵישָׁא רַבִּי מֵאִיר, סֵיפָא…”

    7. Segment 78 words

      Opens “אָמַר אַמֵּימָר: הַאי מַאן דְּחָלֵיץ, צָרִיךְ לְמִדְחֲסֵיהּ…”

    8. Segment 816 words

      Opens “אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְאַמֵּימָר, וְהָתַנְיָא: בֵּין…”

    9. Segment 927 words

      Opens “וְאָמַר אַמֵּימָר: הַאי מַאן דִּמְסַגֵּי עַל לִיחֲתָא…”

    10. Segment 1014 words

      Opens “אָמַר רַב אָשֵׁי: לְמַאי דְּקָאָמַר אַמֵּימָר, לָאו…”

    11. Segment 1110 words

      Opens “מִן הָאַרְכּוּבָּה וּלְמַטָּה כּוּ׳. וּרְמִינְהִי: רְגָלִים —…”

    12. Segment 1215 words

      Opens “שָׁאנֵי הָכָא, דִּכְתִיב: ״מֵעַל רַגְלוֹ״. אִי הָכִי,…”

    13. Segment 1335 words

      Opens “אָמַר רַב פָּפָּא: שְׁמַע מִינַּהּ, הַאי אִיסְתָּוִירָא…”

    14. Segment 1419 words

      Opens “מִן הָאַרְכּוּבָּה וּלְמַעְלָה. מֵתִיב רַב כָּהֲנָא: ״וּבְשִׁלְיָתָהּ…”

    15. Segment 1519 words

      Opens “תָּא שְׁמַע: ״לֹא עָשָׂה רַגְלָיו וְלֹא עָשָׂה…”

    16. Segment 1615 words

      Opens “תָּא שְׁמַע: ״אַךְ מֵסִיךְ הוּא רַגְלָיו בַּחֲדַר…”

    17. Segment 1742 words

      Opens “אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁבַע בְּעִילוֹת בָּעַל אוֹתוֹ…”

    Sages named on this page

    • Rav Kahana [the Second] · Amoraim · First Generation Amoraim

      Rav Kahana was a preeminent student of Rav and Shmuel.

      Source: Yevamot 103a · Segment 14 — “…הָאַרְכּוּבָּה וּלְמַעְלָה. מֵתִיב רַב כָּהֲנָא: ״וּבְשִׁלְיָתָהּ הַיּוֹצֵאת מִבֵּין רַגְלֶיהָ״!…

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Yevamot 103a · Segment 4 — “אָמַר אַבָּיֵי: מִדְּסֵיפָא רַבָּנַן, רֵישָׁא נָמֵי רַבָּנַן. וְרֵישָׁא, בִּמְחוּפֶּה…

    Original text

    בֵּין עוֹמֵד, בֵּין יוֹשֵׁב, בֵּין מוּטֶּה, וְהַחוֹלֶצֶת מִן הַסּוֹמֵא — חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה. אֲבָל בְּמִנְעָל הַנִּפְרָם שֶׁאֵין חוֹפֶה אֶת רוֹב הָרֶגֶל, בְּסַנְדָּל הַנִּפְחָת שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל אֶת רוֹב הָרֶגֶל, וּבִסְמִיכַת הַיָּדַיִם, וּבְאַנְפִּילְיָא שֶׁל בֶּגֶד, וְחוֹלֶצֶת מִן הַקָּטָן — חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה.

    whether the yavam is standing or sitting or leaning; and a woman who performs ḥalitza on a blind yavam ; in all of these cases her ḥalitza is valid. But if she performs ḥalitza when he is wearing a shoe that is so torn that it does not cover most of the foot; or using a broken sandal that does not hold most of the foot; or using a hand blanket that the amputee wears on his hands, similar to a leather shoe, in order to drag himself using them; or using a soft shoe [ anpileya ] made of cloth; or a woman who performs halitza with a yavam who is a minor; in all these cases her ḥalitza is disqualified.

    קַב הַקִּיטֵּעַ, מַנִּי — רַבִּי מֵאִיר הִיא, דִּתְנַן: הַקִּיטֵּעַ יוֹצֵא בְּקַב שֶׁלּוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר.

    The Gemara comments: Who is the tanna who holds that an amputee’s prosthetic is considered a shoe? It is Rabbi Meir, as we learned in a mishna ( Shabbat 65b): One with an amputated leg may go out on Shabbat with his wooden leg, as it has the legal status of a shoe; this is the statement of Rabbi Meir. He reasons that the prosthesis functions like the shoe of any other person, indicating that Rabbi Meir is not especially concerned about the material from which the shoe is made. And Rabbi Yosei, on the other hand, prohibits the amputee from going out on Shabbat with his wooden leg, as he does not consider it a shoe that is being worn, but rather a wooden object that is being carried.

    בְּאַנְפִּילְיָא שֶׁל בֶּגֶד, אֲתָאן לְרַבָּנַן!

    The Gemara asks how Rabbi Meir can be the tanna of the baraita , as the continuation of the baraita states ḥalitza is disqualified if performed with an anpileya made of cloth, as this cloth shoe is not to be considered a shoe. If so, have we come to the opinion of the Rabbis, who rule in accordance with Rabbi Yosei, and render it prohibited to use any shoes for ḥalitza that are not made of leather?

    אָמַר אַבָּיֵי: מִדְּסֵיפָא רַבָּנַן, רֵישָׁא נָמֵי רַבָּנַן. וְרֵישָׁא, בִּמְחוּפֶּה עוֹר.

    In an attempt to resolve the contradiction Abaye said: Since the latter clause of the baraita is in accordance with the Rabbis, who rule like Rabbi Yosei, the first clause is also in accordance with the Rabbis. And therefore the first clause, which permits the amputee’s prosthesis, is referring to a prosthetic foot covered in leather, as it constitutes a shoe due to its leather exterior.

    אֲמַר לֵיהּ רָבָא: אֲבָל אֵין מְחוּפֶּה עוֹר, מַאי — פָּסוּל? אִי הָכִי, אַדְּתָנֵי סֵיפָא בְּאַנְפִּילְיָא שֶׁל בֶּגֶד, לִיפְלוֹג בְּדִידַהּ: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים: בִּמְחוּפֶּה עוֹר, אֲבָל אֵין מְחוּפֶּה עוֹר — פָּסוּל!

    Rava said to him: But according to your explanation, if the prosthesis is not covered in leather, what would its status be? It would be unfit. If so, rather than teaching in the latter clause: Anpileya made of cloth is invalid for ḥalitza , let it distinguish within the matter itself and say: In what case is this statement that a wooden prosthesis is fit said? It is in the case of a prosthetic leg covered in leather, but if it is not covered in leather, it is unfit.

    אֶלָּא אָמַר רָבָא: מִדְּרֵישָׁא רַבִּי מֵאִיר, סֵיפָא נָמֵי רַבִּי מֵאִיר: הַאי — מַגֵּין, וְהַאי — לָא מַגֵּין.

    Rather, the fact that the baraita was not taught in that manner indicates that Abaye’s explanation is incorrect. Therefore, Rava said that the contradiction should be reconciled in another way: Since the first clause of the baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, that the shoes need not be made of leather, the latter clause is also taught in accordance with the opinion of Rabbi Meir , and the distinction between a wooden prosthetic and an anpileya of cloth is: This prosthesis protects the foot, and that soft shoe does not protect the foot, as it does not have a hard sole. Rabbi Meir does not require that the shoe be of leather, but he does require that it be protective footwear.

    אָמַר אַמֵּימָר: הַאי מַאן דְּחָלֵיץ, צָרִיךְ לְמִדְחֲסֵיהּ לְכַרְעֵיהּ.

    With regard to the statement in the baraita that indicates that ḥalitza may be performed even if the yavam is not standing, Ameimar said: The one who performs ḥalitza by having his yevama remove his shoe must press his foot to the ground, and while in this position the yevama will remove his shoe.

    אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְאַמֵּימָר, וְהָתַנְיָא: בֵּין עוֹמֵד, בֵּין יוֹשֵׁב, בֵּין מוּטֶּה! אֵימָא: וּלְעוֹלָם דְּדָחֵיס לְכַרְעֵיהּ.

    Rav Ashi said to Ameimar: But isn’t it taught in the baraita above: She may perform ḥalitza whether he was standing or sitting or leaning? One who is leaning cannot easily press his foot into the ground. He answered him: Say that the man may perform ḥalitza while in any of these positions, but that actually this is true only if he presses his foot to the ground, which is admittedly more difficult to do while leaning.

    וְאָמַר אַמֵּימָר: הַאי מַאן דִּמְסַגֵּי עַל לִיחֲתָא דְּכַרְעֵיהּ, לָא חָלֵיץ. אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְאַמֵּימָר, וְהָתַנְיָא: סְמִיכוּת הָרַגְלַיִם, לָאו דְּחָלֵיץ בַּהּ אִיהוּ? לָא, דְּיָהֵיב לֵיהּ לְאַחֵר וְחָלֵיץ.

    And Ameimar also said about this issue: Someone who walks on the backs of his feet, meaning he is clubfooted and his foot is twisted upside down, cannot perform ḥalitza . Rav Ashi said to Ameimar: But isn’t it taught in a baraita : Leg supports can be used for ḥalitza . Does this not mean that this lame individual performs ḥalitza using these supports on his knees? This would indicate that even one with twisted feet can perform ḥalitza . The Gemara answers: No, the intention is that if he gave these supports to another whose foot is shaped normally and he wore them while performing ḥalitza , it is valid. That other one is allowed to perform ḥalitza while wearing these supports because they are also considered shoes, but one whose foot is misshapen may not perform ḥalitza with them, as it functions for him as a foot, not a shoe.

    אָמַר רַב אָשֵׁי: לְמַאי דְּקָאָמַר אַמֵּימָר, לָאו בַּר אוֹבָא חָלֵיץ, וְלָאו בַּר קִיפוֹף חָלֵיץ.

    Rav Ashi said: According to what Ameimar said, bar Uva cannot perform ḥalitza and bar Kipof cannot perform ḥalitza , as these two, who were famous eulogizers in Rav Ashi’s generation, had feet that became so crooked that they were unable to walk normally.

    מִן הָאַרְכּוּבָּה וּלְמַטָּה כּוּ׳. וּרְמִינְהִי: רְגָלִים — פְּרָט לְבַעֲלֵי קַבִּין!

    It was taught in the mishna that if one’s leg was amputated from the knee down and his yevama performed ḥalitza with him, the ḥalitza is valid. The Gemara raises a contradiction from a baraita that comments on the pilgrimage one makes to Jerusalem during a Festival. The Torah states: “Three Festivals [ regalim ] you shall celebrate for Me in the year” (Exodus 23:14). The baraita comments on the verse: Festivals are referred to in the verse as regalim , which literally means feet, indicating that one must actually make the pilgrimage to Jerusalem by foot [ regel ] during the Festival, which comes to exclude people who have prostheses. This indicates that a prosthetic foot is not called a regel , which seems to contradict the mishna that allows ḥalitza on a prosthetic from the knee down.

    שָׁאנֵי הָכָא, דִּכְתִיב: ״מֵעַל רַגְלוֹ״. אִי הָכִי, לְמַעְלָה מִן הָאַרְכּוּבָּה נָמֵי! ״מֵעַל״, וְלָא מֵעַל דְּמֵעַל.

    The Gemara answers: It is different here, with respect to ḥalitza , as it is written: “She removes the shoe from on his foot [ me’al raglo ]” (Deuteronomy 25:9), which indicates that not only can his actual foot be used for performing ḥalitza , but also the part above it, i.e., the calf. The Gemara objects: If that is so, that one may use a part of his leg above his foot to perform ḥalitza , then if one’s leg was amputated from above the knee, he should also be eligible for ḥalitza ; and yet, the same mishna taught that only one with a leg amputated from below the knee is eligible for ḥalitza . The Gemara answers that the verse states: “From on his foot,” meaning above his foot, but not: From on that which is on his foot; the wording indicates that it can be above his foot until the knee, but not any further above that.

    אָמַר רַב פָּפָּא: שְׁמַע מִינַּהּ, הַאי אִיסְתָּוִירָא עַד אַרְעָא נָחֵית. דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ מִיפְסָק פָּסֵיק, הָוֵה לֵיהּ אִיהוּ ״מֵעַל״, וְשׁוֹקָא מֵעַל דְּמֵעַל! אָמַר רַב אָשֵׁי: אֲפִילּוּ תֵּימָא מִיפְסָק פָּסֵיק, כֹּל דְּבַהֲדֵי כַּרְעָא — כְּכַרְעָא דָּמֵי.

    Rav Pappa said: Learn from here that the heel bone [ istavira ] reaches to the ground where it connects to the foot, for if it enters your mind to say that it is separate and divided, and there is another bone in between, then that ankle bone is “from on the foot” and the calf would be prohibited for ḥalitza , as it would be considered: From on that which is on his foot. Rav Ashi said: Even if you say that it is separate and divided from the calf, because anything that is connected with the sole of the foot is considered like the foot, then the ankle is certainly part of the foot, making the calf the area that is “from on the foot.”

    מִן הָאַרְכּוּבָּה וּלְמַעְלָה. מֵתִיב רַב כָּהֲנָא: ״וּבְשִׁלְיָתָהּ הַיּוֹצֵאת מִבֵּין רַגְלֶיהָ״! אָמַר אַבָּיֵי: בְּשָׁעָה שֶׁכּוֹרַעַת לֵילֵד, נוֹעֶצֶת עֲקֵבֶיהָ בְּיַרְכוֹתֶיהָ וְיוֹלֶדֶת.

    It was taught in the mishna that if one’s legs were amputated from the knee and above, the ḥalitza is invalid. This implies that the regel includes the calf but not the thigh. Rav Kahana raised an objection from the verse: “And against her afterbirth that emerges from between her legs [ ragleha ]” (Deuteronomy 28:57), implying that regel includes even the thighs. Abaye said: The verse actually means between her feet, as when a woman crouches to give birth, she pushes her heels into her thighs and she gives birth, so it appears as if the fetus emerges from between her feet.

    תָּא שְׁמַע: ״לֹא עָשָׂה רַגְלָיו וְלֹא עָשָׂה שְׂפָמוֹ״! לִישָּׁנָא מְעַלְּיָא. תָּא שְׁמַע: ״וַיָּבֹא שָׁאוּל לְהָסֵךְ אֶת רַגְלָיו״! לִישָּׁנָא מְעַלְּיָא.

    The Gemara continues its challenge. Come and hear another verse: “He had neither dressed his feet [ raglav ], nor trimmed his beard” (II Samuel 19:25). The phrase “dressed his feet [ raglav ]” is referring to treating his pubic hair, implying that even the area around the thigh is referred to as regel . The Gemara answers: This is a euphemism. The Gemara attempts another challenge: Come and hear from another verse: “And Saul went in to cover his feet [ raglav ]” (I Samuel 24:3), meaning: To urinate, implying that regel refers even to the thighs. The Gemara answers: This is also a euphemism.

    תָּא שְׁמַע: ״אַךְ מֵסִיךְ הוּא רַגְלָיו בַּחֲדַר הַמְּקֵרָה״! לִישָּׁנָא מְעַלְּיָא. ״בֵּין רַגְלֶיהָ כּוּ׳״! לִישָּׁנָא מְעַלְּיָא.

    Come and hear the meaning of: His feet, from the following verse regarding the Moabite king, Eglon, which states: “Surely he is covering his feet [ raglav ] in the cabinet of the cool chamber” (Judges 3:24). The Gemara answers: This is a euphemism. The Gemara attempts another proof from a verse regarding Sisera’s encounter with Yael: “At her feet [ ragleha ] he sunk, he fell” (Judges 5:27), which indicates that they had sexual intercourse, and implies that regel includes the thigh. The Gemara answers: This is also a euphemism.

    אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁבַע בְּעִילוֹת בָּעַל אוֹתוֹ רָשָׁע בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפַל שָׁכָב בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפָל בַּאֲשֶׁר כָּרַע שָׁם נָפַל שָׁדוּד״. וְהָא קָא מִתְהַנְיָא מֵעֲבֵירָה! אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: כׇּל טוֹבָתָן שֶׁל רְשָׁעִים —

    The Gemara elaborates on what happened when Sisera was in Yael’s tent. Rabbi Yoḥanan said: That wicked man, Sisera, had sexual intercourse with Yael seven times that day, as it is stated: “At her feet he sunk, he fell, he lay; at her feet he sunk, he fell; where he sunk, there he fell down dead” (Judges 5:27). Each instance of the terms “sunk,” “fell,” or “lay” in the verse indicates an act of intercourse, as Yael sought to tire and weaken Sisera to enable her to kill him. The Gemara asks: But how could Yael do this even for the noble purpose of killing the wicked Sisera, as she derived pleasure from the transgression of licentious sexual relations with a gentile? Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai: Every act that is a benefit for the wicked